הנפשות

בחור א' חיים נחמן

בחור ב' רוח־הנערה

בחור ג' הורי המתמיד

בחור ד' ראש־הישיבה

בחור ה' בחורים־צללים

בחור ו'

בחור ז'

בחור ח'

תמונה מחיי בית הישיבה

המקום: ווֹלוז’ין

הזמן: לפני ארבעים וחמש שנה, בערך¹

(ערב בבית הישיבה. בחורי הישיבה – אלה יושבים ואלה עומדים, מפוזרים באולם, כל אחד על־יד עמודו. הגמרות פתוחות. קולות התורה בוקעים פה ושם ושוקעים אחד־אחד ועולים ונשמעים שוב. מצד ימין לרואה עומד המתמיד על־יד עמוד בדול ופרוש משאר הלומדים, מתנועע על גמרתו.)

בחור א' וב' (מתווכחים בהלכה בקול ניגון, בחור ג' נכנס אף הוא בקול ניגונו לתוך הויכוח – )

המתמיד (מסלסל בקולו.)

בחור א' (מכה בידו על־גבי הגמרא הפתוחה:) חסל! חסל סידור “מועד” כהלכתו!

בחור ב' הס… המשגיח!

בחור א' איננו…

בחור ב' האומנם?

בחור א' כבר עיני בחנה היטב… איננו!

בחור ב' ברוך דיין אמת…

בחור ג' מי מת? מי מת?

בחור ב' המשגיח… הוא יצא.

בחור ד' לא נתכוון דוד המלך ב“מושב לצים” שלו, אלא לכם!

בחור ה' “תמים דרך” שכמוך… אשריך! כלום השיב לך את הטרף־פסול שהוציא מתחת גמרתך, שכה תקנא לו?

בחור ד' לא השיב… מי יודע אם ישאיר לי, קנאי זה, את שבעת יָמַי, ואת שבעת שולחנותי, אשר אני סמוך עליהם… שנתן עיניו בי. ואולם מה ענין שמיטה אצל הר סיני?… הוא – אמנם פרעה, שגזר על ילדי־רוח, על ספרי־ההשכלה, ואתם – לָבן אתם, שאלמלי יכולתם ועקרתם אותו מן השורש.

בחור ב' אתה מגן עליו, על ראש־כלב זה – בעל־תשובה אתה!

בחור ד' לא בעל־תשובה ואפילו לא צדיק מדבר מתוך גרוני; ראה, את ספרי האחד הוציא מתוך מחתרתי ואני יש לי פה ספר אחר במקומו. (מרים קצת הגמרא:) הנהו! ואולם לא פה המקום ולא אנחנו אשר ננבל את פינו בקללה, סוף־סוף בן־תורה הוא!

בחור ה' אל ירבו כמוֹתו בישראל! אותנו הוא מענה על שאנו מבטלים זמן, ואת המתמידים הוא עוֹיֵן על אשר יהגו יומם ולילה בתורה. כלִיל שנאה וקנאה הוא.

בחור ו' כל מום רע בו!

בחור ד' חדלו! נשוא לא אוּכל כשמגדישים את הסאה. (מוציא את הספר מתחת גמרתו.) כמוהו הוא, שהגדיש את הסאה בדברו בם בחסידים!

בחור ב' זה מה אתך, קָרֵיליצאי, סמולנסקין? אם לא מצא חן בעיניך, תּנֵנוּ לי, אנוכי ארחמנו!

בחור ד' לא סמולנסקין… מאפוּ הוא. קח לך את מאפו. (מושיט לו ספר.)

בחור ב' אני יודעוֹ כבר על־פה… (מעיין) את העַיט²… כשמדברים במאפו נזכרים באהבת ציון ובאשמת שומרון… הדורות הבאים יגידו? אברהם מאפו תושב ירושלים היה, מזמן לזמן פקד את בירת אפרים, ואת קובנה לא ראה אלא בדמיון.

