רקע
ברכה חבס
שיירה מן המדבר

בוקר אחד, באו שתי שיירות פליטים למחנה הצריפים שבעתלית. השיירה האחת ממחנה פאֶרמונטי שבאיטליה, והאחרת מצנעא שבתימן.

שש מאות הניצולים מאירופּה באו משמוֹנה ארצוֹת. ארבע שנים ניטלטלו בדרכים ובמחנות, ולא פעם ראו את המוות נוֹכח עיניהם. הורי הילדים שבשיירה, מהם אבדו להם בנדוּדיהם ומהם שאינם יודעים היכן ומתי נוֹלדוּ. מדברים הם בשלוש ובארבע לשונות. וכל סיפוּר שלהם הוא מגילת־זוָעה יהוּדית.

עגום ומדכא הוא גם מראה קבוצת העולים מתימן. אלה, לא מתיגרת ידו של היטלר באו אלינו, אף־על־פי־כן, מבוֹהלים הם ומדוּכאים וחסרי אוֹנים, ובפניהם העצובים והנאים תוּגה ועלבּון. אמהות מצומקות נושאות בזרועותיהן תינוקות כחוּשים. ילדים בחלוּקים לבנים ובכוּתנות־צבעונין, פיאתיהם מסוּלסלות וכיפות אדוּמות לראשיהם, מהלכים יחפים ומסתכלים בתמיהה לכאן וּלכאן.

מן המדבר באו – שיירה רביעית משם תוך פרק זמן קצר. השיירות הראשונות, שנתקבצו ובאו אף הן מכל קצווי תימן, שיחק להן מזלן והן הוּרשוּ להכנסת לתהוּמי עדן, ומשם הוֹעלוּ לארץ. לא כן השיירות שבאו אחריהן. בהמונים ברחו האנשים מן הערים והעיירות ומן הכפרים שבתימן. משפחות משפחות, וקהילות, פליטי רעב ורדיפות, אולם הכניסה לעדן נאסרה עליהם ואלפים נתקעו במדבר תחת כיפת השמים. מזי־רעב, חולים ואכוּלי שרב, דרוּ חדשים רבים בסוכּות של מחצלאות, עפר למראשותיהם ויאוּש בלבם.

ועתה ראיתים באחד מצריפי מחנה־עתלית. ישישים וצעירים, אמהות וילדיהן ישבו והקשיבו ביראת־כבוד לדברי איש־הסוכנוּת־היהודית על ארץ־ישראל ועל חייהם בה לעתיד לבוא. עיני הרב זלגוּ דמעות ושפתיו מילמלוּ בקשה ותחינה: – הצילו את האלפים, שנשארו עדיין תקוּעים במדבר, בלא מחסה וכסוּת, העלו גם אותם!

עלית העדה התימנית לארץ־ישראל, ראשיתה בשנת תרמ“ב (1882), זוֹ גם שנת עלייתם של הביל”ויים ומייסדי ראשון־לציון. ומאז ועד עתה עובדים עולי תימן בכל עבודה קשה בארץ ושותפים נאמנים הם לבניינה. אך דכאון־הדורות לא סר מהם עדיין. שנים רבות, לפני קום מדינת־ישראל, שאחד מחוקיה הראשונים היה חוק לימוד־חובה לכל ילד וילדה, שימשו רבּים מילדים העדה התימנית כשוּליות ומשרתות. אחד המוסדות, שעשה הרבה לקליטת ילדי תימן, הוא כפר הילדים מאיר־שפיה. ב“ממלכת־ילדים” זו, החבוּיה בחוֹרשה עבוּתה בהרי השוֹמרון, שווה היה תמיד החניך התימני בזכויותיו ובחובותיו לכל הנערים והנערות בני העדוֹת האחרוֹת. בכפר זה שימשו מורים ומדריכים מעולי תימן, מחניכי מוסד. ונערים ונערות מעולי־תימן שותפו שווה עם האחרים בהנהלת חיי הכפר והמשק. כיום הזה הדבר מוּבן מאליו בעינינו ואין בו כל פלא. אך לא כן היה לפני שנים.

בשפיה נפגשתי עם שתי חבורות של נערים ונערות מן השיירות הראשונות של עולי תימן, שהגיעוּ לארץ בימי מלחמת העולם.

