הקדמה    🔗

עוד לפני המלחמה הנוכחית, הנמשכת עתה למעלה משנה, נהיה מצב היהודים בגרמניה הנציונלסוציאליסטית קשה מנשוא. עם מאורעות המלחמה נתרחב מעגל האנטישמיות בצורתה הנציונלסוציאליסטית ונתפשט על מדינות אחרות, הכפופות אם במישרין ואם בעקיפין לפקודות ברלין. יהודי המדינות האלה רואים לא רק בקיפוּח זכוּיותיהם המדיניות, שנקנו להם לפני מאת שנים, אלא גם בסתימת מקורות פרנסתם כשהם נתונים לשחיתות-לב ולהפקרי חוק. בארצות הדימוקרטיה, שבהן היהודים הם אזרחים בעלי זכויות מדיניות וכלכליות מלאות, יהדותם נחלשת והולכת על-ידי מהלך ההתבוללות, שהם מתבוללים בסביבתם הנוצרית.

הלמות הפטיש של האנטישמיות והחתירה של ההתבוללות אינם היסודות היחידים ההורסים את היהדות ומקעקעים את בירתה. הילודה פוחתת; מיליוני היהודים ברוסיה במועצתית מנותקים ניתוק גמור מגוף היהדות; השינוּיים בתנאים הכלכליים ובמדיניות הכלכלית של מדינות רבות הרעו את מצבם הכלכלי של היהודים. מספרם של בני ישראל בעולם גדול כיום מבכל תקופה שהיא בדברי ימיהם, – קרוב לשבעה-עשר מיליונים; אבל הסכנות המאיימות על קיומם גדלו עוד יותר מהר.

תחיה דתית, יציאה מן הארצות שבהן היהודים נתונים ללחץ ולנגישה חזקים יותר והגירה לארצות שבהן הלחץ פחות, שינוּיי התעסקות וחילופי-אומנויות, התגברות ההכרה והרגש הלאוּמי היהודי בגולה, הקמת בית לאומי יהודי בארץ-ישראל – אלה הם האמצעים והכלים שבהם אומרים היהודים לגדור בפני הסכנות האורבות להם ולקיומם. בספר זה התאמצתי להעריך את תוצאות היאבקות זו תוך ניתוח תנאיהם הסוציאליים של היהודים ויחסיהם אל העולם שמסביבם. ספר זה הוא מעין נעילה לשורת ספרי “היהודים בזמן הזה” (1904), “היהודים כיום” (1913), “הסוציולוגיה של היהודים” (1930), “היהודים בעולם המודרני” (1935). כל הספרים האלה מטרה אחת להם – לתת סקירה מקיפה על חיי היהודים בדור זה.

אם עתידה היא המלחמה הנוכחית להסתיים בהקמתו של סדר עולם חדש, מן ההכרח שייעשה נסיון רציני לפתור גם את שאלת היהודים. אפשר והחומר המכונס והמרוכז בספר זה יהיה למועיל לכל מי שיבוא ויסיק מכאן מסקנות מקיפות ומאומתות. ספר זה נכתב בשנת 1939, אבל בגלל קשיים טכניים שונים נחתם רק בספטמבר 1940, ושוב היה בידי להכניס לתוך מסגרת חיבורי גם את חשבונם של מאורעות המלחמה והשפעתה על ישראל עד היום הזה.

בקביעה הסופית של נוסח הספר ובקריאת ההגהות קיבלתי עזרה רבה מאת ה“ה ד”ר משה זלצר, ד“ר צבי וויסלבסקי, משה גרדון ומבנַי רפאל וכרמלה. אני מביע להם, וכן לד”ר י. ג. הרליץ, שנטל על עצמו את עריכת מפתח הענינים לספר, את תודתי הנאמנה.

1. ר.

* ירושלים, י“ז באלול ת”ש – 20 בספמבר 1940.

 

פרק ראשון היהודים לפי הדת, הלאום, המוצא והגזע    🔗

השם יהודים ארבעה מושגים בו, הכל לפי סימני-ההיכר שנותנים בהם: דת, לאומיות, מוצא או גזע.

1. הדת    🔗

לכאורה נקל הוא, לקבוע מי ומי שייך לדת ישראל. ואָמנם, סימן-ההיכר של דת עדיף בדיוקו מכל שאר סימני-ההיכר. משום כך משתמש אני בו בספר הזה בדבּרי ביהודים. עם זה יש מקרים, שהשאלה בדבר שייכוּתו של איזה אדם לדת אין להשיב עליה בוודאות גמורה. באותן הארצות, שבהן נרשמת השייכות הדתית במיפקדים, במקרי לידה ומות, או שכל האנשים בני דת אַחת מאוּגדים בעדה דתית מוכּרת מטעם המדינה, בהן אין כל קוֹשי לקבוע אִם האדם יהודי הוא או לא. ואולם יש ארצות, שבהן רוֹאה המדינה את השייכות הדתית של אזרחיה כראוֹת ענין פרטי, הנוגע לה לא יותר משנוֹגעת לה שייכוּתו של אדם לאיזו אגודה פרטית. במקרה זה יתכן, שדתו של אדם, שאינו מודה ביהדותו, סתומה או מסופקת, אף שאבותיו היו יהודים לפי דתם והוא עצמו לא פרש באופן רשמי מן הדת היהודית. מקרים מעין אלה מתרבים והולכים במידה שגדלה בין היהודים האדישות לדת. אנשים אלה, ביחוד כשהם כבר מהווים דור שני-שלישי במשפחות בלתי-דתיות או אנטי-דתיות, מאבּדים תּכוּפוֹת את הכרת זיקתם לדת היהודית ואינם חושבים את עצמם ליהודים. אין לציין את מספרם של אלה באיזה דיוק שהוא, אך אין ספק, כי באותן הארצות שבאירופה ומעבר לים, שבהן יושבים היהודים זה דורות ונהנים משוויוֹן-זכויות, הוא אינו מוּעט כל עיקר. פעמים שהם נספחים אל חברות דתיות אחרות, לא רשמית אמנם, אלא בצינעה. בארצות-הברית יש רבבות ואולי מאות אלפים אנשים שמוֹצאם מיהודים לפי הדת, אלא שהם מבקרים לא בבתי-הכנסת של היהודים, כי אם בבתי-התפילה של Christian Science, וכשישאלו אותם לשייכותם הדתית, קרוב לוודאי שיתיחסו על כת זו, אף שמעולם לא נסתפּחו אליה באופן רשמי. ברוסיה המועצתית, שבה נקבעת מטעם הרשות לא השייכות לדת אלא הלאומיות של התושבים, רבים הם האנשים, שעל אף מוצאם מיהודים לפי הדת אין הם מציינים את עצמם כיהודים לפי לאומיותם, אלא כרוסים, אוקראינים וכו'; יש לשער, כי רובּם מבקשים להצהיר בזה על פרישתם מהדת היהודית.

בין האנשים המוֹדים בשייכוּתם לדת היהודית יש כמה קבוצות קטנות של גרים, שמצד גזען ומוֹצאן נבדלות הן משאר היהודים. עם אלה נמנים:

1.  כמה אלפים כושים יהודים בניו-יורק, רובם מצאצאי הכושים במדינות הדרום, אבותיהם קיבלו, אולי מהיותם עבדים לבעלים יהודים, לא רק שמות יהודיים אלא גם ממנהגי הדת היהודית. זיקתם ליהדות אינה לא עמוקה ולא בת-קיימא;

2.  הפלשתים בחבש, שמספרם נאמד כדי 10,000 נפש, שייכים בעיקר לגזע הכוּשי. הם מהווים שׂריד מעדה קדוּמה ויותר גדולה; קרוב לוודאי שאנשיה התגיירו במאה הששית לספה"נ, כשחבש נכבשה על-ידי תימן, שבה התקיימה אז מדינה יהודית עצמאית. התורה כתובה אצלם בשפת גיז (Gheez); הם אינם יודעים לא את התלמוד ולא את הלשון העברית;

3.  הגרים או הסוּבּוֹטניקים, שמספרם נערך ברוסיה הצאריסטית כדי 50,000 נפש. הם שיירים מתנועה של סיעה דתית גדולה, שקמה במאה הט"ו בתוך הכנסיה הנוצרית האורתודוכסית שברוסיה. מתוך שהעדיפו את הברית-הישנה על הברית-החדשה ושמרו את השבת במקום יום ראשון, נתקרבו לדת היהודית בלי להסתפח אליה באופן פורמלי. רדיפות-דמים עברו עליהם בעטיה של הכנסיה האורתודוכסית. מאז התחילה ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ-ישראל נכנסו אילו מאות מהם למושבות היהודים ונספחו רשמית לדת היהודית.

אין אנו כוללים ביהודים את הכיתות הדתיות, שפרשו מהדת היהודית והקימו עדות מיוחדות, היינו השוֹמרונים, היושבים עד היום בשכם ומספרם 200 נפש; הקראים, לערך 15,000 נפש, מהם 8,324 (בשנת 1926) ברוסיה המועצתית (ביחוד בקרים), 4,507 (1927) במצרים, ויתרם בקושטא, הליץ' (גליציה), ריגה טרוֹקי (סמוך לווילנה) ופריס; אלפים אחדים דינמים או שבתאים (צאצאי שבתי-צבי) בסלוניקי וקושטא. כמו-כן אין אנו מונים בין היהודים לפי דתם את האנוסים (מַרַנים) בפורטוגל (בערים ברגנצה, אוֹפוֹרטו, קוֹבילה, בּילמוֹנטה) ובאיים הבּליאריים, שאבותיהם התנצרו במאה הט“ו והט”ז. זמן רב נשארו בסתר-לבם נאמנים ליהדות, אך כיום כמעט שאין לרובם אלא זכרון מטוּשטש על מוצאם היהודי.

כנגד זה מצרפים אנו לבני הדת היהודית את 3,000 היהודים בעיר מֶשהֶד (איראן), שאבותיהם נתאַסלמו על כּרחם בשנת 1839 וכוּנו ג’דיד אַל-אסלאם (מוסלמים חדשים). עד היום דבקים הם בסתר לבם בדת היהודית, ובבואם לארץ-ישראל חוזרים אל היהדות.

המספר הכללי של היהודים לפי הדת מכל העולם עלה בתחילת שנת 1940 ל- 16,734,000 (פרטים ר' בפרק השני).

2. הלאום    🔗

היהודים המוֹדים בלאוּמיוּתם היהודית מעטים מן היהודים לפי דתם. אדם שייך לאותה אומה, כלומר לאותו קיבוץ לאומי, שלפי הרגשתו מחוּבּר הוא אליו ביותר על-ידי היסטוריה, לשון, תרבות ומנהגים משותפים. אומה, פירושה קבוצת אנשים בעלת גורל ותרבות משותפים. בימי הביניים חפפו השייכויות הלאוּמית והדתית של היהודים זו אל זו, הואיל ושיתוף הדת חזק היה מכל קשר אחר. ואולם למן המהפיכה הצרפתית, משאיבּדה הדת את חשיבותה המכרעת והיהודים סיגלו לעצמם את לשון הסביבה הנוצרית ותרבותה, התעוררה השאלה, אם אדם הנמנה עם היהודים לפי דתו, אלא שהסתגל ללשון הסביבה הנוצרית ולתרבותה והוא מרגיש עצמו קרוב לזו מלעדה היהודית, נחשב לפי לאוּמיותו, כלומר השתייכותו לפי האומה, כיהודי או כצרפתי, גרמני, אנגלי וכו'.

לאוּמיותו של אדם אינה תכונה, שאפשר לעמוד עליה מתוך סימני-היכּר חיצוניים. באחדות מאותן ארצות, שבהן נרשמת לאוּמיותו של הפרט מטעם הרשוּת, מניחים על הרוב לפרט עצמו להצהיר לאיזו אוּמה הוא שייך. כן הוא הדבר ברוסיה המוֹעצתית ובצ’כוסלובקיה. רק במקרים אבּסוּרדיים, כשאדם משייך עצמו לאומה אשר לשונה זרה לו ולאבותיו לגמרי, נרשמת השייכות הלאומית של אדם לא לפי הצהרה אישית, אלא לפי הלשון שהוא מדבּר בה. בארצות אחרות, למשל בפולניה מייחסים את האנשים המדברים בחיי יום-יום אידיש (יהודית) או עברית לאומה היהודית¹.

ואָמנם הלשון המשותפת היא באמת אמצעי-החיבּור החשוב ביותר לאומה. יוצאות מכלל זה הארצות, שבהן לא הפסידה הדת מחשיבותה הקודמת, למשל אצל היהודים היושבים זה מאות שנים בארצות המזרח. היהודים ילידי המקום בארצות אפריקה הצפונית או בעיראק ובאיראן אינם מדברים בלשון מיוּחדת, אלא נזקקים ללשון סביבתם, והיא ערבית או פרסית, ועם זה שייכים הם בלי ספק לפי הכרת עצמם ולפי הכרת סביבתם לאומה היהודית. – לעוּמת זה מכחישה גרמניה הנציונלסוציאליסטית את שייכות היהודים לאומה הגרמנית, אף אם נטמעו כּליל בגרמנים מבחינת הלשון והתרבות והרגישו את עצמם כגרמנים. הוא הדין אפילו לגבי אלה שעברו לנצרות וניתקו כל קשר לדת ישראל², ולגבי הילדים מנשואי תערובת.

בעוד שבמזרח אירופה מחזיק עוד חלק גדול מהיהודים באידיש כלשון-דיבור, ובארצות הבּלקן וקידמת-אסיה מדבּרים כמה מאות אלפים יהודים שׂפניולית, שאבותיהם הביאוה מספרד במאה הט"ו, הרי ברוב הארצות האחרות ויתרו היהודים זה דורות על לשון-הדיבּוּר שלהם ומדבּרים כשכניהם הנוצרים גרמנית, צרפתית, אנגלית וכו'. אולם בין שתי השכבות האלה יש שכבה שלישית השרויה במצב מעבר מאידיש (או משפניולית) ללשון ארצם. עם סוג זה נמנים ביחוד הרבה מהגרים ממזרח אירופה באירופה המערבית והמרכזית ובארצות שמעבר-לים. דור המהגרים הראשון משתמש עדיין בעיקר באידיש, אך בדור השני, או לכל המאוּחר בדור השלישי, נדחית זו מפני לשון-המדינה ונעלמת מן השימוש היום-יומי לגמרי.

להרכב היהדות מבחינה לשונית מקביל הרכב מצד הלאוּמיות. בעוד שיהודי מזרח אירופה, הנזקקים לאידיש בחיי יום-יום, נמנים בלי ספק עם האומה היהודית, רואים עצמם היהודים באותן ארצות, שבהן קיבלו זה דורות את לשון סביבתם ותרבותה, כבני האומה של ארצם, אף-על-פי-שלא בכל מקום (וגרמניה הנציונל-סוציאליסטית תוכיח), נחשבים הם ל- “Volksgenossen”. מלבד זה קיימת עוד שכבת-ביניים, העומדת על סף הפרישה מהלאוּמיות היהודית, אך עדיין לא עלה בידה להיספח סיפּוּח גמור על אומה אחרת.

בסטטיסטיקה של אילו ארצות, כגון הונגריה ואוסטריה ולפני מלחמת העולם גם בגליציה, אין מכּירים באידיש כבלשון מיוחדת; דוֹברי אידיש נמנים עם האומה הגרמנית או האומה השלטת.

3. המוצא    🔗

אם נסיח דעתנו מקיבוצי-הגרים הקטנים הנזכרים לעיל, הרי היהודים הנמנים כיום עם הדת היהודית מייחסים את מוצאם לאותם היהודים, שהיווּ לפנים את תושבי המדינה היהודית בארץ-ישראל. אָמנם, ספק הוא אם מצויים כיום יהודים, שלוּח-היוּחסין שלהם מראה בלי כל ליקוּי רק על אנשים שמוצאם מיהודי ארץ-ישראל. במשך אלפיים שנה נקלט בהם דם זר, למשל, מפּרסים בפרס, מהערבים באפריקה הצפונית וספרד, מבני אירופה הדרומית בספרד ואיטליה, מקֶלטים ובני אירופה הצפונית בצרפת וגרמניה, וכן ממוֹנגוֹלים באירופה המזרחית. קיבוצי-עם זרים עברו ליהדות והתערבבו בין היהודים, למשל חלק מהכוּזרים הטטריים במאה התשיעית. ובכל זאת, על אף העוּבדה ששלשלת-היוּחסין של רוב היהודים בימינו נפרצה פה וכה על-ידי יסודות זרים, קיים עוד על-ידי חוּליות רבות, קשר גניאַלוגי עם יהודי המדינה העברית מלשעבר.

מוצאו של אדם לא שימש עד כה בשום מקום נושא לסטטיסטיקה אצל בני הגזע הלבן. התחוקה של גרמניה הנציונלסוציאליסטית היא שהנהיגה אותו לראשונה בסטטיסטיקה. לפי החוק משנת 1933 נחשבים ליהודים גם אלה שאינם נמנים עוד עם הדת היהודית, אלא שהוריהם או חלק אחד מהם נמנו עמה, והם כפוּפים לרוב ההגבלות שהוּטלו על היהודים לפי דתם. החוק חל בחלקו אפילו על אנשים, שבין הוֹרי הוֹריהם היו סב אחד או סבתא אחת יהודים לפי דתם. חוֹק זה נוֹעד להחזיר ליהדות את הילדים מנשואי-התערובת והמוּמרים, ולהנהיג מעין restitutio in integrum, כלומר החזרת המצב לקדמותו. בדרך זו מחזירים ליהדות את האנשים שאבדו לה עם גבוֹר ההתבוללות בגרמניה. מתוך הנתוּנים הסטטיסטיים המצוּיים אין לקבוע בדיוק את מספר האנשים האלה. הלשכה הפוליטית של המפלגה הנציונלסוציאליסטית העריכה את מספר היהודים השלמים בראשית 1938 בגרמניה (בלי אוסטריה) ב-450,000, ואת היהודים למחצה ולרביע (עם שני הורי הורים יהודים או אחד מהם) ב-290,000. באוסטריה היה בשנת 1930 מספר היהודים רק כשליש מזה שבגרמניה, אך כנגד זה היו מקרי הפרישה מהיהדות לאין-ערוך יותר תכופים. יש להניח, שמספּרם של הפּוֹרשים מן היהדות ושל היהודים למחצה ולרביע הגיע ל-150,000. לפי מפקד שנערך בראשון לאוקטובר 1939 נמצאו בבוהמיה ומורביה (“פרוטקטורט”) 90,147 יהודים לפי המוצא ו-80,139 יהודים לפי הדת, כלומר על כל 100 יהודים לפי הדת היו 112.2 יהודים לפי המוצא.

בשנות 1938 ו-1939 פירסמה ממשלת הונגריה שני חוקים בעקבות גרמניה, אָמנם קצת בשינוי צורה, והנהיגה במקצועות מסויימים מיכסת-אחוּזים קבועה ליהודים לפי הדת. מיכסה זו חלה גם על אלה, שעזבו את היהדות רק לאחר הראשון באוגוסט 1919 ועל צאצאיהם. ילדים מנשואי-תערובת נחשבים לנוצרים, אם התנצרו לפני שמלאו להם שבע שנים. מכיון שלמן 1919 היו נשואי-התערבות ומקרי היציאה מהיהדות והמרת-הדת תכופים ביותר, הרי שמהגבלה זו נפגעו כמה רבבות אנשים ובמובן-מה יוּחזרו על כרחם ליהדות.

בסתיו 1938 הוציאה ממשלת איטליה חוק המגביל את זכויות היהודים, ולפיו נחשבים היהודים גם אותם האנשים, שהם עצמם אינם יהודים לפי דתם, אלא שהוריהם נמנו עם הדת היהודית. צאצאים מנשואי-תערובת, שהיו נפוֹצים ביותר באיטליה, נחשבים ליהודים רק במקרה שהם עצמם משתייכים עדיין לדת היהודית.

גם סלובקיה התחילה באביב 1939, לאחר שהיתה למדינה עצמאית, להנהיג תחוקה גזעית נגד היהודים כמתכוֹנת גרמניה. אולם, כיוון שנשואי-תערובת והמרות בין היהודים היו נדירים בה, הרי שבעיית המוּמרים או היהודים למחצה ולרביע לא תתפוס כאן מקום חשוב.

אילו נתקבלה ההגדרה הנציונלסוציאליסטית של היהודים בכל העולם כולן, הרי קרוב לוודאי שמספר היהודים היה עולה כדי אחד או שני מיליונים לעוּמת היהודים לפי הדת. שהרי לא בגרמניה, אוסטריה, הונגריה ואיטליה בלבד, אלא גם במערב אירופה ובארצות שמעבר לים, מרובים הם אלה שעזבו את היהדות, מראשית המאה הי"ט וביחוד מאמצעה, על ידי פרישה, המרה או שנולדו מנשואי-תערובת.

4. הגזע    🔗

א. מוּשג הגזע וטהרת הגזע

1. מושג הגזע.

האנטרופולוגיה מחלקת את בני-האדם לפי סימני-גוף מסוּיימים (כגון צבע העור, צבע העינים, צורת הקודקוֹד, גודל הגוף) ל“גזעים” שונים (גזעים ראשיים ומשניים). גזעים אלה אינם חטיבות ביוֹלוֹגיוֹת, אלא קבוצות לצורך מיון בלבד. חטיבות בּיולוגיות (מינים) נקבעות מידי הטבע; בין היחידים בני מין אחד לבני מין אחר קיימת מחיצה טבעית, והיא, שאינם מסוּגלים להפראה הדדית. בניגוד לזה נוצרו הגזעים שבאנטרופולוגיה על ידי האדם לצרכי מיון, מעין השיטה הבוֹטנית של Linné, שלפיה מתחלקים הצמחים בלי שים לב לשאר תכוּנות ולמידת הקירבה, אך ורק לפי מספר האבקנים, ארכם וסידרם ולפי סימני היכּר מסויימים אחרים ל-24 סוגים. הטבע לא הקים כל חיץ בין גזעי האדם; כולם מסוּגלים להפראה הדדית, ובדרך הצטלבות מתהווים גזעים חדשים³.

לבד מדרך הצטלבות הגזעים אפשר “להעלות” מתוך גזע מסוים, במשך תקופה ארוכּה תכוּנוֹת מיוחדות גם על-ידי ברירה, באופן שיתהווּ על-ידי זה גזעים או זנים (Varieties) חדשים. מגדל החיוֹת יכוֹל ליצור מתוך “חומר המורשה”, (התכוּנות שבתורשה המשותפות לבעלי-החיים ממין אחד), זנים חדשים, על-ידי כך, שהוא קובע לו מטרת-גידול מסוּיימת ומזווג מתוך כל דור ודור של קבוצת בעלי-חיים רק את המחוננים במידה יוצאת מן הכלל בסגולות חיוביות לגבי מטרת הגידול, ולעוּמת זה מבער את האחרים. לגבי האדם משמשים בתפקיד של מגדל, התנאים האקלימיים והסוציאליים השונים שהאדם שרוּי בהם (הסביבה); הסביבה עשוּיה ליצור על-ידי ברירה טבעית או סוציאלית זנים של האדם, שהם שונים בתכוּנותיהם מקיבוץ-המוצא שלהם במידה שההפרש בתנאים החיצוניים גדול יותר וממושך יותר. בדרך ביעוּר האנשים שהם פחות מתאימים, משפיעה הסביבה על התפתחות התכוּנות החשובות לקיום בתנאים הנתונים אצל קיבוץ זה בכיוון אחד ואצל קיבוץ שני בכיווּן אחר. מה שנקרא כיום בפינו גזעי בני-האדם, אין אלה אלא זנים שנוצרו בדרך הצטלבות וברירה. היהודים יכולים להיחשב לזן אחד או לכמה זנים כאלה. מספר הגזעים או הזנים אינו קבוע. כּרבוֹת סימני-ההיכּר הנדרשים על-ידי האנטרופולוגיה כהנחה קודמת לשייכות הפרט לגזע אחד, כן ירבו הגזעים, וכשמשתמשים אנו להלן, בהתאם לאוצר המוּנחים של האנטרופולוגיה, בשם גזע (גזע ראשי, גזע משני, קיבוץ גזעי), הרי הכוונה היא לזנים.

2. טהרת הגזע של עמים.

הקיבוצים הגזעיים אינם מזדהים עם קיבוצים לאומיים או מדיניים שהם. בני גזע אחד מצוּיים בתוך קיבוצים לאומיים או ארציים (עמים) שונים. ולהיפך, בתוך כל עם מצוּיים בני גזעים שונים. המנהג לזהות עם וגזע, השכיח ביותר בימינו, אינו אלא זהוּי מוּטעה. טוענים לגזע גרמני ומתכוונים לגזע הצפון אירופי המהווה אחוז ידוע בקרב העם הגרמני. כמו כן מדבּרים בגזע יהודי, ולמעשה אין מתכוונים אלא לגזע של קידמת אסיה המצוּי הרבה בקרב העם היהודי.

אין אף סימן-היכר אחד, לפחות אצל העמים לבני העוֹר, שהוא מיוּחד אך ורק לבני עם זה או אחר. כשמדבּרים בהפרש גזעי בין שני עמים, הרי פירוש הדבר, שבעם אחד מצוּי סימן-היכּר גזעי זה או אחר בשיעור אחוּזי יותר קטן או יותר גדול, פריזי בהיר-שער ויהודי מטיפוס קידמת-אסיה, שונים זה מזה בגזעם; דבר זה אינו טעוּן הוכחה. ואולם בתוך העם הגרמני מצויים לא פריזים בהירי שער בלבד, ובין היהודים לא טיפוס קידמת אסיה בלבד, אלא תערובוֹת רבות, שמבחינת הגזע קרובות הן זו לזו עד מאוד, או אפילו שווֹת. עמי הגזע הלבן נבדלים זה מזה בהרכבם הגזעי לא על-ידי סימנים מיוּחדים, אלא על-ידי שכיחוּת הסימנים האלה. אין לתמוה על כך, שהרי כל קיבוץ מקיבוצי הגזע הלבן בא בזמנים הסטוריים במגע כמעט עם כל שאר הקבוצים וספג דם זר.

יהיו אשר יהיו סימני-ההיכר הגוּפניים, שלפיהם קובעים האנטרופולוגים את הגזעים, הרי לעולם לא יהיו לכל אנשי עם אחד סימנים אלה בלבד ולעולם לא ייצגוּ גזע מסוּיים טהרתו. אין אף עם אחד בתוך הגזע הלבן, שהוא במוּבן זה טהור-גזע. רק חלק מבני העם יוצא ידי חוֹבת הסימנים שנמנוּ על-ידי האנטרופולוגיה בגזע מסוּיים, באופן שייחשב לטהור-גזע.

ב. ההרכב הגזעי של היהודים

האנטרופולוגיה נוהגת לחלק את בני-האדם לשלושה גזעים ראשיים: הלבן, הצהוב והשחור, ואף את הגזע הלבן מסעפת היא לשלושה גזעים משניים: צפון-אירופי, אלפיני (ביחוד באירופה המרכזית ובאסיה-הקטנה) וים-תיכוני.

אי-אלו אַנטרופולוגים מבחינים בתוך הגזע הים-התיכוני בין שני ענפים, ענף מזרחי, המיוצג בטהרה יתירה על-ידי הבּדוּים בערב, וענף מערבי, שנציגיו הטיפוסיים הם יושבי דרום איטליה וספרד. בדומה לכך מסתעפים כמה אַנטרופולוגים את הגזע האַלפיני לענף סוריה-אסיה הקטנה, שטובי נציגיו היו לפנים החתים והארמים (הסורים) ובימינו הארמנים, וענף דינרי, המיוצג בטהרה יתירה על-ידי הקרואטים.

היהודים הם בעיקר תערובת מענף סוריה-אסיה הקטנה של הגזע האַלפיני ומהענף המזרחי של הגזע הים-תיכוני. תערובת זו חלה בארץ-ישראל עוד בזמנים קדוּמים. הבּדוּים, שהם ארוּכי-קדקוֹד, בעלי שׂער שחור ועור חוּם, חוֹטם צר וישר, קומה בינונית ואיברים ארוּכֹּים ביחס, חדרו מערב לארץ-ישראל והתערבו עם אוכלוסים שישבו כאן מזמנים קדוּמים. אלה האחרונים, שנמנו עם ענף סוּריה-אסיה הקטנה של הגזע האַלפיני היו קצרי-קדקוֹד, קצרי-קומה ומסוּּרבלי-גוף, בעלי-שֹער שחור, איברים קצרים וחוֹטם בשרי ולעתים קרובות כפוף. תרכובת גזעית זו שימשה נקודת מוצא להתפתחות הגזעית הבאה של היהודים בארץ-ישראל. במרוצת הזמן קלטו היהודים במזרח יסודות גזעיים ים-תיכוניים מהפלשתים והאדומים שהתערבו בהם ומצד שני חדר לתוכם, על-ידי מגעם עם הבּבלים, הפּרסים⁴ והארמים (סורים), שנמנו עם הגזע האלפיני, דם נוסף מגזע זה. בגולה שוב חלו שינוּיים בהרכבם הגזעי. משכבשו הערבים את צפון אפריקה ואירופה הדרומית והיהודים הגרו לארצות אלו, חזר וחילחל לתוכם בדרך נשואין ושלא בדרך נשואין דם ים-תיכוני; ולהיפך, יהודי ארץ-ישראל שהגיעו דרך סוּריה, אַסיה-הקטנה וביצנץ לאירופה המזרחית, קלטו לתוכם בדרך נדוּדיהם לא בלבד מדמם של העמים אלפיניים באסיה-הקטנה ושל הכוזרים הטטריים, אלא גם משל העמים הסלביים, שהם כשלעצמם תרכובת של יסודות אלפיניים ומוֹנגוֹליים. באופן זה גבר ביהודי אירופה המזרחית יסוד הגזע האלפיני ונסתנן לתוכם גם קצת דם מונגולי.

התמזגות גזעית זו נמשכה גם לאחר שהיהודים התפשטו במערב-אירופה ומרכזה. אָמנם, משגברה הנצרות, הוּטל מטעם הכנסיה איסור חמוּר על נשואי-תערובת עם יהודים, כדרך שהדת היהודית גזרה על כך עוד קודם לכן. ואולם מחמת המגע הקרוב בין יהודים לשאינם יהודים אי-אפשר היה להימנע, גם לאחר שפסקו נשואי התערובת, מחדירת דם נוצרי באוֹרח בלתי-חוקי לתוך היהודים. ויהי שמיכסת הדם הנוצרי מעטה היתה במשך דור אחד, הרי במשך דורות כה רבים נצטרפה לכדי שיעוּר אחוּזי הגון של דם זר, ובתוכו גם מעמי הגזע הצפון אירופי. שיעוּר אחוזי זה גדל ביחוּד למימי האמנציפּציה של היהודים במאה הי"ט, כשנתרבו והלכו בארצות האמנציפּציה נשואי-התערובת בין יהודים לשאינם יהודים, וגם הילדים הבלתי-חוקיים של אמהות יהודיות קצתם נולדוּ לאבות נוצרים.

בסוריה ואסיה-הקטנה, אך גם באפריקה הצפונית ובאירופה הדרומית, קשה עד מאוד, או מן הנמנע הוא, להבחין בין יהודים לשאינם-יהודים על יסוד סימני-היכר גוּפניים. טעמו של דבר ברור דיוֹ: עמים אלה הורכבו בעיקר מאותם היסודות הגזעיים, המהווים גם את ההרכב הגזעי של היהודים, אם גם ביחס אחר, והם יסודות הגזע האַלפיני והים-תיכוני. גם בארצות הבּלקן ובאירופה המרכזית לא תמיד תצלח יפה הבחנה זו. זו נעשית יותר ויותר קלה ככל שנתקרב לאזורי אירופה הצפונית, לפי שכאן נמנים הנוצרים בעיקר על הגזע הצפוני בהיר-השער. אמנם, לרגל המגע עם אלמנטים אירופיים צפוניים במשך שנים או שלושת הדורות האחרונים, כבר מצוּי גם יסוד גזעי זה אצל היהודים, אבל שיעוּרוֹ מוּעט לאין-ערוך משל הגזע האַלפיני או הים-תיכוני.

ג. טיפּוּסים יהודיים עיקריים

בזמן ההיסטורי היו ליהודים שלושה איזורי-התפשטוּת עיקריים: קידמת-אסיה, צפון אפריקה-ספרד ואירופה המזרחית. לרגל ההתערבות השונה עם גזעים אחרים בכל אחד מאזורי-התפשטות האלה, ואולי גם על-ידי הברירה הטבעית השונה, נתהווּ אצל היהודים שלושה טיפוסי-גזע עיקריים. הברירה הטבעית פירושה, שבכל אַקלים נשארים בחיים רק אלו, שלפי תכונותיהם הגוּפניות מתאימים הם ביותר לאקלים הזה. למשל, בשביל הבלונדינים קשה להתקיים באַקלים חם, ולשחורים באקלים קר.

את הטיפוס העיקרי הראשון מייצגים יהודי המזרח, היושבים מימי קדם בפרס, עיראק, סוריה ואסיה-הקטנה. לפי סימני-ההיכר שלהם נמנים הם על ענף אַסיה הקטנה-סוריה של הגזע האַלפיני. הם מדבּרים בלשון סביבתם, בעיקר ערבית, פרסית, תורכית.

הטיפּוס העיקרי השני כולל את היהודים הספרדים בארצות אפריקה הצפונית ואירופה הדרומית והמערבית. הם נמנים בעיקר על הענף המערבי של הגזע הים-תיכוני. לשונם העיקרית היתה למן המאה הי“ד ועד המאה הי”ט ספרדית (זוהי הקשטילית מימי-הביניים). ואולם במשך הזמן, וביחוד בעשרות השנים האחרונות, נדחתה זו יותר ויותר מפני לשונות המדינה, כגון איטלקית, צרפתית יוונית, ערבית, סרבית, תורכית.

לטיפּוּס העיקרי השלישי שייכים היהודים האשכנזים, שהגיעו מארץ-ישראל ומבבל לארצות הבּלקן ולאירופה המרכזית והמזרחית. יסוד הגזע האַלפיני, שהיה מצוּי אצלם מבראשונה, הוּגבּר על-ידי התערבותם עם עמי אסיה-הקטנה והעמים הסלביים, ומצד שני נשתנה מתוך שקלטוּ דם מוֹנגוֹלי ובזמן החדיש גם דם צפון אירופי. הם נקראים אשכנזים על שם אַשכנז=גרמניה, לפי שבאו בימי-הביניים מגרמניה למזרח-אירופה, שבה מצאו להם איזור-התפשטות נרחב. הם הביאו עמם את הלשון הגרמנית כלשון דיבּוּר, שנשתמרה בפיהם בצורת האידיש, היא הגרמנית הגבוהה-הבינונית (Mittelhochdeutsch), שנקלטו בה הרבה יסודות עבריים.

שלושת הטיפוסים העיקריים לא היו יכולים להתהוות, אילו חי כל העם היהודי בתנאי-אקלים שווים ואילו היווּ חוג סוציאלי אחד, שכל חבריו מתחתנים זה בזה ללא מחיצה שהיא. שאלמלא כן, הרי במשך הדורות הרבים היו היהודים מגלים בכל מקום יסודות גזעיים שווים בערך. ואולם מאחר שיהודי המזרח של ימינו ישבו תמיד בארצות המזרח בלבד, היהודים הספרדים השתקעוּ בספרד, בצרפת הדרומית ולאחר זה בתורכיה, ויהודי אירופה המזרחית ישבו מאות בשנים רק באירופה המזרחית, נתהווּ בעקב התבדלות זו שלושה חוגים סוציאליים שונים. בני כל חוג התחתנו, בדרך כלל, רק בינם לבין עצמם⁵, ודבר זה, יחד עם קליטת דם שונה מסביבתם הבלתי-יהודית, הרחיק אותם לאַט-לאַט ממַצעם הגזעי המשותף.

באלפּיים השנים האחרונות נשתנה הפרצוּף הגזעי של העם היהודי מעיקרו, לפי שחל בו שינוי ניכר ביחס האחוזי שבין שלושת הטיפוסים העיקריים. עד המאה הי“ד היה טיפוּס היהודים המזרחיים המכריע, ובימינו נדחק לקרן זווית מחמת ריבויים הטבעי הזעוּם. מסיבה זו פחת גם חלקם של היהודים הספרדים עד כדי אחוז קטן בתוך העם היהודי. עד המאה הט”ו עלה עוד הטיפוּס הספרדי במספרו על הטיפוּס האשכנזי. אבל מאז נתרבו במידה עצומה, מפני עודף ילוּדה גדול, היהודים האשכנזים, והם שמציינים כיום במזרח אירופה ובמרכזה ובארצות שמעבר לים את קלסתרם הגזעי של היהודים. תמורה גזעית מעין זו אינה תופעה מיוּחדת ליהודים בלבד. לרגל נדידות וכיבּושים ובשל הבדלים במידת ההתרבות של היסודות השונים בהרכב הגזעי נשתנה במרוצת הזמנים פרצופם הגזעי של כל עמי התרבות. על מהלך ההתערבוּת של גזעים שונים בתוך עם-אחד עלול להשפיע גם ההפרש בכוח ההכרעה של גורמי התורשה, כלומר שבנשואים שבהם האב והאֵם שייכים לגזעים שונים, יכולות תכונות הגזע האחד להשתלט על תכונות הגזע השני, ובאופן כזה מופיעות בילדים בעיקר התכונות של הגזע הראשון, על-ידי זה משתנה פרצוף העם מדור לדור⁶. מבחינת הגזע אין היהודים בימינו דומים ליהודי המדינה העברית מלפנים יותר משדוֹמים הגרמנים בימינו לגרמנים בני-זמנו של טקיטוס, או היוונים בימינו לתושבי הילאס בימי פּריקלס.

ד. קיבוצי יהודים למחצה

אילוּ קיבוצים גזעיים קטנים הנמנים עם דת ישראל, נתהווּ בזמן ההיסטורי על-ידי התערבותם ההמונית של יהודים, המייחסים את מוצאם לארץ-ישראל, עם עמים אחרים. הטיפוס הגזעי שלהם שונה מן הטיפוסים היהודים העיקריים. עם אלה נמנים:

1.  בערך 50,000 יהודים בתימן (ערב הדרומית) שמוצאם מיהודים שבאו לשם מסחר מבבל או מפרס לתימן, אשר היתה אז תחנה מסחרית חשובה, התערבו עם שבטים ערביים, שנתגיירו במאה השישית לספה"נ.

2.  בערך 15,000 “בני ישראל” בבומביי וסביבותיה, שמוצאם מתוך יהודים שבאו מפרס או מתימן והתחתנו עם נשים הוֹדיוֹת⁷.

3.  כ-1500 יהודים “חוּמים” בעיר קוֹצ’ין (על שפת מלבּר ההודית) הדומים במוצאם לבני ישראל בבומביי⁸.

4.  יהודי קווקז, המתחלקים לפי לשון-דיבּורם לשתי קבוצות שונות (יהודים הרריים ויהודים גרוּזיניים); מספרם 70,000 בערך; יתכן שהם צאצאי היהודים שהוּגלוּ לאחר חוּרבּן ממלכת ישראל (722 לפני ספה"נ) והתערבו עם שבטים קווקזיים שנתגיירוּ

5.  היהודים הבוכריים. יש החושבים, שהם צאצאי הכוזרים שנתגיירו ונמלטו לאחר חורבּן מדינתם לבּוכרה. שכיחים ביניהם בעלי קומה גבוהה, עורף חזק וכתפים רחבות המזכירים את הפּסילים של מלכי אשור הקדומים. מספרם 20,000 בערך, מהם עלו בעשרות השנים האחרונות לארץ-ישראל כ-5,000.

ה. טיפוּסים זרים בין היהודים

מצד סימני-ההיכר הגוּפניים אין לכלוֹל את כל היהודים בתוך הקיבוצים שנזכרו עד כה. הנדידה הבלתי-פוסקת של היהודים על פני מרבית כדוּר הארץ הביאה לידי זה, שסימני רוב הגזעים מוֹפיעים אצל היהודים. פה ושם מצוּיים יהודים, שאינם שונים בצבע עוֹרם משאר היהודים ועם זה דוֹמים הם לטיפוּס המוֹנגוֹלי על-ידי עצמוֹת-הלסת הרחבות והעינים האלכסוניות, או שהם דומים לטיפוּס הכּוּשי על-ידי שׂער מסוּלסל, חוֹטם שטוּח ושפתים עבוֹת. קרוב לוודאי, שהטיפוּס האחרון חדר לתוך היהדות על-ידי זה, שבימי הביניים נתגיירו עבדים ממַערב (אפריקה הצפונית), שהיתה בהם תערובת דם כּוּשי, ונתקבלו לתוך החברה היהודית. ואולם לעוּמת הטיפוּסים המוֹנגוֹלים והכּוּשיים הנדירים, מרובים כיום הטיפוסים הצפון-אירופיים, שמוצאם מנשוּאי-תערובת או מיחסי-מין בלי נשואין, בין יהודים לצפון-אירופיים. עוד בשנות השבעים למאה הי“ט מצא ויכרוֹב בין 75,377 ילדי יהודים בגרמניה שנבדקו על-ידו, 11% בהירי-שער, 42% שחוֹרי-שׂער, ו-47% מטיפוּס מעוּרב. מאז נתרבו נשוּאי-התערובת, ושיעוּרם האחוּזי של הבּלונדיים בין יהודי אירופה המערבית והמרכזית עלה עליה ניכרת. קרוב לוודאי, שהם כיום 1/5 או 1/4 מכל היהודים. באירופה המזרחית, שבה היו נשואי-התערובת עם צפון-אירופיים פחות שכיחים, שיעוּרם האחוזי של בהירי-השׂער נמוך יותר. לעומת זה שכיחים ביניהם בעלי שׂער אדמדם, וביחוד (לפי חקירותיו של ה. שפּיצבּוֹים) בגליציה המזרחית⁹. מייחסים זאת לתערובת דם רותיני אצל היהודים, לפי שבין האוכלוסין הרוּתיניים שכיח הוא צבע השׂער האדמדם. עם הגירת היהודים מגליציה התפשט צבע זה גם לארצות אחרות. אמנם, לפי המסוּפר בתנ”ך, היו יחידים אדמדמים גם בארץ-ישראל הקדומה (למשל, עשו, דוד המלך).

ו. הבדלי-גזע נפשיים

האנטרופולוגיה וחלוקת הגזעים שלה לא היתה מעוררת ענין מיוחד, אלמלא היתה כל חלוקת גזעים שהיא מלווה הנחה, כי להבדלים הגוּפניים של בני-אדם מקבילים הבדלים נפשיים¹⁰. בהנחה זו גלוּם ערכה של האנטרופולוגיה לתולדות האנושיות והסוֹציאוֹלוֹגיה. אבל השאלה אם סימנים גוּפניים מסויימים משמשים יסוד לסגוּלות-נפש מסוּיימות ואילו הן, טרם נתבררה. “כל כמה שנחקור את מראה האדם, לעולם לא נסתייע בזה כדי לשער איך יתנהג ומה מסוּגל הוא להשיג” B. Malinowski, Encyclopaedia Britannica: Book of the Year 1938, p. 44)). אם נתעלם מן השאלה בדבר קשרי-גומלין גוּפניים-נפשיים, הרי בכל זאת קיימת העוּבדה, שבני-אדם וקיבוצי בני-אדם שונים זה מזה לא רק בסימני גוּפם, אלא גם בתכוּנוֹת נפשם. התכונה המציינת את היהודים מסביבתם היא בעיני הנוצרים באירופה חריצוּתם המסחרית. ואולם זו אינה קטיגוריה נפשית לעצמה, אלא פועל יוצא מהכשרון לחשוב יותר מהר, המאפשר ליחיד להעלות מהרה מסקנות נכונות ממצב-דברים קיים, לחשוב ולחַשב. ברם, כשרון זה אינו מיוחד ליהודים בלבד. אנו מוצאים אותו אצל כל עמי קידמת-אסיה, כגון הפרסים, הארמנים, הסוּרים. קידמת-אסיה היתה ערשֹ התרבות וסחר-העולם בימי קדם, וחשיבותה כמרכז מסחרי נשמרה עד לזמן החדש. דעה מקובלת היא במזרח, כי במסחר עולים הארמנים והפרסים אפילו על היהודים. כשרון החישוּב בא לידי גילוי לא במסחר בלבד, אלא אפילו במשחק השחמט, משחק לשמו, שהפּרסים המציאוּהוּ והיהודים מצטיינים בו.

בקידמת-אסיה אין כל הבדל נפשי בין יהודים לשאינם-יהודים. אילו באו מקידמת-אסיה לאירופה עמים אחרים במקום היהודים, היו נעשים הם לנציגי אותה סגוּלה, הנראית לנוצרים כמיוחדת ליהודים בלבד (כדבר הזה קרה את הארמנים בתורכיה). ואולם, הואיל והיהודים היו העם היחידי מקידמת-אסיה, שחדר לתוך תוכה של אירופה, נראים הם לנוצרים כנציגים היחידים לסגוּלה זו¹¹.

הקשר המהיר של המחשבה אינו קנינם של היהודים ושל עמי קידמת-אסיה בלבד; סגוּלה משוּתפת היא לכל העמים שחייהם התרבותיים לא פסקו במשך אלפי שנים. דוּגמא מוּבהקה לכך הם הסינים, שמצד הרציונליזם שלהם, פכחוּתם, חריצותם המסחרית, אינטימיות חייהם המשפחתיים דומים הם ביותר ליהודים. מכאן מתבּקשת ההנחה, כי כשרון המחשבה המהירה, הנחשב באירופה כסגוּלה יהודית, הריהו משותף לכל עמי-התרבות הקדומים. חיי התרבות מבערים (על-ידי דיני-ענשין ובדרך אחרת) במרוצת הדורות את ההולכים אחר יצריהם, ללא רסן התבוּנה, ומסתכסכים בזה עם אנשי סביבתם. תהליך זה הוא שמעלה בין עמי התרבות את השיעוּר האחוּזי של אותם האנשים, שמדור התבוּנה שבחייהם הנפשיים מבוּצר ומטיל מרותו על היצרים. כשם שההתפתחוּת הרוחנית של היחיד מתקדמת מחיי-היֶצר, חסרי-התבוּנה של הילד לקראת החיים המוּשכלים של המבוּגר, כן הולכים גם חיי עמי התרבות במגמה של רציונליזציה, כלומר הסדרה מוּשכלת של החיים מתוך כיבוּש היצרים ודחיקתם. במידה שתרבותו של עם עתיקה יותר והוּפרעה מהתפרצות “בּרבּרים”, כלוֹמר עמים שבויי-היצר, כן מרובים בו בעם האנשים המכלכלים את מעשיהם לא מתוך היצרים אלא על-פי התבוּנה. המהירות בשיתוף המחשבות (“שיכלול מסילות המוח”) גדלה במידה שהעם חי זמן יותר ממוּשך בתנאים תרבותיים. משבאו היהודים לאירופה, היתה הרציונליזציה של החיים אצלם לאין-ערוך יותר מפותחת מאשר אצל עמי אירופה, שנכנסו לתרבות בזמן הרבה יותר מאוּחר. ההבדלים הנפשיים בין היהודים לבין עמי אירופה ניתנים אולי לסיכּוּם בנוּסחה קצרה: “היהודים זקנים יותר בנפשם”. ואולם במאות השנים האחרונות גדל גם בין הנוצרים באירופה השיעוּר האחוּזי של הרציונליסטים. בין ההולנדים והאנגלים ובארצות הברית מרוּבּים עתה הנוצרים, שאינם מפגרים אחרי היהודים ברציונליזם שלהם ובחריצותם המסחרית.

נראה, שכנגד זה נופלים היהודים מעמים אחרים בחריפות התפיסה החוּשית, ביחוד בתחוּם הראיה, באמנוּת הפיקוּד ובזריזוּת במלאכת-יד. בין המתימטיקאים הגדולים מיוּּצגים הם יותר במקצוע המתימטיקה הגוֹבלת עם תורת ההגיון (למשל, אריתמטיקה, אנליזה, תורת הקוונטים), מאשר במקצועות המצריכים כוח-דמיון חזק ביחס לחלל, למשל הנדסה מתארת ואנליטית.

אם יוסיפו חיי האדם להתפתח בכיווּן האוּרבּניזציה (כלומר ההתגוררות בערים), בכיווּן ההתעסקוּת בתעשיה ומיכוּן העבודה, הרי תכוּנוֹת ידועות, הנחשבות עדיין בעיקר כתכונות יהודיות, היינוּ מהירוּת המחשבה, שלטון השֹכל באורך החיים, דחיקת האינסטינקטים, ייעשו יותר תכוּנות כלליות של האנושות. מבחינה זו לא יהיו אז היהודים אלא חלוצים להתפתחות משותפת לכל עמי הגזע הלבן. ואולם דין ההבדלים בין יהודים לעמים אחרים כדין ההבדל בין מבוּגר לנער; בן-חלוף הוא, ועם זה חשיבות לו במציאות. השפעה חוזרת להם על התנאים הסוציאליים של היהודים ועל יחסיהם עם שכניהם, ומשום כך אין להתעלם מהם בבוֹאנוּ לתאר את תנאיהם הסוציאליים.

 

פרק שני מספר היהודים וחלוקתם לפי הארצות    🔗

1. בזמנים קוֹדמים    🔗

מזמן חוּרבן הבית השני חלו עליות וירידות גדולות במספר היהודים בעולם. בשנת 70 לסה“נ, היינו בימי חוּרבן הבית וחוּרבן המדינה היהודית, הגיע מספרם לפי מיטב האומדנות, לכדי 4.5 עד 5 מיליון, ומהם ישבו מיליון אחד בארץ-ישראל. אחרי כן פחַת והלך מספרם בגלל ההמרוֹת והשמדות ועודף התמותה על הילודה, והגיע בסוף המאה הט”ו, בזמן הגירוש והשמד הרב של יהודי ספרד, לנקודת שפל של מיליון וחצי. במאה הט“ז והי”ז עמד מספר זה כמעט בעינו. במאה הי“ח גדל ועלה עד כדי 2.5 מיליון, במאה הי”ט הריהו עולה בקצב מהיר לכדי 10.5 מיליון, ונאמד בשנת 1940 כדי 16,734,000.

לפי מספר זה מהווים היהודים 0.78% מכלל האוכלוסייה בעולם, הנערכת כיום כדי 2,150 מיליון. אם נוציא מן החשבון את אסיה המרכזית, אסיה המזרחית ואפריקה הפנימית, שהיהודים כמעט אינם מצוּיים בהן, ונמנה רק את האיזורים שבהם תופסים מקום ראשון הגזע האירופי והתרבות האירופית, הרי מהווים היהודים 1.97% מאוכלוסיה זו, הנאמדת כדי 850 מיליון. שיעור זה נמוּך הרבה מבתחילת המנין הנוצרי. לפי המיפקד, שנערך בימי אבגוּסטוּס קיסר בשנת 14 לספה"נ, הגיע מספּרם של אוכלוסי מלכות רומי, שהקיפה בימים ההם את החלק הגדול ביותר מאיזור התפשטותו של הגזע הלבן, לכדי 54 מיליון, ומהם 4.5 מיליון יהודים, כלומר 8.3%. יש להניח, כי מחוץ למלכוּת רומי, ישבו אז 20 מיליון לבנים, מהם 500,000 יהודים. יוצא, שבין בני הגזע הלבן היה אז יהודי אחד על כל 15 נפש, ואילו כיום רק על כל 51 נפש.

כבר במאה הששית לפסה“נ חיו היהודים לא בארץ-ישראל בלבד, אלא ישבו במספר הגון במצרים, ארם-נהריים וסוּריה. הם התפשטו לאט לאט גם לארצות רחוקות יותר. באיגרתו של הוֹרדוּס אַגריפס הראשון מן המאה הראשונה לסה”נ נזכרוֹת כּמקום מגוּרי יהודים ארצות אלו: מצרים,

פיניקיה, סוריה, צלי-סוריה (בקעת הלבנון), קיליקיה, אסיה הקטנה עד ביתיניה ועד לים השחור, יון, קפריסין, כּרתים וארם-נהריים. קהילות יהודים כבר נמצאו אז באיטליה ובביצנץ.

במשך האלף הראשון לספה“נ נדדוּ המוני יהודים דרך צפון אפריקה לאיטליה, לספרד, צרפת, גרמניה ואנגליה, ואילו דרך בבל, אסיה הקטנה וביצנץ באו לחצי-האִי הבלקני ולארצות הסלווים. אולם רוב העם היהודי נשאר עד לסוף האלף הראשון לסה”נ בארצות אפריקה הצפונית ואסיה הקדמית. רק למן המאה הי"א נעתק לאט-לאט עיקרו לאירופה, וביחוד לספרד, שאליה היגרו היהודים במספר רב. ההגמוניה התרבותית בקרב יהודי העולם, שהיתה קודם לכן בידי יהודי בבל, עברה לידי יהודי ספרד. לפני גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 נתחלקה האוכלוסייה היהוּדית בעולם, אשר הגיעה באותם הימים למיליון וחצי, באופן שמחציתה היתה בארצות המזרח ומחציתה בארצות אירופה. נדידת גולי-ספרד לארצות המזרח הגבירה לפי שעה את חלקו של המזרח. ואולם למן 1700 הביא הריבוּי הטבעי המהיר יותר של יהודי אירופה ליתרון-משקל ניכּר ליהודי אירופה, ולמן 1800 הפכו היהודים, מבחינה גיאוגרפית, מעם מזרחי והיו לעם אירופי בעיקרו.

משהוּרע מצב היהודים בצרפת וגרמניה, למן מַסעי-הצלב וביחוד מזמן הופעת “המגיפה השחורה” (בשנת 1349), פנו היהודים שגורשו מארצות אלה, מזרחה ונתקבלו ברצון על ידי מלכי פולניה. מספרם בפולניה גדל מ-20,000 בשנת 1500 עד 100,000 (3.5% מכלל האוכלוסייה בפולניה) בשנת 1600¹² והלך ונתרבה על-ידי הגירה נוספת. היהדות הפולנית נעשתה למשך כמה מאות שנים נושאת ההגמוניה התרבותית היהודית.

אחרי חלוקות פולניה בסוף המאה הי"ח באו יהודי פולניה תחת שלטון רוסיה, אוסטריה ופרוסיה. באותו זמן ישבו מבין 2,500,000 יהודי העולם:

לפי זה נפלו בחלקן של ארצות המזרח 40% מיהודי העולם, בחלקה של אירופה המזרחית 44% ואירופה המרכזית והמערבית 16%. גם באַנגליה, איטליה, דנמרק ואמריקה ישבו אז יהודים, אך מספּרם לא היה ניכּר. לפי A. M. Carr-Saunders (World Population ע' 42, אוכספורד 1936) היה מספר האוכלוסין בעולם בשנת 906–1800 מיליון, בזה 274 מיליון בני הגזע הלבן. יוצא כי 2,500,000 יהודי העולם היו אז 0.28% מכלל האוכלוסייה בעולם ו-0.91% מהגזע הלבן.

אִטיוּת הגידוּל הטבעי של היהודים למן המאה הט“ז עד המאה הי”ח מקבילה לגידול האִטי של האוכלוסיה הנוצרית. התנאים ההיגייניים הגרועים גרמו לתמותה גבוהה ביותר, ביחוד בין התינוקות. התנאים הסניטריים היו רעים ביותר בערי-החומה גדושות-האוכלוסין, ומכיוון שאחוז תושבי הערים בין היהודים היה גבוה הרבה מאשר בין יתר האוכלוסין, הרי שהם נפגעו יותר מן הנוצרים. הערים נחשבו אז ל“בתי-עלמין של האוכלוסין”. במאה הי"ט גרמו השיפור הכללי של התנאים הסניטריים והעליה הכלכלית של יהודי אירופה להתמעטות התמותה, ביחוד בין התינוקות, ועל כּן עלה אחוז יהוּדי אירופה בקרב יהודי העולם כולו במידה עצומה; כנגד זה פחת באותה המידה השיעור האחוזי של יהודי ארצות המזרח, שבהן נשארו התנאים ההיגייניים גרועים כשהיו. סמוך לשנת 1850 היה מספר היהודים בעולם כולו 4,750,000 בקירוב, מהם נמצאו 72% באירופה המזרחית ובארצות הבלקן, 14.5% באירופה התיכונית והמערבית, 1.5% באמריקה ורק 12% בארצות אסיה הקדמית ואפריקה הצפונית.

בשנת 1880 עלה מספר היהודים בעולם לכדי 7,750,000, וחלקם של יהודי אירופה המזרחית וארצות הבלקן הגיע לנקודת-שׂיא של 75%. אחוז יהודי אירופה המערבית והתיכונית פחת משהו בשל התמעטות הילודה, שהתחילה באמצע המאה הי"ט, והגיע לכדי 13.5%. חלקן של הארצות שמעבר לים גדל עד כדי 3.5%, ואילו בארצות המזרח ירד לכדי 8% (עי' טבלה א').

טבלה א'

שינויים בחלוקת היהודים לפי הארצות

למן 1880 חלה שוב תמורה גדולה בחלוקת היהודים לפי הארצות, בעקב ההבדלים בין הריבוי הטבעי ובעקב ההגירה ההמונית ממזרח אירופה למערב אירופה ומרכזה, לארצות הברית, לארצות אחרות שמעבר לים (קנדה, אמריקה הדרומית, אפריקה הדרומית וכו') ולארץ ישראל. בשנות 1939–1881 עזבו כחמשה מיליון יהודים את ארצות מוצאם במזרח אירופה והפחיתו על-ידי זה את אחוז היהודים בארצות אלה בין יהודי העולם מ-75.0 עד 46.0. לעומת 1880 ירד אחוז יהודי מערב-אירופה ומרכזה בתוך יהדות העולם מ-13.5 ל-12.2. בארצות אסיה הקדמית וצפון-אפריקה עלה מ-8.0 לכדי 8.8, ורק משום, שלמן 1880 קלטה ארץ-ישראל למעלה מ-300,000 עולים. בארצות-הברית ובשאר הארצות שמעבר לים חל גידול עצום של יהודים מ-3.5% בשנת 1880 עד 33.0% בשנת 1940. אם בסוף המאה הי"ח נהפכו היהודים, מבּחינה גיאוגרפית, מאוכלוסיה מזרחית בעיקרה לאוכלוסיה אירופית, כלומר אוכלוסיה של מזרח-אירופה, הרי מאז נשתווה כמעט אחוז היהודים במערב-אירופה ומרכזה ובארצות שמעבר לים (45.2) לזה של יהודי מזרח אירופה (46.0). עם זה גדל הרבה גם פיזוּרם בעולם. בשנת 1800 היו בעצם רק שני מרכזים יהודיים – המזרח הקרוב (40% מכל היהודים) ואיזור פולניה (44%). כיום הזה הם נפוֹצים על פני כל כדור הארץ, ובהרבה ארצות, שבשנת 1880 לא ישבו בהן יהודים כל עיקר, קמו מרכזים יהודיים חדשים. התפתחות זו העמידה ליהודים מרחב-מחיה חדש ואיפשרה את התרבּותם מ-2.5 מיליון עד 16,734,000, ואולם יחד עם זה עשתה אותם פרוּצים ביותר להתבוללות ולאנטישמיות.

2. המספרים בימינו    🔗

א. מספרי היהודים לפי הארצות

קשה להשיג מספר מדויק של היהודים (לפי הדת) בשנה מסויימת על יסוד הנתונים הרשמיים של המיפקדים. הסיבות הן:

1.  בארצות שונות, כמו תימן, ברזיליה, לא נערך עד כה כל מיפקד.

2.  בכמה ארצות אחרות, למשל אנגליה, צרפת, בלגיה, ארצות-הברית של אמריקה, ארגנטינה, אין המיפקד מציין את דת התושבים.

3.  המיפקד האחרון העומד לשימוּשנוּ לא נערך בכל הארצות באותה השנה, אלא בשנים שונות במשך תקופת 1939–1921.

4.  כדי לקבוע את מספר היהודים בכל ארץ בתחילת 1940, נאלצנו, איפוא, להתסייע רק באומדנות (במקרים א' וב'), או להשלים את מספרי המיפקד האחרון על-ידי אוּמדנות מיוסדות בעיקר על נתוּנים בנוגע לריבוי הטבעי וההגירה מאז המיפקד האחרון. מספרים אלה מובאים בטבלה ב' טור 8. המספרים המובאים בטור 4 ו-6 מיוסדים בדרך כלל על המיפקד הרשמי האחרון; אוּמדנות סוּמנו בכוכב¹³.

טבלה ב'

מספר היהודים ואחוזם בארצות השונות

*) הערכה.

הערות לטבלה ב':

1.  מספר היהודים בפולניה בשעת מיפקד 1931 לא כלל את היהודים ששירתו אז בצבא ושמספרם נאמד ב-25,000. משנת 1931 ועד 1940 הגיע הריבוי הטבעי ליהודי פולניה ל-300,000 נפש בערך, ולעומת זה הופחת מספרם ב-200,000 נפש בערך מחמת הגירה וע"י העברת מחוז וילנה לליטא. בזמן כיבוש פולניה בספטמבר-אוקטובר 1939 באו לפי אומדנה 1,800,000 מיהודיה תחת שלטון גרמניה, ובערך 1,400,000 תחת שלטון רוסיה.

2.  המספרים בנוגע ליהודים ברוסיה אינם כוללים את היהודים לפי הדת, אלא את היהודים לפי הלאומיות. הסטטיסטיקה הרוסית אינה מציינת את הדת של התושבים ורושמת כיהודים רק את אלה המכריזים על שייכותם לאומה היהודית. מסיבה זו נרשמו במיפקד הרבה יהודים, שהם עצמם או הוריהם היו נמנים מקודם עם דת ישראל, כרוסים או אוקראינים.

3.  את עליית מספרם של יהודי הונגריה מ-444,567 בשנת 1930 ל-600,000 ב-1940 יש לזקוף בעקר לסיפוחה של קרפטורוסיה עם 105,000 יהודים, כן של חלקים ידועים של סלובקיה עם 50,000 יהודים להונגריה בשנות 1938 ו-1939.

4.  עליית מספר היהודים בבריטניה הגדולה, צרפת, הולנד, בלגיה, שווייץ מזמן המיפקד האחרון עד שנת 1940 נגרמה בעיקר על-ידי הגירה מגרמניה, אוסטריה וצ’יכוסלובקיה.

5.  בליטא גדל מספר היהודים ב-95,000 בערך בעיקר על ידי צירוף מחוז וילנה והגירה מפולניה בסתיו 1939.

6.  מאז מיפקד 1933 עזבו את גרמניה בערך 265,000 יהודים והתמותה עלתה על הילודה ב-38,000 בערך. – באוסטריה היו בתחילת 1938, בזמן הכיבוש הגרמני 180,000 יהודים; עד התחלת 1940 ירד המספר ל-75,000 על ידי הגירה (100,000) והפחתה טבעית (5,000).

7.  הירידה במספר יהודי צ’כוסלובקיה מ-356,830 בזמן מיפקד 1930 עד 80,000 בהתחלת 1940 מתבארת כדלקמן:

א. בשנת 1938 כשעברו מחוזות הסודיטים לגרמניה ומחוז טשין לפולניה, עזבו כ-20,000 יהודים את מחוזות הסודיטים ועברו ברובם ליתר חלקי צ’יכוסלובקיה, בעוד שכמה אלפים הגרו לארצות אחרות; 10,000 היהודים במחוז טשין באו תחת שלטון פולניה.

ב. קרפטורוסיה על 105,000 יהודיה נכבשה על-ידי הונגריה; כן סופחו להונגריה חלקים ידועים של סלובקיה שבהם גרו 50,000 יהודים; יתר חלקי סלובקיה היווּ מדינה עצמאית שבה נשארו – לפי המיפקד מסוף 1938 – 87,487 יהודים, לומר 3.2% של כל האוכלוסייה שמנתה 2,709,000 נפש.

ג. מזמן הכיבוש בוהמיה ומורביה – שלסיה על-ידי גרמניה וייסוד הפרוטקטורט במרס 1939, יצאו את המחוזות הללו בערך 35,000 יהודים.

8.  אחרי החוקים החדשים נגד היהודים באיטליה נאמד שם מספר היהודים ב-57,000 (אוגוסט 1938), ביניהם כ-12,000 זרים, שרובם קיבלו פקודה לצאת מאיטליה.

9.  הירידה העצומה במספר היהודים בדנציג באה בעקב הלחץ הממשלתי שהכריח את היהודים להגר. הקהילה היהודית בדנציג התפוררה.

10.  בזמן הכיבוש מחוז ממל ב-1939 עזבו היהודים את המחוז ועברו לליטא.

11.  את עליית מספר היהודים בארצות-הברית מ-4,228,000 בשנת 1927 עד 4,790,000 בשנת 1940 יש לזקוף על חשבון הריבוי הטבעי (450,000) ועל חשבון ההגירה (110,000). המספר של 4,228,000 נפש בשנת 1927 מבוסס על חקירתו של ה. ס. לינדפילד מניו-יורק.

12.  לפי האומדנא של ד"ר וייל מבואינוס-איירס.

13.  ממשלת ארץ-ישראל מעריכה בסוף שנת 1939 את כל האוכלוסים (ובתוכם 66,553 בדוים) ב-1,501,698 ואת היהודים ב-445,456. למספר הזה יש להוסיף 30,000–25,000 יהודים שעלו ארצה בשנות 1932–1939 ולא נרשמו כמהגרים.

14.  מספר יהודי הודו כולל את 15,000 “בני-ישראל” בבומביי ואת 1,500 היהודים השחורים בקוצ’ין.

15.  מספר היהודים בסין גדל עד 25,000 בעקב הגירתם של 15,000 יהודים בערך לשנחיי בשנות 1938–1939.

16.  מספרי היהודים במרוקו, אלג’יר ותוניס כוללים רק את היהודים ילידי הארץ; אליהם יש להוסיף את היהודים האירופיים, לומר בערך 12,000 במרוקו הצרפתית, 5,000 במרוקו הספרדית וטנג’יר, 10,000 באלג’יר ו-10,000 בתוניס.

ב. צפיפות היהודים בארצות השונות    🔗

טוּר 7 בטבלה ב' מראה את אחוז האוכלוסין היהודים בכלל האוכלוסייה של כל ארץ וארץ על יסוד המיפקד או האוּמדנה האחרונה. מתברר, כי מלבד ארץ-ישראל, שבה היווּ היהודים לפי מיפקד 1931 16.9% ולפי האוּמדנה להתחלת 1940 – 30.8%, ומלבד רוסיה הקרפטית (רותניה), שבה היווּ ב-1930 14.1%, אין אחוז היהודים בתוך כלל האוכלוסייה של שאר הארצות עוֹלה על 10%. בארצות אירופה המזרחית, בהונגריה, בעדן וגיברלטר (שני איזורים עירוניים) ובאי רודוס עולה הוא לכדי 4 עד 10%; בסלובקיה, בארצות-הברית, ארגנטינה, עיראק, תימן, מרוקו, תוניס וטריפולי – ל-2 עד 4%. בכל שאר הארצות אין הישוב היהודי עולה לכדי 2%, וברובן אפילו לא לכדי אחוז אחד. הארצות שאין בהן כמעט יהודים או ששיעוּרם אינו מגיע לכדי אחד לאלף הן: ספרד, פורטוגל, הוֹדו, סין, מנצ’וּקוֹ, יפן, איי הפיליפינים, הוֹדוּ ההולנדית והוֹדוּ –סין.

חלוקת היהודים בתוך כל ארץ וארץ אינה שווה בכל מקום. הנה, למשל, מהווים היהודים בין אוכלוסי רוסיה המועצתית (1926):

8.2% ברוסיה הלבנה

5.4% באוקראינה,

אבל רק 0.6% ברוסיה המרכזית

ו-0.8% ברוסיה האסייתית.

בפולניה (1931) היה אחוז היהודים גדול ביותר במחוז לודז (14.4%); ביתר המחוזות שהשתייכו לפני מלחמת העולם לרוסיה ואוסטריה-הונגריה – 7.6 ואילו בשלזיה העילית, שהיתה מקודם חבל פרוסיה, רק 1.5%, ובפוזן ופוֹמרן לא יותר מ-0.3%. בצ’יכוסלובקיה מלשעבר היו בחבל קרפטורוסיה 14.1% יהודים; בסלובקיה – 4.1%; בבוהמיה, מוראביה ושלזיה רק 1.2%-1.1%.

בארצות הברית ישבו בשנת 1927 83.5% מכל האוכלוסיה היהודית בתשע המדינות: ניו-יורק, ניו-ג’רסי, קוניקטיקוט, מסצ’וּזיטס, פנסיבלבניה, מרילנד, אילינויס, מיצ’יגן, ואוהייו. במדינות הללו נמצאים הכרכים הגדולים, שהיהודים בוחרים לשבת בהם: ניו-יורק, בופלו, דיטרויט, בוסטון, ניוּאַרק, פילדלפיה, פיטסבורג, בלטימור, קליבלנד ושיקגו. במדינת ניו-יורק היווּ היהודים 16.7%, ובעיר ניו-יורק לבדה מגיע מספרם לשני מיליון, שליש האוכלוסיה כולה; למעלה מ-5% יהודים חיו במדינות ניו-ג’ירסי (6.0%), קוניקטיקוט (5.6%) ומסצ’וזיטס (5.3%). בשאר מדינות הברית, שבהן נמצאים 16.5% מכל יהודי ארצות-הברית, היווּ היהודים פחות מ-5% וברוב המדינות האלה אפילו פחות מ-1% מכלל האוכלוסיה. אחוז היהודים היה נמוך ביותר (0.2%) באיידהו, מונטנה ודרום-דקוטה.

ג. חלוקת היהודים לפי דרגת המשק והתרבות של ארצות מגוריהם.    🔗

פיזור היהודים על פני ארצות כה מרובות משפיע השפעה יתירה על חייהם הכלכליים והתרבותיים. בכל מקום, מלבד ארץ ישראל, מהווים הם רק מיעוט קטן בין האוכלוסין, ועל כן אין בידם להשפיע על המיבנה הכלכלי ועל רמת התרבות של ארץ מושבם אלא במידה פעוטה. עליהם לקבל את רמת סביבתם כעובדה קיימת ולהסתגל אליה.

כ-52% מיהודי העולם יושבים בארצות חקלאיות, כלומר ארצות שלמעלה מ-2/3 מכל האוכלוסיה מתפרנסים על חקלאות; 11% יושבים בארצות חקלאיות-למחצה עם 1/3 עד 2/3 חקלאים; ו-37% יושבים בארצות-תעשיה עם אוכלוסיה חקלאית המונה פחות משליש כלל האוכלוסין. הנדידות ההמוניות של היהודים בעשרות השנים האחרונות העתיקו אותם מארצות חקלאיות וחקלאיות-למחצה לארצות התעשיה, ובקשר לזה עברו אף הם מן המסחר הזעיר והמלאכה למסחר הגדול ולתעשיה, ומהכפרים והעיירות לערים הגדולות. תהליך זה נמשך גם בימינו.

לפי רמת התרבות אפשר לחלק בדרך כלל לחלק בדרך כלל את ארצות מגוּרי היהודים כלהלן:

1.  מערב אירופה ומרכזה –– –– –– –– עם 13.5% מכל יהודי העולם

2.  צפון אמריקה והדומיניונים הבריטיים –– עם 29.9% מכל יהודי העולם

3.  דרום אמריקה ושאר ארצות שמעבר לים –– עם 2.4% מכל יהודי העולם

4.  מזרח אירופה, הבלקן וסיביריה –– –– עם 46.0% מכל יהודי העולם

5.  ארצות המזרח –– –– –– –– –– –– עם 8.2% מכל יהודי העולם

שני האיזורים הראשונים הן ארצות תרבות גבוהה, השלישי הוא בעל תרבות בינונית, בעוד ששני האזורים האחרונים דרגת תרבותם נמוכה יותר. בשנת 1880 ישבו רק 17% ובשנת 1900 רק 24.5% מכל היהודים בשני האזורים בעלי תרבות גבוהה, ואילו בשנת 1940 – 43.4%. נוסף לכך, כיון שאירופה המזרחית וארצות המזרח התקדמו ביותר למן מלחמת העולם בשטח החינוך ורמת התרבות הכללית, הרי שהיהודים עולים יותר ויותר לסביבה בעלת תרבות גבוהה. עובדה זו חשובה היא לגבי תנועת ההתבוללות של היהודים בתוך סביבתם, שכן כל שרמת התרבות של הסביבה יותר כן תהליך ההתבוללות של היהודים מהיר יותר. על תופעה זו אפשר היה לעמוד מקרוב בשטח מצוּמצם דוּגמת צ’יכוסלובקיה מלשעבר. מי שנסע מן המזרח (קרפטו-רוסיה) הנחשל בתרבותו, למערב (בוהמיה) המפותח ביותר, יוכל היה להכיר תוך כמה שעות את כל דרגות ההתפתחות התרבותית שעברו עליהן יהודי אירופה מהמאה הי"ט עד המאה העשרים, מיהודי קרפטורוסיה, שעודם שרויים כליל במסורת יהודית, ועד יהודי בוהמיה שהתבוללו לגמרי.

ד. החלוקה לפי איזורי הלשונות    🔗

המוני היהודים שהגרו בשנים האחרונות, פנו בחלקם המכריע לארצות דוברי אנגלית. משום כך נמצא עתה באיזור הלשון האנגלית חלק הרבה יותר גדול מהיהודים מאשר לפני 50 שנה. להלן אציין את חלוקת היהודים לפי אזורי הלשונות; יש להעיר, כי הארצות, שבהן מדוברות כמה לשונות, סוייגו לפי לשון המדינה או לשון הרוב.

מספר היהודים באיזור:

נמצא כי 40.3% מיהודי העולם יושבים באיזור הלשונות הסלביות ו-32.8% באיזור הלשון האנגלית. יש להעיר, כי ברשימה הזאת אין המספרים מסמנים את הלשונות השגורות בפי היהודים¹⁴, אלא את הלשונות השוררות בארצות מגוריהם. בהרבה ארצות, למשל בגרמניה, לשון הסביבה היא גם הלשון היחידה של היהודים. בארצות אחרות, למשל בפולניה, מדברים עוד בערך 3/4 מהיהודים אידיש, ו-1/4 כבר נזקקים ללשון הפולנית. בארצות-הברית מסגל לו כבר רוב הדור השני של המהגרים את שפת הארץ, והדור השלישי נזקק לה כולו; ואילו הדור הראשון עודנו מחזיק בשפת דיבורו הקודמת, באידיש. בכמה איזורים למשל בקרפטורוסיה משתמשים היהודים רוּבם ככולם באידיש כלשון-דיבוּר. ואולם הצרכים המשקיים והנהגת חובת-הלימוד הכללית מזקיקים את היהודים יותר ויותר לידיעת לשון-המדינה, ויש להניח, איפוא, כי היהודים עתידים לוותר יותר ויותר על אידיש ולקבל את לשון המדינה. מבחינה זו נותנת הרשימה הנ"ל תמונה מההרכב הלשוני של היהודים לעתיד לבוא.

עמדה מיוּחדת תופסת הלשון העברית, שחדלה לשמש לשון יום-יום, ורק בסוף המאה הי“ט היא קמה לתחיה בארץ-ישראל. עם פיתוח רשת בתי-ספר עבריים היא נתפשטה בקרב יהודי ארץ-ישראל ובמידה ידועה אפילו במזרח אירופה. בתוקף חוק הלשונות משנת 1920 הוּכרה הלשון העברית, בצד האנגלית וערבית, כאחת הלשונות הרשמיות בארץ –ישראל. היא מדוברת בא”י בפי 400,000 איש בערך, ובמזרח אירופה (בתוך חוגי הציונים), דרך אומדנה, בפי 200,000.

 

פרק שלישי נדודי היהודים, גורמיהם ואפיים    🔗

נדודי היהודים בגולה נבדלים מנדודיהם של עמים אחרים בכך, שהיהודים לא באו לארצות החדשות בהמונים מלוּכדים ומסודרים במשטר צבאי ונאחזו באדמה, אלא באו יחידים יחידים או חבוּרות חבורות קטנות ולא היה בידם להאחז בקרקע, אשר היתה כבר תפושה בכל מקום על ידי עמים אחרים. לפיכך לא פנו לאדמה ולעבודתה, ובהיותם זרים במוצאם לא ניתן היה להם גם לרכוש ולקנות קרקע, שהיה ברובו לא קנין יחיד אלא קנינם של השבטים; וכך נשארו “מחוסרי-קרקע”. ומכיוון שעמדתו החברתית של האדם בימים ההם היתה תלויה ברכושו הקרקעי, התייחסו אליהם התושבים לא כאל בני-המקום אלא נהגוּ בהם מנהג זרים, והוא שפועל עד היום לרעתם של היהודים ונתגלגל ובא אל גילוּיו וביטוּיו בסיסמה של הנאצים “דם וקרקע” (Blut und Boden).

בארצות החדשות היו פתוחים בפניהם המסחר והמלאכות הקשורות בעיבוּד הסחורות שנמכרו על-ידם ובשימוּרן. במקצועות אלה כבר נתאמנוּ במזרח, ובשמשם בהם בארצות החדשות, שהמסחר והמלאכה עמדו בהן בשפל המדרגה, מילאו חלל ריק בחיי הכלכלה. מכאן יסתבר לנו, מפני מה היו היהודים רצויים לארצות-הכניסה באירופה במשך האלף הראשון לספירת הנוצרים. על-פי הרוב לא היו היהודים כפופים לחוקי הארץ אלא רכשו להם זכויות מיוחדות מידי הקיסרים או מידי שאר שליטי הארץ, והותר להם לחיות לפי חוקיהם ומשפטיהם הם.

רק באלף השני, עם עליית מעמד-סוחרים נוצרי, הפכו היהודים לאט-לאט מאורחים רצויים לבני-תחרוּת טרחנים. ושוב אנוּסים היו לנדוֹד מארצות שהיו נתונים בהן לשיעבוד מדיני או כלכלי קשה אל ארצות ששיעבוד זה היה רופף. מאז נעשו נדידות היהודים “חזיונות לוואי מתמידים” בתולדותיהם. והיה בכך משום הסתגלות שבהכרח לתנאים המדיניים והמשקיים של סביבתם: קשתה עליהם הישיבה בארץ אחת – פרשו לשניה, והיו נדודים אלה דומים לאותם הנדודים של עמי הציידים או הרוֹעים לשטחי ציד או מרעה יותר פוריים.

לאחר מסעי-הצלב, משנטלו הנוצרים בגרמניה, בסיוּע הרשויות העירוניות, את המסחר מידי היהודים, נדדו הללו לפולניה, ולא מפני שכאן הובטח להם על-ידי המלכים מעמד משפטי יותר נוח, אלא מפני שבפולניה טרם קם מעמד סוחרים משלה וניתן להם ליהודים להחזיק בתפקיד המסחרי, זה שניטל מהם באירופה המערבית והמרכזית. נחשול הגירה שני קם ונתחולל עם גירוש היהודים מספרד (1492). הגולים פנו בעיקר לתורכיה, ששליטיה קיבלום בפנים מסבירות. בדרכם לתורכיה נשארו קצתם בצרפת, איטליה, גרמניה הדרומית ובוהמיה.

עד המאה הי“ח נדדו יהודי אירופה מן המערב למזרח, כלומר מאזורים מפוּתחים יותר לאזורים פחות מפותחים, שנכבשו קמעא-קמעא לתרבות על-ידי השפעת שכניהם המערביים וטרם קם בהם מעמד סוחרים משלהם. למראשית המאה הי”ט מתחילה הגירה לזרום בכיווּן הפוך. יהודי פוזן, פרוסיה-המערבית וגליציה, שנכנסו עם חלוקת פולניה לתחוּם השלטון הפרוסי או האוסטרי, התחילו עוזבים את מקומות מגוּריהם ועוברים מערבה, לערים הגדולות שביתר חלקי פרוסיה ואוסטריה. סיבת הדבר היא, שעם שיפוּר דרכי התחבורה, וביחוד בנין מסילות-הברזל, הפסידו הערים הקטנות בהן ישבו אז היהודים את ערכן המסחרי והמסחר נעתק ועבר יותר ויותר לערים הגדולות.

באמצע המאה הי“ט התחילה ההגירה הגדולה ורבת-התוצאות, שאין דומה לה בקורות היהודים: ההגירה מרוסיה, גליציה ורוּמניה לאירופה המרכזית והמערבית ולארצות שמעבר לים, ביחוד לארצות-הברית. הסיבה העיקרית להגירה זו היא, שעם שיפוּר תנאי הבריאות במשך המאה הי”ט גדל עודף הילודה של יהודי רוסיה בשיעוּר עצום. “תחום המושב”¹⁵ שנתחם להם כאיזור-ישיבה, צר היה מלהכיל את כולם. מספר היהודים בתחוּם המושב גדל מ-800,000 בשנת 1800 עד ל-4,000,000 בשנת 1880, וחלק גדול מהם לא יכול היה למצוא את מחייתו במקצועות-הפרנסה שהיו פתוחים בפניהם ברוסיה הצריסטית. הגירה זו ממזרח אירופה לארצות-הברית קדמה לה הגירת יהודים מגרמניה (גרמניה הדרומית וגליל פוזן), שהתיאשו בימי הריאקציה שלאחר מהפכת 1848 מן התקוה לשוויון-זכויות. ההגירה מאירופה המזרחית גאתה במידה עצומה לאחר הפרעות הראשונות ברוסיה בשנת 1881 ולאחר המיפנה המכריע של ממשלת רוסיה כלפי מדיניות אנטי-יהודית, כשיהודי רוסיה נואשו מהטבת גורלם בעתיד. בבת אחת סוּלקו החששות שעצרו ועיכבו את הפרט מלהגר; התחילה בריחת המונים, שגברה משנה לשנה והעתיקה מיליוני יהודים מרוסיה.

הגירה המונית זו הטילה גליה גם לשאר הארצות שבמזרח אירופה, שגם בהן לא נמצא ליהודים, עם עודף-הילודה הגדול שלהם, יסוד מספיק לקיום, לפי שהמשק בארצות אלה לא התפתח במידה מתאימה לכך, למשל בגליציה, שהיתה אז בתחום השלטון האוסטרי, וגם ברוּמניה. אמנם, על-פי החוק היו יהודי גליציה שווים בזכויותיהם לשאר האזרחים, אך מצבם הכלכלי בארץ זו, בעלת משק נחשל ביותר, היה עוד יותר גרוע מברוסיה, ברומניה נמנעה הממשלה מליתן ליהודים זכויות-אזרחים, על אף ההבטחה בקונגרס הברליני משנת 1878, ולא נתנה להם להיאחז ולהתערות במדינה.

2. ההגירה בזמן החדש    🔗

בין 1800 ו-1880 היגרו לארצות-הברית, זו ארץ ההגירה העיקרית, רק כמה אלפים יהודים לשנה. בתקופה זו גדל מספרם הכולל של היהודים בארצות-הברית מ-10,000 עד 230,000. לעומת זה הגיעה ההגירה השנתית הממוצעת בשנות 1899–1881 לכדי 30,000, ובשנות 1914–1900 לכדי 100,000. אם נצרף להגירה זו לארצות-הברית גם את ההגירה לשאר ארצות שמעבר לים (קנדה, אמריקה הדרומית, אפריקה הדרומית) וכן לארץ-ישראל ולאירופה המרכזית והמערבית, הרי נגיע לאומדנה של ההגירה היהודית מאירופה המזרחית כלהלן:

250,000 בשנות 1880–1800

1,000,000 בשנות 1899–1881

2,000,000 בשנות 1914–1900

725,000 בשנות 1930–1915

350,000 ¹⁶ בשנות 1937–1931

טבלה ג'

הגירת היהודים בשנים 1930–1881

כיוון שמספרם הכולל של היהודים באירופה המזרחית כוּלה היה בשנת 1900 רק 6.5 מיליון, הרי מוכח מכאן, מה עצום היה נחשול ההגירה שהסיע המוני יהודים מאירופה המזרחית.

טבלה ג' מראה את המספר, את ארצות היציאה וההגירה של המהגרים היהודים בשנות 1881–1930, בעוד שטבלה ד' מפיצה אור על ההגירה השנתית לארצות שונות בתקופת 1939–1921. מתוכן מוּכח, כי ההגירה לא היתה שווה בכל השנים: לעתים עלתה ולעתים ירדה. מלבד הגבלות הכניסה שהונהגו אחרי המלחמה העולמית בהרבה ארצות גרמו לכך גם המצב המדיני והכלכלי של היהודים בארצות-מוצאם וגם מצבם הכלכלי בארצות הכניסה. ההגירה היתה גדולה ביותר ככל שגברו הרדיפות המדיניות בארצות היציאה, וכל שמצב כלכלי נוח בארצות הכניסה הניח ליהודים היושבים בהן, לחסוך כסף, לקנות כרטיסי-אניה לקרוביהם באירופה המזרחית ולהניע אותם להגירה¹⁸. לנקודת-שיא הגיעה ההגירה בשנת 1906, שבה היגרו בערך 200,000 יהודים, מהם 154,000 לארצות-הברית.

מלחמת העולם הפסיקה את ההגירה היהודית, אבל עם סיוּמה של זו נתחדשה מיד, ובשנת 1921 שוב הגיעה לכדי 141,000. אין ספק, כי ההגירה היתה נמשכת גם להבא בהיקף זה ואפשר שגם היתה עולה על מספר זה, אלוּלא בלמו אותה ההגבלות שהוּטלו עליה בארצות-הברית ואחרי-כן גם בשאר ארצות-הכניסה.

בשנת 1921 הוצא בארצות-הברית החוק הראשון להגבלת ההגירה, שגרם לפחיתתה בשנת 1922 כדי יותר ממחצית מזו שבשנת 1921. חוק ראשון זה הושלם בשנת 1924 על-ידי חוק נוסף, המכונה Quota-Act, אשר על-פיו נקבע המספר המכסימלי של ההגירה השנתית מכל ארץ-מוצא כדי 2% מכלל האנשים שנולדו באותה ארץ וישבו בארצות-הברית בשעת מיפקד העם משנת 1890; בסך-הכל הותרה הכניסה ללא יותר מ-153,000 לשנה. החוק הניח לממשלה לקבוע לפי ראוּת-עיניה את מיכסת ההגירה השנתית

טבלה ד'

מספרי ההגירה היהודית וכיווּנה משנת 1921 ואילך

הערות לטבלה ד':

*) הערכות, רובן לפי ידיעות חברת Hicem ב- Bulletin d’Informations מיוני 1939.

1) המספרים ביחס לארצות-הברית מתיחסים לשנים הפיסקליות (למשל שנת 1921 מתכוונת לתקופה מיום 1 ביולי 1920 עד 30 ביוני 1921.

2) המספרים ביחס לא"י בשנות 1939–1932 אינם כוללים את העולים שלא נרשמו כמהגרים ושהגיעו בערך ל-10% עד 15% של העולים הנרשמים.

3) המספרים ביחס לארצות-הברית וקנדה מציינים רק את היהודים לפי הלאומיות ולכן אינם כוללים חלק מהיהודים המתבוללים מאירופה המערבית והמרכזית.

4) 30,000 המהגרים ל“יתר הארצות” בשנת 1933 רובם יוצאי גרמניה.

5) המספר כולל בערך 6,000 מהגרים לשנחאי (Shanghai) 2,000 לאוסטרליה, ו-5,000 למדינות שבדרום אמריקה (צ’ילה, פירו, בוליביה וכו').

מתוך מספר מכסימלי זה. החוק נועד למנוע הגירה מרובה מארצות בעלות תרבות ורמת-חיים נמוכה; הוא נתכוון לקיים ככל האפשר את ההרכב הגזעי של האוכלוסים כמו שהיה בשנת 1890, כשרוב מניינם היו אז אנגלים, אירים ושאר בני אירופה המערבית והצפונית. ההגירה היהודית, שהגיעה עד שנת 1925 בערך לכדי 50,000 לשנה, פחתה משנת 1926 עד כדי 10,000 לשנה, ומאז 1931 נתמעטה עוד יותר (עיין טבלה ד'). למשנת 1934 ואילך ניכרת שוב עליה מעטה במספר המהגרים היהודים. סיבת הדבר היא, שממשלת ארצות-הברית, שהוציאה עד אז לשימוש רק חלק מהמיכסה המכסימלית המוּתרת, נהגה יתר רוחב-לב בהגירה היהודית מגרמניה ואיפשרה את הכניסה למספר יותר גדול של יהודים שנולדו בה. למן ראשון ביולי 1937 ועד 30 ביוני 1938 היגרו מגרמניה לארצות-הברית 11,404 יהודים (בשנה הקודמת 6,750) ומאוסטריה 513. דבר זה שינה בהרבה את הרכב ההגירה היהודית מבחינת ארצות מוצאה. בשנת 1921 באו מפולניה 62.8% ומגרמניה רק 0.7% מכל המהגרים היהודים, ואילו בשנת 1937/38 נשתנה היחס מיסודו: מכלל 19,736 המהגרים היהודים באו רק 1,653 = 8.4% מפולניה וכנגד זה 11,917 = 60.4% מגרמניה (ואוסטריה בכלל).

לפי הידיעות הרשמיות של ארצות-היציאה היה מספר המהגרים היהודים

מפולניה (1936) 17,003 = 31.2% מכל המהגרים מפולניה (מזה לארץ-ישראל 10,605)

מפולניה (1937) 8,856 = 8.2% מכל המהגרים מפולניה (מזה לארץ-ישראל 2,854)

מפולניה (1938) 9,238 = 7.2% מכל המהגרים מפולניה (מזה לארץ-ישראל 2,514)

מרומניה (1935) 1,836 = 75.8% מכל המהגרים מרומניה

ההגירה היהודית מגרמניה נאמדה בשנות 1937–1933 לכדי 150,000, וב-1939–1938 מגרמניה ואוסטריה ביחד לכדי 220,000, שמהם נשאר אמנם חלק גדול בארצות השכנות בתור “פליטים” בלי זכות לישיבת-קבע. גרמניה ופולניה הן כיום המקורות העיקריים להגירה יהודית; אחריהן באות רומניה ושאר ארצות אירופה המזרחית, הנופלות מהן הרבה במספר המהגרים היהודים.

השפל הכלכלי בעולם משנת 1929 ואילך והתגבּרות האנטישמיות בכמה ארצות גרמו להגבלת ההגירה, דוּגמת ארצות-הברית, כמעט בכל שאר ארצות הכניסה. בברזיליה הוּנהגה בשנת 1937 שיטת המיכסות; מכל מדינה ומדינה רשאים להיכנס לברזיליה מדי שנה בשנה לכל היותר 2% מן המספר הכולל של האנשים שבאו לברזיליה במשך 50 השנים 1933–1884 מאותה המדינה. המיכסה השנתית להגירה מפולניה היתה לפי זה רק 2,035, מרומניה 760, מגרמניה 4,772 (נוצרים ויהודים ביחד). מכבידה ביותר התקנה, שלפחוֹת 80% מן המהגרים מכל ארץ צריכים להיות חקלאים. ואמנם, בשנת 1937 נכנסו לברזיליה רק 107 יהודים מפולניה. גם במכסיקו נקבעה בשנת 1937 שיטת המיכסות, הקובעת מיכסה של 100 איש לפולניה, רומניה ולכל אחת משאר ארצות אירופה המזרחית. תקנה זו פירושה מניעת ההגירה מאירופה המזרחית. חוק ההגירה שהוצא באפריקה הדרומית בשנת 1937 מזקיק את ההגירה לרשיון מיוחד בכל מקרה בודד; רשיונות כאלה ניתנים בצימצום רב מאד, ביחוד כשהמועמד הוא בן אירופה המזרחית; מחוסרי-נתינוּת הוצאו לגמרי מכלל המהגרים. פרט למקרים בודדים מוּתרת הכניסה לארגנטינה רק לקרוביהם של היהודים היושבים בה; זו קלטה בשנת 1938 רק 2,175 יהודים מפולניה. לקנדה מוּתרת הכניסה רק לחקלאים או לבעלי הכשרה חקלאית, שיש להם לפחות רכוש של 1000 דולר למשפחה. גם בקובה, אורוגוויי, פרגוויי, אֶקוודור, קולומביה, בוליביה, פירו, צ’ילי נשתנתה התחוקה באופן כזה, שהגירה ראוּיה לשמה ממזרח אירופה, הן של נצרים והן של יהודים, כמעט שאינה אפשרית עוד.

ואם בכל זאת יש לציין עליה כלשהי למשנת 1932, שבה הגיעה ההגירה היהודית הכללית בשיעוּר 21,000 איש לנקודת-השפל הנמוכה ביותר מאז 1880, הרי בא הדבר, מפני שארץ-ישראל קלטה בשנות 1936–1933 בממוּצע 41,000 עולים לשנה. על-ידי כך עמדה ההגירה היהודית הכללית באותן השנים בגוֹבה של 66,000 בערך. ואולם עם פחיתת העליה לארץ-ישראל עד כדי 10,000 בשנת 1937, חזרה וירדה ההגירה היהודית הכללית מכל ארצות העולם (1937) עד כדי 34,000 בערך (בלי לחשוב את הפליטים או התיירים בארצות הסמוכות לגרמניה ובאנגליה, הנהנים רק מזכות-ישיבה זמנית). בשנת 1938 עלתה מחדש ל-58,000 על ידי זה שארצות-הברית, שנחאי ואחדות מהארצות הקטנות שבדרום אמריקה קלטו מספר יותר גדול של מהגרים.

טבלה ה'

גידול האוכלוסיה היהודית במדינות הים

נעילת ארצות-הברית ושאר הארצות בפני הגירה המונית של יהודים גררה אחריה תוצאות חמורות במצבם הכלכלי של יהודי אירופה המזרחית. עד מלחמת העולם היתה ההגירה מעין מגוּפה שנפתחה בעתוֹת מצוּקה והניחה ליהודים לשאוֹף אויר, מתוך ששימשה פתח-מוצא לריבוי הטבעי הגדול. בעצם הדבר, העדר האפשרות להגירה גדולה הוא שהחמיר עוד יותר ויותר את מצבם של יהודי אירופה המזרחית לאחר מלחמת העולם.

בשנים האחרונות הוּרע ביחוד מצבם של היהודים שהיגרוּ או שעתידים להגר מגרמניה הנציונלסוציאליסטית או מאוסטריה וצ’יכוסלובקיה, בשל סתימת מקורות פרנסתם. בשנות 1939–1933 יצאו מן ה“אלטרייך” בערך 250,000 ומאוסטריה וצ’יכוסלובקיה בערך 120,000 ובסך-הכל 370,000, מהם הגיעו 70,000 לארץ-ישראל, כמספר הזה יצאו לארצות-הברית ובערך 50,000 לארצות אחרות מעבר לים. בערך 20,000 נתינים פולנים חזרו לפולניה. נוסף ל-210,000 אלו, שהצליחו למצוא מקלט-קבע, נמצאים היום עוד כ-160,000 בתור “פליטים” בארצות הסמוכות לגרמניה, ביחוד בצרפת, הולנד, בלגיה, שווייץ, אנגליה, בלי שתהיה להם זכות לישיבת קבע או לעבודה¹⁹. מספר הפליטים גדל ביחוד בשנות 1939–1938 עם הגירת יהודי אוסטריה מאז ה“סיפוח” במרס 1938 ומזמן הפרעות בגרמניה בנובמבר 1938²⁰. באנגליה, הולנד ושווייץ הוקמו מחנות-מעבר מיוחדים בשביל הפליטים האלה. מצב הפליטים היה מיואש, הואיל והממשלה הנצית שללה מהם את מקורות פרנסתם ולא התירה להם להוציא את רכושם חוּצה-לארץ. רק בשביל העליה לארץ-ישראל הניחה ממשלת גרמניה (עד 1938) פתח כל שהוּא להוצאת הרכוש בצורת “טרנספר” של סחורות, ולתכלית זו התירה להקים חברה יהודית מיוחדת “העברה”. בשביל שאר הארצות לא נפתחה למהגרים דרך מעין זו.

