רקע
משה בן־אליעזר
פדיון שבויים

כל עיר ועיר זכתה, שידור בה אדם גדול, שעל־ידו יצא לה שם בעולם, והוא היה הודה ותפארתה.

בעיר פלונית קבע ישיבתו רב גדול, שהיה רבן של כל בני הגולה, ומכל העולם פנו אליו בשאלות ותשובות, ובני עירו התגאו בו ושמרו, שלא תבוא קהלה אחרת ותגנוב את אוצרה… מעשים כאלה אירעו בימים ההם.

ובעיר אלמונית דר עשיר גדול, שהיה בעל עסקים רבים, ועל ידו התפרנסו כל בני העיר והסביבה, והכל התפללו שלא יעלה חס־ושלום על דעתו של הגביר לעקור דירתו אל הכרך… כידוע, יש לו לכרך כח המושך את בעלי הכסף.

עירנו אף היא זכתה לכלי־חמדה, רבי מאיר'ל שמו.

רבי מאיר’ל לא היה מופלג בתורה (אף־על־פי שהיה בר־אורין), ובעיר נמצאו למדנים גדולים ממנו, אף לא היה עשיר גדול (אף כי בעל עסקים רבים היה), ובעיר היו עשירים גדולים ממנו, אף־על־פי כן היו הכל חולקים לו כבוד.

מי שלא ראה את רבי מאיר’ל לא ראה יהודי נאה מימיו. בעל קומה היה ובעל צורה. פניו היו מאירות ובגדיו נקיים תמיד, בלי רבב כל שהוא, כך יוצא יהודי ביום־טוב, בשעה שפושט צורה של חול ולובש צורה של קודש… דבוריו היו ספורים ושקולים. ומנהגו עם הבריות כמנהג אדם הרגיל שיהיו הכל נשמעים לו.

אילו היה רבי מאיר’ל דר בכרך גדול, ודאי שהיה נעשה פרנס הדור והיה עוסק בצרכי כלל ישראל, משום שאדם כזה ראוי והגון להתיצב לפני שרים ורוזנים… עכשו שנתגלגל לעירנו הקטנה, היה מֵגן עליה מפני הפריסטאב.

באותם הימים היה שלומה של כל העיר תלוי בחסדו של הפריסטאב. אם היה זה אדם נוח־לבריות ואוהב־ישראל, לא ידעה העיר כלל טעמה של “גלות”; אך אם. חס־ושלום, נפלה העיר בידי פריסטאב קשה וצורר היהודים – לא היו חייה חיים.

ורבי מאיר’ל שלנו היה מומחה לבטל את הגזירות הרעות שהיה פריסטאב רע גוזר על היהודים. לא רק בני ישראל הכירו בגדולתו של רבי מאיר’ל, אלא אפילו ה“גויים” היו רואים אותו עליון על כל בני העיר,

בני הערים הסמוכות היו מקנאים בנו ואומרים: אשריכם, שיש לכם “חומה בצורה” כרבי מאיר’ל, ואתם יושבים שוקטים ובוטחים… ואמנם, ידעו בני עירנו את הדבר, ולפיכך היו כרוכים אחרי מגינם.

פעם אחת היה מעשה והקצבים שבעיר באו לבית־הכנסת “לעכב את הקריאה”. סכסוך היה להם עם בעלי־ה“טכסה”, וכנהוג הביאו את ריבם לפני כל הקהל. התחילו הקולות והרעש, זה צועק כך וזה צועק כך, ואין איש שומע דברי חברו, הכל מתלהבים, הכל מתגעשים, והמהומה הולכת וגדולה.

לבסוף נשמעו קולות: “הבה נשמע מה יאמר רבי מאיר!”

כל הקצבים עטו אל מקומו של רבי מאיר’ל בכותל המזרח ועמדו מחכים לשמוע את היוצא מפיו.

והוא מרים עיניו מתוך ה“חומש”, שהיה מונח לפניו ושואל, בדרכו, בקצרה:

– סומכים אתם על דעתי?

והכל עונים:

– סומכים, סומכים.

רבי מאיר’ל שמע את הטענות של שני הצדדים, עיין שעה קלה, ואחר כך הוציא מפיו את הפסק.

כל הקצבים היו נכונים לקבל את דבריו, אך פתאום יצא אחד מביניהם, קצב צעיר, שמרקה שמו, העז פניו ואמר:

– דברים בטלים! פסק זה לא־כלום הוא…

הדברים עודם בפיו ורבי מאיר’ל קם ממושבו, הרים ידו וסטר לו לאותו חצוף סטירה על הלחי…

הלז אמר להתנפל על רבי מאיר’ל ולהכותו, אלא שהקצבים עצרו בעדו, נטלוהו והוציאוהו מבית־הכנסת.

כל היום לא פסקו לספר במאורע זה. הכל הצדיקו את רבי מאיר’ל, משום שחוצפה כזו של הקצב ראויה היתה לעונש.

אך לאחר שעבר יום השבת ובאו ימי החול עם צרותיהם ועם דאגותיהם, חדלו לטפל בענין זה, ומעט מעט נשכח לגמרי.

עברו חדשים אחדים, הכל כבר הסיחו דעתם מן המאורע הזה, ופתאום – הדבר היה בחג השבועות – נקרא רבי מאיר’ל אל הפריסטאב, והלז הושיט לו פקודה מאת שר־הפלך להמציא תיכף ומיד את היהודי מאיר הורוויטש אל עיר־הפלך וכו' וכו'.

