לא אעלים, כי קישור שמי בשמו של יעקב פיכמן, כדרך שזכיתי לו כפליִם – הן כשופטו והן כנשפטו של הפרס שנקבע לזכרו – עשוי היה לנטוע בי הרגשה של למעלה משמינית שבשמינית, וכדי להימלט מאיסורה, פישפשתי אחרי דבר שיש בו צד־מה להצדיקה, ותהי ראשית הרהורי לאמור: הרי שורת־הדין נותנת, כי בדיוני פרס יהא מי ששמו נקרא עליו בחינת מופת לנידוניו, ולעניננו הרי יעקב פיכמן הוא כמופת כפול – הן במזל של שירה והן במזל של ביקורת. הלכך נמצאים דייני הפרס מכַוונים ביותר לאותו מופת, ככל שבחירתם והכרעתם חלה במי שמזלו כפול גם הוא; אבל לפי שלא בכל שנה מתרחש נס־הכפל, הרי המוצא הנאה הוא כפי שנמצא השתא בבחירת זוג, שבן־צמדו אחד הוא בשירה ובן־צמדו אחר הוא בביקורת, באופן ששניהם משלימים כביכול בבואה־דבבואה של דיוקן־המופת. והיא הפעם חלוקה נאה מחלוקת הלשונות; כי אף שחלוקת הלשונות היא מגופה של תקנת הפרס, הרי הירש אושרוביץ לכשירצה הוא איש עברי, ועבדכם כשירצה הוא איש יהודי, ונמצאת הפעם לא חלוקת־הלשונות אלא חלוקת־התחומים עיקר.

ב

ובבואי לומר מה על דיוקן־המופת שהיה, ככל הנכון, לעיני השופטים בשיפוטם, הוא יעקב פיכמן, לא אדבר תחילה על פעלוֹ, בשירה ובביקורת ובעריכה ובחינוך, שהוא עומד ויעמוד בערכו וחינוֹ, ואף ירבו מעריכיו ומחונניו, וכן לא אדבר תחילה על העושה ודרך השתקפותו בעשייתו, אלא קודם־כל על האיש הנושם ורואה, היָגע ונח, האיש החי וקיים, כפי שהכרתיו מקרוב, בהתהלכי עמו במשך שנים רבות, וזכר קירבתו החמה והמאירה על זימוניה, הם מנכסי־היקר של אוצר זכרונותי.

ראשית הפגישה־לא־פגישה היתה כשנתיִם קודם שהייתי בר־מצוה, בשעה שלא זו בלבד שלא הייתי מכלל קוראיו, אלא אף לא יכולתי להיות בכללם, שכן נספחתי להם אך בהיותי בן שש־עשרה. ובכן, על פתחם של ימי־נעורי ואני חבר אגודת־הסתר של תלמידי גימנסיה “פרחי ציון”, ומדריכנו אלכסנדר רוזנפלד, שסופו מעסקני הברית העברית העולמית ומיכאל קינביין (עציוני), שסופו ממתרגמיו של “פאוסט” לגיתה, היינו מגלגלים במסכת של גלויות־ראוָה, גלויה גלויה וסופרה, שדיוקנו ניתן בתוך עיגול מעוטר, ומלמטה לו כעין עוגב רב־מיתרים מימין, וריבוע ובו מעט דבריו של אותו סופר משמאל, ונתחבבו עלינו השמות והפרצופים מבלי שידענו עליהם כל־מאומה. בכלל גלויות־הראוָה האלו היתה גם גלוית פיכמן – אברך רך וענוג, בלוריתו שפועה מעט לצד אחד, שפמו דק ועדין, כביכול יחיד לאמו יולדתו. מקץ שנים אחדות, כשבאתי בבריתם של קהל הקוראים העברים, מתוך שקראתי תחילה, לשם ראשית אוריינטציה, את האנתולוגיה הנודעת של פנחס שיפמן “ביכורים”, באה לפני מסכת־פרצופים רבה, ובכללה אף של יעקב פיכמן, כמין רטוש של גלוית־הראוה ההיא, והשיר שמתחתיו חיזק את הרגשת הרוך והעֶדנה, כשם שחיזקתה קריאת שיריו בבכור קבציו, והוא בימים ההם אף יחיד לו, “גבעולים”, ואף ששיריו, כידוע, אינם עשויים לדקלום ולמנגינה, וביותר בימים ההם, שהקריינות והזמרה היו ממושכנות לפתיטיקה, המדברת גבוהה־גבוהה, התנגנו לי שיריו כמאליהם, בחינת מנגינת־לב שהיא, לכל המרובה, מרפרפת בקצות השפתים, ורבים מהם ידעתים בעל־פה, ולשנים, ואני משמש בהוראה באוניברסיטה, קבעתי מחזור־שיעורים לשירתו, וענינו השוָאת הנוסחאות של מהדורותיו, והיא השוָאה רבת ענין וענינים, ביחוד לצד ההוכחה, כי אם אמנם, ראשוני מעריכיו כבר ראו אותו נמשך ללקסיקה של ביאליק, הרי הנחתם מתאמתת אך במהדורות המאוחרות, שכן תחילה היתה דרכו בשאילה מיכנית יותר, ואחר־כך היתה דרכו בקליטה אורגנית יותר. ולא הזכרתי דבר זה אלא כדי להעיר, כי תוך כדי השוָאה, הייתי מורד על הכלל הבחון של אחרון־אחרון חשוב, וחשדתי בי עצמי, כי אפשר שמרידתי לא באה אלא משום הרגלי באופן שקטעי־השיר שנבדקו לנו, נשמעו לי לפי הכלל הבחון גם הוא, של ראשון־ראשון חביב.

