רוּת, בת חמש־עשׂרה, יצאה מטראַנסדניסטריה כחצי שנה לפני השיירה הגדולה. באה לארץ בחודש דצמבר 1943. בראשית דבריה הודיעה וחזרה והודיעה, כי בני משפחתה מן המאוּשרים שבגולי טראַנסדניסטריה היו, מן המיוּחסים המעטים, שקנו זכוּיותיהם בהוֹן רב.

המשפחה יצאה בשלום מן הגיהנום, ואף שם סבלו פחות מאחרים.

ילידת צ’רנוביץ היא, בשנים האחרונות גרה בעיר ראדוֹם. האב היה בעל ליטוֹגראַפיה ובית־דפוּס. שׂפת־הדיבוּר בבית היתה גרמנית. בששת החָדשים הראשונים לישיבתה בארץ למדה עברית כדי שיחה שוטפת. דיברה בשקט, בעצב. הזמן והמרחק לא השכיחו מלבּה דבר ולא טשטשוּ דבר. להיפך, מיום ליום נתברר לה ביתר חריפוּת, מה עוללוּ לה וּלביתה ולעמה.

בראשית המלחמה לא היה עדיין מצב היהודים ברומאַניה רע כבארצות אחרות. על־כן השלו נפשם בתקוָה כי אליהם לא יגיע האסון. על כן היתה האכזבה גדולה שבעתיים עם התפרסם יום אחד הגזירה האיוּמה לצאת את המדינה תוך 48 שעות.

ב־13 באוקטובר 1942 נתפרסמה הפקודה. ביד חזקה דחקו את האנשים לתוך הקרונות, 60–70 איש לקרון. לא אָסרוּ עליהם לקחת חפצים, אבל הדוחק בקרונות היה גדול כל־כך, שהטילו כל צרור מיותר החוּצה. ונסיעה, שכרגיל עשו אותה בשש־שבע שעות, נמשכה הפעם שלושה ימים. רבּים לא עצרו כוח, התעלפוּ וגם מתוּ בדרך. וּמהם, שיצאוּ מדעתם.

וכך הגיעו לאַטאַקי, עיירת־הספר הרומאַנית.

לשעבר, היה זה אחד מאזורי החזית הרוּסית. בנסיגתם פתחו הרוּסים את סכרי הדניאָסטר, והשטפון עשה שמות בסביבה. אלפים מיהודי בסאַראַבּיה ובוקובינה נצטופפו דחוקים ודחוסים בעיר הקטנה. פה ושם, נחרתה על קירות הבתים כתובת עברית:

“יהודים, אִמרוּ קדיש, כאן גוועוּ שמונים מבני ישראל…”

עשרה ימים ישבו באותו מקום, בזוהמה ובצפיפוּת ומחיר הלחם האמיר פי מאה מהרגיל. והז’נדארַמים הממוּנים על הגולים מכּים ועונשים על כל עבירה־של־מה־בכך. ומי שאין סכומי־כסף גדולים בידו, מת ברעב.

כעבור עשרת הימים הראשונים גוֹרשוּ שנית, הפעם למוֹהילוֹב שבתחום אוּקראַינה. השיירה שוכנה במין קסַרקטין מזוֹהם, קן של מחלות, וכל מי שהפּרוּטה נמצאה בידוֹ ברח משם כבוֹרח ממגיפה. מוהילוב היתה תחנת־מעבר מרכזית לשיירות המגוֹרשים. מבּין 180 אלף יהודי רומאַניה שגוֹרשוּ לטראַנסדניסטריה, עברו לפחות מאה אלף דרך עיר זו, ולא נותרו מהם אפילו המחצית, אפילו השליש. היציאה משם היתה כרוכה בהוֹצאות מרוּבות. שדדוּ ובזזו את המגורשים והציגום ככלי ריק. דרו שלושים נפש בחדר אחד, בבנין קולנוע מלא וגדוּש פליטים למאות.

כך חלפו שבועיים, וכל יום גרוע מקודמו. מים לא היו בבנין והיוצא החוּצה להביא מים שוב אינו חוזר, כי תופסים אנשים ברחובות ומחזירים למחנה.

משפחת רוּת, שיחק לה מזלה ונשארה בעיר. כיצד? מכּר נכרי היה להם במוהילוב, מנהל בית־חרושת ליציקת ברזל. שיכן בדירות מיוחדות את בעלי־המקצוע שעברו בבית־החרושת. וכך נצטרפה גם משפחתה לאחת הדירות. גרו עשרים איש בחדר, אבל אוֹשר רב היה זה, שלא כל אדם זוכה בו.