בחור ג' את אשר ראה בדמיון – ראה היטב, ואת אשר מקרוב ראה – כאילו לא ראה כלל… את העיט הצבוע שלו אינני גורס.

בחור ה' לא הלכה ראשונה היא שאינך גורס…

בחור ג' לא באתי עוד אליך שתחלצני. מה את הטומן שם, איש לומז’ה?

בחור ה' “המליץ”³…

בחור א' האחרון? תן ואעיף עיני בו במליצך.

בחור ה' תן לי “הצפירה”⁴ העולה בשמי וארשה ואתן לך את הארז אשר בפייטערבארג⁵.

בחור א' אין בה ב“הצפירה” ולא כלום, חיים זעליג⁶ מביט שם בכוכבים.

בחור ב' בעצם יום בהיר.

בחור א' איש איישישוק חומד לו לצון… באיישישוק אינם יודעים עוד, שאת הכוכבים אפשר לראות גם ביום.

בחור ב' (תולה עיניו בבחור א'). את הכסיל⁷ אני רואה אף אני…

בחור ד' לא בשמים הוא!

בחור ב' (עוד יתבונן בו.) וקטן, קטן הנהו!

בחור ג' בלי שפופרת אתה מסתכל בו בכסיל, אך זה פלא! על־כן כה יקטן בעיניך… לחיים זעליג סלונימסקי, אומרים, יש שפופרת כזו! ממצרַים ועד הנה…

בחור ו' איצטגנין זקן זה שב“הצפירה” – עיניו ומעיניו בשפופרת, מי תוהה שם על הקנקן, מי ממלא את הכלי?

בחור א' בְּנו בוַדאי.

בחור ו' אי… בנו עם־הארץ הוא, צורת אלף לא ידע…

בחור א' נכדו שמא?

בחור ו' להד"ם!

בחור ה' לא אפתח פה לשטן: אם הבן עם־הארץ – והיה הנכד גוי ושונא ישראל… הלוואי שאשקר.

בחור ו' ואלי יגונב: אירע לו לחיים זעליג נֵ"ס⁸, בחור מעל גדות הוויסל, כתבא רבא!

בחור ב' מאי רבא?

בחור ו' הוא כותב בידו השמאלית.

בחור ג' רַק?

בחור ו' לא רק, אלא גם… הוא כותב גם בידו השמאלית.

בחור ב' בשתים!

בחור ו' נחום סוקולוב! כתבא רבא. הוא לקח את המכשלה, את “הצפירה” תחת ידיו השתים.

בחור ג' הבלים… השמיעני נא אתה, סלוצקאי, קולך.

בחור ז' שר:

בחור ה' כבר היא יוצאת מאפי, זאת השושנה! שיר חדש אולי תדעו?

בחור ח' את החמלה של אד"ם הכהן. שר:

בחור ג' ישן נושן! מי מכם יודע משהו משֶל – איך הוא מכנהו, המשגיח שלנו? יהודה־לייביטשקע, משהו מאת יל"ג?

בחור ב' למה לנו גורדון? הן יש לנו פה משלנו! יעמוד הנעלם והטמיר, המנגן כזמיר על ראש האמיר, יעמוד הבחור מז’יטומיר – יעמוד חיים־נחמן!

בחור א' (פונה כה וכה.) איננו! גם הוא איננו… לא היה היום בבית הישיבה. הנה כי נזכרתי! לא היום ולא אתמול…

בחור ג' אולי חולה הוא?

בחור ב' חס וחלילה, לא חולה… שמעו נא, הבחורים, הדברים די נהירין ודי ברורים, אך יהיו נא הדיבורים האמורים שמורים וּנצורים בלב… הס כל אחד, הס, אל תגידו בגאס¹⁰, אל תבשרו בחוצות ווֹלוז’ין מן הרזין דרזין, אל נא ידובר ואל נא ייאָמר – זה הבחור מז’יטומיר עושה עתה לילות כימים… ו –

בחור א' ומטייל?

בחור ב' אי, אי…

בחור א' ומספר?