מצוקת הפליטים האלה הניעה את נשיא ארצות-הברית פרנקלין רוזוולט, לכנס באפריל 1938 כמה מדינות לועידה באֶוויאן לדון בבעיית הפליטים. הועידה נתקיימה ביולי 1938 והשתתפו בה שליחי 32 מדינות. נציגן של ארצות-הברית הצהיר, כי ממשלתו מוכנה להשתמש במלוֹא המיכסה השנתית להגירת יהודים מגרמניה ואוסטריה ולהתיר את כניסתם של 27,300 מהגרים לשנה. אוסטרליה הודיעה (לאחר הועידה), כי בדעתה לקלוֹט במשך 3 שנים 15,000 מהגרים מגרמניה, אמנם בתנאי שקיומם יובטח על-ידי ערוּבּוֹת או שיהיה להם 200 לי"ש ומקצוע המתאים לאוסטרליה. רובן של שאר הארצות לא גילו בהצהרותיהן נכוֹנוּת מעין זו. הן טענו, כי מחמת ריבוי האבטלה בארצותיהן אין בידן להבטיח אפשרות של קיום למהגרים חדשים, מכל מקום רק למהגרים המוכשרים לעסוק בחקלאות. הועידה העמידה ועדה בין-ממשלתית מתמדת, שמקום מושבה בלונדון, ועליה להמשיך את המשא-ומתן עם הארצות השונות בדבר קליטת מהגרים יהודים מגרמניה וגם לבוא בקשרים עם ממשלת גרמניה בדבר העברת רכושם של המהגרים. ואולם עד פרוץ המלחמה הנוכחית לא הצליחה הועדה לא לקבל מאת ממשלת גרמניה הצעות מתקבלות על הדעת בדבר שחרור רכוש המהגרים ולא למצוא אפשרויות חדשות להגירה. גם בועידהה שניה לעניני הפליטים שנתכנסה בוושינגטון באוקטובר 1939 על-פי יזמת הנשיא רוזבלט לא הושגו כל תוצאות ממשיות, אף על פי שצוינו מדינות אחדות כגון אלסקה, סָן-דומינגו, איי הפיליפינים כמתאימות לישוב יהודים.

חברת Joint Distribution Committee בארצות-הברית הקימה ב-1939 חברה מיוחדת Coordinating Foundation בהון של 800,000$ לשם חקירת התכניות המוצאות מזמן לזמן להתישבות חקלאית של יהודים בארצות שונות. בינואר 1940 נחתם חוזה עם ממשלת סַן דומניגו לשם ישוב 5,000 (ובעתיד עד 100,000) משפחות ב-סן דומינגו.

במקום משרד ננסן (שטיפל בפליטים מחוּסרי-נתינוּת, ביחוד מרוּסיה) ו“הנציב העליון לפליטים באים מגרמניה” שנתמנה בשנת 1933, מינה חבר-הלאומים בשנת 1938 נציב עליון חדש לפליטים (סיר הרברט אֵימרסון), המכהן בלונדון מראשון לינואר 1939, ועליו להבטיח הגנה מדינית ומשפטית לפליטים. כמצע ויסוד לפעולתו משמשים ההסכמים משנת 1933 ומפברואר 1938, שלפיהם התחייבו קצת מדינות כלפי חבר-הלאומים ליתן מקלט וחסות לפליטים בארצותיהן. על הנציב העליון לעבוד מתוך קשר אמיץ עם הועדה המתמדת הבין-ממשלתית שנתכוננה באֶוויאן, ושני המשרדים התאחדו בסתיו 1939.

כארץ-קליטה עיקרית ליהודים שימשוּ בעבר ארצות-הברית, אך בצדן קלטו גם ארצות אחרות מספר ניכר של מהגרים, למשל קנדה, ארגנטינה, ברזיליה, אורוגוויי, צ’ילה, אוסטרליה, ארץ-ישראל ומצרים. שיעוּר ההגירה מוּכח ביותר מתוך גידול האוכלוסייה היהודית בארצות אלה, שבא בעיקר מהגירה ורק קצתו מריבוי טבעי. טבלה ה' מראה, כי ארצות שבהן לא נמצא בראשית ההגירה ההמונית של היהודים בשנת 1880 או כמעט שלא נמצא בהן ישוב יהודי, הכילו בשנת 1939 מספר גדול של יהודים, למשל:

קנדה – – – – – 180,000 יהודים

ארגנטינה – – – – 280,000 יהודים

ברזיליה – – – – 55,000 יהודים

אפריקה הדרומית – 100,000 יהודים

ארץ-ישראל – – – 470,000 יהודים

בארגנטינה, ברזיליה, ארץ-ישראל ובמידת-מה גם בקנדה הכשירה ההתישבות החקלאית, שהתחילו בה הסתדרויות יהודיות גדולות, את הקרקע להגירה נוספת; ואילו בשאר הארצות נשאה ההגירה מבתחילה אופי עירוני.

מן הראוּי לציין, כי מלבד יהודים מאירופה המזרחית (אשכנזים) נכנסו לארצות אַמריקה הדרומית גם יהודים ספרדיים מארצות הבלקן, אַסיה הקטנה ואפריקה הצפונית, והם הקימו בארגנטינה, ברזיליה וקוּבּה קהלות ספרדיות מיוחדות.

חוץ ממדינות-הים וארץ-ישראל שימשוּ כארצות קליטה גם מדינות אירופה. משנת 1850, וביותר מאז 1881, נכנסו יהודים מאירופה המזרחית לגרמניה, אוסטריה, צרפת, בלגיה, אנגליה; טפין טפין של נחשול ההגירה הגיעו גם לאיטליה, שווייץ, הארצות הסקנדינביות והולנד. בשנת 1933 נמנו בגרמניה כמאה אלף יהודים בעלי נתינות זרה. האוֹכלוֹסיה היהודית הנוכחית בצרפת, בריטניה הגדולה ובלגיה מורכבת ברוּבה ממהגרים אלה או מילדיהם. ההגירה מאירופה המזרחית לארצות אירופה התיכונית והמערבית בשנות 1939–1881 נאמדת כדי חצי מיליון ומעלה²¹. הגירה זו זרמה בעיקר לערי-הבירה של הארצות, והיא שהפכה את פריס, לונדון ואנטוורפן, שבהן היו מקודם יהודים מעטים, למרכזי-יהודים גדולים. ואולם בעשר השנים האחרונות פחתה הרבה ההגירה מאירופה המזרחית לארצות אלה. משנת 1929 עד 1936 היגרו מפולניה לארצות אירופה רק 18,069 יהודים, היינו רק 9.9% מכלל 181,798 היהודים שיצאו מפולניה לארצות שמחוץ לאירופה²².

מלבד היהודים מאירופה המזרחית נכנסו לצרפת גם הרבה יהודים ספרדיים מאפריקה הצפונית, אַסיה הקדמית ותורכיה. את מספר היהודים הספרדיים בפריז אומדים ב-50,000.

לעומת ההגירה למדינות-הים ומארץ לארץ בתחומי יבשת אחת הרי ההגירה הפנימית בתחוּמי מדינה אחת פחותה הרבה בחשיבותה. הגירה פנימית ראוּיה לשמה חלה רק באותן ארצות, שבהן מצוּיים הפרשים בהתפתחותם הכלכלית של חלקיה השונים, והיהודים העדיפו לצאת מאזורים נחשלים וללכת לאזורים יותר מפוּתחים. זה קרה במאה הי"ט בגרמניה, שבה עקרו היהודים מן המחוזות המזרחיים הנחשלים בבחינה הכלכלית, ביחוד מפוֹזן ופורמן, לברלין ולאיזור התעשיה שבגרמניה התיכונית והמערבית. הוא הדבר שברוסיה שבה חלה מאז המהפכה הגירה גדולה מהאזורים החקלאיים שברוסיה הלבנה ואוקראינה, לחלקים התעשייתיים של אוקראינה, וביותר לרוסיה המרכזית. אחדות מערי רוסיה, שהכילו עד שנת 1917 רק יהודים מעטים, מאוכלסות עתה המוני יהודים, למשל, מוסקבה 200,000, קיוב 150,000, לנינגרד וחרקוב למעלה מ-100,000 כל אחת. בשנת 1897 הכילה רוסיה המרכזית, שהיתה מחוץ לתחוּם המושב, רק כ-200,000 יהודים, ואילו עד 1938 נתרבו בה היהודים פי חמישה. בצ’יכוסלובקיה מלשעבר ניכרת היתה תנועת יציאה של יהודים מאיזורי קרפטורוסיה וסלובקיה, הנחשלים מבחינה כלכלית, וכניסה לבוהמיה ומוראַביה, וביחוד לעיר-הבירה פראג, שבה נתרבו היהודים מ-25,000 בשנת 1925 עד ל-40,000 לערך בשנת 1937. עם סיפוח חבל הסודטים לגרמניה באוקטובר 1938 יצאו משם למעלה מ-20,000 יהודים לשאר חלקי צ’יכוסלובקיה, ומספר היהודים בפראג גדל עוד יותר.

סיפוח קרפטורוסיה להונגריה במרס 1939, הפיכת סלובקיה למדינה עצמאית והטלת החסות של גרמניה על בוהמיה ומורביה הגבירו שוב את ההגירה הפנימית והיציאה.

3. החיפוש אחר ארצות-כניסה חדשות

מן האמור למעלה מוּכח, כי ארצות הכניסה הקודמת פתוחות היום רק במידה מצומצמת ביותר ולפעמים רק לסוגי מהגרים מסוּימים. על הסוגים האלה נמנים קרובים ממדרגה ראשונה, אנשים הרוצים לעסוק בחקלאות ושיש להם ההון הדרוש או שהם מקבלים את האמצעים הדרושים מהסתדרויות יהודיות. במקרים בודדים ניתנה זכות-כניסה ליהודים שהצטייינו כבעלי-תעשיה או מלוּמדים. ואולם כל הסוגים האלה כוללים רק מהגרים במספר קטן. יוצאות מן הכלל הן ארצות-הברית, שגילו רצונן, כאמור למעלה, לקלוט מהגרים שנולדו בגרמניה ובאוסטריה בתחוּם המיכסה החוקית המלאה (27,300 לשנה). למרות המהומות קלטה גם ארץ-ישראל בשנות 1937 ו-1938 בערך 12,000 עולים לשנה, ובשנת 1939 בערך 16,000²³.

הנסיונות למצוא ארצות-כניסה חדשות במקום הישנות לא הביאו עד כה אלא תוצאות מעטות. קולומביה שבדרום אמריקה קלטה בשנים האחרונות כמה אלפים יהודים, אך למשנת 1938 הפסיקה את ההגירה לגמרי. לעומת זה התחילה הגירה מצומצמת של יהודי גרמניה לפירו, בוליביה ופרגוויי וגם לשנחיי פנו בשנים 1939–1938 20,000 איש בערך. מזמן לזמן המליצו מוסדות או אישים מוסמכים ברוב או במעט על קלידוניה החדשה, רוֹדסיה, קניה, חבש, גויאנה הבריטית, ההולנדית והצרפתית, אַלסקה, איי הפיליפינים, סן-דומינגו, כמקומות לקליטת מהגרים יהודים, וביחוד חקלאים. אולם הצעות אלה טעונות בדיקה זהירה. המשלחת ששוּגרה בשנת 1937 בסיוע הממשלה הפולנית והצרפתית למַדגאַסקר לשם חקירת האפשרויות להגירת יהודים, לא הגישה דין-וחשבון מעודד. כמו-כן נתברר מתוך חקירה בדוקה, כי ההצעות בדבר התישבות חקלאית במדינות אמריקה הדרומית ואפריקה אינן עשויות להתקיים או שביצוען כרוּך בקשיים חמורים.

תכופות מתעלמים מכך, שהתישבות חקלאית, כל כמה שהיא רצוּיה ומועילה לגבי שינוּי הרכבם המקצועי של היהודים, אין בה כדי לפתור את הבעיה הדחוּפה של הגירת המוני יהודים. התישבות חקלאית מצריכה קודם כל חומר אנושי מסוגל לעבודה גוּפנית, לומר בעיקר אנשים בגיל הנעוּרים. שנית, היא מזקיקה לאמצעים מרובים (בדרך כלל לא פחות מאלף לא"י למשפחה). שלישית, אין תחילתה אלא בהיקף מוּעט, ורק על יסוד הנסיונות שנקנו אפשר לפתחה קמעה-קמעה. אין לשכוח, כי אותן שתי הארצות, שבהן הוּחל בהתישבות חקלאית של יהודים באופן נמרץ ביותר, היינו ארגנטינה וארץ-ישראל, לא עלה בידן במשך 50 שנה לקלוט בחקלאות אלא 20,000 ו-60,000 יהודים בלבד. מכאן מוכח, מה מוּעט הוא כושר החקלאות ליצור מיד מקורות-קיום להמוני יהודים. אמנם, במרוּצת הימים מסוגלה החקלאות לפנות דרך להגירה כללית הזורמת לערים. ההתישבות החקלאית של יק"א היא שסייעה בעיקר לכך, שארגנטינה נפתחה להגירה יהודית והיא מאכלסת כיום, מלבד 20,000 יהודים במושבות החקלאיות, 260,000 יהודים בערים. אילוּלא 60,000 החקלאים היהודים בארץ-ישראל, לא היתה הגירתם של 250,000 יהודים לערים בגדר האפשר. נמצא, כי התישבות חקלאית מקומה קודם כל באותן ארצות, שמצד מבנן הכלכלי הכללי יש תקוה, שבעקבות ההתישבות החקלאית יהיה בידן לקלוט גם המונים מרובים של מתישבים בלתי-חקלאיים, דבר שיש להניחו למשל לגבי ברזיליה וקנדה על שטחיהן העצומים ואוצרות טבעה המרובים. ואילו התישבות חקלאית ללא תקוה כזו עולה ביוקר רב מדי והתפתחותה איטית יותר משתוכל לשמש פתרון לבעית ההגירה המידית של המוני יהודים.

נדידות היהודים בזמן החדש גרמו לכך, שהיהדות כולה נתנה דעתה עליהן והגישה להן עזרה בעוד מועד. עוד בשנת 1888 נוסדה על-ידי יהודי אמריקה החברה “היאס” (Hebrew Immigrants Aid Society) בניו-יורק, העומדת עד היום לימין המהגרים היהודים בארצות-הברית בעצה ובמעשה. מעין תפקיד זה ממלאה חברת Soprotimis בבואינוס-איירס בשביל ארגנטינה ו-Beneficiente בריו­ֹ-די-ג’ניירו בשביל בריזליה. בארצות-היציאה מטפלות במהגרים חברת יק“א בפריס, “עזרה” ) הילפספראיין”) וה- der Juden Reichvereinigung בגרמניה, המועצה למען יהודי גרמניה בלונדון, חברת “ייאס” (Yaes) בפולניה, וכן ועדים מקומיים מרובים של חברות אלה. כהסתדרות מרכזית להגירה יהודית משמשת החברה Hicem, שמקום מושבה בפריס וסניפים לה כמעט בכל ארצות-היציאה. בשנת 1938 הגישה חברה זו תמיכה בערך ל- 4,400 יהודים בארצות היציאה ובנמלי הכניסה, והוציאה לתכלית זו 98,000 לא“י, שהוקצבה לה בעיקר על-ידי הקצבות מיק”א, המועצה למען יהודי גרמניה בלונדון והג’וינט בניו-יורק.

הטיפול בעליה לארץ-ישראל מסור למשרדים הארצישראליים, המצויים בכל ארצות-היציאה החשובות והכפוּפים לסוכנות היהודית לארץ-ישראל בירושלים. חזיון מיוחד בעליה לארץ-ישראל מאז 1933 היא עליית הנוער מגרמניה בגיל 15 עד 17, המקבל כאן הכשרה בחקלאות ומלאכה, עד אפריל 1940 עברו מגרמניה ומאוסטריה לארץ-ישראל, באמצעות מוסד מיוחד, ה“ארבייטסגעמיינשפט לעליית ילדים ונוער” בברלין (עתה בלונדון), בערך 5,800 ילדים שהתפתחו כאן יפה מבחינה גופנית ומקצועית. ההוצאות בשביל עלית הנוער משנת 1933 עד סוף מרס 1939 הגיעו ל-302,000 לא"י שבכיסויין השתתפו בעיקר חברת “הדסה” בארצות-הברית והיהודים באנגליה, הולנד, דרום אפריקה וקנדה.

להגברת עליית הנוער גרמו סיפוח אוסטריה לגרמניה במרס 1938 והפרעות בגרמניה בנובמבר 1938.

 

פרק רביעי השפעת חיי העיר    🔗

1. מקצוע ומקום-מגורים    🔗

הכלל המקובל, שפרנסתו של אדם קובעת את מקום-מגוריו, כוחו יפה גם לגבי היהודים. מאחר שהם באו מארצות המזרח לאירופה כסוחרים, עמדו ונתישבו, במקומות שבהם פתוחה היתה לפניהם הדרך להתעסק במסחר, היינו בערים, ששמשו מתחילת ימי הביניים שווקים לחילופי תוצרת. דרגת ההתפתחות הכלכלית של הארץ ודרכי התחבורה הכריעו בדבר, אם היהודים התישבו בכל הערים ואפילו בקטנות ביותר, או בערים הגדולות בלבד. מחמת שיבושי-הדרכים בימי הביניים היו נהרות המדינה עורקי-התחבורה העיקריים, והערים שליד נהרות נושאי-אניות היו מרכזי-מסחר עיקריים. כשברו היהודים לאיזו ארץ התישבו תחילה בערים ההן, ואחר-כך התפשטו משם והגיעו גם ל“הינטרלד”.

במזרח אירופה נשארו הדרכים במצב גרוע עד אמצע המאה הי“ט, ולכן כל מחוז קטן נצרך היה לשוק קרוב, שבו מכרו האכרים את תוצרתם וקנו מיצרכיהם. פה התישבו היהודים גם בעיירות הקטנות ומצאו בהן את מחייתם. בפולניה קנו להם מעמד אפילו בכפרים, שכן ברשות בעלי האחוזות הגדולות, שעיבדו את הקרקעות על-ידי אריסים או בידי משועבדים, היה המונופול לייצור י”ש ומכירתו, ומונופול זה נמסר היה לחכירה בכל כפר למשפחה יהודית אחת. אמנם לפי זה יוצא, שבכל כפר שכנה רק משפחה יהודית אחת, אך הואיל ובפולניה היו כפרים לרוב וערים מעטות, הרי עלו יהודי הכפר במאה הי“ח בגליציה המזרחית לכדי 27% ובגליציה המערבית ל- 43% של מספר התושבים היהודים. האופי הכפרי של הישוב היהודי בפולניה גבר עוד על-ידי זה, שהעיירות בפולניה שונות הן באופיין מן העיירה בארצות אירופה המרכזית והמערבית. ערי מערב אירופה ומרכזה בנויות היו על-פי רוב לפי תכנית קבועה מראש, ברחובות ודרכים מרוצפים ומוקפים חומה. ואילו בפולניה התישבו היהודים, כל שעה שגורשו על-ידי השלטונות העירוניים מן הערים, בחפזון וללא תכנית בשטחי בעלי הקרקעות הגדולים, שהתירו להם להאחז בתחומם. כך נתהוו ישובים, שלפי מקצועות תושביהם (מסחר ומלאכה) אופי עירוני להם, אך מצד סידורם ומצב רחובותיהם כמעט לא נבדלו מן הכפרים. בערים אלה ישב חלק גדול מיהודי פולניה עוד במאה הי”ט²⁴.

משנתחוללה המהפכה בשיטת התחבורה על-ידי סלילת דרכים מתוקנות ומסילות-ברזל במערב אירופה ובמרכזה למן אמצע המאה בי"ט ובמזרח אירופה בסופה, והיקף המסחר התרחב וקמו מרכזי-תחבורה חדשים, הוצרכו היהודים להסתגל להתפתחות זו, כדי לשמור ככל האפשר על חלק גדול של המסחר לבל ישמט מידם. הם עברו מן הערים הקטנות לערים הגדולות יותר ולמרכזי-התחבורה. אמנם נדידה זו מהעיר הקטנה לעיר הגדולה תופעה כללית היא בזמן החדש, ביחוד מיום שקמו בערים הגדולות תעשיות, שמשכו אליהן המוני פועלים מהכפרים והעיירות. אולם אצל היהודים הקדימה תופעה זו לבוא והיתה יותר חזקה מאשר בין שאר האוכלוסים. בכמה ארצות, למשל בגרמניה, הביא מעבר זה לידי כך, שמאות קהילות יהודיות בעיירות בטלו ועברו מן העולם עם צאת תושביהן.

בכל הארצות שכבר עמדו בימי ההגירה ההמונית של יהודים במאה האחרונה במדרגה גבוהה של התפתחות התחבורה, כגון אנגליה, צרפת, ארצות-הברית, פסחו המהגרים היהודים מלכתחילה על הערים הקטנות והתישבו כמעט כולם בערים הגדולות²⁵, ובארצות, שבהן נודעה לעיר-הבירה חשיבות כלכלית מכרעת, שימשה זו כוח-מושך מיוחד ליהודים וקלטה מהגרים מישראל במידה יתרה.

2. מידת האוּרבּניזציה    🔗

אחוז היהודים היושבים בערים גדול בכל הארצות מזה של הלא-יהודים. לדוגמא, אחוז יושבי הערים היה:

בתוך כל מדינה לחוד נע אחוז העירוניים בקרב היהודים בהתאם להתפתחות המשקית של כל איזור ואיזור. בצ’יכוסלובקיה, למשל, היה אחוז זה (1930) בחלקי המדינה המפותחים ביותר (בוהמיה, מורביה – שלזיה) 78.3% ו- 76.8%, ואילו בקרפטורוסיה המפגרת מהצד המשקי רק 35,5%, ובסלובקיה 42.5%. בקרפטורוסיה ישבו עוד 11.5% מכל היהודים במקומות קטנים ביותר (בני פחות מאלף תושבים).

בפולניה היווּ היהודים (1931) בכמה מחוזות כמעט מחצית האוכלוסיה העירונית, למשל במחוז פולסיה 49.2%; במחוז ווֹהליניה 49.1%; במחוז לובלין 43.7%; במחוז ביאליסטוק 38.4%. בשום מחוז (מלבד השטחים שהיו שייכים לפני 1918 לפרוסיה) לא היה מספרם פחות מ- 24.8% (קרקוב) מהאוכלוסיה העירונית. בכל ערי פולניה ביחד היה אחוז היהודים 27.3. הצביון היהודי של העיר בהרבה ערים פולניות, שמקורו באחוז הגבוה של יהודים בתוכן, גובר עוד על-ידי זה, שחנויות היהודים נמצאות בעיקר ברחובות הראשיים שהתנועה מרובה בהם, ביחוד רחבת-השוק המרכזית (“Ring”), ולשם משאם-מתנם שוהים הם הרבה ברחובות.

ברוסיה המועצתית התחילה במידה גדולה הנדידה מהכפרים והעיירות לערים הגדולות בשנת 1917 והלכה וגדלה אחרי הנהגת תכנית חמש-השנים ב-1929. בשנת 1926 ישבו עוד 927,000 יהודים בעיירות ו-226,000 בכפרים, ואילו בשנת 1935 ירדו המספרים, על-פי אומדנות, רק ל-509,000 ו-.194,000 נמצא, כי מתוך האוכלוסיה היהודית ברוסיה המועצתית האירופית, הנאמדת בשנת 1935 כדי 2,900,000 נפש, ישבו 24.2% בעיירות ובכפרים. כנגד זה ישבו עוד בשנת 1897 ב-15 הפלכים של תחום המושב 56.7% בכפרים ובעיירות. תנועה זו מהכפרים והעיירות לערים הגדולות סייעה בלי ספק לממשלת המועצות להרחיק את היהודים בזמן קצר כל כך מהמסורת היהודית, שהיו לה שרשים עמוקים ביותר בעיירות ובכפרים.

בארצות המזרח, שברובן שורר עוד אי-בטחון משפטי, הגובר ומוסיף עם ריחוק המקום ממושב השלטונות, גרים היהודים כמעט בערים הגדולות בלבד, וביחוד במקומות מושבם של שלטונות הממשלה, הנה בתוניס (1931) ישבו 25,399 = 45,2% מכל היהודים בני הארץ בעיר הבירה תוניס. (בתור קוריוז יצוּיין, כי בעיר אריאנה שבתוניס מהווים 2,736 היהודים רוב בתוך אוכלוסיה של 5,144 נפש). במרוקו הצרפתית נמצאו 1936)) מבין 161,000 יהודים בני הארץ 75,098 =46.8% בשלוש הערים הגדולות ביותר – קאַזבּלנקה, מַראַכּש ופאֶס, והם היווּ בהן 13.5%,15.1% ֵֵ ו- 7.3% מן האוכלוסיה העירונית. בעיקר מרוכזים למעלה מ- 90% מכל היהודים בערים בגדד, בצרה, ומוסול; במצרים (1927) – 93% באלכסנדריה וקהיר. בסוריה גרו (1938) מ-26,250 יהודיה 24,119, שהם 91.7%, בדמשק 13,080)) ובחלב (11,039); ארץ-ישראל יוצאת מן הכלל, היות ובה יושבים, הודות להתישבות החקלאית של 50 השנה האחרונות, לערך 24% מהיהודים בישובים חקלאיים. אמנם, כמה מהנקודות האלה מאוכלסות ביותר מ-10,000 נפש והן נהנות מזכויות מוניציפליות רחבות.

לגבי גרמניה וארצות-הברית ניכרת חיבתם היתרה של היהודים לכרכים מתוך זה, שהשיעור האחוזי של היהודים בין האוכלוסים גבוה יותר במידה שהעיר יותר גדולה. שיעור אחוזי זה היה:

3. ערי בירה    🔗

כוח המושך של ערי-הבירה לגבי היהודים משתקף בטבלה ו'. בעוד שהשיעור האחוזי של הלא-יהודים הגרים בעיר הבירה של הארץ מגיע לכל היותר עד 34.6% (אורוגווי) ו-25.8% (באוסטריה), אצל היהודים הוא עולה ל-100% (מונטבידיאו), 96.7 בקופנהגן ו-92.9% (וינה), ובשום מקום, פרט לפולניה (11.3%) וגרמניה (32.1%), אינו פחות מ-40%.

הצטופפות מאות אלפים או אפילו שני מיליון יהודים (ניו-יורק) בעיר אחת, אין דומה לה בימי הביניים. באותם הימים הגיע מספרם בגדולות ובמפורסמות שבקהלות ישראל, כגון פראג, פרנקפורט ואמסטרדם, ללא יותר מכמה אלפים נפשות. רק בתקופת הפריחה של היהודים בספרד היה מספרם בגרנדה ובטולידו הרבה יותר גדול ובמזרח – בבגדד, איזמיר, קושטא וסלוניקי. בשנת 7193 היו באירופה ובאמריקה

טבלה ו'

המספר והשיעור האחוזי של היהודים בערי-הבירה

22 ערים עם יותר ממיליון תושבים; בהן נמנו בסך־הכל 52 מיליון תושבים, מהם 4,500,000 = 8.6% יהודים. על כל שנים-עשר תושבים בערי המיליונים הללו היה, איפוא, יהודי אחד. מכאן יובן, שבערי המיליונים הללו מתבלטים היהודים לאין ערוך יותר מבארץ כולה. השיעור האחוזי של היהודים היה גבוה ביותר בורשה (30.1%) וניו-יורק (30%), נמוך ביותר בהמבורג (1.5), גלזגו (1.5%), בירמינגהם (0.6%) וברצלונה (0.3%); ב-22 הערים הללו ביחד היה גדול פי-ארבעה משיעורם האחוזי בכלל האוכלוסיה של אירופה (2.5%) ואמריקה (1.9%). מכל יהודי העולם ישבו 27% בערי המיליונים. לדרגה זו של “מטרופוליזציה” (הצטברות בערי הבירה) לא הגיעה שום אוּמה בעולם. קרובה לה ביותר בריטניה הגדולה (וצפון אירלנד), שבה ישבו בשנת 1931 22,3% מכל האוכלוסים בשלוש הערים בנות יותר ממיליון תושבים (לונדון רבתי, בירמינגהם וגלזגו).

מספר היהודים בשאר קהילות-היהודים הגדולות פחות בהרבה ממספרם בניו-יורק על שני מיליוני יהודיה. מלבד ניו-יורק היו בסך-הכל בשנת 1938 שמונה-עשר ערים בעולם עם יותר מ-100,000 יהודים. בראשונה עומדות שיקגו, ורשה ופילדלפיה עם 300,000 עד 400,000; לודז, בודפסט, מוסקבה, פריס, לונדון, תל-אביב עם 200,000 בקירוב; ברלין²⁹, וינה, אודיסה, קיוב, עם 150,000 בקירוב; ובואינוס-איירס, בוסטון, קליבלנד, חרקוב, לנינגרד עם 100.000 עד 150,000.

כאמור, התחילו היהודים לנדוד לכרכים יותר מוקדם מאשר הנוצרים. ואולם לבסוף המאה הי״ט יצאו בעקבותיהם הנוצרים, ואפילו עלו עליהם בקצב נדידתם. המכניזציה והאינטנסיפיקציה של החקלאות הם ששחררו הרבה כוחות עובדים, התעשיה בערים וביחוד בכרכים משכה אותם אליה. השיעור האחוזי של היהודים בין אוכלוסי הכרכים, שגדל ועלה עד סוף המאה הי"ט בקירוב, נשאר על כן מאז כשהיה או אפילו פחת. טבלה ח׳ מראה זאת בפרוטרוט לגבי הערים: ברלין, ורשה, בודפסט ווינה.

טבלה ח'

המספר והשיעור האחוזי של היהודים באי-אלה ערי-בירה למן 1880

4. התהוות הגיטו

בימי הביניים התישבו היהודים בערים ברבעים מיוחדים (גיטו), משום שכאן הרגישו עצמם בטוחים יותר ולא הפריעו בעדם מלחיות לפי מנהגיהם המיוחדים. (הסתגרות והתבדלות זו בתחילתה ברצון הפכה רק אחרי כן להסתגרות מאונס, במצוות החוק). בזמן החדש הביאו נסיבות דומות לידי הצטופפות כזו של היהודים באיזור מסוּים של העיר. המוני המהגרים היהודים, שבאו לארצות שמעבר-לים ולא היו בקיאים בשפת הארץ החדשה ונימוסיה, נאלצו, לפחות בזמן הראשון לשהותם בארץ, להיות בתוך עמם. בבחינה זו לא נבדלו היהודים מן המהגרים מארצות אחרות, כגון הסינים, הסורים, האיטלקים והפולנים, שאף הם התרכזו בניו-יורק ברבעים מיוחדים משלהם. וכך הוא בדרך כלל סדר ההתהוות של גיטו. המהגרים הראשונים מתישבים בחלק זה של העיר, שהדירות זולות בו וקרוב הוא למקום עבודתם. המהגרים הבאים אחריהם מתישבים בקרבתם. תנאי הדירה ב“גיטו” רעים ביותר, לפי שהמהגרים רובם חסרי כל ומסתפקים בדירה גרועה ביותר ובלבד שתהא זולה.

אמנם, גיטו זה משמש מקלט רק לדור הראשון של המהגרים היהודים. כל מהגר מתקדם שואף לעזוב מהר ככל האפשר את הגיטו ולעבור לשכונה יותר מתוקנת. בניו-יורק, למשל, עדים אנו למעבר תמידי מהגיטו הפרוליטרי באיסט-סייד לשכונות הבורגניות (יהודיות ברוב מניינן) ברוקלין וברונקס, ומשם הלאה לרובעים המפוארים כגון Washington Heights, Riverside Drive וכו'. חילופי מקום-דירה חלים לפעמים כבר בדור הראשון והם מסמלים אז את העליה הכלכלית המהירה של המהגר. אולם במקרים רבים חלה עקירה זו רק בדור השני או השלישי. בגיטו הפרוליטרי הראשון נשארים רק אלה שאינם מצליחים לעלות בסולם המשק של הארץ החדשה. מאז הוגבלה ההגירה פוחת והולך בניו-יורק מספר היהודים בגיטו הפרוליטרי שבאיסט-סייד, לפי שמספר המהגרים החדשים נמוך מזה של היהודים שיש בידם לעזוב את הגיטו.

חשיבותו החברתית של הגיטו בשביל היהודים משולשת היא: מבחינה תרבותית, מוסרית וכושר העמידה בפני ההתבוללות. מהצד התרבותי הגיטו משמש לצורך הכשרה – אמנם איטית– לקראת החיים החדשים. אילו היה המהגר, שאינו מכיר את לשון הארץ ונימוסיה, משתקע מיד בסביבה זרה לו, היה נתקל בקשיי הסתגלות עצומים. על-ידי זה שהוא מתישב תחילה בגיטו הוא קונה לו קמעה קמעה בקיאות בשפת הארץ ונימוסיה ומפלס לו דרך בסביבה החדשה. חשיבותו המוסרית של הגיטו בשביל החיים היהודיים כלולה בכך, שהמהגר פרוץ פחות לסכנת ניתוק פתאומי של הקשר עם המוסר והמנהגים היהודיים והוא יכול לעבור בהדרגה למוסרה ונימוסיה של הארץ החדשה. הגיטו נותן לו את הזמן הדרוש לסגל לעצמו את השקפות-המוסר החדשות. על-ידי זה פוחתת הסכנה שישתייך לאלה, אשר עם המעבר הפתאומי לתרבות חדשה נמצאים קרועים מן המוסר הישן בטרם קנו להם זיקה למוסר החדש, ואינם יודעים גדרי איסור והיתר ורודפים אחר ענייניהם האנוכיים שלהם ללא הגה ומעצור חברתי. תפקידו של הגיטו ככוח מעמד נגד ההתבוללות נובע מתוך כך, שכל כמה שאחוז היהודים בין האוכלוסים נמוך יותר ואין הם מרוכזים ברובעים מסוּיימים. מגמת הטמיעה והפרישה מהיהדות חזקה בהם יותר. לא מקרה הוא, שבעיר כהמבורג, שאחוז יהודיה לעומת יתר ערי-המיליונים נמוך ביותר ואין בה גיטו כל עיקר, רב בה עד לשנת 1933 אחוז נשואי-התערובת. ריבויים של יהודים בעיר אחת וריכוזם ברובע עירוני מסוים מביאים לידי ייחודם של היהודים, איחוד של חברות ומשפחה. ולהיפך, מיעוט מספרם ופיזורם על פני העיר כולה מסייעים למגמת ההתבוללות.

בעוד שבארצות שמעבר-לים יושבים בגיטאות היהודיים עד 80% ו-90% של יהודים, הרי בשכונות היהודים שבערי אירופה שיעורם האחוזי נמוך יותר. הגדול ברובעי היהודים שבאירופה נמצא בוורשה (נלבקי); אמנם, יותר משנתהווה רבע זה על-ידי הגירה חדשה קם והיה על-ידי כך, שהותרה להם ליהודים הישיבה כאן עוד מימי הביניים, שעה שאסרו עליהם את הישיבה בשאר חלקי העיר. בדומה לכך קמו ונתכוננו בהרבה ערים אחרות שבמזרח אירופה רבעים עם ישוב יהודי מרובה, וכן ברומא, אמסטרדם ופראג.

לעומת זה נתהוו על-ידי הגירה חדשה הרבעים, שהיהודים בחרו בהם למקומות ישיבה בלונדון (וייטצ׳פּל), פריס (סביבת הרחוב די-ריבולי), ברלין (גרינדירשטרסה), וינה (ליאופולדשטרסה), אנטוורפן (פליקנשטרסה). בשנת 1923 היווּ היהודים %8 .10 מאוכלוסי וינה כולה, וכנגד זה 38.5% ברובע ליאופולדשטדט בשנת 1930; 4,3% בברלין כולה, וכנגד זה 10.5% ברובע אמצע-ברלין; 7% בפראג כולה, ואילו ברובע יוזפשטדט 39,3% וברובע אלטשטדט 6.4%1. מאז הסיפוח לגרמניה ביקשו השלטונות הנציונלסוציאליסטיים בווינה להחזיר את היהודים לגיטו, על-ידי זה שעיכבו בידיהם מלשכור דירות בשאר חלקי העיר והתירו להם את הישיבה ברובע היהודי (המחוז השני – ליאופולדשטדט) בלבד.

בארצות המזרח נשתמר עד היום בהרבה מקומות הגיטו (מללה), המופרש לעתים קרובות מן הסביבה על-ידי חומה. בארצות צפון-אפריקה, למשל באלג׳יר, בוטלו אמנם מזמן החוקים האוסרים ליהודים את הישיבה מחוץ לגיטו, ובכל זאת נשארו בו עד היום האוכלוסים היהודים העניים. רק האמידים מעתיקים את מושבם לשאר חלקי העיר.

התרכזות היהודים ברבעים מסויימים מביאה, כמובן, לידי כך שבשאר חלקי העיר מעטים הם היהודים או שאינם מצויים כל עיקר. ביחוד השכונות שבקצה הערים כמעט ריקות מיהודים, אפילו בערים בעלות ישוב יהודי גדול.

5. ערכן של הערים הגדולות בחיי היהודים    🔗

נהירת היהודים מהכפרים והעיירות לערים גוררת אחריה תוצאות נוקבות בחיים החברתיים של היהודים:

1.  הקשר האמיץ בין היהודים בקהילות הקטנות, שגדולה בהן השפעת הכלל על הליכותיו של הפרט, מתרופף והולך בערים, והפרט – דרור ניתן לו ממרותו של הכלל;

2.  בכפרים ובעיירות היהודים הם, בדומה לשכניהם הנוצרים, הרבה יותר שמרניים באורח חייהם מבכרך, הפרוץ ביותר לרעיונות חפשים. בחיי הכרך, שסימניהם המובהקים הם רציונליוּת של אורח-החיים, נטיה לשעשועי-ציבור, למשחקים ושאר גירויי-עצבים, אדישות לדת ולחובותיה, היהודי “מתמשכל” והולך ואינו נרתע גם מהמרת-הדת ונשואי-תערובת;

3.  בכרך הגדול פתוחה יותר בפני היהודי הכניסה לבית-ספר התיכוניים ולאוניברסיטאות. על-ידי זה נדחק הוא במידה מרובה מזו של בני הערים הקטנות למקצועות האקדימאיים ונמצא מפיח את האנטישמיות בקרב בני-תחרותו הנוצרים, שהם רגישים ביותר ורבי-השפעה דוקא במקצועות אלה. בכרך נפתחים לפני היהודים פתחי-אפשרויות מרובים להשתתף בעסקים נועזים ורבי-סכנה. הרדיפה אחרי ממון מביאה לתוך חיי היהודים בכרך אי-בטחון, רוגזה ופזיזות, ואילו בעיירה מהלך חייהם הרבה יותר שקט וקצוב;

4.  צימצום הילודה הוא לאין-ערוך יותר נפוץ בעיר מאשר בכפר ובעיירה. ריכוז היהודים בעיר הוא מן הגורמים החשובים לפחיתה הגדולה של הילודה אצלכם;

5.  בכרך הגדול פתוחה יותר בפני היהודים הכניסה לבתי-ספר תיכוניים ועליונים, כן גדלה והולכת השפעת היהודים בשדה התרבות. והיא שגרמה בגרמניה שלאחר המלחמה העולמית להתנגדות נמרצת מצד הנוצרים.

מלבד תוצאות אלה כשהן לעצמן, הרי היהודים נתונים בכלל לכל אותן השפעות של חיי העיר, שעיצבו את טיפוסו של בן-הכרך בניגוד לבן-הכפר. ההגירה מן הכפר לעיר לכשעצמה יש בה כעין תהליך הברירה מבחינה זו, שאל העיר נמשכים בעיקר כל אלה שלא נוח להם בחיים האטומים והקהים של הכפר, ובטחונם עמם, שהם יכוננו להם מעמד גם בתוך הבהלה של חיים בעיר. העיר. סופגת וקולטת לתוכה כאבן שואבת אותם בני כפר, העֵרים מבחינה נפשית ושכלית וקלי-תנועה יותר.

אף בעיר גופה בא תהליך־ברירה על גילויו. הצטופפות של אנשים בתוך שטח מצומצם מרבה את זיקתם של בני-אדם זה לזה, המחייבת כל אחד ואחד להסתגלות חברתית. כל מי שאינו מסוגל להתאים עצמו לקצב חיי העיר ואינו יכול לשלב עצמו לתוך החברה, כל מי שאינו מוכשר ליטול מעצמו את עוקציו, תכבד עליו דרך ההתקדמות וההצלחה. העיר אינה קרקע נוחה לכבדי־תנועה ברוחם וליוצאי-דופן; מגמתה של העיר – נורמליזציה של טיפוס התושבים בה.

כדי לפרנס את צרכי-חייו מוכרח בן-העיר לבוא במגע-ומשא עם אנשים אחרים, ואילו האכר מוצא את רוב מחייתו במשקו שלו. תלות יתירה זו של בן-העיר עושה ומגלגלת את ידיעת האדם ו״כשרון החדירה לנפש הזולת" לסגולה רבת-ערך בחייו; וחשיבותה ונחיצותה של תכונת זו מוסיפות וגדלות עם עליית מעמדו של אדם במשק, וכל שפרנסתו בעיקר עומדת לא על עבודת-כפיים, אלא על עבודת-המוח. כל שחונן בסגולה זו מרובים סיכוייו להגיע אל ה״אבוס"; כל שלא חונן בה הריהו מקופח במלחמת קיומו.

אפשר היה לצרף עוד קווים לתמונה זו של בן-העיר, וביחוד של בן-הכרך. ואולם דומה עלינו שדי באמור להראות, שהרבה תכונות, הנחשבות כיום כאפייניות ליהודים, הן בעצם טיפוסיות לכל בני-כרך כולם.

 

פרק חמישיהריבוי הטבעי ומבנה הגיל    🔗

1. סקירה היסטורית    🔗

עוד מימים קדומים נשתבחו היהודים על שום הפריה והרביה הגדולה שלהם. טקיטוס מונה אותה כסימן אופייני שנתייחדו בו היהודים, והיקטאוס מאבדירה (190 לפסה"נ), שהכיר את היהודים במצרים, מציין, כי בניגוד ליוונים ולעמים אחרים מצוּוים הם היהודים לפי חוקי התורה להחיות ולקיים את כל זרעם, ונמצאים מתרבים ומתעצמים. וכנראה באמת רב היה מאוד עודף הילודה של היהודים בימי קיומה של המדינה היהודית, שאם לא כן לא היתה יהודה הקטנה עשויה לפלוט ולהפריש מקרבה מיליוני אנשים לארצות המזרח הקרוב.

בימי-הביניים נתמעטו היהודים הרבה על-ידי הרדיפות, הגירושים והשמדות, וביחוד מחמת התמותה המרובה בגיטאות הבלתי-היגייניים שבערים. אמנם־ גדולה היתה הילודה שלהם, אולם מרובה היתה כנגדה גם תמותת התינוקות והילדים. משפחות שהיו מעמידות עשרה ילדים ויותר רובן לא הצליחו לקיים אפילו את מחצית המספר. גם בין הבוגרים גדולה היתה התמותה. היהודים שילמו מחיר גבוה תמורת הסתגלותם לאקלים האירופי והישיבה בגיטו; מיליונים מתו ממחלות, שלא היו נפוצות ביותר במזרח או שפגיעתן שם לא היתה קשה ביותר, וכנגד זה שכיחות היו באירופה והפילו חללים רבים.

אמנם אין לנו ידיעות מהימנות על הילודה והתמותה אצל היהודים קודם המאה הי"ט, אולם אפשר להסיק אי-אלה מסקנות מן המספרים הנתונים על הנוצרים, אף כי אלה היו שרויים בדרך כלל בתנאים סניטריים יותר טובים מאשר היהודים. במאה הי״ח היה עוד המספר השנתי של המיתות על כל 1,000 תושבים בלונדון, פריס וברלין – 40 בערך, ומספר הלידות היה עולה בימי ברכה כדי מספר מקרי המות, ונמצא שריבוי האוכלוסיה העירונית בא לא מעודף הלידות על המיתות אלא על-ידי הגירה מן הכפר. בכפרים, שבהם לא ישבו הבריות צפופים ודחוקים כל-כך, היתה התמותה קטנה יותר. דין-וחשבון סטטיסטי מבוהמיה משנת 1793 מראה, שבאותה שנה עלו בפראג – זו העיר הגדולה היחידה בבוהמיה – המיתות על הלידות כדי 129, בעוד שבשאר חלקי בוהמיה היה עודף הלידות על מקרי-המות כדי 38,336. הואיל ויהודי מערב-אירופה ומרכזה ישבו בערים בלבד ולא יכלו לקבל תוספת של אוכלוסים מן הכפרים, לא נתרבה כאן במשך מאות שנים מספרם בערים. כן הדבר עוד היום ברבעי היהודים בהרבה מארצות המזרח, למשל במרוקו, סוריה ועיראק, שכן התנאים הסניטריים מימי-הביניים לא נשתנו בהן עדיין. מבחינה זו מעולה היה חלקם של יהודי פולניה, משום שחלק גדול מהם ישבו בכפרים ובעיירות.

המסורת היהודית, שראתה את החיים כנכס קדוש והטילה חובה לגדל כל ילד, ואף את החלש ביותר, ולקיימו בכל נסיבות החיים, היא ששמרה גם על חייהם של הרבה ילדים לקויים בגופם או ברוחם, ילדים שברובם לא היו נשארים בחיים אצל עמים אחרים, ששקדו שקידה מועטה מזו של ישראל על החזקתם של הפחותים בגוף ובנפש. חיבה יתרה של ההורים לילדיהם ומעשי-צדקה מסודרים לטובת העניים והנצרכים גדרה בפני “החיטוי העצמי של הגזע” על-ידי ביעור החלשים – מעשה טבעי בתנאים קשים יותר של החיים. ולפיכך נמצא בישראל מצד אחד מספר רב של ילדים פקחים ומצד שני ילדים מפגרים כל ימיהם, משום שלקו מלידה ליקוּי גופני או רוחני.

במאה הי“ט, כשנשתפרו התנאים ההיגייניים הכלליים והיהודים שוחררו מעול ההגבלות המדיניות והכלכליות של ימי-הביניים, פחתה תמותתם, וביחוד נתמעטה תמותת הילדים. כתוצאה מזה הלך ורב מספרם במהירות וגדל במשך המאה הי”ט פי ארבעה. התרבּוּת זו נמשכה בראשית המאה העשרים במידה עוד יותר גדולה והגיעה לשיאה בשנת 1914, שבה היה עודף הלידות על המיתות בערך 200,000. משנה זו ואילך חלה ירידה. נעמוד על שיעור הלידות ומקרי-המות (הילודה והתמותה השנתית על כל 1,000יהודים) ועודף הלידות על המיתות למן העבר ועד ימינו, ותעלה לפנינו התמונה הבאה:

יש לזכור, כי מספרים אלה מתיחסים ליהודי כל העולם ולא הובאו בהם בחשבון ההבדלים בארצות השונות. במאת השנים שקדמה למלחמת-העולם היו הילודה והתמותה אצל יהודי אירופה המערבית והמרכזית נמוכות מבאירופה המזרחית, אך כיון שרוב היהודים ישבו באירופה המזרחית, הרי הם שהשפיעו השפעה מכרעת על מספרי הילודה והתמותה של העם היהודי כולו. מן המספרים שלמעלה בולטת הירידה המהירה של הילודה מ-33 בראשית המאה העשרים עד 17 בשנת 1937. יסודה של זו – בהתפשטות השימוש באמצעים למניעת ההריון, ויש בה משום עקירת המסורת היהודית על הפרייה ורביה. ירידה בלתי פוסקת זו של מספר הלידות היא התופעה החשובה ביותר בסטטיסטיקה של האוכלוסים היהודיים בזמן החדש. אמנם יחד עם זה פחתה גם תמותת-היהודים מ-15 לאלף עד 9 לאלף, אך אין בכך כדי למלא את חסרונם של מספר הנולדים. התוצאה היא, שעודף הלידות על מקרי המות פחת מ-18 בתקופת 1901/05 עד 8 בשנת 1937. העליה בעודף הלידות על המיתות, שהיהודים הגיעו אליה במאה הי“ח והי”ט, בטלה כולה מאה העשרים.

2. השוואת מספר הלידות אצל יהודים ואצל לא-יהודים    🔗

פחיתת הילודה אינה מיוחדת ליהודים בלבד, אלא תופעה כללית היא של הזמן החדש. מנהג זה של מניעת-ההריון, שתחילתו בצרפת וביחוד בכרכים, התפשט במאה הי“ט והגיע לאירופה המרכזית ולאחר זה גם לאירופה המזרחית, והוא שהפך את העליה במספר הלידות של האוכלוסים לירידה – תמורה זו חלה בצרפת כבר בחצי הראשון של המאה הי”ט, בבריטניה הגדולה, בארצות הברית, הולנד וגרמניה בחצי השני של מאת שנים זו, ובאירופה המזרחית רק משנת 1900. בארצות המזרח אין לציין עד כה פחיתה בילודה. אצל היהודים התחילה פוחתת הילודה בכמה עשרות שנים קודם מאשר אצל הנוצרים, מפני שחלקם מרובה משל הנוצרים בקרב יושבי הכרכים ושכבות המשכילים, שאצלם התחיל תהליך הגבלת הילודה יותר מוקדם מבשכבות הנמוכות של האוכלוסים.

דוגמה אופיינית ביותר לפחיתת הילודה אצל היהודים משמשת פרוסיה. כאן היה מספר הלידות על כל 1000 יהודים:

נמצא, כי במשך 100 שנה פחת שיעור הלידות בפרוסיה עד כדי שביעית. בתחילת תקופה זו לא היו משפחות בנות 8 או 10 ויותר נולדים אצל היהודים מקרה נדיר. במוצאי תקופה זו כבר הגיעו היהודים ל“שיטת שני ילדים” ואחרי-כן ל“שיטת ילד אחד” ומשפחות הרבה היו מחוסרות ילדים לגמרי. על ידי שיעוּר הלידות 5.2 בשנת 1935 ירדו יהודי פרוסיה לרמה שאינה מצויה אצל שום עם בעולם. רק יהודי וינה עם שיעוּר ילודה של 3.8 (1936) עולים עליהם; מחמת תמותה של 14.8 היה אצל יהודי וינה עודף של תמותה בשיעוּר 11.0.

גם בארצות מזרח אירופה, שבהן הילודה של היהודים עודה גבוהה מבאירופה המערבית, חלה במשך הימים פחיתה ניכרת למשל:

טבלה ז'

הילודה, התמותה והריבוי הטבעי אצל יהודים ולא-יהודים

טבלה ז' מעלה תמונה כוללת ממספר הלידות, מספר המיתות והריבוי הטבעי או הפחיתה הטבעית (עודף לידות או עודף מיתות) אצל יהודים ונוצרים בימינו. מתוכה אנו למדים, שמספר הלידות אצל היהודים מצוי ועומד ביחס מקביל מסוים למספר הלידות אצל הנוצרים, והוא פוחת והולך באירופה ממערב למזרח. נראה, שקיים גם קשר בין הגבלת הילודה ובין הפרישה מהמסורת היהודית, שכן באותן ארצות שבהן חלק גדול של היהודים מחזיק עוד במסורת היהודית, גדולה הילודה מאשר אצל יהודי הארצות שבהן התירו היהודים את קשרי המסורת. דוגמה לכך משמשת צ’יכוסלובקיה לשעבר בחלקיה השונים. בבוהמיה ומורוויה-שלזיה, שבהן כבר התבוללו היהודים, היתה הילודה בשנת 1930 – 8.2 ו-7.7 , ואילו בקרפטורוסיה (רותניה), שיהדותה אדוקה במסורת – 35.2.

מספרי הלידות בטבלה ז׳ קובעים רק את היחס בין הילדים היהודים או הלא-יהודים, שנולדו בשנה אחת, לבין האוכלוסיה היהודית או הלא יהודית, אך אין הם מביאים בחשבון את ההפרשים בהרכב הגיל של היהודים והלא-יהודים (אחוז האנשים העומדים בגיל הפריון). מתוך הטבלה אפשר אמנם להכיר את מיכסת הריבוי, אך אין בה כדי ליתן ציור נכון מהפריון הממוצע של משפחה יהודית או לא-יהודית, ואין לקבוע אותו אלא אם כן מחשבים את מספר הילדים שנולדו על כל 1000 נשים נשואות בגיל הפריון (בין 15 ל-45 או 50 שנה), על כך מצוּיים בסטטיסטיקה כמה נתונים, דלים אמנם, לגבי היהודים³⁷. באמסטרדם נקבע לפי מיפקד-העם משנת 1930, כי המספר הממוצע של הנולדים אצל זוגות שהתחתנו לפני 1890 היה אצל הפרוטסטנטים 6.73 ואצל היהודים 6.55, ואילו אצל הזוגות שהתחתנו בין 1901 ו-1910 ירד לכדי 4.21 אצל הפרוטסטנטים ו-3.64 אצל היהודים. מספר הזוגות העריריים היה באמסטרדם בשנת 1930 5.8 אצל הפרוטסטנטים ו- 5.4 אצל היהודים.

בצ’יכוסלובקיה היה מספר כל הילדים שנולדו לזוגות הקיימים בשנת 1930 מזמן בואם בקשרי נישואין:

מכל הנשים הנשואות בצ’יכוסלובקיה עריריות היו בשנת 1930 אצל הקתולים 16.3% ואצל היהודים 18.4%.

בבודפשט היה מספר הנולדים בכל אותן המשפחות, שנתפרקו בשנת 1932 מחמת מות האשה, 2.5 אצל היהודים ו-2.2 אצל הלא-יהודים. נמצא כי הגבלת הילודה כבר מצוּיה פה יותר אצל הנוצרים מאשר אצל היהודים. ואולם אם נסקור לא את בודפשט בלבד, אלא את הונגריה כולה, הרי מספר הילדים החיים שנולדו בכל המשפחות הקיימות בשנת 1930 היה:

יוצא, כי המשפחות היהודיות הן העניות ביותר בילדים. בין כל 1,879,528 הנשים הנשואות שנחקרו בשנת 1930 לא העמידו ולדות 320,964 = 17.7%, ובין אלה 24,356 = 7.6% יהודיות, בעוד ששיעורן האחוזי בין כל הנשים הנשואות היה 5.4 בלבד.

הסיבות לצימצום הילודה אצל היהודים אינן שונות מאצל הנוצרים. ברי, כי טעמים ביולוגיים, כמו התרופפות כוח-הפריה, אינם באים כאן בחשבון. לכל היותר יש להזכיר, כי מחלות-המין, שמידת התפשטותן גדלה בזמן החדש, מביאות לפעמים לידי עקרות. אולם אין כל הוכחה לכך, שקיים הפרש בשכיחות המחלות האלה אצל יהודים ונוצרים.

ההפלות המפחיתות כמובן את מספר הנולדים חיים, שאליהם מתיחסים הנתונים בטבלה ז', הן כל-כך מעטות בערך, שאין בהן כמעט כדי להשפיע על הירידה במספר הנולדים חיים. בין הילדים הנולדים מנשואין שיעור הנפלים אצל היהודים מגיע בדרך כלל רק לכדי 4%-2%, והוא נמוך מאשר אצל הנוצרים; אצל הנולדים מחוץ לנישואין הוא גבוה יותר ומגיע, ולפעמים אפילו עוֹבר, על אחוז הנפלים בין הילדים הנולדים מחוץ לנשואין אצל הנוצרים.

השפעה מכרעת על צימצום הילודה נודעת לגורמים סוציאליים, כגון יציאת חלקים גדולים מהאוכלוסים מהחקלאות לתעשיה ומהכפר לעיר, במקום שהילדים מתחילים יותר מאוחר לפרנס את עצמם והם נופלים למשא על ההורים זמן יותר ממושך מאשר בכפר. הסיבה השניה היא, שבמאת השנים האחרונה עלתה ביותר רמת-החיים באירופה, ביחוד בערים. כדי לספק את הצרכים שנתרבו מבקשים ההורים לנהוג חיסכון במקום הנוח ביותר, היינו במספר ילדיהם. הרציונליזציה של החיים הסוציאליים היא השונא הגדול ביותר של ריבוי ילדים והוא המקור העיקרי להתפשטות האמצעים למניעת-ההריון.

כמעט שאין להניח, כי פחיתת הילודה אצל היהודים כבר הגיעה לפיסגתה. ככל שמחמיר והולך מצבם המדיני והכלכלי של היהודים למשנת 1933 ואילך מתמעט רצונם של כמה הורים להטיל על עצמם אחריות להעמדת ולדות, שצפויה להם מצוקה והשפלה³⁸. עלינו להשלים עם העובדה, שלאחר 200 שנה של גידול טבעי מרובה נכנסו היהודים לתקופה של גידול חלש, שכבר הביא בכמה ארצות לידי פחיתה טבעית. כשם שהעמים הפרימיטיביים מאבדים לרגל חדירת השפעות זרות את צורות חייהם המסורות מדור דור ואת חדוות-החיים שלהם, והם פוחתים וכלים, כן הולכים היהודים בארצות אלו לקראת ״התאבדות קיבוצית".

3. הנשואין    🔗

המסורת היהודית רואה את הנשואין בחינת מצוה וחובה ומזרזה את ההתחתנות. ״בן שמונה-עשרה לחופה“, והנערות כבר היו מתחתנות בגיל של 16 ואפילו יותר מוקדם. מסורת זו היתה שלטת אצל יהודי מזרח אירופה עד המאה הי”ט. בשביל נשואין לא היו קיימות שום דרישות אבגניות. כל יהודי וכל יהודיה, אחת היא אם נראו כשרים מצד תכונותיהם הגופניות והרוחניות להעמיד ולדות בריאים או לאו, חייבים היו להתחתן, ולא עוד אלא שלא נרתעו גם מחיתון חלושי-דעת או חרשים-אלמים. העדר הכללים האבגניים וגיל-הנשואין המוקדם השפיעו לרעה על בריאות הגוף והרוח של הדור הבא. ונוסף לכך הרצון לקיים את הרכוש בתחום הקרובים הביא לידי נשואין מרובים בין קרובים, כגון בין בן-דוד ובת-דוד. אמנם, כיום רווחת הדעה, כי נשואי קרובים כשלעצמם אינם פוגעים בילדים אם הגבר והאשה בריאים הם בהחלט. ואולם הואיל וליקויים קטנים שכיחים הם מאד, ואצל קרובים הפגעים על-פי-רוב הם מסוג אחד ומצטרפים והולכים אחרי-כן בילדים, הרי שגם בנשואי-קרובים גנוזה היתה נטיה זו לרוע ולירידה לדור הבא. קרוב לודאי, שהאחוז הגבוה של חרשים-אלמים אצל היהודים יסודו בכך, שקרובים שלקו ליקויים קלים בחוש-השמע או במערכת-העצבים הורישו את הליקוּיים האלה במידה כפולה לילדיהם. בכל אופן הוכח, כי חרשות-אלמות אצל ילדים מנשואי-קרובים שכיחות יותר מאשר אצל נשואין אחרים.

אם העדר שימת-הלב להכשרה הגופנית לפרייה הביאה לידי ברירה לרעה (selectio in pejus) הרי מצד שני עשויה היתה ההחשבה היתרה של סגולות רוחניות בבחירת החתן לטפח ולהעלות את ההתפתחות הרוחנית. שלמה מיימון מספר בספר תולדות חייו³⁹, כי במאה הי“ח היו הסוחרים העשירים, חוכרי-המכס ובעלי המלאכה בפולניה “מוכרים כל אשר יש להם” ובלבד להשיא את בנותיהם ל”תלמיד-חכם" ואפילו אם הוא מושחת-תואר או חולה. שלא כבימינו היו העשירים מגדלים אז יותר ילדים מאשר העניים, ועל-כן מרובה היתה האפשרות שילדי הלמדנים הללו יישארו בחיים ויירשו את סגולותיהם הרוחניות של האבות, ואף את לקוּיי גופם בכלל. רק עם הכרת חשיבותה של האבגניקה לגבי הפרייה הפיקו היהודים בארצות המתקדמות תועלת מזה, ואולי עוד יותר מאשר הנוצרים⁴⁰, מפני שהם משתייכים במידה יותר מרובה למעמדות המשכילים.

נשואים מוקדמים, המעמידים במקרים רבים ילדים תשושים, פסקו כמעט לגמרי אצל יהודי אירופה ואמריקה. בהונגריה היו בשנות 1934–1931 מבין 14,971 מקרי נשואין אצל יהודים רק 6=0.04% מקרים שבהם עמדה הכלה בגיל שלמטה מ-16 או החתן בגיל שלמטה מ-18 שנה, ואילו אצל הנוצרים היה האחוז – 0.7 – הרבה יותר גבוה. בדרך כלל גיל המתחתנים בימינו אצל היהודים הוא בממוצע גבוה מאשר אצל הנוצרים. רק אצל הנשים היהודיות בארצות המזרח (תימן, מרוקו, וכו'), המגיעות בגיל יותר מוקדם לבגרות מינית, מצוּיים עדיין נשואין מוקדמים. לפי מחקרו של ח. מ. הלוי (“הטבע והארץ”, כרך ד' חוב' ח', ירושלים 1936), שהקיף 1,133 נשים אשכנזיות ו-799 נשים מזרחיות בארץ-ישראל, התחתנו בגיל שלמטה מ-16 שנה מבין הראשונות רק % 2.1 ומבין האחרונות 29.3%.

נשואי קרובים פחתו עתה במידה ניכרת, לפי ששיפור תנאי התחבורה מקל על מגע קרוב גם בין יהודים הגרים במקומות מרוחקים זה מזה. בהונגריה, שבה טעונים נשואין בין בן-דוד ובת-דוד, או דודה ובן אחיה או דוד לבת-אחיו רשיון מיוחד מאת הממשלה, נזקקו בשנות 1933–1931 לרשיון זה רק 1.53% מכל מקרי הנשואין אצל היהודים. אמנם, אחוז זה עודנו גבוה מאשר אצל הנוצרים (0.62%), אך מבחינה מוחלטת אינו עולה בחשבון. יתכן ששינויים אלה בהרגלי הנשואין, המתבלטים ביותר בארצות אירופה המערבית והמרכזית, הם שגרמו כבר להתמעטות אחוז הליקויים ברוחם וגופם בימינו⁴¹.

טבלה ח'

נשואין ⁴²

הרציונלזים הכלכלי, שגרם לצימצום הילודה במאת השנים האחרונה, הוא שמשפיע גם על מספר הנשואין. מספר הרווקים גדל לעומת הזמנים הקודמים, והנשואין חלים בגיל יותר גבוה. תופעה זו מצויה ביותר בערים, ולפיכך מרובה היא אצל היהודים מאשר אצל הנוצרים.

המספרים שבטבלה ח' מוכיחים, כי המספר השנתי של נשואין על כל 1,000 יהודים הוא כמעט בכל מקום (פרט ללטביה ובולגריה) נמוך מאשר אצל הנוצרים. עם זה לא הובא בחשבון בדרך זו של חישוב הרכב הגילים השונה של היהודים והנוצרים; ליהודים יש פחות ילדים, ועל כן יותר אנשים בגיל הראוי לנשואין מאשר אצל הנוצרים; נמצא, שהימנעותם מנשואין היא יותר גדולה מכפי שיוצא ממספרי הטבלה.

סטטיסטיקה מהמבּוּרג משנת 1925 מראה, שאצל היהודים נשארים רווקים 10% מהגברים ו-17% מהנשים, ואילו אצל הנוצרים 8% ו-10%. לעומת זה היו בליטא בשנת 1923 מכל האוכלוסין בגיל שלמעלה מ-40 שנה:

אצל היהודים 2.6% רווקים ו-1.8% רווקות

אצל הנוצרים 2.5% " - 11.5% "

נמצא, כי בליטא עדיין עומדת בתקפה המסורת היהודית הישנה, שלפיה חייבים כל יהודי ויהודיה לבנות בית בישראל. דבר זה מתגלה ביתר בירור כשמשווים את המצב בקרפטורוסיה לזה של בוהמיה. בין יהודי קרפטורוסיה האדוקים בדת היו בשנת 1921 רק 4% גברים רווקים ו-2% נשים רווקות בגיל 45–40 שנה, ואילו אצל יהודי בוהמיה האדישים לדת 13.65% ו-18.2%.

גיל המתחתנים עלה הרבה לעומת השנים הקודמות. בשנת 1927 היה בוורשה הגיל הממוצע של המתחתנים אצל הגברים היהודים 29, אצל הנשים היהודיות 27.3 שנה, אצל הגברים הנוצרים 27.1 ואצל הנשים הנוצירות 24.6 שנה. נמצא, שהגברים היהודים התחתנו בערך בשנתיים והנשאים היהודיות בשנתיים וחצי מאוחר יותר מן הנוצרים. גיל הנשואין הממוצע היה עוד יותר גבוה, לפחות אצל הגברים היהודים, בברלין, שם (לפי מחקרו של פליכס טיילהבּר) היה בשנת 1923 בזמן לידת הילד הראשון גיל האבות היהודים 32.5 וגיל האמנות היהודיות 27 שנה. ברי, כי עם עליית גיל ההתחתנות פוחת מספר הלידות מנשואין.

מספר הלידות שמחוץ לנשואין הוא בדרך כלל נמוך אצל היהודים מאשר אצל הנוצרים. על כל 1,000 נולדים (חיים ומתים) נולדו שלא מנשואין:

רק בלודז ובוורשה אחוז הלידות שלא מנשואין אצל היהודים גבוה מאשר אצל הנוצרים. הסיבה היא כנראה זו, שבערים אלה נתקשרו מספר זוגות יהודיים רק לפי דיני ישראל, והסטטיסטיקה הפולנית אינה מכּירה בכשרותם של הילדים מנשואין אלה. לגבי לודז יש לציין גם את העובדה, שבה מצוּיה אוכלוסיה מרובה של פועלים יהודים, שאינם מחמירים ביחסי מין שמחוץ לנשואין כדרך שמחמירות השכבות הבלתי-פרוליטריות של יהודי מזרח אירופה. ואשר לאירופה המערבית והמרכזית, הרי הסיבה העיקרית למיעוט מספרן של לידות שלא מנשואין אצל היהודים היא, שהם שייכים ברובם למעמד האזרחי הרואה בלידה שלא מנשואין פגם חברתי.

1. התמותה    🔗

התקדמותן של ההגיינה והרפואה במאת השנים האחרונה הביאה לידי פחיתה ניכרת של התמותה. נזכיר דוגמה אחת מרבות: מחלת האבעבועות השחורות, שגרמה במאה הי"ח בערך ל-10% מכל מקרי המות, נעלמה כמעט לגמרי עם תקנת חובת ההרכבה. לרגל הטיפול בנסיוב פחתו הרבה מקרי המות מאסכרה. כדוגמה לפחיתה ההדרגתית של התמותה יכולה לשמש פרוסיה, שבה היה שיעוּר התמותה כלהלן:

הריבוי הטבעי ומבנה הגיל

המספרים מראים, כי התמותה אצל היהודים, שהיתה עד שנת 1913 פחותה משל הנוצרים (13.7 לעומת 14.9 בשנת 1913), כבר היתה בשנת 1924 מרובה משל הנוצרים (14.1 לעומת 12.0) והיא עלתה עד שנת 1935 לכדי 16.8, בעוד שאצל הנוצרים נשארה למשנת 1924 כשהיתה (בערך 11 עד 12%). בברלין לבדה היה ההפרש בשיעור התמותה לטובת הנוצרים (1933) עוד יותר גדול: 18.0 אצל היהודים לעומת 12.2 אצל הלא-יהודים. כנגד זה נשארה עד היום התמותה אצל היהודים בהונגריה, ארצות מזרח אירופה ובארץ-ישראל נמוכה משל הנוצרים.

טבלה ז'

שיעוּר התמותה של היהודים הוא :

המספרים הנמוכים לגבי ניו-יורק וארץ-ישראל יסודם במידה מרובה בכך, שהאוכלוסיה היהודית בארצות אלה עומדת ברובה על מהגרים מסוגי גילים צעירים ועד היום יש בה יותר אנשים מסוגי הגילים הנמוכים והבינוניים מאשר בארצות שאינן קולטות מהגרים. ואילו התמותה הגבוהה ביחס של היהודים בארצות אירופה המערבית והמרכזית מקורה בהרכב-גילים בלתי-נוח. לרגל פחיתת הילודה בעשרות השנים האחרונות מרובים אצלם האנשים הבאים בימים ובמובן זה הם קדמו לנוצרים, שאצלם התחילה פחיתת הילודה בזמן יותר מאוחר בכמה עשרות שנים. בארצות המזרח (להוציא את ארץ-ישראל שבה מקיימים היהודים המהגרים מאירופה את ההיגיינה ברמה האירופית שלהם או למעלה מזו), יש לזקוף את התמותה הגבוהה בחלקה הגדול על חשבון התנאים ההיגייניים הגרועים.

המצב ההיגייני משפיע על תמותת התינוקות (בגיל שלמטה משנה אחת) במידה הרבה יותר גדולה מאשר על התמותה הכללית. התינוקות מגיבים על תזונה רעה או סביבה בלתי-היגיינית תגוּבה לאין-ערוך יותר חריפה מאשר המבוגרים. מחמת התנאים ההגייניים הגרועים בימי-הביניים מתו כשליש מכל הנולדים בשנתם הראשונה, ומצב זה לא נשתנה הרבה בארצות המזרח גם בימינו. במצרים מתו בשנת 1925 24.9 מכל הנולדים בשנת חייהם הראשונה, ובקהיר בלבד אפילו 34.1%. בפרוסיה נשארה תמותת התינוקות במשך שלושים השנים 1875–1905 בתוך כלל האוכלוסים בגובה של 20% בערך, ורק למן 1905 התחילה פחיתה מתמידה, שהורידה את תמותת התינוקות עד לשנת 1935 לכדי 6.7% מכל הנולדים. בבודפשט פחתה תמותת התינוקות הכללית מ-28.4% בשנת 1875 עד כדי 16.3% בשנת 1900, אך מאז ועד היום נשאר שיעוּר זה כמעט בלי שינוּיים.

המספרים שבטבלת ט׳ מראים, כי תמותת התינוקות אצל היהודים בכל הארצות מועטת במידה ניכרת מאשר אצל הנוצרים. יחד עם זה מתברר מתוך השוואת תמותת התינוקות אל הילודה, שבדרך כלל מתמעטת תמותת התינוקות עם התמעטות הילודה. טעמו של דבר הוא, שהארצות מעוטות-הילודה הן גם ארצות בעלות רמת-חיים יותר גבוהה והיגיינה יותר משופרת, והורים מעוטי־ילדים אפשר להם לשקוד על טיפול ילדיהם יותר מהורים מטופלים בילדים. מכלל זה יוצאות לודז ובודפשט מצד אחד וארץ-ישראל מצד שני. לעומת היהודים בארצות אחרות הרי אצל יהודי לודז ובודפשט תמותת התינוקות גבוהה היא, אם כי שעור הילודה נמוך ביחס.

טבלה ט'

תמותת התינוקות

מעובדה זו יוצא, כי התנאים הסניטריים בערים אלה אינה כשורה. תנאי-דירה איומים שוררים ביחוד בלודז, שאין לה עדיין הספקת-מים מודרנית, וחלק גדול מהאוכלוסיה היהודית הם פועלי בתי-חרושת ופועלי בית. מצד שני ירודה היא תמותת התינוקות אצל יהודי ארץ-ישראל, אף כי שיעוּר הילודה גבוה אצלם. דבר זה יסודו בטיפול ההיגייני שמטפלים היהודים בילדיהם בסיועם של מוסדות סוציאליים.

כשאנו משווים את התמותה בתחום גילים שווים אצל נוצרים ויהודים בברלין, הרי יוצא לפי גולדמן ו-וולף⁴⁵ , כי בסוג הגיל עד 5 שנים שיעוּר התמותה אצל היהודים הוא כמחצית משל הנוצרים. בסוגי הגיל 40–5 קיים עדין הפרש, אמנם מועט, לטובת היהודים, בעוד שבסוג הגיל 50–40 פוסק ההפרש, ובסוגי הגיל שלמעלה מ-50 התמותה אצל היהודים מרובה יותר.

לשיעור התמותה מקבילה אריכות-ימים, כלומר גיל החיים הממוצע שמגיעים אליו 100 נוצרים או 100 יהודים. בהמבורג היה בשנת 1928 ל-77.2% מכל 100 נולדים יהודים הסיכוּי להגיע לגיל 50 שנה, ובין הנוצרים רק ל-60.5%. בבודפשט (1932) סיכויים אלה הם 73.9 ו-43.3%, בוורשה (1928) 53.1 ו-45.1%, בלודז (1929) 45.5 ו-31.3%. את ההפרש הגדול באריכות-הימים של היהודים בהמבורג, מצד אחד, ובלודז וורשה, מצד שני, יש לייחס להפרש בתנאים ההיגייניים, ברמת-החיים ובתמותת התינוקות. אילו חישבנו את אריכות-הימים של יהודים ונוצרים לא בשעת לידתם, אלא בשנת החיים העשירית או העשרים, ועל-ידי זה היינו מוציאים את תמותת היונקים או הילדים, שהיא נמוכה יותר אצל היהודים, כגורם-מיתה, הרי היו מתקבלים הפרשים הרבה יותר מועטים באריכות-ימיהם של יהודים ונוצרים.

כיוון שהיהודים מאריכים ימים מן הנוצרים, הרי שבדרך הטבע פוגעות המיתות יותר בסוגי הגיל הגבוהים. היהודים מחזירים עתה למות מה שחשכו ממנו בעשרות השנים הקודמות. כיום תמותתם מרובה ביותר בארצות שהיתה מועטה ביותר, למשל בגרמניה שלפני 1933. בארצות האלה כבר עברו היהודים את נקודת השפל, שאליה אפשר להוריד את שיעור התמותה. נראה, כי הנוצרים, שמבחינת הזמן הלכו בעקבות היהודים בפחיתת הילודה, עתידים לצאת בעקבותיהם גם בעלית התמותה, ושוב אין לראות את ההפרש בין יהודים לנוצרים בחינת קבע אלא כארעי בלבד.

5. גורמי-מיתה    🔗

אין בדעתנו לעמוד בפרטות על הספרות העשירה בדבר גורמי-המיתה השונים אצל יהודים ונוצרים, אלא נציין בזה כמה קווים אופייניים ומובהקים ביותר⁴⁶. בדרך כלל נדירות בין גורמי המיתה של היהודים מחלות איברי הנשימה ואיברי השתן, ולעומת זה שכיחות יותר מחלות מחזור הדם (מחלות הלב, הסתיידות העורקים) ואיברי העיכול. בתחום כמה מחלות בולטים במיוחד ההפרשים בין יהודים לנוצרים, והן השחפת, מחלת הסוכר (Diabetes) והסרטן.

בנוגע לשחפת אין ספק בדבר שתנאים היגייניים גרועים מסייעים להתפשטות המחלה. ואולם יתכן, שיחד עם זה מלאה תפקיד מסוּים גם העובדה כי אצל היהודים, שבאו מארצות המזרח לאקלים הקשה ולערים גדושות-האוכלוסים שבאירופה, הפילה השחפת מקודם הרבה יותר חללים מאשר אצל הנוצרים ועל-ידי זה חלה ברירה של המחוסנים ביותר כנגד מחלה זו. תהליך זה התחיל אצל הנוצרים, שרובם המכריע ישבו מקודם בכפרים, רק במאה הי"ט, והוא נמשך עד ימינו. אופייני הדבר, כי לפני מלחמת העולם היו שלטונות הצבא בגליציה מספקים אצל היהודים העומדים למבחן הצבא בהיקף חזה מועט מאשר אצל הנוצרים, לפי שהיהודים נפגעו משחפת לעיתים הרבה יותר רחוקות, אף-על-פי שבית-החזה שלהם היה צר יותר (habitus phtisicus). השחפת, שהיתה עד לפני כמה עשרות שנים המחלה האיומה ביותר אצל הנוצרים, רפתה בינתיים במידה מרובה. יתכן, כי גם אצלם מסתברת עובדה זו במקצת בכך, שהמחלה הביאה מזמן שהם עברו לערים כליה על אלה מביניהם, שהיו פחות מחוסנים מפניה והשאירה רק את המחוסנים ביותר.

בנוגע למחלת הסוכר השכיחה אצל היהודים יותר מאשר אצל הנוצרים, מציינים נואורדן (Noorden) ושטרן⁴⁷, כי לוקים בה יהודים אמידים הרבה יותר מאשר הדלים. מן הראוי איפוא, לחפש את הסיבה להתפשטותה היתרה אצל היהודים בזה, שבהשוואה לנוצרים חלק היהודים קטן בין עובדי-היד ולעומת זה גדול חלקם בין עובדי המןח השתכרים יותר ותזונתם טובה יותר. לפי גולדמן ו-וולף (עי' לעיל, עמ' 58), הרי בגילים הנמוכים אין מחלה זו אצל היהודים בברלין שכיחה יותר מאשר אצל הנוצרים, מה שאין כן בגילים הגבוהים יותר. בין האנשים בגיל שלמעלה מ-60 שנה היתה התמותה ממחלת הסוכר אצל יהודי ברלין מרובה פי-שנים מאשר אצל הנוצרים.

העובדה, כי על כל 100 יהודים נופלים יותר מקרי-מות על-ידי הסרטן מאשר על כל 100 נוצרים כרוכה בכך, שהסרטן הוא בעיקר מחלה של הגילים הבינוניים והגבוהים, ואלה מרובים יותר אצל היהודים מאשר אצל הנוצרים. כשמשווים גילים מסויימים של יהודים ונוצרים זה לזה, הרי ההפרש שביניהם מצטמצם הרבה. גולדמן ו-ווֹלף (עי' לעיל עמ' 58) באו אפילו לידי מסקנה, כי בגילים שווים היתה התמותה בסרטן אצל יהודים בברלין פחותה מאשר אצל הנוצרים. הפרש ידוע, שלא נתבאר עד כה, מצוּי בין יהודים לנוצרים ביחס לאברים הנפגעים מסרטן. אצל היהודים שכיח יותר סרטן השחלה, השדיים והמעיים, ולעומת זה נדיר יותר סרטן הרחם, בית-הבליעה והקיבה⁴⁸.

קרוב לוודאי, כי על ההפרש בגורמי המיתה אצל נוצרים ויהודים משפיעה נדירות השיכרות אצל היהודים, שפגיעתה קשה לגוף. דבר זה מתגלה בבירור בסטטיסטיקה של ורשה ולודז על מאסרים בעוון שיכרות ברחוב.

נטיה קלושה זו לאלכוהוליות משותפת ליהודים ולרבים מעמי המזרח (שתיית משקאות אסורה למוסלמים לחלוטין). ואולם ראוי לציין, שמנהג זה נתקיים בידי היהודים גם בארצות אירופה הקרות יותר, שבהן נפוצה עד מאוד האלכוהוליות אצל הנוצרים והיא פוגעת לא בשתין בלבד אלא גם בצאצאיו. שהיהודים שטופים בשכרות היית עֵד רק במוצול (עירק), שבה נוהגים יהודים מן השכבות הנמוכות להשתכר בים השבת. וטעם הם נותנים למעשה זה, שחייהם בימות השבוע קשים ביותר (רובם שכירי-יום ורוכלים בכפרים) וביום השבת רוצים הם להשכיח את ענים ומצוקתם. מיעט זה שממעטים היהודים ליהנות ממשקאות כוהל מופלא ביותר, שכן פרישות גמורה נדירה אצלם: הם שותים אך אינם משתכרים, אולי מפני שהם מכלכלים יותר את מעשיהם על-פי השכל מאשר על-פי היצר, ועל-כן מצויה אצלם מידה יותר גדולה של כיבוש היצר.

מלבד הגורמים שנזכרו עד כה, גם ההפרש בהצטבעות העור (pigmentation) אצל יהודים ונוצרים עשוי לגרום להבדלים במחלות ובגורמי-המיתה. כשם שבאיזור הטרופי צפויים האירופיים, לרגל הצטבעות יותר פחותה של עורם להרבה מחלות קשות, שאינן מצויות או שמהלכן קל אצל השחורים, כן יכולה ההצטבעות החזקה יותר של היהודים, המונעת את עור השמש מלחדור לעור, לשמש גורם למחלות בארצות עניות בשמש. גולדמן ו-ווֹלף מסכמים סברה זו כך: “אין צורך להוכיח בזה, שקיימים הפרשים גזעיים בין יהודים לבין העם שבתוכו הם יושבים, והפרש זה מצוי בצפון יותר ובאיזור ים התיכון פחות. אולם שאלה היא, אם הבדלים גזעיים אלה חשובים כל-כך, שמתגלים הם גם בחיסון בפני מחלות, באם שאר הנסיבות (היגיינה, נימוסים, מקצוע, מצב סוציאלי) שוות הן אצל אלה ואלה. נדמה לנו, כי יותר משעושה את זה עצם הכושר הגזעי עשתה הברירה הטבעית, שמשכה זמן רב בערך, של אלמנטים מחוננים ביותר בכשרון התנגדות מבחינה רוחנית וגופנית, כלומר הברירה החיובית במובן זה של דרווין, והיא שיצרה את השבט המיוחד, האופייני בגופו וברוחו, והנבדל עד היום מסביבתו בגרמניה. החיתון בתוך העדה הדתית הגביר גם את “התכונות הגזעיות” הטובות וגם את הרעות; מכאן מסתברים לנו כמה קווים מיוחדים של השבט היהודי בתוך סביבה שונה בטיבה”.

6. התאבדויות    🔗

האיבוד-לדעת המתרבה והולך בזמן החדש בין גורמי-המיתה אצל היהודים והנוצרים כאחד, כמעט שלא היה מצוי לפנים אצל היהודים. דת ישראל רואה בו חטא, והיהודים החרדים נמנעים ממנו עד היום הזה (גם אצל הקתולים, שדתיותם חזקה יותר, מקרי האיבוד-לדעת פחות שכיחים מאשר אצל הפרוטסטנטים). לעומת זה יש לציין ריבוי מתמיד של התאבדויות בין היהודים בארצות, שתש בהן כוחה של הדת היהודית. המספרים שבטבלה י' מעידים כל כך. ההתאבדויות בין יהודי אירופה המזרחית וכן בין המהגרים היהודים ממזרח אירופה בניו-יורק הן הרבה יותר מעטות מאשר אצל הנוצרים, ואילו בפרוסיה והונגריה כבר גדל הרבה אחוז ההתאבדויות בין היהודים משל הנוצרים. מלבד ההפרש בכוח המסורת היהודית מוצא אתה

טבלה י'

התאבדויות

• את המספרים בחמשת הטורים האחרונים בטבלה י', הכוללים גם נסיונות להתאבדות שלא הצליחו, אין להעמיד בשורה אחת עם שאר המספרים המקיפים רק מקרי התאבדות שגרמו למוות. בוורשה מתו בשנת 1932 רק 32.5% מהמתאבדים היהודים ו-25.6% מבין הנוצרים; בהונגריה היה בשנת 1933 אחוז מקרי-המות מכל ההתאבדויות 48.5.

עוד סיבה לדבר, שבפרוסיה ובהונגריה מרובים הבוגרים בין היהודים מאשר בין הנוצרים, והרי האיבוד-לדעת מצוי בדרך כלל אצל בוגרים בלבד. נוסף לכך, יהודי פרוסיה והונגריה מרוכזים ריכוז רב יותר בכרכים מאשר באירופה המזרחית, והרי בדרך כלל האיבוד לדעת שכיח יותר בכרכים מאשר בכפר, שבו תנאי החיים שקטים יותר מאשר בתוך בהלת הכרך. בפולניה חלו בשנת 1936 בתוך כלל האוכלוסים בערים 13.2 (בוורשה לבדה 18.9) התאבדויות ונסיונות להתאבדות על כל 100,000 תושב, ואילו בכפרים רק 5.5 בהונגריה (עי' טבלה י') היו התאבדויות בבודפשט הרבה יותר שכיחות מבשאר חלקי הארץ. דבר זה נראה גם מתוך השוואת ברלין אל פרוסיה כולה. זאת ועוד אחרת: במסחר על כל חליפותיו וגילגוליו מרובות ההתאבדויות כתוצאה מכשלונות כספיים לעין-ערוך יותר מבמקצועות אחרים, והאחוז הגבוה של היהודים במסחר מעלה גם את שיעור ההתאבדויות בתוכם. לבסוף יש לזכור, כי מחמת הנחשול האנטישמי באירופה המערבית והמזרחית נפגע כבודם העצמי של היהודים, ולעיתים נראית להם ההתאבדות כמוצא יחידי. עם שלילת הזכויות מן היהודים על-ידי המשטר הנציונלסוציאליסטי בגרמניה ואוסטריה קם גל גדול של התאבדויות כתוצאה מעלבונות או מהרס כלכלי. היא זעזעה את שווי-המשקל הנפשי של היהודים והכשירה את הקרקע לאיבוד-לדעת.

אחוז ההתאבדויות הגבוה עד מאד בבודפשט הן בין היהודים והן בין הנוצרים כרוך בעובדה, כי בעיר זו הלכות-הכבוד בין הקצינים והאקדמאיים חמורות ביותר.

העובדה, כי בין המתאבדים היהודים בוורשה (1932–1927) היו 49.4% נשים, בעוד שאחוז הנשים בין המתאבדים הוא בדרך כלל הרבה יותר נמוך, יש בה כדי לציין את המצב הפסיכולוגי הקשה של הנערות היהודיות בוורשה. לרגל חינוכן בבתי-ספר ציבוריים מתקפחת זיקתן להוריהן האדוקים והן שרויות בבדידות וללא מחסה באוירה המסוכנת של הכרך. וכשהן נתפסות לפיתוייו, יש ונראית להן ההתאבדות כמוצא יחידי.

7. הרכב הגילים    🔗

הרכב הגילים של היהודים תלוי במספר הלידות ומקרי-המות. עם עליית הילודה עולה חלקם של הגילים הצעירים בין האוכלוסים, ולהיפך, עם ירידת הילודה, ביחוד כשמתלוה לה תמותה נמוכה, עולה חלקם של הגילים הבינוניים והגבוהים. מצד שני, הרכב גילים של אוכלוסיה השפעה חוזרת לו על שכיחות הלידות ומקרי-המות. ככל שיגדל אחוז האנשים בגיל הפרייה (עם אלה נמנים בדרך כלל גברים בני 20 עד 55 שנה ונשים בנות 15 עד 45 או 50 שנה), כן ירבה מספר הלידות. מצד שני, התמותה גדלה במידה שמתרבה אחוז הגילים הגבוהים בין האוכלוסים.

מחמת הפחתת מספר הלידות ומספר מקרי המות אצל יהודי אירופה המערבית והמרכזית בעשרות השנים האחרונות, פחתו בני הגילים הצעירים ורבו מאד בני הגילים הגבוהים; והוא בניגוד גמור למצב ששרר לפני 100 שנה ועודנו קיים ועומד אצל יהודי אירופה המזרחית. בפרנקפורט ע"נ מיין, למשל, עמדו בשנת 1808 47.1% מכל היהודים בגיל שלמטה מ-20 שנה, בעוד שבימינו (עי' טבלה י"א) עומדים בגיל זה רק 21.4% מכל יהודי גרמניה, ואילו בפולניה 46.7%. בבודפשט כמו בגרמניה עמדו רק 20% מכל היהודים בגיל שלמטה מ-20 שנה. אמסטרדם, שיש בה 29.7% יהודים בגיל שלמטה מ-20 שנה, תופסת עמדת-ביניים. ארץ-ישראל וניו-יורק עם 40.4% ו- 40.8% אנשים בגיל שלמטה מ-20 שנה, מתקרבת מצד ריבוי בני הגילים הצעירים לשיעור המצוי אצל יהודי אירופה המזרחית. הסיבה לכך היא, שארצות אלה קלטו המוני מהגרים יהודים, שרובם עמדו בגיל נמוך וגם עכשיו עדיין לא עלו לסוגי הגילים הגבוהים. ההפרש באחוז בני הגילים הצעירים מתבלט ביותר, כשמשווים זה לזה בתוך צ’כוסלובקיה את בוהמיה, שבה נמנו, לרגל שיעור הילודה הנמוך, רק 13.1% בגיל 15 שנה ומטה, אל קרפטורוסיה, שבה היה סוג גיל זה, עקב שיעור הילודה הגבוה, מרובה כמעט פי-שלושה, כלומר 36.55.

התוצאה הטבעית ממיעוט בני-הגילים הנמוכים היא שבני הגילים הבינוניים (20 עד 60 שנה) והגילים הגבוהים (למעלה מ-60 שנה) מרובים יותר. בבודפשט היה חלקם של הגילים הבינוניים אצל היהודים 66.8% לעומת 46.5% בפולניה, וחלקם של הגילים הגבוהים אצל יהודי בודפשט היה 13.2% לעומת 6.8% בפולניה. הואיל והשנים הבינוניות מ-20 עד 60 שנה הן שנות הגבורה בעבודת האדם, והילדים והזקנים אינם מסוגלים לעבודה או שכוחם לעבודה מועט מאד, הרי שמבחינה כלכלית טוב הוא הרכב-הגילים באוכלוסיה ביותר כל שאחוז הגילים הבינוניים מרובה בה ביותר. לפי זה הרכב-הגילים של יהודי בודפשט יותר נוח משל יהודי פולניה ושאר הארצות במזרח אירופה. מצד שני, הרי אחוז נמוך של בני הגילים הצעירים ואחוז גבוה של בני הגילים הגבוהים בתוך אוכלוסיה מקפחים הרבה מרעננותה ומכושר ההתלהבות שלה; הם מגבירים את הכוחות המניעים הרציונליסטיים שבפעולה. ישובים “מיוששים” כאלה

טבלה י"א

הרכב הגילים אצל היהודים

נענים בדרך כלל לחליפות-העתים ביתר רפיון ותשישות מאשר ישובים שחלקו של הנוער מרובה בהם.

השואה בין יהודים ונוצרים (טבלה י"א) מראה, כי ברוב הארצות מועטים בני הגילים הנמוכים אצל היהודים מאשר אצל הלא-יהודים, מה שאין כן בלטביה ובניו-יורק, המראות על הפרש מועט לטובת היהודים. גם בפולניה, קרפטורוסיה וארץ-ישראל מועט ההפרש בין יהודים ללא-יהודים. ריבוי בני הגילים הגבוהים אצל היהודים לעומת הנוצרים מתגלה בבליטות יתרה בבודפשט, שבה עמדו אצל היהודים 13.2% ואצל הנוצרים רק 7.7% בגיל שלמעלה מ-60 שנה, ובהמבורג – 18.1% לעומת 11.6%.

הסטטיסטיקה של גרמניה פותחת יתר אפשרות להתבונן מקרוב על הרכב-הגילים של היהודים. לפיה עמדו בשעת מפקד-העם מיוני 1933 מכל היהודים:

מאז מיפקד-העם 1933 חל שינוי גדול בהרכב-הגילים, לפי שחלק מהיהודים, ביחוד מבני הגילים הצעירים, יצא מגרמניה, ושיעור הילודה פחת והלך. לפי אומדנת הנציגות העליונה ליהודי גרמניה היה הרכב הגילים של יהודי גרמניה (בלי אוסטריה) באפריל 1939 כדלקמן:

יהודי גרמניה (ולמן הסיפוח בשל אותן הסיבות גם יהודי אוסטריה) הם הקיבוצים היחידים בעולם, שבהם מרובים הישישים (למעלה מ-60 שנה) מן הצעירים (למטה מ-17 שנה) כדי יותר מכפליים. הרכב גילים זה גורם לתמותה גדולה, והואיל ושיעוּר-הילודה מוסיף לפחות, הרי שצפויה ירידת מספר יהודי גרמניה (גם בלי היציאה) בקצב מהיר.

אגב, ריבוי בני הגילים הגבוהים משפיע גם על חלקם של הגברים ושל הנשים בתוך כלל האוכלוסים. ביחס למין הנולדים אין הבדל בין יהודים לנוצרים; בשתי העדות נולדים בערך 106 ילד על כל 100 ילדה. ואולם, כיוון שגם אצל הנוצרים וגם אצל יהודים הנשים מאריכות ימים מן הגברים, הרי שבסוגי הגילים הגבוהים מרובות יותר הנשים. לפי מיפקד-העם משנת 1933 היו אצל יהודי גרמניה על כל 100 גברים 109 נשים, וכנגד זה בגיל שלמעלה מ-60 שנה 140 נשים.

8. ריבוי טבעי    🔗

כתוצאה מפחיתת הילודה, שהפסדה יצא רק במקצת בשכר פחיתת התמותה, נתמעט בעשרות השנים האחרונות הריבוי הטבעי (עודף הלידות על מקרי המות) אצל יהודי כל הארצות, ולא עוד אלא שהוא כבר הפך בכמה ארצות לפחיתה טבעית (עי' טבלה ז'). בעוד שליהודי פרוסיה היה עוד סמוך לשנת 1880 עודף לידות שנתי של 13 על כל 1,000 נפש, הרי בשנת 1925 חלה אצלם זו הפעם הראשונה פחיתה טבעית מעטה (עודף מקרי המות על לידות), וזו גדלה ומוסיפה משנה לשנה. בשנת 1935 הגיעה פחיתה טבעית זו לכדי 9.7%, בעוד שאצל הנוצרים היה ריבוי טבעי של 7.5%. בערים בודדות, למשל, אצל יהודי ברלין עם פחיתה טבעית של 12.6% ובווינה עם פחיתה טבעית של 11.0%, היתה הפחיתה מרובה אף מזו של יהודי פרוסיה. בווינה, שקדמה בבחינה זו לכל שאר הארצות והמראה למשנת 1909 פחיתה טבעית אצל היהודים, נולדו בשנת 1936 ליהודים 673 ילדים חיים ובו בזמן אירעו 2601 מקרי-מות – תופעה מוזרה ביותר, שאין לציינה אלא כעייפות או כהתאבדות קיבוצית. ואולם גם הונגריה (ביחוד בודפשט), איטליה, יוגוסלביה כבר מראות עודף מסוים של מקרי-מות על לידות אצל היהודים. אפילו בלטביה כבר נשתווה בשנת 1934 מספר הלידות ומקרי-המות. רק רוסיה המועצתית ופולניה מראות עדיין עודף לידות ניכר של 15.5% ו-9.2%. כן הדבר גם בקרפטורוסיה עם עודף לידות של 23.6% בשנת 1930; והרי זה ניגוד חריף לבוהמיה, שחלה בה באותה השנה פחיתה טבעית של 7.0%. ריבוי טבעי גבוה ביחס מצוי גם בארצות הקליטה, כמו ארצות-הברית וארץ-ישראל (9.0% ו-18.9%), וכן בארצות המזרח בכלל. בתוניס, שיש בה ריבוי של 17.7% אצל היהודים, חוזרת ונשנית התופעה שציינו אצל היהודים באירופה כולה במשך המאה הי"ט, והיא שפחיתת התמותה, וביחוד פחיתת התמותה של תינוקות, שחלה עם שיכלול ההנהלה ושיפור התנאים ההיגייניים, גורמת להתרבות מהירה של האוכלוסים.