כאן הוּקצתה להם פינת־חיים מיוחדת, בהדרכת מורים מבני עדתם היוֹדעים שׂפתם ואורח־חייהם. תחילה ראיתים במחנה עתלית ביום עלייתם, והם עלובים, חיוורים, מבוֹהלים. וכשבאתי לאחר חדשים מעטים לכפר, היה המראה שונה לחלוּטין. הילדים הבריאוּ, החלו מדברים עברית, למדו להתרחץ ולאכול כראוּי ולחיות חיי עבודה וחברה.

רוּבם ככוּלם יתומים מאָב או מאֵם. בארץ־מוצאם חיוּ חיי־צער ותמיד היתה צפויה להם הסכנה של המרת הדת מאוֹנס. מן השאלון שערכו המחנכים בשפיה על מוצאם ומעמדם של שלושים ושלושת הנערים ושמונה הנערות מתימן, אנו למדים, כי רוּבם ככוּלם בני משפחות עניות ומטופלות בילדים הם. ההורים מתפרנסים מיגיע־כפיהם, האָב: צורף, אוֹרג, רוֹכל, מעבד חלקת־אדמה. האם: כובסת, מקושת עצים, טוֹחנת דוּרה ומכלכלת נפשות ביתה בדוחק ובצער. אף שרכּים הם לימים (רוּבם בני 12–13), כבר שנים של עבודה מאחריהם. שימשו שוליות של סנדלרים וחייטים, צורפים ואורגים. עבדו בחדרים צרים ובשכר זעום. אף־על־פי־כן, למדו הנערים תורה ופרקי תפילה, אך לא כן הנערות.

מרבית הילדים עשו דרכם ממחוזות תימן המרוּחקים לעדן, ימים ושבועות ברגל או ברכיבה על חמוֹר, לסירוגין.

וכך סיפר הרועה הקטן זכריה:

– שמי זכריה בן נסים. נולדתי בעיר קטנה, נַדרי שמה והיא רחוקה, רחוקה מצנעא, מרחק שבוּע ימים ברגל. יהודים היו בנַדרי רק מאה ושמונים נפש, אבל “גויים” יש בה הרבה. היהודים היו אורגים בד לבגדים ומוכרים לערבים. אבל אנוכי לא הייתי אורג.

בן 13 אני. אבי מת, ועוד אני ילד קטן. גם אמי מתה, ולקחה אותי דודתי, אחות אמי, אצלה. היוּ לה לדודתי פּרוֹת ועיזים וחלקת־אדמה. פרות עשרים ועיזים מאה, ואדמה – רק חלקה קטנה. הייתי רועה העיזים של דודתי, ואני קטן, אולי בן שמונה שנים. קם אנוכי בבוקר בבוקר והולך עם העיזים. ולא הייתי מספיק להתפלל ולא כלום, רק תיכף ומיד הלכתי לרעות. ולפעמים הייתי מתפלל אחר־כך בשדה. היו הילדים צוחקים עלי: – אביך היה רב ואתה עם־הארץ?

לפעמים הייתי לוֹקח אתי ספר למרעה וקורא ולומד – אני יש לי הרבה ספרים קדוֹשים משל אבא שלי.

את חושבת שאין תלמוד־תורה בנַדרי? יש, אבל אם אני אלך ללמוד – מי יעה את העדר? ומי יתן לי לחם לאכול? דוֹדתי יש לה שתים־עשרה נפשות, ילדים וילדוֹת. דודי כבר זקן הוא. ויש הרבה עבודה ואני יתום, צריך לעבוד. בני דודתי עובדים מעט ולומדים מעט אבל אני רק עובד כל היום. בכל־זאת למדתי עוד יותר טוב מהם.

אהבתי אני העזים והשדות. הולך אני לבדי־לבדי בשמש וברוח, והילדים של דודתי מביאים לי אוכל למרעה. דייסה הם מביאים לי ושמן. וחלב הלא יש לי, וכבר טוב. אני אוכל יותר טוב מהם, אני. בשמש, אני אומר לך, יש הרבה “נפש” (חשק) לאכוֹל.

פעם, ואני במרעה, ופתאום ערבי אחד, גם כן ילד קטן, בא אלי והוא אומר לי: – לא תרעה במקום שלי, והוא מתחיל תיכף־ומיד להתעסק אתי ואומר לי ככה וככה, ופתאום כבר באים הרבה ערבים ואני לא יודע מה יעשו לי. לקחתי אני אבן ו“שברתי” לו את הראש לערבי, ואחר־כך, "שברתי, גם את הראש שלי והלכתי אל המשטרה. ומי שמשבּר את הראש בתימן, הוא משלם כסף. אז אני שילמתי והוא שילם, והלכנו הביתה. הכסף בתימן מטהר את השׂטן.

