רקע
שיח'ה חליווה
בעיה לאומית
שיח'ה חליווה
תרגום: אילנה המרמן (מערבית)

לא די לו במלחמה ובדמי השכירות על הבית ובאמו שאינה חדלה להתלונן על הקור ועל המצב הקשה (הוא לא שוכח איך היא הבעירה לפני יומיים את הבגדים הישנים כדי לחמם את הבית), ובאחיו שמשוטט ברחובות והנערה שהוא אוהב מתעלמת ממנו בכוונה.

עכשיו חסר לו עוד הביזיון הזה?

איך ייראו פניו כשיעמוד לפני בעל החנות שבעצם אין לו פנים מוגדרות?

הוא צחק על כל הפנים האלה שהתקבצו לו פתאום בתוך שאלה אחת. הוא דמיין לו את ידידו המשכיל מנענע את ראשו בהתפעלות משאֵלה חכמה ומוסיף משפט פילוסופי שהוא עצמו לא יבין אותו בשום אופן גם אם יגרד את ראשו בלי סוף. למה המשכילים האלה בוחרים דווקא מילים קשות ומשפטים ארוכים?

שוב לוקח אותו הראש שלו הרחק מהאסון ששיבש את שגרת יומו.

הוא יוצא מהבית בשמונה בבוקר, עובר שלושה רחובות ולפני שהוא פותח את החנות הוא קונה לו בבית־הקפה כריך וספל תה ומפטפט עם יושבי המקום חצי שעה או יותר. בדרך כלל השיחות נסובות על משחקי הכדורגל ועל הקבוצה המנצחת והקבוצה המפסידה.

כשהשיחה מגיעה אל המצב בארץ ועל האנשים והמלחמה, ממלמלים רבים:

“אין מלבדו והוא אתנו!”

הוא מעז פנים ואומר:

“באמת, איפה הוא? הוא לא אוהב את העניים כמונו. אם הוא קיים בכלל, אללה, אין ספק שהוא אלוהי העשירים בלבד. אנחנו מתים ואנחנו רעבים ומושלכים אל מתחת לכיפת השמיים והוא לא נוקף אצבע.”

אילו שמע אותו חברו המשכיל היה מוחא לו כף בהערצה. גם הוא סבור שאללה לא קיים בשכונות העוני, לכן הוא מרחם על האנשים המתפללים לאל שאינו עובר בשכונותיהם אלא כדי לפנות את השמיים לעוד מטוס ולפצצה חדשה.

שוב פעם מחשבתו מוסטת מן הצרה שלו. ואולי הצרה שלו היא בכלל תוצאה ישירה של התעלמות האל ממנו. הוא לא יודע. בכל אופן, כל זמן שאללה אינו קיים בשכונה שלהם הוא לא אחראי לצרות שלו.

לכן הוא יודע שעליו למהר למצוא פתרון, אחרת ישליך אותו בעל החנות לרחוב. אבל מה בעצם נותן לו השָפל הזה? גרושים. אבל הגרושים, גם אם הם לא מפיגים את שחור ימיו, שומרים על הכבוד שלו, וכבודו הוא מהות הקיום שלו.

הוא ילך אל ידידו המשכיל ויאמר לו בלי הקדמות:

“שמע, אני בצרה אמיתית. השַׁרשַׁף המפה התורכית היקרה, נגנבה מהחנות. לא אכפת לי שיסלקו אותי מהעבודה אבל אני לא רוצה בשום אופן שיצא לי שֵם של גנב. אתה מבין אותי?”

“אתה יודע שהמילה שַׁרשַׁף היא במקור מילה תורכית ולא ערבית?”

“כן, זה מה שאני אומר לך, שהמפה התורכית שתלויה בחזית החנות מאז תחילת המלחמה נגנבה.”

“כן, אני מכיר אותה. אני חושב שהיא הדבר הכי יקר בחנות.”

“מה שמשונה הוא שהמעסיק שלי לא שואל אותי עליה. איך הוא לא שם לב שנעלמה?”

“אולי הוא בוחן את האמינות שלך.”

“ואם לא אחזיר את המפה?”