בחור ב' אי… הוא מתיחד עמה –

קולות אַי, אַי…

בחור ב' עם אותה מטרוניתא, עם בת־השירה… הוא כותב!

בחור ד' אגֶרת! לאביו בוודאי או לאשתו.

בחור ב' אין לו אב, לחיים־נחמן. אשה תהיה לו, אם ירצה השם… הוא כותב שיר.

בחור ה' גילה לנו אמריקה! הוא כותב שיר! הרי לכם פתקא זו שמצאתי בגמרתו. קורא:

בחור ב' לא הא! אני בשיר אחר מדבר… בשיר אשר בבית הישיבה יסודו, כלומר: על חיי בית הישיבה.

בחור ה' לא מצא ענין לענות בו רק על בית־הישיבה! אילו לעצתי שמע – ושר על השמש ועל הירח.

בחור ג' ועל הבתולות.

בחור ה' ולוּ גם על הבתולות! שלמה המלך לא בוש לשיר על הרועה בשושנים… וזה הבחור מז’יטומיר, מדוע לא יעיר כינורו גם הוא על שולמית?

בחור ב' עוד היום גדול… עוד ישיר! אל תעירו, גזלנים, ואל תעוררו… ואולם השיר החדש שלו על חיי בית הישיבה הוא, ועל הבחור הזה הוא סובב! מראה ביד עם הבחור המתבודד בקרן־זווית על־יד עמודו.

הבחורים כולם (מתבוננים במקומותיהם אל הבחור הנבדל מעדתם. על המתמיד…)

חצאי קולות המתמיד… המתמיד…

בחור א' אגיד לכם דבר אמת: אני מוחל לו לחיים נחמן, לאותו משורר מז’יטומיר, במחילה גמורה את כל הכבוד להיות נושא לשירו. ואַל נא אהיה מתמיד – (שולח יד לעבר המתמיד) – כלום זה בן־אדם? הרי זה צל!

קולות (במנוד ראש:) צל… צל…

בחור ו' אם רק הוא?… ואנחנו מה? כלום לא צללים אנחנו כולנו? לוּ בקולי שמע זה הבחור מז’יטומיר, לוּ הואיל וכתב את אשר הוא כותב אשכנזית או רוסית או פולנית – והיה זה כדאי! כלום לא עווֹן פלילי הוא שיאבד מישהו את עולמו בין ובשל עשרה בטלנים.

בחור ה' הברלינטשיק מדבר, הברלינטשיק!

בחור ו' אכן, רב הדרך מווֹלוז’ין לברלין, אך אעשנו! לברלין או לקֶניגסבֶּרג.

בחור ה' דרך צלחה! אך את הבחור מז’יטומיר לא ניתן לך… אתנו יהיה!

בחור ו' צל עם צללים.

בחור ז' ואתה מי אתה?

בחור ו' אני אעלה בשר, יקרום עלי עור, אכוון פני אל השמש, אל ההשכלה, בת השמים, אל מרחבי ארץ, אל חופש, אל דרור!

בחור ז' מנדלסון מדֶסוי¹² – שוּתָא דְיַנוּקָא בְּשוּקָא…¹³

בחור ה' נוסף לזה למד שני מילונים אשכנזיים על פֶה. באיזה אות אתם רוצים וידקלם, והפיק את המרגליות כמתוך שק נקוב, לפי הא"ב: באיזה אות תחפצו?

קולות ק‘! ק’!

בחור ה' פתח פיך: קאַהל, קאקען, קאַהן, קייזער, קאַלבּ, קאַלטבּליטיג, קאַמעל, אייזעל¹⁴ –

בחור ו' אי, החמור מקומו לא פה!

בחור ז' כמובן, לא בווֹלוז’ין… (סוגר גמרתו.) פייעראֶבענד¹⁵, איש לענטשיץ.

בחור א' אני הביתה אני הולך, חברה, מי ומי ההולכים?