בהשוואה אל הנוצרים הרי הריבוי הטבעי של היהודים נמוך יותר. בקרב הנוצרים יש עדיין בכל הארצות עודף לידות, ורק ווינה עם פחיתה טבעית של 6.7% בשנת 1936 יוצאת מכלל זה. ברי, כי לכשיתמיד מצב זה מן ההכרח שאחוז היהודים בין כלל האוכלוסים יוסיף לרדת יותר ויותר. מתוך מיפקדי-העם האחרונים כבר מתגלה פחיתה זו אפילו במספרם המוחלט של היהודים. בהולנד, למשל, ירד מספר היהודים מ-115,223 בשנת 1920 לכדי 111,917 בשנת 1930, אם כי לא היתה יציאה של יהודים ראויה לשמה מארץ זו. גם בארצות אחרות ירד אחוז היהודים, למשל:

אמנם בכמה מארצות אלו מצטרפת לפחיתת עודף הלידות גם הגירת היהודים.

התוצאה מפחיתת הילודה מתגלה בזה, שלמן המלחמה העולמית מתרבה מספר היהודים בעולם בקצב יותר אטי. העם היהודי גדל

הריבוי הטבעי המוחלט או הפחיתה הטבעית המוחלטת של היהודים בארצות החשובות ביותר (הכוללות 12,569,911 יהודים) צוינו בטבלה י"ב.

טבלה י"ב

ריבוי טבעי (+) או פחיתה טבעית (–) של יהודים

נמצא, שבארצות אלה מצוי ריבוי טבעי שנתי של 108,073 נפש; כיוון שהן כוללות 75.1% מכל יהודי העולם, הרי שאפשר להעריך את הריבוי השנתי של היהודים בעולם כולו (בשים לב לזה, שלעומת המספרים שבטבלה י"ב פחתה הילודה אצל יהודי רוסיה המועצתית למשנת 1926 ואצל יהודי ארצות-הברית למשנת 1932) לשנת 1937 כדי 130,000 עד 140,000. והרי זה ריבוי טבעי של 8 על כל 1,000 נפש. שיעוּר התרבות זה של כלל היהודים עודנו קרוב לשיעוּר ההתרבות של עמי אירופה המערבית והמרכזית; אבל הוא מפגר אחרי הריבוי הטבעי של עמי אירופה המזרחית. הואיל ומחצית כל היהודים יושבת באירופה המזרחית, הרי שהפרש זה משפיע במגמה של פחיתת אחוז היהודים בין כל האוכלוסים באירופה. גם ביחס למטבלהספר המוחלט של היהודים כבר נסתיימה תקופת הגידול המהיר של האוכלוסיה היהודית, שתחילתה סמוך לשנת 1880, ואין לנו אלא להניח, כי בעתיד יואט הגידול במידה ניכרת או שייפסק או שתחול אפילו פחיתה במספר היהודים בעולם. כשם שבקיסרות הרוסית לשעבר סייעה התרבות היהודים מ-800,000 בערך בשנת 1800 עד כדי ¼5 מליון בשנת 1900 להרעת מצבם הכלכלי, לפי שהתפתחותה הכלכלית של רוסיה לא היתה די מהירה כדי לתת פרנסה למספר ההולך וגדל של היהודים במקצועותיהם המקובלים, כן עלולה פחיתת חלקם בכלל האוכלוסים (כמובן, אם לא נביא בחשבון שינוּיים גדולים בתנאיהם הכלכליים או הפוליטיים) להביא לידי שיפור מצבם הכלכלי. אם בפולניה, למשל, מצמוצם למדי שדה הפעולה הכלכלית ליהודים, שהיו עוד בשעת מיפקד-העם בשנת 1921 10.4% ובשנת 1931 9.8% מכלל האוכלוסיה, הרי יתכן שהוא יספיק די צרכם אם חלקם יוסיף לפחות. מצד שני, התמעטות הילודה אצל היהודים השפיעה לטובה על מצבם הכלכלי בשל פחיתת עול ההוצאות לחינוך הילדים. אמנם אין להגזים ולומר, כי ההפרש במצבם הכלכלי של יהודי אירופה המערבית והמרכזית מצד אחד, ושל יהודי אירופה המזרחית מצד שני, מותנה אך ורק ביתר ההעמסה של האחרונים בילדים, אך אין להתעלם מיחס גומלים מסוים בין שתי הנסיבות הללו.

 

פרק שישי הפסדי היהדות על-ידי נשואי-תערובת    🔗

1. סטטיסטיקה של נשוּאי-התערובת    🔗

נשוּאי-התערובת בין יהודים לנוצרים היו שכיחים באלף הראשון לספה"נ, אם כי לא הותרו לפי דת ישראל ואסורים היו גם מטעם הכנסיה הנוצרית. ואולם עם התרחבות התהום בין נוצרים ליהודים, לאחר מסעי-הצלב, פחתו והלכו, ולבסוף פסקו לגמרי. גם בארצות האיסלם היו נישואי-התערובת אסורים על-פי החוק המוסלמי.

ראשית ביטולו של איסור-הנשואין בין יהודים לנוצרים חלה בימי המהפכה הצרפתית, שנטלה מן הנשוּאין את אפיים הדתי והזקיקה אותם לחוקים האזרחיים, שלפיהם חדל הפרש הדת מלהיות מעצור לחיתון. מצרפת התפשט יחס זה של היתר נשואי-תערובת לאט-לאט גם לבלגיה, הולנד, דנמרק, בריטניה הגדולה, הארצות הסקנדינביות, איטליה וארצות-הברית של אמריקה. בגרמניה הותרו נשוּאי-התערובת לפי החוק משנת;1875 במדינות בודדות שבגרמניה היו מותרים הללו עוד קודם לכן. מצב זה היה קיים בגרמניה עד שנת 1935, שבה נאסרו לפי ״חוקי נירנברג״ נשוּאי-תערובת בין אריים לשאינם אריים (יהודים); העוברים על האיסור נענשים עונש חמור⁵². איטליה, שבה היו נשואי-התערובת שכיחים ביותר, אסרה אותם בשנת 1938 בעקבות גרמניה. בהונגריה הותרו נשוּאי־התערובת למשנת 1895 ואילך. גם ברומניה, בולגריה וסרביה הותרו נשואי-התערובת עוד קודם המלחמה העולמית. ברוסיה בוטל איסור נשוּאי-התערובת על-ידי המהפכה בשנת 1917, באותם מחוזות של פולניה, שהיו שייכים מקודם לרוסיה, נשאר האיסור בתוקפו גם אחרי המלחמה; לעומת זאת מותרים נשוּאי-התערובת באזורי פולניה שהיו מקודם בתחום שלטונה של אוסטריה (גליציה). באוסטריה לשעבר טעונים היו נשוּאי-תערובת רשיון מיוחד מצד הממשלה, וזו היתה מקילה בכך. עם הסיפוח בשנת 1938 הורחב תקפם של חוקי-נירנברג גם על אוסטריה; אפשרות של נשוּאי-תערובת בטלה. בהרבה ארצות מוסלמיות עומד איסור נשואי-תערובת בתקפו עד היום הזה.

ההפרש הדתי משמש בדרך כלל גדר בפני הנשוּאין. מפני קדושת הדת, השרויה עוד בארצות רבות על הנשואין, נראית ההתחתנות עם בן דת אחרת כחטא*,* כהני הדת, כיהודים כנוצרים, מסרבים על-פי-רוב לסדר את הקידושין, וטקס החתונה נערך רק במעמד שלטונות המדינה החילוניים. כיוון שבארצות רבות נזקקים בעיקר בני דת אחת זה לזה, הרי שבדרך כלל בני דת אחת נכנסים בברית נשוּאין זה עם זה, ואילו נשוּאין בין בני דתות שונות הנו בחינת יוצא מן הכלל.

העובדה, כי עד המאה הי״ט התחתנו היהודים כמעט רק בינם לבין עצמם, שימשה קשר אמיץ ביניהם והיא יסוד לאחדותם האֶתנית, אחדות זו שעמדה יפה בפני כוחות הטמיעה של הנצרות והאיסלם. אפילו קלי-אמונה ומעוּטי-מצוות שבין היהודים לבם סולד בנשוּאין עם שאינם בני-ברית. יתכן, שיש בכך משום שריד אחרון להכרתם הלאומית. מאמינים הללו, כי על אף התרחקותם מכל מנהגי ישראל ומצוותיו, הם נשארים יהודים כל זמן שהם וילדיהם מתחתנים בתוך תחומי העדה, וכי רק נשוּאי-תערובת עשוּיים להוציא אותם מכלל ישראל. ואמנם, נשוּאי-תערובת בחינת תופעה המונית מביאים כליה על היהדות, ואילו ההימנעות מנשוּאי-תערובת משמשת יסוד לקיוּמה.

מאז הותרו נשוּאי־התערובת התחילו הללו מתרבים והולכים. עם זה יש להעיר, כי בסטטיסטיקה נרשמים כנשוּאי-תערובת רק הנשוּאין, שבהם היו עוד שני הצדדים בני דת שונה בזמן החתונה. לעומת זה אין רושמים כנשואי-תערובת את הזיווּגים, שבהם קיבל אחד הצדדים את דת חברו קודם הנשוּאין; אלה הם נשוּאי-תערובת הקרוּיים סמוּיים. מצד שני נחשבים לנשואי-תערובת הנשוּאין, והם נדירים יותר, שבהם מתחתנים שני האנשים ממוצא יהודי, שמהם צד אחד המיר את דתו או פרש מן היהדות עוד קודם לכן. לעומת זה, נשואין בין שני יהודים מומרים נחשבים כנשואין נוצריים.

בטבלה י״ג הבאה צוּינה שכיחות נשואי-התערובת בארצות ובתקופות שונות. בעוד שבעשר השנים הראשונות לאחר שהותרו נשוּאי-התערובת בפרוסיה, כלומר בשנות1884–1875, היה אחוז נשוּאי-התערובת בין כל היהודים המתחתנים רק 4.79, הרי בשנת 1933 עלה בגרמניה ל-28.03 (אמנם, בימי המשטר הנציונלסוציאליסטי ירד מספר זה לכדי 13.57 בשנת 1934 ו-8.38 בשנת 1935).

טבלה י"ג

נשואי-תערובת

---

1. עפ"י מחקר מאת ל. רוזנברג, מונטריאל 1939, על יהודי קנדה.↩︎

בערים הגדולות שבגרמניה היה מספר נשואי-התערובת עוד יותר גדול. בהמבורג, למשל, באו בברית-נשואין מחוץ לתחום דתם שליש מכל היהודים שהתחתנו בשנת 1932. גם פראג עם 29,26% נשוּאי-התערובת בשנת 1933 וביחוד טרייסט עם 56.10% בשנת 1927 מראות, כי נשואי- התערובת בכרכי אירופה המרכזית כבר נעשו תופעה יומיומית. לעומת זה מועטים עדיין נשואי-התערובת באירופה המזרחית, פרט לרוסיה המועצתית המרכזית. בלטביה הגיע אחוז נשוּאי-התערובת אצל היהודים בשנת 1933 ל-2.64, בקרפטורוסיה ל-0.99 ובליטא לא יותר מ-0.2. גם בקנדה, שאוכלוסיה היהודים הם בחלקם הגדול דור ראשון ושני להגירה מאירופה המזרחית, היה שיעור נשואי-התערובת 2.2% בלבד. כנגד זה יש לציין ריבוי מהיר של נשואי-תערובת ברוסיה המרכזית, שמאז המהפכה זרמו אליה המוני מהגרים יהודים מרוסיה הלבנה ואוקראינה, ובהיותם מופרשים מהמוני היהודים התקרבו לתרבות הרוסית. בשנות 1924–1926 עלה ברוסיה המרכזית אחוז היהודים, שבאו בקשרי נשואין עם לא-יהודים, לכדי 16.77, ואילו ברוסיה הלבנה הגיע בו בזמן רק ל-2.81 ובאוקראינה ל-4.55. באיטליה, שבה מהווה האוכלוסיה היהודית רק אחד לאלף בערך מכל האוכלוסים, נתרבו נשואי-התערובת במאה העשרים במידה כה גדולה, שנדמה היה, כי קהילות אחדות, למשל הקהילה היהודית העתיקה והמפורסמת בליוורנוֹ נידונו לכליון, שכן הילדים מנשואי-תערובת באיטליה זיקתם ליהדות פוסקת בדרך כלל. התחוקה האיטלקית משנת 1938, שגזרה על נשואי-תערובת בין יהודים לנוצרים, שמה קץ לכך.

לפני כמה עשרות שנים היו נשוּאי-התערובת מצויים ביחוד בתוך השכבות היהודיות הגבוהות. ואולם כיום נתרבו גם בתוך השכבות הנמוכות. מתוך חקירה שנערכה בבודפשט יוצא, כי בשנת 1929 באו בקשרי נשואין עם לא-יהודים 16.51% מכל היהודים המתחתנים, בעוד שבתוך מעמד הפועלים היה השיעור האחוזי הרבה יותר גבוה, דהיינו 27.7% בין כל הגברים המתחתנים ו-29.2% בין כל הנשים היהודיות המתחתנות. גם ברוסיה המרכזית שכיחים ביותר נשואי-התערובת דווקא בקרב מעמד הפועלים. וכן באמשטרדם, שחלק גדול מיהודיה הם פועלים בתעשית היהלומים, התחתנו בשנת 1934 16.56% מכל היהודים מחוץ לתחום היהדות, ואחוז זה גדל, כנראה, משנת 1934 ואילך במידה ניכרת.

לכאורה אפשר היה להניח, כי בתקופות של אנטישמיות חריפה ביותר פחתו נשואי־התערובת, אולם לא כן היא הדבר, אולי משום שהאנטישמיות מוגבלת בדרך כלל בתחומי שכבות מסוימות של האוכלוסים, וכמה שכבות של המעמד-הבינוני ומעמד הפועלים לא נפגעו מזה אלא במידה מעטה. בגרמניה נתרבו בתקופה שלאחר המלחמה נשוּאי-התערובת משנה לשנה, על אף גידול האנטישמיות ועל אף התעמולה שנהלו נגדם הנציונלסוציאליסטים עוד לפני 1933. אפילו בשנת1933 הראה עדיין מספר נשוּאי-התערובת עליה ניכרת; קרוב לוודאי שסיבת עליה זו טמונה בכך, שזוגות מעורבים רבים שחיו עד אז ביחסים בלתי-חוקיים באו בקשרי-נשואין רשמיים מפחד שמא ייאסרו נשוּאי-התערובת. רק משנת 1934פחתו נשוּאי-התערובת ובסתיו 1935 שמו חוקי-נירנברג קץ להם. לגבי האנשים ממוצא מעורב מבחינים חוקי-נירנברג בין יהודים-למחצה (עם אב יהודי או אם יהודיה) ויהודם לרביע (עם סב יהודי או סבתא יהודיה). יהודים למחצה (גברים ונשים) רשאים להתחתן עם אריי או עם יהודי לרביע רק ברשיון מיוחד מצד הממשלה. יהודים לרביע (גברים ונשים) אינם רשאים להתחתן לא עם צאצאי הורים יהודים ולא עם יהודים לרביע או למחצה, אלא עם אריים בלבד, כדי שתוחש קליטתם בתוך העם הגרמני.

לפגי ההגירה ההמונית של יהודים ממזרח אירופה היו נשואי-התערובת בין היהודים (הספרדים והגרמנים) מרובים בארצות־הברית. רק עם בוא המהגרים מאירופה המזרחית, שסולדים היו מפני נשואי-תערובת, פחת אחוז נשוּאי-התערובת בין יהודי ארצות-הברית. אולם משנת 1900 ואילך שוב מתרבים הללו והולכים, ביחוד בניו-יורק, מקום שהיהודים והאיטלקים, ששכונותיהם סמוכות זו לזו והם חברים למקצוע, התחילו לבוא בקשרי נשואין. לפי דראֶקסלר⁵³, שבדק את רשימות הנשואיI בניו-יורק לשנות 1908–1912, היו נשואי-התערובת שכיחים ביותר בין אמריקאים לבין יהודים מגרמניה וצרפת, שהם קרובים ביותר לאמריקאים מצד רמת תרבותם. אחריהם באו היהודים יוצאי הונגריה והולנד, ובשורה אחרונה היהודים מאירופה המזרחית. נמצא, ששכיחות נשואי-התערובת מקבילה בדרך כלל לאורך זמן הישיבה של היהודים בארצות־הברית. הדבר מתבאר על נקלה. המהגר, שעדיין לא סיגל לעצמו את שפת הארץ ונימוסיה, מגעו-ומשאו מצומצם בתחום בני חוגו בלבד. אך משהוא מרגיש עצמו בן-בית בארץ החדשה, הרי הוא מרחיב את מגעו-ומשאו גם על חוגים אחרים, מתקרב והולך אליהם אפילו עד לידי חיתון.

מתוך טבלה י"ג נראה, שכמעט בכל מקום מרובים הם נשוּאי-התערובת עם איש יהודי מנשואי-התערובת עם אשה יהודית. האישה נתונה יותר להשפעת הוריה וכן גדולים יותר חששותיה מפני היחסים בינה לבין קרובי בן זוגה הנוצרי. נוסף לכך, מספר המקרים, שבהם עובר הצד היהודי קודם הנשואין לדת הנוצרים, באופן שעל-ידי זה לא נרשמים הנשואים כנשואי-תערובת, גדול יותר במקרה של נשואי-תערובת עם אשה יהודית מאשר אצל נשואי-תערובת עם גבר יהודי.

באיזור רוסיה המועצתית עדים אנו לחזיון (עי׳ טבלה י״ג), שברוסיה המרכזית שכיחים יותר נשואי-התערובת עם איש יהודי, ואילו ברוסיה הלבנה ובאוקראינה מרובים יותר נשואי-התערובת עם אשה יהודית. סיבת הדבר היא, שאחוז גדול מאוד מן היהודים המהגרים לרוסיה המרכזית מרוסיה הלבנה ומאוקראינה הם גברים צעירים בלתי-נשואים. אלה נושאים מחוסר נשים יהודיות, נשים נוצריות, מה שאין כן באוקראינה וברוסיה הלבנה, שבהן גורמת הגירתם של גברים יהודים צעירים לעודף נשים, ולכן נישאות הנשים ביתר שכיחות לגברים נוצרים.

נשוּאי-התערובת מצויים ביותר בערים הגדולות, במקום שהשפעת הדת והבדלי המעמדות חלשים ביותר והמגע-ומשא החברתי בין יהודים לשאינם-יהודים רווח ביותר. וכן מרובים יותר נשואי-התערובת במדינות שבהן יושבים היהודים במספר מועט, נהנים זה כבר משווי־זכויות והגיעו להשפעה כלכלית, למשל בדנמרק, אוסטרליה, צרפת, בריטניה הגדולה וכו'. אמנם, בנוגע לשתי הארצות האחרונות חסרים נתונים סטטיסטיים על נשואי-תערובת, אך ידועים הרבה מקרים בודדים של נשואי-תערובת אפילו בתוך הגבוהים שבחוגי האריסטוקרטיה.

אין לתמוה על כך, שבנשואי־התערובת מצוּיים גירושין במידה יותר מרובה מאשר בנשואין בתחום עדה דתית אחת. הפרש הדת עלול להביא ביתר קלות לידי חיכוּכים עם בן או בת הזוג או עם קרוביהם. בהונגריה היה בשנת 1934 שיעור-הגירושין בתחום נשואי-התערובת 27.6% ובשנת 1935 30,3% מכל הגירושין, שקרו בין זוגות, שבהם היו שני הצדדים או צד אחד יהודים. לעומת זה היה בשנות 1925–1930 שיעור מקרי נשואי-התערובת בין כל הנשואין, שבהם היה צד אחד או שני הצדדים יהודים, 13% בלבד.

2. דתם של ילדים מנשואי-תערובת    🔗

יש אומרים שמבחינה ביולוגית נשואי-התערובת הם פחות פוריים מאשר נשואין טהורים, אך דבר זה טרם הוכח. אמנם, המספרים הסטטיסטיים של הארצות, שבהן מצוּיים נתונים על כך, מראים, כי מספר הילדים מנשואי-תערובת נמוך במקצת ממספר הילדים מנשואין יהודיים טהורים. ברם, יתכן מאוד, שסיבת הדבר היא, שעד לפני זמן מועט היו נשואי-התערובת מצוּיים בעיקר בחוגי האמידים, שבהם מספר הילדים נמוך בדרך כלל מאשר בכלל האוכלוסים.

לעומת זה אין כל ספק, שנשואי-התערובת גורמים הפסד ליהדות באותו מובן, שמבין הילדים מנשואין אלה נשאר בתחום הדת היהודית חלק פחות ממחצית. נתונים סטטיסטיים מכמה ארצות מראים, כי מבין הילדים מנשואי-התערובת, שגרו עוד בבית הוריהם, החזיקו ביהדות:

בדרך כלל נשארים, איפוא, פחות מרבע מהילדים הנולדים מנשוּאי-תערובת בתחום היהדות, ואחוז זה גבוה יותר אצל נשואי-תערובת עם איש יהודי. מהכלל האחרון הזה יוצאת ואֶלס-החדשה הדרומית, דבר הבא ללמד, כי כאן משפיעה האֵם על חינוכם ועל דתם של הילדים יותר מן האב. כיוון שהשיעורים האחוזיים הנ״ל מתייחסים רק לילדים שעודם חיים בבית הוריהם, קרוב לוודאי הוא שרבים מן הילדים מנשואי-תערובת פורשים מן היהדות לאחד עזבם את בית הוריהם גם על-פי החלטת עצמם, מתוך התחשבות בקרוביהם הנוצרים. הרי נראה שמוצדקת ההנחה, כי מבין הילדים מנשואי-תערובת נשארים בתחום היהדות לא יותר מ־10%.

בהונגריה קיים חוק, שלפיו רשאים המתארסים המובדלים בדתם להתנות על דת ילדיהם העתידים להיוולד; ואם לא הוסכם על כך, הולכים הבנים אחרי דת אביהם והבנות אחד דת אמן. מבין 85 המקרים, שבהם נעשו הסכמים כאלה בבודפשט בשנת 1932, היו רק 14 לטובת הדת היהודית. אין ספק, כי גם בארצות אחרות רווחת אצל ההורים המגמה ״להקל את דרך החיים״ של הילדים, כלומר להכניסם תחת כנפי הדת הנוצרית השלטת.

בפרוסיה היו הילדים מנשואי-תערובת בשנת 1933 24.46% מכל הילדים מנשואים יהודיים טהורים; בברלין הגיע שיעור זה באותה השנה ל-31.32%, בבודפשט בשנת 1932 ל-23.98%. כיוון ששיעור-הילודה אצל היהודים בפרוסיה והונגריה נמוך גם בלי זה, הרי העובדה, כי מבין הילדים הנולדים מנשואי-תערובת נשארים בתחום היהדות הרבה פחות ממחצית, נודעת לה כמובן חשיבות ידועה. מבחינה זו עלול היה איסור נשואי-התערובת בגרמניה, שהוטל בשנת 1935, להשפיע לחיוב על הריבוי הטבעי של היהודים, אלא שבו בזמן הורע מצבם הכלכלי והפוליטי והרצון של ההורים היהודים להעמיד ולדות פחת יותר ויותר.

נשואי-התערובת הם פסיעה אחרונה ומכרעת במהלך הטמיעה של היהודים. כל עוד קיימים בינם לבין הנוצרים רק יחסים כלכליים ,(commercium)אך לא קשרי משפחה ונשואין (connubium), יכולים היהודים להתקיים כעדה נבדלת. אך משנוספו ליחסים הכלכליים יחסי משפחה ונשואין, הרי מתמוטטת המחיצה האחרונה החוצצת עדיין בין היהודים לבין סביבתם, ועל-ידי זה נחתם גזר-דינם לכיליון במוקדם או במאוחר. קרוב לוודאי, שהיעלמות היהודים בהרבה ארצות, שבהן מרובים היו בימי-קדם ובימי הבינים, יסודו בכך, שמחיצה אחרונה זו נהרסה כולה.

3. השפעת נשוּאי-התערובת על ההרכב הגזעי של היהודים    🔗

כדי לעמוד על השפעת נשואי-התערובת בתחום ההרכב הגזעי של היהודים, בוחרים אנו דוגמה מספרית, – הדוגמה מפרוסיה, שבה נולדו בשנת 1933 מנשואים יהודים טהורים 1913 ומנשואי- תערובת 468 ילדים. על יסוד האומדנה הנ"ל של 10% יישארו מבין הילדים מנשואי-התערובת 47 בתחום היהדות, כלומר 2.4% מכל הילדים שנולדו באותה השנה בפרוסיה להורים יהודים. על זה יש להוסיף חלק מ-160 הילדים, שנולדו לאמהות יהודיות מחוץ לנשואים. אם נניח שלמחצית הילדים האלה היו אבות נוצרים, ואם נוסיף גם מקרים של הפרת ברית-הנשואין עם גבר לא-יהודי מצד אשה יהודיה, הרי קרוב לוודאי שלא נגזים אם נאמוד את מספר הנולדים המעורבים הנשארים בתחום היהדות כדי 150. הם יהוו אז בערך 7% מכל הנולדים היהודים. מובן, כי אחוז שנתי גבוה כזה של דם מעורב מן ההכרח שישנה במשך תקופה קצרה ביחס את התכונות הגזעיות של היהודים. אילו נמשך מהלך זה באין מפריע, הרי במשך זמן לא ארוך ביותר היה מתמעט עד מאוד בין יהודי פרוסיה מספר היהודים שאין בין אבותיהם הקרובים נוצרים.

אף-על-פי שהמספר המוחלט של הילדים המעורבים הנשארים בתחום הנצרות גדול ממספר הילדים הנשארים יהודים, הרי השפעת נשואי-התערובת על ההרכב הגזעי של הנוצרים פחותה הרבה יותר. מספר הילדים בעלי דם מעורב הנכנסים לנצרות, הוא על-פי החישוב דלעיל 1,500 בערך, היינו רק כרבע אחוז מכל 608,891 הילדים שנולדו להורים נוצרים בפרוסיה בשנת 1933. אמנם בברלין לבדה עלההשיעור הזה ל-2% בערך. לפי התוצאות הזמניות של המיפקד הגרמני מיום 17 במאי 1939 נמצאו בגרמניה רבתי (לרבות אוסטריה ומחוז הסוּדטיםׂ): 330,892 יהודים במובן חוקי נירנברג, כלומר ילדים (גם משומדים) מהורים יהודים; 72,738 יהודים למחצה; 42,811 יהודים לרביע.

 

פרק שביעי העליה הכלכלית של היהודים מתקופת האמנציפציה ואילך    🔗

1. ראשית הפעולה הכלכלית של היהודים באירופה    🔗

המבנה הכלכלי של היהודים בימינו הוא תוצאה מגורלם המדיני. בארץ־ישראל היתה החקלאות

מקור קיומם העיקרי בימי קדם. משנעקרו במאה הששית לפני ספה״נ ממולדתם לבבל, עזבו רבים מהם את עבודת האדמה, כדרך מהגרים בכל מקום, והתחילו להתפרנס מן המסחר, אם כי חלק רב מהם נשאר נאמן לחקלאות⁵⁴. וכשבאו היהודים לאחר חורבן חייהם המדיניים לארצות ים־התיכון ולימים לאירופה המערבית והמרכזית, נגדרה בפניהם, בפני הזרים, הכניסה לעדת־הכפר המבוססת על בעלות קרקע משותפת, ועל־כן לא יכלו לפנות אל עבודת־האדמה. אגב, מחמת התהוות המשטר הפיאודלי הלכה עבודת האדמה ונעשתה לאט לאט בימי־הבינים אומנות בזויה ועלובה ברוב הארצות. האצילים או הכנסיה השתלטו על מרבית הקרקע ובעליו הקודמים מוכרחים היו לעבדו כחוכרים ואריסים וחיו חיי משועבדים. באלף השנים הראשון לפסה״נ פוגשים אנו עוד כה וכה בסיציליה ובשאר ארצות ים־התיכון יהודים בעלי מטעי־תות (לשם גידול תולעי־משי), כרמי־גפנים וגני־פירות; כמו כן היתה זו עד היום תופעה שכיחה במזרח אירופה, שיהודי כפרי, ובכמה מקרים גם היהודי בן העיירה, היתה לו חלקת אדמה או גן לגידול ירקות ופירות או פרה או עופות לצרכי עצמו. ואולם למן מסע־הצלב ועד סוף המאה הי״ח לא היתה החקלאות משמשת כמקור־מחיה ראשי ליהודים כלל ועיקר.

במקום החקלאות בא המסחר. רוב היהודים לא באו לאירופה המערבית והמרכזית ישר

מארץ־ישראל, אלא לאחר שעשו מאות בשנים בארצות מפותחות ביותר מבחינה כלכלית, כגון בבל, איטליה, מצרים. בארצות אלה נתפתח משטר המשק הרכושני במאות השנים הראשונות לספה״ג עד לגובה, שאליו הגיעו ארצות מערב אירופה ומרכזה רק לאחר גילוי אמריקה. היהודים נתחנכו במשטר רכושני, שמצא את ביטויו במשפט הרומאי, ושימשו נושאים למשטר זה גם במקומות מגוריהם החדשים. היהודים שימשו סמל לעקרון ההתחרות החפשית והשאיפה לריווח בתוך משק כפות על־ידי בעלות קרקע משותפת או תקנות אגודות־האומנים או מונופולים. בתחום המסחר בתוצרת המזרח, שהיה ענף מסחרי חשוב ביותר בימי־ הביניים, נסתייעו היהודים ביחסיהם ובקשריהם עם בני עמם ודתם בארצות המזרח, שאתם יכלו לישא־וליתן בעברית.

יסוד הצלחתם במסחר היה באותו ערך־נדירות, שנודע אז ועד הזמן החדש בארצות אירופה לעבודת־המוח לעומת עבודת־­היד. מסחר מוצלח מצריך ידיעת חשוב וכתוב, דמיון חשבוני וכשרון־ צירופים, זה שהיה בימי־הביניים רק קניינו של חלק מועט מבין הנוצרים, בעוד שהיהודים הביאוהו עמם מן המזרח ומממלכת רומא וקיימוהו בידם ברוח המסורת ובעזרת בתי־הספר. בה בשעה שהנצרות הטילה מצות ידיעת קרוא וכתוב על הכמרים בלבד, הרי מצות תלמוד תורה חובה היא על כל אדם מישראל. בתקנת בתי־ספר וחובת הלימוד הקדימו היהודים את הנוצרים באלפיים שנה. במסחר סייע בידם, כפי שכבר נאמר בפרק הרביעי, הכשרון הנמרץ לתפוס את מצב הנפש של הזולת, שסגלו לעצמם מתוך חיי העיר. באומנויות שעיקרן בעבודת־יד (חקלאות, מלאכה) מסוגלים היו להתחרות עם היהודים כל האוכלוסים הנוצרים, ואילו במסחר לא היו כשרים לכך, אלא מעטים מהם. נדירות זו היא שגרמה לכך, שעבודת־המוח השתלמה יותר מעבודת־היד, והיא שקבעה את ״מעמדם הטבעי״ של היהודים במסחר ובשאר המקצועות החפשיים, כגון רפואה וכו'. תמיד הרגישו עצמם היהודים מדוכאים ושלא במקומם בעבודת־יד חדגונית רגילה, לפי שסברו, כי הם מסוגלים לעבודה ששכרה מרובה יותר. ואילו הנוצרי של ימי־הביניים, שלא ידע כתוב וחשוב, לא היה סבור כך.

התעסקות היהודים במסחר גררה אחריה גם את השימוש באומנויות רבות, שנצרכו להן, כדי

לשמור על סחורותיהם או כדי להכשירן לדרישות הלקוחות. באלף השנים הראשון לספה״נ עדיין לא נתפרדו התפרדות גמורה מקצוע הסוחר ואומנותו של בעל־מלאכה זה מזו: תכופות היו הסוחרים אומנים (דבר מצוי במקצת גם בימינו, למשל אצל שענים, סוחרים באבנים יקרות וכדומה). היהודי שסחר באבנים יקרות ידע על־פי־רוב גם ללטוש או לשבץ אותן; סוחר אריגים ידע לגזור או לתפור אותם; סוחר בגדים משומשים נצרך לבקיאות בניקוים או תיקונם, וסוחר פרוות נצרך לזו בשמירתן ועיבודן. צירוף ישן זה של מסחר ומלאכת־יד מתגלה עד ימינו בזה, שהיהודים שכיחים ביותר באותן מלאכות, המקנות לסחורות את צורתן הסופית ומכשירות אותן לתצרוכת (finishing trade). הם מצויים עדיין גם באותן מלאכות, שמוצאן ופריחתן במזרח, למשל, במלאכת צריפת הזהב, בייצור משי, באריגה ובצביעת אריגים.

יתכן, שמחמת יתרון כוחם הרוחני יכולים היו היהודים בימי־הביניים להחזיק עוד זמן רב

בעמדת־הבכורה שלהם במסחר, אילו נשאר המסחר שדה להתחרות חפשית, ואולם הנוצרים, שנבצר מהם למגר את היהודים בהתחרות חפשית, ניצלו את השפעתם על רשויות הערים כדי לאסור עליהם את ההתעסקות ברוב ענפי המסחר. וכך העבירו הנוצרים לידם במשך 250 השנים למן מסע הצלב הראשון ועד לשנת ״המות השחור״ (1349), הנודעת לדראון, את המסחר במערב אירופה ומרכזה, וגירשו את היהודים מן הארץ או הגבילו אותם לכמה ענפים בזויים של המסחר הקמעוני וכן על עסקי הלוואה ברבית שנאסרו לנוצרים מטעם הכנסיה. גם ממלאכות־היד נדחקו יהודי אירופה המערבית והמרכזית על־ידי אגודות־האומנים. רק מלאכות־יד מועטות הותרו להם, כמו קצבות, אפיה, חייטות, לפי שהשימוש בתוצרתן אסור ליהודים על־פי דתם אם לא הוכנה בידי היהודים, וכן הדבר במלאכות שהיו בזויות בעיני הנוצרים (ניקוי, בורסקאות וכר).

רק היהודים הספרדיים, שהיגרו לאחר גירוש ספרד לתורכיה, דרום צרפת, הולנד וכמה ארצות

שמעבר לים, שמרו על עמדתם המכובדת במסחר, בעסקי כסף, במלאכות מיוחסות (מפתחי נחושת, צורפי־זהב, לוטשי־יהלומים) וברפואה.

בפולניה, שמאז המאה הי״ד היגרו אליה הרבה יהודים מגרמניה, התעסקו היהודים נוסף למסחר

גם במקצוע המזיגה, שהיהודים עסקו בו מטעם הפריצים הפולנים, וכן בחכירת מכסים ומסים, שגבייתם נמסרה תכופות לידם. ועוד זאת: בפולניה היה משטר אגודות האומנים פחות מפותח, והיהודים יכלו לעתים לעסוק גם במלאכות שונות מן המנויות למעלה.זאת עשו בהיקף יותר רחב במאה הי״ח והי״ט, כשמספרם גדל והמסחר לבדו לא סיפק את צרכי כולם. מלבד אותן מלאכות, שייצרו מיצרכים לשם ממכר ישיר לצרכנים, אחזו היהודים גם בשירותים אישיים ונעשו ספרים, עגלונים, סבלים, כובסים, מנקי־בגדים וכו'.

2. פיזור מקצועי מוגבל על אף השוויון המשפטי    🔗

ההגבלה החוקית של היהודים בתחום מקצועות מעטים, שהיתה קו אופייני למצבם עד המאה

הי״ח, בוטלה בארצות שבהן הושוו בזכויותיהם הפוליטיות. להלכה אפשר היה ליהודים בארצות האמנציפציה להתפזר על פני כל המקצועות ולהתקרב לנוצרים מבחינת הרכבם המקצועי. ואולם למעשה עמדו למפגע ל״פיזור״ רחב מעין זה הרבה גורמים מעכבים.

ראשית, עם מתן האפשרות המשפטית לא סולקו תמיד המכשולים האדמיניסטרטיביים

והסוציאליים. לפי החוק אפשר היה להם, למשל, להיות פקידים, קצינים, שופטים וכו', אך למעשה לא נתמנו לכך בהרבה ארצות או נתמנו במספר מועט בלבד. ליהודים הותר לרכוש קרקע ולעסוק בחקלאות, אבל כמעט שאי־אפשר היה להם לחדור לתוך המבנה המוצק של עדת הכפר ולהחזיק מעמד בפני המשפטים הקדומים של תושביו.

שנית, מסורת המסחר היתה מפותחת אצל היהודים זה מאות שנים; בתחום זה היו להם ידיעות

ונסיונות ופה הרגישו את עצמם כבעלי־בית. כנגד זה היה במעבר למקצוע אחר משום סיכון. על כן מקובל היה, שההורים השתדלו להחזיק את ילדיהם באותו מקצוע, שנראה להם בטוח וקרוב ביותר. כל יהודי, שעסק באיזה מסחר שהוא והתפרנס ממנו, ביקש להוריש אותו לבנו או לחתנו. עם שיפור תנאי התחבורה במאה הי״ט התפתח המסחר עד מאד; ליהודים אפשר היה להרחיב את מפעליהם ולעבור ממסחר קמעוני למסחר סיטוני, שהפיק להם רווחים גדולים.

שלישית, במאה הי״ט היה המסחר בכללו, וביחוד באירופה המערבית והמרכזית, מקצוע מכובד

ומכניס רווחים. החקלאות הזעירה והמלאכה נפלו ממנו בשתי הבחינות האלה, ולא היה להן, איפוא, כוח מושך.

רביעית, מלבד המסחר נחשבו למקצועות מכובדים ומכניסים רווחים הבנקאות, התעשיה הגדולה

והמשק החקלאי הגדול. במקצועות אלה לא יכלו היהודים להיאחז אלא כשהיה בידיהם הון רב. כנגד זה חדרו למקצועות החפשיים, לפעמים מתוך רעב ומצוקה, גם רבים מבני העניים.

חמישית, מחמת חיי־גיטו במשך מאות שנים נדלדלו היהודים בגופם, (ולעומת זה נתחדדו ביותר

ברוחם, ומשום כך לא היו מסוגלים לכל המקצועות. קשה היה ליהודים לעמוד במקצועות שהזקיקו את בעליהם להתאמצות גופנית יתירה או לעבודת־יד חדגונית ללא כל התאמצות רוחנית.

שישית, חובת מנוחת השבת, שרבים מן היהודים עוד הקפידו עליה, הפריעה אותם מלהכנס

לכמה מקצועות.

מפני כל הטעמים האלה לא היתה לאפשרות המשפטית שניתנה להם להכנס לכל המקצועות אלא

השפעה מצומצמת. אמנם ניטלה מקצת מחשיבותו של המסחר אצל היהודים וניתנה לטובת התעשיה והמקצועות החפשיים, אבל הפקידות, החקלאות והמלאכה, הם המקצועות החשובים ביותר לנוצרים בצד העבודה בבתי־החרושת, מקומן לא ניכר הרבה אצל יהודי אירופה המרכזית והמערבית.

3. היהודים כחלוצי התקופה הרכושנית    🔗

מעבר היהודים ממסחר קמעוני למסחר סיטוני ולתעשיה נתאפשר על־ידי התפתחות המשק

הרכושני. הקמת התעשיה החדשה על בתי־החרושת שלה ויתרונם הטכני של המפעלים הגדולים על המפעלים הקטנים הצריכה הון רב. חלק מהון זה הספיקו היהודים, שהיו רגילים במשך כל ימי־הביניים להחזיק כסף מזומן לשם פעולה מסחרית ועסקי־מילווה. בימי־הביניים הם היו מלווים כסף זה בעיקר לאצילים, שקנו בו מצרכים או שירותים אישיים (למשל, שכרו חיילים וציידום) ומחמת קשיים בתשלום החובות היו באים תכופות בריב עם הלווה. ואולם עכשיו אפשר היה להם להלוות את כספם ליצרנים, שהפיקו רווחים גדולים מייצור סחורות ולא היה להם כל קושי בפרעון החוב. המלווה היהודי נהפך עתה מנושה קשה־לב לידיד ושותף של הלווה. את הרבית הגבוהה, שהיה נוטל בעל כרחו מחמת אי־בטחון הפרעון, אפשר היה לו עתה להפחית במידה ניכרת. הסוחר היהודי מילא תפקיד חשוב גם באירגון השיווק של תוצרת התעשיה. לעתים קרובות נכנס בעל־ההון היהודי כשותף פעיל או סמוי למפעל התעשייתי או העביר אותו לרשותו. הבעלים הנוצרים בתעשיה הגדולה באו ברובם מבין בעלי מלאכה ותעשיה זעירה, שהעלו את מפעליהם לדרגת מפעלים גדולים; ואילו היהודים נכנסו לתעשיה הגדולה מתחום הבנקאות והמסחר.

בתקופת אגודות־האומנים, ששלטו בחיים הכלכליים של הערים בימי־הביניים, נחשבה השאיפה

למחזור גדול ולרווחים גדולים לבלתי־מוסרית, לפי שעל־ידי זה נתקפחה פרנסתם של שאר חברי האגודה. היהודי, שנמנעה ממנו הכניסה לאגודה, מוכרח היה לעסוק במקצועו כיחיד וכיריב לחברי האגודה, ומאמציו להרחיב את עסקו נראו כפגיעה ברוחו הקדוש של מוסר האגודה. שריד אחרון למוסר זה מוצאים אנו עד היום בתקנון המקצועי של רופאים או עורכי־דין, האוסר על היחיד לרכוש לקוחות משל אחרים. ואולם במסחר ובמלאכה נעלמה השקפה זו עם ביטול אגודות־האומנים במאה הי״ט. שיטת העסקים של היהודים, שהיתה מכוונת להרחבת המפעל הפרטי תוך מלחמה במתחרה, והשאיפה לריווח גדול ככל האפשר, נעשו מניעים עיקריים של השיטה הרכושנית כולה, ואבד להם ייחוד אפיים. עמדתם הסוציאלית בחיים הכלכליים באה לידי ״נורמליזציה״. הם עלו עלייה מהירה בבנקאות, במסחר ובתעשיה ובמקרים רבים הגיעו לאמידות ועושר.

4. הפיגור הכלכלי של היהודים במזרח אירופה לפני המלחמה העולמית    🔗

האמור למעלה מתיחס בעיקר לאירופה המערבית והמרכזית ולארצות שמעבר לים, שבהן

התפתחו התעשיה והמסחר בקצב מהיר. במזרח אירופה (כלומר, ברוסיה, פולניה, הארצות הבלטיות, סלובקיה, קארפטורוסיה, שברובן הושוו היהודים בזכויותיהם רק על־ידי המהפכה הרוסית בשנת 1917) התחילה ההתפתחות הרכושנית רק במחצית השניה של המאה הי״ט, ובכמה מארצות המזרח עדיין לא התחילה כלל. משום כך היתה העלייה הכלכלית של היהודים בארצות אלו הרבה יותר אטית. רובם של יהודי אירופה המזרחית נשארו גם במאה הי״ט סוחרים זעירים, רוכלים, מתווכים במסחר, מוזגים, בעלי־מלאכה, סבלים. לא היו להם לא ההון הדרוש ולא ההשכלה הכללית והמקצועית, שהקלו על יהודי הארצות המפותחות את עלייתם אל התעשיה הגדולה, המסחר הסיטוני והבנקאות.

טעם שני, ואולי החשוב ביותר, להפרש במצבם הכלכלי של יהודי הארצות הרכושניות

המפותחות ושל יהודי אירופה המזרחית, הוא חלקם השונה בין כלל האוכלוסים. יהודי רוסיה וגליציה, שמספרם בשנת 1800 היה בערך 1,250,000, היו מכפילים את מספרם כל 35 עד 40 שנה והם הגיעו בשנת 1880 כמעט לחמישה מיליונים. למספר כה רב לא היה די מקום לפעולה באיזור נחשל מבחינה כלכלית, ומה גם שממשלת רוסיה צימצמה בתחילת המאה הי״ט את זכות־הישיבה של היהודים על תחום־ המושב. בשנת 1897 ישבו בתחום־המושב %96 מ־ 5,110,000 היהודים ברוסיה האירופית. בפלכים הפולניים שבתחום זה הם היו %14 ובפלכים הרוסים %11 מכלל האוכלוסיה. אילו אפשר היה להם להתפשט במדינת רוסיה כולה, הרי היו מהווים רק %59 מכל האוכלוסים והיו מוצאים להם די אפשרויות לפעולה במסחר, בתעשיה ובמלאכה. 200,000 היהודים, שניתנה להם זכות־ישיבה מחוץ לתחום המושב בשל השכלתם האקדמית או עשרם (הסוחרים בני ״דרגה ראשונה״), הצליחו מאד בפעולתם הכלכלית. חלק גדול מתעשיית הסוכר והנפט היה ברשותם. רבים מהם עסקו כקבלנים בבנין מסילות־ברזל, במקצוע הבנקים ובסחר המתכת. ואולם בתחום־המושב גדוש־היהודים נשאר חלק גדול מהיהודים ללא יסוד כלכלי והחליף את מקצועו מיום ליום, הגדיש את המסחר הקמעוני, את מקצועות התיווך ואת המלאכות (חייטות, סנדלרות, נגרות, פחחות, פרוותנות, אפיה, קצבות) ועמד תמיד על פי תהום כלכלית. אמנם, בצד ״אנשי־האוויר״ הללו (Luftmenschen), כפי שכינה אותם מכס נורדוי, היה חלקם של היהודים ניכר במסחר התבואה והעצים, וכן היו מרובים כקבלנים ופועלים בבתי־מלאכה לייצור בגדים, רהיטים, עור, צרכי־מזון וכו'. כפועלי תעשיה היו היהודים עסוקים בבתי־חרושת לטבק וגפרורים, אך לעומת זה מעטים היו הפועלים היהודים במכרות שבמחוז דון ובבתי־החרושת לסוכר שבאוקראינה, אף־על־פי שרבים מבעלי המפעלים היו יהודים. במרכזי תעשיית האריג שבלודז וביאליסטוק היו הרבה אורגים יהודים, שעבדו בבתי־החרושת וכן בנולי־יד בבית.

בגליציה, איזור אוסטריה־הונגריה לפנים, ישבו בשנת 1914 800.000 יהודים, כלומר 11%

מכלל האוכלוסים. מצבם דומה היה למצב היהודים בתחום המושב, ואולי היה עוד קצת יותר גרוע, מפני שגליציה היתה יותר נחשלת מבחינה כלכלית. רק לחלק מועט מהם היתה הכנסה קבועה כלשהי. רובם התפרנסו ממסחר זעיר, ממכירת משקאות חריפים, מסרסרות וממלאכות שעבדו בהן באופן פרימיטיבי ובשכר זעום. כמה מהם שימשו כסוכנים (״פאקטורים״) של בעלי־אחוזות נוצרים. כברוסיה כן בגליציה נאלצים היו בסוף המאה הי״ט מאות אלפים יהודים להגר למדינות הים מחוסר מקורות פרנסה.

ברומניה אמנם נמנעו מן היהודים הזכויות המדיניות המלאות עד המלחמה העולמית, אך מצבם

הכלכלי היה פחות או יותר טוב עד שנות השמונים של המאה הי״ט. הם היוו רק %2—%3 מכלל האוכלוסים ובידיהם התרכז מסחר־התבואה החשוב וחלק ניכר מהבנקאות. הם השתתפו באופן פעיל בהקמת התעשיה והקימו הרבה ענפי־תעשיה חדשים, למשל תעשית האריגים. אולם מצבם הורע בסוף המאה הי״ט, לרגל הגירה יהודית מרובה מגליציה והתגברות האיבה מצד הממשלה.

5. גילגולים כלכליים באירופה לאחר המלחמה העולמית (1914—1918)    🔗

המלחמה העולמית הביאה אחריה שינויים נוקבים במצבם הכלכלי של היהודים. השינויים

העיקריים ניתנים לסיכום כלהלן:

א. עקב המהפכה הרוסית הולאמו כל מפעלי התעשיה והמסחר הגדולים, נקבע מונופול ממשלתי

לסחר־החוץ ונאסר המסחר הפרטי או שהוטלו על הסוחר ענשים מרובים ונשללו ממנו אי אלו זכויות אזרחיות. על־ידי זה ניטל בבת־אחת יסוד קיומו של רוב יהודי רוסיה.

לנוצרים גרמה ההלאמה זעזועים הרבה יותר קלים, שכן , 85%מהם היו עסוקים בחקלאות ורק

8% בתעשיה, מלאכה ומסחר, ואילו מבין היהודים עסקו %90 בשלושת המקצועות האלה. משהנהיגה הממשלה בשנת 1921 את הפוליטיקה הכלכלית החדשה (נאפ) רווח לזמן־מה למסחר הפרטי, אך גורל היהודים היה בכל זאת נורא. מאות אלפים יהודים גוועו ברעב מחוסר אמצעי־קיום, מפני שהממשלה לא יכלה ליצור להם מקורות־קיום חדשים באותו הקצב שבו נסתמו המקורות הישנים. 12 השנים מ־1917 עד 1929הן אחד הפרקים העגומים ביותר בתולדות הכלכלה של יהודי רוסיה⁵⁵. שיפור אטי במצבם חל רק עם הנהגת תכנית־החומש הראשונה בשנת 1929, כשנפתח לפניהם כר־פעולה חדש בתעשיה, והנוער היהודי זרם לעבודה בבתי־חרושת. נוסף לכך נתקבלו הרבה יהודים כפקידים בהנהלה ובמפעלי המשקים המולאמים, ובעלי המקצועות החפשיים (רופאים, מהנדסים וכו׳) עברו ברובם לשירות הציבורי. בעלי־מלאכה יהודים, שעבדו מקודם ברשות עצמם, התאגדו לקואופרטיבים והקימו מפעלים בינוניים וגדולים; הממשלה סייעה בידם על־ידי הספקת חומר גלמי ומסירת הזמנות. בערך 15,000 משפחה התישבו על הקרקע בקרים ובבירוביג’ן (פרטים על כך יובאו בפרק ט). הנוער היהודי ניצל במידה מרובה את ההזדמנות של כניסה בלתי־מוגבלת לאוניברסיטאות.

לעומת התקופה שלפני המלחמה נבדל המבנה הכלכלי של יהודי רוסיה בזה, שהסוחר הזעיר

נעלם כמעט לגמרי, בה בשעה שמספר היהודים בין פועלי בתי־החרושת והפקידים הציבוריים ובמקצועות החפשיים עלה הרבה. הואיל ולמן 1929 שורר ברוסיה מחסור בפועלים ומי שמסוגל ורוצה לעבוד מקבל עבודה, נעלמו, בין בני הגילים הצעירים, אנשי־האויר. משום כך, וגם מפני גיוון המקצועות, נשתפר המבנה הכלכלי של היהודים. מקום לחששות מניח חלקם הנפרז בפקידות ובמקצועות החפשיים, העלול לעורר, כמו בארצות הרכושניות, את חמת האוכלוסיה הנוצרית וקנאתה והמטיל על היהודים תלות יתירה בממשלה הקיימת.

ב) פחיתת ערך המטבע, שחלה אחרי המלחמה בכל מדינות אירופה המרכזית והמזרחית, החריבה

חלק גדול מרכוש היהודים. מהיותם סוחרים ובנקאים השקיעו חלק גדול מרכושם במשכנתאות, ניירות־ערך ואגרות־חוב, ולכן נפגעו מן האינפלציה לאין־ערוך יותר מאשר הנוצרים, שרכושם היה מושקע על־פי רוב בנכסים דלא־ניידי (קרקע, בתים). כל עוד נמשכה האינפלציה, השלו היהודים את עצמם כאילו הם עשירים, אך משהתחילה הדיפלציה נוכחו לדעת, כי הפכו בין לילה אביונים. ביחוד

נהרס במחי אחד מעמדם של בעלי־הרינטה המרובים, ביחס, בין יהודי אירופה המרכזית והמערבית, שנתפרנסו מקודם מפנסיות או מהכנסות מניירות־ערך וממשכנתאות.

ג) מאז המלחמה העולמית גבר והלך משק המדינה (אטאטיזם). המדינה הטילה את פיקוחה יותר

ויותר על ייצור נכסים וחלוקתם. משום כך נצטמצם כר־הפעולה של בעלי המפעלים הפרטיים. בכל מקום שהמדינה הניחה את ידה על ענף משקי, אנוס היה בעל המפעל הפרטי היהודי להידחק, ויחד עמו נהרס גם קיומם של הפועלים היהודים. בפולניה, למשל, שבה הנהיגה המדינה מונופולין על משקאות חריפים, גפרורים, טבק, מלח וכמה ענפי מסחר־היצוא, הוחלפו בנוצרים לא רק בעלי־המפעל היהודים בענפי משק אלה, אלא גם הפקידים והפועלים היהודים. הוא הדין במקום שהמדינה הטילה את פיקוחה על הבנקאות וריכזה את עסקי־הבנק בכמה בנקים גדולים. דחיקת הפקידים היהודים ממשרותיהם מתבארת בעיקר מתוך כך, שהמדינה מבכרת את בני העם השולט על פני היהודים, ובמקצת מתוך כך שעם הלאמת המפעלים משתנה גם אפים. שלא כמפעלים הפרטיים המתחרים זה בזה, אין המפעלים המולאמים זקוקים יותר לזריזות וכוח־ההמצאה המציינים את היהודים, אלא יכולים להסתפק בהנהלה ביורוקראטית.

ד) התפשטות התנועה הקואופרטיבית, ביחוד בייצור תוצרת חקלאית, בקנייתה ושיווקה, אף היא

גורם שהשפיע לרעה על מצבם הכלכלי של היהודים לאחר המלחמה. בגליציה המזרחית נתרבו הקואופרטי­בים והאגודות הצרכניות בין האכרים האוקראיניים בהיקף גדול כל כך, שהסוחר היהודי בכפר נשמט יסוד קיומו. מסחר התבואה, שלפני המלחמה מצאו בו את מחייתם הרבה מאוד יהודים בגרמניה, אוסטריה, הונגריה ורומניה, הושמט בחלקו הגדול מידם על־ידי הקואופרטיבים לשיווק של האכרים, והוא הדין בתחום המסחר בבהמות ובמוצרי בעלי־חיים וזרעים. אחת הפעולות הראשונות של הממשלה הנציונלסוציאליסטית בגרמניה היתה זו להעביר את כל המסחר בתוצרת חקלאית לידי קואופרטיבים מיוחדים, ולסלק מהם את היהודים לגמרי. גם התפשטות הקואופרטיבים הצרכניים בערים ובכפרים פגעה קשה במסחר הקמעוני של היהודים.

ה) אחרי המלחמה התפתחה בהרבה מדינות השאיפה לאבטארקיה משקית, שמטרתה להגביל את

היבוא ולייצר את הסחורות הדרושות בארץ גופה. לצורך זה נעשה סחר־החוץ בכמה ארצות מונופולין של המדינה. מגמות אלה צימצמו את היקף סחר־החוץ, שהיה קודם לכן במידה לא מעטה בידי יהודים. נוסף לכך נתפצלו כתוצאה מן המלחמה העולמית שני האזורים המדיניים הגדולים רוסיה ואוסטריה־הונגריה להרבה מדינות, שהקימו מחיצות־מכס ביניהן ועל־ידי זה נתערערו יחסי־המסחר מלשעבר. יהודי פולניה, שייצרו מקודם בשביל השוק הרוסי העצום, הפסידו שוק זה על־ידי המלחמה.

ו) התהוותם של מפעלים גדולים וטראסטים בתעשיה, במסחר ובמקצוע הבנקים, שראשיתה חלה

אחרי המלחמה, גרמה לחורבנם של הרבה מפעלים קטנים. מי שעמדו מקודם ברשות עצמם במסחר, מלאכה ותעשיה נעשו יותר ויותר פקידים במפעלים גדולים. דבר זה פגע מאוד ביהודים, לפי שהם מקבלים משרות במפעלים גדולים ביתר קושי מאשר הנוצרים. מאז 1933 נשללה מהם בגרמניה אפשרות זו לגמרי; אבל אין ספק, כי גם בהרבה ארצות אחרות מקופחים הם מבקשי המשרות מבין היהודים לעומת הלא־יהודים.

ז) התגברות האנטישמיות בהרבה ארצות אירופיות הפקיעה יותר ויותר לקוחות מהמסחר

הקמעוני היהודי. בפולניה סייעה לכך גם עליתו המהירה של מעמד־סוחרים נוצרי, זה שלפני המלחמה עמד רק בראשית התהוותו. למן 1933 ניתן לחרם על עסקי יהודים בגרמניה אישור וסייוע מצד הממשלה. בערים הקטנות היה חרם זה למראשיתו חזק כל־כך, שלא נשאר להם ליהודים אלא לסגור את חנויותיהם או למכרן לנוצרים. מחמת לחץ הממשלה הנציונלסוציאליסטית, ביחוד בשנות 1937—1938, עברו גם בערים הגדולות רוב המפעלים היהודים הגדולים לידים ״אריות״. מפעלים של גרמנים נוצרים הוכרחו לפטר את סוכניהם היהודים בארץ ומחוצה לה. אפילו הבורסה, נחלתם מאז, ננעלה בפניהם, ואין מתירים להם לשמש בה כסרסורים. גם מחוץ לתחום המסחר הצירו בשנות 1933—1938 חוקים חדשים מיוחדים בגרמניה יותר ויותר את פעולת היהודים. עוד בראשית המשטר הנציונלסוציאליסטי פוטרו היהודים מכל המוסדות הציבוריים. אסור להם להורות באוניברסיטאות ובבתי־ספר. נשללה מהם הרשות לשמש כרוקחים, מוכרי־ספרים, מוציאים לאור, עתונאים, ארדיכלים או אמנים, לפי שהממשלה סבורה, כי ״בתור יהודים חסרה להם המהימנות הדרושה וההכשרה ליצירת נכס תרבותי גרמני״. הרופאים ועורכי־הדין היהודים הוגבלו בפעולתם ולבסוף נשללו מהם רשיונותיהם לגמרי בשנת 1938.

אבן־הגמר להתפתחות זו הונחה בנובמבר 1938 לאחר שנורה יועץ הצירות הגרמנית בפריס

בידי יהודי פולני בן י״ז. אז נערכו פרעות ביהודים ברחבי גרמניה, ובעקבותיהן הוצאו היהודים מן המקצועות האחרונים שהיו עוד פתוחים לפניהם, למשל מכל המלאכות, והוטל עליהם ״קנס״ של 1000 מיליון מרק. למן 1 בינואר 1939 נאסר עליהם להחזיק חנויות קמעוניות בכלל. חנויות היהודים בגרמניה ובאוסטריה נסגרו כולן או נמכרו ל״אריים״. מאז אין היהודים משתתפים שיתוף כל שהוא בחיי המשק הכלליים. אותם אלפים מעטים מבין היהודים, שעודם עוסקים באיזה מקצוע שהוא, למשל יועצים משפטיים, מטפלים בחולים (תחליפי־שם לעורכי־דין ורופאים), פקידי קהילות והסתדרויות יהודיות, מורים בבתי־ספר יהודיים, עובדות־בית, בעלי פנסיונים ומסעדות, משמשים אך ורק לקוחות או מעבידים יהודים. באביב 1939, כשהוגברו העבודות לצרכי־זיון ושרר מחסור בפועלים, נתקבלו לבתי־חרושת כמה מאות פועלים מקצועיים יהודים, אך הם מופרשים מן הפועלים הנוצרים.

מאז ה״סיפוח״ בשנת 1938 החלו להשתמש באמצעים אלה גם באוסטריה, אך בשל פתאומיותם

היתה השפעתם על המצב הכלכלי של היהודים עוד יותר הרסנית מאשר בגרמניה.

גם בסלובקיה העצמאית, בדנציג ובצ׳יכיה, שהועמדה תחת חסות גרמניה, ובאיטליה הביא הכיוון

האנטישמי של הממשלות לדחיקת היהודים מהמקצועות החפשיים ולחרם על המסחר היהודי.

אם מסיחים את הדעת מהאנטישמיות, הרי יש לראות את הצד המשותף בכל שאר הגורמים

הנזכרים, שחוללו תמורה יסודית במצבם הכלכלי של יהודי אירופה המרכזית והמזרחית, בהדיפת ההתחרות החפשית והעיקרון של laissez faire בחיים הכלכליים. המדינה, השלטונות המוניציפליים

והמוסדות הציבוריים העבירו לרשותם הרבה ענפים מהחיים הכלכליים, בעוד שענפים אחרים עברו לפיקוחם של טרסטים גדולים ושאר איגודים. על-ידי זה הושמטה הקרקע, שעליה נתבססה עלית היהודים למראשית המאה הי״ט. ניטלה מהם האפשרות להפעיל באופן חפשי את תפיסתם החדה ואת יזמתם כקבלנים, לפי שענפי המשק נשמטים זה אחר זה מתחום הפעולה של המשק הפרטי. נצחון השיטה הרכושנית הביא לידי עליתם הכלכלית של היהודים, ואילו נסיגתה מביאה אותם לידי שקיעה כלכלית.

רק באותן מדינות אירופה, שבהן מחזיקה עדיין שיטת המשק הליברלית מעמד, למשל בצרפת,

בלגיה, הולנד, אנגליה, לא השפיעה המלחמה במדה מכרעת על מצבם הכלכלי של היהודים. בהסתעפותם המקצועית לא חלו שינויים יסודיים. מחמת הפחתות ערך המטבע, שחלו מאז המלחמה, נתמעטה אמידותם, אך עם זה אפשר לציין את מצבם כמניח את הדעת.

היהודים שישבו בצרפת, בלגיה ואנגליה עוד לפני 1880 ושמוצאם מהגירת היהודים הספרדים

או הגרמנים, עסוקים כמעט כולם בבנקאות, במסחר סיטוני ובמקצועות חפשיים. לאחר שנת 1880, משהתחילה הגירה מאירופה המזרחית, נוספה עליהם שכבה גדולה, שהתפרנסה בעיקר ממסחר קמעוני, מלאכה ותעשית־בית. הניגוד הסוציאלי בין התושבים היהודים משכבר לבין המהגרים החדשים, שבתחילה היה גדול מאד, נתמעט מאחר שילדי המהגרים רכשו להם בתוקף חובת־הלימוד הכללית את השפה וההשכלה של הארץ החדשה.

6. המצב בארצות־הברית ובשאר הארצות שמעבר לים    🔗

בארצות־הברית של אמריקה מורכבת היהדות שלוש שכבות מהגרים: שכבה ספרדית קטנה

מאוד, שחלוציה הראשונים באו לניו־יורק בשנת 1654. עליהם נתווספו מהגרים חדשים, ועד ראשית המאה הי״ט הם נתרבו כדי אלפים אחדים, אם כי רבים מהם אבדו ליהדות על־ידי המרת הדת ונשואי־תערובת. אחרי ההגירה הספרדית התחילה זורמת במאה הי״ט הגירה מגרמניה ובמקצת מהונגריה ואירופה המזרחית, שהעלתה עד לשנת 1880 את מספר היהודים בארצות־הברית לכדי 250,000 נפש. בגלל חריצותם והגינותם המסחרית הפכו היהודים הגרמניים הללו לעמוד־השדרה של הישוב היהודי בארצות־הברית. ואולם מבחינה מספרית הם נדחקו על־ידי ההגירה העצומה מאירופה המזרחית (רוסיה, רומניה, פולניה), שהתחילה בשנת 1881 והגיעה עד שנת 1939 לכדי קצת יותר משלושה מיליונים. בניגוד לקודמיהם, היהודים הספרדיים והגרמניים, שהשתייכו ברובם לבורגנות ושהיו בעלי אמצעים כלשהם, היו המהגרים מאירופה המזרחית פרולטרים. ואולם הם הביאו עמם הרבה ידיעות במלאכות־יד, ששימשו להם בסיס למחיתם. אמנם, שלא כבאירופה המרכזית הם המשיכו את עבודתם לא כבעלי־מלאכה עומדים ברשות עצמם, אלא היו לפועלים בתעשית־הבית, למשל החייטים המרובים בבתי־המלאכה לייצור בגדים. בתי־מלאכה אלה נבדלים מן המלאכה בזה, שאינם עובדים בשביל לקוח בודד אלא בשביל השוק, וחלוקת העבודה בהן מסועפת ביותר. ״קומרציאליזציה״ זו של המלאכה נהוגה לא רק בייצור בגדי גברים ונשים, אלא גם בהרבה מקצועות אחרים, למשל, בייצור לבנים, עניבות, כובעים, נעלים, סיגרות, רהיטים וכו'. אף־על־פי שהרבה יהודים, ביחוד מבני הדור השני, עזבו את תעשיות־הבית ועברו לפקידות, למסחר ולמקצועות חפשיים, בכל זאת מציינת את החיים הכלכליים של יהודי אמריקה, במידה הרבה יותר גדולה מבארצות אחרות, ההתעסקות המרובה בתעשיות־בית. תעשיית ההלבשה בארצות־הברית, וביחוד בניו־יורק, היתה לתעשיה יהודית טיפוסית, כשם שהעבודה בבנין ובסיתות היא מקצוע איטלקי והמכבסה עסק סיני. חדירת יהודי אירופה המזרחית לתעשית ההלבשה נסתייעה בזה, שהיהודים הגרמנים באמריקה עסקו עוד מקודם במקצוע זה כקבלנים. בתחילה הם היו מעסיקים פועלים לא־יהודים, אולם כיוון שהעבודה נלמדה בנקל, בגלל חלוקת־העבודה המסועפת בבית־המלאכה, והמהגרים היהודים ממזרח אירופה היו מוכנים לעבוד בשכר נמוך, אפשר היה ליהודים הגרמנים לקבל לבתי־המלאכה שלהם הרבה מהגרים יהודים. בתחילת המאה העשרים היו היהודים כמחצית כל הפועלים בתעשית ההלבשה. במרוצת הימים פחת חלקם עד כדי שליש בערך, ובמקומם באו מהגרים נוצרים מפולניה, צ׳יכוסלובקיה ואיטליה. הסיבה לפחיתת חלקם של היהודים היא, שההתעסקות בתעשיות־בית טיפוסית היא רק לדור הראשון להגירה יהודית. הואיל ומשנת 1925 הוגבלה ביותר ההגירה מאירופה המזרחית, נתמעטה גם זרימת היהודים לתעשיות־הבית.

עם ייסוד האגודות המקצועיות עלה בידי הפועלים בתעשיות־הבית. לאחר מלחמה רבת־שנים עם

המעבידים, לשפר את מצבם. לא בלבד שיום העבודה, שארך לעתים תכופות 12—14 שעה, צומצם עד כדי 8 שעות וגם פחות מזה, אלא שהשכר, שהגיע בתחילה בדוחק ל־5 —10 דולר לשבוע, עלה פי שנים ושלושה והיום אינו נמוך הרבה משכר פועלים אמריקאיים בני־ הארץ. המהגרים מאירופה המזרחית הצליחו גם במקצוע המסחר ובעסקי נכסי־דלא־ניידי. הם קנו שטחי קרקע נטולי־ערך ובלתי־בריאים בניו־ יורק ובערים אחרות, הכשירו אותם והקימו עליהם שכונות גדולות. לעומת זה לא עלה בידם לחדור למקצועות מסוימים הנתונים בידי טרסטים גדולים, למשל, לרכבת והטלגרף, לתעשית המכוניות ולתעשיה הכבדה. שלא כבאירופה מועט חלקם גם במסחר התבואה, מפני שמסחר זה כבר היה מאורגן ביותר ונתון בידים נוצריות מנוסות קודם שהתחילה ההגירה ההמונית לאמריקה. המשבר הכלכלי משנת 1929, שהוריד את היהודים, לאחר תקופת עליה מהירה, לרמת 1900 או 1910, לא סולק אמנם במלואו, עד שנת 1940, אלא בחלקו הגדול⁵⁶.

נקודת־התורפה בחלוקה המקצועית של היהודים בארצות־הברית היא גדישותם במקצועות

החפשיים. בזמן הגיאות הקנו הרבה יהודים השכלה אוניברסיטאית לילדיהם. משום כך נתרבו הרופאים, עורכי־הדין והמהנדסים היהודים כל־כך, שלחלק גדול מהם אין פרנסה די הצורך. ואולם בשעה שבגרמניה ובכמה מדינות באירופה המזרחית נובע ביעור היהודים מהמק­צועות החפשיים והמפעלים הגדולים במסחר ובתעשיה, מפוליטיקה שיטתית של המדינה, הרי באמריקה, על אף גידול האנטישמיות החברתית, הוא בעיקר תוצאה מהשפל הכלכלי העלול להיעלם במרוצת הזמן. לעומת יהודי אירופה

המזרחית הרי הכנסתם ורמת־החיים של היהודים בארצות־הברית לאיו־ערוך יותר גבוהות.

בדרך כלל מקבילה אמידותם של היהודים בארצות־הברית לאורך זמן שהייתם בהן. לפי אומדנה

היו קודם המשבר משנת 1929 בערך %10 מיהודי אמריקה עשירים (בדרך כלל המהגרים שבאו לארץ לפני שנת 1880 וילדיהם), %25 היו אמידים (בדרך כלל המהגרים למן 1880 ועד 1900), %50 היו בעלי הכנסה קטנה אך בטוחה (המהגרים משנות 1900—1914), ו־%15 היו עניים (המהגרים שלאחר המלחמה ואותם מהגרים מהתקופות הקודמות, שלא עלה בידם להסתגל לחיים הכלכליים באמריקה). המשבר הכלכלי משנת 1929 צימצם הרבה את רכושם והכנסתם של כל שכבות המהגרים, אך בדרך כלל עומדת האומדנה הנ״ל עוד בתקפה.

גם המהגרים בני עמים אחרים, למשל האיטלקים, הסורים, הארמנים, הפולנים, שיפרו

בארצות־הברית את מצבם הכלכלי, אבל לא באותה המידה כיהודים. הסורים והארמנים דומים ליהודים בחריצותם המסחרית, אך יתרונם של היהודים הוא בזה, שמהיותם אירופיים ועירוניים הם מסתגלים ביתר מהירות לחיים בערי אמריקה, בעוד שהראשונים באים ברובם מכפרים נדחים שבמזרח הקרוב. היהודים הספרדיים והגרמניים שימשו בתחילה כמפלסי־דרך חשובים ליהודי מזרח־אירופה, מאחר שייצגו את היהודים כאירופיים נאורים ועזרו להם להסתדר. נסיבה זו וכן מהירות ההסתגלות לשפה ולחינוך האנגלי, העלו מהר את היהודים אל השדרות האמידות; מה שאין כן האיטלקים או הפולנים, שרובם נשארים גם בדור השני בתוך השכבה הפרולטרית.

בקנדה, שלא היתה לה כמעט הגירה מגרמניה, נוספו על השכבה הקטנה של יהודים ספרדיים,

מסוף המאה הי״ט ואילך, מהגרים רבים ממזרח אירופה. התפתחותם הכלכלית של היהודים היתה אטית יותר מבארצות־הברית. השדרה האמידה ורבת־ההשפעה, זו המרובה בקרב יהודי ארצות־הברית, מעטה בקנדה. היהודים נמנים ברובם על המעמד הבינוני הזעיר או מעמד הפועלים והם עסוקים כסוחרים, סוכנים, פקידי משרדים וחנויות, או עובדים כפועלים בתעשית ההלבשה והפרוות. מעטים עוסקים גם בחקלאות. בשנת 1931 עבדו כפועלים בבתי־חרושת ובבתי־מלאכה 29 מכל 100 גברים יהודים ו־32 מכל 100 יהודיות; 44% מכל היהודים ו־51% מכל היהודיות היו עסוקים במסחר. רק 2% מהגברים היו רופאים ועורכי־דין ו־ 39%מכל הנשים מורות ⁵⁷.

באמריקה הדרומית נבלעו היהודים שבאו מאז הכיבוש הספרדי והפורטוגיזי, להוציא

1000־2000 יהודים בגויאנה ההולנדית, בתוך סביבתם הנוצרית ונעלמו כליל. ואולם מראשית המאה הי״ט התחילה הגירה חדשה, רובה של יהודים ספרדים, לקובה, ג׳מייקה, מכסיקו, ארגנטינה וברזיליה. עד לשנת 1890 הגיע מספרם הכולל ל־10,000 בקירוב. הם היו סוחרים, בעלי מטעי כותנה וסוכר, בעלי־תעשיה וביצרו להם עמדה סוציאלית מכובדת מאוד. סמוך לשנת 1890 התחילה הגירה גדולה מאירופה המזרחית, ובמקצת ממרוקו ותורכיה, לברזיליה וארגנטינה. המהגרים הראשונים באו לארגנטינה וברזיליה על מנת להתישב על הקרקע בחסותה של יק״א, שנוסדה על־ידי הברון הירש. בעקבותיהם נכנסו עוד הרבה מהגרים ממזרח אירופה, שהשתקעו בעיקר בבואינוס־איירס, ריאו־די־ג׳נירו וסן־פאולו. כמעט כל המהגרים האלה שלחו לראשונה את ידם ברוכלות, שכן לרגל השכר הנמוך לא ניתן להם להתחרות עם הפועלים ובעלי־המלאכה המקומיים, שלא כבארצות־הברית. רבים מן המהגרים האלה הצליחו מקץ שנים אחדות לפתוח חנויות או בתי־מסחר בתשלומים לשעורין. כמה מהם יסדו בתי־ מלאכה לייצור סחורות־אריג, רהיטים, סחורות־עור, צרכי כתיבה וכו'. חלקם של המהגרים ממזרח אירופה בסחר־הנשים, שהיה גדול מקודם נעלם כמעט לגמרי. היהודים עצמם נקטו אמצעי־מלחמה נמרצים נגד האלמנטים הבלתי־רצויים. הם הפסיקו כל מגע־ומשא חברתי עמהם, לא הניחו להם לבקר בבתי־הכנסת או להיקבר בבתי־הקברות שלהם. חלק גדול ביותר מבין 280,000 היהודים בארגנטינה ו־55,000 היהודים בברזיליה עוסק במסחר זעיר ובתעשיה זעירה. ואולם בשנים האחרונות נעשו כבר כמה מהם סוחרים גדולים בנקאים ובעלי בתי־חרושת או עברו למקצועות חפשיים.

דומים לכך הם התנאים באורגוויי וצ׳ילי, שבהן יושבים בערך 25,000 ו־10,000 יהודים. הם

באו לארצות אלו ישר מאירופה או מארגנטינה.

על־פי־רוב נוהג גם לגבי ארצות דרום־אמריקה הכלל, שמצבם הכלכלי של היהודים משתפר

בהתאם לאורך זמן שהייתם⁵⁸.

באפריקה הדרומית נמצאים 100,000 יהודים, ברובם המכריע מההגירה מאירופה המזרחית

למשנת 1881, ביחוד מליטא. רובם היו בראשונה רוכלים, חנוונים זעירים ובעלי מסעדות בשביל הילידים. מבחינה כלכלית הם עלו עליה מהירה ביחס. במכרות הזהב והיהלומים אין הם משתתפים כמעט כפועלים, מעטים הם גם בין בעלי המשרות הטכניות, אך לעומת זה מרובים הם בהנהלה ובמקצועות הפיננסיים והמסחריים הכרוכים במכרות הזהב והיהלומים. בבורסה לניירות־ערך שביוהניסבורג יש להם עמדה מכרעת. פועלים ובעלי־מלאכה כמעט שאינם מצויים בתוכם, מאחר שאי־אפשר להם להתחרות עם הכושים. מאז 1925, משעברה הממשלה לשיטת מכסי־מגן על מוצרי התעשיה, פנו היהודים יותר ויותר לתעשיה, ביחוד בענף האריג והעור. יש גם כמה בעלי קרקעות גדולים שהקימו חוות למופת. כמה מאות יהודים רכשו להם חלקות־אדמה קטנות או מיקנה ומסיקים מהם הכנסה, על־פי־רוב בדרך החכרה לכושים. עם רבות אמידותם של המהגרים עברו רבים מבני הדור השני למקצועות חפשיים⁵⁹.

7. ארצות המזרח    🔗

ט) בארצות המזרח הקרוב היה מצבם הכלכלי של היהודים בתחילת המאה הי״ט כמעט שוה בכל

המדינות. בארצות אפריקה הצפונית וקידמת אסיה, שהיו כפופות אז לשלטון עליון של התורכים, וכן בתורכיה האירופית היו היהודים סוחרים זעירים, מלווי־כסף ובעלי־מלאכה, ובדומה לשכניהם הלא־יהודים חיו בתנאים עלובים. סוחרים גדולים או בנקאים היו מעטים ביניהם, וכמעט שלא היו אכרים או בעלי־תעשיה. בתימן ובקורדיסטן שהיו אף הן כפופות למרות התורכים, היו היהודים נודעים מאז כחרשי כסף ונחושת, כדרים, אורגים, חייטים וטייחים. עד היום עוסקים הם במקצועות אלה, אלא ששכר־עבודתם זעום מאד, לפי שתימן, שבגלל מסחרה עם הודו, היתה לפנים ארץ עשירה, הפסידה בינתיים את חשיבותה המסחרית ואת עשרה. מאז מלחמת העולם עלו למעלה מ־10,000 יהודי תימן לארץ־ישראל והם עובדים בחקלאות, תעשיה ובנין.

מצב היהודים במזרח הקרוב הוטב לאחר שהממלכה העותומנית, שלא גילתה כל יחם של הבנה

לקידמה כלכלית, הפסידה את שלטונה בארצות אלה. מדינות הבלקן הנוצריות (יון, סרביה בולגריה ורומניה) נצטרפו לאחר השתחררם ממרות התורכים למערכת הכלכלה האירופית. מאז התקדמו בהן היהודים מבחינה כלכלית. מצבם ביוגוסלביה טוב, בבולגריה מניח את הדעת וברומניה הוא עולה ויורד, הכל לפי מדיניות הממשלה. לעומת זה גרוע ביותר מצבם בסלוניקי, שבה הודחו 55,000 היהודים לרגל ההגירה ההמונית של יוונים מאסיה הקטנה לאחר המלחמה, מעמדתם המכרעת במסחר. מבין מדינות אפריקה הצפונית ניכרת ביותר התקדמותם הכלכלית באלג׳יר. בה בשעה שבשנת 1830, עת נכבשה אלג׳יר בידי הצרפתים, היו כמעט כל היהודים רוכלים, סוחרים זעירים, בעלי־מלאכה עלובים או מלווי־כסף, שהיו נותנים לאכרים הלוואות עונתיות ברבית גבוהה, הרי עכשיו הם עוסקים בחלקם הגדול במקצועות חפשיים, במסחר סחורות, בבנקאות ובתעשיה. בדומה לכך נתעשרו הרבה יהודים במצרים מתוך שהשתתפו בגידול כותנה ובמסחר, בעסקי נכסי־דלא־ניידי, בבנקאות, במסחר הסיטוני והקמעוני ובתעשית הסוכר. פחות מזה ניכרת ההתקדמות במרוקו וטריפולי, שנכנסו לתחום הנהלה אירופית רק במאה העשרים. בארצות אלה קיים הפרש רב בין ההמון הגדול של היהודים ה״ילידים״ ובין המיעוט של היהודים ה״זרים״ (כלומר היהודים הספרדיים, שרכשו להם מקודם או זה מקרוב אזרחות זרה, ביחוד צרפתית, איטלקית או אנגלית). היהודים הילידים מהווים את השכבות העניות של האוכלוסין, ואילו היהודים הזרים הם סוחרים גדולים, בעלי־קרקעות גדולים, בנקאים, עורכי־דין, רופאים ורוקחים.

גרוע ביותר מצבם של היהודים באותן ארצות המזרח הנתונות ער היום לשלטון מקומי, כמו

תורכיה, פרס, עיראק, אפגניסטן, תימן. בקושטא ישבו לפני מלחמת העולם הרבה יהודים עשירים (רובם זרים), אך לאחר המלחמה הורע מאוד מצבם, מחמת התחרות התושבים התורכים הנתמכים על־ידי הממשלה. הם נפגעו קשה גם מן המונופולים הממלכתיים ומהגבלות היבוא. על־פי אומדנא פחת מספר היהודים בקושטא למן המלחמה העולמית ועד 1937, לרגל הגירה לצרפת, אנגליה, ארץ־ישראל, ארצות־הברית וכו׳, מ־60,000 עד 45,000, ובאיזמיר מ־10,000 עד 6,000. בפרס ובאפגניסטן נשארו היהודים ברובם הגדול עניים; כסוחרים זעירים ובעלי־מלאכה קשה להם להשתכר כדי מחיתם. בעיראק הוטב מצבם מאז המלחמה העולמית, לפי שההנהלה, שעמדה עד שנת 1932 תחת המנדט הבריטי, חודשה ברוח הזמן וניצול אוצרות הנפט הגדולים הפרה בה את החיים הכלכליים. בדומה לכך התקדמו היהודים מבחינה כלכלית בסוריה המסורה למנדט צרפתי ובארץ־ישראל המסורה למנדט בריטי. בארץ־ישראל ממלאה תפקיד מכריע העובדה, שבקשר אל השאיפות הציוניות לייסוד בית לאומי זרמו אליה הון רב של יהודי כל העולם ועולים רבים מאירופה המרכזית והמזרחית.

 

פרק שמיני מקצועות היהודים בימינו    🔗

1. הפרשים במקצועות של יהודים ונוצרים    🔗

טבלה ט״ו מעלה לפנינו השוואה של המבנה המקצועי הכללי של נוצרים ויהודים בארץ חקלאית

טיפוסית כגון פולניה, מצד אחד, בארץ בעלת תעשיה מפותחת ביותר כגון גרמניה, מהצד השני.

טבלה ט\״ו

ההרכב המקצועי של יהודים ונוצרים בפולניה ובגרמניה.

הן פולניה והן גרמניה מועט מאוד בהן חלקם של היהודים בחקלאות לעומת חלקם של הנוצרים

ברשות זו. בתעשיה ובמלאכה עולה אחוז הנוצרים בגרמניה (38.8) על אחוז היהודים (19.1) כפליים ויותר, ואילו בפולניה אחוז הנוצרים (16.9) פחות הרבה מזה של היהודים (42.2). מקורו של הבדל זה בכך, שבגרמניה המפותחת מבחינה תעשיתית שכיח בית־החרושת הגדול, ואילו בפולניה — בית־המלאכה הקטן ובעל־המלאכה הבודד; ובין פועלי בתי־החרושת מעטים הם היהודים עד מאוד, וכנגד זה מרובים הם בין העסוקים בבתי־מלאכה ובמלאכה. לפי חקירה של יק״א משנת 1291 היו עסוקים בפולניה:

בניגוד להפרש שבין חלקם של היהודים בתעשיה ובמלאכה בגרמניה לבין זה שבפולניה עומדת

העובדה, כי במסחר, ביטוח, תחבורה והובלה עסוקים בפולניה %41.1 מכל היהודים, ואילו בגרמניה %52.5. בגרמניה, שהיהודים היוו בה ב־1933 רק %0.8 מהאוכלוסיה, אפשר היה לרוב למצוא מקור־פרנסה במסחר, אבל בפולניה על %10 יהודיה, בערך, מוכרחים היו רבים לעבור למלאכה ולעבודה בבתי־מלאכה ובבתי־חרושת, משום שלא היה בידי המסחר לפרנס את כולם.

על חשיבותם של היהודים בענפי המשק השונים שבכל ארץ נעמוד, אם נשוה, כפי שנעשה הדבר

בטבלה ט״ז, את אחוז היהודים בתוך כלל האוכלוסים שבכל ארץ לחלקם בענפי המשק השונים. חלקם בחקלאות פחות לאין־ערוך משיעורם האחוזי בין האוכלוסים, לעומת זה עולה חלקם בכל הארצות, פרט לגרמניה, בתעשיה ובמלאכה, ובמידה מרובה מזו במסחר. גם בשירות הציבורי ובמקצועות החפשיים מרובה שיעורם האחוזי מחלקם בתוך האוכלוסיה. ואולם עובדה זו מקורה, כפי שנראה להלן, בכך, שהם מרובים ביותר במקצועות החפשיים, ואילו בשירות הציבורי שיעורם האחוזי נמוך בדרך כלל מחלקם בקרב האוכלוסים.

על התחרותם של הנוצרים ביהודים, שגדלה והלכה באירופה בזמן החדש, בתחום מקצועם

העיקרי, הוא המסחר, מעידה העובדה, שאחוז היהודים בין כל המתפרנסים מהמסחר פוחת והולך כסדרו; שעור זה עמד:

טבלה ט\״ז

חלקם של היהודים בענפי המשק למיניהם (אחוז היהודים בין כל הפעילים מכל ענף משקי)

הערות לטבלה ט"ז:

1) המפקדים בגרמניה ובפולניה, אינם מכילים נתונים על הצבא והצי.

2) להוציא את האוכלוסיה הנודדת.

3)לרבות את המשטרה.

בנוגע לארצות שמעבר לים מצויים בידינו רק נתונים סטטיסטיים רשמיים מעטים על חלקם של

היהודים במקצועות למיניהם. לעומת זה ערכה ה־Conference on Jewish Relations בניו־יורק בדצמבר 1937 חקירה על מקצועות היהודים בניו־יורק. לפיה היו בניו־יורק בין כל האנשים המתעסקים בהתעסקויות שונות 924.258 =,27.4% יהודים. מהם היו:

במספרים אלה מתבלט מיעוט המשתתפים של היהודים במפעלי המשק־הציבוריים (הספקת

חשמל ומים) המגיעה רק ל־ 4.1%, ואינה עולה אפילו לכדי ששית מחלקם בין כל הפעילים. גם במקצוע התחבורה (מסילת ברזל, חשמלית וכו׳). ובבנייה, שבהם מהווים הם 13% ו־14.4%, אין הם מגיעים אלא לכדי מחצית בערך מחלקם בין כל הפעילים. לעומת זה עולה חלקם במסחר (41.3%), במוסדות לשעשועים (38.5%), בתעשיה (34.9%) ובמקצועות חפשיים (30.9%), וכן בענף שירותי־בית ושירותים אישיים (מסעדות,מכבסות, מוסדות־ניקוי, ספרות) עם 30.0% על חלקם בין כל הפעילים. (27.4%).

על הרכבם המקצועי של יהודי אפריקה הצפונית שבתחום השלטון הצרפתי (מרוקו, אלג׳יר,

תוניס) ניתנת סקירה במחקרו של מ. אייזנבט⁶⁰. לפי זה מצויים בארצות אלה בערך 375,000 יהודים, ומהם כ־60,000 פעילים, המתחלקים בין המקצועות למיניהם כדלקמן:

מקצוע	באחוזים
חקלאות	1.5
תעשיה	36.2
מסחר	40
תעבורה	2.3
שירות ציבורי	2.5
מקצועות חופשיים	2.6
שכירי יום	9.3
בלי מקצוע מסוים	1.6
בסך הכל	100

מן הראוי להעיר כאן, כי עם כל פעיל נמנים %5.3 תלויים (כתוצאה מהמספר הגדול של הילדים

ומאי־השתתפות האשה בעבודה מקצועית).

ההרכב המקצועי של היהודים (ובכללם גם התלויים בהם) בעולם כולו נאמד לשנת 1940

כלהלן:

2. העמדה החברתית במקצוע    🔗

לפי המפקד משנת 1933 היו בגרמניה מכל 100 פעילים:

אחוז הפועלים בין הנוצרים היה גדול פי חמשה ויותר מאשר אצל היהודים, ולעומת זה היו מספר

האנשים העומדים ברשות עצמם בקרב הנוצרים רק כשליש והפקידים כמחצית מן השיעור האחוזי אצל היהודים. השיעור האחוזי של בני־המשפחה המסייעים אצל הנוצרים היה גדול כמעט פי־שנים מאשר אצל היהודים, משום שגדול הוא בהרבה מספר בני המשפחה המסייעים במשק בית־האב, בחקלאות, שאין היהודים נוטלים בה חלק אלא מעט, מאשר במסחר ובתעשיה.

לפי מפקד עם משנת 1921 היו בפולניה:

כאן חוזר ונשנה דבר זה שנאמר לגבי בני המשפחה המסייעים בגרמניה, אך שלא כבגרמניה אחוז

הפועלים בין היהודים נמוך רק במשהו מאחוז הפועלים בין הנוצרים, שכן, כפי שכבר הזכרנו, מצויים בפולניה יותר מפעלי־תעשיה קטנים ובגרמניה גדולים, ומספר הפועלים היהודים במפעלים הקטנים מרובה לאין ערוך מבמפעלים גדולים.

3. רבוי מעמסת התלויים    🔗

ריבוים של הנוצרים בחקלאות משמש אב־סיבה לכך, שהיהודים עמוסים יותר בכל מקום תלויים

בטלים מאשר הנוצרים. בחקלאות עובדים גם בני המשפחה בגיל צעיר ביחס, ומשום כך נרשמים הם על הרוב בסטטיס­טיקה כפעילים (לא כתלויים מחוסרי־מקצוע); ואילו במסחר ובתעשיה השתתפותם של בני המשפחה בעסקי ראש המשפחה נדירה הרבה יותר. בפולניה היו, למשל, בשנת 1921 על כל 100 פעילים בני כל הדתות בחקלאות רק 64 תלויים, לעומת 179 בתעשיה ו־211 במסחר. אצל היהודים, שהם עוסקים בעיקר במסחר, היו כל 100 פעילים עמוסים 195 תלויים, בה בשעה שעל כל 100 פעילים מבין הקתוליים־הרומיים, שעיקר עיסוקם בחקלאות, היו רק 84 תלויים. נמצא, שכל יהודי פעיל הוטל עליו לפרנס פי שנים ויותר תלויים מאשר כל קתולי. בניגוד גמור לזה היתה ההעמסה בתלויים אצל יהודי גרמניה, שבה נרשמו אמנם במפקד־העם משנת 1933 כפעילים רק מקבלי־שכר מבין בני המשפחה,

פחותה מאשר בין הנוצרים: מכל 100 יהודים היו רק %39.7, ומכל 100 נוצרים %41.6 תלויים. הסיבה לכך היא, שמספר הילדים פחות בהרבה אצל יהודי גרמניה מאשר אצל יהודי פולניה (והנוצרים בגרמניה). מלבד זה חשובה במקצת מידת השתתפותה של האשה בעבודה מקצועית. המסורת היהודית צמצמה בדרך כלל את רשות עבודתה של האשה והעמידתה על עבודות בית או על עזרה בעסק אבי המשפחה. אשה עובדת בלשכה או בחנות זרה נחשבה לנחותת־דרגה. בחמשים השנים האחרונות נתערערה מסורת זו באירופה המערבית והמרכזית ונתרבה מספר היהודיות העובדות כפקידות במשרדים ובחנויות. קצת יותר מאוחר התחילה התפתחות זו גם באירופה המזרחית. כאן עובדות הרבה יהודיות לא בלבד כפקידות במשרדים ובחנויות, אלא גם כפועלות בבתי־חרושת ובבתי־מלאכה. פועלת יהודית בבתי־מלאכה היא תופעה שכיחה בין המהגרים שבארצות הברית של אמריקה. אמנם במקרים רבים רווחת עוד ההשקפה, כי ראוי לה לצעירה לאחר נשואיה לעזוב את בית־המלאכה ולהתמכר לחובותיה כעקרת־ הבית וכאם.

4. מקצועות היהודים לסוגיהם    🔗

א) בתעשיה ומלאכה

לפי המיפקד המקצועי מיוני 1933 היו 240,487 היהודים הפעילים בגרמניה %0.75 מכל

האנשים הפעילים בארץ זו. בתעשיה ומלאכה נמצאו 55,655 יהודים פעילים, שהם %0.43 מכל הפעילים בתחום זה. באותם מקצועות שהעבודה בהם מתנהלת על־פי רוב בבתי־מלאכה או על־ידי בעלי־ מלאכה בודדים, עומדים, לפי מספר היהודים העסוקים בהם, 6,939 החייטים בשורה הראשונה; אחריהם באים 3,556 קצבים, 1,273 עובדי־בית בתעשית־ההלבשה, 1,198 פרוותנים ו־1,010 פחחים (אינסטלאטורים). מצד גובה השיעור האחוזי בין כל בעלי המקצועות היה חלקם של היהודים גדול ביותר בין הפרוותנים (6.33%), הקשטות (2.16%),הכבענים (1.74%) והקצבים(1.47%).

תחת לחץ הממשלה הנציונלסוציאליסטית עברו בשנות 1933—1938 כל מפעלי־התעשיה מידי

יהודים לידי אריים. התעשיות היחידות, שבהן החזיקו עוד היהודים מעמד כלשהו עד שנת 1938, היו תעשית ההלבשה ותעשית הטכסטיל, אבל במשך 1938 נאלצו לפנות גם את התעשיות האלה לנוצרים. לפי מחקר של הנציגות העליונה ליהודי גרמניה משנת 1935 היו בארץ זו 8,530 בעלי־מלאכה יהודים עובדים ברשות עצמם; לאחר 1938 נשארו רק מעטים, המשמשים לקוחות יהודים בלבד.

באמשטרדם, במרכז עולמי זה לתעשית יהלומים, מצויים היהודים אצל ליטוש היהלומים זה

מאות בשנים ועד היום הם רובם של המעבידים וחלק גדול מהפועלים. ממוצאי המאה הי״ט ואילך פיתחו מהגרים יהודים מפולניה תעשה זו גם באנטוורפן. אופייני הוא, שדוקא העבודה המזקיקה ביותר לשיקול חשבוני, והיא בקיעת היהלומים, נעשית כמעט כולה בידי יהודים.

בצ׳יכוסלובקיה נמצאו, לפי המיפקד משנת 1921 , הפרשים גדולים במספר היהודים העסוקים

בתעשיה ומלאכה במחוזות השונים. היהודים היוו:

בעוד שבבוהמיה מגיע חלקם של היהודים בתעשיה ובמלאכה רק לכדי מחצית חלקם בקרב

האוכלוסים, הרי מידת השתתפותם במקצועות אלה בקרפטורוסיה גדולה פי־שנים ויותר מחלקם בין האוכלוסים. כאן חוזר ונשנה דבר זה שנאמר למעלה לגבי גרמניה בניגוד לפולניה: בבוהמיה, מורביה ושלסיה מצויה ביותר התעשיה גדולה, שבין פועליה היהודים נדירים, ואילו בקרפוטורוסיה אין כמעט תעשיה גדולה, אלא מלאכה ותעשית־בית, שבהן מרובים היהודים ביותר. בכמה מענפי התעשיה והמלאכה היו היהודים בקרפטורוסיה רוב העסוקים, דהיינו:

לפי המיפקד משנת 1930, שעד כה נתפרסמו תוצאותיו לגבי צ׳יכוסלובקיה כולה ולא נפרטו כל

חלקי הארץ לחוד, היו היהודים מרובים ביותר:

באוסטריה היו היהודים בווינה, לפי מיפקד־העם משנת 19349.3% מכלל התושבים. 24,000

היהודים העסוקים בתעשיה ובמלאכה (ובתעשית־בית בכלל) היוו %23.4 מכלל העסוקים בהן. השיעור האחוזי של היהודים היה גדול ביחוד:

היהודים היו מרובים ביותר כבעלי־מפעלים בתעשיות המכונות ״תעשיות־הטעם״, שרובן

מאורגנות בצורת בתי־מלאכה ותעשיית־בית, והמייצרות, בעיקר לשם אכספורט בגדי־נשים, סחורות עור, תחרים וסחורות נייר. אמנם הפועלים בתעשיות אלה, גם במפעלים השייכים ליהודים, היו ברובם נוצרים. לאחר הסיפוח בשנת 1938 הוכרחו רבים מבעלי המפעלים האלה לעזוב את וינה והם העבירו את תעשיותיהם לארצות אחרות.

