מארטין פ., הוא בנם של חקלאים יהודים מדורי דורות. להוריו היתה נחלת־ירוּשה גדולה בת אלפים הקטאַר, בכפר הבּוּקוביני הקטן לוקאביץ. עיבדוה כמה משפחות בשותפות, דודים ובני־דוד – לסבא היו שבעה בנים ובנות וכולם נשאו נשים והולידוּ בנים וחיוּ על אדמתם.

מאַרטין בן 15 הוא כיום. בראשי המלחמה היה כבן 10. למד בילדותו ארבע שנים בבית הספר הרומאַני שבכפרו ושנה אחת בגימנסיה פרטית בצ’רנוביץ. בבית למד פרקי תפילה, חומש ופירוּש רש"י. גם עברית למד וגרמנית. מנהגו כבן־תרבות וסיפוּרו מדוּיק ובהיר.

הרוסים באו לכפר לוקאַביץ ב־28 ביוּני 1940. בזמן הראשון היה המצב טוב למדי. רק לאב נגרם סבל רב – כי הרי נחשב “קוּלאַק” (“אגרוף”, “בעל גוף”) ונתחייב מאסר וגרוּש לסיבּיר. ברח, איפה, לצ’רנוביץ. אדמתו חולקה בין איכרי הכפר, הבית נמסר לזרים, אך במשפחה לא פגעוּ. בצרכי מזון לא היה עדיין מחסוֹר. בספּטמבּר חוּדשוּ הלימודים בבית־הספר בכפר ומאַרטין למד בו שנה בערך.

ביום ד' בשבוע, 27 ביוּני, שנת 1941, יצאו הרוּסים לפתע פתאום. מיד התארגנה בכפר כנוּפיה אוּקראינית, שאמנם לא פגעה ביהודים, אך הפילה אֵימים על כל הסביבה – בּוּקוֹבינה מאוּכלסת אוּקראינים בעיקר. לאחר יומַיים נטל הצבא הרומאַני את השלטון בידו ופתח מיד… במעשי־שוֹד. חיילים רומאַנים ואזרחים אוּקראינים שדדוּ כל רכוּשם של היהוּדים והניחוּם עֵרוֹמים ויחפים. עקרוּ רצפות וקירקרו קירות בחיפושים אחר כסף וזהב. ולא פסקוּ עד שנטלו כל דבר שיש בו חפץ. מנהיגי כנופיות־שודדים היו מבני הסביבה ושוּתפים להם בסתר גם פועלי האחוּזה ומשרתיה. אז נאלצה המשפחה לברוֹח. נמלטו לסימטה נידחת בכפר והסתתרו בביתוֹ של יהודי עני. בערב־שבּת היה הדבר, לאחר שני ימי שוֹד, והאנשים נמלטו יחפים ממש בידים ריקות. ישבו ללא מזון כל יום השבת, כמה עשרות נפשות בבית צר ועלוּב.

ביום הראשון בבוקר שלחו יהודי זקן, שכל ימיו גר באותו מקום, לתהות על המתרחש בכפר. חזר וסיפר, כי שקטו מעט הרוחות. אך מוטב להמתין קצת עד יעבור זעם. לאחר כמה שעות שלחוּ ילד לרחוב, חזר וסיפר על יריות והרג. נפלה עליהם אֵימה והחליטו לברוֹח, כל עוד לא נגלה מקום מחבואם. ביקשו לברוח דרך שדות־התבואה שמאחורי הבית, אך עד שיצאו לדרך באה חבוּרה של עשרות “שקצים” והתנפלו על הבית.

–אנכי וילדה קטנה בת שמונה שנים הצלחנו להתחמק ולברוח. – סיפר מאַרטין. – ירו בנוּ, אבל היינו קלי־רגלים והתחמקנו דרך שדה־החיטה לעבר האגם אשר בתחום הכפר. ירדנו עד צוָאר לתוך המים ועמדנו שם כעשר דקות, עד שנתיאשו רודפינו מלגלות את עקבותינו. אז יצאנו מן המים ורצנוּ בשדות וביערוֹת, עד שהגענו לקרבת כפר אחד.