בחור ג' גם אני הולך. (משפיל קולו.) יש לו טרף־פסול בבית: פוּשקין – אוּ לוּקוֹמוֹריַא דוּבּ זֶליוֹנִי¹⁶…

בחור ו' ולי מיצקֶביץ' – על דבר פּאן טַדיאוש¹⁷ שמעתם?

בחור ב' בן עירך הוא, בוודאי, מלֶנטשיץ!… אני יש לי אפיקורס משלנו: יש לי “הצופה לבית ישראל”¹⁸, לד"ר אֶרטֶר. (בהתפעלות:) כפתור ופרח!

בחור א' אם בגליצאי הפסוק מדבר: אבכר עליו את קרוכמל¹⁹.

בחור ד' אם בהלכה רצינו – למה לי קרוכמל? עסקתי בה כאן.

בחור א' מורה נבוכי הזמן – לא הלכה היא כי אם תורה…

בחור ד' אשריכם שיֵש לכם ספרים בבית, ואני אין לי כל… רק בת השכן שרה מעֵבר לקיר.

בחור ה' קול באִשָה, אי, אי… דון ז’וּאַן שכמוך… אם יש לך נקב בקיר, אֵלך גם אני אתך לביתך.

בחור א‘, ב’ וג' גם אני, גם אנוכי, גם אני! (יוצאים זה אחר זה בצחוק.)

בחור ג' (בצאתו נזכר ומדקלם מתוך עמידה:)

בחור א' (בצאתו:) “אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?..”²⁰ (יוצא.)

בחור ו' לִיטבוֹ, טִי יעסטֶש יאַק זְדְרוֹביֶה! ²¹ (יוצא.)

בחור ב':

(יוצא.)

שאר הבחורים (יוצאים.)

המתמיד (נשאר על עָמדו, לומד זמן ממושך מתוך ניגון עצוב.)

בחורים צללים (מתגנבים לישיבה מכל צד, בעד הדלת, דרך החלונות הפתוחים, הם קופצים פנימה, רוקדים ריקוד של צללים, מתלכדים במעגל ומתפזרים ושוב נאחזים זה בזה, הם לבושים מעילים קלים המשתרבבים בשעת המחול לכל רוח.)

חיים נחמן (נכנס.)

הצללים (בהופיע חיים נחמן הם נעלמים, צונחים, קופאים על ספסליהם.)

חיים נחמן (עומד לאחר היכנסו מול המתמיד בקרן־זוית שניה, מתבונן מתוך יראת־כבוד אל המתמיד השקוע, מתוך נהימה, בסוּגיָה.)

המתמיד (מפנה לאחר זמן־מה את פניו לעבר חיים־נחמן:) מה תבקש?

חיים נחמן לא ביקשתי כלום…

המתמיד (מסלסל בקולו נוגות אחרי רגעי דממה:) תפריעני.

חיים נחמן אנוכי?

המתמיד נתת בי עיניך…

חיים נחמן נתתי, כן… הן צִלי, צלי אתה… שכחתיך פה ובאתי לראותך. (רגעי דממה.)

המתמיד תתבונן שוב בי, תתפלא בי (ניתר ממקומו:) פתח פיך, נשמע קול או צא!

חיים נחמן צל! צל קם בבעָליו… הן אחד אנו פה, אני ואתה.

המתמיד (שב אל גמרתו, מסלסל בקול עצוב, חרישי.)

חיים נחמן אהה, אני פסקתי משנתי וצלי נשאר דבוק על עמודי! הוא חסר אותי וכמו לא יחסר דבר… לא נחשבתי במאומה… תפל שכמוֹתי (קרב אליו נרגש:) סור! סור מזה! חוש סורה! אנוכי פה עמדתי… (מעיין בגמרא שעל העמוד:) הדף! הנה הוא הדף! סמ"ך ב'! במקום זה עמדתי לפני יומיים. זה ימים שנַיִם שאיני בא לבית הישיבה… כאן פסקתי! (צוחק:) האח־האח־האח! לא תוכל לכת הלאה, באין אנוכי אתך… כל עוד הייתי פה, נגררת אחרי… משהלכתי – ועמדת גם אתה… הפוך! הפוך הדף, חפצתי שמוע קול תורתך מכל דף חדש… תן לי! אנוכי אהפכנו. (הופך הדף.)