כך חלפו שישה חָדשים, וכל חודש גרוע מקוֹדמוֹ. רבּים מן המגוֹרשים שולחו למקומות אחרים, ובעיר נשארו רק 16 אלף איש. אותם הימים פרצוּ המגיפות האיוּמוֹת: טיפוס הבהרות, טיפוס הבטן, דיזנטריה. רבּים קפאו בקור. מכרוּ כל אשר להם בלחם ונשארו בחוסר כל.

ואז קרה הנס: הדוֹד מבוקאַרשט החל שולח עזרה. מכל 16 אלף הנפש זכו רק מאות אחדות לקבל עזרה. אבל גם ל“מאוּשרים” אלה לא היה לחם לאכול, כי יקר־המציאוּת היה הלחם. אָכלו תירס. רעבוּ למחצה. ארבעה מעשרים דיירי־החדר לקוּ במחלה מידבקת, נזדרזוּ שאָר הדיירים ונמלטוּ על נפשם. עקרוּ לבית של אוּקראינים ונצטופפוּ בחדר קטנטנן.

במוֹהילוֹב נתלקטוּ למעלה מאלף יתומים מאָב ומאֵם, ללא קרוֹב וגוֹאל. כינסוּם לבית אחד והיו מאכילים אותם אחת ליום מין תבשיל של תירס במים, בלא שוּמן ובלא מלח. שכבו עירומים, מכוּרבּלים בשׂמיכוֹת, – את בלויי בגדיהם נטלו מהם, כיון שהיו מזוהמים ביותר ושרצוּ כּינים לרוב. חורף קר היה, כפור צורב וסופות שלג. רבּים נוגעו בשחפת. כל אותו החורף לא יצאו הילדים ממיטותיהם, וּמשבא לבסוף האביב, נתקשו רבּים מהם להניע יד או רגל.

גם בעלי הזכוּיות לא ידעו מנוּחה. יום יום וגזירתו. את הגברים גררו לעבודת־כּפיה, גירשו, אסרוּ. ואף־על־פי־כן, “על כרחך אתה חי”, אף כי קשים, קשים מאוד היו החיים האלה. ואיוּמה מהם היה הדאגה ליום המחרת. ידעו שהגרמנים עומדים מאחורי העיר, מרחק 18 קילומטר. ידעו מה הסכנה הנשקפת ליהוּדים מכל תמוּרה קלה בחזית. ידיעה זו היתה ה מקוֹר נוסף לעינוּיים.

ישבוּ בגיטו מוֹהילוֹב, בבנינים שיצאוּם דריהם האוּקראינים. היו שוכבים וממתינים למוות שיבוא ויגאלם.

– כשאני חושבת על כל זה עכשיו, – אמרה רוּת – כשאני מספרת דברים אלה, איני יכולה להאמין, שאמנם כך היה הדבר, שאני עצמי ראיתי כל זה. נדמה לי כאילו חלום רע חלמתי. אי־אפשר לסַפּר הכּל. איש לא יבין, אבל גם לשכוח אי־אפשר… אני רוצה לשכּוח ואיני יכולה. המַראות והזכרונות רודפים אחרי ביום ובלילה – תמיד, תמיד…

צנוּעה וישרה, מיושבת בדעתה ושוקלת אמרי פיה, הגתה רוּת נכאים. סיפרה על תשוקתה העזה ללימודים, למלא מה שחיסרה בשנות הגירוּשים והמחסור. למזלה למדה מעט גם בשנות הרעה. שכנם לחדר היה מוֹרה, שהקדיש כמה שעות ביום להוראה. מורה מופלא היה, אדם בלתי־מצוּי! ואף הוא נשאר שם עם הרבבות שניספּו.

–לא, לא, אנוֹכי לא אשכּח! כל ימי אזכּוֹר וכל ימי לא אחדל לשאול: על מה ולמה עשוּ לנוּ כּך?!

רות סיפרה את סיפוּרה באחד מחדרי כפר־הנוער בן־שמן, השטוּף חדוַת נעוּרים. שעה קצרה לפני כן נסתיימה סעודת ערב־שבּת באוּלם הגדוֹל, שבּו היו מסובים מאות נערים ונערוֹת בבגדי חג לשולחנות ערוּכים נאה. רוּבם כּכוּלם שרידי גלוּיוֹת, פליטי גירוּשים ומחנות־הסגר ורכּבות־המוות.