כל הלילה ישבנו ביער, רטוּבים ורוֹעדים מקור, ובבוקר חזרנו לכפרנו, לראות מה היה בסופם של בני משפחתנו. שם נודע לנו, כי עוד חיים כולם. ה“שקצים” עצרוּם במחסן ואמרו לכלוֹתם, אך קצין רומאַני הצילם, שיכן את העצורים בשנים־שלושה בתים קטנים והפקיד משמר עליהם. לילה אחד ישנוּ לבטח. ולמחרת היום בא ראש הז’נדארמריה, הוציא מן הבתים וכלא את כולם בחדר אחד. יומַיים היו כלואים שם, מתעלפים מחוסר אויר לנשימה. וגם שם הוסיפו הז’נדאַרמים הרומאַניים לשדוד ולבוז אותם. מפעם לפעם היה ז’נדאַרם פורץ לחדר, מפשיט זוּג מכנסים שנותרו לפליטה, או נוטל נעלים – ופורש כמנצח, כשהשלל בידו.

ב־5 ביולּי גירשוּ את כל יהודי הכפר, כ־200 נפש, אל המחנה אשר בעיירת־המחוז סורוז’יניץ. הלכו ברגל מרחק 28–30 קילומטר. שם הפרידו בין הגברים והנשים והושיבוּם בשני בתים מוקפים משמרות של שוטרים, שלושה שבועות ישבו שם מזי־רעב וקיימו נפשם בתפוחי־אדמה שמצאו במחסן שבבניין העזוב. בינתיים החלו נוטלים מן הכלואים לעבודת־כפיה – לפינוי ההריסות שנגרמו על־ידי ההפצצות, לעידור גנים ולעבודות־השדה. ובחוץ היו האנשים משיגים לפעמים משהו לאכול, ירק או פרי.

והנה בא יום הגירוּש לויז’יניץ. גם הפעם חל הגירוש בשבת. שעתיים הסיעו את האנשים בעגלות, ואחר־כך הוּכרחוּ להמשיך דרכם ברגל. הלכוּ לילה ויום ולילה ללא הפוּגה ורק לאחר ששיחדוּ את מלוויהם החיילים בסכום כסף, שהצליחו לאסוֹף, הוּרשוּ לנוח שעה קלה.

–בשעה 7 לפנות בוקר – סיפר מאַרטין עוד – הגענו לויז’יניץ. הביאו אותנו לבנין המשטרה, ולאחר שרשמוּ שמותינו התירו לנו לצאת העירה.

לאמא היתה אחות בויז’יניץ. מיהרנו אליה. שם מצאנו דוֹדה אחת, אף היא מהמגוֹרשים, וזו סיפרה כל פרשת הצרות האיוּמות שעברו עליה. הגישו לנו מעט אוכל והשׂתערנו על השולחן, כאילו לא ראינו דבר־מאכל מימינוּ.

אך לא הניחו לנו לשבת בשקט באותו מקום זמן רב. ענדוּ לנוּ מגיני־דויד צהובים, שמידתם ששה סנטימטר, והתירו לנו לקנות מיצרכינו רק שעה אחת ביום, בין עשר לאחת־עשרה בבוקר. כך חיינו עד 16 באוקטובר. ושוב היה יום שבת. ושוב נעקרנו ממקומנו. השכּמנו כרגיל בבוקר ויצאנו לעבודה, אך משם שילחונו הביתה, מבלי שנדע על מה ולמה. והנה בשעה 12 בצהרים, אנו שומעים פתאום קול תופים ברחובות וכּרוֹז מודיע, כי כל יהוּדי ויז’ניץ חייבים להתאסף מחר ב־6 בבוקר בתחנת הרכבת. יללה הקיפה את כל העיר. אנשים הטיחו ראשיהם בכותל, התנפלו על הקרקע וגעוּ בּבכי. ולמחרת החל הגירוּש.