ופעם, בפסח, רעו העזים מרעה טוב ונכנסו למערה לנוּח מן השרב. בבוקר, כשיצאתי מן הבית, ספרתי אותן והיו כולן אתי. עכשיו, כשיצאו מן המערה, אני סופר אותן, סופר ומונה ולא מבין מה זה קרה: חסרות לי שתים… אני בא הביתה בעוד היום גדול לכבוד הפסח, ואמרים לי – לך בקש את העיזים. אני לוקח את המקל שלי ואת הגרזן הקטן, ולא אפחד. היה ליל ירח בהיר כמו באמצע היום. ואני מטפס בהר ואין אף אחד אתי, רק האלוהים בשמים. הלכתי והלכתי, עד שמצאתי את העיזים שלי וחזרתי הביתה וכולם כבר ישנים, אבל אוֹכל השאירו לי.

ופעם אחרת, ביום ולא בלילה, באו ארבעה זאבים, ואני במרעה עם הילדה של השכנים – להם היו רק מעט עיזים ולנו הרבה, והלכנו יחד. היינו הולכים וקוטפים צבּרים ואוכלים ולא ראינו ולא הרגשנו שום דבר. פתאם, – יוה –, הזאבים. הילדה פחדה והתהפכו לה המעיים ושכבה על הארץ מתעלפת ואני רדפתי אחר הזאבים מלמטה. אני רץ אחריהם וצועק בקול גדול כדי שיפחדו, והערבים באו לעזרתי והם רצים וצועקים מראש ההר, וכך גירשנו אותם.

ואחר־כך ברחתי מנַדרי ונסעתי לעדן. ברחנו מפני המלך, ששלח אנשים לקחת את כל היתומים. כשנודע הדבר הזה, אמרה לי דודתי: – תברח מהר… ונתנה לי כסף ואוכל ובגדים, וברחתי.

המלך חושב שהוא עושה צדקה ליתומים – הוא מגדל אותם ומלמד אותם. אבל אין הוא חפץ להבין, המלך, כי חטא ועווֹן הוא ליהודי אם יהיה מוּסלמי. כל ילד שתופסים אותו השליחים של המלך, הם תיכף ומיד מקצצים לו הפיאות ומעבירים אותו על דתו. ואני, רק בעדן קיצצתי הפיאות אני, לאחר שהיו כולם צוחקים עלי.

ככה הוא המצב של היהודים בתימן, לא טוב. תמיד הערבים מקנאים בהם. אם יש ליהודי מעט אדמה או בית או כסף, הוא צריך לשלם “גיזיאת” (מסים) הרבה, בכל שנה, בכל ששה חדשים, עד שכבר אין לו כסף. ועכשיו יש בתימן צער בבגדים, ואין אוכל – מפני המלחמה. ואם ערבי לוקח הכל מן היהודי, מה נאכל ומה נלבש?

וככה ברחתי אני ובאתי אל אחותי בעדן. ישבתי אצלה והיתה אוהבת אותי. אבל יש לה ילדה, כבר גדולה, בת 15, והיתה הילדה מקנאה הרבה. ויש לה לאחוֹתי עוד שבעה ילדים, והיו כולם מקנאים, ורק אחד ביניהם טוב, יש לו שׂכל. והיתה אחותי צועקת על הילדים שלה בגללי, והיה צער הרבה בבית. ואמרתי אני: – למה יצטערו עלי? – ועזבתי אותם ולמדתי לעבוד בגומא. הייתי קולע מין רשתות לחלונות בשביל למכור לערבים. הייתי עובד בבית־המלאכה של יהודי אחד. והייתי ישן אצלו על מיטה של קרשים, בלי מזרן ובלי שמיכה ובלי כלום. היה משלם לי חצי רוּפיה בכל יום (הרופיה של עדן היא שני שילינג). הייתי קונה לי לחם ותבשיל של שעועית אצל יהודי אחד, ישיש לו חנוּת והוא מבשל תבשילים ובני־אדם באים לאכול אצלו, והיה טוב.

כך עבדתי ששה חדשים ואולי יותר, לא אזכור כמה. ואחר־כך רשמו אותי בשביל לנסוע. בא איש אחד מארץ־ישראל וקראו אותנו, כל מי שהוא יתוֹם, אל המשרד הארצישראלי, ודיברו אלינו עברית ואמרו: – אתם רוצים לנסוע לארץ־ישׂראל? תחילה לא הייתי מבין מה הם מדברים, אחר־כך הם דיברו מעט ערבית וּמעט עברית – וכבר אני מבין, ושמחתי כמו בשמחת־תורה והייתי בא תמיד אצלם ושואל: – מתי נוסעים? ותמיד הם אומרים: – האניה עוד לא באה. אחר־כך היא כבר באה, האניה, ונסענו.