רשימת בעלי־המלאכה הרשומים בוורשה באחד בינואר 1930 מראה על מידת השתתפות גדולה

של היהודים ביחוד:

|בין מייצרי חפצי קישוט זולים|97.3%| |בין הכובענים|94.1%| בין עושי המוקים|9.4%| |בין השענים|86.5%| |בין הצורפים|81.2%| |בין הפרוותנים|77.3%| |בין החייטים|68.3%| |בין הכררים|65.1%| |הפחחים|63.8%| בין |הצבעים|60.6%| |בין כורכי-הספרים|58.5% |בין האופים|56.2%| |בין הרפדים|53.5|

בדרך כלל נמוכה רמת־החיים של בעלי־המלאכה היהודים בפולניה משל הנוצרים, ושכרם מועט

משל אלה. ביחוד גרוע מצבם של פועלי־הבית היהודיים. כדוגמא נזכיר את האורגים היהודים בלודז, 2000 בערך, העובדים בנולי־יד בדירתם. אין בידם להתחרות עם בתי־החרושת הגדולים לאריג והם מקבלים עבודה רק במשך העונה ה״בוערת״, כשבתי־החרושת אינם מספיקים להוציא את כל ההזמנות לפועל. במשך שלושת או ארבעת חדשי העונה הזאת משתכר אורג בעבדו 12—16 שעות ליום כדי 20 זהוב (4 דולר) לשבוע. החדר היחידי, שבו הוא עובד אוכל וישן, מלא אבק נול־היד. לא טוב מזה מצב פועלי־הבית המייצרים כובעים וסחורות־סריגה. בוורשה ובערים אחרות בפולניה.

היהודים, שהיגרו במשך ששים השנים האחרונות מאירופה המזרחית לארצות אחרות באירופה

ומעבר לים, העבירו אתם ממולדתם תעשיות מורגלות בידים והתקינו אותן בכמה מכרכי אירופה, למשל בברלין, אנטוורפן, פריס, לונדון, מנצ׳סטר ולידס. בעיקר התקינו המהגרים את התוצרת של הלבשה זולה לגברים ונשים, כובעים וסחורות־עור. ואולם גדולה ביותר היתה השפעת המהגרים מאירופה המזרחית בתחום התעשיה והמלאכה בארצות־הברית. מתוך חקירה שנערכה על־ידי ה־ Conference on Jewish Relations בניו־יורק בסוף שנת 1937 יוצא, כי רבע מכל היהודים הפעילים בניו־יורק היו עסוקים בתעשיה ובמלאכה. מבין 34,000 בעלי­ה תעשיה בניו־יורק היו כמעט שני שלישים, היינו 20,695 יהודים, בעוד שבין 636,996 הפועלים היו 213,683 היהודים שליש. חלקם של היהודים בין הפועלים בענפי־התעשיה למיניהם לא תמיד שקול הוא כנגד חלקם בין בעלי־התעשיה; להיפך, כאן מתגלים הפרשים גדולים. בפרותנות, שהיהודים היוו בה 82.2% מכלל 13,265 העסוקים, הם היו 94.3% מבעלי־ התעשיה ו־80.7% מהפועלים, בתעשית ההלבשה (ייצור בגדי גברים ונשים, לבנים, עניבות וכו'), שהיהודים מהווים בה 55.5% מכלל העסוקים, הגיע מספרם בין בעלי־המפעלים לכדי 10,360 = 87.0% ובין הפועלים לכדי 128,698 = 53.8%. חלקם של הפועלים היהודים מועט עוד יותר בתעשית האריג, שבה מהווים 5,550 היהודים =15.6 מכל העסוקים; כאן עולה שיעורם האחוזי בין בעלי המפעלים לכדי 57.5% וכנגד זה בין הפועלים רק 13.7%. נראה, שהפרשים אלה אף הם יסודם בכך, שהיהודים מרובים כפועלים רק באותן התעשיות, שהם רגילים בהן ממזרח אירופה, והמתנהלות בבתי־מלאכה או בתעשיית־בית. כנגד זה נדירים הם בתעשיות שעיקרן בבתי־חרושת בפולין, וכן במפעלי־תחבורה, שבהם מצויים רק 11.1% יהודים בין בעלי המפעלים ו־4.5% בין הפועלים, ובבתי־חרושת לייצור מכונות, שהיהודים מהווים בהם 13.2% בין בעלי־המפעלים ו־4.0% בין הפועלים. בשירות הטלגרף והטלפון היוו היהודים הפעילים (1,000 בערך) רק 1.5% מכלל העסוקים.

עם האגודות המקצועיות, שנוסדו בארצות־הברית למשנת 1888 ביזמת הפועלים היהודים,

נמנית ה־ Worker of America Union of the Amalgamated Clothing, שנתכוננה בשנת 1913. בשנת 1937 היו בה מבין כ־ 150,000 חברים שלש יהודים. ב־ Union National Ladies Garments Workers היו היהודים בשנת 1937 כמחצית מבין 220,000 החברים. כיוצא בזה היה חלקם של היהודים ב־Hat, Cap and Millineries Workers Union בניו־יורק. מקודם היה חלקם של היהודים במקצועות הללו עוד יותר גדול. הוא פחת בעשרים השנים האחרונות, א) מפני שירדה במידה עצומה ההגירה מאירופה המזרחית, ב) מפני שכמה מבעלי־המפעלים, מחפצם להשתחרר במידת־מה מלחץ האגודות המקצועיות, העתיקו את מפעליהם מניו־יורק לערים אחרות, שבהן אחוז היהודים בין האוכלוסים נמוך יותר ועל כן מועט בהם חלקם של היהודים בין הפועלים. מלבד ניו־יורק נודעת חשיבות ידועה גם לתעשית ההלבשה בשיקגו, פילדלפיה ורוצ׳יסטר. גם שם רוב בעלי־המפעלים וחלק גדול מהפועלים יהודים הם.

לעומת חלקם הגדול של היהודים בתעשיות־בית הרי חלקם בין בעלי המלאכה העומדים ברשות

עצמם מועט בארצות הברית. ליהודים שבין הפרוותנים, השענים, הצורפים, הפחחים, הסנדלרים, הזגגים, עושי־הסיגרות, האופים והחשמלאים יש על פי רוב גם חנויות לממכר סחורתם.

אף־על־פי שהיהודים מרובים בתעשית ההלבשה שבארצות־הברית זה כחמשים שנה, לא

התפתחה אצלם לא נטיה מקצועית לתעשיה זו ולא גאווה מקצועית. הם רואים את עבודתם בבתי־מלאכה כהכרח מר, וכששעת כושר נראית להם מוכנים הם להחליף את המקצוע. וביחוד המהגר, שאנוס, להשאר כל ימי חייו בבית־המלאכה, מבקש לפחות להכניס את ילדיו למקצוע אחר. הגבלת ההגירה כבר הביאה לידי כך, כפי שנזכר לעיל, שפחת חלקם של היהודים בין הפועלים, וכפי הנראה עתידים הם להתמעט ולחזור ולהתמעט כאן.

ב) במסחר

קו אפייני הוא ליהודים במסחר, כי למימי־הביניים ועד ימינו אין הם מחכים לבוא הלקוחות אליהם. להיפך, הם משתדלים, על־ידי מודעות בעתונים, או אמצעים אחרים לקרב ככל האפשר ללקוחות את סחורותיהם או ידיעות עליהן, להקל עליהם את תנאי התשלום (בתי־עסק לתשלומים בשיעורים) ולעורר בהם את תשוקת הקניה. במאה הי״ט, עם עברם מן המסחר הזעיר למסחר הגדול, נתרבו היהודים בין בעלי חנויות ״כל־בו״, במסחר המתכת, התבואה והבהמות, במסחר הספרים וחפצי־אמנות ובעסקי נכסי־דלא־ניידי. הם יסדו וכוננו במסגרת בין־לאומית את מסחר הפנינים בפריס, את מסחר היהלומים באמשטרדם ובאנטוורפן, את מסחר הפרוות בלונדון (עד לפני זמן־מה בלייפציג). רב מספרם של היהודים במסחר הסיטוני בטבק, המרוכז באמשטרדם ובלונדון. כיוצא בזה גדול חלקם בין בעלי החנויות לסחורות אריג, בגדים מוכנים, חפצי קישוט, סחורות עור, תחרים ומכולת.

הרשימה הבאה מראה את חלוקת היהודים לפי ענפי המסחר בגרמניה בשנת 1933.

מלבד אלה נמנו 3,006 יהודים במקצוע בתי־המלון ובתי־המשקה והם היוו 0.39% מכל

העסוקים בו. — למספרי המיפקד הזה נודע עתה ערך היסטורי בלבד, לפי שמאז נדחו היהודים קמעה קמעה מכל ענפי המסחר.

בווינה היו היהודים 9.3% בין האוכלוסים, ומהם עסקו בשנת 1934:

כאן בולט חלקם הגדול של היהודים במסחר יינות ומשקאות־כוהל אחרים ובמסחר אריגים

ונעלים.

מצב הסוחרים היהודים הורע, הכל לפי הירידה הכלכלית הכללית של וינה משעת מלחמת העולם

ואילך. לאחר ה״סיפוח״ במרס 1938 וגזירות נובמבר 1938 נעלמו כליל בתי־המסחר היהודיים ממראה הרחוב בווינה.

בפולניה פחת אחוז היהודים בין כל העסוקים במסחר ובביטוח מ־62.6% בשנת 1921 עד

52.7% בשנת 1931. חקירה ב־91 ערים פולניות העלתה, שמספר החנויות היהודיות ירד מ־8,916 בשנת 1932 ל־8,868 בשנת 1937: בו בזמן עלה מספר החנויות הנוצריות מ־1,287 לכדי 2,658, כלומר אחוז היהודים בין כל בעלי החנויות פחת מ־87.4% עד כדי [157] 77.0%. הנוצרים הפולנים, הפונים למימי מלחמת העולם יותר ויותר אל המסחר, באים או מהכפרים, במקום שאין הבנים השניים והשלישיים של האכרים יכולים להחזיק מעמד, או מחוגי פקידים מקבלי־קצבה ואלמנות של פקידים או מהמלאכה.

החנוונים היהודיים שרויים ברובם המכריע במצב כלכלי קשה. מכל החנויות היהודיות בוילנה

היה ⁶¹.

ל76.7% מחזור שנתי של פחות מ10,000 זהוב =2,00 דולר

ל15.1% מחזור שנתי של פחות 10,000 - 25.000 זהוב

ל8.2% מחזור שנתי של יותר מ25.000

משמע, ששלושה רבעים מכל החנויות היו עסקים ננסיים, שלא היה בהם כדי להבטיח לבעליהם

קיום מספיק אפילו במידת־מה. חוקים חדשים משנות 1936 ו־1937, שהטילו פיקוח חמור על ממכר חלב ותוצרת־חלב, והגבלת השחיטה היהודית אף הם סייעו לקפח את המסחר היהודי.

בארצות־הברית של אמריקה היתה עוד לפני המלחמה העולמית חשיבותם של היהודים במקצוע

הבנקים פחותה בהרבה מברוב מדינות אירופה. מצב זה לא נשתנה גם אחרי מלחמת־העולם. אמנם נמצאים גם באמריקה כמה בנקאים יהודים גדולים, אך חשיבותם פחותה לאין־ערוך מחשיבותם של בנקי־המניות הגדולים, הנמצאים כמעט כולם בידי נוצרים. גם חלקם ביו בעלי בתי־המסחר ״כל בו״ מועט הוא מבחלקם באירופה, אם כי כמה מבתי־המסחר ״כל בו״ ומבתי־המסחר הגדולים למשלוח סחורות על פי הזמנות פרטיות שייכים ליהודים. בשנים האחרונות פתחו היהודים עסקים המכונים supermarkets, כלומד חנויות ״כל בו״ גדולות, שבהן הופחתו עד כדי מינימום ההוצאות הכלליות על ידי ביטול השיפוץ היקר ועל־ידי שירות עצמי של הלקוחות, מה שמאפשר הפחתה ניכרת במחיר־המכר. החקירה הנזכרת על השייכות המקצועית של היהודים, שנערכה על־ידי ה־ Conference on Jewish Relations בניו־יורק במוצאי 1937, הראתה כי במסחר הסיטוני והקימעוני בניו־יורק היו עסוקים 236,820 יהודים, שהם 41.4% מכל הפעילים במסחר. מזה 70,820 במסחר הסיטיני שהם 33.7% מכל הפעילים בתחום זה, ו־163,500 במסחר הקימעוני, כלומר 48.8% מכל הפעילים בו. מלבד זה היו 2,500 יהודים עסוקים במקצוע הפרסומת.

בענפי המסחר הקמעוני למיניהם היו היהודים בניו־יורק:

בעוד שבכל הענפים האלה עסוקים היהודים הרבה יותר מכפי שיעורם האחוזי בין כל הפעילים

(27.4%), הרי חלקם נמוך משיעור אחוזי זה:

במסחר מכוניות — 1500 יהודים = 12.4% מכל הפעילים ו־7.5% מכל העומדים ברשות

עצמם, בבתי־מסחר ״כל בו״ — 11,200 יהודים = 18.1% מכל הפעילים ו־48.8% מכל העומדים ברשות עצמם; ובמקצוע המזיגה — 3,500 יהודים = 20.8% מכל הפעילים ו־23.7% מכל העומדים ברשות עצמם.

מבין ענפי המסחר הסיטוני בולטים היהודים בארצות הברית ביחוד במסחר הטבק, הפרוות,

האריגים והאבנים היקרות. כנגד זה מעטה מאוד מידת השתתפותם במסחר בתבואה, נפט, פחם, גומי, ברזל, מכונות חקלאיות ומכוניות. ענפי־מסחר אלה (וכן כמה ענפים של התעשיה הגדולה) כבר מאורגנים היו ביותר בידי הנוצרים עוד קודם שהתחילה ההגירה ההמונית של יהודים, ומשום כך קשה היתה חדירתם של אלה למקצועות האמורים. ואילו באירופה השתתפו היהודים בענפי־המסחר האלה מתחילתם ולא היה מוטל עליהם לפרוץ חזית איתנה ומבוצרת משכבר.

ג) במקצועות החפשיים ובין הפקידים

עד תקופת האמנציפציה אין אנו מוצאים יהודים עסוקים במקצועות החפשיים אלא במקצוע

הרפואה בלבד (המורים והפקידים ששימשו את עניני ישראל בלבד אינם באים בחשבון). רוב הרופאים היהודים קנו את תורתם ברפואה ונסמכו על־ידי האוניברסיטה שבפדואה. רבים מהם נודעו לתהלה ושימשו בחצרות מלכים. משניתנה ליהודים האפשרות לעסוק במקצועות החפשיים, שהיו סגורים בפניהם בימי־הביניים — באירופה המרכזית והמערבית במחצית הראשונה ובאירופה המזרחית במחצית השניה של המאה הי״ט — עמדו ונזקקו יותר ויותר למקצועות האלה. ההגבלות האחרונות לכניסתם למקצועות החפשיים ולקניית השכלה אוניברסיטאית הדרושה לרבים מהמקצועות האלה בוטלו על־ידי המהפכה הרוסית בשנת 1917. אמנם, בהונגריה היתה קיימת בשנות 1920—1928 מכסה קבועה (נומירוס קלאוזוס) לכניסתם לאוניברסיטאות, אך היא בוטלה לרגל התערבות חבר־הלאומים. עם עלית הנציונלסוציאליסטים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 הוצאו שוב היהודים (בכללם גם המומרים והיהודים למחצה) לגמרי מהמק­צועות החפשיים ומהלימוד באוניברסיטאות. הגבלות מעין אלה הוטלו עליהם בשנת 1938 גם בהונגריה ובאיטליה (עיין פרק י״ט).

בעלי המקצועות החפשיים נבדלים מפקידי השירות־הציבורי בזה, שהם מקבלים שכר

מדורשיהם, ואילו האחרונים מקבלים משכורת קבועה מן המעביד. כוח המושך של משרות הפקידות הגבוהה לגבי היהודים לא היה פחות משל המקצועות החפשיים, אלא שכניסתם לפקידות היתה יותר קשה. ברוב הארצות נהגו הממשלות והמוסדות הציבוריים (ובעקבותיהם גם רבים מן המפעלים הפרטיים הגדולים) להעדיף נוצרים על פני היהודים עם מינוי פקידים למשרות. משום כך גדול הרבה השיעור האחוזי של היהודים בין בעלי המקצועות החפשיים מאשר בין הפקידים. בפרוסיה היה בשנת 1925 אחוז היהודים:

בשירות הציבורי לרבות שופטים והשירות הצבאי —0.3

בין פקידי הדת, עורכי הדין ושאר מקצועות חפשיים —2.3

בשירותי-הבריאות ציבורי (בתי חולי) ובמוסדות הצדקה —2.3

אחוז היהודים היה גדול יותר

בין העתונאים והסופרים —8.7

בין רופאי-השיניים —15.0

בין הרופאים —15.5

בין עורכי הדין —26.1

בשעת מיפקד־העם מיוני 1933 בגרמניה — חדשים מספר לאחר עלות הנציונלסוציאליסטים

לשלטון — כבר היו היהודים בחלקם הגדול מפוטרים מהשירות הציבורי וגם מן המקצועות החפשיים כבר הודח חלק מהם. בין היהודים היו עוד:

בשנים הבאות הוחמרו התקנות נגד היהודים ומספרם של אלה שוב פוחת והולך. ובשנת 1938

עשתה הממשלה את הצעד האחרון ואסרה על כל הרופאים, רופאי־השנים ועורכי־הדין היהודים לשמש באומנותם. רק מאות אחדות של רופאים יהודים (בשם ״מטפלים בחולים״) ומספר מועט של עורכי־דין (בשם ״יועצים משפטיים״) הורשו לשמש לקוחות יהודים. בעוד שבצרפת מותר ליהודי להיות ראש המיניסטרים, באנגליה מיניסטר לעניני הצבא, ברוסיה מיניסטר לעניני־חוץ ובארצות־הברית מיניסטר הכספים, אסור לו ליהודי בגרמניה לשמש במשרת מנקה־רחובות עירוני. מבין הרופאים שנעקרו ממקצועם בגרמניה היגר ויצא חלק גדול לארץ־ישראל ולארצות־הברית. רבים ממורי האוניברסיטאות והמלומדים המפוטרים מצאו להם שדה־פעולה באנגליה, ארצות־הברית, ארץ־ישראל ותורכיה.

ההפרש הכללי הגדול בין שיעורם האחוזי הגדול של היהודים במקצועות החפשיים לבין שיעורם

האחוזי המועט בשירות הציבורי מצוי גם בווינה, שבה ישבו בשנת 1934 92% מכל יהודי אוסטריה. בשנת 1934 היוו היהודים 17.9% מכל העסוקים בשירות הציבורי ובמקצועות החפשיים באוסטריה (לעומת זה היה חלקם בקרב האוכלוסיה — 2.8% באוסטריה ו־9.3% בווינה). בשנת 1934 היו היהודים בווינה מיוצגים במקצועות השונים כלהלן:

כאן בולט ההפרש העצום שבין חלקם של היהודים בשירותים הממשלתיים והמוניציפליים,

שבהם לא הגיעו אפילו לכדי 0.5% מכל העסוקים, לבין חלקם בקרב הרופאים, רופאי־השנים ועורכי־הדין, שביניהם היו היהודים מחצית ויותר מכל העסוקים.

בשנת 1938, לאחר ה״סיפוח״, הורחב תקפם של כל החוקים שהוצאו נגד היהודים בגרמניה גם

על אוסטריה. מבין 1,700 עורכי־הדין היהודים נשארו במקצועם רק 106, כלומר כ־6%, ואף הם הורשו לשמש אך ורק לקוחות יהודיים; כאחוז הזה נשאר גם מבין הרופאים היהודים.

בצ׳יכוסלובקיה, שנמצאו בה 2.4% יהודים, היה בשנת 1930 אחוז היהודים בקבוצות המקצועיות:

יוצא, כי במשרות הפקידות שימשו היהודים במידה פחותה בהרבה מחלקם בקרב האוכלוסים

ואילו חלקם הגדול ב״שאר השירותים הציבוריים״ מתבאר מתוך כך, שבסוג זה נכללים היהודים נושאי המשרות הדתיות המרובים ביותר בצ׳יכוסלובקיה המזרחית (רבנים, חזנים, שוחטים, שמשים). בשירות הבריאות (רופאים, רופאי־שנים, רוקחים, אחיות רחמניות וכו') ובשאר המקצועות החפשיים גדול חלקם של היהודים מאחוזם בקרב האוכלוסים.

את הניגוד בין המקצועות החפשיים לבין משרות הפקידות מוצאים אנו גם בפולניה. לפי המיפקד

משנת 1921 היו היהודים רק 4.2% בשירות הממשלתי והמוניציפלי, אם כי בסוג זה נכללו גם עורכי־הדין, וכנגד זה בשירות הבריאות (רופאים, רופאי־שניים וכו').17.6%, במדע ואמנות 12.3%, בתיאטרון ומוסיקה 24.4%. מאז המיפקד משנת 1921 פחת עוד יותר חלקם של היהודים בשירות הממשלתי והמוניציפלי, לפי שחלק גדול מהפקידים היהודים נתמנו עוד קודם המלחמה העולמית בגליציה, שהיתה כפופה אז לשלטון אוסטרי, ואלה נפטרים לאט־לאט בלי שיבואו פקידים יהודים חדשים במקומם. מספר מורי האוניברסיטאות מבין היהודים ירד עד שנת 1938 כמעט לאפס. המספרים המדויקים של מיפקד 1931 לגבי היהודים אינם ידועים, ואולם יש לשער, שהם נתרבו למשנת 1921 במקצועות החפשיים, וביחוד בין עורכי־הדין והרופאים. לפי חקירותי הפרטיות בפולניה בראשית 1938, היה אחוז היהודים בין עורכי־הדין בכמה מחוזות 60—80.

כיוצא בזה היה בהונגריה, לפי המיפקד משנת 1920, אחוז היהודים בין עורכי־הדין 50.6 , בין

הרופאים 46.3, בין רופאי־הבהמות 41.3, בין החימאים והמהנדסים 39.1, ולעומת זה רק 10% בין הפקידים והמורים. בין מורי האוניברסיטאות היה שיעורם האחוזי, לפי חקירה רשמית משנת 1935, 3.1 בלבד; בין אלה היה רק פרופיסור אחד מן המנין.

חוק, שהוצא בהונגריה בשנת 1938 (״חוק־היהודים הראשון״), קובע מיכסה־סגורה

(״נומרוס־קלאוזוס״) בגובה של 20% ליהודים במקצועות החפשיים. חוק ״שני״ משנת 1939 הנמיך מיכסה זו עד כדי 6% (פרטים על כך הובאו בפרק י״ב).

ברוסיה המועצתית שונים הם התנאים מבחינה זו, שפקידי המפעלים המשקיים הגדולים וכן בעלי

מקצועות חפשיים רבים נחשבים כאן לפקידים. חלקם של היהודים בסוגים אלה גבוה מאוד והוא עולה הרבה על חלקם בין הפקידים בהנהלה הציבורית. במוסד הממשלתי העליון, הפוליטביו, ובין נושאי המשרות הגבוהות בצבא מעטים הם היהודים. לפי המיפקד משנת 1926 שימשו יהודים בפקידות מכל הסוגים:

האחוז הגבוה במוסקבה ולנינגרד מתבאר מתוך זה, שערים אלה הן מרכזים אדמיניסטרטיביים

וכלכליים של המדינה כולה, ולכן נצרכות הן למספר גבוה ביותר של פקידים. למן 1926 ואילך גדל מספר הפקידים היהודים במידה ניכרת והוא הגיע בשנת 1937, לפי אומדנות רשמיות למחצה, לחצי מיליון (חוץ מבני־המשפחה). בצבא היו היהודים בשנת 1926 2.1% (לעומת 1.8% בקרב האוכלוסים); גם שיעורם האחוזי בין הקצינים היה 2.1. זהו המקרה היחידי בכל הארצות, שאחוז היהודים בצבא, גם בין הקצינים וגם בין שאר אנשי־הצבא, גבוה מחלקם בקרב האוכלוסיה.

בניגוד לארצות שנזכרו עד כה מרובים היהודים בארץ־ישראל לא במקצועות החפשיים בלבד,

אלא גם בפקידות. בעוד שחלקם בין כל הפעילים הגיע לפי המיפקד משנת 1931 לכדי 18.0%, הרי שיעורם האחוזי:

* בצבא שימשו בעיקר אנגלים שנשלחו מאנגליה לארץ ישראל

מאז המיפקד משנת 1931 נתרבו עוד היהודים, בהתאם לגידול חלקם בקרב האוכלוסים, בשירות

הציבורי, במשטרה ובמקצועות החפשיים. לפי נתונים רשמיים היו היהודים:

*מספרם זה כלל את המשטרה הסדירה בלבד, יחד עם השוטרים המוספים הזמניים והנוטרים הגיע מספר היהודים במשטרה בסוף 1938 לכדי 9,943.

באחוז הגבוה של היהודים במקצועות החפשיים בארץ־ישראל משתקפת קודם כל העובדה, כי

רמתם הכלכלית והתרבותית הגבוהה מזקיקה אותם לשירותי עורכי־דין ורופאים במידה הרבה יותר גדולה מאשר שאר האוכלוסים. ואולם במידה עוד יותר גדולה הוא תוצאה מההגירה הכפויה מגרמניה, שחלק גדול ממנה זרם לארץ־ישראל. למן 1933 ועד 1938 עלה מספר הרופאים היהודים בא״י מ־452 לכדי 1795. עד לשנת 1936 הורשו רופאים זרים לשמש במקצועם בארץ־ישראל ללא כל הגבלה; מאז נקבעה מיכסה שנתית של 50 איש.

בארצות־הברית של אמריקה חוזרת ונשנית התופעה המצויה ברוב מדינות אירופה, כלומר

היהודים מרובים לאין־ערוך יותר במקצועות של מקבלי־שכר מאשר במקצועות של מקבלי־משכורת. המחקר של ה־ Conference on Jewish Relations בניו־יורק, שנזקקנו לו רבות, הראה שבסוף 1937 היו בשירות הציבורי בעיר ניו־יורק 18,000 = 20.1% יהודים ובשירות הדואר 3,000 = 13.6 יהודים, ז. א. פחות משיעורם האחוזי בין כל הפעילים (27.4%). לעומת זה היה מספרם:

רק בין מורי בתי־הספר הגבוהים, שביניהם נמצאו 300 = 11.1% יהודים, וכן בין האחיות

הרחמניות, שביניהן היוו 2,000 היהודיות 9.0%, היה אחוז היהודים פחות מחלקם בקרב כל הפעילים.

בהתפתחות הקולנוע בארצות־הברית השתתפו היהודים שיתוף רב. בהוליווד, מרכז מפעלי

הקולנוע, מרובים הם היהודים. אומנם אין להפריז ולומר, כי היהודים שליטים במפעלי הקולנוע שבארצות־הברית.מתוך חקירה הוכח, כי רק בשנים משמונת מפעלי הקולנוע הגדולים ביותר מהווים היהודים רוב במועצת המנהלים. באולפנים שבהוליווד מהווים היהודים בערך 20% בין הפקידים הגבוהים, כ־40% בין היצרנים, 0.16 בערך בין כותבי מחזות־הסרטים⁶².

התרבותם המהירה של היהודים במקצועות החפשיים בארצות־הברית הביאה לידי זה,

שמקצועות אלה, שפרנסו מקודם את עובדיהם בריווח, אינם מספיקים כיום ליהודים העסוקים בהם אפילו מיעוט של מחיה. משום כך נאלצו רבים מבין היהודים, לאחר שסיימו כבר את חוק למודיהם לשם מקצוע חפשי, לפנות אל מקצוע אחר במסחר ובתעשיה, שאינו מצריך השכלה אקדמית.

כבארצות־הברית כן גם בקנדה בשנת 1931 היה אחוז היהודים בין כל בעלי המקצועות של מקבלי שכר גבוה פי־שלושה מחלקם בקרב האוכלוסים, ואילו במקצועות של מקבלי־משכורת הגיע רק לכדי מחצית⁶³.

ב א ר ג נ ט י נ ה ⁶⁴ היו בשנת 1937:

מספרים אלה גבוהים למדי, שכן קודם מלחמת־העולם כמעט שלא היו יהודים כלל במקצועות

החפשיים בארגנטינה.

 

פרק תשיעי השאיפה לחילופי-אומנויות אצל היהודים, תוצאותיה וסיכוייה    🔗

למראשית שאיפות האמנציפציה ראו הממשלות, ואף היהודים גופם, בריכוזם וכינוסם של היהודים במסחר ובמקצועות-התיווּך משום תריס בפני טמיעתם ועלייתם הכלכלית בתוך העמים והמדינות. בארצות אירופה המזרחית פתחו במעשי-נסיון להטות את היהודים למקצועות “פרודוקטיביים” אחרים. אם בהגירת היהודים מוצאים אנו משום צורה אחת של הסתגלות לתנאים הכלכליים המשתנים של הסביבה, הרי חילופי-האומנויות היא הצורה השניה. אלא שעל ידי ההגירה מבקש היהודי למצוא סביבה חדשה מתאימה לאומנות ששימש בה עד כה, ואילו בדרך חילופי-האומנויות מנסה הוא להסתגל לסביבה שהוא שרוּי בה.

1. חקלאות    🔗

א. התוצאות עד כה

נסיונות אלה היו מכוונים, קודם כל, להעברת יהודים לחקלאות. עוד בסוף המאה הי"ח הקצתה ממשלת אוסטריה למטרה זו קרקע בגליציה ואילצה את קהילות ישראל לתת למספר מסוים של משפחות את האמצעים הדרושים להתישבות. ואולם בדרך זו התישבו עד שנת 1803 רק 1,100 משפחות יהודיות⁶⁵, ולבסוף הניחה הממשלה את ידה מזה.

בהיקף יותר רחב נעשו מעשי-נסיון להחזרת היהודים לחקלאות במאה הי“ט ברוסיה, בארגנטינה ובארץ-ישראל⁶⁶. ברוסיה הוּחל בהם ביזמת הממשלה, שסתמה בשנת 1804 את מקור פרנסתם העיקרי של היהודים, והוא עסק המזיגה, ותמורת זאת רצתה לפתוח להם “ברוסיה החדשה” (פלכי חרסון ויקטרינוסלב) מקור-קיום חדש בחקלאות. בתולדות ההתישבות היהודית ברוסיה, שבה השתתפה למראשית המאה העשרים גם יק”א (Jewish Colonisation Association), יש לציין שלוש דרגות:

(1) זו המכוּנה “התישבות ישנה” בפלכי חרסון ויקטרינוסלב;

(2) “ההתישבות החדשה” שהתחילה בשנת 1924 בקרים (ובחלקי אוקראינה הגובלים בה);

(3) ההתישבות בבירוביג’ן, שהוחל בה בשנת 1928.

כפרי כל תנועות ההתישבות הללו עוסקים היום בחקלאות, בערך 8,000 משפחה יהודית בישובי ההתישבות הישנה, בערך 12,000 בהתישבות החדשה בקרים וכ-2,000 בבבירוביג’ן. עליהן יש להוסיף כאלף משפחה בקווקז ואוזבקיסטן ועוד 17,000 משפחה המפוזרות ברחבי רוסיה, ביחוד בפרברי הערים, והמתפרנסות בכולן או במקצתן מהחקלאות. בסך-הכל יש היום בקרב יהודי רוסיה המועצתית בערך 40,000 משפחה חקלאית עם 200,000 נפש.

גם בחלקי רוסיה מלפנים, שהיו בינתים למדינות עצמאיות, פולניה, ליטה ולטביה, מצויים חקלאים יהודים. קצתם פנו לחקלאות ביזמת הממשלה הרוסית עוד במחצית הראשונה של המאה הי“ט, וקצתם השתקעו אחרי-כן מרצון עצמם, בעיקר בפרברי הערים והם מתפרנסים מהחזקת פרות ועופות או מגידול ירקות ופירות ומוכרים את תוצרתם, על הרוב בעצמם או ע”י קואופרטיבים שלהם, לצרכנים היהודיים שבעיר הסמוכה. מספר החקלאים היהודים הללו מגיע לכדי 10,000 בערך בפולניה, בערך 3,000 בליטא ובערך 200 בלטביה. גם בבסרביה, שהיתה שייכת מקודם לרוסיה ועתה לרומניה, מצויות עוד מימי המשטר הצאריסטי 3,000 משפחה חקלאית. אחרי מלחמת העולם גדל מספרן עד כדי 5,500 בערך, לפי שממשלת רומניה הקצתה ליהודים קרקע להתישבות בקירבת ישובי-היהודים הקיימים מכבר. יק"א סייעה בידי החקלאים היהודים באזורים שהשתייכו לפנים לרוסיה, כדרך שנהגה לגבי ההתישבות הישנה והחדשה ברוסיה עצמה; לעומת זה אין היא משתתפת בהתישבות בבירוביג’ן.

ההתישבות החקלאית בארגנטינה ראשיתה בהחלטת הברון מוריץ הירש לפתוח בפני יהודי רוסיה, שנפגעו למשנת 1881 מפרעות וגורשו מהכפרים, אפשרות של התישבות חקלאית בארץ שמחוץ לאירופה. לצורך זה נוסדה החברה Jewish Colonisation Association עם הון של 200 מליון פרנק (40 מיליון דולרים). חברה זו רכשה בארגנטינה בערך 600,000 הקטר קרקע. הברון הירש קיווה שיעלה בידו להעביר מיליונים מיהודי רוסיה לארגנטינה. למעשה הביאה פעולת יק"א עד שנת 1935 לידי יישוב 3,356 משפחה בחקלאות, שהן בערך 17,000 נפש. אמנם, התישבות חקלאית זו סללה דרך לכניסתם של כרבע מיליון יהודים לערי ארגנטינה.

יק"א נתנה למתישבים, אשר עם בואם לארגנטינה היו כמעט כולם מחוסרי-אמצעים, לא קרקע בלבד אלא גם אשראי לייסוד משקם, והיא הוסיפה לסייע בידם בעתות מצוקה קשה. אף-על-פי-כן מצב האכרים אינו נוח, ביחוד מעת ירידת מחירי התבואה והבשר, שחלה כמה שנים אחרי מלחמת-העולם. הדור הצעיר עוזב והולך את המושבות ועובר לערים. משנת 1925 לא עלה מספר המתישבים. מאז 1935 נוספו כמה מאות מתישבים חדשים מבין פליטי גרמניה.

ההתישבות החקלאית בארץ-ישראל מקורה בתנועת “חובבי ציון” ברוסיה, שהניעה לאחר הפרעות משנת 1881 כמה קבוצות צעירים יהודים (ביל"ויים) לעלות ארצה-ישראל ולעסוק בה בחקלאות. מחוסר אמצעים ונסיון נשקף להם כשלון, אילמלא שעמד להם הברון אדמונד די-רוטשילד מפריס. “אבי ההתישבות העברית בארץ-ישראל” ייצב את המושבות הישנות וייסד מושבות חדשות. בשנת 1900 מסר הברון את המשכת המפעל לידי יק"א, שהקימה כמה מושבות חדשות והנהיגה בהן במקום מטעי הגפנים בעבר, את ענף הפלחה. בשנת 1908 פתחה ההסתדרות הציונית בנסיונותיה הראשונים בהתישבות חקלאית על בסיס המשק המעורב, כלומר משק שבו עוסקים בצד פלחה וייצור חלב גם בגידול עופות, מספוא, ירקות ועצי-פרי. היא שמה לה לקו ליישב רק אנשים שהכשירו עצמם בעבודה חקלאית בחוץ-לארץ או בארץ גופה, עד היותם מסוגלים לחקלאות. בניגוד למשק-הבעל האכּסטנסיבי שמלפנים, שבו עיבד המתישב 250–100 דונם קרקע, מתכלכל המשק המעורב בעיקר על אדמת-שלחין, ומזו מספיקים 25–15 דונם ליחידת-משק. על-ידי הכרזת בלפור משנת 1917 קיבלה ההתישבות הציונית בארץ-ישראל דחיפה עצומה. יהודי כל העולם הרבו את התענינותם בבנין הארץ ותרמו סכומים גדולים לשתי הקרנות הציוניות – הקרן הקיימת לישראל, המיועדת לרכישת קרקע, וקרן היסוד, שמטרתה, בצד תפקידים אחרים, מתן אשראי למתישבים חקלאיים. חוץ מזה הניעה הרנטביליות של מטעי פרי-ההדר, לאחר מלחמת העולם, רכושנים יהודים רבים לגדל הדרים. בסך-הכל קיימים עתה בארץ-ישראל בערך 250 ישובים חקלאיים של יהודים עם אוכלוסיה של 100,000 נפש בקירוב. ל-60,000 מהם משמשת החקלאות מקור קיום יחידי או עיקרי.

בה בשעה שברוסיה, ארגנטינה וארץ-ישראל נעשתה מבתחילה פעולת ההתישבות פחות או יותר על-ידי הממשלה או חברת-התישבות יהודית ומטרתה היתה ליצור ישובים יהודיים מיוחדים, הרי בארצות אחרות פנו יחידים או קבוצות קטנות לחקלאות בלי להיזקק לעזרה מעין זו. עם אלה נמנים יהודי קרפטורוסיה. הם באו לארץ זו, שהיתה אז בתחום שלטונה של הונגריה, במחצית הראשונה של המאה הי"ט כפליטים מרוסיה וגליציה. מחמת עניותה של הארץ לא יכלו כולם להתפרנס ממסחר. חלק מהם פנה לחקלאות והם עוסקים בה עד היום, אמנם בצורה פרימיטיבית ועל שטחים קטנים. הם מחזיקים פרה אחת או שתים, מגדלים תפוחי-אדמה לצורך עצמם וקנבּוס למכירה. לרובם אין ההכנסה מהחקלאות לבדה מספיקה כדי קיום והם מחפשים מקור-פרנסה נוסף אם כפועלים ואם כעגלונים בהובלת עצים או במקצועות אחרים. אחרי המלחמה העולמית מכרו כמה מהם את משקיהם לאכרים רותיניים ויצאו לערים. לפי מיפקד-העם משנת 1921 היה מספרם (ובני המשפחה בכלל) 25,128 נפש; ואולם מרובים ביניהם אלה שהחקלאות משמשת להם מקצוע צדדי בלבד. רובם מרוכזים במחוז מַרמַרוֹש. באביב 1939, משסופחה קרפטורוסיה להונגריה, שוב נכנסו בתחום השלטון ההונגרי.

גם בסלובקיה הגובלת בקרפטורוסיה מצויים אכרים יהודיים; בשנת 1921 היה מספרם 14,569 נפש. קצתם בעלי-קרקעות גדולים והם מעבדים את אדמתם בידי חוכרים נוצרים או פועלים שכירים. בצ’כוסולובקיה כולה (וקרפטורוסיה וסלובקיה בכלל) עסקו בחקלאות, לפי מיפקד-העם משנת 1921 – 41,694 ואילו בשנת 1930 רק 30,505 יהודים.

בארצות-הברית, ביחוד בסביבת ניו-יורק ופילדלפיה, אך גם במדינות אחרות בואכה קליפורניה, התמחו יהודים ממזרח אירופה בענפי חקלאות בודדים, כגון משק החלב, גידול עופות, גידול פרחים, גידול עצי-פרי, והם מוכרים על הרוב את תוצרתם לצרכנים ללא תיווּך. מלבד החקלאות יש לרובם גם הכנסות אחרות, ממסחר או מתעשית-בית או מקייטנות. החברה החקלאית היהודית בניו-יורק, שנוסדה בשנת 1900, מסייעת אותם על-ידי הלוואות. מספרם נערך כדי 20,000 משפחה עם 80,000 נפש.

בדרך זו עוסקים גם בקנדה בערך 500 משפחה יהודית בחקלאות. אף באפריקה הדרומית היו בשנת 1937 300 חַוָאים יהודים⁶⁷. קצתם בעלי-קרקעות גדולים, שהקימו בהון רב חוות משוכללות ביותר, ויתרם מעוטי-רכוש, שהיו מקודם תגרים ובאו לחקלאות מפני שהוכרחו לקבל מהבוּרים קרקע או מיקנה תמורת הלוואותיהם. ככל החַוָאים הלבנים באפריקה הדרומית מעבדים הם את אדמתם לא בידי עצמם אלא בידי שחורים, והם מעסיקים אותם כפועלים שכירים או כאריסים.

המספר הכולל של יהודי העולם המתפרנסים מחקלאות בשלימות או במקצת נאמד לשנת 1937 כלהלן:

כשסוקרים את כל מפעלי ההתישבות שבוצעו עד כה מתחוור, כי היהודים חזרו לחקלאות בדרכים אלה:

(א) בסיוע המדינה או חברות של צדקה, שהעניקו ליהודים מחוסרי-אמצעים קרקע או אינונטר או כספים ועל-ידי כך נתנו להם יתרונות שלא היו עלולים להשיגם אלמלי נשענו הללו על כוחותיהם בלבד. כך קמו הישובים החקלאיים של היהודים ברוסיה ובארגנטינה ובכמה ממושבות הברון רוטשילד בארץ-ישראל (התישבות ממשלתית או פילנתרופית).

(ב) מתוך חשבונות משקיים פרטיים, במקום שהמשק החקלאי הגדול נראה כמכניס רווחים בטוחים וכוחות-עבודה זולים מצויים היו בשפע כדי לכלכל את המשק כל צרכו. לגבי בעלי-רכוש אלה לא היה המשק החקלאי ענין של קבע, אלא אשקעת-הון, שאינה שונה הרבה ממפעל תעשייתי או מסחרי. על סוג זה נמנים, למשל, בעלי מטעי-הסוכר באמריקה התיכונה והדרומית במאה הי"ז ובעלי-הקרקעות הגדולים בהונגריה, סלובקיה וכו', ובמקצת גם בעלי מטעי-ההדר הגדולים בארץ ישראל (התישבות רכושנית או התישבות של בעלי-מטעים).

(ג) כדי להשביר ללקוחות יהודים בעיר הסמוכה, פנו יהודים מעוטי-אמצעים לאותם ענפי-חקלאות, המאפשרים מכירה ישירה לצרכנים, למשל, ייצור חלב, חמאה, גבינה, ירקות, פירות, ענבים, ביצים, עופות, פרחים, טבק. עם אלה נמנים רוב החקלאים היהודים בקצות הערים הגדולות או סמוך להן בארצות-הברית, בפולניה ורומניה. על-ידי התמחות זו בענפים בודדים נמנעים הם מהתחרות חסרת-סיכוי עם מגדלי-תבואה נוצריים ומבטיחים לעצמם חלק גדול מהריוח, שבאופן אחר יורד הוא לכיס המתווכים (התישבות מסחרית-למחצה או עירונית-למחצה).

(ד) מתוך כפיה: ההתישבות ברוסיה בימי ניקולי הראשון (התישבות כפויה).

(ה) מטעמים לאומיים, שנסתייעה בחלקה על-ידי חברות פילנתרופיות או לאומיות: התישבות המעמד הבינוני והפועלים בארץ-ישראל (התישבות לאומית).

אם נביא בחשבון, כי בהתישבות החקלאית היהודית הוחל לפני מאה שנה ומעלה וכי בחמישים השנים האחרונות הוציאו שנַים מגדולי עשירי היהודים בעולם, ברון רוטשילד וברון הירש, ואחרי-כן ההסתדרות הציונית סכומים עצומים להתישבות חקלאית, הרי נמצא, שהתוצאה שהושגה עד כה מעטה מאוד. כיום הזה מתפרנסים מחקלאות, בשלימות או במקצת, כמעט חצי מיליון. כלומר 3% מכלל היהודים. אמנם העברת עירונים לחקלאות היא תפקיד קשה ביותר לא בלבד אצל היהודים, אלא גם אצל עמים אחרים. העירוני, הרגיל בחיים יותר קלים ויותר עֵרים בעיר, אינו נוטה ואינו מסוגל לחזור מהר לחיים החדגוניים והקשים שבכפר. הכשלונות שנתנסו בהם אחרי המלחמה הרבה ממשלות, על אף ההשקעות המרובות, בהתישבות חקלאית של חיילים משוחררים שבאו מסביבה עירונית, הם ראיה בדוקה לכך.

ב. המאמצים בימינו

התנועה להעברת יהודים לחקלאות נתמעטה בשתי עשרות השנים שלפני מלחמת העולם. באירופה המרכזית והמערבית ובארצות שמעבר לים אפשר היה ליהודים, עם הגיאות הכלכלית, להיאחז בלי קושי רב במקצועותיהם המסורתיים; באירופה המזרחית היו המחסור בקרקע והמצב הרע של החקלאות למכשול במעבר לחקלאות. ואולם מראשית ההגירה היהודית מגרמניה הכפופה למשטר הנציונלסוציאליסטי חזרה וגדלה חשיבותן של השאיפות האלה. הסיבה היא, שבכמה ארצות מוכנות הממשלות להכניס מהגרים יהודים רק בתנאי שיעברו לחקלאות. דרישות אלה נתקלות בקשיים הבאים:

(1) העדר הכשרה חקלאית אצל היהודים;

(2) גובה האמצעים הנדרשים;

(3) מהלך-ההתפתחות האטי של התישבות חקלאית בארץ חדשה.

כשלונות רבים בנסיונות להתישבות חקלאית של יהודים מתבארים מתוך כך, שיהודים עירוניים יוּשבו ללא הכשרה חקלאית, דבר שגרר אחריו שגיאות חמורות ויקרות במשקיהם או שנמצאו בלתי-מוכשרים לגמרי לעבודה חקלאית. אם רוצים להמעיט את השגיאות ואת אחוז הכשלונות, הרי צריך שהמתישבים (ונשותיהם) יקבלו בתחילה הכשרה נאותה כפועלים במשקים חקלאיים או בבית-ספר חקלאי והבלתי-מסוגלים יסולקו. עד כה מצויות רק אפשרויות מעטות להכשרה. בתי-הספר החקלאיים של היהודים בארץ-ישראל, אשר החשוב ביניהם, זה שבמקוה-ישראל, נוסד בשנת 1870 על-ידי קרל נטר מטעם חברת “כל ישראל חברים”, מסוגלים לקלוט רק כ-1,500 נער ונערה⁶⁸, ושאר בתי-הספר החקלאיים של היהודים בעולם – כמה מאות תלמידים. בארץ-ישראל מצוּיים גם כמה אלפים מקומות-הכשרה במשקים החקלאיים. במערב אירופה (אנגליה, דנמרק, צרפת, הולנד, שוודיה) עלה בידי חברת “החלוץ” ושאר המוסדות המעונינים בהכשרה חקלאית להמציא מקומות-עבודה במשקים חקלאיים בערך לאלף אנשים צעירים. ואולם אם רוצים שמעבר היהודים לחקלאות יביא לידי שידוד-מקצועות רב-היקף ולידי פתיחת אפשרויות חדשות וגדולות להגירה, יש להרבות במידה ניכרת את האפשרות להכשרה חקלאית.

הואיל וההגירה הגרמנית מחמת לחץ הממשלה הפכה בריחה המונית, לא נשאר זמן להכשרה חקלאית יסודית (לפחות דו-שנתית). מלבד זה עברו כבר רבים מהמהגרים את הגיל המבטיח הצלחה במעבר לחקלאות (היינו, עד גיל הארבעים בערך). משום כך יש לראות את ההגירה הזאת קודם כל כמפעל-הצלה, כלומר להקל על הצעירים למצוא להם מקלט בארץ אחרת. למעבר לחקלאות יש רק חשיבות ממדרגה שניה.

לצורך התישבות חקלאית דרוש ברוב הארצות לפחות סכום של אלף לירה למשפחה. יהודי שיש עוד ברשותו אלף לירה ימצא לו ברוב המקרים את פרנסתו במקצוע יותר נוח ויותר ידוע לו, ולא יבחר בחקלאות מרצון עצמו. רק בארץ-ישראל עשו כן יהודים מגרמניה בשנות 1938–1933. בכל הארצות, שבהן השתדלו הממשלות להעביר עירונים לחקלאות (“התישבות פנימית”), היו מאמצים אלה כרוכים בסיוע המדינה. המדינה העמידה לרשות המתישבים קרקע וחלק מהאמצעים הדרושים להקמת המשק בתורת מילווה בתנאים נוחים מאוד. גם אצל היהודים אין לקוות לריבויים של מתישבים בחקלאות אלא אם כן יועמד לרשותם חלק מהסכום הדרוש תוך סיוע ציבורי. אם ממשלות ארצות-הכניסה לא תתנה את ידן ואת חלקן במפעל זה אלא העול יוטל כולו רק על חברות-צדקה וסיוע יהודיות, שצרכיהן מרובים ומתרבים והולכים מיום ליום עם בקשות-עזרה של פליטים, שוב אין לראות מהיכן יבואו הסכומים העצומים הנדרשים ליישובם של המונים על הקרקע, ועל כרחה שהתישבות זו תהיה מועטת מאוד. נוסף לכך, מחמת ההכרח לעזור באמצעים מצומצמים ליהודים רבים ככל האפשר, אין ההתישבות החקלאית העולה ביוקר רב, נראית מוצדקת אלא אם כן יש תקוה שבעקבותיה תבוא הגירה עירונית גדולה.

קושי נוסף גנוז בזה שהתישבות עירונים בארץ חדשה יכולה להיות אטית בלבד. אם מתחילים אותה בהיקף רחב על יסוד תכניות עיוניות בלבד ואין לה שהות להסתגל אל המציאות ואל קשייה, על כרחה שהיא נכשלת כמעט תדיר או מביאה תוצאות פעוטות, שאינן שקולות כלל כנגד האמצעים המרובים שהושקעו בה. התישבות חקלאית דרכה לצמוח צמיחה אורגנית מתוך התחלות זעירות, ורק התישבות כזאת בת-קיים היא. כל מה שההתישבות היהודית באיזו ארץ שהיא גדולה יותר, כן יקל לארץ זו לקלוט מתישבים חקלאיים נוספים. ארץ-ישראל, שבה כבר היתה בשנת 1933 אוכלוסיה חקלאית עברית בת 30,000 בערך ושהגיעה לשיטה מסוּימת בהתישבות חקלאית, עלתה לה בשנות 1939–1933 לקלוט 30,000 נפש נוספים (ביחוד מגרמניה) בחקלאות. יק"א יישבה בארגנטינה למן 1933 ועד 1938 300 משפחה מיהודי גרמניה (רובן במושבה אביגדור). הצעת הממשלה הבריטית בדבר התישבות חדשה בקניה מתכוונת ליישוב 30 עד 150 משפחה. בגויאנה ההולנדית הסכימה הממשלה ליישוב 100 משפחה יהודיות מגרמניה. ממשלת הרפובליקה סַן-דומינגו חתמה בינואר 1940 על הסכם חברה יהודית אמריקאית, שנוסדה לשם יישוב יהודים ברפובליקה הדומיניקאנית, שלפיו מסכימה הממשלה ליישב ברפובליקה 500 משפחות פליטים מיד ועד 100,000 משפחות בעתיד בחקלאות, תעשיה ומלאכה. ההסכם הזה נזקק עדיין לאישור מצד בית-הנבחרים הדומיניקני. עדיין לא ברור אם התנאים האקלימיים והכלכליים ירשו את הוצאת התכנית לפועל.

ועדת-המומחים, שנשלחה בשנת 1937 מטעם ממשלת פולניה למדגסקר, לא הגישה דין-וחשבון מניח את הדעת על אפשרויות ההתישבות בה. גם בהרבה ארצות אחרות, שהוצעו להתישבות חקלאית (קולומביה הבריטית, קליפורניה התחתית, אקוודור, אלסקה, רודיסיה הצפונית, חבש) לא נעשה עדיין שום צעד מעשי בכיוון זה⁶⁹. לפי הדין-והחשבון של ועדת המומחים, שנשלחה בשנת 1939, בסיוע ממשלת בריטניה, לגויאנה הבריטית, אין זה מן הנמנעות ליישב בה כמה אלפים יהודים, אלא שיישוב זה מצריך חקירות קודמות ונסיונות בהיקף מועט. נשיא איי הפיליפינים הכריז על נכונותו להתיר שם כניסה של 10,000 פליטים יהודים, ביחוד לאי מנדנאוֹ; גם ממשלת אוסטרליה מוכנה להתיר את כניסתם של 15,000 פליטים. ה-Refugees Economic Corporation בניו יורק משתדלת לחקור את האפשרויות האלה ולנצלן לשם התישבות חקלאית.

העובדה, כי החיפוש אחרי ארצות לשם התישבות חקלאית של יהודים פונה בעיקר לאיזור הטרופי או הסובטרופי שמחוץ לאירופה, היא תוצאה טבעית מזה, שבאירופה ובאיזור הממוזג של הארצות שמחוץ לאירופה אינו מצוי עוד קרקע-בור ראוי לעיבוד בשביל התישבות המונית של יהודים⁷⁰. כאן סובלים האכרים המקומיים עצמם ממיעוט-קרקע והם עתידים להתנגד למכירת שטחי-קרקע גדולים ליהודים. (מסיבה זו נכשלה, הרחבת ההתישבות היהודית בקרים). בארצות הטרופיות והסובטרופיות יש עוד די קרקע פנויה ראויה לעיבוד; אולם בני הגזע הלבן אינם מסוגלים כאן, לעסוק בעבודה חקלאית בלי לקפח קשה את בריאותם, אולי פרט לרמות הגבוהות שב-1,500 או 2,000 מטרים מעל פני הים, ולפיכך נזקקים בהן לפועלים המקומיים. דבר זה ממעט את ההכנסות-ניטו של המתישב, לפי שהוא מוכרח לשלם שכר לפועל אחד או לכמה פועלים ילידים. ועוד זאת: בארצות אלה רמת-החיים של האכרים הילידים נמוכה כל-כך, שאין בידי האירופי לעמוד בפניהם, אלא אם הוא יכול להימנע מהתחרות עם המשק הפרימיטיבי של הילידים, המייצר בעיקר בשביל השוק המקומי וצרכי עצמו, על ידי אינטנסיפיקציה של המשק, דבר המזקיק אשקעת-הון גדולה. בדרך כלל עתיד הוא להיות בעל-מטעים ולייצר בשביל אכספורט, באופן שתוצרתו תהא נתונה לכל תנודות השוק העולמי. בתקופה של פחיתת המחירים נשקפת תמיד הסכנה, שהמתישב היהודי יימלט מאימת-החורבן לערים.

הדרך להתישבות חקלאית של יהודים זרועה מכשולים, ואין לדעת אם אפשר יהיה לסלקם. בארץ-ישראל הצליחו להתגבר עליהם רק בכוח סיבה אחת: ההתלהבות הלאומית היא שסייעה לכך. בלעדיה עתידה היתה להתגלגל גם כאן בשחייה ללא תקוה נגד הזרם.

2. מלאכה    🔗

באירופה המזרחית מצטיינים היהודים במספר רב של מלאכות. ואולם רבים מהם עומדים בשפל המדרגה הטכנית, ורק בעמל רב יכולים הם להשתכר כדי מחיה זעומה. המאמצים להגביר את זיקתם למלאכה צריכים להיות מכוּונים להעלאת רמתם הנמוכה במלאכות אלה או להנהגת מלאכות חדשות, שהיהודים טרם מצויים בהן כל עיקר או במידה מעטה בלבד. ההתכשרות למלאכה הנוהגת באירופה, היינו קבלת שוליות על-ידי אומנים, אינה אפשרית אצל היהודים אלא בהיקף מצומצם. לרגל ההפרש בדת ובתרבות נתקלת ההכשרה אצל אומנים נוצרים בקשיים מרובים, ואילו מבין האומנים היהודים בהרבה ארצות, למשל בפולניה ורומניה, רשאים להחזיק שוליות רק אלה שעמדו בבחינות-אומנים, אך מספרם של אלה בין היהודים מועט הוא. משום כך באה בחשבון כאמצעי עיקרי לצורך זה ההכשרה בבתי-ספר למלאכה. חברת “אורט” בוורשה החזיקה בשנת 1936 בשביל נערים ונערות יהודים בפולניה, רומניה, ליטא, לטביה, צרפת ובולגריה 137 בתי-ספר (ביניהם קורסים להכשרת מבוגרים), שבהם ביקרו 7,600 איש (מהם 4,551 בפולניה). במוסדות אלה מלמדים בעיקר נגרות, אריגה ומסגרות, ולנערות– תפירה, משק-בית וטיפול בשערות. חוץ מזה עבדו בשנת 1935, באמצעות חברת “אורט”, בערך 1,000 נער ו-500 נערה כשוליות אצל אומנים. כמתכונת “אורט” מחזיקה גם חברת “ווזט” בלבוב בתי-ספר למלאכה בגליציה. ברית “החלוץ” עוסקת בהכשרת הנוער במלאכה ותעשיה בשביל ארץ-ישראל והיא מקיימת קבוצות-פועלים בארצות אירופה המזרחית, וכן בתי-ספר למלאכה (בסיוע הנציגות העליונה ליהודי גרמניה) בערים גרמניות שונות, שרובם נסגרו אמנם בפקודת השלטונות בנובמבר ובדצמבר של שנת 1938. בעוד שבספטמבר 1938 היו עוד 31 מרכזי-הכשרה עם 3,800 מתלמדים, הרי במאי 1939 נתקיימו רק 5 מרכזים עם 500 מתלמדים. בפולניה מבקרים יהודים גם בבתי-ספר למלאכה לא-יהודיים; בשנת 1936 הגיע מספרם של מתלמדים היהודים האלה לכדי 4,803, שהם 19.2% מכלל התלמידים⁷¹. גם בארץ-ישראל קיימים כמה בתי-ספר למלאכה ביניהם בית-הספר ע“ש לודביג טיץ ביגור ליד חיפה, המכשיר במלאכה בעיקר נערים יהודים מגרמניה, וכן בית-הספר למלאכה של התכניון בחיפה ובית-הספר ע”ש מַכּס פיין בתל-אביב.

חקירה בבודפשט משנת 1930 הראתה, כי מכל הגברים מבין השוליות היו 1,234 יהודים, שהם 10%, ומכל הנשים מבין השוליות היו 514 יהודיות, שהן 15.6%. הראשונים היו בעיקר חייטים, מדפיסים, מכונאים, צורפי-זהב, סַפרים, אופטיקאים וכָרָכים, והאחרונות בעיקר תופרות, קשטניות (מודיסטיות), סַפרות וצלָמות.

הגירת היהודים מגרמניה משנת 1933 ואילך הגבירה, בדומה לאמור למעלה לגבי החקלאות, את מגמת המעבר למלאכה, מפני שאנשים בעלי הכשרה במלאכה יש להם יותר סיכויים להגירה. והוא שהביא בהכרח לידי המגמה לקצר ככל האפשר את זמן ההכשרה ולהעדיף את המלאכות הנלמדות בנקל. ואולם ספק הוא, אם חפזון הכרחי זה בהכשרה והצטמצמות בתחום מלאכות מעטות יביאו לתכלית הרצויה, והיא להכשיר בעלי-מלאכה שיוכלו לעמוד בהתחרות בכוח עבודה טובה ויישארו במלאכה זו. הניגוד בין דרישות ההכרח של השעה ובין הרצון להכשרה יסודית מביא תכופות לידי פתרונות, שצו השעה המכריע בהם.

הפיתגם “המלאכה מקור כל ברכה” אינו הולם את ימינו אלא במידה מעטה. רבים הם כיום בעלי-המלאכה שאינם יכולים להחזיק מעמד בפני בתי-החרושת ותעשית-הבית אלא בעמל רב; בהרבה ארצות שמעבר לים אין בידי האירופים לעמוד בפני בעלי-המלאכה הילידים עם רמת-חייהם הנמוכה. יותר מכל ניתן לבעלי-המלאכה היהודים להחזיק מעמד כפועלים בבתי-מלאכה גדולים, מפני שכאן עולים הם על הילידים מצד כשרון האירגון וחלוקת העבודה. קרוב לוודאי, שמגמת התפתחות זו תתמיד גם בעתיד.

3. עבודה בבתי-חרושת    🔗

המעבר לעבודה בבית-חרושת יתרון לו על המעבר לחקלאות ומלאכה בזה, שאנשים צעירים יכולים להיכנס לבתי-החרושת גם בלי הכשרה קודמת ולעלות על-ידי התאמנות בעבודות חלקיות מסוימות לדרגת פועלים מקצועיים. בתעשית היהלומים באמשטרדם עסוקים היהודים בבתי-חרושת זה מאות שנים והם מצטיינים מאוד בעבודה זו. וכן עסוקים יהודים רבים כפועלים במטוויות ובבתי-האריגה הגדולים באירופה המזרחית. ברוסיה המועצתית נכנסו מאות אלפי יהודים לעבודה בבתי-חרושת בתעשיות שונות. בארצות-הברית, המתכלכלות אמנם יותר בבתי-מלאכה גדולים וקטנים מאשר בבתי-חרושת במלוא מובנם, מצויים המוני פועלים יהודים, שנכנסו בלי ידיעות קודמות ולאט-לאט השתלמו ביותר בכמה מענפי העבודה. חדירת היהודים לעבודה בבתי-החרושת בעתיד תהא תלוּיה:

א) ברצון בעלי בתי-החרושת לקבלם כפועלים;

ב) אם שיעור שכר-העבודה לא יפול מזה שהיהודים יכולים להשתכר במקצועות אחרים, יותר קלים להם;

ג) בעמדתם של פועלי בתי החרושת בתוך החברה.

אפילו התנאי הראשון אינו ניתן להתגשם בנקל. בבתי-החרושת של נוצרים אין להתגבר לרוב על התנגדות הבעלים והפועלים לפועלים יהודים; ואולם גם בבתי-החרושת של יהודים, שבהם העסיקו עד כה נוצרים, מקפידים אלה על הרוב שלא יכנסו יהודים למקומות-העבודה המתפנים. יותר מכל קלה כניסתם של יהודים לבתי-חרושת, שבהם מעסיקים הבעלים היהודים מבראשונה רק או בעיקר פועלים יהודים – כמובן, אם קבלת הפועלים מסורה להחלטתם החפשית של הבעלים, ואם אין לאגודות המקצועיות זכות-ויטו ואם הפועלים האחרים אינם זולים יותר.

רבויים של העוסקים במסחר עלול להביא יותר ויותר לידי כך, שהיהודים לא ירוויחו במסחר אפילו כדי שכר הפועל בבית-החרושת. כל שפוחת ערך-הנדירות של עבודת-המוח עם שיפור ההשכלה הכללית, כן מתמעט סיכוי היהודים לקיים את עמדת-הבכורה שלהם במסחר. מיפנה כזה כבר חל במקצת בפולניה והוא שגרם לכניסת יהודים רבים לבתי-חרושת (ולבתי-מלאכה גדולים).

עד היום נחשבים פועלי בתי-החרושת בארצות הרכושניות למעמד הנחות ביותר. עובדה זו וכן נטית היהודים נגד עבודת-יד חדגונית והמשמעת החמורה שבבתי-החרושת הן המשמשות מכשול למעברם לעבודה זו. באותן ארצות, שבהן מעמד פועלי החרושת מכובד יותר, מגלים היהודים נטיה יותר גדולה לעבודה בבית-חרושת. אין ספק, כי מעבר הנוער היהודי ברוסיה למעמד פועלי בתי-החרושת מתבאר מתוך זה, שפועלים אלה משתייכים למעמד השולט. בארץ-ישראל תפסו היהודים את כל מקומות העבודה במפעלי-התעשיה העברים, לפי שהפועלים כבשו להם עמדה לאין-ערוך יותר מכובדת מאשר בארצות הקפיטליסטיות שבאירופה, והעבודה בתעשיה, כמו בחקלאות, נחשבת לחובה לאומית.

נראה, כי הסיכויים הגדולים ביותר למעבר היהודים לבתי-החרושת (ולבתי-המלאכה הגדולים) מצויים בארצות החקלאיות והחקלאיות-למחצה השואפות לאינדוסטריאליזציה, אלא שמהעדר הון, מומחים, בעלי-יזמה ופועלים מנוסים אינן מתקדמות כל עיקר או רק קימעה-קימעה. כאן ניתנה האפשרות לשיתוף פעולה פורה בין ממשלות הארצות האלה ובין היהודים. נסיונות הזמן האחרון בתורכיה, פרס ומצרים הראו⁷², כי על-ידי אירגון מלוכד והנהלה אחידה אפשר להקים תעשיות גדולות בזמן קצר בערך. היהודים הראו שבארצות התעשיה שבאירופה, בארצות-הברית ובאפריקה הדרומית וביותר בארץ-ישראל, כי במקצוע התעשיה מחוננים הם בסגולות חשובות. הם מסוגלים להקים תעשית הלבשה, זו שיסדוּה בתור קבלנים ופועלים בארצות-הברית והעלוה לרמה הנוכחית, גם בארצות אחרות, וליצור בהן נכסים של מיליונים. כן הדבר לגבי הקמת מטוויות ובתי-אריגה, שבהם תופסים הם באירופה המזרחית עמדה ראשית כבעלי-מפעלים ומרובים כפועלים. מפעלים בודדים, שנוסדו בידי יהודים בתעשית האריג, למשל, בבואינוס-איירס, היו למפעלים למופת שתועלתם למשק העם מוּכרת על-ידי הכל. היהודים יכולים להעניק נסיון רב-ערך לצורך ייסוד בתי-חרושת לסוכר, בייצור שכר, יין וכוהל, בעיבוד טבק, בתעשית הנייר, העור, החרסינה והזכוכית ובשאר ענפי תעשיה. לפעמים קרובות שומעים את הטענה, שהמהגרים נוטלים את פרנסת המקומיים. טענה זו אינה מביאה בחשבון שהמהגרים מצדם יוצרים מקורות-פרנסה חדשים. חקירה שנערכה בשנת 1939 בדרום אפריקה על-ידי הועדה המרכזית למען פליטי גרמניה, הראתה שעל כל 10 פליטים, שמצאו עבודה במפעלים מקומיים, ימצאו 38 מאנשי דרום אפריקה (14 לבנים ו-24 ילידים) עבודה במפעלים שנוסדו על-ידי הפליטים. מן הצורך להכניס בלב הממשלות, כי על-ידי שיתוף היהודים, האנוסים לעזוב את ארצות מגוריהם, נפתח להן פתח אפשרות, שאינו מזדמן כל שעה, לקדם את ארצותיהן מבחינה תעשיתית במהירות מרובה מזו שמצוּיה בידן. על שיתוף-הפעולה עם הממשלות אפשר להקל בזה, שתיווסד חברה יהודית גדולה (כמתכונת הבנק “מיצר” במצרים), שתיטול על עצמה את המימון והפיקוח המקצועי על מפעלי-התעשיה העתידים להיווסד ותופיע כשותף במשא-והמתן עם הממשלות. גם משקלם של המאמצים להתישבות חקלאית של יהודים בארצות בלתי-מפותחות יגדל יותר, אם יקבילו להם מאמצים דומים בתחום התעשיה, שכן קל יותר להקים תעשיות ובהוצאות מועטות מאשר חקלאות.

 

פרק עשירי מלחמת היהודים לשיווי-זכויות ולזכויות מיעוט לאומי    🔗

1. סקירה הסטורית    🔗

על סף כניסת היהודים לשיווי-זכויות אזרחי, שנמנע מהם למימי-הביניים, עומדות שתי הכרזות כלפידי אש מאירים ומזהירים. ההכרזה הראשונה כלולה בעיקרי המהפכה האמריקאית משנת 1776: “אין לעשוק זכויות אזרחיות של אדם או לקפחן על-שום אמונתו הדתית או על-שום פולחנו הדתי המיוחד”. ההכרזה השניה היא החלטת האסיפה הלאוּמית בצרפת משנת 1791, שהעניקה לכל יהודי צרפת זכויות אזרחים. החלטה זו היתה תולדה הגיונית מעיקר המהפכה הצרפתית, שלפיו שווים כל בני האדם בפני החוק והמשפט. ההבדלים המיוחדים לעמים השונים נראו בעיני הבריות כדבר חולף, כתולדה של תנאים חברתיים ומדיניים שונים. כסבורים היו, כי עם שיווי מעמדם המשפטי והחברתי של היהודים מן ההכרח שייעלמו גם תכונותיהם האֶתניות המיוחדות. “ליהודים בתור אומה אין אנו נותנים כלום; ליהודים בתור יחידים אנו נותנים הכל”, הצהיר קלירמון טוֹנר באסיפה הלאומית, ובדומה לזה חיוו דעתם אף מירבּוֹ והאב גריגוּאַר. סמוך לזמן ההוא התנתה גם האסיפה הלאומית בהולנד רק תנאי אחד למתן שיווּי-זכויות מלא ליהודים, והוא שהיהודים צריכים לוותר על הרגליהם המיוחדים ועל האוטונומיה של הקהילה, ולא יהיו שונים מהאזרחים ההולנדיים הנוצרים אלא בדתם בלבד.

השאיפות לשיווי מעמדם של היהודים התפשטו מצרפת לאירופה התיכונה, אם כי בכמה ארצות נתקלו הללו בהתנגדות ניכרת. למעלה מחמשים שנה עברו בטרם הושוו היהודים בזכויותיהם בבלגיה, הולנד, אנגליה, גרמניה, אוסטריה-הונגריה, שוייץ ואיטליה. מארצות הבלקן היתה יון, לאחר מלחמת-השיחרור נגד תורכיה, המדינה הראשונה שהכירה בשנת 1830 את היהודים לאזרחים גמורים. על-פי החוזה הברליני משנת 1878 יצאו גם בולגריה וסרביה בעקבות יון. רוסיה ורומניה לבדן מנעו בכל תוקף את שיווי-הזכויות מהיהודים. רק על-ידי המהפכה הרוסית משנת 1917 ומלחמת העולם נסתחפו כל ההגבלות של זכויות היהודים בשתי המדינות האלה. בזה נפל החייץ האחרון שעמד בפני שוויונם המשפטי של היהודים באירופה, רבים האמינו, כי נסתם הגולל על קיפוח היהודים בחיים האזרחיים והמדיניים וכי מעתה נפתחת תקופה של שוויון אזרחי וחברתי גמור ליהודים. ואולם תקוות אלה לא האריכו ימים. עם עלית הנציונלסוציאליסטים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 הוטלו שוב הגבלות על מעמדם המשפטי של היהודים, ומבחינת חומרתן אפשרי ועולות הן גזירות אלה פי כמה על ההגבלות שמלפני מתן האמנציפציה. בשנת 1938 הוצאו גם בהונגריה ובאיטליה חוקים-גזירות המגבילים מחדש את שוויונם המשפטי של היהודים בתחומים רבים. על הגבלות אלה נייחד את הדיבור בפרק י"ב.

בהרבה ארצות שמחוץ לאירופה השיגו היהודים שיווי-זכויות אזרחי עוד במאה הי“ח או בעשרות השנים הראשונות של המאה הי”ט. בשנת 1855 ניתן ליהודים שיווי-זכויות בתורכיה, ששלטה אז, לבד משטחיה שבאירופה ובאסיה, עוד בכמה אזורים באפריקה הצפונית. באלז’יר, שנכבשה בשנת 1833 על-ידי הצרפתים, העניקה פקודת כרֶמיֶה משנת 1870 ליהודים את זכויות הצרפתים, וכך נהנו הללו לא רק מזכויות המושלמים המקומיים אלא גם מזכויות של אירופיים. בתוניס, שנכבשה על-ידי הצרפתים בזמן יותר מאוחר, לא ניתנה ליהודים זכות אזרחים צרפתים במקובץ; היהודים נחשבים לילידי הארץ ואין הם יכולים לקבל אזרחות צרפתית אלא כיחידים ועל-פי רשיון מיוחד. כן הדבר גם במרוקו ובטריפולי, שנכנסו רק בראשית המאה העשרים לתחום שלטונן של צרפת ושל איטליה. בפרס (איראן) הושווּ היהודים בזכויותיהם על פי חוק משנת 1906. בתימן כפופים היהודים עד היום לחוקים מיוחדים, כגון המרה מאונס של יתומים יהודים לאיסלם. אף היהודים באפגניסטן סובלים עד היום מחוסר הגנה משפטית ואדמיניסטרטיבית.

2. ליקויים בהגשמת שיווּי-הזכויות    🔗

הדחיפה למתן זכות-אזרחים ליהודים מוצאה בתנועת ה“השכלה”, שהגיעה למרום שיאה במהפכה הצרפתית. ואולם מאַחר שהצעד הראשון נעשה בלי השתתפות מיוחדת מצד היהודים, פתחו היהודים עצמם במלחמה לזכויות-אזרחים בארצות אחרות. בהיאבקות זו השתתפו במיוחד ההסתדרויות היהודיות הבאות: ועד צירי היהודים הבריטיים בלונדון (נוסד בשנת 1760); חברת “כל ישראל חברים” בפריס (נוסדה בשנת 1871); החברה האנגלו-יהודית בלונדון (נוסדה בשנת 1871), שכוננה יחד עם ועד צירי היהודים הבריטיים ועדה מיוחדת בשם “ועדה משותפת לעיניני חוץ-לארץ”, שהוטל עליה לסייע ליהודים בכל מקום במלחמתם לשיווי-זכויות וליחס שווה; האליאנס הישראלית בווינה (נוסדה בשנת 1875); חברת העזרה של יהודי גרמניה בברלין (נוסדה בשנת 1901); הועד האמריקאי היהודי בניו-יורק (נוסד בשנת 1906); “הליגה נגד הוצאת דיבות” של “בני ברית” בארצות-הברית (נוסדה בשנת 1913); הקונגרס היהודי האמריקאי בניו-יורק (נוסד בשנת 1922); ועד הפועלים היהודים בניו-יורק (נוסד בשנת 1934). כמה מהאירגונים האלה, כגון “חברת כל ישראל חברים (כי"ח) וחברת העזרה של יהודי גרמניה (“עזרה”), שנוסדו בתחילה לשם הגנה על האינטרסים הפוליטיים של היהודים, נפנו למטרות אחרות, למשל כי”ח – להקמת רשת בתי-ספר בארצות המזרח. חברת ה“עזרה” עסקה אף היא לפני מלחמת העולם בפעולה זו ואחרי-כן טיפלה במהגרים יהודים.

בעצם, לאחר שהמלחמה לשוויון חוקי של היהודים נסתיימה בהצלחה, לא היה נשאר להסתדרויות הללו כל שדה פעולה, אילו נתקיים שיווי-הזכויות הלכה למעשה. אבל למעשה לא היה הדבר כן. ממשלות רבות התמהמהו מלבצע דבר השוויון החוקי של היהודים. ההסתדרויות הנזכרות למעלה ביקשו להשפיע על ממשלות אלה, אם שעוררו את דעת-הקהל או שביקשו מאת ממשלות ידידותיות להתערב בדבר. עצם העובדה, שהסתדרויות יהודיות אלו קיימות ושיש להן אפשרות לפרסם ברבים דבר הפגיעות בזכויות היהודים, היה בה כדי להניא לפעמים את הממשלות מלהפר את דבר השויון החוקי.

אפשר להעמיד את פגיעותיהן של הממשלות בשוויון המשפטי של היהודים על חמשה סוגים:

(א) סירובן של הממשלות, ביחוד במדינות שנתכוננו לאחר מלחמת-העולם, לאַזרח את היהודים שנכנסו קודם מלחמת-העולם או לאחריה ולעשותם על-ידי זה לאזרחים גמורים;

(ב) קיפוחי היהודים עם מינוּי פקידים או במסירת הזמנות ציבוריות;

(ג) הגבלות בקבלת יהודים לבתי-ספר תיכונים או לאוניברסיטאות;

(ד) העמסה יתרה במסים, שלהלכה לא הוטלו על היהודים בלבד, אלא על חלקי האוכלוסים, שבהם למעשה היהודים מרובים ביותר, למשל, על הסוחרים;

(ה) סיוע בלתי-מספיק מכספי המדינה למוסדות הדת, החינוך והצדקה של היהודים.

הקובלנה הראשונה (מניעת ההתאזרחות) מכוונת ביחוד כלפי ממשלת רומניה. בימי מלחמת-העולם ולאחריה נכנסו מרוסיה לרומניה יהודים מחוסרי נתינות, שאבדו את הנתינות הרוסית בתוקף חוקי ממשלת המועצות ועדיין לא רכשו להם נתינות חדשה. על אלה נוספו יהודים מארצות אחרות, שנכנסו בסוף המלחמה לתחום השלטון הרומני ועל-ידי זה הפסידו את נתינותם הקודמת, אבל לא היה בידם למלא אחר כל התקנות לרכישת נתינות במדינה החדשה. עליהם מוטלות כל חובות האזרחים, אך אין להם זכויות של אלה. ממשלת רומניה מנעה את ההתאזרחות ממחוסרי-הנתינות, אף על פי שהתחייבה במפורש על-פי חוזה השלום משנת 1920 לאזרח את כל האנשים שישבו באותה שנה ברומניה. היא מנמקת את סירובה בזה, שגם לאחר שנת 1920 נכנסו הרבה יהודים זרים בלי רשיון לרומניה. היא הוציא בשנת 1938 חוק, שעל פיו חייבים כל היהודים להוכיח מתי ואיך רכשו זכות-אזרחים רומנית. אלה שאינם יכולים להוכיח את זאת נחשבים לנתינים זרים וצפויה להם סכנת גירוש. לפי המספרים שפורסמו בדצמבר 1939 בוטלה אזרחותם הרומנית של 392,174 (63.5%) מבין 617,396 היהודים שאזרחותם נחקרה. אמנם הם הורשו להישאר ברומניה.

גם במדינות אחרות יש בין היהודים אחוז ניכר של נתינים זרים או מחוסרי-נתינות. הסיבה לכך היא ההגירה ההמונית של יהודי מזרח אירופה בחמישים השנים האחרונות. בשנת 1930 היו 45.4% מכל יהודי שווייץ נתינים זרים או מחוסרי-נתינות. בלטביה היה בשנת 1930 שיעורם 10.6%, ובבודפשט באותה השנה 4.6%. בצ’יכוסלובקיה נמנו בשנת 1921 בין כל היהודים 17,678 שהם 5%, נתינים זרים, אך רובם נתאזרחו מאז; בשנות 1937–1929 קיבלו 12,316 יהודים את הנתינות הצ’יכוסלובקית ו-3,236 עזבו נתינות זו. היהודים בעלי נתינות צ’יכוסלובקית, שהיגרו בשנת 1938 מהאזורים שסופחו לגרמניה ליתר חלקי צ’יכוסלובקיה, הורשו להחזיק בנתינותם; אמנם אלה שרכשו את הנתינות לאחר 1 בנובמבר 1918 על-ידי התאזרחות או נשואין הועמדו לבדיקה בנוגע לכשרות התאזרחותם.

מרובה הוא ביחוד מספר הזרים בין יהודי מצרים, דהיינו 65.5% בשנת 1937. נתינים זרים אלה רובם אזרחים צרפתיים, איטלקיים או בריטיים. כשאר האירופיים היושבים במצרים לא וויתרו אף הם, עם כניסתם למצרים, על הנתינות הזרה, המעניקה לבעליה זכויות-יתר מסוימות, או שרכשו להם לאחר כניסתם נתינות זרה. הוא הדין לגבי היהודים בתוניס; בשנים 1935–1924 רכשו 6,582 יהודים מקומיים בתוניס את הנתינות הצרפתית.

בגרמניה נמנו במיפקד-העם מיוני 1933 98,747 יהודים זרים או מחוסרי-נתינות, שהיווּ 19.8% מכל היהודים בגרמניה. מהם היו לפי נתינותם 57.2% פולנים, 4.7% אוסטרים, 4.4% צ’יכוסלובקים, 2.3% הונגרים, 2.2% רומנים, 9.2% נתיני ארצות אחרות, 20.0% מחוסרי-נתינות⁷³. מבין 98,747 היהודים הזרים נולדו 39,000 בגרמניה, כלומר כבר השתייכו לדור השני או השלישי של המהגרים. לפני מלחמת-העולם קשה היה ליהודי בן חוץ-לארץ לרכוש נתינות גרמנית, אך לאחריה הוּקלה ההתאזרחות. ביוני 1933 ישבו בגרמניה 16,300 יהודים ילידי חוץ-לארץ, שהיתה להם אזרחות גרמנית (ברוב המקרים על-ידי התאזרחות או נשואין). בתוקף חוק הממשלה הנציונלסוציאליסטית מיולי 1933 נשללה מרובם הנתינות הגרמנית.

התחוקה הגרמנית על ביטול הנתינות הורחבה בשנת 1938 על אוסטריה, שבה נתאזרחו בשנות 1932– 1923 31,073 יהודים. – בסתיו 1938, יצאה גם ממשלת איטליה, שהיתה ידועה עד אז ביחסה הסבלני לגבי היהודים, בעקבות בני-בריתה הגרמנים והוציאה חוק שעל-פיו רשאית היא לבטל את נתינותם של כל היהודים שהתאזרחו לאחר 1 בינואר 1919. וכן שללה את הנתינות מאת היהודים נתיני איטליה היושבים במושבה האיטלקית לוב. חוק היהודים השני, ממאי 1939 בהונגריה גזר על התאזרחות היהודים בעתיד, אך לא ביטל את הנתינות ההונגרית של אלה שכבר התאזרחו.

הקובלנה השניה – בדבר קיפוח היהודים עם מינוּי פקידים, – היתה עד שנת 1933 מכוונת בעיקרה כלפי רומניה ופולניה, שממשלותיהן היו ממנות יהודים לפקידים, פרופיסורים באוניברסיטאות ומורים רק במקרים נדירים. כל הגזירות והקיפוּחים האלה קלושים וחיוורים הם לעומת התחוקה הנציונלסוציאליסטית בגרמניה, וכמתכונתה התחוקה באיטליה והונגריה משנת 1938. שום יהודי אינו רשאי להתמנות במדינות אלה מינוּי ציבורי. דבר זה פוגע ביחוד ביהודי איטליה, שנטמעו זה כבר לגמרי ומרובים היו בין הפקידים ובין הקצינים בצבא ובצי.

הקובלנה השלישית מכוונת כלפי הגבלת כניסתם של היהודים לאוניברסיטאות. הגבלה זו שהיתה ידועה לפני מלחמת העולם רק ברוסיה ובוטלה גם שם בשנת 1917, חזרה והופיעה למשנת 1933 בצורה קיצונית ביותר (numerous nullus) בגרמניה, ובמידה ידועה גם בהונגריה ופולניה. למשנת 1933 נעלמו הסטודנטים היהודים מן האוניברסיטאות בגרמניה. בהונגריה היה נהוג בשנת 1928–1920 מעין “נומרוס קלאוזוס” לגבי היהודים. מנהג זה בוטל להלכה בשנת 1928 על-ידי התערבות חבר-הלאומים, אך למעשה נתקבלו לאוניברסיטאות קודם כל בני הורים ממקצועות שהיהודים נדירים בהם עד מאוד. מובן, כי במקרים רבים לא נשאר עוד מקום ליהודים, חוק-היהודים השני ממאי 1939 הגביל את מספר היהודים באוניברסיטאות שבהונגריה עד כדי 6% מכל הסטודנטים. בפולניה זקוקה הכניסה לאוניברסיטה לרשיון מיוחד מאת שלטונות האוניברסיטה, ואלה מתכוונים להעמיד את מספר היהודים במחלקה הרפואית והפרמקולוגית, וכן במקצועות הטכניים ותורת-המכרות בקירוב על 10%, העולים בערך לחלקם של היהודים בין שאר האוכלוסים. למחלקת המשפטים והפילוסופיה מתקבלים יהודים ללא הגבלה. היהודים כמעט שאינם נהנים מן הסטיפנדיות הניתנות על-ידי ממשלת פולניה כדי לעודד ולזרז את המתלמדים בלימודיהם. גם באיטליה נאסרה בשנת 1938 קבלת יהודים בני חוץ-לארץ לאוניברסיטאות איטלקיות וכן הוגבלה כניסתם של יהודים בני-הארץ.

הקובלנה הרביעית בדבר העמסה יתירה במסים ופוליטיקה כלכלית המקפחת את היהודים היתה בעיקרה מכוונת, לפני מתן התחוקה הנציונלסוציאליסטית בגרמניה (עי' פרק י"ב), כלפי פולניה, רומניה ורוסיה המועצתית. בפולניה מטילה הממשלה על הישוב העירוני מסים לאין-ערוך יותר מאשר על הישוב הכפרי, ועל-ידי זה נפגעים במיוחד היהודים, שרובם יושבים בערים. פעולת היהודים במסחר צומצמה עד מאוד על-ידי האגודות הקואופרטיביות הנהנות מתמיכת הממשלה ועל-ידי הנהגת מונופולים ממלכתיים. בפולניה וברומניה סובלים בעלי-המלאכה היהודים מחובת הבחינות בשפה הפולנית או הרומנית. שאינה שגורה בפיהם די הצורך, ומאגודות-האומנים המחמירות בפעולת בעלי-המלאכה היהודים. ברוסיה המועצתית נסתם ליהודים מקור קיומם העיקרי מלפנים על-ידי שחוסלו כמעט לגמרי המפעלים הפרטיים במסחר ובתעשיה. המצוקה האיומה שנגרמה להם הוקלה במידת-מה רק בשנים האחרונות, עם כניסת היהודים לפקידות (המקיפה ברוסיה כמעט את כל הפקידים במפעלים המשקיים) ולעבודה בבתי-חרושת.

הקובלנה החמישית, על תמיכה בלתי-מספקת מצד הממשלות למוסדות החינוך, הדת והצדקה של היהודים, נוגעת בעיקר באותן ארצות, שבהן נהנים היהודים מזכויות-מיעוטים ובהתאם לזכויות-המיעוטים רשאים הם לקיים בתי-ספר מיוחדים ולתבוע בשבילם, וכן בשביל מוסדות הדת, הענקה מתאימה מקופת המדינה. למעשה אין יהודי פולניה מקבלים כמעט כל סיוע מהמדינה, אף-על-פי שחלקם היחסי בתשלום המסים מרובה משל הלא-יהודים. בשנת 1938–1937 הפריש המיניסטריון לדת ולחינוך מהוצאות כוללות בשיעור 22,351,000 זהוב רק 183,000 זהוב ליהודים, כלומר 0.8% בלבד.

חוץ מהקובלנות האלה, שהן בעלות אופי כלכלי, מתאוננים היהודים בכמה ארצות על תקנות המכבידות עליהם או מונעות מהם את קיום מצוות הדת. עם אלה נמנה איסור השחיטה בכמה ארצות, למשל בגרמניה, באיטליה (משנת 1938) ובמידת-מה גם בפולניה, וכן החובה לשבות ביום ראשון. חובת המנוחה ביום ראשון לשבוע מאלצת את היהודים הנזהרים מלחלל את השבת לשבות יומים בשבוע. וכן נמנעת מהיהודים הנזהרים בשמירת השבת האפשרות לקבל משרה בפקידות ציבורית. בשנת 1932 הוצא בפולניה חוק שהתיר לפתוח לכמה שעות ביום ראשון חנויות מסוגים מסויימים. החוקים משנת 1931 ו-1936 באנגליה הרחיקו לכת: באותם מחוזות, כמו איסט-אֶנד בלונדון, שבהם מרובה אחוז האוכלוסיה היהודית, ניתנה הברירה ליהודים הסוגרים את חנויותיהם ליום השבת לפתוח אותן ביום הראשון עד שתים אחה"צ. חוק מעין זה הוצא בשנת 1933 גם בניו-יורק.

3. מלחמת היהודים לזכויות-מיעוּט    🔗

בזמן האמנציפציה דרשו הממשלות, שהיהודים יוותרו על סימני יחודם הלאומי. דרישה זו לא נתקלה בהתנגדות רצינית מצד יהודי אירופה המערבית והמרכזית, לפי ששקולה היתה כנגד כוונותיהם הם. כאן הוקלה עוד טמיעת היהודים בתוך סביבתם על-ידי זה, שרוב הארצות הנוגעות בדבר, למשל, צרפת, גרמניה, הולנד, היו מדינות אחידות בבחינה לאומית (אם נסיח דעתנו מן השטחים שנספחו לאחר חלוקת פולניה לפרוסיה). בארצות אלה המשך קיומו של מיעוט לאומי קטן עם שפה משלו (אידיש) נראה כאנומליה, מה שאין כן ברוסיה ובאוסטריה-הונגריה, שבהן ישבו כמה לאומים, ואוכלוסי היהודים היו יותר מרובים וצפופים. כאן נתקל הנסיון להטמיע את היהודים ולהרכיב להם את לשון המדינה במקום לשונם הם בהתנגדות עקשנית מצד ההמונים הרחבים. רק השכבות העליונות סיגלו לעצמם את לשון-המדינה וביקשו להתבולל בתוך הסביבה הנוצרית. והוא שהביא לידי קרע בינן לבין המוני היהודים שהיו דבקים בלשונם ובמסורת היהודית. התנגדות המוני היהודים להתבוללות גברה ונתחזקה, משום ששאר המיעוטים הלאומיים אף הם אסרו מלחמה על קיום לשונם. ברוסיה נלחמה גם מפלגת-העם היהודית (פאלקס-פארטיי) האזרחית, שנוסדה על-ידי שמעון דובנוב בשנת 1906, וגם ברית-הפועלים היהודית הסוציאליסטית (“בונד”) לאידיש ולאוטונומיה תרבותית יהודית, וביחוד לקיום מערכת בתי-ספר באידיש. באוסטריה הציגו האידישיסטים, בהנהגת נתן בירנבוים, דרישות דומות במועצת צ’רנוביץ משנת 1908, קימעה-קימעה הפכה דרישת האבטונומיה הלאומית או התרבותית לקנין חלקים גדולים מאוכלוסי היהודים במזרח אירופה. אף הציונים התייחסו בחיוב ובחיבה לתנועה זו, לפי שראו בה חיזוק להכרה הלאומית של ישראל ותחנת-ביניים בדרך לארץ-ישראל. בועידת הלסינגפורס משנת 1906 הכניסו ציוני רוסיה את דרישת האבטונומיה הלאומית ליהודי רוסיה לתוך תכניתם; ציוני אוסטריה יצאו בעקבותיהם. מבין הצירים היהודים שנשלחו לפרלמנט האוסטרי בשנת 1907 נבחרו ארבעה על בסיס תכנית לאומית יהודית, והם נתאגדו בפרלמנט ל“קלוב יהודי” מיוחד.

4. החוזים להגנת מיעוטים לאומיים    🔗

חוזי השלום שלאחר מלחמת העולם חוללו שינוי יסודי במעמדם של המיעוטים הלאומיים. במקום שאומות ישבו מלוכדות באיזור אחד ובלי תוספת לאומים אחרים, ניתנה להם עצמאות מדינית; ובמקום שלאומים שונים ישבו מעורבים זה בזה, הוטלה על המדינות החדשות או על אלו שעוּצבו מחדש החובה להעניק למיעוטים הלאומיים, כלומר לתושבים הנבדלים מרוב האוכלוסים בגזעם⁷⁴, לשונם או דתם, זכויות תרבותיות מיוחדות. המדינות, שהתחייבו על כך כלפי חבר-הלאומים, היו: פולניה, יוגוסלביה, צ’יכוסלובקיה, רומניה, יון, אוסטריה, בולגריה, הונגריה, תורכיה, אלבניה, אסטוניה, פינלנד, לטביה וליטא.

על-פי ההתחייבות של המדינות הללו צריכים המשרות הציבוריות, משרות-הכבוד והמקצועות החפשיים להיות פתוחים בפני האנשים הנמנים עם מיעוט לאומי במידה שווה לאומה-הרוב. וכן זכאים המיעוטים הלאומיים לכונן מוסדות של צדקה, דת וחינוך, להשתמש בלשונם ולכלכל את פולחן דתם באין מפריע. על הממשלות להתיר למיעוטים ככל האפשר להשתמש בלשונם הלאומית בבתי-הדין ובמוסדות שלטון אחרים. הן חייבות להפריש סכומים ראויים למוסדות הצדקה, הדת והחינוך, וכנגד זה חייבים בתי-הספר של המיעוטים הלאומיים להכניס לתוך מערכת הלימודים את לשון המדינה כמקצוע הוראה.

כמעט כל הממשלות, שהוצרכו לחתום על החוזים להגנת המיעוטים הלאומיים, ראו בהם מעמסה יתירה. חוץ מכמה מדינות ראויות לשבח, כגון צ’יכוסלובקיה, פינלנד ואסטוניה, ניסו המדינות ליטול את עוקצם של חוקים אלה או לטשטש את עיקר תכנם. בשנת 1934 ניסתה פולניה, המאוכלסת מיעוט יהודי גדול ביותר, לבטל בדרך הצהרה חד צדדית את חוזה-המיעוטים, אבל לא עלה בידה לקבל את הסכמתו של חבר-הלאומים. רומניה איימה כמה פעמים בביטול החוזה בשעה שנתבעה בחבר-הלאומים לקיים את תקנותיו. מצדדים שונים הוגשו עצומות לחבר-הלאומים, שהוכר בחוזים כמגין על זכויות המיעוטים, על הפרת התקנות של חוזי-המיעוטים. קובלנות אלו לא סייעו ליהודים אלא במידה זעומה, שכן לפי תקנותיו אין חבר-הלאומים רשאי לדון בקובלנות אלה אלא אם כן מדינה שיש לה מושב קבוע במועצת חבר-הלאומים מגישה אותן. ברוב המקרים לא עלה בידי היהודים להשיג זאת.

יהודי תורכיה והונגריה ויתרו על-ידי הצהרות האירגונים היהודיים העיקריים על זכויות מיעוט-לאומי המגיעות להם בתוקף החוזה להגנת מיעוטים. ויתור זה בהונגריה התאים בלי ספק לרצון מרבית האוכלוסים היהודים, שהרגישו עצמם מצד לאומיותם כהונגרים ולא כיהודים; ואשר לתורכיה, קרוב לוודאי שהצהרה זו יסודה בלחץ חזק מצד הממשלה. מעמד היהודים, בחינת מיעוט לאומי, פחות נוח משל מיעוטים אחרים. ראשית, הם אינם מרוכזים בגלילות מיוחדים, אלא מפוזרים על פני הארץ כולה; שנית, רובם יושבים בערים והם מהווים איים בתוך סביבה זרה. שלא כמיעוטים אחרים אין הם עסוקים בכל המקצועות, אלא בעיקר במסחר ומלאכה והם תלויים בלקוחות לא-יהודיים. לבסוף, שלא כמיעוטים אחרים אין להם אפשרות להשען על מדינה זרה, בעוד שלגרמנים בצ’יכוסלובקיה או בפולניה שימש השכן הגרמני הגדול כעוזר וידיד. והרי בעצם צריך היה דבר זה לקרב את לב הממשלות ליהודים. אבל לא כן היה הדבר למעשה: הנטיה הכללית של הממשלות כנגד החוזים להגנת המיעוטים לא פסחה גם על היהודים. לכל היותר יש לזקוף לזכותם של החוזים להגנת המיעוטים, שהם הגינו על היהודים מפני ויתור כפוי ומהיר על לשונם והאיטו את קצב ההתבוללות.