ברי היה הדבר, שיש כאן מלשינות, והמלשין הוא שמרקה הקצב, הוא ולא אחר.

במוצאי החג נסע הפריסטאב בכבודו ובעצמו עם רבי מאיר’ל אל עיר־המחוז, אל האיספראבניק, והלז נסע עמו אל עיר־הפלך.

קצור המעשה, ששה שבועות שהה רבי מאיר’ל בעיר־הפלך, וכחודש ימים ישב בבית־האסורים. אחר כך התחילו הגלגולים מלשכה ללשכה, מפקיד לפקיד, ממקום למקום. בהרבה ממון עלה לו הדבר (הרי בימים ההם צריכים היו לפזר דמי “לא־יחרץ” על כל פסיעה), ויותר מזה כִּלה כחו באותם הדבורים והשיחות עם בעלי־השלטון, שרובם צוררי היהודים הם, ובאותה ישיבה בבית־הסוהר יחד עם גנבים וגזלנים… אבל סוף־כל־סוף יצא זכאי, לא מצאו בו שום פשע.

כששב לעירנו, השתנו פניו. זקנה קפצה עליו. קומתו נכפפה. ניטל הזיו מעיניו. כך דרכם של יסורים: שוברים הם את הגוף ואת הנפש של האדם…

ביום השבת נקרא רבי מאיר’ל לעלות לתורה וברך, כנהוג, ברכת “הגומל”, ואחרי התפלה הזמין אל ביתו את קרוביו ואת חשובי העיר ל“קדוש”, כמו שנוהגים בימי חג ומועד.

בביתו של רבי מאיר’ל היה השלחן ערוך ביין וכל מיני מטעמים, והמסובים ישבו ושתו, וכל אחד ואחד נשא כוס של ברכה לכבודו של בעל־הבית, בדברים היוצאים מן הלב.

והרב נשא כוסו ואמר:

– לחיים, רבי מאיר! כשם שהיית עד היום מליץ־טוב על קהלתנו, כך תהא גם להבא…

– עד כאן – ותו לא! – נשמע קולה של בעלת־הבית, אשתו של רבי מאיר, שהיתה באותו מעמד.

– אשת חבר הרי היא כחבר! – נענה הרב מתוך חיוך של נחת – ואשתו של רבי מאיר ודאי שלא תעכב בידי בעלה לעסוק במצוה רבה זו.

– יעסקו אחרים בעסקי הקהל – השיבה האשה ברוגז – בעלי כבר עשה את שלו וקבל את שכרו… די לי… איני רוצה עוד…

וצריך אני לספר לכם, כי רבי מאיר’ל זה, שהכל היו נשמעים לו והכל היו נמלכים בו, הוא עצמו היה נשמע לאשתו ונמלך בה בכל דבר, הן בעניני מסחר והן בעסקי צבור. ואמנם, היתה זו אשה פקחית, “ראש של גבר”, מלבד מה שהיתה בתו של רב גדול, שאמרו עליו כי מצאצאי הגר"א הוא, יחוס כזה היה דבר גדול בדורות שעברו.

קצור המעשה, לא היו ימים מועטים ושמרקה זה הקצב המלשין נתפס בעון של גנבה או רמאות, איני זוכר בדיוק, והושב בבית האסורים. וכשבאו אמו ואשתו של התפוס לביתו של רבי מאיר’ל לבקש ולהתחנן לפניו, שילך אל הפריסטאב “להשתדל”, גרשה אותן בעלת הבית בנזיפה רבה.

ביום ראש השנה, בשעת הסעודה, באו שתי הנשים שנית לביתו של רבי מאיר, ובכו לפניו שירחם עליהן, כי שמרקה הוא המפרנס שלהן.

וכי מה אני יכול לעשות? – התנצל רבי מאיר’ל – הרי הפריסטאב לא ישמע לי הפעם… מלא חימה הוא על המלשין…

אבל הנשים לא חדלו לשפוך דמעות ולהתחנן, עד שחמל עליהן רבי מאיר’ל וכבר היה נכון למלאות בקשתן. אך כאן עמדה אשתו ואמרה:

– היה לא תהיה!

וזה היה די. שתי הנשים יצאו את הבית אט, בהכנעה ובצער.

אולם בערב יום הכפורים, בשעת הסעודה המפסקת, התפרצה אמו של שמרקה לביתו של רבי מאיר’ל ובקול בכי ויללה קראה:

ידעתי כי חטא ופשע בני לפניכם. אבל הרי כולנו חטאנו ופשענו לפני היושב בשמים, ובכל זאת אנו באים להתפלל לפניו, כי יסלח לנו, כי ימחל לנו…

אשתו של רבי מאיר’ל לא ענתה מאומה. ישבה ושתקה. נסתתמו טענותיה. רבי מאיר’ל רמז להן, לנשים, לצאת, ולאחר ברכת המזון יצא אחריהן.

*

הגיע זמן תפלת “כל נדרי”, ורבי מאיר’ל לא בא עדיין לבית־הכנסת. מתחלה חששו שמא חלה, חס ושלום. אבל בצהרים ראו אותו רבים ברחוב. והפלא היה גדול יותר לאחר שגמרו “כל נדרי” ורבי מאיר’ל איננו. הוא בא בשעה שהקהל כבר עמד ב“שמונה עשרה”. איש לא ידע פשר דבר.

אך ממחרת בבוקר, כשנראה שמרקה הקצב בבית ה“מנין”, הבינו הכל, כי רבי מאיר’ל הלך בליל “כל נדרי” אל הפריסטאב לקיים מצות פדיון שבויים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48153 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!