משפחתנו גורשה לאחר יומַיים, בשמחת־תורה. ברכּבת־בהמות נסענו עד לעיירה אטאקי הסמוכה לדניאֶסטר. שם נפגשנו עם בני כפרנו, שנשלחו מחנה שבעיירה ידיניץ. בעיירה כלַאוּם במין מכלאה מוקפת גדר־תיל, הרעיבום, היכוּם ושדדו מהם שארית חפציהם. לבסוף, גירשום לטראנסדניסטריה. קבוצה אחת קפאה בקוֹר, וּבין הקפוּאים גם שתי דוֹדוֹתי. אך הילדה הקטנה, שעמה הסתתרתי בשעתו ביער ובאגם, נשארה בחיים ויחד המשכנו דרכנו עד מוהילוב, העיר הראשונה ליד הדניאֶסטר. משם הלכנו ברגל מרחק 16 קילומטר עד לכפר אזריניץ. ושוב היכו ושוב שדדוּ, אף כי לא היה כבר מה לשדוד, ושוב הפרידו הורים מילדיהם, והבכי והצעקות עלו עד לב השמַים. ושוב שילחוּנוּ הלאה, שיירה בת 500 נפש, לתחנה הקטנה ונדיצ’ה.

לילה אחד לנו במחסן ועם שחר גירשונו משם. בערב הגענו לעיירה הקטנה לוצ’יניץ. לנו בבתיהם של יהודי העיירה ובבוקר יצאנו שוב לדרך ובאנו לקוּפייגוֹרוֹד. שם כלאוּ אותנו במחסן ולא נתנו לנו אוכל או מים. שיחדנוּ את השומרים בפרוּטוֹתינוּ האחרונות, כדי שיתירוּ לנו לצאת ולהפגש עם יהודי העיירה. והם שיעצוּ אותנו לבל נחזור למחנה, כי עומדים לשלחנוּ הלאה, אלא נתחמק ונסתתר בכפר הסמוּך, ולודיבץ. מישהו הביאנו אל ביתה של “גוֹיה” זקנה, שהסכימה להלין אותנו בשׂכר. אולם בלילה גילתה את הדבר לאנשי־הכפר ובאו צעירים והוציאונו החוּצה. אך שוב עמד לנו השוֹחד ונשארנוּ שם כמה שבועות.

באותה עיירה מת אבּא, משבץ־הלב, כשנכנס חייל לחדר ורצה לשדוֹד את המעט שנשאר בידינו לקיוּם המשפחה. ב־5 בפברואר היה הדבר. וב־15 פברואר מתה אחת הדודות, אחוֹת אמא. כעבור שלושה שבוּעות מת בעלה. ב־15 במארס מתוּ ברעב איש ואשתו מידידינוּ, שכנינו לחדר. מתשע נפשות שבחדר נותרוּ רק ארבע. ושוב ידענו רעב ומחסור וקוֹר.

אותם הימים קיימתי אנוכי, בן ה־14, את המשפחה, כיון שהייתי “ממלא־מקום” בשׂכר. ממלא־מקום מהו? מי שחייב היה בעבודת־כפיה וממוֹן בידו היה שוֹכר לו ממלא־מקום ונפטר מחוֹבתוֹ. שׂכר־יוֹמי כממלא־מקום, בסך מאַרק וחצי, זה היה מקור־המחיה היחיד לשרידי משפחתי.

כך התענינוּ עד לחודש יוּני 1942.

ביום ה', 28 בחודש, בבוקר, בא פתאום נאצי רם־המעלה לקופייגוֹרוֹד וראה לתמהונו יהודים עומדים בתפילת שחרית, עטופים בטלית ותפילין. הראה על התפילין ואמר" “אלה הם מכשירי רדיו חשאי”. אסרוּם ועינוּם ויצא הקצף על כל יהודי המקום. גרשוּם בחשכּת־הלילה ולא נתנו להם שהוּת לקחת חפציהם. כלאוּ אותנו ביער, במחנה מוקף גדר־תיל, במרחק חמישה קילומטר מן הכפר. היינו עייפים ותשושי־כוח, והתנהלנו כעֵדר צאן מבוהל המוּבל לשחיטה.