המתמיד (חוזר ומהפכו לאחור.)

חיים נחמן לא ככה… כך! (הופך הדף.)

המתמיד (חוזר והופכו.)

חיים נחמן פה דווקא! את אשר לא חיממתי עוד בהבל פי! (מניח כף־ידו על דף הגמרא:) צעד קדימה, בלעדי… על כלונסאותיך לך, הלוֹך! למַד! (ממלא צחוק פיו.)

המתמיד (כובש פניו בכפות ידיו.)

חיים נחמן (נרתע קצת לאחור:) סלח! (אחרי דממת רגע:) לוּ זר היית לי, ולא התערבתי… כמוני אתה!

המתמיד (הפך בין כך את הדף למקום שעמד בו ויָשָב לסלסל בקולו.)

חיים נחמן (מחייך שוב ממקומו:) כה עלי תתמלא, תקוֹם בי… הרם נא עוד פעם הגמרא… והך… הך! הך, רחימאי… (מסתכל בו עוד איזה רגעים.)

המתמיד חדל! תתבונן שוב בי…

חיים נחמן הו בבוּאתי… אני בעָמדי לפני ראי־הזכוכית – כה בי יתעבר זה הברנש אשר בראי… חיים־נחמן אשר בראי! אמוֹר נא לי, מי מאתנו חיים־נחמן?… למי השם? אם לי הוא, או לצִלי הוא? שמע, אני עליך שיר כתבתי… עליך! לא… עלַי, עלַי כתבתי שיר… אני המתמיד! ראשית שיר… רק ראשי־פרקים… חפצתי להוסיף עליו ואבוא הֵנה לילה… לא נתכוונתי לך, לי לעצמי נתכוונתי… התרחקתי לכתחילה מעליך, – רווח! יהיה בינינו רווח… חפצתי בבדידותי אותי ראוֹת… לעמוד מרחוק והתבונן בי, בעָמדי גלמוד… אני בעָמדי לילות פה וּבלָמדי – לא הייתי כמוך לבדי, חשקי אתי היה, אני מתוך התלהבות למדתי, בסלסלי פה נוגות לא שמעתי קולי… רֵעוּ לי פה רבא ואביי, נבראו מלאכים בהבל פי ובהבל פי שרַפתים… ואתה – בודד אתה כה… אך התרחקתי מעליך – וראיתיך, נטלתי קורָה מעל עיני! לא זה השיר עליך פה כתבתי. לא נכנסתי עוד לפנַי ולפנים זה צִלי, עליך עוד אשירה! ואולי?… אולי יהלום הבגד גם אותך? (מוציא מגילת־נייר מכיס בגדו:) אולי יתאים שירי, יִשוֶה לכל נפש? לא תשמעני… אני אם אבלום פי – ושמעת, את אֵלם לבי תשמע! ובדַבּרי – ולא תשמע כלום! מה טוב! אל נא תשמעה! לא רק אדבר בך, אני גם אקסום לך הלילה… הוי, ליל אשר כזה! הוי, ליל אשר הדבֵקים יחד בו נפרדו, כדי שיראו היטב זה את זה… רווח! רווח יהיה בינינו! אני לך מַראות ודמויות אעלה מחיק הלילה, אעלם אליך, צִלי, מאלה אשר פה רֵעוּ לי, ואשר הופיעו אלי פה, ואשר יכלו לי והוציאוני לאט־לאט מתוך הבית הזה… אצו ויסובבוך, ואתה – הוזה, חולם לא תדעה… הוי, בָּבוּאָתי! (אחרי רגעי מספר של דממה:)

המתמיד (ראשו צונח על כפות ידיו.)

חיים נחמן

רוח־נערה (קלה כציפורת־כרמים, תלבושתה השקופה נעה ונישאת ברוח, נכנסת ביעף לתוך אולם־הישיבה, סובבת פעמים אחדות את המתמיד מתוך מחול, מתחננת אליו מעברים, מסלסלת פּאָתו.)