– האם טוב לך, זכריה, כאן בשפיה?

בת־צחוק של נחת־רוח השתפכה על פניו השחרחרים:

– בודאי וּבודאי, טוב וטוב מאוד. יש ילדים שרוצים ללכת לערים אחרות, לתל־אביב ולכל מקום. אבל אני, לא רוצה אני ללכת לשום מקומות, אני. אין לי קרובים ומי יקח אותי? ואם יש לי, מה אלך לבקש אצלם? פה, בשפיה, יש לי ידידים שהם טובים מקרובים. וגם הסוֹכנוּת יש לי. אַת יוֹדעת מה זה סוֹכנוּת? היא שמשלמת בשבילנו פה כסף. והיא שמכניסה יתומים לארץ־ישראל.

– האוהב אתה, זכריה, ללמוד?

– בודאי ובודאי. בארץ־ישראל לא צריכים חמוֹרים. כשאגמור את השנתיים, אָבוֹא אל המורה ואגיד לו: “אני רוצה ללמוד עוד”. עכשיו באו “החדשים” והם אינם יודעים עברית, והם מפריעים לנו קצת. אבל אין דבר, הלא גם אנחנו היינו חדשים – ולמדנו. עוד מעט וגם הם יהיו “טובים”.

אַת יודעת? בתימן היה כל אדם מסַפּר לחברו: “יבוֹא משיח – ונכנס לארץ־ישראל”. תמיד היתה המחשבה שלנו על המשיח. ועכשיו אנחנו בארץ־ישראל בלי משיח. אבל יש עוד הרבה ילדים שרוצים להכנס ואין להם כסף ואין להם מה למכּור. מי שיש לו בית הוּא ימכּור ויבוֹא, אבל מי שאין לו – מה יעשה? אוּלי בעד זה עוד לא בא המשיח…

רגע חיכה זכריה לאות של הסכמה מצדי, ואחר המשיך בסיפורו:

– בתימן אומרים כל הזמן, שבארץ־ישראל הם גיבּורים ולומדים כולם, וגם אם אחד עובד הוא בכל־זאת לומד. החיים טובים בארץ־ישׂראל. שפיה היא ארץ־ישראל, ובשפיה טוב. עכשיו אני עובד במחסן, ואם יש גרבּים לתקן, אני מתקן לך כאילו אני עובד בגוֹמא. אבל תיאבון הרבה אין לי, מפני שבילדוּתי הייתי אוכל הרבה עשב ונתקלקל לי התיאבון. כשהלכתי עם הצאן הייתי אוֹכל מכל העצים – מן התאנה ומן התוּת ועוד ממין עץ גדול, ומזה כואב לי הלב…

זכריה סיים דבריו בעצב:

– שם, בעדן, לא הייתי יודע מתי אומרים “קדיש”. ופה לימדו אותנו, ועכשיו אני כבר אומר “קדיש” בכל פעם.

והמורה של זכריה הוסיף וסיפר:

– זכריה שלנו, “הרוֹעֶה הקטן”, נער גלוי־לב ואמיץ־אוֹפי הוא. באחת השבּתות של עוֹנת־הבציר קטפו, הוא וחבריו, ענבי־בּוֹסר מן הכרם ואָכלו לתיאבון. כאשר נזפו בהם המדריכים, הכחישוּ רוּבּם את המעשה אשר עשוּ, ואולם זכריה ניגש לאחר ארוחת־הערב אל המדריך וביקש סליחה.

אוהב ספר הוא זכריה ומרבּה לקרוֹא בספרים.

צורך רב יש לוֹ שיחבּבוּהוּ וילטפוּהוּ. למורה יקרא “אַבּא”, ולאחוֹת “אמא”. פעם נכשל בעבירה והחליט לענוֹש עצמו ולא בא לארוּחת־הבוקר. – זכריה צם – אָמרו הילדים – הוא מתענה. ורק לאחר שידוּלים מרוּבים של האחוֹת, שהסבירה לו, כי עדיין אינו בר־מצוָה וחטאוֹ אינו חטא, הפסיק את הצוֹם.

– זכריה יודע לקלוֹע כמו דויד המלך אומרים הילדים בקנאה מהוּלה הערצה.

חיוּך של גאוָה משתפך על פניו של זכריה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48100 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!