ג

אך נחזור לקדמת־נעורי וקריאה ראשונה של “גבעולים”. לפני שנהגתי, באותם הימים, לקרוא את הפריודיקה הקודמת, כמי שמבקש להדביק את שאיחר, וקראתיה על הסדר, קראתי גם את ביקרתו של הירש דויד נומברג על הספר הזה, שלא היתה, אמנם, נלהבת ביותר, ואיפכא מסתברא (עיקרה הובאה זה־מקרוב במבואה של נורית גוברין למִבחר מאמרי־ביקורת של יצירתו של פיכמן), אך מה שחשוב בה ביותר הוא הרמז על גודל תפקידה של השירה בהרחבתה של הלשון והעמקתה, והוא רמז שהגיתי בו הרבה, והוא שעמד לי בכמה וכמה חיבורי על הלשון. ואף זאת, גם נומברג הסתייע וחזר והסתייע בה בביקרתו ההיא בהקבלה שבין רוח שירת “גבעולים” ובין תכונת־נשים, שרכותן גבורתן, וממילא נתחזק בי רישומה של גלוית הראוָה ושל השרטוט ב“ביכורים” לצד ההבלט של תכונת הפינוק והרוך.

אולם לאחר שנים מעטות, ואני מצויד בידיעה הגונה של שירת פיכמן ומסותיו, שנדפסו בכמה וכמה דוכתי, נפגשתי עמו בראשונה פנים־אל־פנים, והנה כל אותו רישום נתפוגג כלא־היה – עמד לפנַי איש בריא־בשר ורחב־כתפיִם, פניו כמרובעים מעט, והם מעוּדשים, כקצח הזרוּי על־פני קרוּמה הצהוב של חלה, וכל־כולו בחינת־קיץ; ביתר דיוק: בחינת שלהי קיץ. אמרתי: נפגשתי עמו בראשונה, והוצרכתי לומר: נפגשתי עמהם בראשונה; והכוונה גם לו גם לפישל לחובר, שכן הפגישה הראשונה ההיא היתה באותה שעה ובאותו מקום, בוארשה, ברחוב נובוליפיה, במרתפו של בית־הדפוס, שבו נדפס השבועון “העתיד”, ופיכמן היה ממוּנה בו על דף־הספרות ולחובר מראשי־משתתפיו, ואני עורכו ובוש בכך בפני הני תרי צנתרי דדהבא, ומציג עצמי בפניהם בתורת מגיה ומגולל את תעודת־העורך על כתפו של שותפי־לעריכה, דויד ליבשיץ. שניהם, פיכמן ולחובר, היו באים למרתף – ראשון, כדי להגיה את פרקי מאמרו על י.ח. ברנר; וכשם שאיני זוכר את פיכמן יושב – הוא היה עומד לפני תיבת־האותיות, מרחיק מעט עיניו ומגיה ביד רשולה, מוחק בניחותא ומתקן בניחותא, ואותיותיו כבצק הנילוש, ואפילו כותב, על גבי פתקים צרים המונחים על ארגז־הדפוס, את המשך־מאמרו – כך איני זוכר את לחובר עומד; יושב היה אל שולחן גבוב־ניירות, עיניו אדוקות בגליון שלפניו, מגיה ביד שקודה, וחוזר ומוחק וחוזר ומתקן ואותיותיו כאבנים סתותות ועתים נוטל את עלי־ההגהה, לשם השלמה, הביתה.