היו בינינוּ שראוּ את המוות לעיניהם יום־יום במשך שבוּעות וחדשים. בחורף דרוּ רבּים באוּלמוֹת ציבוּריים, מאוֹת באוּלם אחד, ויום־יום היו עשרוֹת מהם גוֹועים לעיני כל. היו מובילים את הגוויוֹת בעגלות, ערימות ערימות, לבית־העלמין וקוברים אותם בחטיפה בקבר־אחים. וּפעמים הושלכו הגוויוֹת בין עצי היער או בחפירות עזוּבוֹת, מאכל לחיות־טרף.

במחנה החדש, מחוץ לכפר, ישבנו תחת כיפת־השמים. זריזים וחרוצים שבנו, הקימו להם סוּכות מענפי העצים, והכל היו מקנאים בהם. יום אחד, ניתך גשם מאז הבוקר ובמשך כל הלילה, והסוּכות נסתחפוּ בזרמי המים העזים. תינוקות נגרפו וגוויוֹת של טבוּעים צפוּ על־פני המים…

לאחר כמה שבוּעות בטלה הגזירה, שוב בכוח השוחד, והוֹחזרנוּ לעיירה. אבל לא כל בני המשפחה זכוּ לחזור. אמא והדוֹדה לא עצרוּ כוח ונסתלקוּ לעולמן ונקברו באחד מקברי־האחים המרוּבים, ללא מצבה או ציוּן כלשהו.

ב־6 באוקטובר לקחוּני לעבודה ביער, יחד עם עוד כמה מאות אנשים. ששה שבוּעוֹת עבדנו שם וכל מזון לא ניתן לנו. היינו גונבים תירס וסלק־סוּכּר בשׂדות ונוֹגסים בהם כמוֹת שהם, כדרך בהמות. יחפים, קרועים ובלואים, עֵרוּמים למחצה, קפוּאי רגל וקפוּאי אוֹזן, מזוֹהמים ומרוּפּשים – זה היה מראה האנשים אותם הימים.

לבסוף, החזירוני לקופייגוֹרוֹד. שם האיר לי מזלי פנים. אשה יהודיה אחת, ילידת אוּקראינה, תורגמנית אצל רופא שינַיים, התחילה מתעניינת בגורלי. היתה מאכילה אותי יום־יום, עד ששבתי לאֵיתני. אבל אָשרי לא האריך ימים. באחד במאי 1943 נלקחתי שנית לעבודה, באחד מגשרי הבּוּג, אני ועוד 870 יהודים מכל הגילים. פעם ירוּ הגרמנים לעיני בשלושה מן העובדים, שקיבלו אותו יום כסף מקרוביהם בבוּקרשט. רציחות מעין אלו היו מעשי יום ביומו, ושוב לא היה בהן משום חידוּש.

ארבעה חָדשים חייתי באותו מחנה, עד שחליתי במחלת־עצבּים קשה ושילחוּני משם. נסעתי לעיירה הקטנה מוּראַבּ שעל־יד קוּפייגוֹרוֹד, אל בּן־דוֹדי שנפגשתי עמו במקרה באותו מחנה. שם רוַח לי מעט וחזרתי לקופייגוֹרוֹד, מאחר שקרובי בבוּקרשט החלוּ שולחים לי מעט כסף מזמן לזמן. ישבתי שם עד ששילחוּ את היתומים למוֹהילוֹב. 800 ילדים אספוּ, והם חלק קטן מן המתגוללים במחנות והגוֹועים לעשׂרוֹת וּלמאות יום־יום. שלחוּ אותנו קבוצות קבוצות לתשע מעיירוֹת מולדאביה. אנוכי נשלחתי בשיירה בת 170 ילדים לברלאַט. שם קיבל פנינו ד"ר צ. כּאָב רחוּם וחנוּן. לאחר חוֹדש ימים הביאוּנוּ מכוניות הצלב־האדום לבוקארשט ומשם יצאנו לארץ.

יצאתי מכפר מולדתי, נחלת אבותי מדוֹרי־דוֹרוֹת, יחד עם כּל בני משפחתי – והגעתי לארץ־ישׂראל יחידי, יתוֹם ושכּוּל… לא יספיקו שעות היום והלילה אם אבוא לסַפּר כל סבלוֹתינוּ לפרטיהם.