חיים נחמן

המתמיד (כאילו ניעור בהמשך מחולה, מרים ראשו מעל עמודו, מעביר ידו על שמורות עיניו, מנער מעליו את הרוח־הנערה המתרחקת מעליו, בכל פעם לאחוריו, והוא מושיט את ידיו לפניו בכליון־עיניים:) קחיני! שאיני! (גורר רגליו מתוך תנועות כבדות לפי קצב המנגינה, מתחבט בעמוד, מתפכח, קם ושב אל עמודו.)

הרוח־הנערה (נעלמת.)

המתמיד הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא, הוֹי, אָמַר אַבַּיֵּי!

חיים נחמן:

המתמיד הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא, הוֹי, תָּנוּ רַבָּנָן!

חיים נחמן:

המתמיד:

(אביו ואמו של המתמיד מופיעים משמאל לרואים.

ההורים חומקים מתחת ידיו המושטות ועוברים לעבר השני.

המתמיד פונה לעבר השני.

ההורים משתמטים, עומדים בעינים מאירות על מפתן הדלת.)

חיים נחמן:

ההורים (מעל מפתן בית־הישיבה:)

(נעלמים.)

המתמיד הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא!

חיים נחמן

המתמיד הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא..

חיים נחמן

ובכן –

המתמיד אמר רבא! הוי, אמר אביי… (מסלסל בקולו הנוגה.)

ראש־הישיבה (נכנס בלאט, עומד מרחוק ומקשיב, עיניו נסגרות מאליהן, צולל בתהום זכרונות העבר.)

חיים נחמן

ראש־הישיבה (מתעורר כמתוך תרדמה והולך לו.)

חיים נחמן הוא הלך, ראש־הישיבה, לך גם אתה… (קרב אליו, בקול מצווה:) לך! אם גם מעט – אך עוררתיך… נמשכת אל הנערה ואל הוריך כמוני אני, גם לא דבקת בם כמוני… אך לא כמוני נמַקוֹתָ ביסוריך, חיקיתני! ידעתי לילות רבים פה כאלה – הם עלו לי בדם ובמוח כל עצמותי, ובהלמות־לב… לא אעצור כוח עוד! אלכה… לא עוד אתמהמה בבית זה… אולי אתה, צִלִי, אתה… אתה… הישאר אתה פה, רֵש מקומי! הוי בן־התערובות, כקַיִן קמתי פה עליך, הֶבל, הרגתיך וקברתיך פה… (מרים כפות־ידיו למעלה:) כקין אצא מלפניך, אלוהים! אנוע על אדמות בלעדי הֶבל, אָח בלעדי צל, לנפשי עזוב… כה אָשוּט, כה אתהלך בה בארץ ואין אתה נגרר אחרי… צר לי מאוד… אני מזמן לזמן אתגנב, אבוא, אעמוד על סף כל בית־מדרש ואוהל־תורה ואציץ בך… טוב! מה טוב! הישאר פה, יישאר זכר מֶני פה – הצל…

המתמיד (שב ועומד על־יד עמודו. מתוך נהימת ניגון הגמרא.)

צללי הבחורים (מתעוררים שוב מעל ספסליהם, חוזרים, בדממת סהרוריים, על המחול וצונחים שוב על מקומותיהם.)

חיים־נחמן

(ראשו צונח על חזהו מתוך דממת עצבת.)

המתמיד הוי, הוי, אמר רבא, הוי, אמר אביי… (מתנועע מתוך המית־נכאים על־יד עמודו.)

המסך יורד לאט

המתמיד וצלו, “דבר”, פורסם במוסף לשבתות ולמועדים, כ“ח אייר תרצ”ה (31.5.35). נדפס שוב תחת השם: “המתמיד וצלו (תמונה מחיי הישיבה)”, “בדרך”, י“ח תמוז תרצ”ה, עמ' 4–6.