אחרי מלחמת-העולם נתאגדו המיעוטים היהודיים בארצות אירופה להסתדרות משותפת המכוּנה “ועד המשלחת היהודיות” (למשנת 1927 “מועצה למען זכויות המיעוטים היהודיים”), שמקום מושבו בפריס. באפריל 1929 הגיש ועד זה תזכיר מפורט לחבר-הלאומים, שבו נמנו הליקויים בהגשמת חוזי המיעוטים, עד לשנת 1933 היה הועד משתתף בכינוסים השנתיים של “קונגרס המיעוטים הלאומיים”, אך מאז פרש ממנו, מפני שהקונגרס לא התיר לדון בשאלת היהודים בגרמניה.

בכמה ארצות ניתנה למיעוטים זכות לנציגות מסויימת בפרלמנט, באופן שליהודים הובטחה נציגות אפילו אם לא היה להם רוב בשום מחוז או רק במחוזות מעטים בלבד. אמנם נציגותם בארץ שיש בה מיעוט יהודי גדול ביותר, כלומר בפולניה, צומצמה עד מאוד בשנים האחרונות. מבין מאה מחוזות-הבחירה מצויים היו רק ארבעה, שבהם מהווים היהודים רוב ויש להם סיכוי לבחור צירים יהודים, בה בשעה שחלקם בקרב האוכלוסיה, אם נחשוב את כל היהודים לפי דתם, הוא 9.8%, ואם נחשוב רק את היהודים דוברי אידיש – 7% בערך. בבחירות מנובמבר 1938 נבחרו לסיים הפולני 5 צירים יהודים (2 בוורשה, אחד-אחד בלודז, לבוב וקרקוב), כלומר 2.5% מכל 202 צירי הסיים. לסינט הפולני נבחר רק יהודי אחד.

חוקי המיעוטים לא שימשו חומת-מגן לקיום היהדות, כפי שהניחו אי-אלה יהודים; החוקים התפוררו והלכו יותר ויותר, ויש חשש שתקפם יתמעט ויגיע עד לאפס. משום כך אין לתלות את התקוה לקיום היהדות כחטיבה אֶתנית בחוזי-הנייר האלה. הוא מוּתנה הרבה יותר במידת תקפם ורצונם של היהודים עצמם להתקיים ביחידה אתנית, על אף הנזקים הכלכליים הכרוכים במעמדם כמיעוט.

5. בעיית המיעוּטים הלאוּמיים ברוסיה המועצתית    🔗

רוסיה המועצתית, שלא השתתפה בחוזה השלום של ורסיל ולא חתמה על שום חוזה להגנת המיעוטים הלאומיים, הנהיגה מעצמה משטר רב-היקף של אוטונומיה לאומית. לכל הלאומים, והיהודים בתוכם, ניתן חופש בשימוש לשונם ובפיתוח מערכת החינוך שלהם. היחידות האדמיניסטרטיביות של הארץ נתחמו מתוך מגמה שתהיינה ככל האפשר אחידות בבחינה לאומית, ולכל יחידה ניתנה אוטונומיה אדמיניסטרטיבית ותרבותית מסויימת. אמנם היהודים לא הפיקו כל תועלת מזה, לפי שבשום חבל גדול אינם מהווים רוב בתוך האוכלוסים. רק בשנת 1926 נתכונן באוקראינה הדרומית מחוז יהודי קטן (קַלינינדוֹרף), שבו מהווים היהודים בערך 75% בתוך אוכלוסיה בעלת 25,000 נפש. האידיש היא הלשון הרשמית במחוז זה, ושלטון המחוז רובו בידי יהודים. מאז נוסדו כמה מחוזות יהודיים נוספים באוקראינה ובקרים, ובאחרונה, בשנת 1935, המחוז היהודי בבירוביג’ן, שבו מבצעת הממשלה למשנת 1927 התישבות חקלאית יהודית.

הסטטיסטיקה הרוסית מבחינה בין 191 קיבוצים אֶתניים (לאומים) ו-153 לשונות שונות. בין 191 הקיבוּצים האתניים מופיעים בצד הגוש העיקרי של היהודים המכוּנים “אירופיים” הקיבוצים האתניים הקטנים של “היהודים ההרריים” ושל היהודים הגרוזיים בקווקז, היהודים הקרימצ’קים בקרים ו“היהודים האסיאתיים” בבוכרה. בין 153 הלשונות נמנית רק אידיש בשם ( כתוב באותיות קיריליות ) ואילו שאר הלשונות המדוברות בפי היהודים, למשל הלשון העברית והיהודית-פרסית, אינן נזכרות כלל.

 

פרק אחד-עשר האנטישמיות    🔗

1. מקורותיה    🔗

איך להסביר את העובדה, שבקורות חייהם בגולה נתקלו היהודים לעתים כה תכופות בהתנגדות ומשטמה? איבת העמים ליהודים היושבים בתוכם, שנטבע לה במחצית השניה של המאה הי“ט בדרך טעות הכינוי אנטישמיות, היתה רווחת במשך כל ימי-הביניים, ולאחר שרפתה במאה הי”ט נתלקחה בהרבה ארצות מחדש במאה העשרים.

כל המבקשים להסביר את האנטישמיות בטעמים שבשכל בלבד, כגון בהתחרות הכלכלית הבלתי-רצויה של היהודים, בהבדל שבדת וכו', אינם יורדים לעצם מקורה. אין היא אלא אינסטינקט קיבוצי, מעין האינסטינקט העדרי של בעלי-חיים, הרוחש טינה ל“זר” שאינו שייך לקיבוץ וצורר ומתקיף אותו.

מאז ומעולם חיים האנשים בקיבוצים. כיחידים לא היו מסוגלים להחזיק מעמד בפני הסביבה העוינת. היחיד הרגיש עצמו בטוח רק בחסות הקיבוץ, שעמד לו וערב את קיומו. האינסטינקט הקיבוצי או הסולידריות הקיבוצית, שנתפתחו במשך תקופות ארוכות לאין שיעור, נשתמרו בתוך כל צורות החיים המשותפים של בני-אדם (משפחה, שבט, עם, אומה, מדינה). משפחה ושבט מקורם במוצא משותף ובשיתוף מאמציהם להשגת פרנסתם. עמים ואומות נתהווּ מתוך שיתוף תרבות (לשון) וגורל; המדינה נתכוננה מתוך הגנת הגבולות של שטח המיושב על-ידי עם אחד ומתוך הרחבתו (על-ידי הכנעת עמים אחרים). כל שקיבוץ אנושי מתרבה ומוסיף על-ידי שבניו מתחתנים זה עם זה, כן מתדמים והולכים בניו בסימני גופם, בלשונם (מבטאם) ובהרגליהם. כל שלא נולד בתוך הקיבוץ הזה אלא נספח עליו על-ידי נדידה או כניעה, נחשב לזר. אין הזר יכול להתקבל לתוכו אלא ברצון הקיבוץ. אולם בדרך כלל אין הרצון לקבלו מצוי אלא אם כן הסתגל לעם עד כדי כך, שאינו מתבלט בזרותו או שנטשטשו בו לגמרי סימני הזרות ואם בני העם אינם חוששים, שיהא הלה מסיג את גבולם.

בבואם לארצות אירופה היו היהודים שונים מעמיהן במוצאם, דתם, תרבותם ומשלח-ידם. דתם הזקיקה אותם לאורח-חיים מסוּיים, שעמד בניגוד לאורח-החיים של סביבתם. גם בלעדי זיקה זו לא היתה להם כל סיבה להמיר את אורח-חייהם בזה של סביבתם האירופית, שכן בתור נושאי תרבות המזרח הגבוהה ראו עצמם עדיפים מסביבתם, שהיתה אז נמוכה בדרגת תרבותה. שנאת היהודים שנתפתחה מתוך כך היא תופעת-משנה משנאת הזרים בכלל (כּסינוֹפוֹבּיה), העוברת כחוט השני דרך כל ימי הקדם והביניים עד ימינו. ביחס לשאר הזרים נתנדפה שנאה זו על-ידי שאלה הסתגלו בהדרגה לסביבתם ונכנסו עמה ביחסי-חיתון.

אילו הלכו היהודים למראשית פיזורם בדרך יחסי-חיתון משותפים, כי עתה לא היתה קיימת שנאת ישראל, אולם גם עם ישראל היה כלה והולך מן העולם. והואיל ונשמעו לצווּיי תורת ישראל והתחתנו רק בינם לבין עצמם, נעשו לקיבוץ אֶתני יותר ויותר אחיד. הקרע שבינם לבין סביבתם לא נתמעט בימי-הביניים, אלא גדל עוד יותר. בממלכת רומא ישבו בשלום עמים בני גזעים ותרבויות שונים; כשנתפוררה רומי לאחר נדידת העמים, ועמי אירופה נתבצרו בחטיבות מדיניות מוצקות ונתיחדו בקוים אֶתניים מסויימים, נעשו היהודים שבתוכם עם זר בתכלית. ובבחינת זרים נעשו והיו לאובייקט עיקרי של שנאת הזר. אולי סייעה לכך גם העובדה, שהיהודים, כפי שהוטעם בפרק א', היו יותר זקנים בנפשם ומשום כך שונים מעמי סביבתם, שתרבותם היתה צעירה יותר. והוא הדין גם לגבי הסינים ביחסיהם ליפנים. הסינים בתור עם תרבותי עתיק הגיעו לרציונליות מפותחת, ולכן הם שנואים על היפנים המושפעים יותר על-ידי האינסטינקטים.

רגש הסלידה,המתעבה והולך תכופות כדי שנאה ואכזריות, מושרש באדם לא פחות ואולי יותר מאשר האהדה לאדם, והשנאה, המזדווגת לתשוקת ההתקפה ולתאוות ההרס, מקורה במדור-הרגש הגדול של הנפש, ובדומה להרבה רגשות ויצרים אחרים אין היא נדחית על-ידי התבונה אלא במקצת. היא רובצת ככלב במארב, מוכנה לזנק ולקפוץ עם כל גירוי חיצוני ולהתנפל על האויב האמיתי או המדומה. הנציונל-סוציאליסמוס בגרמניה השתמש בהכרה זו, ועל יצר זה שהיפנה את האינסטינקטים התוקפניים נגד היהודים ריכז תומכים רבים בסיסמה אחת. הוא שחרר בכוונה את היצרים התוקפניים של חסידיו מחבלי המוסר המקובל והקים מוסר חדש על חורבות המוסר הקודם. “התנהגות הומַנית היא בעיני הנציונלסציאליזם סימן של חוסר יכולת לשלוט. מסיבה זו הוא מטיף לחוסר כל רגש ואפילו לאכזריות. לפי דעתו מוכרחים להשמיד את החמלה וליצור לברוטליות שם טוב” ((Rauschning, Die Revolution des Nihilismus, Zürch 1938, s. 360. אצל ניטשה התפארות “החיה הבלונדינית” והשמדת הרחמנות (“אַל תעזור לנופל, דחפהו”) נדמו רק פרדוכּסים מענינים; הנציונלסוציאליזם הגשים אותם ברצינות דמים. שנאת היהודים שמשה לו דרך לעורר את רגשות העמים ועל ידי כך להכשירם למימוש תכניתו המהפכנית עולמית⁷⁵.

ההתקדמות המוסרית בעולם באה מתוך כך, שרגש השנאה מפנה מקומו לרגש ההשתתפות, והאדם רואה אנשים יותר ויותר רחוקים כראות שווים במעלה. בתחילה מתקבלים לחוג האהדה של האדם רק שארי-בשרו הקרובים או הרחוקים (בית-האב או השבט); ושלומם ויסוריהם נעשים ענין לרגש ההשתתפות שלו. אחר-כך מתמשך חוג האהדה על בני העם כולו (או המדינה), שהיחיד קשור בו על-ידי שותפות של לשון והגנה. בדרך כלל הגיעה האנוֹשוּת התרבותית בימינו עד לדרגה זו. נביאי ישראל, הנצרוּת, הבוּדיזם והמהפיכה הצרפתית ניסו להמשיך את רגש האהדה על כל בני-האדם בלי יוצא מן הכלל. אולם נסיונות אלה נכשלו עד כה, מפני שרגש השנאה מוכרח היה לבקש לו מוצא בדרך מן הדרכים, ואילו הכיר כל עם את שאר העמים כראויים לאהדה, כלומר שוים לו, היה זה מחליש את הסולידריות הפנימית שלו. מלחמת הנציונלסוציאליסטים בכנסיה הקתולית מקורה בזה, שהקתוליות מטיפה לשוויון כל בני-האדם בפני אלהים, ועל-ידי זה היא מכשירה את הלבבות ליחסים על-לאומיים או בין-לאומיים.

אף אילולא היה רגש השנאה מעורה באדם, אי-אפשר היה להבין מפני מה עולה להם למסיתים על נקלה בזמני מהפיכה, מלחמה או אנרכיה להניע את המוני העם למעשי-אלמות מן הקשים ביותר. היהודי הזר היה האובייקט הקרוב ביותר, ובשל מיעוט מספרו וחולשתו הפרוץ ביותר לפגעי השנאה ולמכותיה. נטייתם של הבריות לחפש אשמים בכל צרה שהשיגתם מצאה ביהודי את השעיר לעזאזל הדרוש, כשלא נמצאו אחרים זרים ושנואים עוד יותר, למשל הארמנים בתורכיה, בזמן עבדול חמיד, ששימשו מבחינה מסוימת אובייקט לשנאה מכלה. כדוגמה לכך תשמש העובדה, כי בשנת 1349 ייחסו את הופעת המגיפה באירופה ליהודים, שהם הרעילו כביכול את הבארות, אף כי גלוי וידוע כיום, כי המגיפה מתפשטת בדרכים לגמרי אחרות מאשר על-ידי מי-שתיה. דוגמה אחרת להסחת רגשי השנאה הם משפטי-המכשפות של ימי-הביניים בגרמניה. נשים זקנות, מושחתות-תואר או מכוערות, שעוררו טינה בתוך סביבתן, נאשמו בגרימת מחלה או מות לזולתן על-ידי “עין הרע” או מעשי-כשפים והן נידונו במשפט פומבי, על-ידי שופטים, שראו עצמם כשופטי-צדק, לעונשי-מות אכזריים. דיני-המות האלה בוצעו במעמד המונים, שהיו מגלים אותות רצון ואפילו התלהבות, כדרך שהיו מסתכלים בשריפת ה“כופרים” היהודים ליד עמודי-העינויים, שנדונו על-ידי האינקביזיציה בספרד הנאורה. אפייני הוא לגבי הנטיה לאכזריות הטמונה בנפש האדם, לאותה השמחה לאיד הזולת המשכיחה את מצוקת עצמו, שבזמני תסיסה היו המוני העם ברומא תובעים גם את המיצרך ההכרחי ביותר וגם משחקי-דמים של מתגוששים (“panem et circnses”).

יש לראות, איפוא, בשנאת הזרים את המקור הראשי לאנטישמיות, אך עם זה תלויים זמן התפרצותה ומידת תוקפה בנסיבות חיצוניות. בזמנים שבהם היתה דת הנצרות שלטת בחיי העמים באירופה והדיחה אותם לקנאות דתית, היתה האשמה, שהיהודים צלבו את המשיח, גירוי מתמיד להתפרצות. עד היום פועלים בלב אילו נוצרים, מדעת או שלא מדעת, ספורי הברית-החדשה של צליבת המשיח ועל איבת היהודים לתורתו. לעומת זה קרוב לודאי, שמספר אותם הנוצרים, הנוהגים כבוד בדת ישראל מהיותה חלוץ הדת הנוצרית, הוא לאין-ערוך יותר מועט.

ההתחרות הכלכלית של היהודים אף היא שימשה גורם להתפרצות השנאה. באלף-השנים הראשון לספה"נ כמעט שלא באו הנוצרים בחשבון כבעלי-תחרות ליהודים במסחר ובמלאכה. רק לאחר מסעי-הצלב, כשכל הסוחרים האירופיים מצאו דרך למסחר עם המזרח, שהיה עד כאן רובו ככולו בידי היהודים, היו להם היהודים בני-תחרות מסוכנים. והיא שגרמה לרדיפות היהודים, לגירושים ולדחיקתם מסחר-המזרח ומכל ענפי המסחר בכלל. מובן, כי בארצות ובזמנים, שבהם נתון משק העם בשפל המדרגה, מורגשת התחרות היהודים ביתר חריפות מבזמני רווחה כלכלית, שהפרנסה מצויה בריוח לכל. לשם זה אין התחרות היהודים צריכה להקיף את המשק כולו. אם היהודים משמשים בעלי-תחרות מיותרים במקצועות אחדים, הרי יש בזה כדי להפיח איבה אליהם. ריבוים המתמיד והולך של היהודים במקצועות החפשיים, שתחילתו לפני כחמישים שנה, גרם אמנם נזקים כלכליים רק לשכבה דקה מבין הנוצרים, אך ההתמרמרות על התחרות היהודים, שנתעוררה בקרב שכבה זו, חוללה תעמולה עזה נגדם והקיפה חוקים יותר רחבים מבין האוכלוסים.

השפעת הגורם הכלכלי היתה עוד יותר מרובה, מפני שהיהודים הביאו עמהם למקצועות ששימשו בהם באירופה, כגון המסחר וכל מקצועות הרוח כשרון רב, שהקנה להם במקרים רבים יתרון-כוח טבעי על בעלי-תחרותם הנוצרים. אילולא גילו היהודים כוח פעולה רב, היו עוזבים אותם לנפשם. ואולם כיוון שהיו מחוננים ושקודים ביותר, לפיכך נצטרפה לשנאת הזר גם הקנאה. במסחר מורגש הדבר בעיקר באותן ארצות, שבהן נפנים הנוצרים רק עתה למסחר, כגון פולניה, וקשה להם לבצר את מעמדם בפני היהודים המנוסים והשוקדים במקצוע זה. בארצות עם מעמד ותיק של סוחרים נוצרים, כגון הולנד, אנגליה, ארצות-הברית, אין התחרות היהודים מסוכנת ביותר וחשיבותה לתנועה האנטישמית פחותה יותר.

במאה הי"ט ניתנה לשנאת היהודים דחיפה על-ידי זה, שיהודים רבים הגיעו לאחר האמנציפציה לאמידות ונכנסו לשכבות העליונות של החברה והם נראו לשכבות אלה כחודרים-שלא-ברשות ((nouveaux riches, upstarts.

בגרמניה שבה מצויים היו שרידים חזקים של משטר המעמדות, לא יכול היה מעמד הקצינים והפקידים, שהיתה לו מסורת ישנה ושנתחדש והלך בחלקו הגדול מתוך משפחות עתיקות ונודעות, להשלים עם העובדה, שהיהודים, בניהם ובני בניהם של דלים ובזויים, ייהנו אף הם מהזכויות היתירות ומעמדת-הכבוד של הקצינים והפקידים. האנטישמיות מצאה כאן בן-ברית בגאווה המעמדית והכיתתית של הנוצרים.

לבסוף מן הראוי להעיר, שיהודים רבים, שלרגל קיפוח חוקי או חברתי נבצר מהם למצוא שדה-פעולה מתאים לכשרונותיהם, נספחו מרוב התמרמרות למפלגות האופוזיציה הסוציאליסטית או הליברלית, מתוך שקיוו להיטיב בזה את מצבם. משום כך יצא הקול שהיהודים תפוסים למהפכנות, דבר שעורר טינה עליהם מצד הממשלות והשכבות השליטות. בעוד שאצל הנוצרים הפרולטריון הוא קרקע טבעי למורת-רוח פוליטית, הרי אצל היהודים נתפסו לזו גם מבני השכבות הגבוהות יותר, למשל, בעלי המקצועות החפשיים. מכאן יובן, על שום מה מרובים היו היהודים בין מנהיגי הפרוליטריון. הפרולטריון העירוני זקוק היה למנהיגים בעלי השכלה גבוהה, ואלה נמצאו לו בקלות יתירה בין היהודים, שעם כל כשרונות רוחם היתה הדרך לעליה חסומה בפניהם. כראיה לכך, שנהירת היהודים למפלגות האופוזיציה מקורה בהתמרמרות על קיפוחם, תשמש העובדה כי הם נוקטים עמדה כזו רק בארצות שהאמנציפציה שלהם לא בוצעה בשלימות. ולהיפך, במקום שהם נהנים משוויון גמור, למשל, באנגליה, ארצות-הברית, הולנד, סקנדינביה, הם נוטים יותר למפלגות הממשלה ומגלים הלך-רוח שמרני.

מלבד עמדתם הפוליטית-פנימית, היו מונים את היהודים בהרבה ארצות על הבינלאומיות שלהם. נכון הוא, שהיהודים המפוזרים בכל ארצות העולם והמרבים לנוד ולנסוע מטיבים להכיר את העולם מן הנוצרים. עמדתם היא פחות שוביניסטית, ושלא כנוצרים אין העיקרון “my country right or wrong” , או “האגוֹאיזמוס הקדוש” של כל עם משמש אצלם מניע עיקרי במחשבתם הפוליטית. עמים אחרים יכולים להרויח מה על-ידי מלחמה. היהודים הם המפסידים בכל מלחמה, לפי שהם יושבים בשתי הארצות הנלחמות, ועל כן אין הם נוחים להתלהב למלחמה. מפני זה היהודים מסוגלים יותר להתרומם מעל לשוביניות זו ולהעריך הערכה אובייקטיבית, בשעת התנגשות אינטרסים של ארצות שונות, גם את המניעים והפעולות של המתנגד. אולי מסתברת מכאן העובדה, שהם נמנים עם החסידים הנלהבים ביותר של חבר-הלאומים, שצריך היה, כפי שעלה במחשבת מייסדיו, לשמש בתפקיד של בורר בלתי-מפלגתי בסכסוכים בין ארצות שונות.

בקשר לזה עומדת התרעומת, שהיהודים נוטים לפציפיזם, מלה שאינה רצויה עתה בהרבה במדינות אירופה. דוקא מה שבזמננו, ששער הפציפיזם נמוך הוא, מעורר תרעומת נגדם, עלול בזמן אחר להיות להם לכבוד ותהלה.

תפקיד מיוחד בתגבורת האנטישמיות בגרמניה נודע להגירה היהודית מאירופה המזרחית. מבחינת התרבות החיצונית, ועל הרוב גם מצד ההשכלה הכללית, עמדו המהגרים היהודים מאירופה המזרחית על מדרגה נמוכה. אבל הם גילו חריצות יתירה בעסקיהם ושלטו בלשון הגרמנית, שבתור לשון זרה עמדה אצל יהודי אירופה המזרחית, ביחוד בגליציה, בצד האידיש או במקומה במעלה ראשונה, ורכישתה היתה בבתי-הספר החילוניים של היהודים עצם מטרת ההשכלה. מהגרים אלה הצליחו בזמן קצר במפתיע לעלות לגדולה בבחינה כלכלית. בבחירת אמצעים לעליתם הכלכלית לא תמיד הקפידו על השקפותיה המוסריות של הארץ החדשה: דבקו בהם החסרונות של “שכבת הביניים”, שכבר זנחה את מסרתה הקודמת ועדיין לא סיגלה לעצמה מסורת חדשה. כיוון שהם היו לאחר מלחמת העולם כששית מכל יהודי גרמניה והתרכזו בערים, על כן בלטו בתוך כלל היהדות. עבירותיהם הביאו לידי כמה משפטים פליליים, והאנטישמיים נאחזו בהם ברוב תאוה והציגו אותם כטיפוסיים למוסרם של כלל היהודים. חלק גדול מהצלחת התנועה האנטישמית בגרמניה יש לייחס למשפטים אלה.

יהודים מאירופה המזרחית היגרו גם לארצות שמחוץ לגרמניה, אבל כאן הוּאטה עליתם על-ידי זה, שהם לא הביאו עמהם מאירופה המזרחית את ידיעת לשון המדינה ולא יכלו לרכוש אותה במהרה. זה עיכב את עליתם בדור הראשון, ולעתים תכופות גם בדור השני. רק הדור השלישי, שנולד כבר בארץ הכניסה והיה בקי בנימוסיה ודיבר בלשון הארץ שלא במבטא זר, הצליח לחדור לתוך השכבות הגבוהות. הקצב המהיר של העליה הוא שעורר בגרמניה שנאה וקנאה כלפי המהגרים, שעדיין לא הסתגלו לתרבות סביבתם ונראו כזרים.

העובדה, כי אי-אלו מהגרים מאירופה המזרחית נקטו בגרמניה בדרכים לא-טהורות בעסקיהם וגרמו למשפטים סנסציוניים, היא שהביאה לידי הנחה, כי היהודים בכללם פחותים במעלתם המוסרית. למעשה אין פליליות היהודים מרובה, ולהיפך מועטת היא משל הלא-יהודים. לכשנשווה את אחוז היהודים בין כל הנידונים אל חלקם בתוך כלל האוכלוסים, הרי נקבל:

מספרים אלה מראים, כי אחוז היהודים בין הנידונים עולה במידה ניכרת על חלקם בקרב האוכלוסיה רק בארץ אחת, היא גרמניה. ואולם הפרש זה לא היה קיים, אילו הובאו בחשבון רק הפגיעות בחוקי העונשין הכללי. אין מקור ההפרש אלא בזה, שברשות היהודים נמצאים באופן יחסי יותר מכוניות והם צפויים יותר לעונשין בשל עבירות על חוקי התנועה. נוסף לכך הוצאו תחת המשטר הנציונלסוציאליסטי חוקים מיוחדים המכוונים נגד היהודים והחותרים תחת אפשרות קיומם, למשל, מניעת רשיונות-אומנות ודרכיות ואיסור המחאת כסף לארצות-חוץ. לפני שנת 1933 היה גם בגרמניה אחוז הנידונים בין היהודים בני-העונשין מועט מבין הנוצרים: בשנת 1910 היו בפרוסיה על כל 100,000 בני-עונשין (מגיל 12 ומעלה) אצל היהודים רק 1,128, ואילו אצל הנוצרים 1,215 נידונים. כאן נקבע באופן יוצא מן הכלל מספרם של בני העונשין אצל הנוצרים לחוד ואצל היהודים לחוד. בדרך כלל אין הדבר כן. במספרי הפליליות שהובאו לעיל מוכרחים היינו להשוות את מספר הנידונים אל המספר הכולל של היהודים ושל הנוצרים⁷⁸. כיון שמספר הילדים ובני-הנעורים אצל היהודים בכל הארצות הנזכרות מועט מאצל הנוצרים, הרי שלמעשה פליליותם פחותה ממספרי הפליליות המתחייבים מתוך קביעת היחס בין הנידונים לבין מספר כל היהודים או הנוצרים.

חלקם הגבוה או הנמוך של היהודים בכל סוג של עבירה לעצמו מתבאר מאליו מתוך ההבדלים בהרכב המקצועי של הנוצרים והיהודים ומתוך מידת האורגניזציה השונה אצלם. אילו סוגי עבירות רובם ככולם אינם אלא עבירות שבכרכים, למשל, מכירת סמים משכרים, ואין הן מצויות בכפרים. סוגי-עבירות אחרים מהם אפשריים כמעט במסחר בלבד, למשל שמיטה מתוך רמאות או רשלנות, ומשום כך הם שכיחים אצל היהודים, בהתאם להרכבם המקצועי, יותר מאצל הנוצרים. ולפיכך, מעשי אלמות מכל הסוגים (וביחוד בהשפעת משקאות-כוהל), למן חבלה רגילה בגוף ועד לרצח, שכיחים יותר בכפרים ובתוך השכבות הנמוכות בדרגת השכלתן, ומשום כך נדירים הם אצל היהודים. צד שוה הוא בפעולתם המקצועית של היהודים ובפליליותם: כשם שהם מתפרנסים יותר מעבודת-המוח מאשר מעבודת-היד, כן שכיחות אצלם העבירות ה“אינטלקטואליות” יותר מאצל הנוצרים, ואילו נזקי הגוף נדירים יותר.

קו אפייני הוא לשנאת הזרים בכלל ולגילויה המיוחד, האנטישמיות, שלעולם רואה היא את בני הקיבוץ באור רע ומוכנה לייחס להם כל מיני תכונות בלתי-אהודות. כשם שהסלידה האינסטינקטיבית באדם או הנטיה אליו הן שקובעות אם נטפלים יותר לתכונותיו הרעות או הטובות של האדם, כן מכריעות הן בקביעת היחס לעם: אם רואים אותו בדמות בניו הטובים או הגרועים ביותר. האנטישמי, בדברו על היהודים, חושב תמיד על היהודים המגונים והמחוכמים ביותר, שנזדמנו לו בזמן מן הזמנים, ובשעה שהוא מוכרח להודות במציאותם של יהודים “הגונים” הריהו רואה אותם בחינת יוצא מן הכלל; ואילו בעיני חובב-יהודים תהא התמונה הכללית הפוכה מזו.

בארצות האמנציפציה קשה היה במאוד ליהודים להשלים עם מציאותה של תנועה אנטישמית. בתקופת הליברליזם, כלומר, במחצית השניה של המאה הי“ט, גדלו היהודים באנגליה, צרפת, גרמניה ואוסטרליה על ברכי ההכרה, כי הליברליזם, הדמוקרטיה ושוויונם האזרחי של כל נתיני המדינה הם אחרוני ההישגים בהתפתחות התרבות האנושית. קו אפייני הוא לכל דור, שהוא רואה את דרגות התרבות בזמנו כסיום וכגולת-כותרת להתפתחות האנושית. עמדה זו היתה רווחת ביותר במחצית השניה של המאה הי”ט, כשהתגליות הטכניות הכבירות בייצור ובשיטת התחבורה שיפרו את רמת-החיים של בני-האדם שיפור רב, ולעומת כל התקופות הקודמות היתה זו באמת תקופה של התקדמות כלכלית גדולה. התעוררות האנטישמיות מחדש נראתה ליהודים כחלום רע, שהרי האמינו כי חלפה מן העולם לבלי שוב. רובם ישבו בכרכים, שהיו מישגב הליברליזם או הסוציאליזם, ועל כן זילזלו בכוחה של ההתנגדות ליהודים, שלחשה והיבהבה בעיירות ובכפרים. באלה נשאר לרוב היהודי גם בארצות האמנציפיציה זר כשהיה; אמנם סבלו אותו, אך לא ראוהו כראות אחד משלהם. אפילו בכרכים נשתמר עוד מתחת לסף ההכרה חלק גדול מהתנגדות ליהודים, אף כי מעל פני השטח נראה שוויונם האזרחי של היהודים כעובדה גמורה. שאם לא כן לא היה הניצוץ האנטישמי משתלהב במהרה, כפי שקרה, למשל, בצרפת בימי משפט דרייפוס. אין אנו דנים כאן בעצם ההאשמה על מסירת סודות צבאיים, שנתגלתה אחרי-כן כאחד הזיופים הערמומיים והנתעבים ביותר בדברי ימי העולם. מסירת סודות צבאיים אירעה תכופות בדברי ימי צרפת. בכל המקרים הללו היו מסתפקים בזה, שהוקיעו את העבריין כיחיד, בלי להטיל האחריות למעשיו על הקיבוץ החברתי או האֶתני שאליו השתייך. רק לגבי היהודי דרייפוס עדים אנו לתופעה האפיינית לשנאה קיבוצית, שמטילים האחריות למעשי היחיד על הקיבוץ כולו. אין להניח, שניצול משפט דרייפוס על-ידי כמה מסיתים היה מעורר את העם הצרפתי עד למעמקיו ומביאו לידי הפגנות גדולות נגד היהודים, אילולא נשארו עוד בעם הצרפתי הנאור, מאה שנה לאחר המהפיכה הצרפתית, שרידים משנאת היהודים.

מקום לידתה העיקרי של התנועה האנטישמית בתקופת הפריחה של הליברליזם היא גרמניה שלאחר מלחמת גרמניה-צרפת בשנות 1871–1870. בממלכה הגרמנית החדשה, שמשקה נתרחב בהיקף עצום, עמדו היהודים בתחום הפיננסים, התעשיה והמסחר בשורה הראשונה. באותן שנות השפע המכוּנות “Gründerjahre”. היו היהודים מראשי המשתתפים בייסוד חברות-מניות, וסמוך לשנת 1875, עם ירידת שער המניות, ראו הלקוחות ביהודים את האחראים להפסדיהם. יתרונם של מפעלי המסחר והתעשיה הגדולים, שהיהודים סייעו להתפתחותם, גרם לחורבנם או שקיעתם של הרבה מפעלים זעירים, שבעליהם הנוצרים ראו את אויבם לא ביתרונם הטכני של המפעלים הגדולים, אלא ביהודים. מעמדות הקצינים והפקידים שנהנו מזכויות יתר עינם היתה צרה בעלית היהודים ובנהירתם אל עמדות שהיו נחלתם מאז. הממשלה השמרנית בפרוסיה, מצדה היא, נטרה טינה ליהודים על תפסם עמדה ראשית במפלגות הליברליות והסוציאליסטיות. בשנות השמונים נתכוננה מפלגה אנטישמית קטנה בהנהגת מטיף-החצר שטֶקֶר, ותכניתה האנטי-יהודית של זו נתקבלה בשנות התשעים על-ידי המפלגה השמרנית הגדולה. עם זה לא נפגע עד מלחמת העולם ואפילו בעשר השנים שלאחריה שוויונם החוקי של יהודי גרמניה, ולא עוד אלא נראה היה, כי גם דבר שוויונם החברתי מתקדם והולך בכרכים. הם נכנסו במספר גדול ביחס לא בלבד למקצועות החפשיים, אלא גם לפקידות. רבים מהם נתמנו בימי מלחמת העולם לקצינים ועל ידי זה נמנו עם השכבה שנחשבה בגרמניה למעולה ביותר. האנטישמיים התריעו על כך בעתונות ובפרלמנט, אך לא העלו בידם כלום, לא בימי המונרכיה ולא בימי הרפובליקה.

התנועה האנטישמית, שניעורה בצרפת בעקב משפט דרייפוס, רפתה לאחר זמן מה; בימינו יש לה מהלכים רק בתוך כמה חוגים קטנים של האוכלוסים. ליהודים ניתן להגיע למשרות גבוהות ביותר בלי לעורר התנגדות מיוחדת, ואפילו למשרת ראש המיניסטרים. כיוצא בה התנאים באנגליה, הולנד ובלגיה. גם המדינות הסקנדינביות, יון, בולגריה, יוגוסלביה וכן איטליה (עד שנת 1938) לא נפגעו מן האנטישמיות אלא במידה מעטה מאד. האנטישמיות, שטופחה על-ידי שלטונות רוסיה הצאריסטית, דוכאה ברוסיה המועצתית כתופעה בורגנית ונעקרה מן השורש. יתכן, שהיא לוחשת עדיין בצינעה בתוך שכבות מסויימות, אך בשל בלימת דעת-הקהל קשה להעריך את שיעור כוחה.

בפולניה היתה הממשלה מעודדת ומדכאה את האנטישמיות חליפות, הכל לפי מעמד המפלגה המשתנה. עם מותו של המרשל פילסודסקי (1935), שהתיחס לאנטישמיות בשלילה, עברה ממשלת פולניה קימעה-קימעה לאנטישמיות “מתונה”. סבורה היתה, כי בפולניה אין די מקום ל-3,300,000 היהודים במקצועותיהם המסורתיים ושעל-כן אין להימנע מהגירה יהודית גדולה. בתוך חוגים רחבים של אוכלוסי פולניה רווחה עדיין האנטישמיות מימי הצאר, והיא היוותה סעיף מרכזי בתכנית מפלגות הימין. התחרות היהודים מכבידה על הנוצרים את החדירה למסחר, אף שלרגל הריבוי הטבעי הגדול ורוע מצבה של החקלאות הם ניסו להתאחז בו יותר ויותר. ההתנגדות לריבוי היהודים במקצועות החפשיים התגלתה בזה, שמפלגות הימין דרשו להנהיג “נומרוס קלאוזוס” ליהודים במקצועות החפשיים, והסטודנטים הנוצרים סירבו לשבת באולמי ההרצאות ליד היהודים. כתוצאה מזה נקבעו בכמה אוניברסיטאות “ספסלי גיטו” ליהודים. מפלגת הממשלה (מחנה האיחוד הלאומי) עמדה על בסיס של תכנית אנטישמית והיא תבעה מהממשלה אמצעים נמרצים יותר לדחיקת היהודים מהחיים הציבוריים והתרבותיים.

כיוצא בזה הוא המצב ברומניה. כאן, כבפולניה הרוסית, שוויונם המשפטי של היהודים עודנו צעיר לימים, וקיפוחם הנוהג עוד מן הזמן שלפני האמנציפציה נשתמר בחוגים רחבים של החברה. אף כאן הגבירו זרימת היהודים למקצועות החפשיים וכן חלקם הגדול בתעשיה את ההתנגדות להם. דוגמת גרמניה הנציונלסוציאליסטית עוררה בשנים האחרונות באנטישמיות שבפולניה וכן ברומניה ובהונגריה כוחות מניעים חדשים.

פרשה לעצמה מהווה האנטישמיות בארצות-הברית של אמריקה. עד סוף המאה הי"ט כמעט שלא היתה האנטישמיות ידועה כאן. המהגרים מבין היהודים הספרדיים ומבין יהודי גרמניה נשתלבו לתוך החיים האמריקאיים ללא-שיור, ובתוך ערב-העמים הרב של ארצות-הברית נחשבו כשאר אזרחי המדינה לאמריקאים גמורים. עליתם לשכבות העליונות לא עוררה כל התנגדות, לפי שזו חלה בזמן גיאות כללית בארצות-הברית וחלקם בין האוכלוסים מועט היה. אך משהתחילה ההגירה ההמונית של יהודים מאירופה המזרחית, קמה גם בארצות-הברית תנועה אנטישמית. ראשית, המהגרים החדשים היו מרובים פי עשרה מהמהגרים היהודים מלשעבר. שנית, הם הביאו עמהם רמת-חיים נמוכה ותביעות לשכר נמוך יותר והנוצרים חששו שמא תנמיך הגירה זו את רמת-החיים ואת שיעורי השכר בכלל. המהגרים החדשים החזיקו במסורת היהודית ביתר תוקף מאשר המהגרים הספרדיים והגרמניים לפנים, והזרות שבמלבושיהם, לשונם והרגליהם נתבלטה מיד.

התוצאה מכל זה היתה, שאף-על-פי שניתן להם, להתאזרח לפי דרישתם הם מקץ חמש שנים לישיבתם בארץ, והממשלה נהגה בהם מנהג אזרחים גמורים, הרי בכל זאת לא נתקבלו לחברה האמריקאית הנוצרית. עד כמה שהדבר נוגע להמוני הפועלים היהודים, לא היה הדבר טרגי כלל, משום שהללו, בדומה להמוני המהגרים האיטלקים, לא היתה להם נטיה להתבוללות. מה שאין כן בני הדור השני להגירה, שעלו למקצועות חפשיים, למסחר גדול ולבנקאות; אלה נפגעו קשה בדחיה שנדחו על-ידי החוגים הנוצריים הגבוהים. לאחר מלחמת העולם נערכו לעתים הפגנות של האמריקאים “בני מאה אחוז” המאורגנים בקוּ-קלוּכס קלֶן, שלהלכה מכוונות היו כנגד כל הזרים, אך למעשה כוּונו כלפי היהודים. אף-על-פי שאחרי הפגנות כאלה שוב בא זמן של שקט חיצוני, אין להכחיש, כי בחוגים הגבוהים של החברה האמריקאית הנוצרית רווחת עמדה אנטי-יהודית. היא שגרמה לכך, שבכמה מקומות-מרפא ומלונות אין מסבירים להם פנים, ובכמה מפעלי-תחבורה פרטיים גדולים בעלי תועלת ציבורית אין מקבלים אותם לפקידות אלא לעתים נדירות. בחיים האקדמיים מתבטאה הסלידה מפני היהודים בזה, שהאגודות המיוחסות של הסטודנטים (Greek letters fraternities) נעולות בפניהם, וקשה להם יותר ויותר לקבל משרות של אסיסטנטים בבתי-החולים הכלליים כדי שיכשירו עצמם למקצוע הרפואה. מכשולים רבים עומדים למיפגע גם לכניסתם כחברים באגודות המקצועיות למשפט או של עורכי-דין (legal or bar associations) או כמורים בבתי-ספר ציבוריים או כפרופסורים באוניברסיטאות⁷⁹. מזמן עלית הנציונלסוציאליסטים לשלטון בגרמניה, קיבלה התנועה האנטישמית בארצות הברית דחיפה חדשה. נציונלסוציאליסטים ממוצא גרמני, תושבי ארצות-הברית יסדו את ה-German American Bund, המפיץ תעמולה אנטישמית לפי נוסח הנציונלסוציאליסטים. הכומר קוגלין מטיף לשנאת היהודים ברדיו ונתמך בידי אגודות אחדות כגון החזית הנוצרית ((The Christian Mobilizers וחולצות-הכסף (Silver Shirts). כל האגודות האלה דומות מאד במטרותיהן ופעולותיהן לאגודות הנציונלסוציאליסטיות בגרמניה לפני שעלתה מפלגה זו לשלטון. בחוברות ובאסיפות הן מסיתות את הנוצרים להחרים את חנויות היהודים, שאותם מאשימים בכל הצרות שעברו על אמריקה.

ההגירה היהודית הגדולה מאירופה המזרחית גרמה לתופעות מעין אלה גם בארצות-כניסה אחרות, למשל בקנדה ודוקא במחוז קוויבק שרובו מאוכלס צרפתים, וכן באפריקה הדרומית, ברזיליה וארגנטינה, וביחוד מזמן שהדור השני להגירה היהודית נאחז יותר ויותר במקצועות החפשיים, ובכוח סגולותיו וחריצותו הוא מתחרה קשה עם הנוצרים. בברזיליה נוספה לכך העובדה, כי המהגרים נזקקים לפחות בשנים הראשונות להגירתם, לרוכלות ולעסקי תשלומים בשיעורים, והשלטונות רואים את התרחבות המקצועות האלה כבלתי-רצויה למשק הארץ. בשנים האחרונות סייעה להתפשטות האנטישמיות בארצות אלה גם התעמולה הנציונלסוציאליסטית הגדולה הניזונה מגרמניה (עיין פרק י"ב). קרוב לודאי, שבהפגנות האנטישמיות ובהתנפלויות על יהודים שאירעו לאחר המלחמה באלג’יר ובמרוקו מעורבים גם כוחות מבחוץ, אף כי כאן ממלאה תפקיד מסוים גם הקנאות הדתית של המוסלמים הנוחה להתלהב ולהתפרק בהתפרצויות-דמים ונוחה לשכוך.

2. התגוננות היהודים    🔗

החברות להשגת שוויון אזרחי ליהודים, שנזכרו בפרק הקודם, וכן שאר האגודות שנוסדו במיוחד לשם מלחמה באנטישמיות והמכילות חברים יהודים ושאינם יהודים, התאמצו במשך עשרות השנים האחרונות להקים תריס בפני התפשטות האנטישמיות. נוצרים נודעים לשם, ביניהם מלכים, מדינאים חשובים ומלומדים, נספחו לתנועה זו. לפני מלחמת העולם ולאחריה עמדו על נפשם יהודי אירופה המזרחית גם בנשק ונתאגדו באירגוני הגנה עצמית על מנת להתגונן מפני פרעות. בגרמניה ובארצות-הברית, במקום שקבלתם לאגודות נוצריות לספורט, ללוז’ות והתאגדויות הסטודנטים נתקלה בהתנגדות, כוננו היהודים אגודות לספורט, קלובים והתאגדויות סטודנטים משלהם. ואולם המאמצים האלה לא היה בהם כדי לסלק את התוצאות הבלתי-נעימות של האנטישמיות. במקרים בודדים עלה בידי האירגונים היהודיים להגנה מפני האנטישמיות לתבוע לדין את מפיצי העלילות או את המסיתים למעשי אלמות נגד היהודים והללו היו באים על ענשם. אבל ברוב המקרים קצרה ידם של היהודים נוכח התפשטות הסיסמאות האנטישמיות, רק במקרים נדירים ביותר עלה בידם, על-ידי הסברה ותיאור העובדות לאמיתן, לשתק את ההתנגדות האינסטינקטיבית ליהודים. שונאי היהודים קנאים כל-כך באיבתם, ביחוד מאחר שבשנים האחרונות נפתחה תעמולה אנטי-יהודית עצומה מגרמניה, שאינם רוצים ואינם מסוגלים להבין את האמת. דוגמה חותכת ביותר מסוג זה הם “הפרוטוקולים של זקני ציון”. עד היום מסתייעים רבים משליחי האנטישמיות בפרוטוקולים אלה על מנת להוכיח, כי היהודים שואפים לשלטון עולמי. את החיבור הזה מייחסים לקונגרס סודי של היהודים, שכאילו נתכנס בשנת 1897 לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבזל. בינתיים הוּכח ללא כל ספק, כי פרוטוקולים אלה אינם אלא פלגיאט, שבתור מצע שימשה לו חוברת שהיתה מכוונת נגד נפוליון השלישי ונכתבה בשנת 1864 בידי פוליטיקאי בלגי מ. ז’ולי (M. Joly) בבריסל בשם Dialogues aux enfers entre Machiavel et Montesquieu ou La Politique du Machiavel XIX siècle. ספר אחר, הרומן “Gaeta, Warschau und Dueppel” שמחברו הגרמני Hermann Goedsche פירסם אותו בשם בדוי John Retcliffe ב1868 בגרמנית ובשנת 1872 ברוסית, עובד יחד עם ספרו של Joly בחוברת אחת. את המגמות המקיאבליסטיות, שייחס ז’ולי לקיסר נפוליאון, משייכים בפלגיאט זה ליהודים. פלגיאט זה מיועד היה לעודד את הצאר ניקולאי השני ולהניעו למדיניות יותר חריפה נגד היהודים. אף-על-פי שעובדה זו מתבהרת על נקלה על-ידי השוואה של הפרוטוקולים עם המקורות הנ"ל ונקבעה על-ידי פסק-הדין של בית הדין העליון בברן מיום 1 בנובמבר 1937, משמשים עדיין הפרוטוקולים אחד המכשירים החשובים ביותר באוצר הנשק של האנטישמיות.

האגודות לספורט, הקלובים ואירגוני הסטודנטים הנבדלים הגינו אמנם במידת-מה על היהודים מפני עלבונות וקיפוחים פומביים. ואולם, כיוון שהיהודים והנוצרים באים במגע הדדי זה עם זה לא באגודות בלבד, אלא בחיי הציבור וכלכלה, הרי מצוי עוד כר נרחב לשונאי ישראל לנהוג ביהודים איבה ולעורר בהם רגשות התמרמרות ומפח-נפש. אבל רע מכל הוא חוסר הבטחון של היהודי ביחסיו אל שכניו, שבא מתיגרת האנטישמיות, במשאו-ומתנו עם נוצרים, ואפילו הם מתנהגים למראית עין כשורה, לעולם אין הוא בטוח בהם שאינם שונאי ישראל בלבם. דבר זה גודר בעדו מלנהוג אמת וחירות בדיבורו ובמעשיו ומטיל על כל התנהגותו עם הנוצרים צל שאינו נוח לשני הצדדים. מצב זה מסוכן ביותר במגעם-ומשאם של ילדי היהודים והנוצרים. ילדי הנוצרים, שהם בדרך כלל רוב בבתי-הספר, בהיותם נגועים באנטישמיות הריהם מעוררים בקרב ילדי היהודים רגש מרירות ומפח-נפש, שלא בלבד שאינו מאפשר חברוּת אמתית, אלא יוצר בקרבם לעתים תכופות תסביך של נחיתות לכל ימי חייהם.

שנאת היהודים בארץ-ישראל, שגרמה אחרי מלחמת העולם לא-אחת לסיכסוכי-דמים, נבדלת מהאנטישמיות באירופה בזה, שיהודי ארץ-ישראל אינם סובלים במובן הנפשי משנאתם של הערבים וניתן להם להתגונן מפני התקפות. אין הם סובלים בנפשם, שכן שואפים הם לא להתבולל בקרב הערבים, אלא להמשיך את תרבותם הם ולפתחה, ומשום כך אין כאן מקום לדחיה ולקיפוח מצד הערבים. בשעת המהומות ופעולות הטירור, שהתחילו באפריל 1936 מתוך התנגדות הערבים לעליה העברית הגדולה ולהתבצרות היהודים בכלל, התגוננו היהודים נמרצות, ועל אף ההתקפות המרובות, שבהן קופחו עד ספטמבר 1939 הייהם של כ-600 יהודים, שמרו על עמדתם. על-ידי שמירה מוגברת מנעו הישובים החקלאיים אפשרות של התקפות או הדפוּן. על אף הנסיונות המרובים לא עלה בידי הערבים בשום מקרה לחדור לאיזה ישוב שהוא. היהודים העמידו עצמם לרשות השלטונות הבריטיים במאמציהם לדכא את המהומות ונכנסו במספר רב למשטרה ולמשטרת-העזר.

 

פרק שנים – עשר האנטישמיות בגילגולה הנציונלסוציאליסטי    🔗

1. גרמניה תחת שלטון הנציונלסוציאליסטים    🔗

מאז עלו הנציונלסוציאליסטים לשלטון בגרמניה בינואר 1933 נכנסה האנטישמיות לשלב חדש. זהו המקרה הראשון מאז המהפיכה הצרפתית, שממשלה מבטלת במחי-עט את השוויון המשפטי שכבר ניתן ליהודים, ומורידה אותם בכוחן של הגבלות אזרחיות וכלכליות לדרגת מנודים בחברה. בימי מלחמת העולם, שבה נפלו 12,000 מיהודי גרמניה בשדה-הקרב ורבים קיבלו בחזית המלחמה אותות הצטיינות ונתעלו במעלות הצבא על אומץ לבם, נראה היה כי התנועה האנטישמית בגרמניה הולכת הלוך ורפה. ואולם בגרמניה שלאחר המלחמה נמצאה לה לזו מחדש קרקע נוחה ביותר. חוזה ורסייל, שהגביל את זכות ההגדרה העצמית של גרמניה והטיל עליה פיצויי-מלחמה שאין לעמוד בהם, עורר בעם הגרמני, שצעד למאמצע המאה הי“ט מנצחון אל נצחן וזכה לעליה מדינית וכלכלית עצומה, אכזבה ומרירות לא ישוערו. מיליוני גרמנים נפלו במלחמת גבורה, וסופה של זו, שגרמניה קיפחה את עמדת-הבכורה שלה בעולם ולא היה לה אלא להיכנע לפני מדינות זרות. ונוספו לכך האינפלציה שכילתה את פרוטות החסכון של מיליוני אנשים, וחוסר-עבודה ענקי. רבבות הקצינים והפקידים מלשעבר, שלא נמצאו להם משרות ברפובליקה החדשה מעוטת-הצבא, חרון-אפם של חסידי המונרכיה על השיטה הרפובליקאית, השגיאות הרבות של הממשלה הרפובליקאית במדיניות הפנימית והחיצונית – כל אלה הולידו בעם הגרמני רוב סבל ואי-רצון שלא היו כמותם דורות רבים. הואיל וכבלי חוזה-וורסייל סתמו את הצינורות, שבהם אפשר היה להסיח את הדעת מן המצוקה על-ידי מלחמה כלפי חוץ, עמדו וחיפשו את השעיר לעזאזל בתוך תחומי גרמניה גופה ומצאוהו – בסוציאליסטים, בקומוניסטים וביהודים. עמדו והאשימו אותם, שהם הפיצו כביכול מורת-רוח בגרמניה בשלב האחרון של המלחמה, “נעצו פגיון בגב” הצבא הלוחם וגרמו על-ידי זה ל”שלום הקלון" של ורסייל. ואף-על-פי-כן, יתכן ששנאת היהודים לא היתה מתפרצת ומתפרקת במהירות כזו ובתוקף כזה, אילולא קם אדולף היטלר, שספג בימי נעוריו שנאה עוורת ליהודים והכריז עליה בכל מקום, ולבסוף הטיל את הגץ לתוך חבית אבק-השריפה. ואולם היטלר לא היה רואה ברכה במאמציו, אילולא היו הנסיבות הנ"ל יוצרות מקודם מיליונים אנשים מתמרמרים, שחיפשו מוצא לרגשותיהם המרים והיו רגישים לגבי סיסמאות אנטישמיות.

הנציונלסוציאליזם בהנהגתו של אדולף היטלר, ידע לא רק במידה בלתי-משוערת להקהיל אל תחת דגלו את כל המתמרמרים ולארגנם לגוש מוצק, אלא עשה גם את הנסיון הראשון בתולדות האנושות התרבותית לפרוק מהאנשים את עול החוקים המוסריים, שמצאו ביטוּיים הנשגב במימרה “ואהבת לרעך כמוך”, ולקרוא דרור ליצרים התוקפניים. הוא הטיף במקום אהבת האדם את האכזריות, במקום השלום את המלחמה, במקום חופש הפרט את האונס, במקום השוויון את אי-השוויון ושלטון האדם על רעהו, ובמקום הצדק את הכוח כעיקרון עליון בפעולה המדינית. בתעמולתו לטובת התורה הזו השתמש הנציונלסוציאליזם באנטישמיות כאמצעי להתעוררות היצרים התוקפניים נגד המשטר השריר⁸⁰.

לא הועילו להם ליהודים מאמציהם להוכיח ולחזור ולהוכיח בנימוקים שונים, שמפלת גרמניה ומצוקתה לא באו באשמתם. עם השרוי במצוקה אין לבו פתוח לטעמים הגיוניים, והריהו הולך אחרי מי שמיטיב לגלגל את יאושו באיבה כלפי האשם המדומה ולהבטיח לו גאולה וישועה. ברשות זו נתגלו הנציונלסוציאליסטים כרבי-אמנים, והם יצרו בעזרת הרדיו והעתונות סגנון חדש בתכלית של תעמולה רבת רושם ופעולה. עוד בשנות 1933–1923 היו להם המוני חסידים, ביחוד מבני הדור הצעיר. ומשקיבלו את רסן השלטון בשנת 1933, כילו את חמתם במפלגות שחתמו על חוזה ורסייל וקיימוהו או שהיו חשודים על השקפה פציפיסטית. אולם בעיקר ניתכה חמתם ביהודים. ספריהם של מחברים יהודים בלתי-רצויים נשרפו במדורות בפומבי. יהודים רבים עוּנוּ ונרצחו. בהסכמת הממשלה נערך בראשון לאפריל 1933 על-ידי המפלגה הנציונלסוציאליסטית חרם של יום אחד על חנויות היהודים, כדי להטיל אימה בהם ולהראותם את כוח המפלגה. הפקידים היהודים פוטרו כולם. היהודים הוצאו מכל חברות המדע, האגודות לספורט וכו', ומקצועות החפשיים גדרו בפני היהודים לעסוק באומנויותיהם. מלחמת הממשלה ביהודים החמירה והלכה, לפי שראתה את הידיעות שפורסמו בעתונות חוץ-לארץ על היחס ליהודים כ“אגדות זוועה” מופצות בידי יהודים, הפוגעות בכבודה ובשמה של גרמניה בחוץ-לארץ.

למשנת 1933 עד 1938 ניתך וירד על היהודים מבול של חוקים, שהדיחו אותם קימעה-קימעה לא רק מהפקידות והמקצועות החפשיים בלבד, אלא מכל התעסקות כלכלית במסחר, תעשיה ומלאכה, אסרו עליהם רכישת קרקעות, גזרו על הביקור בתיאטרון והראינוע ונידוי על כל מגע-ומשא חברתי בין יהודים לנוצרים. הדרגות העיקריות בתחוקה זו הן:

א) החוק מיום 7 באפריל 1933, שאסר ליהודים לשמש במשרות ציבוריות (ובכללן עסקי נוטריון, מורה, שופט, פרופיסור באוניברסיטה, פקיד ממשלתי ועירוני וכו'). חוק זה לא חל על כל אלה ששימשו במשרתם לפני 1 באוגוסט 1914, או שנלחמו בחזית בימי מלחמת-העולם או ששיכלו במלחמה אב או בן. אותן התקנות חלו גם על עורכי-הדין. כעבור זמן-מה פוטרו הרופאים ורופאי-השנים היהודים (פרט למקרים הנ"ל) מקופות-החולים. גם בנומרוס-קלאוזוס (1¹_/2 ( לקבלת יהודים בבתי-הספר התיכונים והאוניברסיטאות נקבעה הנחה לטובת ילדיהם של משתתפי המלחמה. קרוב לודאי, שהיחס המיוחד למשתתפי-המלחמה היהודים מתבאר בזה, שהגנרל-פלדמרשל פוֹן הינדנבורג עדיין כיהן אז כנשיא המדינה והגן על היהודים שהשתתפו במלחמה. ואולם הגנה זו כבר בטלה בחוק מ-30 ביוני 1933, שעל-פיו נאסר למנות לפקיד נוצרי שנשא יהודיה לאשה.

ביולי 1933 נוסדה במקום האגודות המקצועיות של הפועלים ואיגודי בעלי-התעשיה “חזית העבודה”, הסגורה בפני יהודים. על-ידי זה נחסמה ליהודים הדרך לתעשיה. חוץ מזה הודחו היהודים מתעשית-הסרטים ומהעתונות. עם ייסוד ה-Reichskulturkammer בנובמבר 1933, שאינה מקבלת יהודים⁸¹. ניטלה מהיהודים כל אפשרות לשמש באמנות, במוסיקה ובתיאטרון בפני קהל לא-יהודי. בתור מוכרי-ספרים רשאים הם למכור ספרים ללקוחות יהודים בלבד.

שנת 1934 הביאה את החוק לביטול האזרחות, שייפה את כוחה של הממשלה לשלול את האזרחות מאלה שהתאזרחו בין 9 בנובמבר 1918 ו-30 בינואר 1933. לפי חוק זה בוטלה עד סוף 1938 אזרחותם של יותר מ-3,000 יהודים (על-פי רוב עם משפחותיהם), ובמקרים רבים הופקע רכושם לקופת המדינה. חוק אחר משנת 1934 הוציא את היהודים מן השירות בצבא.

ב) בשנת 1935 הוחמרה עוד יותר התחוקה נגד היהודים. מהרוקחים היהודים נשללו רשיונותיהם. הוצאת עתונים הותרה רק לאנשים היכולים להוכיח את מוצאם ה“ארי” שלהם ושל בן (או בת) זוגם עד לשנת 1800. כעבור זמן מה באו, לאחר תקופה של תעמולה מוגברת נגד היהודים, “חוקי נירנברג” שהוכרזו בכינוס הנציונלסוציאליסטי בנירנברג בספטמבר 1935, חוקים אלה אינם מכירים את היהודים כ“אזרחים” (Reichsbürger), אלא כ“נתינים”, ובזה נשללו מהם כל הזכויות המדיניות, כגון זכות הבחירה לרייכסטג, שעדיין השתמשו בה בשנת 1934. וכן אוסרים החוקים נשואין בין אריים ללא אריים, קונסים בעונשין חמורים יחסי-מין מחוץ לנשואין וגוזרים על היהודים שלא להחזיק משרתות נוצריות בגיל שלמטה מ-45 שנה. כל ההנחות לטובת לוחמי החזית היהודים בוטלו.

ג) נדמה היה, כי בחוקי נירנברג נשלמה התחוקה נגד היהודים ושנשתייר להם לפחות שדה-פעולה במסחר. ואולם טעות היתה זאת. במוצאי 1935 שוב התחילה תעמולה סוערת ומטרתה – להכריח את הסוחרים היהודים למכור את עסקיהם ל“אריים”. מחמת לחץ המשטרה והבנקים הגדולים אנוסים הם למכור את עסקיהם בזיל הזול, בפרוטות… יהודים שלא מכרו את חנויותיהם לאריים מוכרחים היו להכריז על הטיב היהודי של עסקיהם בשלטים מיוחדים. היהודים הוצאו במקצוע השמאים-הכרוֹזים וכו', וכן נאסר עליהם לבקר בבורסה. כמו כן נאסר עליהם לשמש סוכני-מסחר, שליחים מסחריים או כ“באי-כוח” של מפעלים אריים. בסתיו 1938 ניטלו הרשיונות מכל עורכי-הדין והרופאים היהודים, גם מלוחמי החזית, ורק ל-10% מהם (היינו 490 רופאים ו-220 עורי-דין בגרמניה ובווינה) הותר לשמש בתור “מרפאי יהודים” או “יועצים משפטיים” ללקוחות יהודים בלבד.

ד) המהלומה הקשה ביותר באה בנובמבר 1938: כגמול על מעשה יהודי פולני בן שבע-עשרה, גרינשפֵּן, שפצע פצעי-מות את מזכיר הצירות הגרמנית בפריס, נערכו בכל ערי גרמניה פרעות בהסכמת הרשות. מאות בתי-כנסת הועלו באש, יהודים עונו ונרצחו, רבבות הוטלו לבתי-כלא ומחנות-ריכוּז (כפי המשוער, הוכו עד מות במחנה הריכוז בּוכנוַלד בלבד 146 יהודים), חנויות היהודים נהרסו, הרהיטים בדירות-היהודים נחרבו, והוטל עליהם קנס קיבוצי של 1,000 מיליון מרק (80 מיליונים לירות שלפי אומדנת הממשלה עלה ל-20% מהונם, אולם לאמיתו של דבר היה יותר. אותה שעה גופה נאסר ליהודים לעבוד במלאכה ברשות עצמם או להחזיק חנויות קמעוניות, וכך ניטלה מהם עמדתם הכלכלית האחרונה. ואולם בזה עוד לא אמרו די: “מעשה הרצח הפחדני של היהודי גרינשפן, שהיה מכוון כנגד העם הגרמני כולו, מראה, כי היהודים אינם אנשי-אמונים ואינם מסוגלים להחזיק ולנהוג כלי-רכב ממונעים”,- כך גזר ראש המשטרה הגרמנית ואסר ליהודים להחזיק ולנהוג מכוניות וכן לבקר בתיאטראות פומביים, בתי-ראינוע, קונצרטים. על כמה רחובות ידועים, גנים, ובנינים ציבוריים בברלין הוטל “חרם יהודים”, כלומר נאסרה ליהודים הכניסה לתוכם. וכן אסור להם לקנות או למכור קרקע, אבנים יקרות, חפצי אמנות ותכשיטים.

נוסף לתקנות ה“חוקיות” הללו מן הנמנע היה שלא יתעורר מחמת התעמולה נגד היהודים יחס של טינה מצד הפקידים ובתי-הדין, העושה את חיי היהודים ורכושם “הפקר”. ליהודים אין כל בטחון משפטי; הם נעשו “פַּריָה”, וכל מלשין יכול להפיג חמתו בהם או לסחוט מהם כסף. וביותר מר היה למשנת 1933 גורלם של ילדי היהודים בבתי-הספר הכלליים. הם סבלו לא רק מיחס האיבה של המורים והתלמידים, אלא גם מזה, שבמקצועות לימוד רבים מורים במיוחד על פחיתת ערכם של היהודים ועל הנזק שנגרם מהם לגרמניה. ולבסוף שנת 1938 נאסר לילדי היהודים הביקור בבתי-ספר כלליים. כיון שהרבה ילדים לא מצאו מקום בבתי-הספר של היהודים, נשארו הללו בטלים מלימודים.

ההגירה, זה פתח ההצלה היחידי ליהודים⁸², הוציאה בשנות 1937–1933 בערך 130,000 יהודים מגרמניה. בשנות 1938–39 יצאו עוד 200,000 מגרמניה ואוסטריה. ואולם למשנת 1937 וביחוד בשנת 1938 כרוכה ההגירה בקשיים חמורים, לפי שממשלת גרמניה לא די לה בכך שהיא נוטלת מהמהגרים 25% מרכושם בתורת מס-בריחה (Reichsfluchtsteuer), אלא גם אינה מרשה להם להחליף את שאר 75% במטבע זר ולהעבירם לחוץ-לארץ. המהגרים אינם יכולים למכור את רכושם אלא בצורת “מרק מעוקל” (-Sperrmark), ששערו ירד למשנת 1933 עד 1939 מ-80% לכדי 6% של ערכו הנוֹמינַלי. בעל רכוש של 10,000 מרק, הנחשב בגרמניה לאדם אמיד או עשיר, ברצותו להגר נשאר לו בדוחק, לאחר ניכוי מס-הבריחה, רכוש של 400 לירה, ומאז הוטל הקנס הקיבוצי בנובמבר 1938 300 לירה בלבד, סכום שאינו מספיק כדי ליצור לו פרנסה חדשה בחוץ-לארץ. רע ביותר מצבם של מחוסרי הרכוש, שחיו עד כה על הכנסה בתורת פקידים, סוכנים, “באי-כח” של מפעלים או כרופאים, עורכי-דין וכו'. הם נדחו מאומנותם וממקצועם, סובלים סבל נפשי איום ונופלים למעמסה על מוסדות הצדקה הציבוריים. לפי דין-וחשבון מהימן היתה במרס 1939 הכנסה מקצועית רק ל-3,000 עד 4,000 יהודים, וממקורות יהודיים בלבד, למשל, כפקידים בקהילות או בבתי-הספר של היהודים. מצוקתם של משוללי-פרנסה גוברת ומוסיפה, ולקהילות וחברות הצדקה של היהודים קשה יותר ויותר לעמוד בפניה.

בראשית התנועה הנציונלסוציאליסטית לא עמדו עדיין יהודי גרמניה על כל אימתה של הקטסטרופה. כבלתי אפשרי נראה להם הרעיון, שהממשלה תמשיך ותתמיד במדיניות אנטי-יהודית שלה או שאפילו תחמיר אותה. שבע שנות המשטר הנציונלסוציאליסטי הראום לדעת, כי הממשלה הולכת בדרכה היא ואינה נותנת את דעתה על גורלו של פרט – ודרכה: לבער את היהודים כלה מחיי התרבות והכלכלה של גרמניה. היא רוצה להכריח את היהודים לצאת מן הארץ, ואם יציאה גמורה מן הנמנעות היא, להפכם למעמד אנשים ממדרגה שניה ולהרחיק את הגרמנים מכל מגע אתם, לעשותם כעין אסורים במגע ((untouchables. היהודים שוב צריכים להיכלא בגיטו גלוי או סמוי ולהשמד בהדרגה. בהשפעת המפלגה הנציונלסוציאליסטית פסק כל מגע-ומשא חברתי בין נוצרים ליהודים. במסעדות, בבתי-קפה וחנויות ובכל המקומות הפומביים תלויים שלטים וכתובת עליהם: “יהודים אינם רצויים” או “הכניסה ליהודים אסורה”. בשנת 1939 נאסר ליהודים להשתמש בקרונות-השינה והמזון שברכבות; בכמה ערים אי-אפשר היה ליהודים לקנות מכולת והם היו נאלצים להביאם מבחוץ. היהודים אנוסים לעזוב את דירותיהם השכורות, אם הדיירים הנוצרים באותו הבית דורשים זאת; בערים בודדות (כמו מגדיבוּרג) רוכזו היהודים על כרחם ברחובות מסויימים או אפילו בבנינים מסויימים.

שבר היהודים בגרמניה כמעט שאין דומה לו בדברי ימי היהודים להיקף ולפתאומיות. מספר היהודים שהגרו מגרמניה למשנת 1933 עולה על מספר היהודים, שהוכרחו לעזוב את ספרד בשנת 1492. ואולם אלה רשאים היו לפחות להוציא את רכושם, ולרבים מהם הותרה הישיבה בספרד במחיר יהדותם. לעומת זה הוּשווּ אל היהודים בדתם ובלידתם בגרמניה גם אלה המומרים ובני בלי-דת, וכן כל מי שמוצאו מהורים מומרים או ששניים מהוריהם הזקנים הם יהודים (בני-תערובת ממדרגה א' או יהודים למחצה). כמה הגבלות חלו אפילו על אלה, שאחד מאבותיהם הזקנים יהודי הוא (בני-תערובת ממדרגה ב' או יהודים לרביע). מצב הבלתי-אריים האלה פעמים שהוא גרוע משל היהודים, לפי שהם אבדו את זיקתם ליהודים ואינם יכולים לבקש עזרה ממוסדות-העזרה היהודים. רק בשנת 1938 הוגשה להם על-ידי קרן בוֹלדווין שנוסדה באנגליה עזרה מסויימת.

כפי הנראה, אין להניח שהיהודים עתידים בזמן הקרוב לרכוש להם מחדש, ולו אך בקירוב, את עמדתם מלפני 1933. התעמולה במשך שבע שנות המשטר הנציונלסוציאליסטי השרישה בלב העם הגרמני, וביחוד בלב הנוער הגרמני, שנאה כל כך חזקה ליהודים, ששוב אין להעלות על הדעת, שמצבם יחזור לישנו אפילו עם חילוף המשטר.

בסתיו 1939 התחילו השלטונות הגרמניים להעביר קיבוצי יהודים, ביחוד מצ’יכוסלובקיה ואוסטריה, למחוז לובלין שבפולניה. באותו זמן נפוצה שמועה שבדעת השלטונות הגרמניים לרכז במחוז לובלין את כל היהודים הנמצאים תחת שלטון גרמניה והמדינות שנכבשו על-ידה. לכאורה ביטלַה הרשות הגרמנית את התכנית הזאת אחר-כך, היות והיא נתקלה בקשיים מרובים. אין ספק בדבר, שאילו היתה הרשות הגרמנית מנסה לרכז שם שנים-שלושה מיליוני יהודים, היה המחוז הזה, שאינו מפותח מבחינה כלכלית, הופך לא למרכז יהודי גדול אלא לבית-עלמין יהודי גדול.

2. תורת האריות    🔗

הנציונלסוציאליסטים נטו להניח יסוד עיוני חדש לשנאת ישראל. לא חשוב להם ההבדל בדת. הם גם אינם מסתפקים בטענה, שמרובים הם היהודים וחלקם בחיי הכלכלה והתרבות של גרמניה, או שמזיקים הם למדינה מחמת נטיותיהם הפציפיסטיות, הדמוקרטיות או הסוציאליסטיות, אלא נותנים טעם לשנאתם לישראל בזה, ששונים היהודים מהעם הגרמני בדמם ובגזעם. שאילו הגרמנים ממוצא “ארי” או מגזע “ארי” הם כביכול, הרי היהודים הם, לפי תפיסה זו, בני גזע שונה לגמרי מזה, והואיל ולא נמצא להם שם מיוחד קראו אותו בדרך השלילה: “לא-ארי”. הם אומרים: “מורשת גזעם גודרת בפניהם, בפני הלא-אריים, לגלות ולהעריך את התכונות המציינות את האריים. ואין אמצעי אחר של שמירה על האופי הלאומי האריי של הגרמנים מפני השפעות יהודיות זרות במהותן אלא לדחוק רגלי היהודים מכל העמדות בכלכלה, בתרבות ובמדיניות, ולהקים מחיצה בינם לבין האריים, שתגדור בפני כל התבוללות שביחסי-מין ובפני כל השפעה של יהודים על אופי העם הגרמני. שמירה על טהרת התרבות האריית מצוה היא, משום שהאריים הם הם נושאי-התרבות האמיתיים מבין כל גויי הארצות ושבטי העמים. הם הם שיצרו כביכול בכל מקום בעולם את הגדולים שבמפעלי התרבות ועשייתם של אלה בנין, ואילו הלא-אריים, כלומר היהודים, היו תמיד יסוד הרסני, ומזיק, או לכל היותר מחקי תרבותם של הארים ומנצלי הישגיה”.

תורה ארית זו מקורה בתורתם של הרוזן גוֹבּינוֹ ((Gobineau והוסטן סטיוארט צ’מברליין, שכבר במאה הי“ט החזיקו בדעה, כי האירופים הצפוניים הצהבהבים, וביחוד “הגזע הטֶבטוני”, הם הם מניחי התרבות ויוצריה בעולם⁸³. בתקופת הפריחה של מחקר הלשון של המאה הי”ט סברו, שקירבתם הלשונית של קיבוצי-אנשים יסודה באחדות מוצאם, והניחו, כי כל האנשים דוברֵי לשונות הודו-גרמניות (אריות) מוצאם בעם אריי קדום. עם האריים האלה נמנו, על יסוד הקירבה הלשונית, לא רק ההודים, שדיברו לפנים בלשון סנסקריט, אלא גם הפרסים והארמנים, אם כי מבחינה אנתרופולוגית חוצצת בינם לבין האירופים הצפוניים תהוֹם עמוקה, והם דומים יותר ליהודים.

תורה ארית זו מרובה היתה חשיבותה המעשית לנציונלסוציאליסטים ביחוד אחרי מלחמת העולם, עת תקף את הגרמנים שברון-רוח עמוק. מחמת המפלה שנחלו במלחמה והעלבונות המדיניים שנגרמו להם, הפכה הכרתם העצמית החזקה שמלפנים ונתגלגלה ברגש של נחיתות כלפי האומות המנצחות. התורה הארית שימשה כביכול אמצעי לעילוי הכרתם העצמית שנפגעה. הגרמנים מצאו בבלתי-אריים, ביהודים, קיבוץ אנושי, שאפשר היה להתנשא ולהתייחס ביהירות שאין סכנה כרוכה בה ולהעמיס על שכמו של קיבוץ זה את האחריות לרעה שמצאה אותם. לא מקרה הוא, ש“הלבנים העניים” (poor whites) באפריקה הדרומית הם נושאיה העיקריים של האנטישמיות ושנאת הכושים. הם מפצים את רגש הנחיתות כלפי הלבנים האמידים ברגש עליונות כלפי היהודים והכושים.

התורה הארית הפכה בידי הנציונלסוציאליסטים בגרמניה כלי-תעמולה, אשר יתכן כי הם עצמם לא שיערו מתחילה את כוחו והשפעתו. הלאומנות מילאה כאן כבכל מקום את יעודה: להעניק ליחיד, ואפילו אם לא הצטיין כלל בתכונות אישיות כלשהן, רגש של יקר וגדולה, רגש של בן-קיבוץ מעולה כביכול, ולהקל עליו את מצוקתו. כשניתן לו לזה להשתתף בתהלוכות לבוש-מדים ולהימנות עם מפלגה סגורה בפני לא-אריים, הוא מרגיש עצמו מעולה ומרומם.

היהודים הגרמנים שנתפסו למחשבה הרציונליסטית סבורים היו, שאפשר להם לעמוד בפני איבת הנציונלסוציאליסטים עם שיוכיחו ויחזרו ויוכיחו ויוקיעו את התרמית והכזב שבתורה הארית. וכך צמחה וגדלה ספרות גדולה. היא יכולה להיות מבוססת מבחינה מדעית, אך מבחינה מעשית ודאי שאין כוחה יפה. לא חשוב להם לנציונלסוציאליסטים, אם מבחינה מדעית קיימים הבדלים גזעיים בין היהודים לבין סביבתם בגרמניה⁸⁴; חשיבותה של תורת-הגזע הארית לגבם היא בזה, שהשפלת היהודים סייעה בידם להגביר את הכרתם העצמית של הגרמנים, ולהסב את דעתם עם קריאה למלחמה ב“שונא”, מחיכוכים פנימיים ודאגות וללכדם למטרת-מלחמה משותפת.

עד כמה רופף הוא ביסוס התורה הארית של הנציונלסוציאליסטים מוכיחה בעליל העובדה, כי תורה זו כבר עברו עליה בתקופה הקצרה של המשטר הנציונלסוציאליסטי גילגולים שונים. שהרי ברור היה, שלא כל יהודי ניתן להבדילו מן ה“אריי” מצד סימני גופו ושלא כל האריים בגרמניה שייכים לטיפוס האירופי הצפוני הצהבהב. עמדו וניסו לעקם את התורה הארית ולהעלותה למין אחידות מיטפיסית או נפשית של העם הגרמני, נסיון שהמציאות מטפחת על פניו עוד יותר מאשר על הנוסחה הנ"ל. עוד בשנת 1866 נלחמו השבטים הגרמניים זה בזה, ועם מלחמת העולם לא עירערו כלל על הניגוד שבמנטליות של הגרמנים הדרומיים והגרמנים הצפוניים, שהיה משמש נושא חביב על כל העתונים ההומוריסטיים והסטיריים. קו הנהר מיין היה קו מפריד לא רק מבחינה מדינית, אלא גם מבחינה גזעית. הטיפוס האירופי הצפוני בהיר-השער בולט בצפון גרמניה בלבד, וככל שמתקרבים לגרמניה התיכונית והדרומית מתרבה ומוסיף הטיפוס האַלפּיני השחום. אילו סייגו את כל תושבי גרמניה לפי סימניהם הגזעיים, הרי קרוב לוודאי שהיה מתברר, כי בני הטיפוס האלפיני מרובים בתוכם מבני הטיפוס האירופי הצפוני. עובדה זו הנמיכה את קולה של התורה הארית, שהעריצה את הטיפוס האירופי הצפוני בהיר-השער. שוב אין הטיפוס הצפון-אירופי נחשב לנציגם היחידי והעיקרי של האריים, אלא לנציג חשוב ביותר. כבר הראינו בפרק א', כי יסוד הגזע האלפיני מרובה גם אצל היהודים, אמנם על-פי-רוב כשהוא מעורב עם יסודות גזע אחרים. מכאן שמוטעית היא ההנחה שאפשר לדבר בכלל על הבדל גזעי מוחלט בין “ארי” ליהודי. הנכון הוא, שבקרב חלק גדול מאוכלוסי צפון גרמניה מרובים אותם סימני הגוף, שהאנתרופולוגים רואים בהם סימני הטיפוס הגזעי של אירופה הצפונית והנדירים בערך אצל היהודים. לעומת זה מכריעים בקרב מרבית האוכלוסים שבגרמניה הדרומית סימני הגוף, שהאנתרופולוגים מציינים אותם כסימני הגזע האלפיני, אותם סימנים השכיחים גם אצל היהודים. מרובים הם היהודים שמראיהם יותר “ארי” מזה של רבים משכניהם הנוצרים.

בעלי התורה הארית מדברים על רוח ארית או לא-ארית (יהודית), כאילו כל אדם הוא לפי גזעו “ארי” או “יהודי” בכולו. למעשה מראים רוב תושבי גרמניה את סימני הגזע של ה“אריים” או של ה“יהודים” לא בטהרתם אלא בתערובת מסויימת, באופן שגם ההפרש הנפשי הכרוך כביכול בהפרש האנתרופולוגי לעולם אינו יכול להיות אלא פרופורציונלי. במרוצת הזמן חלו אצל כל העמים שינויים גדולים בהרכבם הגזעי, הן על-ידי פלישות בעתות מלחמה והן מתוך אינפילטרציה בימי שלום או התלכדות מדינית. השליטים הפוליטיים או הצבאיים בעבר לא החמירו כלל בגבולות לאומיים או בהבדלי גזע והם פרשו את שלטונם על עמים שונים במבנם הגזעי, ולא היו חרדים כלל על טהרת הגזע. הם יצרו על-ידי גבולות מדיניים חדשים גם “חוג חיתון” חדש, שכן כלל הוא, שבני אדם מתחתנים בתוך תחומי מדינתם.

המספר הניכר של יהודי גרמניה, שקנו להם מאז האמנציפציה פירסום עולמי בזכות פעולותיהם בתחום המדע, האמנות והכלכלה, סותר את טענת הנציונלסוציאליסטים, כי היהודים אינם יסוד יוצר בתרבות, ותש כוחם ביחוד ברשות האמנות. מובן, כי פעולותיו המדעיות של אדם, וביחוד היצירות הספרותיות והאמנותיות נתנות להערכה שונה; אבל פתי ירשה לעצמו לנהוג ביטול בגאון, כדרך שנהגו היסטוריוני-ספרות גרמנים בהיינריך היינה ויעקב וסרמן, ומתימתיקאים גרמנים כאלברט איינשטיין. ואולם הרי אין להתעלם מן העובדה, שעם 38 האנשים מגרמניה, שהוכתרו עד שנת 1937 בפרס-נוֹבּל על פעולותיהם בספרות, ברפואה ובמדעי הטבע, נמנו 9 יהודים ואחד יהודי-למחצה, כלומר חלקם של היהודים הגיע לכדי 25%, והוא מרובה פי 25 מחלקם בקרב אוכלוסי גרמניה. בין אלה היהודים בעלי פרס-נובל היו הפיסיקאים והחימאים ג’יימס פרנק, ריכרד וילשטֶטֶר, פריץ הַבּר, אדולף פון בּייער (מאב נוצרי ואֵם יהודיה), וכן הרופאים אוטו ה. וַרבּוּרג, אוטו מיירהוף, אוטו לוי, פאוּל אהרליך, אוגוסט פון וסרמן. במוסיקה אפשר להם ליהודי גרמניה להצביע על פליכס מנדלסון-ברתולדי, ז’ק אוֹפנבּך, יוסף יואכים, גוסטב מַהלר, הרמן לוי, ברונו ולטר, פריץ קרייזלר. ספר תולדות אמנות-הציור המודרנית בגרמניה לא יהא שלם מבלי שמו של מכס ליברמן, כשם שלא יתואר בהולנד מבלי שמו של יוסף ישראל’ס או בצרפת מבלי שמו של קמיל פּיסַרוֹ. במקצוע האדריכלות הורו היהודים אלפרד מסל ואֶריך מנדלסון (כמו בהולנד (Michel de klerk) דרכים חדשות. במשק הגרמני נמנים בין החשובים בנציגיו האחרים לוּדביג ואיזידור לֶוֶה, מייסדי בתי-החרושת לנשק; אמיל רַטינַאוּ, מייסד חברת החשמל הכללית; אלברט בַּלין, יוצר קו-האניות המבורג-אמריקה; ולטר רטינַאוּ, שאירגן את המשק הגרמני בימי המלחמה העולמית; וכן אדולף פרנק, מייסד תעשיית האשלג הגרמנית; פריץ הבּר הנ"ל, שיחד עם היהודי ניקודם קארו הפיק לראשונה חנקן מן האויר לשם ייצור זבל חימי וחמרי-פיצוץ⁸⁵.

הכלכלה והתרבות הגרמנית בימינו הן פרי-יצירתם של הרבה קיבוצים גזעיים ואתניים, שנתלכדו בכוח ההיסטוריה המדינית. אף היהודים, שכבר ישבו על גדות הרהיין למן המאות הראשונות למנין הנוצרים, תרמו את חלקם מבחינת הדם בהתהוות העם הגרמני של ימינו. ברי, כי שיעור דמם מרובה במידה ניכרת מחלקם בקרב האוכלוסיה הגרמנית בימינו. עובדה היסטורית זו אין להעבירה מן העולם. העזה יתירה היא להניח, שתערובת זו הזיקה לעם הגרמני. ידוע, שחילחול-מה של דם יהודי לתוך הדם הגרמני נראה אפילו לביסמרק כדבר רצוי.

ההנחה שלהפרש בסימני-גוף גזעיים של שני קיבוצי-אנשים מקביל גם הפרש בתכונותיהם הנפשיות, נראית לנו מוצדקת; כוחה ביחס ליהודים והאריים אינו יפה אלא במידה מצומצמת, משום שבעצם ההפרש הגזעי בין יחידים מהקיבוץ האחד והשני מצויות דרגות שונות, מן ההפרש הגמור עד השוויון הגמור. חוץ מזה אין להתעלם מהעובדה שההבדלים בהלך הרוח של קיבוץ אנושי אינם מותנים אך ורק בהבדלי הגזע. תכונות הגזע קובעות, מה האדם יכול להיות, ואילו הסביבה והמסורת קובעות – למה האדם נהיה בפועל. מפני שינויי הסביבה עלולים קיבוצים במרוצת דורות לשנות את מעמדם הנפשי מיסודו. החינוך עשוי לגרום לתוצאה זו אפילו בחיי היחיד.

במעמדו הנפשי של אדם מבוגר, ב“התנהגותו”, מובלעות זו בזו תכונות מורשה והשפעת הסביבה והחינוך לבלי הפרד. כשם שנבצר ממנו לתאר לעצמנו מרבד משתי בלבד או מעֵרב בלבד, כן אין בידינו לראות באדם את הגינוטיפוס ((Genotypus, כלומר, את תכונות המורשה כשהן טהורות ומבודדות. אנו רואים את הפינוטיפוס ((Phaenotypus בלבד, הוא המוּצר המשותף של תכונות המורשה ושל הסביבה והמסורת גם יחד.

השאלה, אם כשרונם המוסיקלי של היהודים, שאינו מוטל בספק, שונה במהותו משל עמים אחרים, נידונה עד כה על-ידי כמה מוסיקאים, כגון ריכרד וגנר, בצורה פולמוסית בלבד. חסר עדיין מחקר יסודי ואובייקטיבי בשאלה זו. מחקר כזה צריך לקחת בחשבון לא רק את יחסי המוסיקה היהודית אל המוסיקה הגרמנית, כמו שעשה זאת וגנר, אלא גם את הכשרון המוסיקלי המיוחד של עמים אחרים באירופה, למשל האיטלקים.

ההפרש הנפשי המוחלט בין יהודים לאריים, שבו דוגלים הנציונלסוציאליסטים, לא שימש מכשול לנשואי-תערובת בין יהודים לנוצרים. גם בגרמניה וגם בשאר הארצות נתרבו נשואי-התערובת במידה שהיהודים הסתגלו מבחינה תרבותית לשכניהם. קשה, איפוא, להניח, שבין יהודים לאריים כיחידים קיימת טינה טבעית, שיסודה בהפרש גזעי. מצד שני, אף השוויון הגזעי של שני קיבוצי אנשים אינו כרוך תמיד באהדת-גומלין. על כך מעידה העובדה, כי לפני שנים מספר נלחמו זו בזו שתי מדינות באמריקה הדרומית, בוליביה ופרגוויי, המאוכלסות בני גזע דומה, בעקשנות ואכזריות יתרה. עמדתן הפוליטית של מדינות אירופה בימינו אף היא אינה מושפעת כלל מן הקירבה הגזעית של עמיהן; שאם לא כן, לא היתה גרמניה מתידדת וכורתת ברית עם איטליה ה“ים-תיכונית”, הונגריה ה“מַדיאַרית” ויפן המונגולית, ומצד שני לא היתה נמצאת ביחסי מלחמה עם האנגלים הקרובים לה בגזעם.

כמעט שאין ספק, שאילולא ההגירה ממזרח אירופה והתעמולה האנטישמית היו היהודים, לפחות בגרמניה ובארצות אירופה המערבית, נבלעים בתוך שכניהם מחמת עודף התמותה הגדל ומוסיף וביחוד על-ידי ריבוי נשואי-תערובות, ובמשך כמה דורות היו נעלמים לגמרי, כדרך שנעלמו בהרבה ארצות בימי קדם. בעלי הרגשה יהודית חזקה ביותר או בעלי קווים יהודיים בולטים היו בוודאי נספחים לתנועה הציונית ויוצאים בדור זה או בדור שני לארץ-ישראל. התעמולה הנציונלסוציאליסטית היא שהשביתה תנועה זו בגרמניה וכפתה על היהודים הגירה מבוהלת, גם על אלה שכבר התבוללו לגמרי, ואילמלא הוצגו בפני ברירה בין הגרמניות והיהדות היו בוחרים בראשונה. למשנת 1933 עד סוף 1939 עזבו את גרמניה ואוסטריה בערך 330,000 יהודים. מבין 270,000 היהודים שעדיין נשארו בגרמניה ובאוסטריה, עתידים לצאת המוכשרים לכך לפי גילם ואילו הזקנים שאינם מסוגלים להגירה יתּמוּ בעשרות השנים הקרובות. מכל מקום, עד יום הגירתם או עד מותם יהיו להם החיים בגרמניה מקור סבל שאינו פוסק. מלבד שרובם לא יוכלו עוד לכלכל את צרכיהם והם יזדקקו לעזרה מבחוץ, הרי האיסור לבקר מקומות-מרפא, מרחצאות ציבוריים, תיאטראות, בתי-ראינוע וקונצרטים, הסירוב לקבלם למלונות ומסעדות, השלט “יהודים אינם רצויים” המצוי בחנויות בכל מקום, הנידוי החברתי בכלל – כל אלה יזכירו אותם יום יום שהם נעשו פַּריָה בגרמניה.

מפני עמדתה הראשית של גרמניה בין המדינות הפשיסטיות (הטוֹטליטריות) בימינו ומחמת העובדה, כי שיטת שלטון זו היתה מבתחילה מלווה אנטישמיות חריפה בגרמניה, רווחת הדעה, כי מן ההכרח הוא שהמשטר הטוטליטרי יהא כרוך באנטישמיות. ואולם אין זה הכרח לא-יימנע. הטוטליטריות פירושה ריכוז חמוּר של השלטון המדיני כולו בידי איש אחד. אסור לו ליחיד לבטא את דעת עצמו או להוציאה לפועל, אם היא עומדת בניגוד לתפיסת הממשלה. אמנם, בעבר נספחו היהודים ברובם לדמוקרטיה, מפני שבמאה הי"ט השיגו שוויון משפטי בזכות המפלגות הליברליות. אולם במידה ששוויונם האזרחי נעשה עובדה קיימת ולא היה להם להתאונן על מעמדם הפוליטי, התחילו נספחים על אותן המפלגות ששמרו על הקיים. קו משותף הוא להם לישראל ולשאר המעמדות בחברה, שכן גם אצלם העמדה הפוליטית-מפלגתית משמשת ביטוי לקורת רוחם או למורת רוחם מהמצב הקיים. המשטר הפשיסטי של מוסוליני באיטליה, שלא גילה עד שנת 1938 כל איבה ליהודים והפקיד בידם משרות גבוהות בהנהלה, בצבא ובצי, לא נפגש בהתנגדות גמורה מצד היהודים. שיטת-הממשלה האוטוריטארית ברוסיה, המזכה את היהודים בשוויון-זכויות גמור ומדכאה את האנטישמיות, נראתה ליהודים כאויבת כל זמן שזו חתרה תחת יסודותיהם הכלכליים. ואולם משעה שמצאו באורגניזם המשקי החדש מקורות-מחיה אחרים, השלימו ברובם עמו. גם בתורכיה, תחת הדיקטטורה של כמאל פחה, לא היתה מורגשת אנטישמיות ולא התנגדות מצד היהודים.

בסתיו 1938 יצאה איטליה בעקבות גרמניה בת-בריתה ופירסמה חוקים נגד היהודים, על-פיהם נאסרו ליהודים – להוציא כרבע בעלי זכויות מיוחדות – ולילדים מנשואי-תערובת המשתייכים לדת ישראל נשואין עם לא-יהודים; כל ילדי היהודים מופרשים לבתי-ספר מיוחדים; אסור להם ליהודים להחזיק מפעלים המעסיקים יותר ממאה איש וקרקעות בשווי שלמעלה מ-400,000 לירה איטלקית; אסור להם לשמש במשרות הצבא או ההנהלה הציבורית, להחזיק משרתים(ות) אריים בני העם האיטלקי, ובתור רופאים ועורכי-דין הורשו לשמש רק לקוחות יהודים בלבד. היהודים שנתאזרחו לאחר 1 בינואר 1919 נמחקו מרשימת האזרחים. כל הנתינים הזרים מבין היהודים (בערך 15,000) נצטוו לעזוב את איטליה. האפיפיור פיוס הי"א מחה נגד החוקים שנועדו לשמור על טהרת הגזע האיטלקי, אך לא העלה בידו כלום. ברי, כי אם בגרמניה אינה קיימת מחיצה אטומה בין יהודים לנוצרים מצד שייכותם הגזעית, באיטליה לא כל שכן. שהרי באוכלוסי איטליה בולט יסוד הגזע הים-תיכוני, והיהודים חיים בתוכם זה אלפיים שנה ללא הפסק. מכיוון שיסוד הגזע הים-התיכוני טבוע גם ביהודי, הרי דמו מבתחילה לאיטלקים ונדמו להם בזמן שהייתם באיטליה יותר ויותר על-ידי קליטה חוקית ואי-חוקית של דם סביבתם. קשה להניח, כי מניעת 43 מיליוני האיטלקים מלהתערב עם 50,000 היהודים באיטליה היא עצם המטרה של התחוקה החדשה. כמעט שאין ספק, כי היהודים הוקרבו כאן לצרכיה של מדיניות-החוץ האיטלקית.

האנטישמיות הנציונלסוציאליסטית חדרה גם לתחומי הונגריה וגרמה בשנות 1938 ו-1939 לפירסום שני חוקי-יהודים, המחקים, אם גם בצורה נוחה יותר, את חוקי גרמניה. אסור ליהודים להיות פקידים ציבוריים, נוטרים, מנהלי עתונים, תיאטראות ובתי-ראינוע; חלקם במקצועות החפשיים הוגבל עד כדי 6% ובמסחר ובתעשיה עד כדי 12%⁸⁶. זכות ההצבעה בבחירות ניתנה רק לחלק מיהודים, היינו לאלה שאבותיהם כבר ישבו בהונגריה קודם שנת 1867. ראש המיניסטרים אימרֶדי, שהכניס את הצעת חוק-היהודים השני לפרלמנט, מוכרח היה אחר-כך להתפטר ממשרתו, לפי שהאופוזיציה הוכיחה שאבי-סבו היה יהודי. התתכן ראיה יותר מובהקת לאַבסוּרדיות שבחיטוטים הגזעיים מאשר העובדה, כי איש שעלה בתוקף כשרון-המעשה לדרגת ראש המיניסטרים אינו ראוי עוד למשרה זו, מפני שיש בו קורט בן קורט מדם היהודים?

משהוטל הפרוטיקטורט הגרמני על צ’יכיה בפברואר 1939, תוקנו גם כאן תקנות לשם הגבלת חלקם של היהודים במקצועות החפשיים והמשקיים. ביוני 1939 הוחמרו תקנות אלו, וליהודים נאסרה רכישת קרקע וניירות-ערך וכן הקמת מפעלי משק חדשים. גם סלובקיה, שהיתה למדינה עצמאית, התחילה מיד להפלות את היהודים לרעה. היא הפקיעה את הרכוש הקרקעי החקלאי של היהודים ומסרה אותו לרשות נוצרים. ביולי 1939 הוגבל מספר היהודים בין הרופאים עד כדי 4%, באופן שמבין כ-700 רופאם יהודים הורשו רק 54 לשמש במקצועם. גם מספר עורכי-הדין היהודים הוגבל עד כדי 31.

האנטישמיות בגילגולה הנציונלסוציאליסטי עוררה או הגבירה את התנועה האנטישמית גם בכמה ארצות שמעבר לים, בנוגע לארצות הברית הזכרתי זאת כבר בפרק הקודם. אבל גם בארצות אחרות, שבהן מרובים הגרמנים בין האוכלוסים, למשל אפריקה הדרומית, ארגנטינה, ברזיליה, צ’ילה מתגלית אותה ההופעה. התושבים הגרמנים דבקים כאן במולדתם הישנה, ומושפעים מעמדתה הפוליטית, ומה גם כשתעמולה ממריצה אותם לכך. מפלגת האינטגרליסטים בברזיליה ומפלגת החולצות האפורות באפריקה הדרומית טבועות במגמה פשיסטית ואנטישמית. מתמיהה ביותר התהוותה של מפלגה כזאת בברזיליה, שכן ארץ זו, שבה נושאים ונותנים הלבנים שרובם מיוצאי פורטוגל ואיטליה, עם השחורים כשווי-זכויות, היא דוגמה חיה נגד תורת-הגזע הגרמני. ברי, כי כאן נתעוררה האנטישמיות, קודם כל, בהשפעת גרמניה ובאמצעות הגרמנים הברזיליים⁸⁷.

