א. ההפטרה    🔗

קרא נא את הפטרת־הנחומים לפרשת איוב, קרא והכר נא:

האם מכתב זה אינו גם הוא מכתב האדם המוכה, המעונה, הנלאה, הנושא נפשו לאלה הנחומים והפיוסים האנושיים – האנושיים עד למאד, עד לחומלה. אליהם נושא נפשו, עליהם מתרפק, בהם מוכן להתרצות, להתפייס, ואת הכל הכל לשכוח, להשכיח, למחות.

“ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמלים ואלף צמד בקר… ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות שם האחת ימימה ושם השניה” – –

וההם? הבנים והבנות ההם?…

“עד זה מדבר וזה בא ויאמר: בניך ובנותיך אוכלים ושותים בבית אחיהם הבכור והנה רוח גדולה באה… ויגע בארבע פנות הבית ויפול על”…

והם? מה עליהם ומה להם בברכת האחרית הזאת של איוב?

הס. לא להזכיר!…

כי המכתב מכתב האדם. הוא כשם שהוא. מוכה, נענה, נלאה – –

“השע ממני ואבליגה מעט בטרם” – – –

ב. בסוד אלוה…    🔗

דבריו של אלוהים במענהו לאיוב אינם מענה ישר על זעקותיו של איוב וכמעט שאינם ממין הטענה שלו. איוב זועק: “פשעי וחטאתי הודיעני!” איוב טוען: “אנוּש חיצי בלי פשע”. ואף אם חטא, אין שום יחס־ערך בין חטאותיו־שלו כאנוש ובין פצעיו ומרוריו ודויו בגיא־צלמות זה של חיי־האימה והבלהות שלו עלי אדמה: “העלה נידף תערוץ ואם קש יבש תרדוף” – – – ועל זעקתו זו של איוב, על תביעתו המפורשת לדעת מה קשר בין אשמתו, אשמת אדם, ובין אסונו – על זעקתו זו עובר מענה אלוהים בשתיקה. אולם התשובה ניתנה בעקיפין ובסתום, בדבריו־של־אלוהים אל אליפז התימני: “חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב”. והם, אליפז התימני ורעיו, הלא רק אחת זאת דברו ושנו ושילשו במלים ממלים שונות: “זכור מי הוא נקי אובד ואיפה ישרים נכחדו”. והנה עומד אלוהים, רבונו־של־העולם ושל הליכות־העולם, ומודיע ומאשר: "אתם הם אשר לא דברתם נכונה! כי אכן, חנם, על לא־חמס־בכפיו ועל לא־עוולתה־בו הופשט כבודו של איוב מעליו ונפשו נקטה בחייו. – “ותסתני בו לבלעו חנם”… כי אכן, חנם, בלא־משפט, ללא דעת־נפשם, נמעכו תחת המפולת בניו ובנותיו של איוב. ועל מה הוכו לפי חרב הנערים החורשים? ובשל־מה בערה האש בצאן וברועים? “עבדי איוב” דיבר נכונה! אכן! יש “נספה בלא משפט”. יש נמק, נרמס ונחנק בלא אשמה בו – – –

כה אישר בסתום אלוהים. אלוהי־עולם והליכות־העולם – – –

ובכן?

“ביקשו חכמים לגנוז ספר איוב ולא גנזוהו”. ואין צורך בגניזה!

כי מי אשר למשפחת רעי־איוב – אלה לא נרמזו ולא יירמזו גם בדברת אלוהים זו אשר נחקקה בספר. ואם יהיה, או לא יהיה לבם אתם, הם יוסיפו ידברו את אשר דיברו וכשם שדיברו.

וגבורי כוח־האמונה־החיה, אשר הם גופם העצים לה, והיא אשם והיא אורם – הם, גם לאחר עומדם על הודאת־אלוהים זו – הם ממאפלי כל התחתיות ומקרקעי כל התהומות יוסיפו ישוועו משבר־לב, וירונו מאור־הלב:

“גואלנו ד' צבאות שמו קדוש ישראל!”

ועניי־הארץ, אשר מהראשונים נעתקו ובין האחרונים לא הושם חלקם, הם –

“טוב לגבר כי ישא עול – – – ישב בדד וידום כי נטל עליו – – – יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה” (איכה ג').

העוֹל. “קבלת העול”. וה“אוּלי” – רשף־ה“אולי” המהבהב כ“נר־התמיד” גם בכלות, וגם לאחר כלות הכל –

הנה! שני אלה – – –

והשתיקה… השתיקה…

“יתן בעפר פיהו” – – –

ג. ואשר זה דברו…    🔗

האדם המאמין שעומד במעגל פגעי־חייו וסבלותיו, סבלות אנוש, ואומר בשברון־לבב: “צדיק אתה על כל הבא עלי” – חשבונו הקדוש־הפרטי הוא זה בינו ובין קונו.

אולם אם עומד זה האדם ואומר: "צדיק אתה על כל הבא עליו, עליהם ואפילו עלינו, – אומר לו אלוהים:

– מה לך לספר צדקי, צדק מרומים, ואתה לבני־מינך, לעמיתיך בני־האדם עלי האדמות, זר ורחוק ונכרי, עד כדי ראות אותם באסונותיהם, מדוויהם ולבטיהם ועמוֹד והצדק עליהם “דיני שמים”…

איוב לופת עמודי־עולם ופולט גפרית מרירותו: “על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה”. ואלוהים, לרעיו של איוב, ל“מליצי־שדי”, להם אומר הוא: “לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב… לכו… יתפלל בעדכם. כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה”. והדבר, כאילו הצדדי, דבר־השוליים הזה של אלוהים – הוא הוא דווקא שמכל אמרות התאודיציה הנרהבות נוגע במיתרי לבנו המורתח ומניעם ומרעידם.

כי אלוהים אשר זה דברו – ההוא “יעוות משפט” אדם? ההוא לא יראה לנגעי לבב אדם, ולא יידע ענוּת נפשו ונדודי נפשו? ואליו, אל אשר זה דברו, הן ישעה מעתה האדם גם בכל מסותיו ומריבותיו – ישעה ויעתר:

"אפלה נא, אלוהים, בידך! ובידי אדם, אף בידי חסידיך מאשרי־תמיד פעליך, ואף בידי־אני־עצמי, אל אפול. כי הן גם אני אדם הנני.

היה אתה לבדך בן־דיני ועדי ודייני ומוכיחי! כי אתה, האומר לרעי־איוב אשר אמרת – אליך אשא נפשי, בך לבד אמוניי, ורצונך ייעשה בי" – – –

“הן יקטלני לו אייחל” (איוב, י“ג, ט”ו) – – –

“כל זאת באתנו… ולא שיקרנו בבריתך” (תהלים, מ“ד, י”ח) – –