“הוא יחשוב אותך כמובן לגנב ובוגד.”

“אז מה לעשות?”

אני לא יודע. לא קל למצוא מפת שולחן גנובה בלי לפרוץ לכל בתי השכונה, והדבר הזה אינו אפשרי תיאורטית."

אינו אפשרי תיאורטית? ואיך הוא כן אפשרי?

המשכילים האלה יש להם רק מילות קסם, אבל פתרונות הקסם הם מומחיותם של הגנבים, רק שלהם.

הוא עזב אותו בבית־הקפה ונמלא ייאוש גדול. אם ימצא את המפה, יחזיר אותה אל מקומה בחנות ויחפש לו עבודה חדשה. אין הוא רוצה לעבוד אצל אדם שמעמיד במבחן תמידי את האמון שהוא נותן בו.

למחרת לא פתח את החנות. ולנער שמעסיקו שלח אליו כדי לברר למה הפועל שלו לא הגיע לעבודה, אמר:

“אמור לו שאני חולה מאוד, נחוצים לי יומיים או שלושה כדי להבריא, ונגמר לי הכסף בכרטיס הטלפון.”

בצהריים עמד חברו המשכיל לפני הדלת שלו.

“בוא אתי, מצאתי את המפה שלך.”

הוא המטיר עליו שאלות: איפה, ואיך, ואתה בטוח?

“בוא אתי ותדע.”

אחרי עשרה רגעים של הליכה מהירה, נעמדו לפני בניין שמשקיף על רחוב הומה אדם. חברו הצביע על הקומה השנייה שאישה כבת ארבעים נשענה שם על מעקה המרפסת, והמפה התורכית התנופפה על חבל הכבסים שלה, עדיין רטובה, רומזנית, והצופה במראֶה מדמיין לו שהשתיים (האישה והמפה) קושרות קשר נגד העוברים ושבים: האישה מבעירה אש בראשים המורמים אליה והמפה מנמיכה את הלהבה בטיפות שנושרות עליהם.

“זו היא, היא עצמה!”

“אני יודע — למה לדעתך הבאתי אותך הנה?”

“איך המפה הגיעה אליה?”

“זה לא חשוב, מה שחשוב הוא שנחזיר אותה.”

“איך בשם אלוהים?”

“היא מעוניינת בי, כמו שאתה רואה, ואני מעוניין במפה. ואין רע בקצת ויתורים, הרי יש לנו פה עניין בבעיה לאומית.”

“בעיה לאומית? הלוא כבודי ושמי הטוב הם שעומדם פה על הפרק.”

“כמובן, והכבוד שלך הוא גם כבוד המולדת.”

חזרנו אל מילות הקסם.

המשכיל נכנס בצעד בטוח אל הבניין והאישה נעלמה מהמרפסת.

אחרי שעתיים הוא חזר אליו ובידו המפה ארוזה בשקית ניילון.

“בבקשה, הנה המפה התורכית היקרה שלך, העניין לא היה קשה, להפך, אפשר לומר שהעיסוק בבעיות לאומיות מענג מאוד לפעמים.”

“איך היא הגיעה אליה?”

הוא פרץ בצחוק: “המעסיק שלך נתן לה אותה במתנה תמורת ויתור קל מצדה.”

“סרסור זונות שפל שכמוהו! ואני עמדתי להיות גנב ובוגד שבוחנים את אמינותו! בזמן שהוא עשה חיים אתה!”

“אל תיקח ללב, הנה הושבה לנו מרכולתנו, כדברי הקוראן1, קח אותה, היא שלך עכשיו.”

הוא שינה את דעתו. לגנבים יש פתרונות קסם ולמשכילים גם כן.

הוא הלך בראש מורם אל ביתו.

סוף סוף הוא הפך לבעל בעיה לאומית.



  1. פרשת יוסף, פסוק 65 (בתרגום אורי רובין). כך אמרו אחיו של יוסף כאשר בשובם אל אביהם מצאו באמתחתם את התשלום ששילמו עבור התבואה שקיבלו במצרים מידי יוסף.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48100 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!