ד

אמת, אני עצמי הייתי זריז ומזורז ועושה מלאכתי מניה־וביה, אך נראה שלא נהגתי דרך־ארץ בי עצמי, והראָיה – לא מנהגו של המשורר אלא מנהגו של המבקר העלה חן בעיני; וכשאמרתי לו לפיכמן, בנעימה של עירוב תמיהה והפלאה, כי מוזרה בעיני יכלתו לעמוד לפני תיבת־הסדר ולכתוב על סופר כשלום־עליכם, והוא השיבני: זה בשבילי צחויק (והיו"ד שלאחר החולם נשמעה עדיין באזני), הרי תשובתו הביכתני, ושאלתי את נפשי: היתכן, וביאור־מה נמצא לי בדבריו על ברנר, שסיימם בהערה: אני הייתי האנטיפוד שלו, ולפי שלא היה, בימים ההם, בעיני נעלה על ברנר, נחשב לי אותו אטסטאט עצמי כגנוּת מפנים לגנוּת. דומה, כי לא הבנתי בפשיטות, כי אפשר, אמנם, אנטיפוד לברנר והוא שבח, שכן גודל השפעתו עלינו, צעירי קוראיו, כדי סוגסטיה הגיע, ואך לימים עמדתי על הפרדוקס שבה, כי כמותי כבני־גילי, שהיינו, על־פי הגידול והמנטליות, רחוקים בתכלית מאָפיוֹ, חוָייתו ודרכו של הגיבור־לא־גיבור שלו, חשנו עצמנו זהים עמו, ושיחקנו, אמנם ביושר־לב גמור, את שלא היינו. אולם בימי פגישתנו ההיא בבית־הדפוס היתה תיבת אנטיפוד קשה עלי – שהרי אם ציירתי לי בדמיוני את זימונם של ברנר ופיכמן, על רקע “בין מים למים” ציירתיו, ונמצא האנטיפוד – דויד יפה, שברנר עשה הכל, שלא יהא עשוי לקנות אהדה יתירה.

כללו של דבר, פגישת־ראשית זו עם פיכמן יותר משהיה בה מן הקירוב, שנקנה בקריאה הקדומה, היה בה מן הריחוק, שגבר גם מחמת הלך־הרוח, שבני־גילי היו שרויים בו אז – הנטיה לשירה האקספרסיוניסטית, שנכבשו לה שני סוגי השירה, שנזקקו לה בימים ההם – שירת הפולנים ושירת יידיש; ואם קודם לא ידענו את השירה העברית משוכה לה, ואפילו השלמנו לחידה־לא־חידה, כי אותו א.צ. גרינברג עצמו מפרסם, כמעט באותם ימים עצמם, שירי־אימפרסיה בעברית ושירת־אקספרסיה ביידיש, הרי באותם ימים ממש התחילו להגיע גליוני “הפועל הצעיר” ובהם השורות האקספרסיוניסטיות הארוכות של שירתו העברית. ממרחק הימים איני יכול שלא להודות, כי לפי מזגי ותכונתי הייתי קרוב יותר ליעקב פיכמן משדימיתי, אבל גם הכרת מזגי ותכונתי כאמיתם הצריכה דרגת בשילות גדולה יותר משהיתה בי – הלכך נגרפתי לאוירת הסביבה ואָפנתה, וכך אני מנסה להבין את הרוח הקניטה להתגרות בו במשורר, שכל ימיו לא נשמע אלא לאָפיוֹ ומזגוֹ כתומם, גם כלפי הקלאסיקה שלפניו ובשעתו גם כלפי המודרנה שבשעתו ושלאחריו. ריחוק זה נמשך גם בארצנו ודומה, כי גם מאמרי הראשון עליו, לרגל צאת ספרו “ימי שמש”, נושא בו מסימניו, והוא העציב את רוחו, כעדוּת מכתבו אלי, ולא בשלו, ששירתו, שבאה מימים אחרים והולכת אל ימים אחרים, כבר הורגלה באמירת־בינתים, אמירת אי אפשי, אלא בשלי, שנמשכתי אל מה שנעשה מורגל, מחמת האָפנה בת שעתה.