 

פרק שלושה –עשר פעולת החתירה של ההתבוללות    🔗

1. התבוללות כתופעה חברתית    🔗

האנטישמיות מתכוונת להחניק את היהודים על-ידי לחץ וגזירות מדיניות וכלכליות. ההתבוללות פוגעת ומתישה את הדביקות הפנימית של קהל ישראל, על-ידי זה שהשדרות הבאות במגע אמיץ עם תרבות סביבתם, נמשכות אליה, עד אשר הן נפרדות מן היהדות ונתפסות לתרבות (והדת) הזרה. בין הריחיים הללו של האנטישמיות וההתבוללות צפויה ליהדות הסכנה להישחק. היהודים מבקשים להיחלץ מארצות האנטישמיות אל הארצות שעדיין לא נפגעו הרבה מזו, אבל הם מחמירים בזה את סכנת ההתבוללות. שכר הפרט היהודי בדרך זו יוצא בהפסד הכלל, הקיבוץ.

מאז נחרבה מלכות ישראל לא פסקה ההתבוללות והיא שגרמה לכך, שבכמה ארצות, למשל בסין, נעלמו היהודים לגמרי, או שנשתיירו מהם שרידים מועטים. התבוללות היהודים חזקה וגברה ביותר כל שתרבות הסביבה גבוהה היתה ביותר, למשל בתקופה ההלניסטית. היא הוּאטה לאחר חורבן ממלכת רומא, כשחלקים גדולים מאירופה שוב שקעו לדרגת תרבות נמוכה, והיהודים לא רצו לוותר על תרבותם הם הגבוהה יותר לטובתה של תרבות נמוכה זו. רק בתחום התרבות הערבית הגבוהה נמשכה ההתבוללות. וכשתרבות הנוצרים באירופה התחילה בעלייתה, למן הרניסנס ואילך, כבר היו היהודים שרויים בתחום מסוגר זה שתחמו ובחרו מרצונם לעצמם, כפופים לחוקים של הגיטו, שמתוכו פתוח היה רק פתח צר, דרך בו יכולים היו לבוא במגע עם תרבות סביבתם. רק בזמן החדש, לאחר מתן האמנציפציה ליהודים, נפתחה לתרבות הנוצרית פתח רחב להשפיע שוב בכל כוחה ועצמתה על היהודים. תוצאתה של השפעה זו היתה, שבארצות רבות ויתרו בני ישראל על תרבות עצמם ועברו לתרבות סביבתם הנוצרית. תהליך זה פועל בכל כוחו עד היום הזה.

ההתבוללות אינה חזיון מיוחד של היהודים בלבד. היא חזיון כללי בחיי העמים. קיבוץ עממי המוטל בדרך נדודיו או בדרך שעבוד במלחמה לתחום שלטונו של קיבוץ יותר חזק, לעולם הוא נוטה להתקרב בלשונו ובהרגליו לשכבה השלטת⁸⁸, שכן מקווה הוא להיטיב על-ידי כך את מצבו ואת קיומו. אילו הגיעו היהודים בימי נדודיהם רק לארצות בעלות תרבות גבוהה, קרוב לוודאי שלא היה נשאר מהם כל שיור. ישיבה זו שישבו היהודים בזמן אחד בארצות של תרבות גבוהה ושל תרבות נמוכה, היא שהצילה אותם מכליה. בארצות של תרבות נמוכה נשתייר תמיד מלאי, שממנו נתמלא חסרונם בתקופות שפחתו והלכו במספרם או נעלמו לגמרי בארצות של תרבות גבוהה. התרכזותם בערים, שבהן ייסדו קהילות גדולות, אף היא שסייעה לקיומם. אילו נפוצו במידה שווה בתוך הארץ כולה, היה גדל תחום מגעם עם סביבתם, ועמה היתה גוברת גם המגמה להתבוללות.

כשמחלקים את האנשים הנמנים עדיין להלכה עם הדת היהודית לפי מידת ריחוקם ממסורת היהודים ודתם, מצטיירת לפנינו תמונה זו:

א) היהודים שהתבוללו לגמרי, כלומר אינם מרגישים את עצמם קשורים לדת והמסורת היהודית, מדברים בשפת הארץ, דומים בהשכלתם ובאורח-חייהם לנוצרים, ומחמת נשואי-התערובת ומקרי המרת-הדת המתרבים והולכים עומדים הם (או עמדו בגרמניה עד שנת 1933) להיעקר עקירה גמורה מתוך היהדות. מספרם של אלה מגיע מארבעה עד חמישה מיליונים. עם סוג זה נמנים היהודים היושבים זה דורות במערב אירופה ובמרכזה, לרבות הונגריה (לבד מסלובקיה וקרפטורוסיה), בוהמיה ומורוויה, וילדי המהגרים היהודים, על כל פנים נכדיהם, באירופה המרכזית והמערבית, בארצות-הברית ובדומיניונים הבריטיים.

ב) עם הסוג השני, הכולל את היהודים שהתבוללו למחצה, נמנים המהגרים היהודים מאירופה המזרחית בארצות-הברית, באירופה המרכזית והמערבית, בדומיניונים הבריטיים, באמריקה הדרומית וכן יהודי רוסיה המועצתית וארצות הבלקן (להוציא את רומניה). לאלה יש לשייך גם את החוגים הגבוהים בעלי השכלה חילונית שבין יהודי אירופה המזרחית. מספרם הכולל עולה לכדי שבעה מליונים. הם בדרך כלל דו-לשוניים. האידיש עדיין שגורה בפיהם, אך רובם יודעים לדבר גם בשפת המדינה. מחוץ לרוסיה המועצתית מבקרים הם בימים הנוראים בבית-הכנסת ועדיין מקיימים כמה מנהגים ומצוות דתיים.

ג) לסוג השלישי שייכים נאמני המסורת, המדברים בעיקר אידיש (או ספרדית) או ערבית. עם אלה נמנים רוב יהודי פולניה, ליטא, לטביה, סלובקיה, קרפטורוסיה, רומניה ויהודי ארצות המזרח. מספרם הכולל בערך ארבעה וחצי מיליונים.

ד) הסוג הרביעי כולל את היהודים הלאומיים בארץ-ישראל, המדברים עברית או מתעתדים לקנותה לעצמם. בסוף 1939 נערך מספרם כדי 470,000 נפש.

אם תהליך ההתבוללות אטי ונמשך כמה דורות ומצומצם בתחום קיבוץ קטן בערך, עלול הוא להתגשם מבלי לעורר התנגדות בקרב הקיבוץ הגדול. ההוגינוטים הצרפתיים נבלעו לאט-לאט בפרוסיה באין מפריע, כדרך שנטמעו היהודים בדרום אמריקה במאה הי“ח והי”ט. במקרים אלה נסתייעה ההתבוללות גם בזה, שהעם-הרוב לא היה עדיין מגובש באפיו האֶתני. התבוללות היהודים בימינו עוררה נחשול של התנגדות באותן ארצות, שבהן ביקשו להתבולל בהמונים ובמשך זמן קצר, ולא עוד אלא שאמרו להתבולל בסביבה, שכבר נטבעו לה קווים אתניים מוצקים. ההגירה הגדולה של יהודי מזרח-אירופה לאירופה המרכזית והמערבית בחמישים השנים האחרונות עוררה בין הנוצרים ניגוד חזק ביותר בגרמניה שהמהגרים מסוגלים היו, לרגל ידיעתם את הלשון הגרמנית, ולו אך ידיעה לקויה, לעסוק מיד ובהצלחה במסחר ולהיכנס לבתי-הספר הכלליים.

ההתבוללות בחינת תופעה חברתית אין להעריכה בקני-מידה מוסריים. טבעי הוא הדבר, שאין אדם רוצה להיראות תמיד בעיני אחרים כזר בארץ מגוריו ולקבל על עצמו יסורי הזר וסבלו. אין להוכיח את המהגרים בארצות-הברית על שאפם להקל את התערותם בחיי אמריקה מתוך הסתגלות להרגלי החיים בה. ההתבוללות נעשית חזיון מגונה כשאדם מתכחש לעצם השקפותיו לשם השגת יתרונות חמריים, כגון שיהודי ממיר את דתו לתכלית זו, והאמונה הנוצרית על יסודותיה ועיקריה לא תפסה את לבו באמת.

תהליך ההתבוללות של היהודים עובר, בדרך כלל, שלושה שלבים: ראשיתו – ויתור על לשונם לטובת לשון המדינה (והחלפת שמות יהודיים בשמות לא-יהודיים); המשכו – מעבר הילדים מבתי ספר דתיים לחילוניים, ונמצא שההשכלה והמסורת היהודית נדחות מפני ההשכלה הכללית; וסופו אבדן רגש הזיקה לקהל ישראל ופרישה מדת ישראל.

2. חילופי לשון    🔗

א. התפתחות כללית

במרוצת הימים החליפו היהודים את לשונם כמה מונים. עוד במוצאי עצמאותם המדינית בארץ-ישראל סיגלו לעצמם את הלשון הארמית שהיתה אז שולטת בסביבתם, ואילו בביצנץ ובמצרים הם קיבלו את הלשון היוונית, ובאיטליה – את הלשון הרומית. וכשהשתקעו בעקבות האיסלם באפריקה הצפונית ובספרד, נסוגו לשונות אלה מפני הלשון הערבית. מאות בשנים היתה כאן הערבית לשונם העיקרית. גדול חכמי ישראל בימים ההם, הרמב“ם, כתב את רוב ספריו ערבית. בארצות אחרות שבאירופה סיגלו היהודים לעצמם את לשונות המדינה שנתפתחו מהלשון הרומית, כגון צרפתית, איטלקית, ובספרד, כשזו אבדה לאיסלם, קשטילית. בממלכת ביצנץ נשתמרה הלשון היוונית כלשון-הדיבור של היהודים, ורק עם ההגירה היהודית מספרד במוצאי המאה הט”ו הוּמרה בקשטילית. בגרמניה נעשתה הלשון הגרמנית שפת דיבורם מהמאה הי"א. בצד הלשונות המדוברות הללו נשתמרה ידיעת הלשון העברית, שהיתה לא רק שפת התפילה והספרות הדתית, אלא גם שפת החוזים וההסכמים החשובים. היא שימשה כעין אספירנטו ליהודי כל ארצות ונודעה לה חשיבות רבה ביחסי המסחר הבינלאומיים שלהם.

מפני חובת-הלימוד בבתי-ספר עלולים היום הילדים היהודים, המהגרים ממזרח-אירופה לארצות-הברית, לשכוח את האידיש במשך שנים מעטות ולדבר במקומה אנגלית מתוקנת, אף שלעתים משתמר בפיהם המבטא הזר הנעלם רק בדור הבא. בימי-הביניים היה תהליך זה לאין-ערוך אטי יותר. הוא התחיל בזה, שהיהודים הכניסו לתוך לשונם מלים וצורות הדיקדוק של שפת המדינה; ולהיפך, יש והלשון החדשה שימשה מצע, ביחוד לשם שימוש ספרותי, ובה נקלטו הרבה יסודות מהלשון הקודמת. דוגמאות של לשונות מעורבות כאלה, שבהן נשתמרו שרידים מהלשון העברית, הן יהודית-ארמית ויהודית-יוונית בימי קדם, יהודית-איטלקית, יהודית-צרפתית ויהודית-ערבית בימי הביניים. עד היום מדוברים בפי קיבוצים יהודים זעירים הדיאלקט היהודי-פרסי בפרס והדיאלקט היהודי-טטרי בקרים. ואולם לטיפוסים עיקריים של שפת-עם יהודית נעשו ממוצאי ימי-הביניים אידיש (יהודית-אשכנזית) וספרדית (המכונה גם לדינו או שפניולית).

ב. אידיש וספרדית

הלשון האידית (אידיש) מקורה בגרמנית הגבוהה הבינונית, זו שהיהודים קיבלוה סמוך למסעי-הצלב מסביבתם בגרמניה הדרומית והתיכונה והכניסו בה וריווהָ מלים עבריות. הם החזיקו בלשון זו גם במאה הי"ד, כשהתחילו להגר בהמונים לפולניה. באותו הזמן נהרו לפולניה גם אצילים, אזרחים ואכרים גרמנים ונעשו כאן השכבה השלטת. הלשון הגרמנית נעשתה על-ידי כך ללשון השכבה השלטת והעלתה גם את ערכם של היהודים שדיברו בה. אפילו היהודים, שבאו קודם לכן דרך ביצנץ לארצות הסלביות וקיבלו את לשונותיהן, ויתרו על אלה מתוך מגעם עם המהגרים מגרמניה וקיבלו את הלשון האידית. עד היום נשארה האידיש לשון-הדיבור העיקרית של היהודים בפולניה ושל הדור הראשון למהגרים מפולניה לשאר הארצות שבאירופה ומעבר לים. אמנם חלו בה כבכל לשון גם שינוּיים ונקלטו יותר ויותר יסודות עבריים ורסיסים מהלשונות הסלביות. המהגרים היהודים ממזרח אירופה בארצות-הברית הקליטו באידיש יסודות אנגליים מרובים. במזרח אירופה נתהווּ גם ניבים שונים של האידיש (ליטאי, פולני, רומני וכו'). היהודים סיגלו אותה ועיבדוה במרוצת הזמנים לצורך רוחם המיוחדת, עד שהיתה כלי-שרת מובהק לביטוּי מחשבותיהם והם טיפחו אותה באהבה.

למראשית המאה הי“ט התחילה האידיש, שהיתה עד אז גם לשון-דיבורם של יהודי גרמניה, בוהמיה וכו', מפסידה מהשפעתה לטובת לשון המדינה. במחצית הראשונה של המאה הי”ט, יצאה מכלל שימוש אצל יהודי גרמניה, וכן בבוהמיה, מורוויה והונגריה. רק בין יהודי אלזס-לותרינגיה, שהשתייכו עד שנת 1871 לצרפת ושמחמת רפיון מגעם עם היהודים המתבוללים (רובם ספרדים) בשאר חלקי צרפת קיימו חיי תרבות משלהם, נשתמרו עד היום קצת שרידים מדיאלקט אידי. ברוסיה היתה האידיש בשעת מיפקד-העם משנת 1897 לשון-דיבורם של 96.9% מכל היהודים (ובתחום המושב 98%) ורק 3.1% דיברו רוסית, פולנית, גרמנית וכו'. ואולם לפי מיפקד העם משנת 1926 דיברו אידיש רק 76.1% מיהודי אוקראינה ו-90.1% מיהודי רוסיה הלבנה, ואילו ברוסיה המרכזית ירד השיעור האחוזי מ-80.4% בשנת 1897 לכדי 48.4%. במחוז המכרות שבאוקראינה, שהפועלים היהודים מרובים בו, דיברו בשנת 1926 אידיש רק 46.3% מכל היהודים ואילו בגליל החקלאי פוליסיה – 89.9%. לפי ידיעות מהימנות גבר מאז תהליך המעבר מאידיש לרוסית, בעיקר בקרב מעמד הפועלים, בעוד שאצל שאר השדירות הקצב אטי יותר. בין הדור הישן והדור הצעיר, שכבר ביקר בבתי-ספר כלליים, קיים הפרש ניכר; כל שבני הגילים הגבוהים נפטרים והולכים, כן מתרבה אחוז דוברי רוסית בין היהודים.

בפולניה, שבה לשון-הדיבור משמשת מבחן לשייכות לאומית, דיברו בשעת מיפקד-העם משנת 1921 73.8% אידיש, 25.5% פולנית ו-0.7% לשונות אחרות. עם הקמת המדינה הפולנית העצמאית גברה ההכרה הלאומית של הפולנים וכן יחס ההוקרה ללשון הפולנית. משום כך הוחש גם אצל היהודים למשנת 1921 קצב חילופי הלשון, ביחוד שיותר מ-80% מכל התלמידים היהודים מבקרים בבתי-ספר עם לשון-הוראה פולנית. המגמה לקבלת הלשון הפולנית היתה חזקה ביותר בחבלים שבהם יושבים יהודים ופולנים בלבד, ורפה יותר בגלילות המאוכלסים ביֶלוֹרוּסים (רוסים לבנים) או אוקראינים. הלשון בילוֹרוּסית והאוקראינית, שהן לשונות מיעוטים בפולניה, כוח המושך שלהן חלש משל הפולנית, שהיא לשון המדינה.

בלטביה דיברו בשנת 1930 78.0% מבין היהודים אידיש; יתרם השתמשו בחיי יום-יום בגרמנית, רוסית ולטבית. בשל מיעוט איזור הלשון הלטבית כוח המושך של זו על היהודים רפה משל הפולנית או הרוסית.

ברומניה היתה אידיש בשנת 1930 לשון-דיבורם של 68.9% מכל היהודים; יתרם דיברו רומנית, הונגרית, גרמנית. כאן קיים הפרש ניכר בין יהודי הערים ליהודי הכפרים. בערים היה השיעור האחוזי של דוברי אידיש 59% בלבד, ואילו בכפרים 75%.

בצ’יכוסלובקיה היתה אידיש בשנת 1930 כמעט לשון-הדיבור היחידה של יהודי קרפטורוסיה; שיעור הדוברים בה היה 92.7%, לעומת זה היה שיעורם האחוזי בסלובקיה 53.1%, ובמורוויה, שלסיה ובוהמיה כמעט אפס, אם כי במוֹרוויה-שלסיה עדיין משייכים עצמם מכל היהודים לפי דתם 51.9% ללאומיות היהודית, ובבוהמיה 20.7% מהם.

בארצות – הברית של אמריקה מחזיק, בדרך כלל, הדור הראשון להגירה ממזרח אירופה באידיש, כשהיא קלוטה אמנם אנגליציזמים רבים. הדור השני משתמש בה רק בצד לשון המדינה, ובדור השלישי היא נעלמת לגמרי. טעמו של דבר הוא, שהדור השני, שכבר נתחנך בלשון האנגלית, מוכרח לדבר עם ההורים אידיש ומשום כך עודנו מצוי אצלה, ואילו עם הילדים הוא מדבר אנגלית. לפי מיפקד העם משנת 1920 דיברו בארצות-הברית 1,093,000, שהם 32.1% מכלל היהודים, אידיש. בזמן מיפקד- העם משנת 1930 עלה אמנם המספר המוחלט לכדי 1,223,000 אבל השיעור האחוזי ירד לכדי 27.8%. למשנת 1930 פוחת שיעור אחוזי זה ביתר מהירות, לפי שההגירה היהודית ממזרח אירופה פסקה כמעט לגמרי. לפני 30 שנה היו שלטי החנויות באיסט-סייד של ניו-יורק כתובים ברובם אידיש, ואילו עתה כבר הוחלפו ברובם המכריע בשלטים אנגליים.

בקנדה, אשר 90% מיהודיה הם יוצאי ההגירה שלאחר שנת 1900, יש עוד עמדה חזקה לאידיש. אם נצרף את הילדים בגיל שלמטה מחמש שנים מצד לשון-הדיבור להוריהם, הרי בשנת 1931 דיברו 96.2% מכל היהודים אידיש ו-0.9% ספרדית.

את הלשון הספרדית (שׂפּניוֹלית), שיסודה בלשון הקשטילית שהיתה מדוברת בספרד הנוצרית במאה הט“ו, הביאו עמם גולי ספרד למזרח והיא נשארה עד היום, בצד הערבית, לשון חיה אצל חלק מיהודי ארצות המזרח והבלקן. בדומה לאידיש במזרח אירופה היה לה היתרון, שהיא ציינה את היהודים כאירופיים. בבולגריה היתה ה”שׂפּניוֹלית" בשנת 1925 לשון-דיבורם של 90% מכל היהודים; בתורכיה, שבה מציינת הסטטיסטיקה הרשמית את השׂפניולית כלשון יהודים (יאהודייה), דיברו בה בשנת 1927 84.1% מכל היהודים; ביוגוסלביה שישובה היהודי מורכב כ-60% אשכנזים ו-40% ספרדים, משתמשים עדיין כמחצית הספרדים בשפניולית כלשון-דיבור, ואילו יתרם כבר מדברים סרבית. השפניולית היא לשון-דיבורם העיקרית של יהודי סלוניקי, והיא מובנת גם לחלק מהיהודים הספרדים באמשטרדם, שמספרם הגיע אמנם בשנת 1930 רק לכדי 4,547. כבדומה לאידיש לקתה גם השפניולית הרבה בתפוצתה בעשרות השנים האחרונות, לפי שבכמה מארצות הבלקן מאלצות הממשלות את היהודים לחנך את ילדיהם בלשון המדינה וגם בחיי הכלכלה נצרכים הם יותר ויותר לזו.

 

ג. תחית הלשון העברית בארץ-ישראל    🔗

בארץ-ישראל, וכן בארצות הפיזור, פסקה הלשון העברית להיות לשון-דיבור עוד לפני מנין הנוצרים. בדומה לרומית השתמשו בה רק בספרות ולצורך עריכת דברים שבכתב חשובים ביותר או לשם משא-ומתן בין יהודי הארצות השונות. רק בזמן החדש היא קמה לתחיה. בשנות השמונים למאה שעברה, כשהתחילה בהשפעת “חובבי ציון” עליה של יהודי מזרח אירופה לארץ-ישראל, ניסו העולים להנהיג שוב את העברית כלשון-דיבור במקום הלשונות שהיו מדוברות בפיהם עד אז (בעיקר אידיש, אך גם גרמנית, פולנית, רוסית). זכות מיוחדת שמורה בנידון זה לאליעזר בן-יהודה (נפטר בשנת 1922), שנלחם בקנאות להחיאת הלשון העברית. במוצאי המאה הי“ט ייסדו “חובבי ציון” באודיסה את בית-הספר העברי הראשון ביפו, ומאז התחילה העברית להתקדם בארץ-ישראל. בשנת 1913 קיבלה ההסתדרות הציונית תחת חסותה אותם בתי-הספר בארץ-ישראל שלשון-ההוראה בהם היתה עד אז גרמנית, והנהיגה את העברית במקומה. בשלהי שנת 1920 עברו כמעט כל בתי-הספר לרשת-החינוך של ההסתדרות הציונית, שהעבירה אותם בשנת תרצ”ג (1933) לרשותה של כנסת ישראל בארץ-ישראל. בשנת ת"ש (1940–1939) למדו ברשת בתי-ספר זו למעלה מ-56.000 תלמיד ותלמידה. ואולם גם בשאר בתי-הספר, שבהם לומדים בערך 27000 תלמידים יהודים, כבשה לה הלשון העברית מעמד של לשון-הוראה.

בדרך זו אפשר היה לחנך את הנוער היהודי בארץ-ישראל, שמחמת ריבוי ארצות-מוצאו היו מתהלכות בקרבו קודם מלחמת-העולם כתריסר לשונות זרות, בלשון משותפת וללכדו לחטיבה לאומית ותרבותית. במיפקד-העם משנת 1922 ציינו 95.9% מכל היהודים את הלשון העברית כלשון-דיבורם, ובמיפקד-העם משנת 1931 – 165,488, שהם 94.8% מכל היהודים. בינתיים עלה מספר זה על-ידי עליה חדשה והתפשטות בלתי-פוסקת של הלשון העברית. באופן שאפשר לעמדו לסוף 1939 קרוב ל-400,000 בערך.

הלשון העברית מוּכרת בחוקה הארצישראלית, בצד האנגלית והערבית, כלשון רשמית. היהודים זכאים להשתמש בה במשאם-ומתנם עם השלטונות. בכתבות הרשמיות, על בניני הממשלה וכן במטבעות ובולי-הדואר, מצויה העברית בצד האנגלית והערבית.

מחוץ לארץ-ישראל פסקה ידיעת העברית אצל יהודי מערב אירופה ומרכזה כמעט לגמרי. בארצות אירופה המזרחית, וכן בקרב הדור הראשון של המהגרים מארצות אלו, מרובים עדיין היודעים לקרוא, לכתוב ולהבין עברית, אך רק מעטים מהם, שנתחנכו בבתי-ספר עברים, מיטיבים לדבר בה. אמנם במיפקד-העם הפולני משנת 1931 ציינו 243,539 יהודים את הלשון העברית כלשון-דיבורם, אך קרוב לודאי שרובם ביקשו להדגיש בזה את שייכותם לציונות. בין יהודי ארצות המזרח מרובים עדיין היהודים הכותבים ומבינים עברית, אך מספרם של אלה שמשתמשים בה בחיי יום-יום אינו גדול. יש להניח, כי מספר היהודים מחוץ לארץ-ישראל, היודעים לדבר עברית ומשתמשים בה לפעמים קרובות, אינו עולה על 200,000.

ארץ-ישראל משמשת מרכז לעברית לא כשפת-שימוש בלבד, אלא גם להוצאת עתונים וספרים עבריים. מ-799 הספרים העבריים, שיצאו לאור בשנת 1937 בכל העולם כולו, יצאו 500 בארץ-ישראל. מ-799 הספרים היו 190 ספרי-לימוד, 104 ספרי מדע, 140 ספרי ילדים. רובם של אלה הופיעו בארץ-ישראל,ואילו 145 הספרים בעלי אופי דתי (בעיקר ספרי תפילה) יצאו רובם, היינו 125, מחוץ לארץ-ישראל.

ברוסיה נאסרה הוראת הלשון העברית בתור לשון כביכול קוֹנטררֶבוֹלוּציונית, בגלל הקשר בינה לבין הספרות והתרבות העברית העתיקה והתנועה הציונית. בארצות-הברית הוכרה למשנת 1930 הלשון העברית בכמה בתי-ספר תיכונים (קולג’ים) כאחת הלשונות הזרות ונחשבת למקצוע בבחינות-הכניסה. היא הוכנסה גם לתכנית הלימודים במספר בתי-ספר תיכונים, ובשנת 1937 ביקרו במחלקות העבריות בערך 2,000 תלמיד. בירושלים קיים “ועד הלשון העברית”, המשמש כרשות עליונה לפיתוח הלשון העברית.

ד. התפשטות הלשונות השונות בין היהודים

טבלה י"ח מראה את התפשטות הלשונות השונות בין היהודים. לפי המספר המוחלט עומדת עדיין האידיש בשנת 1938 בשורה ראשונה, אבל מבחינה אחוזית פחתה מ-60,6% בשנת 1900 עד לכדי 40.7% בשנת 1938. מנגד זה עלה מספר דוברי אנגלית מ-1,100,000 בשנת 1900 לכדי 4,200,000 בשנת 1938, ואחוז דוברי אנגלית בין כל היהודים מ-9.5 לכדי 25,1%. מובן, כי עובדה זו כרוכה בהגירת היהודים לארצות דוברות אנגלית, ביחוד לארצות-הברית. והואיל ובארצות הדוברות אנגלית יושבים מיליון וחצי יהודים המדברים עדיין אידיש, הרי יש להניח, כי השימוש באנגלית אצל היהודים ירבה עוד. הפולנית, שהיתה בשנת 1900 לשון-דיבורם של 200,000 יהודים בלבד, מדוברת עתה לפחות בפי מיליון יהודים; כיוצא בזה נאמד מספר היהודים המשתמשים ברוסית כלשון-דיבור. חובת הלימוד בבתי-הספר בפולניה עתידה להגביר במהירות את השימוש בפולנית בין היהודים. הלשון הגרמנית, שהיתה בשנת 1900 לשון-דיבורם של 1,250,000 יהודים, שימושה נתמעט עד שנת 1938 לכדי 600,000. עובדה זו מקורה בעודף התמותה אצל יהודי גרמניה ובהתמעטות היתירה של ילדי היהודים בבתי-הספר בלשון-הוראה גרמנית, שחלה מחמת ההגירה מגרמניה ואוסטריה וניתוק אלזס-לותרינגיה והגלילות המזרחיים לאחר מלחמת העולם. סיפוח החבלים מהממלכה האוסטרית- הונגרית מלפנים לצ’יכסלובקיה ורומניה גרם אף הוא להתמעטות השימוש בגרמנית בין היהודים. בערבית ותורכית מדברים עדיין בתורכיה האירופית, בצפון אפריקה וקידמת-אסיה לערך 600,00 יהודים.

החלפת האידיש, זו לשון-העם המשותפת מלפנים, בהרבה לשונות חדשות, המשתגרות בפי יהודי הארצות שונות, מפַלגת את היהודים לעדות-תרבות שונות. עד סוף המאה הי"ט היתה האידיש מובנת כמעט לכל היהודים האשכנזים, אם גם לא מדוברת בפי כולם, באופן שהאידיש או הגרמנית (“Kongressdeutsch”) נקבעו בשנת 1897 כלשונות רשמיות של הקונגרס הציוני. לרגל האנגליזציה של כמה מיליונים יהודים מתרופף והולך קשר זה, ובדור הקרוב לא תהיה עוד ליהודים האשכנזים לשון משותפת לצורך מגע-ומשא.

טבלא י"ח

הלשונות המדוברות בפי היהודים

3. שינוּי השמות    🔗

עם דחיקת הלשון האידית על-ידי לשונות המדינה התחילה גם החלפת שמות יהודים בלועזיים. שמו של אדם אינו סימן היכר בלבד; במקרים רבים הוא מציין גם את שייכותו הלאומית של האדם, ובהיותו שונה מן השמות הנוהגים בארץ הריהו מטיל צל של זרות על בעליו. עד סוף המאה הי"ח היה היהודי נקרא על-פי רוב בשמו ובשם אביו, שהיו בדרך כלל לקוחים מן המקרא, למשל משה בן יעקב או באנגלית משה ג’ייקובס, בגרמנית משה יעקובזון, ברוסית משה יעקוּבּוֹביץ‘, בפולנית משה יעקובובסקי. קביעת השם בדרך זו שכיחה עד היום בין יהודי ארצות המזרח וכן אצל שאר עמי המזרח. בכרכים, במקום ששכיחוּת השמות השווים עלולה היתה לגרום לטעויות, מקובל היה להוסיף על השם עוד כינוי, שנגזר על-פי האופי, סגולות הגוף, המקצוע, מקום המגורים, ואצל מהגרים על-פי מקום המוצא. כינוי זה פעמים שהיה מתנחל מן האב אל הבנים. בהיגזרו על-פי עיר היה מקבל סיום בהתאם לאפייה הדיקדוקי של לשון המדינה: ורשוֹיער, ורשבסקי, ורשביץ’ – הם כינוי גרמני, פולני ורוסי לאדם שמוצאו מוורשה. כיוצא בה נגזרו שפייר, שפירא, שפירו, על פי העיר Speyer, צרפתית Spire, או דרייפוס מ-Trier (צרפתית Tréves).

במוצאי המאה הי"ח, כשהנוצרים המשכילים דרשו מאת היהודים לנער מעליהם את כל סימני ייחודם, דרשו בין השאר גם לקבל שמות-משפחה קבועים, ודרישה זו נתמלאה במידה מרובה. בשנת 1787 הוצא באוסטריה חוק, שחייב את היהודים לקבל שמות-משפחה גרמניים ולגַרמן את שמותיהם הפרטיים. היהודים שאיחרו את מועד הפקודה קיבלו שמות משפחה, ביניהם מגוחכים ומבזים, מידי ועדה מיוחדת. חוקים דומים הוצאו קצת יותר מאוחר בצרפת, רוסיה ובחבלי גרמניה. חוקים אלה הוצאו לא בלבד לשם החשת ההתבוללות, אלא כדי להקל על השלטונות את הנהלת פנקסי-האוכלוסים ורשימות-המסים. חוק משנת ⁸⁹182 העניק לכל התושבים היהודים בפרוסיה זכות-אזרחים, אבל הוא חייב אותם לקבל במשך ששה חדשים שמות-משפחה קבועים.

בקבלם שמות פרטיים גרמניים היו היהודים מעדיפים את אלה שדומים בראשי תיבותיהם לשמות עבריים שכיחים, למשל מוריץ (במקום משה), זיגפריד (שמעון), מרטין, (מרקוס או מרדכי), איזידור (יצחק), וכן אירוין (במקום ישראל), מורטימר (משה) באיזור הלשון האנגלית. השמות קצתם קיבלו בזה כמעט אופי יהודי, עד שהנוצרים היו פורשים מהם. אמנם, בזמן האחרון נתמעט גם השימוש בשמות המזכירים בראשי תיבותיהם שמות יהודיים, והיהודים בוחרים לילדיהם שמות מהסביבה הנוצרית. לפי ספר-הכתבות הברליני משנת 1926 היו מכל האנשים בעלי שם משפחה כהן רק ל-10.9% שמות פרטיים שצילצולם יהודי, ל-86.7% שמות בעלי צילצול לא-יהודי ול-2.4% שמות לא-יהודיים מלשון זרה⁹⁰. בעוד שבחירת השם לילדים מסורה לרשות ההורים, הרי שינוי שם-המשפחה טעון ברוב הארצות הסכמת השלטונות, דבר הכרוך בקשיים לא מעטים. אף-על-פי-כן היתה זו תופעה מצויה. ביחוד ביקשו היהודים שהיגרו לארצות זרות לסגל את שמותיהם, על-ידי תרגום, קיצור או שינוי הכתיב, לטעמה של הסביבה החדשה⁹¹.

עם עליית הנציונלסוציאליסטים לשלטון בגרמניה, נאסר על היהודים לקבל שמות משפחה לא-יהודיים חדשים, והשלטונות הורשו לגזור על היהודים, שמקודם קיבלו את הרשיון להחליף את שמותיהם, להשתמש בשמות החדשים. חוק משנת 1938 הגביל את היהודים גם בבחירה החפשית של שמות פרטיים. רשאים הם לקרוא לילדיהם שמות הכלולים ברשימה מיוחדת. ברשימה זו חסרים כמעט כל השמות שחדרו על-ידי כתבי-הקודש והכנסיה לחוג התרבות האירופית, כגון Johznn, Josef (יוחנן), Selma, Marie, Elisabeta ויוצא בהם. לעומת זה מופיעים ברשימה זו שמות שנתהוו באידיש קודם המאה הי“ט והם משונים ומגוחכים בעיני הגרמנים. יהודים, ששמותיהם לא נכללו ברשימה, חייבים להוסיף עליהם את השם ישראל או שרה, כדי שיתנכרוּ בכל התעודות כיהודים. כנגד זה מקילה הממשלה הנציונלסוציאליסטית על האריים להשתחרר משמות משפחה בעלי צילצול יהודי, וביחוד משמות תנ”כיים.

באירופה המזרחית החזיקו היהודים ברובם המכריע בשמותיהם היהודיים ואין להם גם כל נטיה לשנות את שמות המשפחה. בארץ-ישראל עדים אנו לתהליך הפוך, והוא שהיהודים התחילו מחליפים שמות שמקורם בלשונות אירופיות בשמות פרטיים ושמות-משפחה עבריים. חוקי הארץ מאפשרים את שינוי השם ואין הוא טעון אלא פירסום בעתון הרשמי.

 

פרק ארבעה-עשר המעבר מהשכלה דתית לחילונית    🔗

1. הלימוד ב“חדר”    🔗

מאז ימי הביניים היה ה“חדר” בית-ספר המסורתי של ישראל (חדר שהיו בו כמה כיתות והרבה תלמידים נקרא גם “תלמוד תורה”). הלימוד ב“חדר” עמד על לימוד הקריאה והכתיבה בעברית ובמקצת בידיש ובשינון וחזרה תמידים על מקורות התורה והתלמוד – שיטת הנוהגת בודאי במזרח מימים קדומים והשולטת עד היום גם בבתי-הספר המוסלמים. מכיון שהתורה והתלמוד , זו הספרות הדתית, מקיפים כמעט את כל רשויות החיים, הרי היקף הידיעות נרכשו היה רחב מאד, ואולם הואיל והמקור הראשי, התלמוד, מכיל רק את הידיעות שהיו רווחות במזרח עד לחתימתו במאה החמישית לסה“נ, ואף אלה צורתן ותכניהן חותם הדורות ההם עליהן, הרי הידיעות שנרכשו ב”חדר" וב“תלמוד תורה” שוב אינן שקולות כנגד צרכי הדעת, של הדורות האחרונים ולא יצלחו היום לשמש בכולן את הצרכים המעשיים והמדעיים של היום. אמנם שיטת-לימוד זו מחזקת את כוח-הזכרון ומפתחת תוך הסבר המקורות ופירושם את כשרון-הבחינה והבקורת של התלמיד. אולם כנגד זה גדול גם החסר שבו: אין הוא, ה“חדר” מקנה לילד מישראל כל ידיעה בהתפתחות המדע והאמנות ב-1,500 השנים האחרונות; תשומת לבו נתונה בעיקר אל ספרות ישראל העתיקה בלבד, והשקפת עולמו של חינוך ה“חדר” קרובה, איפוא, לזו של יהודי מזרחי בתחילת ימי-הביניים. והוא שעמד לבית-הספר הזה ועשהו כלי מיוחד במינו להנחיל בו את תורת ישראל ומסורתה כמות שהיא, ללא שינוי מדור לדור, והוא שקיים את ישראל כחטיבה תרבותית.

הלימוד ב“חדר” וב“תלמוד תורה”, שעיקרו דעת הספרות, הזניח לגמרי את הטבע, האמנות והטכניקה. הזילזול בחיצוניות ובנימוסים אף הוא נובע מן ההדגשה היתרה של ה“למידה”. פיתגם הקולג' וינצ’סטר האנגלי Manner maketh men" המטעים את חשיבותן של התנהגות טובה ונוהג חיצוני לעומת הידיעה בלבד, הריהו היפוכם של עיקרי החינוך ב“חדר”. וכן לא הוּקצה בו בחדר כל מקום לספורט. היהודי החרד ראה בתרגילי-גוף ואימוניו מעשי-שעשועים בטלים, שאין בהם אלא להסיח את הנוער מהעבודה החשובה היחידה, והוא לימוד התורה. במקום הספורט הגופני באה מעין התעמלות רוחנית, מעין לוּליינות המוח, שנדרשה להבנת הפילפול התלמודי ופיתוחו. ילדי הנוצרים רובם לא ידעו עד המאה הי“ח והי”ט חובת-לימוד בבית-ספר מהי וניתן להם להתרוצץ באויר החפשי; ואילו הילד היהודי כבר היה על-פי-רוב כפות ל“חדר” למשנת חייו הרביעית, ובתוך חדרים שוממים מעוטי אור ואויר, נטל עליו מדי יום ביומו לחדד את כוח-זכרונו ואת כוח-שכלו בגווילי הספרות העברית. כאידיאל חינוכי שימש ה“מתמיד”, זה הצעיר הלומד ושונה למן עלות השחר ועד אישון לילה⁹². מעולם לא ידע הילד היהודי את חוסר-הדאגה של בני-גילו הנוצרים; עוד בשחר ילדותו עמוס היה “למידה” והשתתפות בדאגות הוריו ובני עמו ולא היו לו “נעורים” כלל. ברי, כי חינוך זה השפיע על כל מהלך חייו וטבע בו חותם של רצינות ודאגה תמידית. הוא גרר עמו מתחת להכרה את נעוריו נטולי השמחה. אין פלא, שחינוך זה הביא לידי טיפוח נפרז של הרוח ונחיתות גופנית.

רק במוצאי המאה הי“ט התחילו היהודים להיזקק לספורט באותן ארצות, שבהן הקדימו להסתגל לחיי הנוצרים ודרכיהם. בתחילה נוסדו אגודות ספורט של הנוער היהודי באוסטריה וגרמניה, למשל בשנת 1898 אגודת הספורט “בר-כוכבא” בברלין. באוניברסיטאות הגרמניות, האוסטריות וההונגריות חיקו היהודים את הסטודנטים הנוצרים, שחלק גדול מהם מאורגנים היו ב”התאגדויות לדוּ-קרב ולהתכתשות“. ואולם חשוב מזה דבר ייסודו של ה”מכבי", שהתחיל לחנך מראשית המאה העשרים את הנוער היהודי מכל הארצות לספורט. הרבה יהודים נכנסו לאגודות ספורט כלליות (נוצריות), אך עם התפשטות האנטישמיות בתוכן פרשו משם ונכנסו לאגודות יהודיות. תיאודור הרצל נתן את דעתו במיוחד על החילוץ הגופני של היהודים על-ידי ספורט. ואמנם מרבים בארץ-ישראל לטפח את הספורט לכל סוגיו. בשנות 1932 ו-1935 נערכו בתל-אביב משחקים אולימפיים (“מכביה”), שבהם השתתפו משלחות של אגודות יהודיות לספורט מכל קצווי העולם.

בארצות-הברית של אמריקה ובקנדה עוסק ה-Jewish Welfare Board, שנוסד בשנת 1921, בהפצת הספורט בין היהודים. הוא מחזיק ב-150 ערים לערך “מרכזים יהודיים” המכילים, בין השאר, אולמי-התעמלות.

חברת “אזע” ברוסיה וחברת “טוֹז” בפולניה הרבו לפעול לאחר מלחמת העולם, על-ידי פוליקליניקות, טיפול באמהות, בהיגיינה של בתי-הספר, ספורט, מעונות-קיץ, בתי-הבראה וכו', למען הבריאות וחילוץ הגוף של הנוער. בארץ-ישראל פועלת בתחום זה “הדסה”, שנוסדה בשנת 1918 על-ידי הנשים היהודיות בארצות-הברית, וכן מרכז הבריאות ע"ש נתן שטראוס.

עד סוף המאה הי“ח היו ה”חדר" וה“תלמוד תורה” בתי-הספר היהודיים הכלליים. באירופה התיכונית והמערבית נעלמו ה“חדרים” במחצית הראשונה של המאה הי“ט, ובמקומם באו בתי-ספר, שהיו שונים בהם את לשון המדינה ותכנית הלימודים הנהוגה בבתי-הספר הכלליים. גם באירופה המזרחית הפסידו ה”חדרים" הרבה מחשיבותם. הם נפגעו ביותר במאה העשרים, כשהונהגה חובת-הלימוד בבתי-ספר ורבים מן ה“חדרים” ובתי “תלמוד-תורה” לא הוכרו כבתי ספר, לפי שלא עמדו בדרישות המינימליות בנידון הכשרת המורים להוראה או תכנית הלימודים. כתוצאה מזה הרבו התלמידים לעבור מה“חדר” וה“תלמוד-תורה” לבתי-הספר הכלליים. במרכַזי היהודים החרדים, למשל בקרפטורוסיה, בסלובקיה, בחלקים מסויימים מפולניה, ליטא ולטביה, מנסים עדיין ההורים האדוקים להרחיק את בניהם מבתי-הספר הציבוריים, מחשש שמא יפרשו מהיהדות המסורתית (בנוגֵע לבנות אין החשש גדול כל-כך). במדינות הנזכרות וגם במדינות המזרַח מרובים עדיין ה“חדרים” ובתי “תלמוד-תורה. ברוסיה נאסר הלימוד ב”חדר" מטעם ממשלת ברית המועצות.

מספרים מדוייקים על ילדי היהודים, הלומדים ב“חדר” או ב"תלמוד-תורה אין בידינו. כפי המשוער היה מספרם בפולניה (1936) בקירוב 100,000, שהם כחמישית מכל ילדי ישראל בגיל בית-הספר. בארץ-ישראל בשנת 1939 נאמד מספר התלמידים בתלמודי-תורה ב-3,500.

2. בתי-ספר יהודיים חילוניים    🔗

בדרך כלל באו במקום ה“חדר” וה“תלמוד-תורה” בתי-הספר הכלליים, שבהם מקבלים ילדי היהודים יחד עם ילדי הנוצרים את חינוכם בלשון-המדינה. ואולם בחינת דרגת-ביניים משמשים בתי-ספר עממיים יהודיים (ובמספר מועט יותר גם בתי-ספר תיכונים), שלשון ההוראה בהם עברית (או אידיש) או לשון המדינה. אפילו אלה שבהם מלמדים בלשון המדינה, נבדלים מבתי-הספר הכלליים בזה, שבהם נמצאים רק ילדי יהודים ומורים יהודים, ואין לומדים בהם בשבתות. ובצד המקצועות הכלליים מלמדים דת ישראל ודברי ימיו ועל-פי רוב גם עברית. משום כך מסוגלים הם לנטוע ולקיים בילדים רגש של זיקה לכלל ישראל ויחס של הוקרה לערכי המסורת היהודית.

בתי-ספר יהודיים מסוג זה מצויים לרוב ברוסיה, שבה מניחה הממשלה לכל עם, ובכלל זה גם ליהודים, לשלוח את ילדיו לבתי-ספר שלשון ההוראה בהם היא לשונו שלו, ושוקדת על החזקת בתי-הספר האלה. לפי נתונים רשמיים משנת 1926/27 היו בבתי-הספר שלשון ההוראה בהם אידיש 39.7% מכל 381,772 התלמידים היהודים, ואילו 60.3% ביקרו בתי-ספר בלשון-הוראה אחרת. בעיקר רוסית. בפולניה ביקרו בשנת 1933/34 בתי-ספר חילונים יהודיים בערך 50,000, שהם 11% מכל 459,000 התלמידים היהודים. מהם למדו רובם בבתי-ספר עבריים של חברת “תרבות”, ויתרם בבתי-ספר אידיים של ה“הסתדרות לבתי-ספר אידיים” (ציש"א וחברת “שולקולט”). חברת “תרבות” מקיימת בתי-ספר עבריים גם בליטא, לטביה, צ’יכסלוביקה, רומניה, בולגריה (ששם למדו בהם בשנת 1933/34 בערך 30,000 תלמיד). בסלובקיה, שנעשתה מדינה עצמאית, היו באפריל 1939 כחמישים בתי-ספר יהודיים. בלטביה, שבה מסורה הדאגה להשכלת הילדים לרשות כל עם ועם, למדו בשנת-הלימודים 1934/35 בבתי-ספר יהודיים 85.9% מכל התלמידים היהודים בבתי-הספר העממיים ו-63.9% מכל התלמידים היהודים בבתי-הספר התיכונים.

ארץ-ישראל נבדלת מכל שאר הארצות בזה, שכמעט כל התלמידים היהודים מקבלים את חינוכם בבתי-ספר (עממיים ותיכונים), שלשון הוראתם היחידה או העיקרית היא עברית. בשנת הלימודים 1936/37 ביקרו בבתי-ספר אלה 67,247, שהם 98.7% מכל 68,182 התלמידים היהודים, ורק 935 = 1.4% למדו בבתי-ספר אחרים (לא-יהודיים). בבתי-הספר של היהודים הורו 3,275 מורים.

בארצות-הברית הקימו אירגוני הפועלים היהודים, שרוב חבריהם הם מהגרים מאירופה המזרחית, שורה של בתי-ספר אידיים. בשנת 1936 קיימים היו, דרך אומדנה, 300 בתי-ספר כאלה ובהם בערך 20,000 תלמיד.

עם בתי-הספר היהודיים החילוניים נמנים, כמו שהזכרנו לעיל, גם בתי-הספר העממיים, שהמורים והתלמידים בהם הם אמנם יהודים ומקדישים בהם שימת-לב מיוחדת ללימודים היהודיים, אלא שלשון-הוראתם היא לשון המדינה. בתי-ספר מסוג זה קיימים בכמה מארצות אירופה התיכונית, למשל בצ’יכוסלובקיה, הונגריה ובפרוסיה. בצ’יכוסלובקיה ביקרו בשנת 1932 בבתי-ספר יהודיים 14.3% מכל התלמידים היהודים בבתי-הספר העממיים, ובהונגריה (שנת 1933/34) 44.4%. בפרוסיה ביקרו בשנת 1931 מכל 25,370 התלמידים היהודים שבבתי-הספר העממיים 68% בבתי-ספר כלליים, 16% בבתי-ספר יהודיים פרטיים ו-16% בבתי-ספר יהודיים ציבוריים, המוחזקים בידי הממשלה. רק לאחר שהנציונלסוציאליסטים עלו לשילטון והאנטישמיות בבתי-הספר הציבוריים מנעה מהתלמידים היהודים את האפשרות להישאר בהם, עברו רבים מהם מבתי-הספר האלה לבתי-ספר עממיים יהודיים שכבר נתקיימו או הוקמו במיוחד. למשנת 1934 עד 1936 עלה מספר התלמידים בבתי-הספר העממיים היהודיים שבפרוסיה מ-8,000 לכדי 14,000. בספטמבר 1935 ניתנה הוראה מטעם ממשלת גרמניה להקים בתי-ספר עממיים מיוחדים לילדים בלתי-אריים במקומות שבהם עולה מספרם של אלה על 20. הוראה זו לא הוצאה לפועל במשך שלוש שנים, ורק בנובמבר 1938, ימי הפרעות ביהודים, הוצאו כל ילדי היהודים מבתי-הספר הכלליים. רובם נשארו מחוץ לבית-ספר, לפי שבתי-הספר היהודיים מעטים היו מהכיל את כולם.

על יסוד החוקים לשמירת הגזע הארי החלו מיד באיטליה, בסתיו של שנת 1938, להגשים את הפקודה, שעל-פיה מוכרחים התלמידים היהודים לבקר בתי-ספר יהודיים מיוחדים.

גם בכמה ארצות שמעבר לים קיימים בתי-ספר יהודיים שלשון-ההוראה בהם היא לשון המדינה. בסוף המאה הי“ט נוסדו בארגנטינה על-ידי יק”א במושבותיה בתי-ספר בלשון ההוראה האידית. בשנת 1911 קיבלה אותם הממשלה לרשותה והנהיגה בהם את הלשון הספרדית כלשון הוראה, אך זולת זאת לא שינתה מאפיים היהודי של בתי-הספר. בשנת 1933 נמנו 70 בתי-ספר מסוג זה ובהם 5,355 תלמיד. גם בברזיליה למדו באותו הזמן בערך 1,500 תלמיד בבתי-ספר יהודיים בלשון-ההוראה הפורטוגזית, ובתי-הספר האלה נתמכו בידי יק"א.

במחוז קוויבּק שבקנדה, שבו מסורה החזקת בתי-הספר לרשות העדות הדתיות, יש ליהודים, כמו לקתוליים ולפרוטסטנטים, הזכות להקים בתי-ספר משלהם ולתבוע החזקתם מכספי הציבור. עד כה לא השתמשו היהודים בזכות זו. בארצות-המזרח קיימים בתי-ספר יהודיים בלשון המדינה (ערבית) במצרים, מרוקו, תוניס ואלג’יר. בתי-ספר אלה מכלכלות הקהילות המקומיות או חברת “כל ישראל חברים” (כי"ח). רשת בתי-הספר של כי"ח בארצות המזרח הכילה בשנת 1935 בערך 120 בתי-ספר, שבהם למדו כחמישים אלף תלמיד; בצד לשון המדינה תופסת בהם הצרפתית מקום נכבד.

רובם של בתי-הספר היהודיים החילוניים הם בתי-ספר עממיים, ורק קצתם בתי-ספר תיכונים secondary schools)). בה בשעה שמכל התלמידים היהודים בבתי-הספר העממיים שבאירופה התיכונית והמזרחית מבקרים עדיין, דרך אומדנה, כשליש בבתי-ספר יהודיים, הרי השיעור האחוזי בין תלמידי בתי-הספר התיכונים נמוך הרבה⁹³. מבין 17,000 התלמידים היהודים בבתי-ספר תיכונים שבפרוסיה ביקרו בשנת 1931 רק 12% בבתי-ספר תיכונים יהודיים, ואף אלה היו כולם בתי-ספר פרטיים. בהונגריה ביקרו בשנת 1938 בבתי-ספר יהודים 15.8% מכל התלמידים היהודים בבתי-ספר אזרחיים (citizen schools) ו-14.6% מכל התלמידים היהודים בבתי-ספר תיכונים.

3. ילדי היהודים בבתי-ספר עממיים ותיכונים כלליים    🔗

היהודים, שהיו מוקירים מאז ומעולם תלמוד תורה ודעת, השתדלו בכל כוחם להעניק לילדיהם השכלה מרובה ביותר. ובעברם לבתי-הספר הכלליים העדיפו, על אף שכר-הלימוד הגבוה יותר, את בתי-הספר התיכונים על העממיים. אף ישיבתם של היהודים בערים, שבהן מרוכזים בתי-ספר התיכונים, הקילה עליהם את הכניסה.

מוצא אתה באחוז התלמידים היהודים בבתי-הספר התיכונים בארצות שונות משום אספקלריה המשקפת את המצב החמרי השונה של ההורים ואת רצונם ליתן לילדיהם השכלה כללית מודרנית, וכן את מידת האפשרות להיכנס לבתי-הספר. אחוז תלמידי בתי הספר התיכונים בין כל התלמידים היה:

בשנת 1933 גזרה הממשלה הנציונלסוציאליסטית בגרמניה על קבלת יהודים לבתי-ספר תיכונים כלליים ודרשה להמעיט בהדרגה את מספרם של התלמידים היהודים, שכבר היו לומדים בהם, עד כדי 1,5% מכל התלמידים. מחמת תקנה זו פחת מספר התלמידים היהודים בבתי-הספר התיכונים בפרוסיה מ-15,105 בשנת 1932 עד כדי 7,776 במאי 1934. כבר הזכרנו למעלה, כי בנובמבר 1938 הוצאו ילדי היהודים לגמרי מבתי-הספר התיכונים הכלליים (וכן מבתי-ספר העממיים הכלליים). תקנות מעין אלו הונהגו אחרי הסיפוח גם בוינה, שבה היו היהודים בשנת 1934 20.1% מכל תלמידי בתי-הספר התיכונים (לעומת 9.3% בין האוכלוסים).

4. נהירה אל האוניברסיטאות    🔗

אם יש בידי הביקור בבית הספר כללי וביחוד בבית-ספר תיכוני להרחיק את הילד היהודי מן המסורת היהודית ולהזקיקו לתרבות אחרת, הרי הביקור באוניברסיטאות לא כל שכן. לגבי יהודים נאמני-מסורת באירופה המזרחית היה דבר מובן מאליו, שכל “דוקטור” מרוחק מן המסורת היהודית. בארצות האמנציפציה כבר היתה נהירת היהודים לאוניברסיטאות חזקה מאוד עוד לפני מלחמת העולם. היא גברה והוסיפה משעה שברוסיה בוטלו ההגבלות לכניסת היהודים לאוניברסיטאות. בשנת 1914 נמצאו בבתי-הספר העליונים ברוסיה רק 5,537 סטודנטים יהודים, ואילו בשנת 1927 הגיע מספרם בכל שטחי רוסיה לשעבר לכדי 33,000 (מהם 23,699 ברוסיה המועצתית בלבד). בשנת 1935 כבר עלה מספר הסטודנטים היהודים ברוסיה המועצתית בלבד לכדי 61,384, ובשנת 1937 לכדי 82,300. מספר הסטודנטים על כל 1,000 תושבים ברוסיה היה בשנת 1934:

אצל היהודים – – – – – – – – – –20.4

" הרוסים – – – – – – – – – – 2.8

" הרוסים-הלבנים – – – – – –2.4

" האוקראינים – – – – – – – 2.0

טבלא י"ט מראה, כי אחוז היהודים בבתי-הספר העליונים גבוה הרבה משל הנוצרים לא ברוסיה המועצתית בלבד, אלא גם ביתר הארצות. באופן כללי עולה אחוז היהודים בבתי-הספר העליונים על שיעורם האחוזי בין האוכלוסים פי 1.9 (בהונגריה) עד פי תשעה (ביוגוסלביה). רק בפולניה, שלמשנת 1932/33 פחת והלך בה מספר הסטודנטים היהודים, נתאַזן בשנת 1937/38 שיעורם האחוזי בין האוכלוסים ושיעורם האחוזי בין הסטודנטים.

בארצות-הברית נערך בשנת 1918/19 מספר היהודים באוניברסיטאות כדי 15,000, ואילו בשנת 1937 נמנו, לפי מחקרו של ד"ר Lee. J. Levinger

טבלה י"ט

מספר היהודים באוניברסיטאות ובשאר בתי-הספר העליונים

---

1. המספרים מתיחסים רק לנתינים הגרמנים מבין היהודים↩︎

ניו-יורק, ב-1,319, שהם 94%, מכל הקולג’ים והאוניברסיטאות 105,000⁹⁵ סטודנטים יהודים, היינו 9.4% מכל הסטודנטים. מיכסת-אחוזים זו גדולה פי שנים ומחצה מחלק היהודים באוכלוסים. הסטודנטים היהודים בארצות-הברית מתרכזים ביחוד באוניברסיטאות הגדולות. 90% מהם מבקרים ב-113 קולג’ים ואוניברסיטאות גדולים, בעוד אשר ב-477 קולג’ים ואוניברסיטאות קטנים אין היהודים מצויים כל עיקר, ובקולג’ים הבינוניים רק מעטים. בניגוד לאירופה, שבה חלקן של הנשים בין הסטודנטים גדול אצל היהודים מאצל הנוצרים (בגרמניה בשנת 1929/30 28.9% אצל היהודים לעומת 15.9% אצל הנוצרים; בפולניה בשנת 1928/29 37.9% אצל היהודים לעומת 25.6% אצל הנוצרים), הרי בארצות-הברית נמוך חלקם של הנשים בין הסטודנטים היהודים מאשר בין הסטודנטים הנוצרים. הצעירים היהודים בעיקר הם שנאבקים תוך מחסור ומצוקה על האפשרות ללמוד באסכולה עליונה.

מכל המקצועות מבכרים יהודי אירופה בעיקר רפואה ומשפטים. שיעורם האחוזי במקצועות אלה גדול מאשר במדעי הטבע ובמקצועות הטכניים. אחוז היהודים באוניברסיטה (פרט לבתי-הספר העליונים האחרים) היה:

מלבד רפואה ותורת המשפט מרבים היהודים ללמוד תורת ריפוי-שינים, כלכלה מדינית,פילולוגיה לחימיה, ואילו בניצול מחצבים, גיאולוגיה,מינרולוגיה, בנין אניות, יערנות אין היהודים מצויים כמעט. בחירת המקצוע אצל היהודים מושפעת מן הנטיה האישית של היחיד רק במקצת. כיון שאין להם או שמועטים הם הסיכויים למצוא עבודה בשירות הציבורי או במפעלים פרטיים גדולים, אין להם לתלמידים אלה אלא לפנות אל המקצועות שבהם יכולים הם לעבוד ברשות עצמם. בחינת יוצא מהכלל היא רוסיה המועצתית, מקום שהגבלות אלה אינן קיימות. כאן מתחלקים היהודים לפי הפקולטאות במידה הרבה יותר שןןה; הרפואה מפסידה מחשיבותה וכנגד זה עולה אחוז הסטודנטים היהודים במקצועות הטכניים. מכל 82,300 הסטודנטים היהודים (בשנת 1937) למדו לא פחות מ- 30,900 = 37.5% מקצועות טכניים. בשנת 1935 למדו ברוסיה המועצתית מכל 100 סטודנטים בני עם אחד:

אחוז לומדי הרפואה בין כל 100 סטודנטים יהודים היה רק משהו יותר גבוה מאצל שאר העמים, ואילו בתעשיה ובטכניקה היהודים לא לבד שלא נפלו מעמים אחרים, אלא גם מרובים היו מהם.

בארצות-הברית מבכרים היהודים, בצד הרפואה ומדע המשפט, את רפואת-השניים והפרמקולוגיה. בשנת 1937 היה מספר הסטודנטים היהודים במקצועות הבודדים כלהלן:

רפואת-שניים - 1,975 שהם 26.4% מכל הסטודנטים במקצוע זה.

משפט - 7.757 שהם 25.1% " " " "

רקחות - 1,542 שהם 24.0% " " " "

רפואה - 4,150 שהם 16.1% " " " "

הסיבה להעדפת רפואת-השנים והרוקחות היא, שלומדי המקצועות האלה יכולים לסיים את לימודיהם בזמן קצר ביחס, והרי דבר חשוב הוא לסטודנטים היהודים, שרובם בני הורים עניים. נוסף לכך, הרקחות קשורה קשר אמיץ במסחר.

נהירת היהודים לאוניברסיטאות מקורה במסורת רבת-ימים, שלפיה צריך לפחות בן אחד בכל משפחה להקדיש עצמו ללימודים. לפנים היה זה לימוד ספרות ישראל, כיום הזה מכוונת השאיפה להשכלה אוניברסיטאית. בצד נטיות היהודים לעבודה רוחנית נודעת, כמובן, חשיבות גם לנסיבה, שהלימוד האוניברסיטאי הוא פתח-מעבר למקצועות החפשיים הנחשבים ביותר בחברה, ולא עוד אלא הללו היו, לפחות עד לפני זמן-מה, מן המקצועות המכניסים ביותר. בעשרות השנים האחרות, משעה שהנוצרים נזקקים יותר ויותר למקצועות החפשיים ועם התפשטות האנטישמיות נמצאו הללו מתחרים בהצלחה עם היהודים, נתמעטו כמעט בכל הארצות סיכויי היהודים למצוא במקצועות החפשיים מקור-מחיה די הצורך. בכל הארצות כבר מצוי פרולטריון אקדמי יהודי גדול.

ההכרה בתמורת העתים והקשיים המחמירים לכניסת היהודים לאוניברסיטאות בארצות אירופה המזרחית הם שגרמו לזה, שבשנים האחרונות חלה, זאת הפעם הראשונה, פחיתה במספר ובמכסת האחוזים של הסטודנטים היהודים. למשל:

אין לקבוע בוודאות גמורה עד כמה פחיתה זו מתמלאה בכל מקום על-ידי ביקור הסטודנטים היהודים מאירופה המזרחית, שאינם מתקבלים לאוניברסיטאות מקומיות, באוניברסיטאות-חוץ⁹⁸. מספר הסטודנטים היהודים הזרים בארצות מערב אירופה ומרכזה הוא גבוה מאוד. ישראל כהן⁹⁹ מעריך את מספר היהודים מפולניה הלומדים בחוץ-לארץ כדי 10,000. חוץ מהם יש עוד הרבה סטודנטים משאר ארצות אירופה המזרחית.

מבין אוניברסיטאות חוץ-לארץ היו היהודים מרובים ביותר באוניברסיטת ברלין (עד 1933), וינה (עד 1938), וכן פראג, שטרסבורג, בריסל, לונדון, ציריך וג’יניבה. עד לפני זמן-מה הכירו הממשלות של ארצות אירופה המזרחית בתעודות האוניברסיטאיות האלה בלי כל קשיים. ואולם בזמן האחרון דורשות הרבה מדינות מבעלי-התעודות האלה בחינת-נוֹסטריפיקציה מיוחדת, ושוב אין הללו בטוחים אם תנתן להם על-ידי לימודיהם הכניסה למקצועות החפשיים. מכל 6,266 הסטודנטים, שקיבלו בשנת 1934/35 תעודות-גמר מאוניברסיטאות פולניות, היו 1,174 יהודים, היינו 18.7%; לעומת זה היו בין בעלי-התעודות הזרים, שאושרו בבחינת-הנוסטריפיקציה בפולניה, 69 יהודים, היינו 62.7% (ואם נחשוב רק את 59 המקרים של אישור הדיפלומים הרפואיים – 52 יהודים, שהם 88.1%). למשנת 1933 מתקבלים הלא-אריים לאוניברסיטאות שבגרמניה, להלכה, עד 1.5% מכל התלמידים, אך למעשה נעולות הן בפני מתלמדים יהודים חדשים, באופן שבאוניברסיטאות רבות, שהיהודים הרבו לבקר בהן, אין עתה אף סטודנט יהודי אחד. בשנת 1938 נקבעה מיכסת-אחוזים ליהודים גם באוניברסיטאות שבהונגריה ואיטליה. האוניברסיטאות האיטלקיות, שהיו מקבלות ברצון סטודנטים יהודים מחוץ-לארץ, נעולות מעתה בפני יהודים זרים.

בשנת 1900 לא עלה כמעט מספר הסטודנטים היהודים בעולם על 30,000 ועם כל 1,000 יהודים נמנו 3 סטודנטים, ואילו כיום אין מספרם רחוק מרבע מיליון, נמצא שבין כל 1,000 יהודים יש היום 15 סטודנטים. זהו אחוז שאינו מצוי אפילו בקירוב אצל שום עם בעולם (בגרמניה נמנו בשנת 1929/30 עם כל 1,000 נוצרים כשני סטודנטים).

רק מעטים מבין היהודים הרוכשים להם השכלה אוניברסיטאית, מסוגלים למזג את הדעת החדשה שקנו עם המסורת היהודית והאמונה בהשגחה עליונה. לא בלבד שהם עצמם פורשים מן המסורת היהודית, אלא הם משמשים דוגמה לשאר השכבות ביהדות.

חוץ מתגבורת מגמות ההתבוללות נושאת עמה חיבת היהודים ללימוד האוניברסיטאי עוד סכנה אחרת: הרי היא חומר-בערה לליבוי האנטישמיות. בשום רשות כלכלית אין התחרות היהודים נראית לנוצרים כמפריעה כל-כך ואין נלחמים בה בחריפות כזו כבמשרות הפקידות הגבוהה ובמקצועות החפשיים, שהלימוד האוניברסיטאי הוא פתח-מעבר אליהם. תגובה זו חזקה ביותר בארצות כמו פולניה. במקום שהמעמדות מיוחדי-הזכויות (האצילים), שמקודם לא נזקקו אלא מעט ללימודים, פונים אליהם מטעמים כלכליים יותר ויותר, וגם בתוך מעמד האכרים והאזרחים מתרבים עם שיפור ההשכלה המועמדים ללימודים. לא משרות הפקידות בלבד, אלא גם המקצועות החפשיים המיוחסים נראים להם כרשות היחיד שלהם, ויותר מבאיזה תחום אחר (אולי להוציא את מעמד הקצינים) חושבים הם כאן את היהודי למתפרץ לרשות שאינה שלו. כתוצאה מזה גוברת ההתנגדות לכניסה בלתי-מוגבלת של יהודים לאוניברסיטאות ומצטמצם יותר ויותר שדה פעולתם באומנויות החפשיות.

 

פרק חמשה- עשר התרופפות רגש-השיתוף היהודי    🔗

1. תמורה תרבותית    🔗

תחילתו של מעבר לתרבות חדשה היא קבלת הלשון החדשה. לשון האדם היא שקובעת במידה מרובה את זיקתו לציבור מסויים ולספרות מסויימת. במיבנה הלשון מגובשים ומרוכזים הישגי הרוח של דורות מרובים. הלשון היא בית-הקיבול המוצק, שבו מוכרח הילד לשלב את רשמיו מן העולם עם מתן ביטוי ומבע להם. ולפיכך לימוד לשון קובע את מגמת ההתפתחות הרוחנית של הדור החדש. נוסף לכך, הלשון מאגדת את כל המדברים בה. שני אנשים בעלי לשון שונה זו מזו זקוקים לשיתוף-ענינים בעל חוזק מיוחד כדי להתקשר קשר הדדי הדוק, ואילו אצל אנשים בעלי לשון אחת אין התקשרות מעין זו כרוכה בקושי מיוחד. בלי לשון משותפת לא תתקיים לאורך ימים שותפות תרבותית, ובלי שותפות תרבותית אין קיום לאומה. בזה מתבארת החשיבות המכרעת הנודעת להחלפת הלשון האידית (והשפניולית) בלשון המדינה לגבי תרבות ישראל. קבלת לשון המדינה וחינוך חילוני מודרני מערערים את הרציפות רבת-הדורות של המסורת היהודית. התרבות היהודית, שיסודה באמונה עזה בייחוד הבורא ובחובת בן ישראל להאדירו, היתה אמנם חד-צדדית, אך שלמה, חטיבה מיוחדת, והיא שימשה ליהודים מעוז ומפלט. עם ההשכלה החדשה מזדעזעת אמונה זו. אין ספק שההשכלה מעשירה את דעת העולם של בן ישראל, אך עם זה היא מכניסה גם ספיקות ופיקפוקים לתוך השקפת עולמו. הלשון החדשה מביאה לידי קרע בין בנים ואבות, לא בלבד בארצות חדשות שבני ישראל היגרו לשם, אלא גם באירופה המזרחית. הלשון האידית, לשונם היחידה של ההורים, נראית לילדים המתחנכים בבתי-ספר כלליים כלשון דחויה. הם נמנעים מלדבר בה, לפי שהיא בעיניהם סימן לתרבות נמוכה.

2. פילוגים פנימיים    🔗

ריבוי הלשונות וריבוי הסביבות התרבותיות המתחייב ממנו הם הסיבה העיקרית להתרופפות רגש השיתוף של היהודים, אך לא הסיבה היחידה. גם רגש שיתוף הגורל, שליכד לפנים את היהודים, התחיל מתערער, ורק מלחץ האנטישמיות הנציונלסוציאליסטית חזר רגש זה וגבר מחדש, במחצית השניה של המאה הי"ט היתה מחצית היהדות מרוכזת ברוסיה הצאריסטית. כל גזירה שגזרה הממשלה על ישראל, פגעה בכל יהודי רוסיה במידה שווה וחיזקה ועודדה כפעם בפעם את רגש מוצאם וגורלם המשותף. כיום הזה מפוזרים היהודים במספר ארצות רב יותר, ומצבם תלוּי במידה פחותה יותר בעמדת ממשלה אחת. משום כך נתרופף רגש השותפות בגורל יהודים אחרים. אמנם עדיין מוכנים הם לפתוח את כיסם ולהושיט את עזרתם בהגיע אליהם שוועת יהודים מארצות אחרות, אך אין בכך אלא משום הד רפה מזמנים עברו.

אחוות ישראל נפגעה גם מזה, שמתגלים ניגודים לא רק בין יהודי ארצות שונות אלא גם בתוך יהודי כל ארץ וארץ לחוד. לפנים היה חוסר הבטחון במצב המשפטי והכלכלי וביציבותו משמש גורם מעכב להנחלה ישרה, שיש עמה רציפות של עושר אבות ורכושם לדורות הבאים. מי שהיה עשיר בדור זה עלול היה להידלדל מחר, בדור השני. כיום הזה נתגלע, וביחוד בארצות הכניסה, קרע ניכר בין היהודים המשכילים והאמידים שהשתקעו מכבר ובין המהגרים החדשים, שרובם עניים וחסרי-השכלה. מצויים כבר ניצנים של מלחמת מעמדות בפולניה ובארצות-הברית. עד לפנים מן המאה הי"ט היתה המטרה הכלכלית שאליה שאפו רוב היהודים בעל-ביתית, שכן כולם שאפו לעמידה ברשות עצמם ולאמידות, הסיכויים לכך היו כמעט שוים לגבי כל היהודים. כיום הזה עלה ביותר אחוז מקבלי משכורת או שכר (פקידים ופועלים) בין היהודים לעומת העומדים ברשות עצמם, ומתוך כך גברו ניגודי האינטרסים. כמתכונת הפועלים הנוצרים נתאגדו המוני הפועלים היהודים בהסתדרויות מעמדיות פרולטריות, והריהם נלחמים במעמד הבורגני ואף אם רובו מורכב הוא, כמו בפולניה ובאמריקה, מעבידים יהודים. אמנם עדיין עוברים הם ממעמד הפועלים למקצועות אחרים בשיעור מרובה משל הנוצרים, ועל כן אין בידם להגביר את ההכרה המעמדית עד לדרגה המצויה אצל הנוצרים, הנשארים כל ימי חייהם פועלים ואפילו במשך דורות הרבה.

דוגמה למידת הפילוג המפלגתי של היהודים משמשות הבחירות המוניציפליות בפולניה משנת 1934, שבהן השתתפו 374,398 יהודים, שהם 27.6% מכל הבוחרים. הם קבלו בעיריות 1,603 מקומות, שמהם נטלו לעצמם¹⁰⁰:

בימי-הביניים ובכמה ארצות עד לפנים מן המאה הי"ט היו ליהודים בתי-דין משלהם, שרשותם ומרותם רחבה היתה והגבירה את יחסי הגומלים שביניהם. כיום הזה תש כוחם של בתי-הדין, ורק בכמה בארצות המזרח, למשל, בארץ-ישראל ומרוקו הספרדית, דנים עדיין בתי-הדין של רבנים בענינים אישיים (דיני נשואין, גירושין, ירושה). חוץ מזה ניטלה מבתי-הדין של רבנים כל סמכות של שיפוט וכל תוקף, והיהודים כפופים, בדומה לנוצרים, לשיפוט הכללי ולשיטות המשפט הנוהגות בארצות מושבם.

3. בידול יהודי רוסיה ופשיטת יהדותם    🔗

הפסד חמור ביותר נגרם ליהדות עם הניתוק הגובר ומוסיף של יהודי רוסיה המועצתית מגוף העם היהודי. לפני המלחמה העולמית היו יהודי רוסיה חוט השדרה ליהדות כולה. הדת היהודית והעממיות היהודית נשתמרו כאן על כל חיוניותן, והמהגרים המרובים שהגרו מכאן למשנת 1880 לשאר ארצות אירופה ולמדינות הים, הכניסו מקצת התעוררות ותנועה בחיים הדתיים והחברתיים הקופאים של יהודי הארצות הללו.

מקור כוח זה נסתם עתה. אמנם באיזורי אירופה המזרחית, שנעשו לאחר מלחמת העולם מדינות עצמאיות (פולניה וגליציה בכללה, רומניה והמדינות הבלטיות), יושבים בערך 1/2 4 מיליון יהודים, העומדים במגע ומשא עם יהודי שאר הארצות; אבל בערך 3,230,000 היהודים (מזה 3,100,000 באירופה ו-130,000 באסיה) שנשארו ברוסיה המועצתית, מנותקים ומופרשים לגמרי מכל מגע עם העולם החיצון. הממשלה הרוסית אינה מתירה לא כניסה של יהודים לרוסיה¹⁰¹, ולבד ממקרים מעטים אף לא יציאה של יהודים לארצות אחרות. הצנזורה גודרת בפני מסירת ידיעות על-ידי העתונות או על ידי מכתבים, ונמצא שיהודי רוסיה יודעים רק מעט ובצורה טנדנציוזית מהנעשה ביהדות של שאר הארצות; ולהיפך, מעטות הן הידיעות על יהודי רוסיה המגיעות ליהודי שאר הארצות.

בהתפתחות חיי היהודים ברוסיה המועצתית מסתמנים הקווים הבאים:

א) שוויון משפטי גמור למשנת 1917 ודיכוי האנטישמיות לכל צורותיה על-ידי הממשלה;

ב) שידוד מערכותיה של פרנסת היהודים, שנכפה עליהם על-ידי המדיניות הכלכלית של הממשלה. הממשלה שללה מאת היהודים את אפשרות הקיום במסחר החפשי, הפכה אותם בתחום המלאכה מבעלי-מלאכה עומדים ברשות עצמם לחברי קואופרטיבים למלאכה וסייעה להעבירם בשיעור לא רב לחקלאות ובמספר גדול מאוד לפקידות והמקצועות החפשיים, שהיו כמעט נעולים בפניהם קודם מלחמת העולם. מאז הונהגה “תכנית החומש” בשנת 1929 נתרבו היהודים בשיעור ניכר בין פועלי בתי-החרושת. דבר זה פירושו הפיכה יסודית במבנה המקצועי של היהודים;

ג) פרישה מהדת היהודית. הוקלה פרישה זו ונסתייעה על-ידי זה שממשלת המועצות נלחמת בכל דת כב“אוֹפּיוּם לעם”, והיהודים עושים כמעשי הנוצרים, שאף הם ניתקו ברובם או רופפו את קשריהם לכנסיה. הנוער המושפע מן היחס האנטידתי של הממשלה ושל המורים מסרב להשתתף בעבודת-אלהים של ישראל. אין הוא, הנוער, מוצא חפץ בדת ובמסורת היהודית, ועל הרוב אפילו עוין אותם כשריד הזמנים הבורגניים. בבתי-הכנסת, עד כמה שעודם קיימים בכלל, מבקרים כמעט רק אנשים באים בימים;

ד) התהליך המהיר של החלפת הלשון האידית, שהיתה עד לפנים מן המאה העשרים כמעט הלשון היחידה שנתיחדו בה בני ישראל בחייהם, בלשון המדינה. אין ספק, שבקרב הדור הצעיר, שרובו מתחנך בבתי-ספר כלליים עם שפת הוראה רוסית, פוחת השימוש באידית פחיתה עצומה, וכשהתנאים יישארו בעינם עתידה הלשון הזאת להיעלם לחלוטין. ה“יבסקציה” (מחלקה ממשלתית לעניני היהודים) היתה קודם כל כלי-שרת שנועד לדכא מגמות אנטי-מועצתיות בקרב היהודים ולהשפיע עליהם ברוח הממשלה, אך עם זה התיימרה זו גם לקיים את היהודים כלאום על-ידי ייסוד בתי-ספר אידיים ושאר מוסדות תרבות. עם פירוק ה“יבסקציה” בשנת 1930 נתמעטה היזמה והסיוע שמהן נהנה בית-הספר היהודי. ברוסיה המרכזית אין כמעט בתי-ספר יהודיים. באוקריינה וברוסיה הלבנה קיימים עדיין בתי ספר יהודיים; בשנת 1926 ביקרו בהם כשליש מכל התלמידים היהודים, אך בתי-הספר האלה מתמעטים והולכים. אחוז הילדים, המתחנכים בבתי-ספר כלליים בשפת המדינה גדל משנה לשנה.

אין היהודים יכולים לנצל את האבטונומיה התרבותית, והוא טיפוח הלשון האידית ומערכת בתי-הספר היהודים, שהעניקה ממשלת המועצות ליהודים כלשאר העמים, במידה שווה לעמים היושבים צפופים בשטח אחד. היהודים מפוזרים פיזור רב יותר, ולצורך משא-ומתן כלכלי עם הנוצרים נצרכים הם במידה יתרה ללימוד הלשון הזרה. המגמה להתבוללות גוברת ומוסיפה על-ידי זה, שהממשלה שולטת בחיי התרבות (באמצעות בתי-הספר, העתונות, הרדיו, התיאטרון, התעמולה) וטובעת בהם חותם אחיד.

ה) ההגירה מתחום המושב הרוסי מלפנים (רוסיה-הלבנה ואוקראינה) לרוסיה המרכזית, שתחילתה בימי מלחמת העולם, עוקרת את היהודים מן האיזורים, שבהם היו מאורגנים מאות בשנים בקהלות יהודיות ופיתחו חיי תרבות משלהם, לאיזורים רחבי-ידים, שהם כקרקע-בתולה ליהודים ואין בהם קהילות כנקודות משען לליכוד תרבותי.

התוצאה היא, שהיהודים הבאים מרוסיה-הלבנה ואוקראינה לרוסיה המרכזית “מתרוססים” בזמן קצר להפליא. ההמרות, שברוסיה מציינים אותן לא כמעבר לדת אחרת אלא כמעבר ללאום אחר, ונשואי-התערובת כבר הגיעו ברוסיה המרכזית במשך 20 השנים שלאחר מתן השוויון המשפטי ליהודים לאותה המדרגה, שהצריכה אצל יהודי גרמניה כמעט מאה שנה. רוסיה המרכזית הרי היא כיום בית-יוצר להתבוללות היהודים, כשם שגרמניה הנציונלסוציאליסטית משמשת היום בית-יצור לאנטישמיות.

גורל היהודים ברוסיה המועצתית מראה, כי היהדות כורעת ונופלת לפני כוחות ההתבוללות, באם הממשלה נלחמת בדתות, באם היא מעניקה ליהודים זכויות שוות, ומקילה עליהם את המעבר לאומת-המדינה ולכל המקצועות, ואם יש בתנאים הכלכליים החדשים משום רמז להשבחה וליתרון. דור אחד טרם עבר כולו, והיהדות הרוסית נשתנתה מיסודה במסורתה ובמבנה הכלכלי. וכך עתיד הוא מהלך זה להתגבר בדור השני ולהביא לידי התפרקות גמורה של היהדות בחינת עדה דתית או לאומית.

נראה לנו, שהגידול התמידי של אחוז היהודים במקצועות החפשיים ובין הפקידים עשוי להרע את יחסם של הנוצרים אל היהודים ולעכב את תהליך ההתבוללות. מכאן יכול לצמוח סיכסוך, העלוּל שוב ללבות את שנאת היהודים מימי הצאר, שנעלמה אמנם מעל השטח העליון, אך קרוב לוודאי שלוחשת עדיין במסתרים.

4. עזיבת היהדות    🔗

כניסת היהודים לשותפות הלשונית והתרבותית של הסביבה הנוצרית מביאה אותם לידי מגע-ומשא חברתי עם זו, לידי נשואי-תערובת (עיין למעלה פרק ו'), המרת הדת ויציאה מכלל היהדות.

עזיבת היהדות ידועה לנו עוד מימי קדם. יהודים בודדים, למשל באלכסנדריה, פורשים היו מאמונתם ודורשים לאלי היוונים והרומאים, כדי להיטיב ולשפר את מעמדם בחברה החדשה. מספר העזיבות עלה למראשית הנצרות. הדת החדשה, שנראתה בתחילה ככת יהודית בלבד, רוב חסידיה נתלקטו בראשונה מבין היהודים. אפילו במאות הראשונות למנין הנוצרים לא חלה עדיין התבדלות גמורה בין יהודים לנוצרים, דבר שהקיל את היציאה מכלל היהדות. אך מאז הוכרה הנצרות כדת-המדינה בממלכת רומא והיא נתחשלה במבנה, הוקם חיץ בין יהודים לנוצרים, והעזיבה ברצון נעשתה תופעה נדירה. לעומת זה מרובים היו מקרי-השמד באונס לאחר מסעי-הצלב, בהגיע הכנסיה למרום שלטונה, לפי שהיהודים ביקשו להיחלץ מגירוש או ממות על-ידי טבילה. הנה כן התנצרו במאה הט“ו רבבות יהודים בספרד. בארצות האיסלם, למן המאה העשירית עד המאה הי”ד, היא תקופת הפריחה של תרבות ערב, לא נדירים היו גם מקרי ההתאסלמות מרצון. למן המאה הט"ו קיבלה התבדלות היהודים מסביבתם הנוצרית או המוסלמית צורה חריפה כל-כך, שהעזיבה מרצון חלה רק במקרים בודדים בלבד. רק בעולם החדש, וביחוד במדינות אמריקה הדרומית, נבלעו קיבוצים קטנים של יהודים, מהיעדר קשר להמוני היהודים, בתוך הנצרות.

קשה להעריך את גודל האבידות של היהדות על-ידי המרות עד סוף המאה הי“ח. ואולם מאחר שהללו לא פסקו מעולם אלא התמידו ברוב או במעט במשך כל ימי הגלות, הרי קרוב לוודאי שהם עולים לכדי מיליונים. ננסה ליתן דוגמה מספרית: אם נחשוב מקרה עזיבה אחד על כל 1,000 יהודים לשנה ונאמוד את המספר הממוצע של היהודים כדי 2 מיליון נפש, הרי יצא במשך 1,800 שנה מספר כולל של 3,600,000. ואולם, כיוון שבאי-אלו תקופות, למשל במאה הט”ו והט"ז בספרד ובפורטוגל, אירעה עזיבה של רבבות ואפילו של מאות אלפים יהודים, הרי יתכן שהמספר הכולל של העזיבות היה רב יותר.

משפתחה המהפיכה הצרפתית את תקופת האמנציפציה של היהודים ונדמה היה, שהחל פרק חדש של שוויון המין האנושי, סבוּרים היו הנוצרים והרבה יהודים, שהגיעה העת ליהודים לנער מעליהם את כל סימני ייחודם ובכללם גם את הדת. בברלין, שהיתה בראשית המאה הי“ט מרכז ההשכלה, נעשתה ההמרה בין היהודים המשכילים מן המעשים בכל יום. באמצע המאה הי”ט רפתה מגמה זו, לפי שבהשפעת הרעיונות הליברליים והסבלנות הדתית לא נדרשה הטבילה במפגיע כתנאי לכניסת היהודים לחברה הנוצרית. כנקודת-שפל נחשבת שנת 1876, שבה עברו לפרוטסטנטיות בפרוסיה כולה רק 40 יהודים. מאז חזרה וגברה תנועת ההמרה, אולי בהשפעת התנועה האנטישמית ובגלל העדפת מומרים על יהודים נאמני-מסורת במינוּי פקידים למשרות ציבוריות. המיסיונר De La Roi¹⁰² מעריך את מספר ההמרות במאה הי"ט כדי:

במספר כולל זה לא נכללו לא הילדים מנשואי-תערובת שהוכנסו לדת הנוצרים ולא היהודים ש/עברו אל מחוסרי הדת.

במאה העשרים נתרבו ההמרות בכל מקום. לגבי הונגריה, שבין הארצות יש לה סטטיסטיקה של המרות מדויקת ביותר, מוכח הדבר מן הטבלה י"ד.

טבלא כ'

מקרי יציאה מן היהדות או כניסה אליה בהונגריה

המספר העצום של מקרי היציאה מן היהדות בשנת 1919 יסודו ב“טירור הלבן”, ששרר אז בהונגריה ושממנו קיוו יהודים רבים להימלט על-ידי טבילה. מצד שני, המספר הגבוה ביחס אל הנכנסים ליהדות בשנות 1925–1921 מתבאר מתוך זה, שחלק מן היהודים שעזבו את היהדות בשנת 1919 חזרו אליה. אלה שנשארו מחוץ לתחום היהדות לא נהנו זמן רב מן היתרונות המקווים, שכן החוק ההונגרי משנת 1939, שקבע מיכסת-אחוזים להשתתפות היהודים במקצועות מסויימים, הישווה את היהודים שיצאו מכלל היהדות או שהתנצרו לאחר 1 באוגוסט 1919 לכל שאר היהודים.¹⁰³ בסך-הכל עולה ההפסד, שנגרם ליהדוץ ההונגרית על-ידי עודף היציאות על הכניסות בשנות 1919– 1935, לכדי 14,962 נפש. בחשבון זה לא נכלל המספר המועט של היוצאים לכלל מחוסרי-דת ושל החוזרים מהם (בשנות 1935–1921 116 יוצאים ו-59 חוזרים).

בגרמניה, שלא נערכה בה סטטיסטיקה מלאה של מקרי כניסה ויציאה, הגיע לפי הסטטיסטיקה של הכנסיה הפרוטסטנטית מספר היהודים שעברו אל הפרוטסטנטיות לכדי ממוצע שנתי של:

412 – בשנות 1910–1880

415 – " 1921–1911

302 – " 1925–1922

241– בשנת 1932

933 – ” 1933

הגידול המהיר מ-241 בשנת 1932 עד כדי 993 בשנת 1933 יסודו בזה, שמאימת הנציונלסוציאליסטים קיוו אי-אלה יהודים להיטיב את מעמדם על-ידי טבילה. למעשה הישוותה התחוקה הנציונלסוציאליסטית את היהודים המומרים או את היהודים שעברו לכלל מחוסרי-דת ליהודים לפי דתם.

המספרים הנקובים למעלה בנוגע לגרמניה, המתיחסים לעוברים אל הפרוטסטנטיות בלבד, אינם מקיפים את כל מקרי-היציאה מן היהדות, שהיו לאין-ערוך מרובים יותר. אמנם מקרי העברה לקתוליות היו נדירים, אך כנגד זה שכיחים היו מקרי-היציאה לכלל מחוסרי-דת. אחרי מלחמת העולם עברו הרבה יהודים, וביחוד בגרמניה ובאוסטריה, אל מחוסרי-הדת, לפי שבאותו זמן נעשו גם הרבה נוצרים מחוסרי-דת, ועל-ידי-כך ניטל מאת שאינם נמנים עם דת החשד, שכל מחוסר-דת הנהו אדם יוצא-דופן או יהודי מתחפש. בשנת 1933 היה מספר האנשים בגרמניה, שלא נמנו עם שום עדה דתית בערך 2,600,000, שהם 4% מכלל האוכלוסים. היהודים ביכרו את היציאה לכלל מחוסרי-הדת על העברה לנצרות, מפני שהציבור היהודי מתיחס אליהם בעין יותר יפה והם נפטרים על-ידי זה מהודאה חגיגית ב“אני מאמין” החדש. הסלידה מפני המרת-דת חגיגית אף היא שגרמה לכך, שהרבה הורים יהודים נשארו בתחום היהדות, אך את ילדיהם הטבילו סמוך ללידתם.

בדומה לנשואי-התערובות הרי קרקע נוחה ביותר להמרה או ליציאה מכלל היהדות משמשים הכרכים, במקום שההבדלים הכלכליים והמקצועיים בין יהודים לנוצרים מועטים ביותר והחיים הרוחניים רוויים רוח הרציונליות. כאן נקל יותר ליחיד להעלים את מעשהו ולהפקיע עצמו מבקורת העדה היהודית.

בפרוסיה התיר החוק משנת 1876 ליהודי לעזוב את הקהלה היהודית המקומית ועם זה להשאר בתחום העדה הדתית היהודית, מחפצם להפטר מתשלום מסים לקהילה היהודית השתמשו אי-אלו יהודים באפשרות חוקים זו. מאז נשתנה המצב החוקי מיסודו, שכן בשנת 1938 ביטל חוק חדש את האופי הפומבי של הקהילות היהודיות ועל-ידי כך את הזכות להטיל מסים על חבריהן. כיום הזה נחשבות הן לאגודות פרטיות, ופרעון המסים נושא בעיקר אופי של התנדבות.

באוסטריה התיר החוק משנת 1868 לכל אדם בגיל שלמעלה מ-14 שנה לעזוב את העדה הדתית שעמה נמנה; ילדים בגיל שלמטה משבע שנים היו הולכים אבטומטית אחר אביהם באם היה ממיר את דתו, ואילו לילדים בגיל משבע עד 14 נאסרה המרת-הדת. בווינה היה המספר השנתי הממוצע של אנשים שעברו מהיהדות אל עדות דתיות אחרות או אל מחוסרי-הדת:

מאז 1927, כששקעה התנועה החזקה של יציאה אל מחוסרי-הדת בין הנוצרים בווינה, פחתה גם היציאה בין היהודים. למשנת 1934 חזר חלק גדול ממחוסרי-הדת בין הנוצרים אל הנצרות ( בשנת 1934 בלבד 51,223 נפש), מה שאין כן אצל היהודים. מספר הנוצרים שהתגיירו בווינה בשנות 1936–1868 היה 8,046; ברוב המקרים גרמה לכך הכוונה לישא יהודיה או להנשא ליהודי. אם ננכה מספר זה ממספר היציאות מהיהדות, הרי יעלה ההפסד הנקי של היהדות בתקופת 1936–1868 לכדי 25,562 נפש.

למשנת 1938 נתרבו בשיעור ניכר, בקשר לחדירת גרמניה, ההמרות בצ’יכוסלובקיה, ביחוד בבוהמיה ומורוויה. בפראג בלבד, ששימשה מרכז לתנועת היציאה מן היהדות, פרשו בארבע השנים 1937–1934 741 איש (מהם 580 אל מחוסרי-הדת), כלומר בממוצע 185 (145) בכל שנה. כנגד זה עלה מספרם במחצית הראשונה של שנת 1938 לכדי 389 (236)¹⁰⁴ ובמחציתה השניה לכדי 2,000 ומעלה. גם היציאות וההמרות בהולנד, במקום שהיו מקודם נדירות מאוד, נתרבו מאז מלחמת העולם בשיעור ניכר. באמשטרדם עברו בשנת 1930 445 יהודים אל מחוסרי-הדת, ולבד מזה חלו גם יציאות, מעטות אמנם, אל הנצרות. ריבוי היציאות מקביל כאן לריבוי נשואי-התערובת.

מאיטליה מודיעים, שכ-15% מיהודיה המירו את דתם בשנת 1939, מפני שקיוו שעל-ידי זה תפסחנה ההגבלות הגזעיות עליהם ושיעלה בידם להכניס את ילדיהם בבתי-הספר הכלליים ולחיות חיים תקינים.

על המרות היהודים באירופה המזרחית מצויים רק מספרים מעטים. אין ספק, שהן לעין-ערוך יותר נדירות מבמרכז אירופה ומערבה. ההתנצרות באה בעיקר כדי להקל על הילד את הכניסה למוסד-הוראה או מתוך השאיפה לקבל משרה בשירות הציבורי. עם זה יש לציין בכמה כרכים, ביחוד בוורשה, ריבוי ההמרות בשנים האחרונות.

בנוגע לצרפת ואנגליה חסרים נתונים סטטיסטיים על המרות ויציאות¹⁰⁵. Bonsirven מציין, כי בשנות 1934–1931 נרשמו בלשכת הארכיבישוף בפריס 245 העברות של יהודים לקתוליות, וכי באנגליה נמנו בשנת 1927 400 מומרים בין הכמרים הפרוטסטנטיים בלבד.

בארצות-הברית נדירות הן, ביחס, העברות הפורמליות מן היהדות אל הנצרות. לעומת זה שכיחים יותר המקרים, שיהודים מסתפחים ללא פורמליות שהיא בכת נוצרית זו או אחרת ומבקרים בבתי-התפילה של הללו¹⁰⁶. Bonsirven אומד את מספר היהודים הכללי בארצות-הברית, שהמירו את דתם באופן פורמלי, כדי 20,000. בקנדה נמנו במפקד העם משנת 1931156,726 יהודים לפי מוצאם (Hebrews) ו155,614- יהודים לפי דתם (Jews). ההפרש של 1,112 מקורו בהמרות או ביציאות.

פרט לווינה אין מספר ההמרות בכללו ביחס לאוכלוסיה היהודית גדול עד כדי סכנה רצינית לקיום היהדות. יש להניח, כי התחוקה הנציונל-סוציאליסטית בגרמניה ובאוסטריה, שהישוותה את מעמדם של היהודים והמומרים, עתידה להאט את תנועת ההמרה או לשתקה לגמרי. בשאר הארצות יושפע היקף תנועת ההמרה מזה, אם הדת בכלל, הן אצל היהודים והן אצל הנוצרים, תעלה או תפחת בחשיבותה ואם הגישה לחברה הנוצרית תקל ליהודי מומר מאשר לשאינו מומר.

ואולם יותר מכל הגורמים הללו חשובה לגבי החזקת היהודים בתחום דתם השאלה, אם יעלה בידי היהדות לפתח מתוכה כוחות חדשים שיגבירו את רגש השיתוף של היהודים ויפעלו כנגד מגמות ההתפרדות. שאם לא כן, עלולה תנועת ההמרה לגדול מהרה בכל מקום שיש בזו משום יתרון סוציאלי, כאשר נתרבו נשואי-התערובת, ולחתור יחד עם אלה תחת קיום היהדות.

בדרך כלל קיים קשר פנימי בין המרת-הדת לבין נשואי-התערובת. במקום שנשואי-התערובת תוכפים והולכים מתרבות גם ההמרות, שכן שניהם יסודם בתופעה אחת, והיא התרופפות רגש השיתוף של היהודים. ואולם מבחינה ידועה קיים הפרש בין נשוּאי-תערובת להמרות: נשואי-התערובת שכיחים ביותר במקום שהיהודים נהנים משיווי-זכויות גמור ומגעם-ומשאם עם הנוצרים אינו מופרע; ואילו ההמרות מצויות ביותר במקום שבצד השיויון הגמור קיימת עדיין הפליה חברתית לרעת היהודים והם מקווים לסלקה על-ידי המרת הדת. האיזורים הטיפוסיים לנשואי-תערובת הן אוסטרליה, אמריקה הדרומית, דנמרק ואיטליה (זו האחרונה עד שנת 1938), וכנגד זה היו ההמרות שכיחות ביותר בבודפשט ווינה.

