רקע
משה בן־אליעזר

הכל יודעים, שדורות הראשונים היו זהירים בכל המצוות, הן בקלות והן בחמורות, בין שיש בהן הנאה ובין שיש בהן ענוי, ולא היו נוהגים זלזול בכל מנהג ישראל, שהעלוהו למדרגה של מצוה ושמרו אותו בכל נפשם ובכל מאדם.

מסורה היא בידינו, שיש לנו תרי"ג מצוות… אבל דוק ותמצא, שבני־ישראל הרבו לעצמם בכל דור ודור מצוות, עד שמספרן עולה הרבה יותר… ולא משום שרוצים היו היהודים לקבל פרס, אלא מפני שהמצוות עצמן היו חביבות עליהם. רק בדורות האחרונים, כשפסקו לחבב את המצוות, נעשו קשות ונמצאו יתרות… משל למה הדבר דומה, לאדם מטופל בילדים. בזמן שהוא אוהב אותם, הרי הוא משקיע בהם כל רוחו ונפשו ונכון הוא לבוא למענם באש ובמים, וכיון שאין בלבו אהבה אליהם, הם מוטלים עליו כמשא כבד…

ואף־על־פי־כן, כשם שיש לו לכל אב ילד אחד, שהוא מחבקו יתר משאר ילדיו – הרי גם יעקב אבינו אהב את יוסף מכל בניו – כך היתה לו לכל יהודי מן הדור הישן מצוה אחת, שהיה מחבבה חבה יתרה ושומרה כבבת עינו. ומצות חביבה זו היתה לו מעין בת־זקונים… אם עלה בידי היהודי לקיימה מתוך הרחבה, הרי לא היה קץ לשמחתו, ורגע זה של שמחת־המצוה היה שקול לו כנגד הרבה ימים של צרות ודאגות…

על לבי עולה בשעה זו זכרונו של רבי יוסף־ליב, זה שיסד בעירנו את ה“קבוץ”…

אפשר שבדור צעיר, בין היהודים החדשים, יש רבים, שלא שמעו מימיהם את השם “קבוץ” ואינם יודעים מה טיבו של מוסד זה. אבל בימי ילדותי רבו בערי ליטא ה“קבוצים”, הם המקומות של תורה, שהיו אברכים מופלגים, מוסמכים להוראה, יושבים שם ולומדים, עד שנקראו לשבת על כסא הרבנות. מעוטם של ה“פרושים” הללו היו מתפרנסים מן ה“נדוניא” שלהם, אך פרנסת רובם היתה מוטלת על בני אותה העיר, שזכתה להיות מקום תורה.

בשעה שבא רבי יוסף־ליב ויסד את ה“קבוץ” בעירנו הקטנה, נמצאו רבים שקטרגו עליו. העיר קטנה ועניה, ויהודים מתפרנסים בדוחק גדול, ומהיכן תפרנס חבורה שלמה של לומדי תורה.

אבל רבי יוסף־ליב עמד על דעתו ויסד את ה“קבוץ”, שהיה בתחלה קטן, אך משנה לשנה הלך וגדל, עד שקנה לו פרסום בעולם, מפני שממנו יצאו גאונים… ובדיעבד שמחו בני עירנו מאד מאד על ה“קבוץ”, ואפילו העני שבעניים היה תומך בו בכל מאדו. כך דרכם של בני ישראל: כשבא הקב"ה לתת להם את התורה, צריך היה לכוף עליהם הר כגיגית, ולאחר כך הם חוגנים ושמחים בשמחת־תורה…

רבי יוסף־ליב עזב את כל עסקיו והקדיש עצמו לה“קבוץ”. ביום השוק היה עובר מעגלה לעגלה לבקש את הכפריים היהודים ולקבל מהם נדבה; חלה אחד מבני העיר, נכנס רבי יוסף־ליב לבקרו ולבקש נדבה; “חתונה” או “ברית” בעיר – מיד רבי יוסף־ליב בא ומאסף נדבות. אפילו מן הנכרים היה מקבל נדבות בשביל ה“קבוץ”. ופעמים שהיה נוסע לערים הסמוכות לזכות את יושביהן במצוה רבה של תמיכת לומדי־תורה.

בעיר היו הכל מקנאים בו ברבי יוסף־ליב, על שזכה לבנות בנין כזה, שינחילהו עולם־הבא.

פעם אחת יצא רבי יוסף־ליב לדרך. הימים היו ימי תחלת ניסן, שעת הפשרת שלגים, שהדרכים מקולקלות, וסוסו של אהרן־משה בעל העגלה מתיר לעצמו להתנהל לאט לאט, משום שיודע הוא, שאדונו אינו מחמיר בימים אלו – ורבי יוסף־ליב יושב בעגלה עטוף באדרתו ומנמנם. אהרן־משה הולך ברגל לצדה של העגלה, המושכות בידו והשוט בחגורתו, ראשו כפוף ושפתיו נעות.

פתאום התפרצה מלבו של בעל־העגלה אנחה ואחריה קריאה: “אי, רבונו של עולם!”

רבי יוסף־ליב התנער והתנודד.

– אהרן־משה, על מה אתה נאנח? הפרנסה נתמעטה?

– שבח לאל, בחורף זה השתכרתי יפה.

– אלא מאי?