והדין היה עמו – ככל שעיינתי וחזרתי ועיינתי בו, הכרתי כי הוא, אמנם, אנטיפוד לברנר בשרשה השונה של עמידתו כלפי העולם ובתוכו, והיא עמידה שהיא לא בלבד מעֵבר לתחומו של הפתוס, בין של אמונה בין של יאוש, וקרובה יותר לתחומה לתחומה של האָלגיה, שאינה מתעלמת מתוגת ההוָיה על שום יָפיה, כשם שאינה מתעלמת מיָפיה של ההוָיה על שום תוגתה, והיא כובשת את הצעקה, כשם שהיא כובשת את האנחה, ובוררת לעצמה את האמירה הצנועה מתוך שלוה, שלא ירדתי תחילה לסופה ונתגלתה לי כאמיתה, הן באזור שירתו הבשלה והן באזור ביקרתו הצלולה, שהצד השוה שבהם, שהיא בולעת את עקמומית התהפוכות כחוָיה ומבלעתה במישור הביטוי כאמנות.

ה

אמת, כשבא עלינו בתיאוריה של שתי נחלות שירה בשירתנו, נחלת שירת ספרד וראש־נוחליה דור ביאליק והוא, פיכמן עצמו, בכללו, ונחלת שירת אשכנז, וראש־נוחליה דור שלאחריו, וא.צ. גרינברג בכללו ואף בראשו, השגתי עליו שראיתי את שרשי החלוקה קרובים יותר, ואף אישיים יותר, ולאחר שפירסמתי דברי־השגתי, נמשכו בינינו דברי־בירור רבים, ביחוד בימים שנעשה כבן־בית אצלנו, וכגוּלת הבירורים נועד להיות ניסוי מיוחד של בירור ברשות־הרבים – עשיתי אחד שיריו אבן־בוחן לכיתת תלמידות באוניברסיטת בר־אילן שהוריתי בה, והלכנו, ר' צבי שארפשטיין, ואני, לזמנו להרצאה הכוללת על כך, אולם חולשתו לא הניחתו לבוא, ולימים באתי אצלו, והוא יושב בגן, וקראתי דברי הרצאתי ההיא באזניו – הוא מאמרי “כמה פנים בשיר”, שנדפס בכמה דוכתי, ניענע ראשו ואמר בחיוך: נו, כיפרת מאמרך על “ימי שמש”. שאלתיו: כלום לא הקדמתי לכפרו בדברי על “פאת שדה”, שניסחתים כשופט פרס ביאליק, שנחלק לו, וזכו לתהילתו של יעקב שטיינברג (והוא לא היה פרוץ בשבחים). השיב: דברים שבעל־פה לחוד, ודברים־שבכתב לחוד.

והנה אם אבקש לתאר דרך ציור, כיצד סוד שירתו מסתבר מתוך סוד עמידתו בפני העולם ובתוכו, איעזר בשירו של עמיתי לפרס פיכמן, שענינו מפל־מים ונאמר בו:

יאָ דאָס פליסן איז אַ גיין אראָפ

און דאָס וואסער ליב האָט דעם אראָפגאַנג.

אבער לויפן א גאַלאָפּ,

קוילערן זיך פון אַן אָפהאַנג

איז, אַפנים, אויך דעם זשוואוון טייך דערווידער.

נעמט ער רוישן,

נעמט ער ברויזן:

הלמאי אים שלעפט דער נידער – – –

קנאַל, געוויי, געפלינק, הארמידער…

און דער מענטש שטייט, קוקט זיך צו

און עס וואקסט אין אים די רו.

אם לתרגם לשון־שירה ללשון־פרוזה, הרי כך, בערך, שיעורה: כן, הזרימה היא מהלך למטה, והמים אוהבים את הירידה, אך לרוץ בדהרה, להתגלגל ממורד, אף לנהר זריז לזרא הוא; ובכן, ירעש ואף יהוֹם: על־מה מושכו אחריו השפל; סאון, ילל, שכשוך, תרבוכת; והאדם ניצב, מתבונן, וגוברה בו מנוחת־הנפש.

המשורר, בעל המשל, מדבר על האדם, אבל באמת הכוונה לסוג האדם, שהרי אפשר אדם העומד בפני יסוד מיסודות ההוָיה ואיתניה ויראה את עצמו כעצם שאונה והמונה וכמותו כמותה וישוררה; ואפשר אדם, העומד מול סוד מיסודות ההוָיה ואיתניה ויראה את עצמו כחילופה והיפוכה וישוררה מבלי לחדול מהיות הוא. יכולת זו היתה סודו של יעקב פיכמן, שלא שיחק מעודו את שאינו הוא, והיא יכולת שלא רבים מבני־דורו ניחנו בה. – –

[א' סיון תשל"ב]