מאמצי הכנסיה הנוצרית, זה 1,000 שנה ומעלה, להעביר את היהודים לתחומה הצליחו בכל הזמנים ברוב או במעט, וביחוד בזמן שעל ההנמקה התיאולוגית של הכמרים הנוצרים נוספה הכפיה, כאשר קרה במאה הט“ו בספרד. במאה הי”ט נוסדו חברות-מיסיון מיוחדות לניצור יהודים. הגדולה בהן, Society for promoting Christianity among the Jews, נוסדה בשנת 1809 בלונדון. לחברות אלה יש סניפים באירופה ובארצות המזרח וכדי לפתח את פעולתן מחזיקות הן בהרבה מקומות בתי-ספר ושירות רפואי (בתי-חולים, מרפאות). לפי ¹⁰⁷Bonsirven מוציאות חברות-המיסיון הפרוטסטנטיות בלבד 225,000 לירה לשנה. כפי המשוער, התנצרו במאה הי"ט באמצעות חברות-המיסיון 7,000 יהודים, והרי זו תוצאה זעומה ביחס לאמצעים שהוצאו.

 

פרק ששה-עשר שאיפות לקיום היהדות בארצות הגולה    🔗

1. סוד קיומו של ישראל עד כה    🔗

מאז חרבה מלכות ישראל נלחמים היהודים מלחמה נואשת על קיומם – לא בנשק ולא בכוח ולא כתוקפים, אלא מלחמת-התגוננות עקשנית וללא כניעה ורתיעה מפני נוגשיהם. עמדה להם במלחמה זו התקוה לביאת הגואל, שאז תכונן יהודה וישראל ישכון לבטח. העומס הכבד, אך הנישא ברצון ובחדוה של תורה ומצוות. שמר על ייחודם הלאומי של ישראל, וכן האמונה בייעודם כמבשרי ייחודו של אלהים בעולם.

האגדה על היהודי הנצחי, שאינו יכול למות והוא נודד, מוטרד ומקולל מארץ לארץ, היא הביטוי לתמהונם הגדול של הנוצרים בימי-הבינים על שהיהודים מוסיפים להתקיים על אף חורבן חייהם המדיניים ועל אף כל הרדיפות. עד היום רואים בזאת כמה נוצרים ויהודים מאמינים אצבע אלהים.

ואולם קיוּם היהודים בחינת עם ואוּמה לא שימש תריס בפני הפסדים מרובים במספרם. בתחילת המנין הנוצרי עלה מספר היהודים (עי' בפרק השני) לחמישה מליון נפש, היינו 6.8% מהגזע הלבן. אילו נשאר אחוז היהודים בקרב הגזע הלבן, שנתרבה בינתיים עד כדי 900 מיליון, כשהיה, היו היהודים מונים היום לא 16 ו3/4 מיליון, אלא למעלה מששים מיליון נפש. הפרש זה מתבאר מתוך כך, שמחמת רדיפות-הדמים והשמדות שָכַל העם רבים מבניו ובגלל התמותה הגדולה בערים היה ריבוּיים הטבעי מועט משל הלא-יהודים. נמצא, כי מבחינה מספרית לא בלבד שלא נשתמרו יותר משאר אנשי הגזע הלבן, אלא אפילו במידה פחותה מהם. ואולם העובדה, כי על אף העדרם של חיים מדיניים במשך אלפיים שנה עדיין קיימים הם בתור עם ומוסיפים להחזיק באמונתם ובתרבותם העתיקה – עובדה זו אין דומה לה בקורות העמים. תוצאה היא מצירוף יחיד במינו של ארבע נסיבות. ראשית, עוד בזמן שקדם לנצרות וביחוד במאות הראשונות לספה"נ כבר הקימה דת ישראל, כתריס בפני סכנת השמד, חייץ חברתי ביניהם לבין שכניהם וגזרה על נשואים מחוץ לתחומם. שנית, כשבאו היהודים בדרך נדודיהם לארצות נמוכות בתרבותן, הביאו עמם את תרבות המזרח הגבוהה, ולכן לא היה להם כל ענין לוותר על ייחודם. שלישית, הם היו סוחרים לפי אומנותם, ובהרבה ארצות, שבהן לא נזקקו עדיין הנוצרים למסחר, נתייחד להם ליהודים מעמד מיוחד, שהגביר עוד את זרוּת אפיים¹⁰⁸ וטיבם בעיני האחרים. רביעית, בבואם לארצות חדשות לא נתפזרו במידה שווה על פני כל הארץ, אלא נצטופפו בערים, וביחוד בערים החשובות כצוֹמת דרכי-תחבורה, נתאגדו לקהילות והיה בידם לכלכל חיי תרבות עצמיים. הקהילה היהודית נעשתה להם מולדת רוחנית, כתחליף לארץ המולדת שאבדה.

רק במקום שארבעת הגורמים האלה נתכנסו יחד, נשתמרו היהודים ללא הפסדים בחינת קיבוץ אֶתּני ותרבותי; ובמקום שאחד הגורמים בטל – נתרופף מיד הקשר המשותף. בתקופת הפריחה של תרבות ערב סבלו היהודים בתור עם הפסדים מרובים, לפי שתרבותם לא היתה עדיפה מתרבות ערב. בדומה לכך עברו במאה הי"ט הרבה יהודים בארצות המפותחות שבאירופה ומעבר לים לנצרות, ששימשה פתח-כניסה לתרבות המודרנית, שכן משהכירו את זו מצאוּה עדיפה מתרבותם.

אילו ישבו היהודים מאז גלוֹתם רק בארצות בעלות תרבות גבוהה ומעמד מפותח של סוחרים לא-יהודים, כי אז היו ההפסדים מחמת השמד יותר מרובים. מאז ומתמיד גרו קצתם בארצות מעוטות תרבות, שבהן לא היה עדיין מעמד סוחרים מקומי. בכמה ארצות פחתו היהודים או תמוּ, וכנגד זה היכּו שרשים בארצות אחרות, מאחר שנמצאו להם התנאים הדרושים להמשך קיומם. העובדה, שהיהודים מצאו בימי-הביניים, לאחר גירושם ממערב אירופה ומרכזה שעמדו אז בקו-עליה, את הדרך לפולניה שהיתה עדיין נחשלת בתרבותה ובכלכלתה וקיבלו לידם כמעט את המסחר כולו – עובדה זו היתה אבן-יסוד להמשך קיומם באירופה עד היום הזה. בפולניה נעשו היהודים נושאי פונקציה כלכלית מיוחדת וניתן להם להתגונן מפני כוחות ההתבוללות.

קיומם של היהודים בתור עם בימינו קשה לאין-ערוך יותר, שכן מעטים הם האזורים בעלי תרבות נמוכה ומעמד בלתי-מפותח של סוחרים מקומיים, שבהם ניתן להם ליהודים להתכנס. ארצות הכניסה, שלתוכן זרמו היהודים במאת השנים האחרונה, ביחוד ארצות-הברית, היו ארצות מפותחות בתרבותן ובכלכלתן. הן קלטו המוני יהודים, מאחר שהתפתחותן הכלכלית העצומה במאה הי"ט איפשרה להרבות את מספר תושביהן פי כמה. ואולם נסיון עשרות השנים האחרונות הראה, כי בארצות אלה, המפותחות ביותר מבחינה תרבותית וכלכלית, קשה ליהודים עד מאוד להתקיים כקיבוץ נבדל. שלא כאבותיהם אין הם נוטים להחזיק בנימוסיהם ובמנהגיהם, אלא להפך, משתדלים הם לנער אותם מעליהם ולהסתגל לתרבות סביבתם. הסתגלות זו קלה ביותר כשהמצב הכלכלי נוח עד כדי כך, שאין מרגישים ביהודי מתחרה חזק, לפי שהפרנסה מצויה לכל.

1. תיקוּנים דתיים    🔗

החשובה בתרומות שתרמו היהודים לאנוֹשוּת היא ברשות הדת. הצורך הדתי מעורה במעמקי נפש האדם. שרשיו החזקים ביותר טמונים בפחד האדם הפרימיטיבי מפני כוחות הטבע והמחלות המאיימים עליו, שבפניהם עומד הוא מחוסר-אונים, מפני המיסתורין של מות, חלום והלוּצינאַציות, המענים אותו עד דכּא. הצורך הדתי חוזר ותובע את סיפוקו כניחוּמים במצוקה באמונה בעולם הבא שכולו טוב או בתקוה לרַצות את כוחות הגורל על-ידי קרבנות, סיגוף ותפילה, או בתשובה מיטפיסית על בעיות העולם, התובעות פתרון ואין לפתרן בכוחות השכל. הדתות השונות – צורות-הבעה מסוּיימות הן לדתיות, לרגש הדתי הנטוע בלב האדם. כל דת רואה עצמה כאילו היא הדת האמתית והנצחית היחידה. לאמיתו של דבר הרי במרוצת הזמנים נעלמו הרבה דתות כליל, ואלה שעודן קיימות פושטות צורה ולובשות צורה. מאמציהם של מייסדי הדתות ותלמידיהם לקיים את דתם כנתינתה הראשונה ולהגן עליה מפני כל תמורה שהיא, עלו בתוהו. אף אחת מהדתות השוררות בימינו אינה שקוּלה שקילוּת גמורה למה שהיתה בתחילתה, אלא הסתגלה, ביודעים או בלא יודעים, לתנאים המשתנים.¹⁰⁹

מעין זה מוצאים אנו ביצר האמנותי, שבדומה לרגש הדתי נובע אף הוא לא מן השכל אלא ממדוֹר היצרים והרגשות שבנפש האדם. היצר האמנותי מקבל באמנות הפּלסטית ובמוּסיקה של עמים שונים צורות-הבעה שונות, וגם אצל כל עם ועם מתהווים סיגנוני אמנות שונים בזה אחר זה. התפתחות זו לעולם אינה באה לידי גמר. אמנם כל דור ודור רואה את עצמו מושלם בכל, והדרגה שהגיעו אליה נראית להם כאחרונה וסופית.

עוד לפני 3000 שנה כבר הביאה דת ישראל לעולם את האמונה באֵל יחיד ובורא עולם ואת האמוּנה בשכר ועונש ולא הרפתה מהן במרוּצת הדורות. גדולי הנביאים מהמאה השמינית עד המאה הששית לספה"נ יצרו את תורת-המידות היהודית, השוררת עדיין להלכה גם בדת הנוצרית, אף שלמעשה נתקפחה בה הרבה. האמונה בתחיית-המתים ובהשאָרת-הנפש נלוותה לדת ישראל רק לאחר גלות בבל. ואילו המצוות והאיסורים המרובים, המקיפים את כל הליכות החיים יום יום, רובם מוצאם מתקופת התלמוד (למן המאה הראשונה ועד המאה החמישית לפי ספה"נ), כשהמדינה היהודית כבר היתה הרוסה והיהודים ביקשו לשמור על קיומם מפני הכוחות ההורסים של הסביבה בארצות הפיזור. ספק הוא, אם בסערת הזמנים ההם היו היהודים מחזיקים מעמד בפני דת האלילים של היוונים ושל הרומיים ואחרי-כן בפני הנצרות והאיסלם שקמו מתוך היהדות גופה, אילולא הכירו חכמי התלמוד בסכנה זו וכוננו את הדת כמבצר-עוז לקיום היהודים כעם. מתוך שפירשו את דבר אלהים שבכתבי-הקודש פרשוּ הם על היהודים רשת של מצוות ואיסוּרים, שהצמידו את בני ישראל לקונם, הבדילום משאר עמים, הרחיקו אותם עם הגזירות שגזרו על מאכלות אסורות אף ממגע חברתי עם שאינם בני ברית.

במידה שהמדע חשף בזמן החדש את סודות הטבע לאדם ופחתו סכנות הטבע ואיתניו, פחתה והלכה האמוּנה בבורא העולם (“Theurgos”), שהנצרות והאיסלם קבלוה מהיהדות. מימי ווֹלטר ודידרו נתרבו בשיעור עצום הכופרים בכוח האלוהי הכל-יכול ובהשגחה עליונה ורבו הרואים באדם חלק אינטגרלי מהטבע, המתפתח לפי חוקים נצחיים בל-ימוטו. משבאו היהודים על-ידי האמנציפציה במגע אמיץ עם הסביבה הנוצרית, הושפעו ביותר מהתפתחות זו. ככל שגוברת האדישות הדתית או הכפירה בתוך הסביבה הנוצרית וככל שפוחתים המעצורים למגע-ומשא בין היהודים לבין הנוצרים, כן מתרבים היהודים הפורשים מן האמונה בדת ישראל, כפי שנתגבשה בתלמוד ובסדר המצוות המעשיות. רק בכמה מארצות אירופה המזרחית מחזיקים עדיין רוב היהודים בדת ישראל ומקיימים את מצוותיה. בכל שאר הארצות מתרופפים או ניתרים קשרי הדת.

התפתחות זו בולטת ביותר בשמירת השבת. בעיירות שבפולניה סגורות עדיין כל החנויות היהודיות בשבת. בערים הגדולות, כמו קרקוי וּורשה, סגורות הן ברובע היהודי, ואילו בשאר חלקי העיר פתוחות הן ברובן. באירופה המרכזית והמערבית נדירים הם מקרי סגירת החנויות בשבת.

מוצא אתה בדת ישראל שבימינו שלוש דרגות וכנגדן שלוש שכבות חברתיות שונות. השכבה הראשונה היא היהדות המסורתית, שבה חיה עדיין האמונה בכוח אלוהים הכל-יכול והמצוות נשמרות בכל חומר הדין. השכבה השניה היא היהדות הליברלית, שבה נתמעטה בהרבה האמונה באלוהים ומעטות הן מצוות הדת המתקיימות בידיה. עבודת ה' פשטה את ההתלהבות של היהדות המסוֹרתית וקיבלה צורה יותר מסודרת, שבקוים מרובים ערוכה היא כמתכונת עבודת האלוהים של הנוצרים. עם זה נערכת עדיין התפילה בעיקר בלשון העברית. מדרגה זו מובילה אל היהדות הריפורמית, שכבר אינה מקיימת את מנהגי היהודים. הלשון העברית נעלמה מן “העבודה” כמעט לגמרי, ובקצת בתי-כנסיות רפורמיים נדחתה תפילת-השבת ליום ראשון. את הגדול בפעלי הדת היהודית רואה היהדות הריפורמית בעיקרים המוּסריים הנעלים של הנביאים, ואילו הפירושים של מחברי התלמוד הם פרי זמן מסויים, פרי שנתרוקן מתכנו במרוצת הימים. היהדות הרפורמית ניערה את אפייה ההתגלותי של הדת וכמעט שאינה נבדלת מכתות דתיות שנתכוננו על יסוד אֶתי. היהדות המסורתית רווּיה עדיין הרבה יסודות לאומיים והיא רואה ביהודים לא עדה דתית בלבד אלא גם עדה לאומית, ואילו היהדות הליברלית והריפורמית כופרת באפייה הלאומי של היהדות. יהדות זו רואה ביהודים עדה דתית בלבד, שעמה יכולים להימנות, בדומה לדת הקתולית והפרוטסטנטית, בני עמים שונים.

שלוש דרגות ההתפתחות הללו מצויות לא רק באירופה אלא גם בארצות-הברית. ואולם דרגת-הביניים הנקראת באירופה “ליברלית” מכוּנה שם “קוֹנסרבטיבית” והיא נפוצה יותר מבאירופה. עם היהדות האדוקה נמנה, בדרך כלל, הדור הראשון להגירה מאירופה המזרחית; את היהדות ה“קונסרבטיבית” מעדיפים בני המהגרים מאירופה המזרחית; היהדות הריפורמית היא דתם של היהודים יוצאי גרמניה ושל הדור השני והשלישי להגירה מאירופה המזרחית, שכבר הגיעו לאמידות.

בשנת 1869 הכריזה המועצה הראשונה של מתקני-דת יהודים בארצות הברית, כי “היא רואה בחורבן הממלכה היהודית השניה תוצאה מִכַּוָנה אלוהית, והיא: להפיץ את היהודים בכל חלקי עולם כדי לקיים את ייעודם הרוחני הנעלה – להוליך את העמים לקראת דעת אלוהים ועבודת אלוהים אמתית”. רעיון זה בדבר התעודה בישראל היה תיאולוגי בלבד. לא היתה לו אחיזה במציאות והוא בטל בינתיים. מרדכי מ. קפלן¹¹⁰ dir=“rtl”>ניסה ליתן ליהדות הריפורמית באמריקה מצע עיוני חדש: רואה הוא בדת חלק אחד, והוא החלק העיקרי של ההתפתחות התרבותית היהודית, המקיפה גם את הלשון, הספרות, הפוֹלקלוֹר וההשקפות האֶתיות המסוּרות. ככל המוסדות האנושיים הרי גם התרבות היהודית היא “אירגון מתפתח, משתנה, מסתגל, פושט צורה ולובש צורה, והכרח הוא שתוסיף לסגל עצמה דרך קבע לסביבה”. “תורת ריקונסטרוקציה” זו הריהי נסיון לשמור על הדת היהודית מפני בידוד והתאבנוּת ולקיימה כחלק אינטגרלי ובר-התפתחות של החיים היהודיים. קפלן דורש לנער מדת ישראל כל שמקורו בתנאים מסויימים שבעבר ולשמור רק על התוכן, שערכו עומד בעינו ויפה גם לצרכי זמננו. היהודים בתורת קיבוץ חייבים להעשיר את הערכים התרבותיים והמוסריים של האנוֹשוּת. רק בכוח מעשי-יצירה כאלה יכולים הם להוכיח לעצמם ולאחרים את זכות קיומם בתור קיבוץ. “אם יצליח העם היהודי לכונן חיי-עדה יהודיים, המיועדים לקיים מסורת יהודית מותאמת להישגי התרבות המודרנית, הרי אין להבין, מפני מה לא תוכל הציביליזציה היהודית לפעול שוב כדרך לגאולה”¹¹¹ .

אמצעי חשוב ביותר להחזקת הדת רואה היהדות הריפורמית בקהילה היהודית, בהוראת הדת ובהגברת ההתענינות בענינים יהודיים (על-ידי ייסוד לוז’ות יהודיות ומרכזים יהודיים Jewish Centres) ).

היהדות המסורתית קובלת על היהדות הריפורמית על שזו נוטלת מדת ישראל את אפיה המיוחד, מתוך שהיא שוללת ממנה את האמונה באלוהים כבורא עולם Theurgos)), שופט ומוכיח ובמעמד הר סיני. כנגד זה טוענת היהדות הריפורמית, שסיפורי התורה על בריאת העולם שאובים מן המיתולוגיה היהודית והפולקלור היהודי העתיק ואין הם שייכים לתחום הדת. הכרח הוא לטהר את מושג האלוהים מן הסיגים, שבהם חיפוהו גדולי העבר בשאפם להמחיש את אלוהים (מעין דמות מופלגת של עריץ מזרחי שופט צדק). סבורים הם ה“מתקנים”, כי טיהור מושג האלוהים אינו מוביל אל חמרנות שטחית ואַתיאיזם, אלא לידי יראת-כבוד בפני אותו הכוח המתגלה בטבע שאין חקר למהותו, להכרת אפסותנו נוכח הסדר הקוֹסמי שאין לו שיעור ולתמהון שבדחילו ורחימו על פלא החיים לכל צורותיהם.

קשה להינבא על אפשרות קיומה של הדת היהודית בצורת היהדות הריפורמית. באמריקה כבר נשמעים והולכים קולות, כי היהדות הריפורמית בצורתה היום אינה ממלאה את תפקידה. “הכל מרגישים ואין להתעלם מהרגשה זו, שהגיעה השעה לתקן את הריפורמציה היהודית”¹¹². יפה ממנה גורלה של היהדות המסורתית, שמתוך אמונתם הדתית העמוקה מעניקים ההורים לילדיהם בשנות חייהם הראשונות את הרשמים הדתיים, שהם פינה ויסוד לזיקה שבלב בעתיד לאמונה ולעולם לא ייקלטו בעצמה כזו בגיל יותר גבוה. כל מקום שההורים עצמם כבר “נתמשׂכלו” נבצר מהם לטעת בילדיהם אמונה דתית עמוקה. ואפילו מקבל הילד רשמים דתיים או ידיעות בדת, ידיעות ורשמים אלו אינם באים מן האבות ואינם רוויים חיים והתלהבות ראשונים, אלא באים באמצעות בית-הספר. ברי, כי אין ביסוד זה לגדל אדם מאמין בכל לב אלא במקרים נדירים ביותר.

אין להניח, כי היהודים עתידים לשוב לאותה אחדות ההשקפה הדתית, שהיתה נחלתם עד המאה הי"ח. אבל בבחינה זו אין הם יחידים בעולם, שכן גם בין חסידי הנצרוּת והאיסלם מצויות כיתות ודרגות שונות של חזקה דתית. אין כל החזיונות האלה מעידים כלל וכלל על כליונן של הדתות.

קרקע-היניקה לדתו של כל עם הם הזכרונות על חוויות משותפות, שנאצרו ביודעים ובלא-יודעים בנפש בניו (מיתולוגיה, פוֹלקלוֹר, הרגלי חיים, עיקרים משפטיים, קורות החיים). כל עוד חיים זכרונות אלה בקרב היהודים ושונים הם משל עמים אחרים, תתלבש גם אמונתם בצורת-ביטוי מיוחדת ותתקיים דת “יהודית”. על צורתה העתידה ועל תכנה אין אנו יודעים יותר משידוע לנו על סיגנון האמנות לעתיד לבוא. בפרק י"ח ננסה להראות, עד כמה מסוגלים יהיו החיים הלאומיים החדשים בארץ-ישראל להשפיע על ההתפתחות הדתית.

3. הקהילה היהודית    🔗

אותן המצוות, שחייבים לקיימן בציבור, ואין ציבור פחות מ“מנין” (עשרה גברים), אפשר ואף הן גרמו לכך שהיהודים התיישבו, בצאתם מארץ-ישראל לשאר ארצות, לא יחידים יחידים אלא חבוּרוֹת חבוּרוֹת. קבוצות אלה שימשו גרעין ראשון להתהוותן של הקהילות המקומיות. כבר בימי גלות בבל התקיימו קהילות יהודיות. חוץ מבית-המדרש, שלפי טיבו אין הוא עשוי לקלוט אלא חלק מועט מן העם, שימשה הקהילה כלי ומכשיר לליכוד היהודים. אילמלא הקהילות האלה לא היתה דת ישראל יכולה להתקיים. הקהילות ומוסדותיהן עוררו את ההכרה היהודית וקיימו אותה מימי הביניים עד הזמן החדש. באשר ישבו יהודים היתה שאיפתם הראשונה לייסד קהילה ובית-כנסת. מלבד הדאגה להחזקת בתי-הכנסיות עסקה הקהילה גם בשאר פולחנים דתיים, כגון חופה וקידושין, קבוּרה, ברית-מילה, ושקדה על תקנתם של היתומים, העניים ופירנסה את צרכי החינוך הדתי של בני הנעורים.

באירופה המזרחית היה כל יהודי חבר בקהילה, והוא נמנע ככל האפשר מלשבת במקומות שלא היו בהם קהילות יהודיות. המשפחות הבודדות שישבו בכפרים היו מצטרפות אל הקהילה שבעיר הסמוכה והיו עוברות העירה לימי חג ומועד. בכל קהילה שבאירופה המזרחית קיימים היו בתי כנסיות או בתי-תפלה. רבים מהם הורחבו במאה הי"ט או נבנו מחדש. ברומניה היו בשנת 1933 1,192 בתי-כנסיות, היינו בית-כנסת אחד על כל 670 נפש מישראל.

במאה הי“ט, כשתוקנו מאת הממשלות תקנות מיוחדות לעדות הדתיות וזיקות-גומלין שביניהן לבין המדינה, הוכרו אף הקהילות בארצות שבהן ישבו היהודים זה כבר בחינת מוסדות משפטיים פומביים והשגחה ממשלתית הועמדה על תקציבן, הכנסותיהן, זכות הבחירה ומינוי הפקידים. בסוף המאה הי”ח ובתחילת המאה הי"ט פוּרסמו חוקים ברוח זו בפרוּסיה, אוסטריה ורוּסיה. בצרפת הונהגה בשנת 1808 שיטה חדשה. בכל מחוז (דפּרטמנט) צרפתי – או בכל קבוצה של מחוזות, שיש בה לפחות אלפיים יהודים – נוסדה קוֹנסיסטוריה נבחרת על-ידי היהודים לטיפול בצרכיהם הדתיים. בראש הקוֹנסיסטוריות המקומיות עמדה קוֹנסיסטוריה מרכזית בפריס. הסתדרות זו התקיימה בצרפת עד שנת 1905 ,ומאז הופרדה המדינה מן הכנסיה. מן היום ההוא מקיימים היהודים קהילות מקומיות, של רשות ולא של חובה, ומוּרשיהן בוחרים מועצה מרכזית. בראשה עומד רב הכולל בפריס.

מאז מלחמת העולם פורסמו בכמה מדינות תקנות חדשות לאירגון הקהילות, כגון בפולניה בשנת 1928, ברומניה בשנת 1929, במַרוֹקוֹ הספרדית בשנת 1930, באיטליה ובמַרוֹקו הצרפתית בשנת 1931. לפי התקנות האלה נחשבת הקהילה למוסד משפטי-פומבי הנתון לפיקוח המדינה, ויש לו זכות להטיל על כל היהודים היושבים בתחומה מס-הכנסה במישרים או מסים בעקיפים (על בשר כשר, יין, מצה). ליהודי נחשב כל מי שנולד להורים יהודים ולא הוכנס לדת אחרת עם לידתו או כל זמן שלא הודיע בפירוש על יציאתו מכלל היהדות. לבד מסידור הפולחן רשאית הקהילה לעסוק גם בעזרה סוציאלית ובחינוך דתי. בקצת ארצות, כגון פולניה ואיטליה, הרב הוא גם פקיד רשמי מטעם הממשלה ותפקידו הוא לרשום לידות, מקרי-מות ונשוּאין. דוגמה לתקציב של קהילה גדולה משמשת תקציבה של קהילת וינה, שהכנסותיה הגיעו בשנת 1935 לכדי 6.75 מיליון שילינג (בערך 250,000 לי"ש), מהם כשליש ממסים והשאר ממקורות אחרים (מכירת מקומות קבוּרה, מקומות-ישיבה בבתי- הכנסת, תשלומים עבור טקסי פולחן). בברלין עלה תקציב הקהילה בשנת 1935/36 בערך לכדי 10 מיליון מרק.

בארצות, שמשטר הקהילות סודר ואושר שם מטעם החוק המדיני, מוּכרת בדרך כלל קהילה אחת בלבד. ואולם בצד קהילה רשמית זו רשאיות להתארגן גם קהילות חפשיות. בחינת יוצא מן הכלל היא הונגריה, שבה הוצא בשנת 1896, לשם הפסקת המלחמה בין החברים האדוּקים והליברליים של הקהילות, חוק המתיר לקהילות שהתקיימו אז להמשיך את קיומן ללא שינוי צורה (Status quo“”) או להתפלג לקהילה ליברלית (“ניאוֹלוֹגית”) ולקהילה אוֹרתוֹדוֹכסית¹¹³. בשנת 1935 התקיימו בהונגריה 470 קהילות אורתודוכסיות, 235 קהילות ליברליות ו-27 קהילות “סטטוּס-קווֹ”. לפי זה הכריע מספרן של הקהילות האורתודוכסיות. ואולם מאחר שאלו נמצאות בעיקר בעיירות, הרי מספר החברים בקהילות הליברליות רב יותר. בשנת 1935 נערך מספר היהודים בקהילות הליברליות כדי 320,000, בקהילות האורתודוכסיות כדי 125,000 ובקהילות “סטטוּס-קווֹ” כדי 17,000.

בקצת ארצות לא קיבלה הממשלה את אירגון הקהילות היהודיות תחת חסוּתה, אלא נתנה ליהודים להסדיר את הטיפול בצרכיהם הדתיים כפי רצונם והבנתם. באנגליה, למשל, אין המדינה דואגת אלא לכנסיה הלאומית הנוצרית; בליטא ניטל מן הקהילות היהודיות בשנת 1925 האוֹפי המשפטי-פּוּמבי; ובארצות-הברית רשאים בני הדתות השונות להתחבר לאגודות דתיות חפשיות הכפופות לחוק-האגודות הכללי. אך-על-פי-כן היטיבו יהודי ארצות-הברית לארגן את חייהם הקיבוציים, בשנת 1927¹¹⁴ ישבו מבין 4,228,000 היהודים בארצות-הברית 4,077,000 ב-871 מקומות שהיתה בהן הסתדרות דתית יהודית, ורק 151,000 יהודים היו מפוזרים ב-8,141 מקומות בלי הסתדרות כזאת. במקומות שהיהודים מועטים בהם קיימת רק הסתדרות דתית אחת, ואילו במקומות שהיהודים מרובים קיימות הרבה הסתדרויות ל“עבודה” בבית-כנסת מסויים (אגודות בתי-הכנסיות או קונגריגציות). בשנת 1927 היו קיימות 3,118 קונגריגציות ומהן היו ל-1745 רבנים משלהן. בשבע קהילות גדולות נתחברו הקונגריגציות לברית מקומית (Union – קהילה). הגדולה שבקהילות, קהילת ניו-יורק שנוסדה בשנת 1909, פסקה להתקיים בשנת 1918. בשלטון הקהילה שבערי ארצות-הברית נמצאים לא רק באי-כוח הקונגריגציות אלא גם מוּרשי אגודות הצדקה והחינוך, שכן תחום פעולתה של הקהילה כולל גם את הענינים האלה. בדרך זו נמסרו לקהילה על-ידי התחברות חפשית כל אותם התפקידים, שהקהילה היהודית באירופה, המוּכרת מטעם המדינה, עוסקת בהם מבתחילה. – בגרמניה שללה הממשלה הנציונלסוציאליסטית בשנת 1938 מהקהילות היהודיות את אפיין המשפטי-פומבי. מאז אין הן נחשבות אלא לאגודות דתיות חפשיות. ניטלה מהן הזכות להטיל מסים על כל היהודים שבתחומן, באופן שהן נזקקות לתרומות חבריהן, כפי שינדבם לבם. סידור חדש זה יחיש את התפוררותן של הקהילות היהודיות בערים הקטנות, שכבר נָשַמו מקודם עם צאת חבריהן לערים הגדולות. – באוסטריה שלאחר ה“ספּוּח” ניטלה מן היהודים האפשרות להישאר בערים הקטנות. מספר הקהילות בה ירד מ- 33 בשנת 1937 לכדי 4 במרס 1938. בפרוסיה ישבו בשנת 1934 כמעט שני-שלישים מכלל היהודים בארבע הקהילות הגדולות – ברלין, פרנקפורט ע"נ מיין, המבורג וקלן. משאר הקהילות היו:

66% קהילות זעירות בנות פחות מ-100 נפש

27% " בינוניות " 500–100 "

4% " " 500- 1,000 ”

3% (24 קהילות) " 10,000–1000 "

עד זמן המיפקד החדש של 1939 עלה ריכוז היהודים עוד יותר. בכל גרמניה, ובכללה אוסטריה, נמצאו מכל 330,892 היהודים 223,621, היינו 67,6%, בשבע הערים: וינה (91,480), ברלין (82,788) פרנקפורט ע"נ מיין, ברסלאו, המבורג, קלן ומינכן.

בהרבה ארצות מאוגדות הקהילות המקומיות, מטעם החוק או מתוך התחברות חפשית, לברית ארצית. לרגל אירגון הקהילות בתחילת המאה הי“ט נוסדו בקצת ארצות, למשל במורוויה ובהונגריה, גם הבריתות הארציות מטעם החוק. בפרוסיה נוצרו בשנת 1869, וקצת יותר מאוחר בכמה מדינות אחרות שבגרמניה בריתות ארציות חפשיות של הקהילות. ייסוד הבריתות האלה נעשה הכרח, לפי שיכלתן של הקהילות הקטנות לכלכל את תפקידיהן נתמעטה יותר ויותר והן נזקקו לעזרה ממוסד מרכזי. בשנת 1933 נוסדה בברלין הנציגות העליונה ליהודי גרמניה ה-Reichsver tretung der Juden in Deutschland dir=”rtl">, שמתפקידה היה לטפל בעניני היהודים ולייצגם כלפי ממשלת גרמניה. בשנת 1938, לאחר שממשלת גרמניה שללה מאת הקהילות היהודיות את אופיין המשפטי-הפומבי, פורקה נציגות זו ובמקומה באה הנציגות העליונה לעזרה והגירה יהודית (Reichsvertretung fur judische Auswanderung und Fursorge).

ברומניה התיר החוק משנת 1929 את קיומן של קהילות יהודיות נבדלות – אורתודוכסית, ליברלית וספרדית. הקהילות מכל סוג וסוג מאוגדות לברית אחת, ואף שלוש הבריתות נתחברו ל“קונגרס” יהודי, המייצג את ענייני היהדות הרומינית בפני הממשלה. יש לו ל“קונגרס” הזכות לשלוח ציר אחד לסינט. – גם בהונגריה מאוגדות הקהילות האורתודוכסיות והליברליות והקהילות המכוּנות “סטטוּס-קווֹ” לשלוש בריתות נבדלות. בארצות-הברית נתחברו אגודות בתי-הכנסיות (קונגריגציות), בהתאם לכיווּנן האורתודוכסי, הקונסרבטיבי או הריפורמי, לשלוש בריתות מיוחדות והן: 1) איגוד בתי-הכנסת האורתודוכסיים באמריקה (The Union of Orthodox Congregations of America"), 2) בתי-הכנסת המאוחדים באמריקה (The United Synagogues of America) – קונסטרוקטיבית; 3) איגוד בתי-הכנסת היהודיים-אמריקאיים (The Union of American Hebrew Congregations) – ריפורמית. אמנם, רק 22% בערך מכל הקונגריגציות מסונפות היו לבריתות אלה. עיקר תפקידן של הבריתות האלה היא החזקת בתי-מדרש לרבנים. מכל 4,760,000 היהודים בארצות-הברית נמנים עם הקונגריגציות במישרים או בעקיפים (כבני משפחה), לא יותר משליש. יתרם מהם אדישים לדת לגמרי ומהם מבקרים בבית-כנסת בלי להשתייך לקונגריגציה.¹¹⁵

מלבד הבריתות הארציות של הקהילות הדתיות מתקיימות גם התאחדויות דתיות שפעולתן פרוּשׂה על הרבה ארצות ובין חבריהן נמנים גם הסתדרויות וגם יחידים. עם אלה נמנים: “אגודת ישראל”, שמרכזה בפרנקפורט ע"נ מיין (עתה בלונדון) וסניפים לה בשאר ארצות תבל; התאחדות היהדות הליברלית (נוסדה בשנת 1907), שעם שקיעת היהדות הגרמנית כמעט שפסקה להתקיים; האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת (The World Union for Progressive Judaism ) בלונדון, הדואגת לעניני היהדות הליברלית בעולם.

בתחומי ההסתדרות הציונית קיימת מפלגת “המזרחי”, הדורשת שהבית הלאומי בארץ-ישראל יכונן ברוח הדת והמסורת. בתביעותיה אין מפלגת “המזרחי” מרחיקה לכת כ“אגודת ישראל”, הסבורה שמצוות הדת אינן ניתנות לשינוי שהוא וחובה מוחלטת הן על כל בן ישראל. “המזרחי” מבקש להשלים בין מצוות הדת לבין תביעות החיים המודרניים, אלא שהוא דורש ששינויים מעין אלה ייעשו לפי רוחה של תורת ישראל וחוקותיה.

4. לימוד הדת    🔗

במאה הי“ט, לאחר שהונהגה חובת הלימוד בבתי-הספר, נצטמצמה האפשרות להקנות לילדי ישראל השכלה יהודית. אמנם במאה הי”ט הונהג בהרבה מארצות אירופה בהסכמת הממשלה לימוד מיוחד של דת ישראל ודברי ימיו בבתי-הספר הציבוריים. מקצועות אלה הורו מורים יהודים או רבנים ביום הראשון או בימות חול אחרי הצהרים; הלימוד היה מצומצם כדי כמה שעות בשבוע. לימוד דת מעין זה נהוג עד היום (או היה נהוג עד כאן) בגרמניה, צ’יכוסלובקיה, הונגריה ובולגריה. ואולם מאחר שלימוד זה אינו חובה ותלוי הוא ברצון ההורים, נזקקים לו רק קצת מן התלמידים היהודים. לימוד זה מאפשר להורים היהודים להקנות לילדים קצת ידיעות בדת ישראל ודברי ימיו. ואולם ידיעות אלה שטחיות הן, שכן שעות-הלימוד מועטות ומהיותו לימוד-רשות אינו מקובל וחשוב ביותר לא על ההורים ולא על התלמידים.

מאמצים מיוחדים ללמד דת לילדי ישראל נעשו בעשרות השנים האחרונות בארצות-הברית. עד שנת 1909 לא היה כאן לימוד-דת מסודר. קצת מילדי היהודים היו מבקרים, חוץ מבתי-הספר הכלליים, גם ב“חדר”; יתרם לא נזקקו כלל ללימודים יהודים. בשנת 1909 הועמד ביזמת שמעון בּנדרלי לימוד הדת על בסיס חדש. על-יד בית-המדרש לרבנים בסינסינטי נוסד בית-מדרש-למורים, ובניו-יורק הוקם “משרד לחינוך יהודי”. כיום קיים כמעט בכל קהילה יהודית גדולה בית-ספר להוראת הלימודים היהודיים באנגלית או בעברית ברוח היהדות השמרנית או הריפורמית. בבתי-הספר האלה לומדים ביום הראשון או בימות החול אחרי הצהרים. הכשרת הנערים ל“בר-מצוה” היא חלק חשוב מהלימוד ולרוב עומד כל הלימוד על הכשרה זו.

בניו-יורק קיימים בתי-ספר תיכונים יהודיים. בשנת 1935 ביקרו בהם בערך 2,500 תלמידים, המבקשים, לאחר גמרם את בתי-הספר העממיים הכלליים, להרחיב את חוג ידיעתם בלימודים היהודיים. וכן קיימות כמה ישיבות, שהוכרו מטעם הממשלה כבתי-ספר עממיים, ובהן נלמדים מלבד הלימודים היהודיים גם מקצועות חילוניים. אף-על-פי שיהודי אמריקה מוציאים באמצעוּת “הועד הלאומי לחינוך יהודי” סכומים עצומים לצרכי חינוך זה – בשנת 1935 5,825,000 דולר – מבקרים בבתי-ספר אלה רק כחמישית מכל התלמידים היהודים. חקירה משנת 1927 מראה, כי בניו-יורק השתתפו בלימוד הדת רק 23.2% מכלל 305,000 התלמידים היהודים בגיל עד 14 שנה. ברובע מנהטן, שבו מרוכזים המהגרים היהודים, השתתפו בלימודים היהודים 33% מכל ילדי בתי-הספר, בברוּקלין 19% ובברוֹנקס 16%.

אמנם, אם מונים לא רק את הילדים המשתתפים בשיעורי-הדת במשך כל שנות הלימוד בבית-הספר, היינו 7 או 8 שנים, אלא מצרפים אליהם גם את כל הנזקקים להם במשך זמן קצר, הרי מיכסת האחוזים גבוהה יותר, אך כנגד זה רמת הידיעות של התלמידים נמוכה יותר.

נוסף לשיעורים בדת ישראל ודברי ימיו משתדלים יהודי ארצות-הברית, באמצעות ה- Jewish Welfare Board, ליתן גם לנוער המבוגר אפשרות להעמיק את ידיעותיו על-ידי הרצאות על נושאים יהודיים ולטפח את הספורט. לתכלית זו הקים ה-Jewish Welfare Board, במאה העשרים כמעט בכל הערים הגדולות מרכזים יהודיים (Jewish Community Centres), שעלו לכדי 30 מיליון דולר. בשנת 1933 נימנו בהם בערך 300,000 חבר, ותקציב הוצאותיהם הגיע לכדי 4 מיליון דולר¹¹⁶.

בארגנטינה ייסדה יק"א שיעורים מיוחדים ללימודי הדת, ובהם השתתפו בשנת 1933 בקירוב 3,300 ילד, שהם כ-10% מכל ילדי היהודים בגיל בית-הספר. מארגנטינה התפשט לימוד הדת גם לברזיליה ואורוגוויי.

5. בתי-מדרש לרבנים ומוסדות לחקר דת ישראל.    🔗

עוד במאה הי“ט היו הישיבות מיבצר הדעת והתורה: הן שהיו מעמידות רבנים לקהילות ישראל, לומדי תורה, שומריה ומרביציה. באירופה המזרחית קיימות עדיין כמה ישיבות, ביחוד בפולניה ובסלובקיה, והן מעמידות תלמידי-חכמים ורבנים בשביל הקהילות האורתודוכסיות. בארץ-ישראל היו קיימות בשנת 1939 לערך 20 ישיבות עם 60 מורים ו- 1,900 תלמידים; רובם נמצאו בירושלים, ויתרן בצפת, טבריה, פתח-תקוה, תל-אביב וחיפה. מלבד זה נוסדו במאה האחרונה בתי-מדרש מודרניים לרבנים לצרכי היהדות שאינה אורתודוכסית. כאן מקבלים החניכים חוץ מהשכלה יהודית גם השכלה אקדמית כללית. הראשונים שבהם הם: ה-Collegio Rabbinico ברומא (מקודם בפדובה ופלורנץ) ובית-המדרש במיץ שנוסד בשנת 1829. בברלין קיימים שני בתי-מדרש לרבנים, קונסרבטיבי וליברלי. וכן מצויים בתי-מדרש לרבנים בברסלוי, וינה, לונדון, אמשטרדם, בודפשט, סרייבוֹ, מוּנקץ' (קרפטורוסיה) ורודוס. בית-המדרש-לרבנים הראשון בארצות-הברית הוא ה-Hebrew Union College בסינסינטי, שנוסד בשנת 1875 לשם הכשרת רבנים רפורמיים. ה-Jewish Theological Seminary בניו-יורק הוא בעל מגמה שמרנית; בית המדרש ע”ש יצחק אלחנן (ספקטור) וה-Jeshiva College בניו-יורק הם מוסדות אורתודוכסיים. גם בשיקגו קיים בית-מדרש להכשרת רבנים ריפורמיים.

חוץ מהישיבות לא היו עד המאה הי“ט כל מוסדות לחקר דת ישראל, דברי ימיו וספרותו. רק במחצית הראשונה של המאה הי”ט יצרו בגרמניה אישים כצוּנץ, אברהם גייגר, שמואל הולדהיים, זכריה פרנקל את "חכמת ישראל, שעסקה בחקירה מדעית של דברי ימי ישראל והתפתחות סדר עבודת אלהים ודת ישראל. היא שהכשירה את הדרך לנצחון היהדות הליברלית והריפורמית באירופה התיכונה והמערבית ובארצות-הברית, מאחר שהוכיחה, כי דוגמת שאר הדתות עברה גם הדת היהודית דרך של התפתחות ועדיין עלולה להתפתח. “חכמת ישראל” הבחינה בין עצם תכנה של היהדות, שאינו ניתן לשינוי (מוֹנוֹתיאיזם, אתיקה) לבין צורות-ההבעה הזמניות והעשויות להשתנות, ועל-ידי זה כאילו הראתה את הדרך, היאך לקיים את דת ישראל בלי מצוות ישראל לכל דיקדוקיהן ופרטיהן.

מבין המוסדות לחקר דת ישראל ודברי ימיו יש להזכיר את החברה למדע היהדות, שנוסדה בברלין בשנת 1902; Dropsie College for Hebrew and Cognate Learning בפילדלפיה, שנוסד בשנת 1905; האקדמיה למדעי היהדות בברלין, נוסדה בשנת 1910; המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים, נוסד בשנת 1925. בשנת 1933 נוסדה קתדרה למדעי היהדות באוניברסיטה של טרטוּ (לפנים דוֹרפט) באסטוניה. קתדרה לתרבות יהודית (חילונית) קיימת גם ליד האקדמיה הכל-אוקראינית בקיוב וליד המכון לתרבות רוסיה הלבנה במינסק. המכון המדעי היהודי (יוו"א) בווילנה (נוסד בשנת 1925), המתקיים מתרומות של יחידים, כולל ארבע מחלקות: לדברי ימי היהודים, לכלכלה וסטטיסטיקה, לספרות ולחקר הלשון האידית.

6. מוסדות צדקה    🔗

עוד בימי-הביניים היתה הדאגה ליתומים, עניים וחולים אחד מתפקידי הקהילות. בתפקיד זה משמשות הקהילות שבארצות אירופה עד היום הזה. מלבד זה קיימות הרבה אגודות למטרות-צדקה מיוחדות. בארצות, שאין בהן קהילות מוכּרות מטעם המדינה, אלא אגודות בתי-הכנסיות, נמצאת העזרה הסוציאלית כולה בידי אגודות מיוחדות. השקידה על תקנתם של העניים והנצרכים מצוה היא, שנצטווּ ישראל בתורתם. מלבד זה הרי במאות השנים הקודמות חייבו שלטונות המדינה את היהודים לשקוד על תקנת נצרכיהם ולהחזיק בכוחות עצמם את כל המוסדות הדרושים לכך. בדומה לכך הוטלה על הקהילה האחריות לתשלום המסים של כל חבריה. כתוצאה מזה נתפתח בקרב חברי הקהילה רגש חזק של ערבות הדדית, והוא שנטע ביהודי העני את הבטחון שלא יאבד דרכו בשעת מצוקה. גם בימינו מסייעת הצדקה היהודית המאורגנת לחיזוק רגש-השיתוף בין היהודים.

הגדול שבמוסדות הצדקה המקומיים של היהודים בעולם הוא ה-Jewish Social Service Association בניו-יורק. מוסד זה אומר לפרוש מן הדרך הישנה של מתן-צדקה לנצרכים לפרנסת צרכיהם, אלא חוקר ודורש למצבו של כל אחד מן הנצרכים ושוקד להעמידו ברשות עצמו על-ידי מתן סיוע לעבודה ולמשלח-יד. בסך-הכל קיימות בארצות-הברית 4,000 אגודות צדקה יהודיות מקומיות, המכניסות את הכנסותיהן מחברים בודדים או מהתאגדויות מרכזיות לצדקה. הן מוציאות, דרך אומדנה, 50 מיליון דולר בשנה לצרכי צדקה וחינוך יהודי בארצות-הברית, וכן לתמיכת יהודים בשאר ארצות ולבנין ארץ-ישראל. אם נצרף לכך את הסכומים המוּצאים לצרכי דת יגיע הסכום הכולל שאגודות הצדקה היהודיות מוציאות לשם עזרה סוציאַלית, חינוך יהודי ולצרכי הדת בארצות-הברית עצמן (ובמקצת גם בשאר הארצות) לכדי 100 מיליון דולר¹¹⁷.

המוסד המרכזי לצדקה של היהודים בלונדון הוא ה-Board of Guardians and Trustees for the Relief of the Jewish Poor, שנוסד בשנת 1859.

בארצות, שבהן מוּכרות הקהילות מטעם מהחוק, הקימו הקהילות הגדולות מחלקות מיוחדות לעזרה סוציאלית והן עובדות מתוך שיתוף עם האגודות למטרות סוציאליות מיוחדות. פעולות החורגות ויוצאות מחוג התפקידים של קהילה אחת, כגון הטיפול בהגירה, בחרשים-אלמים, עוורים או ייסוד בתי-ספר מקצועיים לנוער, נעשות בידי חברות, שפעולתן מקיפה את הארץ כולה ופעמים כמה ארצות. בארצות-הברית קיים לתכלית זו ה-National Council of Jewish Federations and Welfare Funds, שנוסד בשנת 1932 ומתפקידו לכלכל ולתאם את מעשה הצדקה בארצות-הברית. הוא עומד בקשרים עם הלשכה של Jewish Social Research. – בגרמניה עמדה עד שנת 1938 בראש הפעולה הסוציאלית ועדה מרכזית לסיוע ובנין (Zentralausschuss fur Hilfe und Aufbau ), שנוסדה בשנת 1933 על-ידי הנציגות העליונה ליהודי גרמניה (עתה: נציגות עליונה להגירה יהודית וסיוע). תקציבה של ועדה זו עלה בשנת 1936 לכדי 5,150,000 מרק, ומהם נתרמו 2,200,000 מרק על ידי יהודי גרמניה ו-2,950,000 מרק על-ידי אגודות צדקה יהודיות מחוצה לה (למשל, המועצה הבריטית למען יהודי גרמניה שבלונדון). למשנת 1936, משהחמיר מצבם הכלכלי של היהודים בגרמניה ובאוסטריה, נתרבו הנצרכים בשיעור ניכר. בשנת 1938 הוציאו ההסתדרויות המרכזיות לצדקה בגרמניה ואוסטריה, דרך אומדנה, 48,000,000 מרק. רובו של סכום זה הגיע ממוסדות סיוע שמחוץ לגרמניה, ויתרו הושג בעיקר ממכירת, נכסים לא-נדים של קהילות ומוסדות יהודיים. – בבריטניה הגדולה מרכזת הפדרציה של הסתדרויות העזרה היהודיות (Federation of Jewish Relief Organisations) את פעולות האגודות המקומיות לצדקה, התומכות בעיקר ביהודי אירופה המזרחית. מלבד זה עוסקת במעשי צדקה ה- Societies Association of Jewish Friendly dir=“rtl”, שעמה נמנים בערך 400 לשכות מקומיות וכ-90,000 חבר.

הראשונה שבחברות לצדקה, שפעולתן מקיפה כמה ארצות, היא חברת “כל ישראל חברים” (כי"ח) בפריס, שנוסדה בשנת 1860 בידי אַדולף כרמיה. זו עסקה בעשרות השנים הקודמות בעיקר בהשתדלות בעניני האמנציפציה היהודית ובהגשת עזרה ליהודים שסבלו בגלל יהדותם. מאז פרשה החברה מפעולה זו מצטמצמת היא בהחזקת בתי-הספר בארצות-המזרח, שבהם למדו בשנת 1936 כחמישים אלף ילד. היא מכלכלת גם כמה בתי-ספר מקצועיים.

חברת “ג’וֹינט” (American Joint Distribution Comittee) שנוסדה בשנת 1914 בניו-יורק לשם הקלת מצוקת המלחמה מעל יהודי אירופה, פיתחה פעולה רבת-היקף באירופה המזרחית. בתחילה היתה פעולה זו פילנטרופית בלבד. אבל משנת 1925 ואילך, כשהתנאים המדיניים והכלכליים באירופה המזרחית נעשו תקינים יותר, פנה הג’וינט לפעולה קונסטרוקטיבית וייסד לצורך זה חברה חדשה – The American Joint Reconstruction Foundation. זו מסייעת לסוחרים ובעלי-מלאכה יהודים בארצות-אירופה המזרחית על-ידי ייסוד אגודות שיתופיות לאשראי (קופות-מילווה). קופות-המילווה, שבשנת 1921 נמנו עמהן 24,000 חבר, הגיעו בשנת 1931 לשיא של 310,000 חבר (בפולניה, ליטא, רומניה, לטביה וכו'). אותה שנה עלה הונן העצמי לכדי 3,500,000 דולר ופקדונותיהן לכדי 9 מיליון דולר. אמנם לרגל החמרת המצב הכלכלי של יהודי אירופה המזרחית נתמעטו מאז גם חבריהן וגם הונן העצמי. בשנים האחרונות תמך הג’וינט בסכומים ניכרים גם בידי היהודים בגרמניה ואוסטריה והפליטים מארצות אלו.

הג’וינט משתתף גם במאמצים להכשרה מקצועית של הנוער היהודי. לשם תמיכה בחקלאים היהודים ברוסיה הדרומית ובקרים נוסדה בשנת 1925 חברה מיוחדת, “אגרוֹ-ג’וינט” ואחרי-כן, בשנת 1928, קמה במקומו The American Society for Jewish Farm Settlement in Russia. הג’וינט מקבל את הכנסותיו מתרומות של יהודי אמריקה, שעלו משנת 1914 עד 1934 לכדי 83 מיליון דולר. מסכום זה הוצאו בערך: 25 מיליון דולר בפולניה, 21 מיליון ברוסיה, 9 מיליון בארץ-ישראל, 3 מיליון ברומניה, והשאר בארצות בארצות אחרות. היקף הפעולה הפילנטרופית של הג’וינט בימי מלחמת העולם ואחריה עולה על כל מפעלי הצדקה היהודים שקדמו לה. אם נצרף ל-83 מיליון דולר הנזכרים של הג’וינט את הסכומים ששלחו יהודי אמריקה לקרוביהם באירופה המזרחית משנת 1914 עד 1934, הרי יגיע הסכום הכולל, דרך אומדנה, לכדי 200 מיליון דולר.

חברת יק“א (Jewish Colonization Assocuation ), שנוסדה בשנת 1890 על-ידי הברון הירש בהון של 200 מיליון פרנק, התחילה עוסקת, מלבד התישבות חקלאית בארגנטינה, בארצות-הברית, ברוסיה ובשאר ארצות אירופה, כפי שנזכר למעלה בפרק ט', גם בהכשרת הנוער היהודי באירופה המזרחית לחקלאות ומלאכה. היא מטפלת גם בהגירה היהודית, שהטילה על הצדקה היהודית למן שנת 1933, ביחוד עקב הגירת היהודים מגרמניה, חובות מרובים. למשנת 1933 עד סוף 1937 הוציאה יק”א לצרכי הפליטים היהודים מגרמניה 700,000 לי“ש, ובכללן בערך 370,000 לירה לשם התישבות חקלאית של פליטים בארגנטינה. בכמה מקרים, למשל לגבי קופות-המילווה באירופה המזרחית, עובדת יק”א יד ביד עם הג’וינט. יק"א היא לפי מיבנה המשפטי חברת-מניות, שמניותיה הועברו בשנת 1896 על-ידי מייסדה הברון הירש לרשות הקהילות בריסל, ברלין פרנקפורט והAnglo-Jewish Association בלונדון. בזמן יותר מאוחר נרשם חלק ניכר ממניות אלה על שם נאמנים יחידים.

מאז נתכונן המשטר הנציונאלסוציאליסטי גרמה ההתפתחות בגרמניה לייסוד חברות-סיוע מיוחדות. החשובות שבהן הן קרן הסיוע המרכזית הבריטית (Britiish Central Relief Fund) בלונדון, המועצה למען יהודי גרמניה Council for German Jewry)“) בלונדון, שבאה במקום זו בשנת 1936. שתי החברות אספו עד יולי 1940 כשלושה מיליונים לירה והן תמכו בהגירה ובהתישבות של יהודי גרמניה בארצות אחרות, ביחוד בארץ-ישראל. הן עובדות בארץ-ישראל באמצעוּת המחלקה ליישוב יהודי גרמניה, המסונפת להנהלת הסוכנות היהודית בירושלים. עם סיפוח אוסטריה נטלה המועצה למען יהודי גרמניה על עצמה גם את הדאגה למהגרים יהודים מאוסטריה. היא תומכת בתנועה להעברת ילדים יהודים מגרמניה לאנגליה (Movement for the Care of Children) וכן בועד העזרה ליהודי גרמניה (German-Jewish Aid Committee"), שמטרתו היא סיוע, הכשרה והגירה של פליטים יהודים הנמצאים באנגליה. גם הנציגות העליונה להגירה יהודית וסיוע בברלין והקהילה היהודית בווינה מקבלות מהמועצה למען יהודי גרמניה תמיכות הגונות, וכן כמה ועדי סיוע המטפלים במלומדים וסטודנטים. מלבד הג’וינט ויק”א, שהטיפול במהגרים אינו אלא חלק מפעולתן, קיימות כמה חברות מיוחדות לתכלית זו. חברות אלה נזכרו למעלה בפרק ג'. אגודות יהודיות, שאמנם עיקר מטרתן היא טיפוח חיי חברותא אלא שהן עוסקות גם בצדקה, הן ה“לשכות” (לוֹז’וֹת) המצויות לרוב בארצות-הברית וגם במרכז אירופה ומערבה. הרבה מהן מאוגדות בהתאחדות “בני-ברית”. על-ידי כינוסים תכופים והרצאות מגבירות הן בקרב חבריהן את רגש-השיתוף היהודי.

7. הסתדרויות הנוער    🔗

חשיבות מיוחדת נודעת לאירגוני הנוער היהודי בארצות, שבהן תש כוחה של הדת היהודית ובית ההורים אינו מקנה לילדים כל עיקר או רק מעט מן המסורת היהודית. הסתדרויות הנוער היהודי משמשות כאן כתחליף-מה והן גורמות לחיזוק רגש השיתוף היהודי על-ידי שמקילות הן על הנוער היהודי את המגע-ומשא בינו לבין עצמו. אירגוני הנוער היהודי קיימים כיום כמעט בכל הארצות. עד כמה שאינם אגודות לספורט או אגודות סטודנטים גרידא (עיין לעיל פרק י"ד), הרי עיקר מטרתם להרחיב את ידיעות הנוער בדת ישראל ודברי ימיו ולהכשירו להבנת בעיות היהדות בימינו ולידיעת ארץ-ישראל. מן ההסתדרויות האלו יש להזכיר:

1) אירגוני-נוער בעלי מגמות יהודיות כלליות. עם אלה נמנים:

(א)The Young Men’s Hebrew Association , ו-The Young Women’s Hebrew Association בארצות-הברית, המתנהלים, בדרך כלל, כמתכונת ה-Young Men’s and Young Women’s Christian Association;

(ב) Union Universelle de la Jeunesse Juive בפריס, שיש לה סניפים בצרפת ובהולנד. רוב חבריה הם יהודים ספרדים.

2) אירוגוני נוער בעלי מגמות ציוניות כלליות מצויים בהרבה ארצות. הם מקנים לחבריהם ידיעות על תולדות הציונות, התרבות העברית והתפתחותה של ארץ-ישראל ומפיצות את ידיעת הלשון העברית.

3) אירגוני-נוער בעלי מגמות ציוניות מיוחדות. עם אלה נמנית הסתדרות “החלוץ”, המכשירה את חבריה בבחינה מקצועית ותרבותית לעליה לארץ-ישראל. ל“החלוץ” היו בשנת 1936 85,000 חברים בפולניה, גרמניה, ליטא, רומניה, צ’יכוסלובקיה, צרפת וארצות אחרות; מהם קיבלו 17,500 הכשרה מקצועית.

מלבד “החלוץ” קיימים אירגוני-נוער שמטרתם היא חינוכית-ציונית ומגמתם היא להכשיר את חבריהם לחלוציות וחיי הגשמה בארץ-ישראל. כל ההסתדרויות הללו, הנבדלות זו מזו מבחינות רעיוניות, אידיאולוגיות או אירגוניות, יש להם שיטות-חינוך משלהן, ורוב חבריהן מחולקים בכל ארץ לשכבות שונות בהתאם לגיל. השפעה ניכרת על צורות החינוך בתנועות הנוער בציונות היו בזמן הראשון מצד אחד לתנועת הנוער החפשית בגרמניה שמלפני מלחמת-העולם, ומצד שני לתנועת הצופים שהתפתחה באנגליה.

אירגוני הנוער הציוני מהם הפועלים רק בתחומי ארץ מסוימת בלי כל קשר להסתדרויות דומות בארצות אחרות או מרכז עולמי, כגון “הדסה-הצעירה” באמריקה, הפדרציה של הנוער הציוני באנגליה, “הנוער העובד” בארץ-ישראל, הסתדרות הצופים העברים בארץ-ישראל, הסתדרות “הבונים” בארצות מערב אירופה ועוד. ברם, רוב האירגונים, בפרט בארצות אירופה, שהשקפותיהם העיוניות והאירגוניות נתגבשו כבר במידה מסויימת, נמנים עם הסתדרויות-נוער עולמיות, שיש להן סניפים במדינות שונות, אף בארצות-אמריקה, עם מרכז עולמי בארץ-ישראל. מעריכים את מספר חברי כל הסתדרויות הנוער הציוני, על זרמיהם השונים, בערב פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 ב-200,000–180,000 חבר וחברה, בגיל של 22–9.

בסך-הכל קיימות שלוש-עשרה הסתדרויות נוער ציוניות עולמיות, שאפשר למיינן בשלושה סוגים: –

(א) אירגוני-הנוער הנמנים עם ארץ-ישראל העובדת, בעלי מגמות סוציאליסטיות אולם מגוונים שונים: “השומר הצעיר”; “גורדוניה”; “דרור”; “החלוץ הצעיר” (שני האירגונים האחרונים נתמזגו); הנוער הצופי-חלוצי "השומר הצעיר (נצ"ח); “מכבי הצעיר”; הנוער הבורוכובי (נוער פועלי-ציון שמאל);

(ב) אירגוני-נוער הקשורים מבחינה אידיאולוגית למפלגות השונות של הציונים הכלליים וזרמיהם: “הנוער הציוני א'”; “הנוער הציוני ב'”; “עקיבא”; “ברית הקנאים” (נוער מפלגת המדינה העברית);

(ג) תנועת הנוער “תורה ועבודה” הקשורה אל תנועת “המזרחי” ו“הפועל המזרחי”, ומחנכת את חבריה ברוח הציונות ונאמנות לדת ולמסורת הישראלית.

האירגונים האלה מחנכים את חבריהם להגשמה עצמית, כלומר מעבר לחיי עבודה, בשורה הראשונה בחקלאות בארץ-ישראל, והם קשורים עם זרמים ישוביים ונקודות חקלאיות מסויימות בארץ (“הקיבוץ המאוחד”, “חבר הקבוצות”, “הקיבוץ הארצי” ועוד).

(ד) אירגון “ברית תרומפלדור” (בית"ר) – אירגון נוער על-שם יוסף טרופלדור שנפל בשנת 1920 בהתקפה על תל-חי; זהו אירגון של מפלגת הרביזיוניסטים עם מגמה צבאית בחינוכו.

 

פרק שבעה-עשר התנועה הציונית ¹¹⁸    🔗

1. הציונות המשיחית    🔗

התנועה הציונית נובעת משני מקורות: משיחי ומדיני או אירופי-מזרחי ואירופי-מערבי. גם במאה הי"ט חיתה עוד בקרב יהודי אירופה המזרחית התקוה לביאת הגואל, שיקבץ את היהודים מכל כנפות הארץ ויחדש את מלכות ישראל כקדם. מזמן לזמן חזרה ונתחדשה ועצמה תקוה זו, לפי שמדינאים שונים השתמשו בה למטרותיהם הם. נפוליון, למשל, ניסה בימי מסעו למצרים בשנת 1799 לקנות את לבות יהודי המזרח על-ידי זה שעורר בהם תקוה לחידוש ממלכת-ישראל.

הפרעות והגזירות האנטישמיות משנת 1881 ברוסיה הביאו את הקיבוץ היהודי הגדול ביותר עד דכא ושימשו פתח להגירת המונים. רובם המכריע של היוצאים יצאו לאמריקה, ורק חלק קטן, על הרוב מבין חוגי המשכילים, פנה לארץ-ישראל. חלק זה סבור היה, שאין לשבת בחיבוק ידים בלבד ולצפות לביאת הגואל ולחידוש ממלכת ישראל, אלא מצוה וחובה היא להכשיר את הדרך לכך תוך מעשה-התישבות ועבודת אדמה בארץ-ישראל. את הרעיון הזה העלה לראשונה היהודי הגרמני משה הס בספרו “רומא וירושלים”, שפורסם ב-1862, ואחריו ליאו פינסקר מאודיסה במחברתו “אבטוֹאמנציפציה”, שיצאה ב-1882. אותה שנה באו לארץ-ישראל העולים הראשונים מרוסיה ורומניה וייסדו את המושבות ראשון-לציון, זכרון-יעקב וראש-פנה. בימים ההם לא היו בארץ-ישראל לא נמלים, לא מסילת-ברזל ולא דרכים מתוקנות; השלטון היה בידי פקידות תורכית רודפת-בצע, נרפית וחסרת כושר-פעולה. האוכלוסים, שמספרם היה בערך 300,000, היו בשפל המדרגה הן בתרבותם והן בכלכלתם; הקדחת והגרענת היו עושות בהם שמות. 34,000 התושבים היהודים – מחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים – ישבו בערי הקודש ירושלים, חברון, צפת וטבריה, ומיעוט לא-ניכר ביפו ועכו. רובם התפרנסו מכספי החלוקה. חקלאות עברית לא היתה עדיין, ורק מעטים עסקו במלאכה.

על אף התנאים האלה ייסדו ראשוני הציונות מבין יהודי רוסיה בשנת 1885 את חברת “חובבי ציון” באודיסה לחיזוק העליה לארץ ישראל. אמנם חסרים היו ראשוני חובבי-ציון ידיעה ברורה על האפשרויות הכלכליות של הארץ, והעולים נתקלו עד מהרה במכשולים חמורים בדרך להתישבות חקלאית. אף-על-פי שהברון אדמונד רוטשילד הרבה לתת את דעתו על נסיונות אלה, ולמשנת 1885 ואילך תרם סכומים עצומים לטובת המושבות המעטות שנוסדו משנת 1882 עד 1885 והמושבות החדשות שייסד בעצמו, יכלו לעלות על הקרקע רק עשרות מספר של משפחות שנה שנה. ארץ-ישראל לא היתה מוכשרה לקלוט אותם מאות אלפים ואפילו מיליונים שביקשו לצאת מרוסיה. אחד-העם, שביקר בארץ-ישראל בשנת 1890, הגיע למסקנה, כי אף-על-פי שהארץ אינה יכולה לקלוט המוני מהגרים, הרי מסוגלה היא להיעשות מרכז רוחני ליהדות. שיבת מספר מסויים של יהודים לארץ-ישראל לא היתה בעיניו מטרה לעצמה, אלא אמצעי לתחית העם היהודי כולו על-ידי יצירת מרכז של חיים יהודיים שלמים. הוא הבין, אמנם, שמטרה זו לא תוגשם אלא אם כן יווצר בארץ-ישראל ישוב עברי ניכר, שיעמוד בבחינה כלכלית ברשות עצמו; מן ההכרח שישוב זה יעמוד לא על סוחרים תלויים בחסדי לקוחות ערבים, אלא על מעמד אכרים עברים, והוא שישמש מבצר עוז נגד התבוללות¹¹⁹.

2. הציונות המדינית    🔗

האנטישמיות, שנתעוררה בעוז בגרמניה ובאוסטריה סמוך לשנת 1875, נתנה את הדחיפה הראשונה לציונות בארצות אירופה המערבית והתיכונית. הרעיון הציוני היה בשביל יהודי הארצות ההן חדש ומוזר, שכן בשנים-שלושת הדורות הקודמים עשו כל מה שביכלתם כדי להתבולל בקרב שכניהם הנוצרים.

תיאודור הרצל (1904–1860), אבי הציונות המדינית ומיסדה, הודה בפירוש, כי משפט דרייפוס (1895) שימש נקודת-מיפנה בחייו. עד אז ראה בהתבוללות תהליך-חיים טבעי ורצוי, אבל רגשות האיבה ליהודים, שעורר משפט דרייפוס בעם הצרפתי, חשפו לעיניו כבאוֹר הברק את המצב לאמיתו. הוא הכיר לדעת, שבקרב רבים מבני העמים לוחשת שנאה כבושה ליהודים, שנאה העלולה לפרוץ עם כל גירוי קל ולהפוך ללהבה. ומקורה של זו – בחוסר מדינה משלהם – מחוסרי-מגן הם בני ישראל כנגד התקפות. אילו היתה באיזה מקום שהוא בעולם “מדינת יהודים”, הרי היו היהודים שווים לשאר העמים, והללו היו נוהגים בהם כדרך שנוהגים ביחסים שבין עם לעם. בספרו “מדינת היהודים”, שיצא ב-1896 בווינה, עדיין לא הכריע בשאלת מקומה של “מדינת יהודים” זו, אבל משהכיר זמן קצר אחרי זה את שאיפותיהם של “חובבי ציון” וגם מצא בעלי-ברית ביניהם, הכריע לטובת ארץ-ישראל. הרצל בא במשא-ומתן עם השולטן התורכי כדי להשיג ממנו “צַ’רטר” ליישוב ארץ-ישראל, אבל לא הצליח בזה. ואולם עלה בידו על-ידי ייסוד ההסתדרות הציונית העולמית ועל-ידי כינוס קונגרסים ציוניים (בשנות 1897, 1898, 1901 ו-1903) להפיץ את הרעיון של “יצירת מקלט בטוח במשפט העמים לעם ישראל בארץ-ישראל” בחוגים רחבים של היהדות, ואף לשתף חוגים נוצרים בתכניתו. ביזמתו נוסד בשנת 1899 הבנק “אוצר התישבות היהודים” בלונדון, שהיה מיועד להיות כלי-שרת כספי של ההסתדרות הציונית, וכמה שנים לאחר מכן קמה חברת אנגלו-פלשתינה (עתה בנק אנגלו-פלשתינה) בתור סוכנות הבנק בארץ-ישראל. בשנת 1901 נוסדה על-ידי הרצל, על-פי הצעת הפרופ' הרמן שפירא, “הקרן הקיימת לישראל” לשם רכישת קרקעות בארץ-ישראל בתורת קנין לאומי.

רבות הן התקוות שתלתה התנועה הציונית בארץ-ישראל. עליה להיות מקלט לכל אדם מישראל, שאינו יכול או אינו רוצה להישאר בארצות מגוריו; על-ידי יצירת מרכז לאומי ותרבותי צריכה הארץ לשמש תריס בפני התפוררות היהודים על-ידי מהלך ההתבוללות; על ידיה יישמע קול העם היהודי במדיניות הבינלאומית והיא שתספיק בידם להגן על עניני היהודים בארצות שבהן חלשים הם מהתגונן בכוחות עצמם. על-ידי הישגים תרבותיים גדולים בארץ-ישראל יתפסו היהודים שוב מקום ראוי בין העמים, והיא שתבהיר ותבליט את חלקם בהתפתחות התרבות שהיה מטושטש עד כה, מכיוון שפעולותיהם נזקפו לזכות יהודים יחידים או העמים שבתוכם הם יושבים.

עוד בחיי הרצל וביחוד לאחר מותו בשנת 1904, סבלה התנועה הציונית מהמחלוקת בין הציונות “המעשית” של יהודי אירופה המזרחית ובין הציונות “המדינית”, שבה דגלו בעיקר יהודי המערב. לראשונים היתה הציונות בחינת קיום התקוה המשיחית לשיבת ציון, המעורה בתולדות ישראל, והם נכונים היו לעבוד לשמה בארץ-ישראל בכלכלה ובתרבות ואפילו אם לא תקדמנה תחילה ערובות מדיניות. ואילו ציוני המערב ביקשו קודם כל לרכוש ארץ מתאימה להגירה ושלטון עצמי על-ידי משא-ומתן דיפלומטי ולא בחרו בארץ-ישראל, אלא משום שהסיכויים להשיגה נראו להם יותר נוחים. וכשבטלה בשנת 1903 התקוה לבוא לכלל הבנה עם תורכיה, נענה הרצל להצעת הממשלה הבריטית למסור את אוּגנדה לשם התישבות יהודית. ציוני אירופה המזרחית ראו בהצעה זו משום ויתור על הרעיון הציוני, שהיה לדידם קשור קשר לא יינתק בארץ-ישראל. תכנית אוּגנדה נדחתה, ולאט-לאט כבשו להם הציונים המעשיים מעמד כלשהו. בשנת 1908 ייסדה ההסתדרות הציונית את המשרד הארצישראלי בתור סוכנות לפעולותיה בארץ ואת חברת הכשרת היישוב, בעיקר לשם קנית קרקע להתישבות חקלאית ועירונית. המשרד הארצישראלי התחיל בנסיונות חדשים להתישבות (הקבוצה הראשונה “דגניה”, ייסוד תל-אביב ועוד) והוחל בהקמת רשת בתי-ספר, שלשון כל הלימודים – עברית.

חלומו של הרצל על השגת צ’רטר נתגשם באורח בלתי-צפוי בימי מלחמת העולם, כשנכבשה ארץ-ישראל בידי הצבא הבריטי. בשנת 1917 קיבל חיים וייצמן על-ידי המזכיר לעניני חוץ מר בלפור הצהרה, שבה מבטיחה ממשלת בריטניה לסייע לעם היהודי בהקמת בית לאומי עברי בארץ-ישראל, בתנאי שלא ייעשה שום דבר העלול לקפח את הזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא-יהודיות בארץ-ישראל. הכרזה זו נבעה משיקולים מדיניים וכן מרגשות-אהדה אנוֹשיים ורגשות דתיים. לרגל מצבה הגיאוגרפי של ארץ-ישראל, הסמוכה למצרים ולתעלת סואץ, היה לאנגליה ענין בלתי-אמצעי ביישוב של יהודים נאמני בריטניה בארץ-ישראל ועל ידי התחברותה עם הציונות כוננה לה זכות מוסרית לשלטון בארץ. אהדת היהודים, שנרכשה לאנגליה על-ידי הצהרת בלפור בכל העולם כולו, לא היתה גורם חסר-ערך לא בשנת 1917 ולא לאחריה. ואולם עוד יותר חשובים היו אולי מניעים אנושיים ודתיים. הרבה אנגלים, וביחוד מר בלפור, סבורים היו כי בזמן שכמה וכמה עמים נרדפים העמדו ברשות עצמם, מן היושר הוא ליתן את הדעת גם על שאיפות היהודים ולפצות אותם על העוול שנגרם להם בעבר. יתר על כן, הרבה נוצרים חדורי דתיות עמוקה בבריטניה, מן החוגים המשכילים הגבוהים, האמינו כדרך שהאמינו היהודים עצמם, שהגיע הזמן לקיים הבטחות הנביאים בדבר שיבת היהודים לארצם. הספרות האנגלית במאתים השנים האחרונות נזקקה הרבה לרעיון זה. בשנת 1841, כשלאחר מפלת מוחמד-עלי עברה ארץ-ישראל לידי המעצמות האירופיות הגדולות, הגיש הקונסול הבריטי בבירות, הקולונל צ’רצ’יל, לועד הצירים של יהודי בריטניה – (Jewish Board of Deputies) בלונדון תכנית על חידוש מלכות ישראל. ברומן “טנקרד” (1847) הביע ד’ישראלי את תקוותו לשיבת היהודים לארצם, וכן עשתה ג’ורג' אליוט בספרה “דניאל דירונדה”. סמוך לשנת 1880 ניסה סיר לורנס אוליפנט, מתוך מניעים דתיים ופילנטרופיים, להשיג מאת השולטן רשיון ליישוב יהודים בארץ-ישראל, והוא עצמו התישב בחיפה ותמך בנסיונות הראשונים להתישבות.

אחרי מלחמת-העולם נמסרה ארץ-ישראל לחסות חבר-הלאומים, שממנו קיבלה בריטניה הגדולה בשנת 1922 מנדט להנהלת הארץ. במנדט נכללה הצהרת בלפור, שנעשתה אחרי-כן חלק מחוקת ארץ-ישראל (צו המלך במועצתו, משנת 1922). המנדט מעמיד את דבר הקמתו של הבית הלאומי העברי על הקשר ההיסטורי של עם ישראל עם ארץ-ישראל. ממשלת המנדט התחייבה להעמיד את הארץ בתנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים שיש בהם כדי להבטיח את הקמת הבית הלאומי העברי, ובתחום זה על האדמיניסטרציה להתיעץ ולפעול בשותפות עם “סוכנות יהודית” שתתכונן לתכלית זו. באופן זה הושגו בשביל יישוב היהודים בארץ-ישראל הערובות המשפטיות שדרש הרצל. ואולם תקנות המנדט בנוגע לייסוד בית לאומי עברי הוגבלו על ארץ-ישראל המערבית ואין להם תוקף לגבי עבר-הירדן. הסוכנות היהודית, שדבר ייסודה נכלל במנדט, נתכוננה באופן מוחלט בשנת 1929, כשההסתדרות הציונית נתאחדה עם יהודים שאינם שותפים לה בתפיסה הציונית של לאומיות יהודית, אלא מעונינים בהתפתחות ארץ-ישראל כמרכז להגירה יהודית. ה“בלתי-ציונים” האלה מיוצגים אף הם ב“הסוכנות היהודית לארץ-ישראל” בלונדון ובירושלים. – בשנת 1935 יצא האגף הרביזיוניסטי, לאחר שלא עלה בידו להשיג מאת הקונגרס הציוני הסכמה לתכניתו בדבר “מדינה יהודית משני עברי הירדן”, מן ההסתדרות הציונית והקים “הסתדרות ציונית חדשה”, שאינה מיוצגת בסוכנות היהודית.

3. השפעת הציונות על חיי היהודים בתפוצות    🔗

באירופה המזרחית, שבה רווחת עדיין בקרב רוב בני-ישראל הכרת עצמיותם הלאומית והם שונים הרבה בשפתם ומנהגיהם משכניהם הנוצרים, נספחו היהודים בהתלהבות לתנועה המיועדה להוציאם לחירות מדינית ותרבותית, שנשללה מהם ברוסיה הצאריסטית. רק חלק מהשכבות העליונות המתבוללות עמדו מנגד, וכן קצת מהיהודים החרדים, שבשבילם היתה הציונות בלתי דתית וחילונית יתר על המדה.

באירופה התיכונית והמערבית באה הציונות לרוב היהודים באיחור זמן; הם הרחיקו לכת בדרך ההתבוללות משיוכלו לשוב. על אף האכזבות שנגרמו להם על ידי התחדשות האנטישמיות, קיווּ רובם, כי תנועה זו עתידה לחלוף ושיווי-זכויות גמור בוא יבוא. לקריאת הרצל על ייסודה של “מדינת היהודים” נענו כאן, בעיקר, מהגרים מאירופה המזרחית ותלמידי בתי-הספר העליונים שמצאו בציונות תשובה הוגנת לאנטישמיות של סביבתם. הציונות השיבה להם את כבוד עצמם, כבודם היהודי. מחוגי הסטודנטים עברה הציונות לשאר חוגי הנוער היהודי, וקצתם הסיקו את המסקנה ההגיונית ועלו לארץ-ישראל. האחרים, שלא יכלו או לא רצו לעשות כן, סייעו לפעולות ההסתדרות הציונית והשתדלו לחזק את ההכרה הלאומית היהודית בגולה על-ידי הפצת ידיעת היהדות, שיפור סדרי קהילות וכדומה. אילולא באה הציונות, כי אז היה רובו של הדור הצעיר באירופה המערבית והתיכונית פונה עורף ליהדות.

כל שהיהודים רחקו מהשפעות אירופה המזרחית ונפגעו פחות מן האנטישמיות, כן מיעטו להיענות לקריאת הציונות. בארצות-הברית נתפסו לציונות בעיקר המהגרים שנתחנכו באירופה המזרחית והביאו עמהם הכרה יהודית וידיעת היהדות. כנגד זה לא העמיקה הציונות לחדור בקרב הדור השני והשלישי להגירה. ומעטים הם עד מאד הציונים בין היהודים הגרמנים, שהגיעו לארצות-הברית במחצית השנה של המאה הי"ט ונתאמרקו לגמרי.

בשנת 1921 ייסדה ההסתדרות הציונית את “קרן היסוד” לשם אוסף תרומות מיהודי העולם לצרכי ארץ-ישראל (עליה, התישבות חקלאית, אשראי לתעשיה, חינוך וכיוצא בזה). מראשון לאפריל 1921 עד 30 בספטמבר 1938 תרמו יהודי ארצות-הברית 47% מהכנסות קרן זו, ויהודי בריטניה וקנדה ואפריקה הדרומית 18%. בסך-הכל תרמו יהודי כל העולם (חוץ מרוסיה המועצתית, שבה נאסר קיבוץ כספים למען הציונות), מאוקטובר 1917 עד ספטמבר שנת 1939 לקרן היסוד 8,965,000 לי“ש, ולקרן הקיימת לישראל – 4,556,000 לי”ש (או בערך 21 שילינג לנפש לשתי הקרנות). קרנות ציוניות אחרות (הדסה, ויצ"ו, אוניברסיטה וכו') קיבלו באותה התקופה תרומות בסכום של 6,318,000 לי"ש¹²⁰.

ליהודי אירופה המזרחית הפכה הציונות מתקוה עמומה או מרעיון מעורפל והיתה לתכנית מעשית, העשויה להתגשם, והיא ששימשה כנקודת-מוקד לכל שאיפותיהם לתקומה לאומית; מידה קיבלו חיי היהודים טעם ותוכן. לרבים מיהודי אירופה המערבית, ביחוד מהדור הצעיר, היתה הציונות כקריאת “הרף” בדרך להתבוללות; היא שהראתה להם את הדרך, בה יוכלו היהודים להגיע שוב לחיים עצמיים ולבצר להם מעמד בין העמים. במקום האדישות הקופאת, זו המציינת את חיי היהודים במוצאי המאה הי"ט, באה תנועה ופעולה. יתר על כן, עם הקריאה למאמץ משותף על-ידי ייסוד הסתדרות עולמית וכינוס קונגרסים עולמיים גרמה הציונות להתחדשות רגש האחדות של היהודים. היא הפכה את היהודים, שמקודם לא היו מסוגלים להתאחד אלא לשם התגוננות בלבד מפני אנטישמיות, לעדה המוכנה לקבל על עצמה פעולה חיובית, בנאית.

המדיניות האנטישמית בגרמניה הנציונלסוציאליסטית נתנה לתנועה הציונית דחיפה חדשה ואימתה מחדש את הרעיון המונח ביסודה. נתבדתה התקוה להשיג שוויון גמור, שעליו נאבקו חמישה דורות מיהודי גרמניה, וכתוצאה מזה זנחו רבים מהם את רעיון ההתבוללות הגמורה ופנו אל הציונות. למראשית 1933 עד אבגוסט 1940 יצאו כשבעים אלף יהודים, רובם בני הדור הצעיר, מגרמניה לארץ-ישראל. אחריהם באו עוד 10,000 יהודים בערך מצ’יכוסלובקיה, הונגריה ואיטליה, כשהאנטישמיות בנוסח הנאצי חדרה גם לארצות האלה בשנים 1939–1938. לרגל הכשרתם בתורת בעלי-תעשיה, רופאים, אמנים ואנשי-מדע תרמו היהודים האלה תרומה הגונה להתפתחות החיים הכלכליים והתרבותיים בארץ-ישראל. זו היתה להם נקודת-אור יחידה באופק חייהם הקודר תחת שלטון הנאצים.

האנטישמיות החדשה בגרמניה (וזו שבאה בעקבותיה באוסטריה, הונגריה, איטליה וסלובקיה) השפיעה גם על הלך-רוחם של יהודי ארצות אחרות. היא זעזעה את אמונם בחוסן מעמדם הפוליטי והכלכלי. אם יהודי גרמניה, שנחשבו לחלוצי היהדות, יכלו לאבד בן-לילה את הזכויות שנרכשו במשך מאה שנה, מהי הערובה שהם יינצלו? האופי הפרובלימטי של ההתבוללות בחינת פתרון לבעיה היהודית נחשף מחדש, והפתרון הציוני לבעיה זו נעשה מובן יותר ורכש לו הרבה בני-ברית חדשים.

 

פרק שמונה-עשר בנין הארץ    🔗

1. התפתחות כללית    🔗

עדיין לא נמסר המנדט הארצישראלי רשמית לאנגליה וכבר נתמנה על-ידי הממשלה הבריטית, בשנת 1920, סיר הרברט סמואל, נציב עליון לארץ-ישראל, והוא עמד במשרה זו עד שנת 1925. בשנות כהונתו הונחו היסודות הראשונים למודרניזציה של הארץ. בימי המלחמה כבר נבנתה מסילת-ברזל בין ארץ-ישראל ומצרים, ועתה הותקנה רשת שלמה של כבישים מתוקנים. הלשון העברית הושותה בזכויותיה אל הלשון הערבית והאנגלית כמצוּוה במנדט; הוחל בריפורמה של שיטת המכס והמסים; שירותי הבריאות, הייעור ורישום הקרקעות אורגנו על בסיס חדש לפי צרכי הזמן, וחוקת הארץ וסדריה הותקנה תיקון חדש. לערים ולכפרים הגדולים ניתנה אבטונומיה מוניציפלית. עם הסדרת האדמיניסטרציה, ששיפרה את הבטחון הכללי, עם הקמת בתי-ספר בשביל הערבים והתקנת שיטה הוגנת יותר של מסים חקלאיים, וכן על-ידי כניסה מרובה של בעלי-הון ומומחים יהודים, באה התקדמות ניכרת בהתפתחות התרבותית והכלכלית של הארץ. בשנת 1927 הונהג בארץ מטבע ארצישראלי, ושנים מספר לאחר מכן נבנה נמל משוכלל בחיפה. ביזמת היהודים ובהונם הוקמה תחנת-כוח הידרו-חשמלית על-יד הירדן, המספקת לארץ כוח ואור.

בעוד שכמעט כל שאר ארצות העולם סבלו ממשבר כלכלי חמור, הרי למשנת 1932 חלה בארץ-ישראל, כתוצאה מהעליה העברית והכניסה הרבה של הון עברי, גיאות שלא היתה כמותה. ריבוי הכנסותיה של הממשלה ממכס ומיסים הוא שנתן לה לאגור עודף של ששה מיליון לא"י, אבל המהומות שפרצו בשנת 1936 השביתו את הגידול הבלתי-פוסק והביאו שפל כלכלי לארץ.

2. פעולות כלכליות של היהודים¹²¹    🔗

בשנת 1897, היא שנת הקונגרס הציוני הראשון, נמנו בארץ-ישראל כחמישים אלף יהודים. עד שנת 1914 עלה מספרם לכדי 90,000–85,000, ולאחר שירד מספר זה בימי מלחמת העולם ועמד על 65,000 בשנת 1918, עלה שוב לכדי 83,000 בשנת 1922 ו-180,000 (17% מכלל האוכלוסים) בשנת 1931. בסוף שנת 1939 נאמד מספרם כדי 470,000, שהם 32,2% מכל האוכלוסה המיושבת (להוציא 67,000 בדוים), שהגיעה ל-1,460,000. בערך 76% מהם הם אשכנזים, כ-9% ספרדים ושאר 15% הם יהודי המזרח מתימן, עיראק, מרוקו, אירן, בּוכרה, סוריה וכו'.

ריבוי זה יסודו בעיקר בעליה. בשנות 1931–1923 עלתה הכניסה על היציאה במספר 70,000. אחרי זה גדלה העליה העברית לכדי 12,000 בשנת 1932; ל-40,000 בשנת 1933; 50,000 בשנת 1934, ו-61,000 בשנת 1935. מאז פחתה העליה, מחמת המאורעות בארץ ומחמת הגזירות שגזרו באירופה התיכונית והמזרחית על הוצאת כספים מן הארצות ההן, לכדי 30,000 בשנת 1936, 10,500 בשנת 1937, 12,900 בשנת 1938 ו-16,400 בשנת 1939¹²².

לפי חוקי העליה הארצישראליים שהיו נוהגים עד שנת 1937 מותרת הכניסה ליהודים בעלי הון של 1,000 לירה (במקרים מיוחדים גם 500 או 250 לירה) וכן לקרובים תלויים בתושבי ארץ-ישראל המסוגלים לפרנסם, ואילו עלית העובדים, המתפרנסים מעבודת ידיהם, מוסדרת על-ידי מיכסה הנקבעת אחת לחצי שנה הכל לפי סיכויי שוק העבודה (כושר הקליטה הכלכלית). רוב רישיונות-העליה שבתחום המיכסה נמסרים לסוכנות היהודית, והיא המחלקת אותם בין יהודי הארצות השונות. בשנת 1937 הגבילה הממשלה, על סמך המלצות הועדה המלכותית, את העליה העברית מכל הסוגים ל-6,000 לחצי שנה. הספר הלבן ממאי 1939 קבע עוד הגבלות חדשות (ע' לעיל עמוד 305).

נילווה לה לעליה זו זרם חזק של הון. מלבד שתי הקרנות הראשיות, קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל, אספו סכומים הגונים בשביל ארץ-ישראל: א) אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים; ב) הסתדרות הנשים הציוניות (ויצ"ו), שעמה נמנות 80,000 חברות והעוסקת בעיקר בהכשרת נערות לחקלאות ומשק-בית; ג) הסתדרות הנשים הציוניות “הדסה”, שיש לה 70,000 חברות בארצות-הברית והמחזיקה בעיקר בתי-חולים ומוסדות קרובים לאלה בארץ-ישראל. בזמן האחרון מטפלת “הדסה” גם בעלית הנוער היהודי מגרמניה ואוסטריה. – הסכום הכולל של התרומות למען בנין הארץ, משנת 1917 ועד סוף 1939, הגיע לכדי 19,850,000 לי“ש¹²³. נוסף לכך הושקעו בארץ-ישראל סכומים גדולים על-ידי כמה מוסדות ציבוריים חשובים, כגון פיק”א, הג’וינט, החברה הכלכלית לארץ-ישראל (Palestine Economic Corporation), וכן על-ידי חברות יהודיות פרטיות ועולים יהודים לשם קנית קרקע, נטיעת פרדסים, בנין בתים, הלוואות אפותיקאיות, השקעות במפעלי תעשיה, מסחר ותחבורה וכיוצא בהם. הסכום הכולל של ההשקעות הללו נערך כדי 40 מיליון לא“י בשנות 1931–1921 ו-50 מיליון לא”י בשנות 1938–1932.

מן השטח הכולל של הארץ, הנערך כדי 26,000,000 דונם (6,500,000 אקר), שחציו ניתן לעיבוד וכשליש ממנו מעובד בפועל, היו ברשות היהודים ביולי 1940 1,540,000 דונם, שמהם ראוּיים לעיבוד 90% (לעומת 400,000 דונם בשנת 1920). בערך 525,000 דונם מקרקע היהודים הם קנינה של הקרן הקיימת לישראל. בשנת 1914 מנתה האוכלוסיה העברית הכפרית 12,000 נפש, ומספר הישובים החקלאיים היה 44; בסוף יולי 1940 נמנו 260 ישובים חקלאיים עם אוכלוסיה של 120,000 נפש, שמהם נתפרנסו 65,000 מחקלאות (בכלל זה 20,000 פועלים חקלאיים שכירים והתלויים בהם), מכל המשקים המבוססים על המשק המעורב והנתמכים על-ידי המוסדות הלאומיים (בעיקר על-ידי קרן-היסוד) היו 78 קבוצות או קיבוצים שמנו 19,500 תושבים; 46 מושבי-עובדים כללו 10,800 נפש; יתר המשקים היו בידי אנשים פרטיים או חברות פרטיות והתעסקו בעיקר בפרדסנות. חלק גדול מעמק יזרעאל, הגדול בעמקי הארץ, ומעמק זבולון נרכש על-ידי יהודים משנת 1921 ואילך, ולאחר שטייבו אותם והשביחום, על-ידי ייבוש ביצות, קדיחת בארות ובנין כבישים, כוּסוּ העמקים האלה ישובים פורחים. באיזור חוף הים היו בשנת 1923 בערך 30,000 דונם מטעי הדר, שמהם נמצאו ברשות היהודים 10,000 דונם; ואילו בשנת 1938 עלה שטח הפרדסים לכדי 300,000 דונם, ומהם היו 160,000 קנין היהודים. בשנת 1939–1938 נשלחו לחוץ-לארץ כחמישה-עשר מיליון תיבות הדרים (למעלה ממחציתם, בשווי של מיליון לא"י בערך, על-ידי בעלי-מטעים יהודים). הענף החקלאי החשוב ביותר הם מטעי-הדר הנמצאים באיזור חוף הים, ואילו ביתר חלקי הארץ פיתחו המתישבים היהודים את המשק המעורב, היינו ענף החלב, ענף הלול, גידולי תבואה ומספוא, כרמי גפנים, ירקות, עצי-פרי שונים, כוורנות וגידול-צאן. יתרונו של המשק המעורב בכך, שהוא יכול למכור את תוצרתו בתחומי הארץ גופה, בעיקר על-ידי החברה השיתופית לשיווק “תנובה”, שהיה לה בשנת 1939–1938 מחזור של 585,000 לא“י. – המכון לחקר החקלאות ברחובות (מקודם: תחנת-הנסיונות החקלאית), שנוסד על-ידי ההסתדרות הציונית בשנת 1922, מבקש דרכים לתיכון החקלאות, שיפור שיטות העיבוד על-ידי ברירת זרעים, הדברת מזיקי הצמחים ובעלי-החיים וסיוע למתישבים בעצה והדרכה. – המכון לחקירה ע”ש דניאל זיו, שנוסד ברחובות בשנת 1934 עוסק בהנהלת ד"ר חיים וייצמן בחקירה מדעית של הבעיות הכרוכות בשימור ובעיבוד תעשייתי תוצרת חקלאית.

סיר ג’ון הופּ סימפסון הכיר ביתרונה של ההתישבות החקלאית בארץ-ישראל: “כל מוסד המטפל בהגירת פליטים ייטיב לעשות בחקרו את הטכניקה של המוסדות האחראים להתישבות בארץ-ישראל”¹²⁴. ואולם יותר מטיב האירגון והטכניקה סייעה להצלחת ההתישבות החקלאית בארץ-ישראל העובדה, כי המתישבים, כפי שכבר נזכר בפרק ט', רואים בחקלאות לא מקור מחיה בלבד, אלא בעיקר יסוד לבנין הבית הלאומי, ומכאן שואבים הם את ההתלהבות הגוברת על הקשיים של כל תחילת מעשה. העבודה החקלאית בארץ-ישראל נאצלה ו“קוּדשה”; היא נחשבת לאחד מעמודי-התווך בבנין הבית הלאומי. והוא ההבדל העיקרי שבין ההתישבות החקלאית בארץ-ישראל ובין ההתישבות בארגנטינה או ברוסיה המועצתית, במקום שיישוב היהודים בחקלאות מכוון רק להטבת מצבם הכלכלי.

ומה בחקלאות חלה התקדמות אף בתעשיה כך. התעשיה מרוכזת בעיקר בחיפה ובתל-אביב ופרבריהן. בשנת 1920 נתפרנסו מן התעשיה, המלאכה ומקצועות הבניה בערך 10,000 יהודים (ובכללם התלויים), ואילו בשנת 1937 נערך מספרם:

במלאכה ותעשיה כדי 30,000 מפרנסים עם 40,000 תלויים

בענפי הבניה " 10,000 " " 30,000 "

בסך-הכל 40,000 מפרנסים עם 70,000 תלויים

מוּצרי התעשיה העיקריים הם: מלט, שאר חמרי בנין, קמח, יין, שמן, סבון, אריגים, בגדים, רהיטים, סיגריות, חמרי רפואה, שוקולדה וחפצי-מזכרת; מקום חשוב תופסים גם ענף הבניה ומלאכת הדפוס. בשנת 1937 התקיימו 5,606 מפעלים יהודיים, מהם 1,556 בתי-חרושת ובתי-מלאכה גדולים ו-4,050 בתי-מלאכה קטנים. ערך התוצרת הגיע בשנת 1936 לכדי 9,109,000 לא“י, ההון המוּשקע עלה לכדי 11,637,000 לא”י, והמשכורת והשכר ששולמו – בערך לכדי 3,000,000 לא"י.