בעל העגלה שתק שעה קלה, השתעל, רקק, אחר כך עלה וישב על דוכנו, פתח את פיו וענה:

כלום פרנסה היא כל עולמו של אדם? אם כך הוא, מה ביני לבין סוסי?…

השיב לו רבי יוסף־ליב:

– הרי לפיכך נתן הבורא את התורה, כדי שיזכה יהודי על־ידה לעולם־הבא…

– ומה יעשה בעל־עגלה, שאינו יכול ללמוד תורה? – שאל אהרן־משה.

– הרי יש תפלה… יש כמה וכמה מצוות… מה שייך?… “רחמנא ליבא בעי”, כלומר, העיקר הוא הלב… הרי אתה יהודי כשר… והקדוש־ברוך־הוא אינו תובע ממך יותר…

ושוב נשתתק אהרן־משה לשעה קלה, כאילו סדר במוחו את טענותיו, אחרי כן ענה ואמר:

– הוא אינו תובע, אבל אני תובע… רוצה אני להיות יהודי כדבעי… תפלה? – מהי תפלתו של בעל־עגלה, שאפילו פירוש המלות אינו מבין?… כמה וכמה מצוות? – היכן הן? אדרבא, הגד נא… ובמה אני יהודי כשר? – שאיני גונב? שאיני גוזל?… אני שומר שבת?… כלום “יישר כח” מגיע לי על כך?… הרי אלמלא מנוחת השבת היה גורל בעל־עגלה רע מגורל סוס…

חיוך נראה על פניו של רבי יוסף־ליב, כששמע את טענותיו של בעל־העגלה, ולאחר שסיים זה, שאל:

– ובכן מה אתה רוצה?

– מה אני רוצה?… אני רוצה לקנות לי, לפחות, מצוה אחת שאחזיק בה, שתהא כולה שלי, ש… ש… שאוהב אותה, כמו שאדם אוהב דבר שהוא שלו…

רבי יוסף־ליב התעורר פתאום, מחשבה חלפה במוחו. הוא פנה אל בעל־העגלה:

– אהרן־משה!

– מה?

– תפוחי־אדמה יש לך?

– שבח לאל, במרתף שלי יש עדיין תפוחי־אדמה יותר מכּור…

– אם כן, שמע־נא, אהרן־משה, רוצה אתה לזכות במצוה?… הרי יודע אתה, שבערב פסח כל היום אסור לאכול חמץ ואסור לאכול מצה… מה עושים? אוכלים תפוחי־אדמה. אבל במה דברים אמורים כשיש, ואם אין?… בכל ערב פסח באים כל ה“פרושים” – כשמונים איש – לביתי לאכול תפוחי־אדמה… בשנה זו אין לי תפוחי־אדמה… רצונך שאבוא לביתך בערב־פסח עם כל ה“פרושים” שלי לאכול תפוחי־אדמה?…

– כלום ירצו ה“פרושים” להתאסף בביתי?

– פי מדבר אליך – ענה רבי יוסף־ליב.

בערב פסח רבו ההכנות בביתו של אהרן־משה. אשתו שאלה מאת השכנות שתי קדרות גדולות, ושתי בנותיו ישבו מן הבוקר וקלפו תפוחי־אדמה… אהרן־משה עצמו, מלובש בבגדי יום־טוב, הלך הנה והנה, הסיע את השלחנות, העמיד את הספסלים על מקומם, סלק כל צרור וכל קיסם, לכבודם של האורחים ההגונים.

בצהרים נכנס רבי יוסף־ליב ואחריו כנופיה קטנה של פרושים… אהרן־משה הלך לקראתם… הוא לא מצא ידיו ורגליו… האיץ באשתו שתגיש את תפוחי־האדמה… רץ מפנה לפנה ולא ידע מה לעשות…

על־גבי השלחן עמדה קערה גדולה מלאה תפוחי־אדמה, שהבל נדף מהם, וה“פרושים” ישבו ואכלו וספרו בשבחם של הבולבוסין הללו, ההולכים ונמסים בתוך הפה…

אהרן־משה עמד מן הצד והתבונן מתוך נחת אל המסובים. ערכם של תפוחי־האדמה עלה בעיניו ברגע זה… ביתו נעשה לו בשעה זו יקר וחביב שבעתים… וכשפנה אליו אחד מן המסובים ושאלו: “מדוע אין בעל־הבית עצמו טועם כלום?” – ענה ואמר בחטיפה: “איני רעב… אני שבע… אני שבע”…

חבורה אחת גמרה סעודתה, עמדה ויצאה מן הבית, וחבורה שניה נכנסה… וכל “פרוש” ו“פרוש” הושיט ידו לאהרן־משה, הכיר לו טובה וברך אותו איש כברכתו… אהרן־משה היה שרוי בעולם העליון…

לאחד שנגמרה הסעודה, ורבי יוסף־ליב נגש אל אהרן־משה ונתן לו ידו ורצה ללכת, עכבו זה ואמר לו:

– רבי יוסף־ליב, רצוני, שתהא לי “חזקה” על מצוה זו…

רבי יוסף־ליב הרהר קצת וענה:

– יפה… אבל לא בחנם… עשרה רובל תשלם בכל שנה להחזקת ה“קבוץ”…

– הריני מקבל עלי…

ובפנקסו של ה“קבוץ” כתב רבי יוסף־ליב לזכרון, כי “חזקה” יש לו לאהרן־משה ברבי חיים־דוד, ש“בערב פסח אוכלים הפרושים בביתו תפוחי־אדמה”…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48153 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!