חברת החשמל לארץ-ישראל, המייצרת חשמל בתחנה ההידרו-חשמלית על שפת הירדן ובכמה תחנות-עזר, הגדילה את ממכר החשמל מ-5 ושליש מיליון קילובט בשנת 1931 עד כדי 84 מיליון קילובט לערך, בשנת 1939.

תל-אביב, הגדולה בערי הארץ, נוסדה בשנת 1908 כפרבר של יפו. רק אחרי מלחמת העולם התפתחה ובמהירות כזו, שבשנת 1940 נמנו בה 180,000 תושבים (כמעט כולם יהודים), יותר מכפליים ממספר התושבים ביפו. בשאר הערים ישבו בשנת 1939, דרך אומדנה:

בעיבורן של ירושלים, חיפה וטבריה נבנו שכונות עבריות גדולות בהתאם לדרישות הבנייה המודרנית של ערים.

מלבד החקלאות והתעשיה הרי גם התיירות משמשת מקור הכנסה ליהודים (וכן לערבים). בשנת 1935 ביקרו בארץ-ישראל 107,000 תיירים, מהם 36,000 יהודים. הרבה בתי-מלון מודרניים נבנו בתל-אביב, ירושלים ועל הר הכרמל בחיפה. מקומות-מרפא נוסדו בטבריה (“חמי טבריה” הנודעים) ועל שפת ים-המלח. הנמל המודרני בחיפה והמזח החדש בתל-אביב הפחיתו או ביטלו לגמרי את הקשיים הקודמים בהעלאתם של נוסעים וסחורות. תחנות התעופה בלוד ובחיפה מקשרות את ארץ-ישראל עם קווי האויר הראשיים בעולם.

חשיבותו של המסחר ליהודי ארץ-ישראל פחותה מחשיבותו בארצות אחרות, מאחר שצרכי האוכלוסים הערבים מועטים והם באים על סיפוקם מידי סוחרים ערביים; הסוחרים היהודים מספקים כמעט רק את צרכי היהודים בלבד. לפי חקירה שנערכה בשנת 1937 היו 17,545 יהודים בעלים ועוזרים עוסקים במסחר הקמעוני ו-2,996 במסחר הסיטוני. – חלק ניכר מן היהודים עסוקים באומנויות חפשיות, בפקידות הממשלה ובמשטרה.

קו אפייני בחייה הכלכליים של הארץ הוא ריבוי הקואופרטיבים העברים. בסוף שנת 1938 נמנו 882 (לעומת 123 קואופרטיבים ערביים) ולהם כמאה אלף חברים והון מניות של 1,700,000 לא"י. החשובים שבהם הן 94 האגודות השיתופיות לאשראי, הכוללת בערך 89,000 חבר. חוץ מזה קיימות צרכניות, אגודות יצרנים לשיווק תוצרת חקלאית, אגודות שיתופיות לבנין בתים, להובלה וכו'¹²⁵. בין הישובים החקלאיים מרובים הקיבוצים והקבוצות. מפני חלקם הגדול בישוב העברי ואירגונם הטוב נודעת לפועלים השפעה מרובה בחיים החברתיים של הישוב. בבחירות לכנסת ישראל בשנת 1931 השיגו הפועלים כמחצית מספר כל הקולות.

הפעולות הכלכליות של היהודים בארץ-ישראל חשיבות כפולה ומכופלת להן, מפני שנעשו ותוקנו על אף הקשיים המרובים הנובעים ממחירי-הקרקע הגבוהים, מסעיף 18 של חוקת ארץ-ישראל וכן מן הפוליטיקה המשקית הכללית של הממשלה. אשר למחירי הקרקע מציין הדין-והחשבון של ועדת-החלוקה הבריטית משנת 1938 (עמ' 84) לאמור: “הערבים רואים את היהודים כזרים… המסוגלים ומוכנים להוציא כסף בלי שים לב לערך התמורה, ובלבד שיוכלו לרכוש קרקע הנמצאת בידי ערבים על מנת ליישב עליה יהודים”. מאחר שהיהודים לא קיבלו כמעט כל קרקע מידי הממשלה, היה להם לקנות קרקע פרטית ולשלם במחירה פי שנים ושלושה מכפי שעולה קרקע מסוג זה בסוריה או בקפריסין. סעיף 18 של המנדט מעניק לכל המדינות המסוּנפות לחבר-הלאומים זכות ההעדפה היתירה לגבי היבוּא שלהן לארץ-ישראל (זכות זו אינה חלה על המדינות שהיו מקודם ברשות תורכיה האסיאתית). מדינה שאינה קונה כלל סחורות מארץ-ישראל, וכנגד זה מכניסה אליה הרבה סחורות, אינה משלמת מכס יותר גבוה ממדינה המרבה לקנות מתוצרת הארץ. היבוּא הארצישראלי הגיע בשנות 1938–1935 בערך לכדי מיליון לא“י לשנה, והיצוּא לכדי 5 מיליון לא”י, ומזה כארבעה מיליון פרי ההדר. אילו היתה ארץ-ישראל זכאית לכרות חוזי-מסחר כרצונה וכפי שיקול דעתה, אפשר היה להשתמש בעודף-היבוּא הגדול כבאמצעי הגון להגדלת היצוּא. סעיף 18 הוכנס לחוקת ארץ-ישראל בשעה ששלט עדיין בעולם עקרון המסחר החפשי ביחסי-הכלכלה הבינלאומיים. בינתיים נדחה ברוב הארצות עקרון זה מפני שיטה של מכסי-מגן, מיכסות ומונופולים ממשלתיים. על-ידי זה ניתן להן למדינות נשק מובהק ובדוק להגנת משקן, ואילו ארץ-ישראל עומדת בפניהן מחוסרת כל הגנה, ודלתותיה פרוצות לסחורות חוץ.

נוסף לכך היתה הממשלה נותנת דעתה במדיניות הכלכלית שלה קודם כל על צרכי הערבים. מאחר שהערבים ממעטים בעסקי תעשיה, הרי אין להם כל ענין בהטלת מכסי-מגן על מוּצרי התעשיה. כצרכנים מעונינים הם בתוצרת תעשיתית זולה. התעשיה העברית מוכרחה להאבק קשות כדי להשיג לפחות אותו מינימום של מכסי-מגן. שבלעדיו אין לייסד תעשיות חדשות בשום ארץ. גם החקלאים היהודים סובלים עד היום מן העובדה, כי הארצות השכנות, שרמת החיים בהן נמוכה ביותר, מכניסות לארץ-ישראל תוצרת חקלאית (ביצים, עופות, ירקות) במחירים זולים מאוד.

מגדלי ההדרים, השולחים את רוב תוצרתם לאנגליה, מתקפחים על-ידי זה שפרי ההדר הארצישראלי אינו נהנה בשוק האנגלי מיתרונות ההעדפה הקיסרית, שניתנו לפי חוזה אוֹטווה משנת 1932 לכל מדינות הקיסרות הבריטית. תעריף המכס הבריטי מהנה, למשל, את פרי ההדר של קפריסין ואפריקה הדרומית במכס נמוך מזה הנהוג לגבי הדרי ארץ-ישראל. המאמצים להכניס גם את ארץ-ישראל לתחום ההעדפה הקיסרית עלו עד כה בתוהו, לפי שנתקלו בנימוקים משפטיים ובהתנגדות המדינות הנהנות מיתרונות אלה.

3. חינוך ותרבות    🔗

הגדול בהישגי התרבות של יהודי ארץ-ישראל הוא תחית הלשון העברית. תפקיד זה לא היה מן הקלים ביותר, לפי שמבחינה מעשית היו לשונות המהגרים (רוסית, פולנית, גרמנית) או הלשון הערבית יותר נוחות לשימוש מאשר הלשון העברית, שרק מועטים דיברו בה כבלשונם היחידה. ואולם הלשון העברית כדבק לאומי היתה בחינת הכרח, והיא שעמדה לה להתגבר על השיקולים והחשבונות המעשיים. וכך נעשתה לשון-הדיבור של הדור הצעיר בארץ. נוסף לעברית נלמדת הלשון האנגלית, כראשונה בין הלשונות הזרות, בכל בתי-הספר התיכונים בארץ-ישראל. בדרך כלל רבתה ידיעת האנגלית בין יהודי הארץ, שצריכים יהיו, דוגמת שאר העמים הקטנים, לדבר חוץ מבלשונם הם גם באחת הלשונות המתהלכות בעולם.

ב-622 בתי-הספר העבריים (הציבוריים והפרטיים), ביקרו בשנת 1937/38 71,376 תלמידים – 36,474 בנים ו-34,902 בנות (עי' פרק 14). 49,920 מהם בקרו ב-395 בתי-הספר הציבוריים הנתמכים על-ידי הועד-הלאומי, שבהם לימדו 1,888 מורים¹²⁶. מ-49,920 התלמידים הנ"ל למדו 7,503 בגני ילדים, 36,685 בבתי-ספר עממיים, 4,599 בבתי-ספר תיכונים, 1,133 בבתי-מדרש למורים ולמורות ובבתי-ספר טכניים ומסחריים. בתוך רשת בתי-הספר העממיים קיימים שלושה זרמים: זרם “המזרחי” עם 12,057, זרם הפועלים עם 8,896, והזרם הכללי עם 28,967 תלמידים.

נוסף ל-49,920 התלמידים הנ"ל נמצאו 21,456 תלמידים ביתר בתי-הספר היהודיים, שנתמכו על-ידי חברת “כל-ישראל חברים”, ה-Anglo Jewish Association, “אגודת ישראל”, ומוסדות יהודיים אחרים או פרטיים. גם בבתי-הספר האלה היתה הלשון העברית השפה היחידה או המכריעה, ורק 1,048 תלמידים יהודים (688 בנים ו-550 בנות) ביקרו בבתי-ספר בלתי-יהודים שנתמכו בעיקר על-ידי מוסדות נוצריים זרים.

הועד הלאומי הוציא בשנת ת“ש למען החינוך 434,000 לא”י; מהסכום הזה שולמו בערך ארבע-חמישיות על-ידי הישוב, בעיקר בצורת שכר-לימוד, בעוד ש-52,000 לא“י הוקצבו מטעם ממשלת ארץ-ישראל ו-40,000 לא”י על-ידי הסוכנות היהודית.

יהודי ארץ-ישראל הצליחו להתארגן בהסתדרות לאומית נבחרת, היא “כנסת ישראל”, המוּכרת מטעם הממשלה בחינת בא-כוח של ישראל בתחום עניניהם הדתיים, התרבותיים והישוביים, ויש לה סמכות להטיל מסים על חבריה. החרדים הקיצוניים ב“אגודת ישראל”, נשארו עד כה מחוץ לכנסת ישראל, מפני שאין זו עומדת לפי דבריה של “האגודה” על טהרת עקריה של מסורת ישראל.

עם תחית הלשון העברית עברו הרבה סופרים עברים מתפוצות הגולה לארץ. בשנת 1937 היו בארץ-ישראל, דרך אומדנה, 285 סופרים עברים, שהם 75 למאה מכל הסופרים העברים בעולם. ארץ-ישראל נעשתה, איפוא, מרכז הספרות והעתונאות העברית; מופיעים בה חמישה עתונים יומיים והרבה כתבי-עת. גם התיאטרון העברי הכה שרשים בארץ והתקדם הרבה מאחרי המלחמה. החשובות בלהקות הדרמטיות הן “הבימה” ו“האוהל”. נטית היהודים למוסיקה הביאה לידי ייסודם של כמה בתי-ספר לנגינה, וגדולי המוסיקאים היהודים בעולם מרבים לבקר בארץ. ביזמת ברוניסלב הוּבּרמן נוסדה תזמורת סימפונית עברית, שהשתתפו בה כמנצחים טוֹסקניני ושאר אמנים נודעים. ייסוד בית-החולים הגדול המסונף לאוניברסיטה העברית, הקמת המכון לחקירת הסרטן, וכן העובדה, כי בשנים האחרונות השתקעו בארץ הרבה רופאים נודעים, ביחוד מברלין ווינה – כל אלה עשויים להפוך את ארץ-ישראל למרכז רפואי בשביל יהודי כל העולם וכן לחולים לא-יהודים במזרח הקרוב.

התנאים המיוחדים, בהם גדל הנוער העברי בארץ, פיתחו בו סגולות-אופי חדשות. הוא השתחרר מן הפחד ומרגש הנחיתות ונעשה אמיץ ונכון-רוח. יהודי הגולה, הכפופים לשלטון זר ללא כל הגנה, ידעו אומץ זה רק בצורתו הפסיבית: לשאת בסבל. בימי האינקביזיציה בחרו לתת גופם למענים, שקשרום בחבלים לחים לעמוד-העינויים על מנת שיאוּכלו לאט-לאט באש, מאשר להתנכר לאמונתם. ואולם לא היה בידם לפתח אומץ-לב במובן האקטיבי. המלחמה, זו העילה השכיחה ביותר לגילוי גבורה, לא נגעה בישראל במישרין אלא בעקיפין: נתונים היו לפגעיה ולא לגבורתה. וכך עמדו על סף הזמן החדש, מוכי-פחד וחסרי נטיה להאָבקות שהיא, בעוד שבין הנוצרים רווחים היו אומץ-לב אישי ורוח מלחמה. אמנם בעשרות השנים האחרונות, בימי הפרעות באירופה המזרחית, נתארגן הנוער היהודי לשם הגנה עצמית ובמקרים רבים אף הדף את התוקפים אחור. במלחמת העולם גילו הרבה יהודים, מתוך התלהבות נאמנה לארץ מולדתם, רוח עוז וגבורה. ואולם במידה לאין-ערוך גדולה יותר נתפתחה בימינו רוח הגבורה בארץ-ישראל. כאן שוב ניתנה ליהודים ההזדמנות – זו הפעם הראשונה לאחר פיזורם בין האומות – להתלכד ולעמוד על נפשם ורכושם, באירגונים שנוצרו בכוח עצמם ובהנהלת עצמם. כאן הם מרגישים את עצמם כמשמשים אידיאה גדולה. במקום הוקרת החיים המסורתית, הנוטה לזהירות ולבריחה מפני הסכנה, באה ההכרה, שהעיקר הוא לא לשמור על החיים בכל נסיבות שהן, אלא להפיק מהחיים מכסימום של הישגים, ואפילו אם הם כרוכים בסכנות רבות. בשום מקום אין אחוז צעירי ישראל, המוכנים לעמוד בסכנות והרפתקאות ולהשליך נפשם מנגד, מרובה כל כך כבארץ-ישראל. רוב הדור הצעיר בארץ מעמיד טיפוס יהודי חדש, מעין טיפוס המכבי מלפנים.

4. שאיפות לריפורמה סוציאלית    🔗

עוד בימי הרצל הכריזו הציונים, כי אין ליהודים להעתיק לארץ-ישראל את כל התנאים הכלכליים והסוציאליים של חייהם בתפוצות, בין שקיבלו אותם ברצון ובין שהוטלו עליהם על כרחם; עם השתנות מעמדם המשפטי והרכבם המקצועי מן ההכרח, שישתנה גם המוסר החברתי שלהם. מכאן רעיון הקרן הקיימת לישראל: לרכוש קרקע בחינת קנינו של עם ישראל כולו כדי לגדור בפני ספסרות בקרקעות ובפני התעשרות יחידים על חשבון הכלל. כמו-כן הציע הרצל יום עבודה של שבע שעות, התישבות קואופרטיבית בכפר, שוויון פוליטי לנשים וכדומה. מגמה סוציאלית זו, שהיתה טבועה בציונות מראשיתה, נתחזקה ועצמה על-ידי שחלק גדול מהעולים היו צעירים, שנתחנכו ברוסיה בתקופת התסיסה הסוציאלית החזקה שלאחר שנת 1905. סבורים היו הללו, כי חיים לאומיים חדשים פירושם ריפורמה סוציאלית; דרישתם היתה, שארץ-ישראל תיבנה לא דרך חיקוי הקפיטליזם האירופי או האמריקני, אלא על פי שיטה סוציאלית הוגנת יותר. נושאת הרעיון הזה היא “הסתדרות העובדים העברים הכללית”, שנוסדה בשנת 1920 כהסתדרות מקצועית וחבריה הם פועלים מכל הזרמים הפוליטיים. הגדולות שבמפלגות המדיניות של הפועלים, “אחדות העבודה” המרכסיסטית ו“הפועל הצעיר” שנזקק פחות לדוקטרינות, נתמזגו בשנת 1930 למפלגה אחת, “מפלגת פועלי ארץ-ישראל”, המסונפת לאינטרנציונל הסוציאליסטי השני. מלבד זה קיימות עוד מפלגות מדיניות של פועלים: הקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר”, הדורש יותר מסקניות ומסירות למרכסיזם והעומד על בסיס של עבודת הגשמה קונסטרוקטיבית, ו“פועלי-ציון” (שמאל), המייצגים את האגף הקיצוני בתנועת הפועלים. בתוך תחומי ההסתדרות הציונית דורשת תנועת הפועלים הלאמת הקרקע, הרחבת השיטה הקואופרטיבית בפעולת ההתישבות, יום עבודה של שמונה שעות, איסור עבודת ילדים, שכר הוגן, שיטת-מסים פרוגרסיבית, חינוך חינם וכיוצא בזה. היא דוגלת ברעיון הייצור הקולקטיבי בחקלאות, במקום שהדבר רצוי למתישבים (קיבוץ וקבוצה), אבל אין היא מתנגדת להתישבות אינדיבידואלית, בתנאי שהמתישב יעבד את משקו בעזרת בני משפחתו, בלי להיזקק לעבודה שכירה. א. ד. גורדון (נפטר בדגניה בשנת 1922) היה שליחו של רעיון העבודה, העובר כחוט השני באורח חייו ובכתביו: היהודים, שהורחקו מעבודת-כפים, חייבים לשוב אליה. בינואר 1940 נמנו בארץ-ישראל 115,000 פועלים, ומהם היו 85,000 (בכללם 11,500 פקידים ובעלי אומנויות חפשיות ו-6,000 חברי הסתדרות הנוער העובד, פרט ל-29,000 נשי החברים) מאורגנים בהסתדרות העובדים הכללית. ה“הסתדרות” מכלכלת “קופת חולים” משלה, בתי-חולים, בתי-הבראה, מרפאות, תיאטרון, בתי-ספר, ספריות, בנק פועלים, אגודות אשראי ולשכות-עבודה. היא הצליחה להעלות את רמת-החיים של העובד העברי מעל לרמה הממוצעת בארץ. כמו-כן עלה בידה, על אף היעדרן של תקנות חוקיות, להנהיג שמונה שעות עבודה בתעשיה ובמשק המטעים, לבטל בתחום השפעתה את עבודת הילדים וליצור ישובים קולקטיביים וקואופרטיביים בחקלאות והרבה מפעלים קואופרטיביים במלאכה, בניה, שיכון ותחבורה. בכל הבחינות האלה מהווה ארץ-ישראל ניגוד גמור לארצות השכנות, שבהן נהוגים שכר-רעב, זמן עבודה בלתי-מוגבל ועבודת ילדים.

מתוך ההכרה, כי בתנאים הקיימים הכרחי הוא ההון הפרטי לשם פיתוח הארץ, אין תנועת הפועלים מתנגדת לפעולה קפיטליסטית פרטית. ואולם היא דורשת, שאפשרויות העבודה שנוצרו על-ידי ההון העברי ישמשו להעסקת פועלים עברים ושאלה יקבלו שכר המבטיח רמה מינימלית של קיום תרבותי. דרישות אלה הושגו בתעשיה ובמידת-מה במושבות המטעים, אף במקום שיש למעבידים אפשרות לקבל פועלים לא-יהודים בשכר נמוך. סטיה זו מן העקרונות הכלכליים מצד חלק מהמעבידים מתבארת מתוך זה, שרובם עלו לארץ מטעמים ציוניים ולא מנימוקים כלכליים בלבד, והם רואים חובה לעצמם ליצור עבודה לשאר היהודים ולעולים החדשים. העתיד יראה, אם הענינים הלאומיים המשותפים של המעבידים והפועלים יהיה בהם כדי יישוב הניגודים הכלכליים, ואם לנוכח ההתחרות מצד המעבידים שאינם יהודים בארץ ומחוצה לה ירצו ויוכלו המעבידים היהודים להיענות לדרישות הפועלים היהודים. עד כה יכלו קצת מעבידים יהודים לשלם שכר יותר גבוה מפני שהיו להם שווקים נוחים לתוצרתם, או מפני שהלקוחות היהודים שילמו בעד תוצרת עברית מחירים יותר גבוהים מאשר בעד תוצרת לא-עברית מאותו סוג. ואולם אין בזה משום בסיס בטוח או קבוע. התעמולה לתוצרת עברית אין כוחה יפה בסחר היצוא, ובה בלבד אין ליישב את הבעיה, כיצד להשלים בין דרישת הפועל העברי לשכר מינימלי הוגן ובין חוקי ההתחרות החפשית בעולם הרכושני. ייתכן, שיימצא פתרון חלקי על-ידי שהפועלים העברים יסתגלו לדרכי התזונה המקומיים וינמיכו את הוצאות-המחיה שלהם על-ידי הרחבת רשת האגודות הצרכניות, באופן שעם פחיתת השכר הנומינלי לא ימעט שכרם הריאלי. מצד שני, עם התקדמות ההתפתחות של הארץ, תעלה גם רמת-החיים של הפועלים הערבים ובעקבותיה הדרישה לשכר יותר גבוה, ויתכן שברוב הימים ייפגשו שיעורי השכר של יהודים ושאינם-יהודים באמצע. ואולם אף פתרון זה לא ייתכן אלא אם כן תימנע הגירה של פועלים זרים מהארצות הסמוכות לארץ-ישראל או שארצות אלו תעלינה אף הן לרמת החיים ולשיעורי השכר הנהוגים בארץ.

5. בעיות הדת    🔗

עד שנת 1880 היו יהודי הארץ חרדים קיצוניים, רובם מתוך הכרה דתית פנימית וקצתם מפני שהרבנים מאיימים היו על היהודים המתקדמים בחרם. באותה התקופה חיו רוב היהודים (“הישוב הישן”) על נדבות שהיו שולחים להם מכל קצווי העולם, על מנת שיעסקו בתלמוד-תורה. עובדה זו כשלעצמה שימשה תריס בפני התפרצותה של רוח זרה.

היהודים הלאומיים (הישוב החדש), שבאו לארץ משנת 1882 ואילך ושהיו ברובם רחוקים מן היהדות המסורתית, היו בתחילה מיעוט קטן בתוך הישוב הישן. עוד בשנת 1914 נמנו כשני שלישים מבין 85,000 מבין 85,000 יהודי הארץ על האורתודוכסיה הישנה, ורק שליש אחד על האגף הלאומי המתקדם. ואולם יחס זה נתערער מיסודו על-ידי מלחמת העולם. הזקנים שבערים סבלו איומות ורבים מתו, ולאחר 1918 התחילה עליה גדולה של יהודים שאינם אדוקים. בשנת 1922 היו כמחצית יהודי הארץ אדוקים, ובשנת 1940 רק כחמישית. היהודים האדוקים יושבים בעיקר בירושלים, שבה מהווים הם כמחצית הישוב העברי. רוב מנינם וראשי המדברים בהם הם יוצאי אירופה המזרחית ורבים עודם מדברים אידיש, אבל עליהם נספחו גם קצת יהודים ספרדים ומזרחיים. הישוב החדש אינו בעל דעה אחת בעניני דת ומסורת. אף-על-פי שהרוב פרש מן המסורת ואפשר למצוא ביניהם כל הדרגות של היהדות ה“פרוגרסיבית”, נמצא בישוב מיעוט הנמנה עם מפלגת “המזרחי” הציונית, המדגישה, בניגוד לאורתודוכסיה הבלתי-ציונית, את האופי הלאומי של חיי היהודים, אלא שמבקשת היא למזג אותם עם מסורת הדת.

דת ישראל מעורה בארץ בחיים הלאומיים. צורות ישנות בחיי היהודים, שבטלו באירופה במקצת או לחלוטין, קמו לתחיה בארץ-ישראל: שמירת השבת והחגים החלים כאן בתקופות השנה ובעונות החקלאות המתאימות, השימוש בעברית בלבד בעבודת אלהים וכן בחיי הציבור, האופי העברי של בתי-הספר, התהוות כפרים וערים עברים בעלי שלטון אדמיניסטרטיבי ותרבותי עצמי. האופי האֶתי של עבודת הבנין הלאומי מסייע להתעוררות כוחות יצירה בדת. החיים הדתיים החדשים עלולים להמשיך להשתזר לתוך חוטי המסורת הקדומה בארץ-ישראל ולהחזיר לכמה דברים את טעמם ובסיסם שאבדו להם בגולה. כמה סמלים וטכסים שבים לתחיה, בעוד שאחרים בטלים והולכים. המנהגים הדתיים מסתגלים והולכים לתנאים החדשים. כדרך שההכרח להתגונן בארצות הזרות מפני נשואי-תערובת וטמיעה כפה עליהם בראשית פיזורם שמירה מדוקדקת ועשיית סיג לסיג למנהגים ולתקנות, שהיה בהם כדי להבדיל ולייחד את ישראל בין העמים, כן פותחת שיבתם מארצות הגולה והתרכזותם בארץ את האפשרות להקל במקצת את עוּלם של החוקים האלה, מפני שפסק או נחלש הצורך בהם. כדי להיות מוּכר כיהודי בארץ או לבטא את הזיקה ליהדות, אין צורך בחוקים אלה.

המשפט היהודי מתיר לרב או לכמה רבנים לכנס בארץ-ישראל סנהדרין של גדולי חכמי ישראל, שתהא רשאית לשנות החוקים הקיימים או לפתחם. בראשית המאה הט"ז עשה הרב יעקב בירב מצפת נסיון לכנס סנהדרין, ולא הצליח. ספק הוא, אם נסיון כזה יצליח יותר בעתיד. ואולם החיים היהודיים בארץ-ישראל יוסיפו, תוך כדי שמירת התמצית של אמונת הייחוד והמוּסר היהודי, לשנות ממסורות היהודים ומנהגיהם, כדי לסגלם לצרכים החיוניים של ימינו. תיקונים אלה, שיהיו נובעים מתוך חיים יהודיים אינטנסיביים, משקלם יהיה מרובה משל כל התכניות לתיקונים המוצעות על-ידי רבנים ותלמידי-חכמים והם עלולים להביא לידי תחיה אמיתית של דת ישראל. יתכן, שעם גידול ערכה של ארץ-ישראל תקבל עבודת-היצירה שתיעשה כאן בתחום הדת, אישור מטעם יהודי כל העולם ותשחרר את היהדות מן הקרע הדתי של ימינו.

6. כמה יהודים מסוגלת ארץ-ישראל לקלוט?    🔗

ארץ-ישראל, ששטחה עולה לכדי 26,000 קמ“ר, מאַכלסת בשנת 1940 בערך 1,550,000 נפש (ובכללם 67,000 בדוים), היינו 60 נפש על קמ”ר. לעומת זה יושבים:

נמצא, כי ארץ-ישראל רחוקה עדיין מרחק רב מצפיפות האוכלוסים שבארצות אלו.

הוא הדבר לגבי השטח הניתן לעיבוד. בארץ-ישראל, שיש בה בערך 12,000 קמ“ר קרקע ראויה לעיבוד, יושבים על כל קמ”ר משטח זה 129 נפש וכנגד זה:

בזילנד החדשה – – – 184

בהודו – – – – – – – 205

בגרמניה – – – – – – 305

במצרים – – – – – – 452

בבלגיה – – – – – – 640

בשווייץ – – – – – – 772

בבריטניה הגדולה – 800

בהולנד – – – – – – 802

ביפן – – – – – – 993

במאות השנים הקודמות, כשהאוכלוסין ניזונים היו בעיקר מתוצרת משקם, שימש השטח הניתן לעיבוד חקלאי גורם מכריע לגבי האפשרות להתרבות האוכלוסים. בימינו, בתקופת הסחר הבינלאומי העצום, נשתנה הדבר מעיקרו. הגבול לריבוי האוכלוסים בארץ-ישראל ייקבע, לפחות בעשרות השנים הבאות, על-ידי התנאים הפוליטיים, זרם ההון והיזמה הכלכלית של התושבים יותר מאשר על-ידי שטח קרקעה. כשהארץ תבוא אל המנוחה וליהודים תינתן שוב האפשרות, זו הנמנעת מהם בהרבה ארצות, לעלות לארץ-ישראל עם רכושם ולנצל את נסיונותיהם האירופיים לטובת משקה, הרי תוכל הארץ לקלוט המוני עולים. חקלאותה מסוגלה עדיין להתפתחות רבת-היקף. דוקא בשנים האחרונות הוברר, כי הגשמים המרובים היורדים בארץ, שזרמו עד כה ממעל לקרקע או מתחתיה אל הים, ניתנים (על-ידי קידוח עמוק ואולי באמצעות סכרים) לשימוש לשם השקאה. על-ידי זה יוּתן להרחיב את שטח השלחין, התופס עתה רק 400,000 דונם, עד כדי 3–2 מיליון דונם ולהרבות את ההכנסה מכל דונם, לעומת ההכנסה הנוכחית, פי ארבעה או פי חמישה. כל איזור החוף המגיע בשטחו ל-2 מיליון דונם (2,000 קמ"ר) והמוכשר כמעט כולו להשקאה, יוכל ליהפך לגנים ושדות-ירק רצופים, עם שלשלת בלתי פוסקת של נקודות חקלאיות, וחמש ערי חוף (חיפה, חדרה, נתניה, הרצליה, ותל-אביב-יפו), העוסקות בתחבורה ימית. היות ועשרים דונם אדמת שלחין מספיקות למשפחה חקלאית, שטח שפת הים מוכשר (אם נוסיף גם את הישוב התעשיתי בערים) לפרנס לא רק את האוכלוסיה הנוכחית בת חצי מיליון, אלא מספר כפול מזה ואף יותר. ודאי, ניצול אוצרות המים לשם השקאה לא ייתכן אלא אם כן יימצא ההון, הרצון והכשרון להחלפת החקלאות האכּסטנסיבית בחקלאות אינטנסיבית וכשאפשר יהיה לשווק את התוצרת בארץ ומחוצה לה, מתוך התחרות עם שאר ארצות הייצור, במחירים נושאי-ריוח. ואמנם נסיונות ההתישבות העברית בשלושים השנה האחרונות הוכיחו, כי היהודים יכולים להביא לארץ את ההון ואת הסגולות הדרושים לחקלאות אינטנסיבית. במקום שיש מים להשקאה, יודעים גם הערבים להפיק מהם תועלת בגידול ירקות, תפו“זים ובננות. את הניצול הפרימיטיבי של הקרקע לשם תבואות-בעל כפו על ערבי הארץ התנאים בימי שלטון התורכים, שכן הקנין הקרקעי המשותף לכל תושבי הכפר, אי-הבטחון המדיני והמשפטי והיעדר הון לא איפשרו לכל תושבי הכפר, אי-הבטחון המדיני והמשפטי והיעדר הון לא איפשרו השקעות בצורת מערכת השקאה ומטעי-עץ או שהיה בהן משום סיכון רב. למעשה, אין השימוש בקרקע לשם גידול תבואות-בעל אלא אינוס התנאים הטבעיים ברבים מחלקי הארץ, המסוגלים יותר להשקאה ולמטעי עצים. אין ארץ-ישראל יכולה לעמוד בהתחרות עם ארצות של גידול תבואה par excellence, כגון אוסטרליה, ארצות-הברית וכו', ובמוקדם או במאוחר תוכרח לעבור יותר ויותר לחקלאות אינטנסיבית. בשנת 1937 הובאו לארץ, לשם תצרוכת הישוב העברי, מצרכי-מזון כדי שני מיליון לא”י. לפי חישובי מומחים אפשר לייצר מסכום זה כדי מיליון לא"י בערך בתוך הארץ גופה ובמחירים בני-התחרות¹²⁷. אבל גם הסיכויים ליצוּא תוצרת חקלאית אינם בלתי-נוחים. אף-על-פי שלפי שעה לא קל הוא למצוא שווקים בני-קליטה לפירות ההדר, שכמותם גדלה בשנים האחרונות במידה עצומה, הרי יש יסוד לתקוה, שהאיכות המצוינה אשר לתפוח-הזהב הארצישראלי והשימוש הגובר ומוסיף בתפוח-זהב בחינת מזון בכל העולם כולו, הם שיביאו לידי כך כי ייצור תפוחי-הזהב בחינת מזון בכל העולם כולו, הם שיביאו לידי כך כי ייצור תפוחי-הזהב יגבר עוד מקץ שנים מספר. חוץ מזה הוּכח, כי ארץ-ישראל מסוגלה לייצר פירות-עץ אחרים, ובעמק הירדן גם פירות סוּבּטרוֹפּיים וטרופיים, היכולים להגיע לשוק האירופי ביתר מהירות מאשר פירות שאר הארצות הסוּבטרוֹפּיות והטרופּיות. גם בגידול זרעים ובגידול צמחי תעשיה ורפואה טמונים סיכויים טובים ליצוּא.

התעשיה, שגדלה בשנים האחרונות בלי הפסק, ביחוד בהשפעת יהודי גרמניה העשירים בנסיון תעשייתי, יש לה אפשרות של הרחבה נוספת. מקצת התעשיות, שהיו בגרמניה ובאוסטריה בעיקר בידי יהודים (תעשית ההלבשה, התעשיה הפרמַצבטית, תעשית הפרוות, ייצור תחרים, סחורות-עור עדינות, התעשיות המכוּנות “תעשיות טעם” בווינה) ושייצרו בעיקר לשם יצוּא, שותקו בארצות אלו עם נישול היהודים מתוכן. הנסיונות להעבירן לארצות אחרות עלו ברובם יפה. מאחר שארץ-ישראל קלטה בזמן האחרון חלק גדול מבעלי-התעשיה האלה, הרי יש לקוות, כי יזמתם תהנה גם אותה במקצת ותאַפשר דבר הקמתן של תעשיות-יצוּא. בתי-הזיקוק לנפט שנבנו זה עתה בחיפה, עתידים לספק לא רק דלק זול, אלא גם חמרים ראשוניים ליצירת תעשיה חימית. ים המלח מכיל כמויות אשלג, ברום ומעדנים אחרים לאין-שיעור, הנשלחים זה כמה שנים לחוץ-לארץ על-ידי “חברת האשלג לארץ-ישראל”, שנוסדה בעיקר בידי יהודים והון יהודי. יצוּא החמרים האלה ועיבודם עלולים להתרחב ולגדול לאין שיעור. השימוש באשלג (מלח קלי) כזבל חימי וכן ניצול אוצרות הכבול העצומים בעמק חוּלה עלולים להגביר את פריון החקלאות במידה עצומה. עם שיפורי תנאי הנסיעה לארץ-ישראל ובתוך הארץ גופה, נפתחות אפשרויות להרחבת התיירות, העלולה אף היא לשמש מנוף לספנות עברית, שעודנה מגששת בנסיונותיה הראשונים.

כמובן, קשה לשער את הקצב שבו עלולות להתגשם כל האפשרויות הללו. הדבר תלוי, כפי שהזכרנו, בהשקטת הארץ ובזרם ההון, התלוי כמובן במצבם המדיני והכלכלי של היהודים בעולם. בתקופת 1938–1921 גדל הישוב העברי על-ידי העליה בממוצע כדי 9% מדי שנה בשנה. אף-על-פי שהעבר אינו יכול לשמש קנה-מידה בטוח לעתיד, הרי יש בשיעור אחוזי זה משום אחיזת-מה לכושר ההתרחבות של החלק העברי במשק הארצישראלי. השאיפה להגירה בין יהודי אירופה גדולה עתה מבעשרים השנים שחלפו, ואילולא הוטלו הגבלות ואיסורים על העברת הרכוש ועל העליה לארץ-ישראל, היו המהגרים לארץ מרובים מתשעת האחוזים הנ"ל. אם יתמיד הגידול כדי 9%, הרי במשך 15 השנים הבאות יגדל מספר היהודים – בצירוף עודף ילודה כדי 2% לשנה – עד כדי שני מיליונים בערך. אם נניח ריבוי שנתי על-ידי העליה לא כדי 9% אלא כדי 5%, הרי יידרשו לשני המיליונים לא 15 אלא 24 שנה. בו בזמן יתרבו גם הערבים, מתוך עודף ילודה כדי 2% וחצי ובלי הגירה מהארצות הסמוכות, עד כדי שני מיליונים בערך.

 

פרק תשעה-עשר הסיכסוך בין היהודים והערבים    🔗

1. תולדות הסיכסוך    🔗

לפני מלחמת העולם, כשיהודי ארץ-ישראל היו מועטים במספרם והשפעתם הכלכלית לא היתה מרובה, הניחו יחסיהם במידה ידועה את הדעת. ארץ-ישראל כולה נתונה היתה לשלטון התורכים; ירושלים וחלקה הדרומי של הארץ שימשו מחוז אדמיניסטרטיבי אבטונומי (סַנגַ’ק), ואילו האיזור הצפוני היה חלק מן הפרובינציה (וִילַייֶט) של בֵּירוּת.

משטר העריצות של השולטן עבד-אֶל-חמיד דיכא ללא רחם כל רחש וכל ניע של לאומיות ערבית. מבחינה לאומית היו ערבי ארץ-ישראל גוש חסר-צורה, וקשריהם עם הערבים שבחלקים המרוחקים של הממלכה התורכית היו רופפים מאוד¹²⁸. גרמו לכך, מצד אחד קשרי-התחבורה הגרועים (למשל, מארץ-ישראל לעיראק היו נוסעים בגמלים, והנסיעה ארכה שבועות מספר), ומצד שני ההפרשים בתרבות וגזע. הערבים העירוניים בסוריה וארץ-ישראל, וביחוד תושבי מצרים המדברים בניב ערבי מיוחד, הביטו מגבוה על הבדוים בערב ועל אוכלוסי עיראק ועבר הירדן שמחציתם בדוים, ועל שפלות מעמדם בתרבות. מצד הגזע שייכים הבדוים בחצי-האי ערב, היא מולדתם העיקרית של הערבים, ברובם לגזע הים-תיכוני; תושבי מצרים הם תערובת של הגזע הים-תיכוני עם כושים, ואילו בקרב תושבי ארץ-ישראל, סוריה ועיראק מרובה, כמו אצל היהודים האשכנזים, יסוד הגזע של קידמת-אסיה (ראה פרק א'). אלה נשתעבדו לערבים, שחדרו מערב בראשית האיסלם ונתערבו בהם מתוך שכפו עליהם הראשונים את הלשון הערבית. ביניהם היו בודאי מרובים צאצאי בני ישראל מלפני אלפיים שנה.

מכיוון שלאומיות ערבית, לפי מושג הלאומיות היום, לא היתה קיימת, יכלו היהודים להניח, כי ערבי ארץ-ישראל ישלימו עם עליה עברית גדולה ועם אבטונומיה עברית בחסות בריטית, אם עליה זו תכניס להם רווחים כלכליים ולא תקפח את זכויותיהם האישיות. ואולם תקוה זו להתישבות שקטה של יהודים נשארה מעל. אין ספק, כי הערבים הפיקו במישרים ובעקיפים רווחים כלכליים מעליית היהודים לארץ, אך יתרונות אלה לא היו שקולים כנגד הלאומיות הערבית, שנתעודדה עם פריקת עול התורכים ועם הקמת מדינות ערביות עצמאיות בסעודיה, תימן ועיראק. אז קמה תנועה לאומית ערבית גם בסוריה וארץ-ישראל והתפשטה בקצב מזורז ביותר. בתחילה היתה השיכבה השלטת של הערבים העירוניים (אפנדים) נושאת הלאומיות בארץ-ישראל, אבל לאחר זה חדרה בהנהגת המופתי של ירושלים, חַג' אַמין, ובסיוע תעמולה אנטי-בריטית, שהולהבה ונתמכה בכספים מבחוץ, גם לתוך שכבות רחבות של ההמון הערבי ודחתה מפניה את כל החשבונות הכלכליים. הערבים, שהשיגו עצמאות בסעודיה, תימן, ועיראק, המאוכלסות 10.5 מיליון תושבים על שטח של 1,500,000 קמ"ר בערך, תבעו עצמאות גם בשביל סוריה והלבנון (3,500,000 תושבים על שטח של 200,000 קמ"ר), הנתונות לחסותה של צרפת, ובשביל ארץ-ישראל (1,480,000 תושבים קבועים – מהם 1,000,000 ערבים, על שטח של 26,000 קמ"ר). בתכניות יותר מקיפות של לאומונים ערבים (פאן-ערביים) נקבעה בחינת מטרה – ברית המדינות הערביות שתהא ערבית באפיה ובצביונה ותכלול את כל העמים דוברי ערבית אשר באסיה ואפילו את אלה באפריקה הצפונית.

בהשפעת הלאומיות הערבית הגוברת הפכו היחסים בין הערבים ובין היהודים ליחסי איבה. בשנת 1921 אירעו מהומות-הדמים הראשונות בארץ. בשנת 1922 הוצעה מטעם הממשלה תכנית של מועצה מחוקקת, שלא יצאה לפועל בשל התנגדות הערבים למספר החברים הרשמיים האנגלים במועצה, כפי שהוצע על-ידי הממשלה. בשנת 1929 גברה המתיחות מחמת הסיכסוך על זכותם של היהודים להתפלל על יד הכותל המערבי. מחלוקת זו, שחשיבותה מצד עצמה אינה גדולה כל עיקר, ליבתה בקרב הערבים רגשות דתיים קנאיים והיא שהגבירה את האיבה. הערבים עוררו אז מהומות רציניות, שבהן נתקפחו חייהם של כמה מאות יהודים וערבים. אחרי המהומות שיגרה הממשלה הבריטית את ועדת-שָאוּ, ולאחריה את סיר ג’ון הוֹפּ סימפּסון, לארץ-ישראל לחקור את קובלנות היהודים והערבים. הדינים-והחשבונות שלהם על מידת-הנישול של הערבים מקרקע ועבּוּדה על-ידי עליית היהודים לארץ, הביאו את הממשלה הבריטית להצר את צעדי היהודים.¹²⁹ ברוח זו פורסם הספר הלבן מאוקטובר 1930 על-ידי מזכיר המושבות לורד פספילד, שבו הוטעמו זכויות הערבים, ואילו זכויות היהודים קוּצצוּ בו. לאחר שמועצת המיניסטרים בחנה מחדש את הספר הלבן חזר ואושר המעמד המדיני, כפי שהוגדר על-ידי המנדט, במכתב שנשלח אל ד"ר וייצמן, כאל ראש הסוכנות היהודית, על-ידי ראש המיניסטרים רמזיי מקדוֹנלד (פברואר 1931).

סמוך לכך נתמנה סיר ארטור ג. ווֹקוֹפּ נציב עליון לארץ-ישראל. בחמש שנות כהונתו הראשונות עמדה המתיחות בין היהודים והערבים בעינה, אבל לא נתרחשו הפרעות רציניות. בארץ חלה תקופה של גיאות כלכלית שלא היתה כמותה, גיאות שנגרמה על-ידי זרם עצום של הון שבא עם העליה העברית הגדולה. החלטת הממשלה משנת 1936 לחדש את הצעת המועצה המחוקקת נפגשה בהתנגדות היהודים, שחששו שמא ישתמשו הערבים במועצה לשם איסור העליה. הערבים נבהלו מפני העליה העברית (זו הגיעה בשנת 1935 לשיא של 62,000 נפש), ובהסתייעם בסיכסוך שפרץ בין בריטניה הגדולה ואיטליה בדבר חבש, דרשו באפריל 1936 את הפסקת העליה. משלא נתמלאה דרישתם הכריזו שביתה כללית, ומעשי האלמות של כנופיות ערבים נגד היהודים, ולאחר זה נגד ערבים מתבדלים וכוחות המשטרה והצבא הבריטי (רצח, יריות מן המארב, הצתות, כריתת עצים), נתרבו כל-כך, שהממשלה הבריטית החליטה לשגר ועדה מלכותית, כדי לחקור את גורמי המהומות. הדין-והחשבון של ועדה זו, שבראשה עמד הלורד פּיל, פורסם בשנת 1937; לפיו הרי השאיפות המנוגדות אלה לאלה של יהודים והערבים הן, “סיכסוך שבין זכות לזכות”, והוצעה בו, כמעט באורח בלתי צפוי, כפתרון טוב ביותר חלוקת הארץ למדינה ערבית ומדינה עברית ושטח קטן (“מסדרון”) בין ירושלים ויפו, שיישאר תחת מנדט בריטי.¹³⁰ המדינה העברית צריכה להכיל את רובו של איזור החוף, את עמק יזרעאל והגליל, שטח של 5,000 קמ“ר לערך ואוכלוסיה של 305,000 יהודים ו-295,000 ערבים. היהודים נחלקו ביניהם על הצעת החלוקה: המחייבים ראו בעצמאות מדינית ערובה בטוחה ביותר להתפתחות לאומית בלתי-מופרעת, ואילו השוללים הצביעו על מיעוט השטח, הקושי בתחימת הגבולות, הכללת כמעט 50% ערבים לתוכו, שיטלו מאת המדינה כל יציבות מדינית וכל כושר-קיום כלכלי. הערבים לחמו נמרצות בחלוקה; הם דרשו לעצמם את הארץ כולה כארץ ערבית. הממשלה הבריטית הסכימה בעיקר להצעת החלוקה ושיגרה בשנת 1938 ועדה חדשה לארץ, זו המכונה “ועדת החלוקה”, בראשותו של מר ווּדהיד, כדי להגיש דין-וחשבון על הבעיות השונות הכרוכות בחלוקת הארץ. הערבים נמנעו מלהופיע לפני הועדה והגבירו את פעולותיהם האימתניות נגד יהודים ואנגלים, אבל גם נגד הערבים המתונים. הועדה הגישה את הרצאתה בנובמבר 1938. היא הגיעה לכלל מסקנה, שתכנית החלוקה של ועדת-פּיל אינה עשויה להתגשם ובמקומה הציעה חלוקה אחרת, שלפיה יצומצם שטח המדינה העברית ברצועת-חוף צרה ובשטח של 1,250 קמ”ר לערך בעלת אוכלוסיה של 226,000 יהודים ו-54,000 ערבים. יחד עם הדין-והחשבון של הועדה פירסמה הממשלה הצהרה ובה נאמר, שהיא רואה אמנם דין-וחשבון זה בחינת חומר חשוב, אלא אין היא רוצה לקבל החלטה בטרם נעשה נסיון לישא-וליתן עם היהודים ועם הערבים ולהביא את שני העמים לידי הסכם. משא-ומתן זה נתקיים בפברואר-מרס 1939 בלונדון; היהודים היו מיוצגים על-ידי הסוכנות היהודית לארץ-ישראל בצירוף “אגודת ישראל” וכמה בלתי-ציוניים נודעים לשם, והערבים על-ידי נציגי ערבי ארץ-ישראל, שנתמנו על-ידי הממשלה (כמעט בלי השתתפותם של הערבים המתונים), וכן על-ידי באי-כוח המדינות הערביות (מצרים, עיראק, סעודיה, תימן ועבר-הירדן).

2. עמדת הערבים    🔗

המשא-והמתן בלונדון הראה את גודל התהום, שנתגלעה בין היהודים לערבים. שיחות משותפות עם יהודים וערבים היו בגדר הנמנע, והממשלה מוכרחה היתה לישא-וליתן עם שני הצדדים במפורד. הערבים דרשו את ביטולה של הכרזת בלפור, נעילת הארץ בפני עליה עברית והפיכתה למדינה עצמאית, שתכרות, דוגמת עיראק, ברית עם בריטניה הגדולה ותבטיח שוויון אזרחי ליהודים היושבים בארץ.

הערבים טוענים, כי ארץ-ישראל היתה קנינם למן המאה השביעית, חוץ מתקופת מסעי-הצלב, ואף תחת שלטון התורכים (1917–1516) נשארה הארץ ערבית. הכרזת בלפור, המאפשרת ליהודים לבוא לארץ-ישראל כנגד רצון הערבים ומסייעת להם להקים בית לאומי, עומדת בניגוד לעיקרון ההגדרה העצמית. מלבד זאת הכרזת בלפור עומדת בסתירה להבטחות קודמות, שניתנו על-ידי בריטניה הגדולה בפי סיר הנרי מֶקמַהוֹן, הנציב הבריטי למצרים, בשנת 1915 לשריף חוּסיין של מכה, שלפיהן הובטחה עצמאותן של כל המדינות הערביות. הם חולקים על הפירוש הניתן להבטחות מקמהוֹן מצד ממשלת בריטניה, שלפיו הוצאה ארץ-ישראל מכלל ההבטחות האלה. למעשה חליפת האיגרות בין מקמהון והשריף של מכה, שפורסמה על-ידי הממשלה הבריטית בצורת ספר לבן במרס 1939, מגלה את דוּ-משמעותן של תעודות אלו ואת חוסר הדיוק הגיאוגרפי שבהן, אבל אין בהן כדי לחזק את טענות הערבים. מקמהון עצמו סתר את השקפת הערבים במכתבו ל“טיימס” מיום 23 ביולי 1937. נוסף לכך, האמיר פייצל, בנו ונציגו של השריף ממכה בועידת השלום בפריס, הכיר בהכרזת בלפור בהסכם שנכרת ביום 3 לינואר 1919 בינו ובין ד"ר וייצמן בתור ראש ההסתדרות הציונית, בתנאי שהערבים שמחוץ לארץ-ישראל יקבלו עצמאות. לגבי הערבים היה בקבלת עצמאות בשביל שטחים נרחבים אלה משום הישג מכריע וכמעט בלתי-צפוי כל-כך, שפייצל השלים בנקל עם הבית הלאומי בארץ-ישראל¹³¹.

הערבים הראו על דוגמת עיראק, עבר-הירדן וסעודיה, שאף הן היו כפופות לשלטון תורכי וקיבלו עצמאות, וכן על דוגמת סוריה העומדת על סף שחרור; ומכיון שארץ-ישראל מפותחת לפחות כמו ארצות אלו, הרי זכאית היא, לדעתם, לעצמאות מעין זו.

3. טענות היהודים    🔗

בועידת לונדון, וקודם לכן לרגל מאורעות שונים, ביססו היהודים את זכותם לבוא לארץ-ישראל ולהקים את ביתם הלאומי על הקשר ההיסטורי שלהם עם ארץ-ישראל; על הצורך ההכרחי בה למען קיומם הלאומי; על חלקם של היהודים בתרבות העולם, המצדיק את המשך קיומם בתור אומה; על הישגיהם בארץ-ישראל; על מצבם האיום של היהודים באירופה המזרחית והמרכזית, שמאות אלפים מהם מוכרחים לעזוב את ארצותיהם והם צריכים לארץ-ישראל בתור מקלט, וכן על זכויות בינלאומיות שהוגדרו במנדט.

(א) בעצם הפתיחה למנדט הארצישראלי נזכר הקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארץ-ישראל כאחד הנימוקים להקמת ביתם הלאומי. בהכרת העולם התרבותי כרוכה ארץ-ישראל בעם ישראל ולא בערבים. אילולא היהודים לא היה לארץ זו שום ערך בדברי ימי העולם, ורק על-ידי אמונת היחוד, התנ"ך והנצרות נעשתה ההיסטוריה של היהודים בארץ-ישראל אחת מאבני-היסוד של הציביליזציה המשותפת לאנושות. מצד שני, אין להישגים התרבותיים של הערבים שום קשר לארץ-ישראל. כל שמדברים בציביליזציה ערבית מתכוונים למכּה, בגדד, דמשק, קהיר וגרנדה ולא לירושלים. אף היום חשובה ארץ-ישראל הקטנה בשביל התרבות הערבית פחות ממצרים, עיראק, ערב, סוריה או מרוקו. מטעם זה אין הערבים זכאים להעמיד את ארץ-ישראל בשורה אחת עם שאר הארצות הערביות.

(ב) מעולם לא עזבו היהודים את ארץ-ישראל לחלוטין. מחמת הרדיפות מצד נוסעי-הצלב נתמעטו ישובי היהודים, אבל מספר מסוים של יהודים נמצא תמיד בארץ-ישראל מימי קדם ועד היום הזה. בכל דור ודור היו יהודים מארצות הגולה עולים לרגל לארץ-ישראל או משתקעים בה כדי לבלות את שארית ימיהם בארץ, שנתקדשה בדברי ימיהם, ולהיקבר באדמת הקודש.

(ג) יותר משהם קשורים בארץ ישראל על-ידי שארית זו של הישוב, שמעולם לא פסקה, קשורה ארץ-ישראל לתפוצות הגולה על-ידי תקוות משיחיות. למימי-הביניים עד היום הזה מרובה השפעתם של רעיון הגאולה וקיבוץ-גלויות על היהודים. היהדות החרדית לא השלימה מעולם עם הגולה, והתפללה בכל יום לשיבת ישראל מ“ארבע כנפות הארץ”. היהודים נוהגים להניח בקבר המתים בארצות הגולה קצת מעפר ארץ-ישראל.

(ד) היהודים הצפויים לסכנת ההתבוללות והאנטישמיות אינם יכולים להתקיים כחטיבה לאומית אלא על-ידי הבית הלאומי בארץ-ישראל; היאבקות היהודים על קיומם מן ההכרח שתפגע בעולם הלא-יהודי, שכן שאלת היהודים מכניסה זעזועים בתוך חיי כמה עמים והיא תובעת את פתרונה. וביותר נעשתה זו דחופה בשנים האחרונות, בהן גברו הרדיפות על היהודים בגרמניה ובארצות אירופה אחרות במידה שלא היתה כמוה. הבית הלאומי בארץ-ישראל יטול מחריפותה של שאלת היהודים, ואם כי לא יהיה בה בארץ-ישראל מקום לכל היהודים, הרי עצם קיומו של הבית הלאומי כמפלט ישנה את מצב היהודים לטובה.

(ה) בהיאבקותם לקיומם בתור אומה רשאים היהודים לתבוע אהדה וסיוע מצד עמי התרבות בעולם, שכוֹננו את תרבותם הם במידה מרובה על הישגי התרבות העברית. על-ידי בנין הבית הלאומי בארץ-ישראל יוּתן ליהודים להמשיך את חייהם בתור אומה ולנצל את כוחות היצירה שלהם לטובת התקדמותה של התרבות האנושית בכלל.

(ו) לפני חמישים שנה מצאו היהודים את הארץ במצב של עזובה איומה. הם בעיקר שהגבירו את פריון הקרקע על-ידי שהתקינו שיטות משובחות בחקלאות, ייבשו את הביצות, ביערו את הקדחת, הקימו בתי-חרושת ובנו ערים ופרברים חדשים. אף פעולות האדמיניסטרציה הבריטית בתחום החינוך, הבריאות, הדרכים ומסילת-הברזל, שהביאו תועלת מרובה לערבים, לא היו בגדר האפשר לולא עליית היהודים ופעלם, שהרבו את הכנסות הממשלה על-ידי מסים, מכס ותחבורה. בעבר-הירדן, שבו אין היהודים מצויים כל עיקר, שרויים הפלחים בתנאים גרועים פי כמה מבארץ-ישראל. פעולותיהם הכלכליות של היהודים יצרו אפשרויות נוספות גם לערבים. הדין-והחשבון של ועדת-פּיל (עמ' 136) הכיר בעובדה זו: “הקמת הבית הלאומי הבאה תועלת כלכלית לערבים בתור כלל”.

(ז) הערבים עצמם אין להם לא ההון, ולא הידיעה ולא המרץ לשם פיתוח אוצרות הכלכלה הגנוזים בארץ. דוגמה אחת מני רבות: מחוז הנגב תופס כמעט מחצית השטח של ארץ-ישראל כולה; המישקעים דלים בו והוא מיושב כ-60,000 בדוים, ובחלקו הדרומי אינו מיושב כלל. הממשלה מנעה עד כאן מן היהודים את הרשות לעשות נסיונות של קידוח לשם חיפוש אמצעי השקאה אחרים. על-ידי נסיונות אלה, אילו עלו יפה, אפשר היה להפוך את האיזור לשדות וגנים פוריים. הדין-והחשבון של ועדת-החלוקה מציין בנידון זה (עמ' 120): “החלק הדרומי של הנגב שמם, ונראה שיעמוד בשממתו כל עוד לא יותן ליהודים לפתחו ביזמתם והונם”.

(ח) מנקודת המשפט הבינלאומי אין תביעת היהודים על בית-לאומי בארץ-ישראל ניתנת לעירעור. בריטניה הגדולה שחררה את ארץ-ישראל משלטון התורכים במחיר חייהם של 16,000 חיילים בריטיים. עם כריתת ברית-השלום ויתרה תורכיה על ארץ-ישראל לטובת המעצמות שנלחמו בה, והללו מסרוה לחבר-הלאומים, שממנו קיבלה בריטניה הגדולה את המנדט להנהלת הארץ. הממשלה הבריטית הבטיחה מרצונה ליהודים את סיועה בהקמת בית לאומי בארץ-ישראל, והבטחה זו נכללה במנדט בתורת התחייבות. זו לא הוגבלה אלא על-ידי הסעיפים, שלפיהם אסור לפגוע על-ידי הקמת הבית הלאומי בזכויות האזרחיות והדתיות או במעמדם של אוכלוסי ארץ-ישראל שאינם יהודים. הפיקוח על ביצוע המנדט מסור בידי חבר-הלאומים וועדת-המנדטים שלה לענייני המנדטים, ובמקרה שענייניהם של היהודים והערבים מתנגשים אלה באלה, על חבר-הלאומים לבחון את צרכיהם של שני העמים ולנסות למצוא פתרון הוגן.

(ט) ואולם מעל לכל חוק בינלאומי עומד חוק קבוע בהכרתה של האנושות התרבותית, והוא: יש ליתן לכל אומה אפשרות של חיים עצמיים על פני האדמה, בלי שיקופחו מעמדם של עמים אחרים. למען קיום החוק הזה החליטה בריטניה הגדולה בשנת 1939 שוב להיכנס במלחמה עם גרמניה. הערבים שוחררו מעול התורכים בעיקר בעזרת מעצמות הברית, והם שולטים עתה על שטח רחב-ידים, שיש בו די מקום לאוכלוסיה מרובה פי שנים ושלושה, ואילו היהדות, ששכלה במלחמה העולמית בשדות הקרב 100,000 מבניה, קיבלה את הכרזת בלפור בלבד, המבטיחה להם בית לאומי בארץ-ישראל הזעירה, המכילה רק 1.5% מהשטח הנתון לשלטון הערבים.

הבטחה זו זימנה ליהודים סיכוי רב-ערך לקיום לאומי ולפיתוח חפשי של כוחות היצירה התרבותית והכלכלית. זאת היא נקודת-האור היחידה בתוך חשכת העבים האופפת אותם בארצות מרובות. אם שוקלים תוספת של 26,000 קמ“ר אשר לארץ ישראל לשטח הערבי המכיל כ-2,000,000 קמ”ר כנגד האפשרות להקים מקלט עצמי ל-17 מיליון יהודים וכנגד זכותם להיות עם ככל העמים, הרי ברור שכף-המאזנים תוכרע לטובת היהודים. בדין- והחשבון לשנת 1937 ציינה ועדת המנדטים לאמור: “יש לזכור, שהיסורים הקיבוציים של היהודים ושל הערבים אינם ניתנים להשוואה, שכן שטחים נרחבים במזרח הקרוב, ששימשו מקודם מכוֹרה לאוכלוסיה מרובה ולציביליזציה מזהירה, פתוחים עתה לראשונים, ואילו לשם יישוב האחרונים נסגר העולם יותר ויותר”. מעין זה ציין סיר אליסון רסל, חבר ועדת החלוקה (דין-וחשבון של וַעדת החלוקה, עמ' 262): “הערבים צריכים להשקיף על שטחי-הקרקע העצומים שעברו לרשותם כתוצאה מנצחון מעצמות הברית במלחמה הגדולה”.

(י) ואשר לפחד הערבים, שמא ישתלטו היהודים על הארץ כולה, הרי היהודים ניסו לבטל חששות אלו. בקונגרסים הציוניים משנת 1921, 1925 ו-1929 הובעה המשאלה לשיתוף-פעולה עם הערבים והוכרז על העיקרון, שלפיו אסור שתהא אומה אחת בארץ-ישראל שלטת על השניה או משועבדת לה; צריך שתהא בה קהיליה, שבה יהודים וערבים יושבים זה בצד זה כשתי אומות שוות בזכויותיהן תחת משטר של מנדט המבטיח שוויון זה parity)). דוגמאות של שוויון מעין זה מצויות במעמדם של האנגלים והבוּרים באפריקה הדרומית או של האנגלים והצרפתים בקנדה¹³².

4. עמדת בריטניה הגדולה    🔗

לא בהכרזת בלפור ולא במנדט לא הוגדר במפורט מעמדם המדיני של היהודים והבלתי-יהודים בארץ-ישראל. בזמן מתן הכרזת בלפור ראו קצת ציונים וקצת תומכי הציונות משאינם יהודים את ארץ-ישראל כראות מדינה יהודית, אף-על-פי שהתכנית הציונית לא כללה מונח זה; עד היום מחזיקים בהשקפה זו הרביזיוניסטים ב“הסתדרות הציונית החדשה” שלהם. ממשלת המנדט נתנה את פירושה בספר הלבן של צ’רצ’יל משנת 1922, זמן-מה קודם שנמסר לידה המנדט על ארץ-ישראל. הספר הלבן קובע, כי התפתחות הבית הלאומי העברי אין פירושה כפיית לאומיות יהודית על יושבי ארץ-ישראל בשלימותה; פירושה, כי זכות היהודים להתיישב בארץ-ישראל, המבוססת על קשר היסטורי קדמון, תהא מובטחת בערובה בינלאומית, באופן שהיהודים ידעו, כי הם נמצאים בארץ-ישראל בזכות ולא בחסד – במלים אחרות, זכותם לעליה והתישבות אינה תלויה ברצונם הטוב של הערבים, אלא יסודה בסמכות גבוהה יותר.

מאז היתה מדיניותה של ממשלת המנדט בארץ נתונה לתנוּדות רבות. האהדה האנושית לגורל העם העברי והמעוף של יוזמי הכרזת-בלפור החווירו, ובמקומם בא לעתים תכופות, עם חילופי הממשלה, השיקול האוֹפּוֹרטוּניסטי, כי אמנם הכרזת-בלפור התחייבות היא, אך עם זה יש בה משום עוֹל על בריטניה הגדולה. כאן מילאה תפקיד מסוים גם ההתחשבות עם מצרים, המדינות הערביות ו-80 מיליוני המוסלמים בהודו, שבריטניה מבקשת את ידידותם. הממשלה ראתה תפקידה לא בתמיכה פעילה בהתישבות העברית, אלא עמדה למולן כמסתכל ואפילו ביקשה לעכבה. מדיניותה לא היתה אלא פסיחה על שתי הסעיפים מתוך שאיפה להרגיע את שני הצדדים לפי קו ההתנגדות הפחותה ביותר ולא לאבד את אהדתם אליה. בימי המהומות בארץ השתדלה הממשלה להקים את הסדר על-ידי תגבורת צבא, אבל מתוך שהיתה מהססת לא באה על-פי רוב פעולת ההרגעה בשעתה.

הססנותה של הממשלה בזמן המשא-והמתן הלונדוני עם הערבים והיהודים בפברואר-מרס 1939 גברה עוד על-ידי זה, שהמשא-והמתן חל בימי מתיחות בינלאומית גדולה. הממשלה הבריטית התאמצה בכל כוחותיה לקיים את השלום, ועל כל פנים להימנע מסיכסוכים העלולים להחליש את כוחה האסטרטגי במקרה מלחמה. היא חששה, שמא פתרון לא-נוח של בעיית ארץ-ישראל יקל על המדינות הפשיסטיות להביא את ערבי ארץ-ישראל והמדינות הערביות הסמוכות לידי הפרת-אימונים לבריטניה. הערבים ביקשו ככל האפשר לנצל חשש זה לטובתם ולקבל מכסימום של הנחות. ואמנם עלה להם הדבר במידה מרובה. משנתברר, כי הסכמה בין יהודים וערבים אינה בגדר האפשר, נעלה הממשלה את הועידה ופירסמה במאי 1939 הצהרת מדיניותה (Command paper 6019) ביחס לארץ-ישראל. ב“ספר לבן” זה הוצהרה הכוונה להקים במשך עשר שנים מדינה עצמאית בארץ-ישראל, שתעמוד ביחסי-חוזה עם הממלכה הבריטית, ובתנאי שיהיה בו בחוזה כדי להבטיח באופן מניח את הדעת את הצרכים המסחריים והאסטרטגיים של שתי המדינות. החוזה יערוב במיוחד להגנת העדות השונות בהתאם להתחייבויות ממשלת בריטניה הגדולה כלפי הערבים והיהודים ולמעמדו המיוחד של הבית הלאומי העברי. מקץ עשר שנים, אם יתברר לממשלה כי בניגוד לתקוותה מחייבות הנסיבות לדחות את הקמתה של המדינה העצמאית, הרי בטרם תחליט על דחיה כזאת, תבוא בדברים עם אוכלוסי ארץ-ישראל, מועצת חבר-הלאומים והמדינות הערביות הסמוכות. בתקופת המעבר של עשר שנים יש לפתּח בהדרגה את השלטון העצמי ולהביא את הערבים והיהודים לידי שיתוף-פעולה. בחמש השנים הראשונות לתקופת-המעבר, החל מיום 1 באפריל 1939, אין האוכלוסיה העברית צריכה לגדול למעלה מכדי שליש מהאוכלוסיה כולה, דבר שפירושו הגבלת העליה בתקופה זו עד כדי 75,000 נפש. 25,000 מהם צריכים להיות פליטים, היינו באי ארצות שמהן אנוסים הם להגר. לאחר חמש שנים לא תורשה עליה עברית אלא אם כן הערבים ישלימו (“acquiesce”) אתה. קניית הקרקעות תוסדר על-ידי תקנה מיוחדת מאת הנציב העליון; התקנה הזאת פורסמה בפברואר 1940 וקבעה, שהיהודים רשאים לקנות קרקע מערבי ארץ-ישראל רק בירושלים ובאיזור שפת-הים, המשתרע על-פני 1,343 קילומטרים מרובעים, שמחציתו כבר נמצאת בידי היהודים, בעוד שבאיזור שני (בכללו הנגב) קנית קרקעות מערבי ארץ-ישראל על-ידי היהודים מותרת רק במקרים יוצאים מן הכלל, ובכל יתר חלקי הארץ היא אסורה לגמרי.

5. המצב לאחר פירסום הספר הלבן    🔗

אין ספק, כי הספר הלבן יש בו משום ויתור על התקנות העיקריות של המנדט, המחייב את ממשלת בריטניה לסייע ליהודים בהקמת ביתם הלאומי¹³³. הממשלה טוענת, כי על-ידי פעולותיה בארץ-ישראל כבר עשתה עד כה כל מה שהיתה חייבת לעשות, והיא רשאית לראות את תפקידה, במידה שהוא נוגע להקמת הבית הלאומי, כנגמר. לאמיתו של דבר, על-ידי פירסום הספר-הלבן לא הובטחה הקמתו של הבית הלאומי בשום פנים. על אף ההסתייגויות של הספר-הלבן יהיה הרוב הערבי השולט במדינה הארצישראלית העצמאית, ואילו היהודים לא יהיו מוגנים די הצורך מפני תאות השלטון של הרוב. גורל המיעוטים באירופה המזרחית וגורל האַשוּרים בעיראק העצמאית דיים להוכיח הנחה זו. מי יכריח את המדינה הערבית בעיקרה לקיים את התחייבויותיה המוסריות והמשפטיות כלפי מיעוט יהודי? וכי אפשר להניח, כי ממשלת בריטניה תעשה את זאת, זו שניסתה זה עתה לפייס את הערבים על חשבון היהודים? הציונות נולדה מתוך הכרה, כי היהודים אינם יכולים להתקיים ולהתפתח בתור אומה, מאחר שבכל מקום מהווים הם מיעוט התלוי ברוב או במעט בחסדי הרוב. הבית הלאומי העברי מיועד היה ליצור להם בארץ-ישראל אפשרות להתקיים כאומה שוות-זכויות ובלתי-תלויה בצד האומה הערבית.

אף הגבלת העליה ורכישת הקרקע, המוצעת בספר-הלבן, עלולה לשים לאַל את בנין הבית הלאומי. העליה היא העורק המחבר את הישוב בארץ עם יהודי שאר הארצות. וכשעורק זה יכווץ או ינוּתק, כפי המוצע על-ידי ממשלת בריטניה, הרי מן ההכרח שהישוב ידלדל או יצטמק. ארץ-ישראל, שאינה רשאית לתרום תרומה ראויה לשמע להקלת מצוקתם של המוני יהודים, המחפשים נואשות אחרי ארצות-קליטה חדשות, אלא נשארת בצימצומה בישוב העברי הקיים, אינה יכולה להיחשב לבית לאומי עברי¹³⁴.

כמו-כן אין היהודים יכולים לוותר על הזכות לרכוש קרקע נוספת די הצורך, כדי ליצור בסיס של קיום לעולים החדשים ולהבטיח לחקלאות מקום ראוי בחיי הכלכלה. והרי היהודים, המצויים אצל שיטות-עיבוד מודרניות, מסוגלים להכשיר גם קרקעות המוּברות בידי הערבים. דוגמה לכך ישמש איזור החוּלה (בערך 50,000 דונם), שהוא קן הקדחת הגדול והגרוע ביותר בארץ. עוד לפני המלחמה קיבל ערבי סורי מאת השולטן התורכי זכיון ליבוש האיזור, אבל עד שנת 1934 לא עשה דבר רציני לתכלית זו. ומשרכשה “חברת הכשרת הישוב” את הזכיון תמורת סכום גבוה, התחייבה כלפי החוכרים הערבים, שחיו עד כה על קרקע נגועת-קדחת זו חיי דילדול ועוני ובתורת חוכרים תלויים היו בחסדי בעל-הזכיון, להעמיד לרשותם בתורת קנין חפשי, לאחר הבראת הקרקע וסידור-ההשקאה, שטח שיהיה בו, על דעת הממשלה, די סיפוק צרכי קיומם. לתכלית זו ויתרה בערך על שליש הקרקע בשווי של כמה מאות אלפים לא"י. באופן זה היא ביצרה מקום למתישבים עברים חדשים וגם שיפרה את מצבם של עובדי הקרקע הערבים. בעזרת שיטות-העיבוד החדשות מסוגלה הקרקע לפרנס לאין-ערוך יותר אנשים משפרנסה עד כה¹³⁵. – מלבד החקלאות יוצרת גם התעשיה המתפתחת אפשרויות-קיום חדשות. במשך תקופה קצרה כבר העלו היהודים את ארץ-ישראל, בכוח כשרונותיהם המשקיים הגדולים, לדרגה כלכלית יותר גבוהה ויצרו אפשרויות קיום חדשות בחקלאות ותעשיה למאות ואלפים.

ואולם תנאי-קודם לכך הוא פיתוח מלא של מרץ היהודים, דבר שלא יתכן אלא אם כן יהיו חפשים בפעולתם ולא כפופים לשלטון הערבים ולהגבלות חוקיות בעליה וברכישת קרקע. בארצות אחרות מובטח חופש זה רק לאותה אומה, שבתורת אומה-רוב מחזיקה היא את ההגה בידה. ואילו בארץ-ישראל שהיא ארץ של מנדט, הנתונה לשלטון בריטניה או חבר-הלאומים, אפשר להבטיח את אי-תלות היהודים אף אם הם עצמם אינם מהווים אומה-רוב. אולם הסכמת היהודים לשלטון ערבים לא תהא אלא איבוד-עצמו לדעת של הרעיון הציוני. אפשר להמית את לוחמי הבית הלאומי, אך אין להכריחם לאבד עצמם לדעת.

הכרזת המלחמה על גרמניה בספטמבר 1939 השפיעה על המצב במידה מכרעת. הקונגרס הציוני, שנתכנס באבגוסט 1939 בג’ניבה, קיבל החלטה נגד המדיניות הארצישראלית של הממשלה הבריטית הכלולה בספר-הלבן, אבל בו בזמן הטעימה, כי החלטה זו מכוונת רק כנגד הספר-הלבן של ממשלה בריטית זו ולא כנגד העם הבריטי. עם פרוץ המלחמה הגיש ד"ר וייצמן, בתור נשיא הסוכנות היהודית, הצהרת נאמנות לממשלה הבריטית. כדבר הזה עשו גם המדינות הערביות העצמאיות ומפלגת ההגנה הערבית בארץ-ישראל. לפי שעה (ספטמבר 1940) נדחתה בעיית ארץ-ישראל מפני השאלות הגדולות של המדיניות העולמית. אין להגיד שהמתיחות בין הערבים והיהודים חדלה או חלשה; התעמולה הגרמנית חזקה מאד בכל ארצות המזרח והיא משתמשת בכל הזדמנות כדי להסית את הערבים נגד האנגלים והיהודים. אבל מהתחלת המלחמה שורר בארץ לכל הפחות שקט, אולי הודות לנוכחותו של צבא בריטי רב. שני הצדדים יודעים שתוצאות המלחמה יכריעו לא רק בגורל אירופה, אלא גם ישפיעו במידה עצומה על גורל ארץ-ישראל ויתר ארצות המזרח.

ממשלת ארץ-ישראל נצטרפה לממשלת בריטניה בהכרזת מלחמה על גרמניה. היהודים, הרואים בגרמניה הנציונלסוציאליסטית את מקור כל צרותיהם מאז 1933, העמידו את עצמם, למרות קובלנותיהם על המדיניות הבריטית בארץ-ישראל, בהחלט על צד הממשלה. הצטרפותה של איטליה למלחמה לצד גרמניה גרמה להשבתת תנועת האניות בנמלי ארץ-ישראל ולהתקפות-אויר על חיפה ותל-אביב, אבל כמעט שלא הפריעה בעד הספקת צרכי-מזון ושאר מיצרכים חקלאיים ותעשייתיים. מפלת צרפת הביאה לידי פירוק-הנשק מעל חיל המצב הצרפתי בסוריה והתחדשות דרישות ערביי סוריה לעצמאות. מהפיכה מדינית בסוריה נמנעה על-ידי זה שממשלת בריטניה הודיעה, שהיא תשתלט על סוריה אם מעצמה זרה תנסה לפלוש שמה.

הפרלמנט הבריטי הסכים במאי 1939 לספר-הלבן ובפברואר 1940 – לחוק הקרקעות, אמנם נגד רצונו של מיעוט חזק, לאחר שהממשלה הדגישה את הצורך לרַצות את הערבים בשים-לב למצב הבינלאומי. הועידה השנתית של מפלגת-העבודה הבריטית בבוֹרנַמוּת, הגיעה ב-15 למאי 1940 לכלל ההכרזה הבאה:

“ועידה זו מכריזה, שבכדי להרחיק את עילת הסבל היהודי ולהבטיח את קיומו והתפתחותו החפשית של העם היהודי, יש להושיט עזרה בינלאומית לבנין הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל על-ידי הגירה והתישבות. מן ההכרח להרשות לעם היהודי להגר ארצה-ישראל עד קצה גבול כוח-קליטתה הכלכלי”.

היקף ההגירה לארץ-ישראל מאז פרוץ המלחמה צומצם במידה ניכרת מפני הקשיים שנתגלו בתחבורה ובהשגת ויזות-מעבר. בעוד שבששת החדשים הראשונים של שנת 1939 הגרו ארצה 8,376 מהגרים יהודים ובכל שנת 1939 13,663, הגיע מספרם בששת החדשים הראשונים של שנת 1940 ל-2,991, שאליהם אנו צריכים להוסיף אמנם כ-2,000 מעפילים שנכנסו ארצה בלי רשיון.

עם פרוץ המלחמה קיבלה הממשלה מתנדבים ארצישראליים ליחידות-שירות בריטיות ולחיל-העזר; וביולי 1940 הורחב הגיוס והקיף גם בעלי-מקצוע מתנדבים בלתי-מקצועיים לשירותי צבא שונים.

בספטמבר 1940 הכריזה הממשלה על גיוס פלוגות ארצישראליות – עבריות לחוד וערביות לחוד – של חיל רגלים לשם הגנת הארץ שתסופחנה לגדודים בריטיים.

 

פרק עשרים מסקנות    🔗

בפרקים הקודמים השתדלתי לתאר את מצב היהודים בעולם על יסוד העובדות, והנחתי לקורא את האפשרות להסיק מהן את מסקנותיו. אבל בצדק ידרוש הקורא לדעת גם את מסקנות המחבר. למסקנותי הניתנות להלן אין מתכונת הנבואה. אין בהן אלא משום נסיון להעריך את עתיד מהלכן של מגמות-התפתחות המתגלות כבר בהווה. כל הערכה כזאת לוקה על כרחה בחסרון בטחון והיא כפופה לפי טיבה לשינויים העלולים להתרחש ולנבוע מתוך גורמים חדשים שאין לראותם מראש. סייג זה שנתתי לדברי חשוב הוא ביותר כיום, כששיווי-המשקל הפוליטי בעולם זועזע מיסודו ואין לשער, מתי ובאיזו צורה ישוב העולם למסלולו הקבוע, מסלול של שעת שלום.

1. מתוצאות המלחמה עד היום    🔗

פני אירופה בספטמבר 1940 (כשפרק זה נסדר והולך בדפוס) שונים בהרבה מפני אירופה במאי 1939, היא תקופת פירסומו של הספר הלבן הבריטי. נבואות והשערות רבות התבדו בינתיים. אבל מלחמת העמים נמשכת. השינויים הגדולים, שחלו בשייכותם המדינית של היהודים במשך שנת המלחמה הראשונה אינם בהכרח בני קיים, והם נתונים עוד לשינויים. אם נביט על המצב כמו שהוא היום, נראה שמספר יהודי ברית-המועצות (רוסיה) גדל על-ידי כיבוש מחציתה המזרחית של פולניה, בסרביה, צפון-בוקובינה והמדינות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה) מ -3 ורבע ל-5 וחצי מיליון. רוסיה נעשתה שוב, כפי שהיתה לפני מלחמת העולם (1914–18), המדינה הכוללת את הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם.

גרמניה הכילה בפרוץ המלחמה הנוכחית רק כ-200,000 יהודים ב“רייך הישן” וכ-80,000 באוסטריה. על-ידי כיבוש דנמרק, נורבגיה, בלגיה, הולנד, לוכסמבורג וחלק גדול של צרפת, נפלו תחת שלטונה כחצי מיליון יהודים, שהיו עד עתה אזרחים שווים בזכויותיהם במדינות דימוקרטיות והושווּ עכשיו בגורלם ליהודי גרמניה, המשוללים כל זכויות מדיניות וכלכליות. ביחד עם שני מיליונים היהודים, שעברו לרשות גרמניה עם כיבוש בוהמיה, מורביה המערבי של פולניה ו-1 ורבע מיליון היהודים בסלובקיה, הונגריה, רומניה ואיטליה, היינו במדינות שבהן הונהגו הגזירות הנאציות כלפי היהודים בשלימותן או בחלקן, נתונים היום כארבעה מיליון יהודים למשטר נציונלסוציאליסטי, אם במישרין ואם בעקיפין.

מצבם המדיני והכלכלי של ששה מיליונים היהודים באמריקה הצפונית והדרומית ובבריטניה הגדולה ובמושבותיה לא נשתנה בעקבות המלחמה.

1 1/4 מיליון היהודים בתורכיה, בצפון-אפריקה, בארץ-ישראל וארצות המזרח-הקרוב האחרות רואים את המלחמה כמתדפקת על פתח ביתם ומצפים להתפתחות המאורעות, העלולים להכריע גם את גורלם.

2. פרוגנוזה שונה לארבע קיבוצים טריטוריאליים    🔗

הפרוגנוזה לעתיד היהודים אינה אחידה. מוצא אתה בכל אחד מארבעת הקיבוצים שנזכרו למעלה מגמות-התפתחות שונות, ולפי מגמות אלה הפרוגנוזה לעתידן.

א. הקיבוץ היהודי בברית-המועצות

יהודי רוסיה שהיו לפני המהפיכה של 1917 בחינת גוש לאומי ודתי מוצק, הולכים כיום בהשפעת התרבות המועצתית ובהשפעת פרישתם והתבדלותם מאונס משאר חלקי היהדות בעולם, בדרך ההתבוללות וההיטמעוּת הגמורה. על-ידי חורבן המשטר הקפיטליסטי, הפסידו יהודי רוסיה את יתרונותיהם הכלכליים ברשויות מיוחדות שהמשיכו עליהם, על בני-ישראל, מקודם את שנאת ישראל החריפה והם עוברים כיום בצעדי ענק את כל שלבי ההתבוללות (הסתגלות לשפה, לתלבושת ולמנהגי סביבתם, התקרבות בשדה החינוך, ההשכלה, ההרכב מקצועי, ההתרכזות בערים וכו'). הם מגיעים ובאים עכשיו לשלב ההיטמעות שבסולם ההתבוללות, במהירות מרובה מזו, שהגיעו אליו היהודים בגרמניה ובארצות מערב-אירופה במאה התשע-עשרה. כל שנמשך אצל הראשונים, אצל יהודי המערב, ארבעה או חמישה דורות, מתגשם והולך בברית-המועצות בשנים ולכל היותר בשלושה דורות בלבד. ההתבוללות צומחת וגדלה כאן כגדול צמח בחממה; וכל זה עקב מדיניותה של ממשלת ברית-המועצות, שהעניקה ליהודים שויון מלא בזכויות אזרחיות ופתחה לפניהם פתח-כניסה לכל פעולה כלכלית ותרבותית, עד כמה שהיא בכלל מותרת ברוסיה. יחד עם זה נלחמת הממשלה נמרצות וחריפות בדת אגב הסיסמה “הדת היא אופּיוּם לעם”. האבטנומיה של השפה והחינוך, שהיהודים ברוסיה נהנים ממנה עלולה אמנם להגן עליהם מפני התבוללות מאונס, אבל אין בה כדי להגן עליהם מפני התפוררות מבפנים. אם לא נקח בחשבון את שני מיליונים היהודים שומרי-מסורת, שבאו תחת שלטון המועצות רק במלחמה זו ומתחילים את מהלך ההתבוללות רק עכשיו, הרי מחציתה של יהדות רוסיה עומדת על יהודים, שקיבלו את חינוכם ואת רשמי-ילדותם מלפני המהפיכה של 1917, והם נושאים בלבם עוד את שרידי המסורת היהודית. אבל היחס המספרי משתנה מיום ליום לטובת הדור הצעיר, השואב את השכלתו מהתרבות המועצתית האנטי-דתית בלבד. כיון שהשפעתו של חינוך הבית ברוסיה המועצתית חלשה לעומת השפעת החינוך בבית-הספר והתעמולה התרבותית הממשלתית, שוב אין בכוחה של המסורת היהודית לעמוד בפני התרבות החדשה. בני הנוער גדלים והולכים ללא כל ידיעה וזיקה אל המסורת היהודית. אין זו חשובה בעיניהם, ועם קיפוח זה מתקפח והולך גם רגש הזיקה לעם היהודי ולדתו. השפה הרוסית תופסת את מקומה של האידיש. נשואי-התערובת והמרת הלאומיות (בלאומיות הלאום השולט), שהקיפה חוגים רחבים כבר בדור הראשון שלאחר המהפיכה, מאיימים לפרוץ בדור הבא פרצות גדולות יותר בגוף יהודי רוסיה ולקרבם לטמיעה גמורה. נשואי-התערובת קלים והולכים יותר, שכן התרבות המועצתית האחידה מגשרת גשרים בין הלאומים השונים ומקרבת קירבה מקצועית, חברתית ומדינית בין יהודים ובלתי-יהודים. התפתחות זאת עלולה להתעכב רק אם רוסיה המועצתית תשנה את מדיניותה הכלכלית או את מדיניותה המשפטית כלפי היהודים או במקרה שתקום אנטישמיות חברתית חזקה בעקבות ריכוז היהודים במקצועות האקדמיים.

ב. הקיבוץ האמריקאי-אנגלי

יהודי צפון אמריקה ודרומה, בריטניה הגדולה ומושבותיה (ולשם קיצור: “הקיבוץ האמריקאי-אנגלי”), המונים כשליש היהדות העולמית, יעמדו זמן ארוך יותר בפני ההתבוללות, מפני שממשלות המדינות האלה אינן נלחמות בדת ושומרות על העיקר של חופש האמונה. אבל גם יהודים אלה מתרחקים והולכים מדור לדור מהיהדות. קצב ההתבוללות והטמיעה במדינות אלה תלוי בעיקר במידת רצונם של הנוצרים לקבל את היהודים בתור שווים במעלה לתוך החברה הנוצרית על-ידי המרות ונשואי-התערובת. כמו כן עשוּי מרכז יהודי בארץ-ישראל להשפיע על קצב ההתבוללות בשני כיוונים: מצד אחד יכול מרכז זה להגביר על-ידי הישגים תרבותיים חשובים את הרגש היהודי הלאומי ולבלום ולהאיט את ההתבוללות; מצד אחר עלול הוא למשוך לתוכו בכל דור ודור את היחידים, שבגלל יהדותם הבולטת אינם מסוגלים להתבולל, ולהקל את ההתבוללות על המסוגלים יותר לכך.

אמנם אין להתעלם מן העובדה, שבמדינות אלה קיימת מידה ידועה של אנטישמיות, העלולה להתגבר עם ריבוי מספר היהודים ועם החמרתו של המצב הכלכלי, שלא ירשה להכניס על נקלה את המהגרים לחיים הכלכליים.

אי אפשר לקבל תמונה נכונה מההפסדים שיהודי ארצות-הברית מפסידים על-ידי ההתבוללות, שבעקבותיה הולכים ההמרות ונשואי-התערובת, אם נראה יהדות זו על כל 4 ושלשת-רבעי מיליוני היהודים שלה כיחידה אחת. עלינו להביא בחשבון, שאין ההתבוללות פועלת את פעולתה המכרעת בדור הראשון או השני של המהגרים, משום שהללו חונכו בכולם או במקצתם על ברכי המסורת היהודית. אבל השפעתה של ההתבוללות מתחזקת והולכת במידה עצומה בדור השלישי וברביעי. לארצות-הברית של אמריקה נכנסו מיליון יהודים בשנים 1899–1890 ו-2 וחצי מיליונים לאחר 1899. אלה מהם החיים עוד היום, מהווים יחד עם ילדיהם את רוב יהודי ארצות-הברית, אבל בשנת 1970 יכריע ביהדות האמריקאית כבר הדור השלישי והרביעי. רוצה אדם להיות צופה את פרצופה של יהדות אמריקה בעתיד, יסתכל במצב הקיים כעת אצל בני הדור השלישי והרביעי של המהגרים, שקשריהם עם היהדות רופפים ביותר או שנפסקו לגמרי.

המהגרים היהודים, שבאו לארצות-הברית מאירופה המרכזית והמערבית, יכלו להתבולל במהירות מרובה מזו של המהגרים היהודים ממזרח אירופה; ושלושה טעמים לכך: א) הראשונים היו קרובים יותר לרמה התרבותית של תושבי ארצות-הברית; ב) הם באו לארץ במספר קטן בהרבה מאשר המהגרים ממזרח אירופה; ג) הם הגיעו לאמריקה בימים (באמצע המאה הי"ט), שמהלך ההיתוך של הלאומים השונים בכור-ההיתוך של ארצות-הברית היה בעצם פעולתו, בשעה שאוכלוסיה לא נתמזגו עדיין מבחינה אתנולוגית לכלל גוף מוצק ואחיד, ואינו כן בתקופת ההגירה ההמונית של יהודי מזרח-אירופה (סוף המאה הי"ט ותחילת המאה העשרים).

אפשר לחלק את יהודי ארצות-הברית לארבע או חמש שכבות שונות לפי דרגת התבוללותם. א) צאצאי היהודים יוצאי גרמניה הראשונים (דור שלישי ורביעי למהגרים) התבוללו לגמרי ונמצאים עכשיו בשלב הטמיעה ורובם אבודים ליהדות; ב) קרובים להם ביותר ילדי המהגרים היהודים מגרמניה (דור שני), שרובם עומדים היום בגיל העמידה או כבר הזקינו. רובם מבקרים עוד בימים נוראים בבתי-הכנסת ותורמים למטרות יהודיות, ומקיימים על-ידי כך קשר כלשהו ליהדות, אבל המרות ונשואי-תערובת שכיחים כבר ביניהם; ג) השכבה השלישית מורכבת מצאצאי המהגרים ממזרח אירופה שנולדו בארצות-הברית. אלה חונכו עדיין ברובם בסביבה יהודית ומחזיקים בדת היהודית ומתחתנים זה בזה, אבל אין בהם משום ההתלהבות והאמונה של יהדות המסורה. הם שייכים ליהדות הליברלית או הריפורמית. כלי-היהדות שבידיהם (אירגון הקהילות, החזקת מוסדות צדקה, חינוך דתי לנוער) לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב מפני ההתבוללות. עלינו להימנע מהטעות המקובלת, שההתבוללות תלויה ברצונו של היחיד. אין רצונו של הפרט מכריע כאן. ההתבוללות נכפית על הפרט בתנאים מסוימים ככפייתו של כוח טבעי שאין לעמוד בפניו; אין הפרט משתתף כמעט כלל במשחקם של כוחות הגורל. אין הילד מכריע ומחליט, איזו שפה עליו ללמוד ובאיזה בית-ספר עליו לבקר, והרי שני הגורמים האלה הם הקובעים את מגמת התבוללותו. גם האדם המבוגר הבא לארץ חדשה אינו יכול לעמוד בפני ההשפעות המבוללות של הסביבה, אף-על-פי שרשמי ילדותו פועלים עדיין בלבו וגודרים ומאיטים את מהלך התבוללותו. היהודים האמריקאיים בני השכבה השלישית נתפסים להתבוללות ברצונם או משלא ברצונם, מדברים אנגלית מלידה, מבקרים בבתי-הספר הכלליים ורואים בתרבות אמריקה את התרבות הגבוהה יותר, ומתקבל על הדעת שילכו באותה הדרך בה הלכו לפניהם בני השכבה הראשונה והשניה; ד) השכבות הרביעית והחמישית מקיפות את המהגרים, שבאו בעשרים השנה האחרונות ממרכז וממערב אירופה ואת המהגרים ממזרח אירופה. הללו יתנגדו לטמיעה לפחות עוד למשך דורות. ריכוזם בכרכי המיליונים, וביחוד בגיטו הענקי של ניו-יורק, אף הוא מחליש בהרבה את ההשפעה המבוללת של סביבתם.

ג. קיבוץ יהודי מרכז-אירופה

ברבות מהמדינות הכפופות כיום למרותו של המשטר הנציונלסוציאליסטי (“קיבוץ מרכז אירופה”) שרויים היו היהודים בריב, אם בגלוי ואם בסתר, אם סביבתם, שקיפחה את שויונם החוקי, עוד לפני שנכבשו על-ידי המשטר הנציונלסוציאליסטי. סיבה ראשונה לכל – התגברות המגמות הלאומיות אצל העמים שבתוכם ישבו, והיא שהביאה לידי כך שהיהודים נחשבו ל“זרים” יותר משנחשבו עד הדור האחרון; ושנית – דבר כניסתם של הנוצרים לאומנויות, ביחוד למסחר, שמרובה היה בהן חלקם של היהודים. וכן גברו המתיחות והניגודים ביניהם וצומצמו מקורות הפרנסה של היהודים. גם התערבותה היתירה של הממשלות בחיי הכלכלה וצימצום המשק החפשי, שגברה והלכה לאחר המלחמה העולמית, השפיעה לרעה על מצב היהודים, שעיקר עלייתם במאה שעברה באה להם מהצלחתם במשק החפשי, ועכשיו נחשבו בעיני הבריות כשליחיו ומקיימיו של משטר כלכלי שעבר זמנו ומרובה הפסדו על שכרו.

משהגיע בשנת 1933 הנציונלסוציאליזם לשלטון בגרמניה, העלה וליבה את הניגוד הזה והפך אותו ללהבה גדולה. העובדה, שהיהודים שייכים בתור צאצאי תרבות קדומה יותר לטיפוס אנשי-השכל, ואילו ה“אריים” כביכול שייכים יותר לטיפוס אנשי-היצרים, נתקבלה על הנציונלסוציאליסטים והיתה לתורת-גזע מיוחדת במינה, המשננת לתומכיה, שהיהודים הם בני גזע נחות-דרגה ולכן יש להוציאם מהחיים התרבותיים והכלכליים.

התחוקה הנציונלסוציאליסטית והאנטישמיות המוגברת, שבאה עמה ובעקבותיה, גודרות בפני טמיעת היהודים במדינות אלה. גורלם להשאר זרים, ושנאת הזרים בצורת האנטישמיות תלווה אותם גם בעתיד. כשיצאו יהודים אלה למדינות אחרות, שבהן אין הגבלות חוקיות להתבוללותם ולפעולתם הכלכלית, הרי יעברו על נקלה לתחום שלטון ההתבוללות והטמיעה וייטמעו בסביבתם, כדרך שקרה ליהודי רוסיה המועצתית או ליהודי אמריקה ואנגליה. אם יימלטו מפח האנטישמיות יפלו לפחת ההתבוללות והטמיעה. האנטישמיות מסכנת את קיומו של היהודי הפרט (ואף של הציבורים הגדולים – של כל פרט ופרט מהם), ההתבוללות מעמידה בסכנה את קיומה של היהדות כולה.

לא באשמתם הם, אלא כתוצאה מהתמורות הכלכליות והמדיניות שחלו בסביבתם, באו היהודים לידי חיכוכים עם הנוצרים במרכז אירופה. החל מימי-הביניים היו היהודים מרוכזים במקצועות מסוימים (בנקאות, מסחר, מלאכות ידועות, רפואה), שבהם היו להם מעט מתחרים מבין הנוצרים. בפולניה, למשל, היה להם אמנם לא באופן חוקי אלא למעשה מונופּול במסחר. במצב הזה חל שינוי, כשבמשך חמישים השנה האחרונות החלו הנוצרים לקנות השכלה כתוצאה מחובת-הלימוד, – חודרים למקצועות האלה ומנשלים מהם את היהודים. תהליך דומה לכך קרה גם בעבר, אבל אז מצאו היהודים לפניהם מקצועות חדשים במקום הקודמים; אולם עכשיו התאמה כזו היא כמעט דבר בלתי-אפשרי. עד עתה לא ראתה כל מדינה חובה לעצמה לעזור ליהודים לצאת מן הסבך הזה. הממשלה המועצתית לבדה פתחה לפני היהודים מקצועות חדשים (חקלאות, תעשיה ופקידות), במקום המסחר והתיווך שניטלו מהם. יתר הממשלות אינן נוקפות באצבע קלה, ואין הן פותחות ליהודים מקורות-פרנסה אחרים במקום מקומות העבודה והפרנסה שנתפסו על-ידי הנוצרים. ולא זה בלבד: הן טובעות בגזר-דין למיתה כלכלית שחילוף התנאים הביא על ישראל גושפנקא ממשלתית, ובגרמניה הנציונלסוציאליסטית ובמדינות הכפופות לה הממשלות עצמן הן אביהם ומחולליהם של חוקים-גזירות אלה. התעמולה האנטישמית העצומה מצד הנציונלסוציאליסטים החדירה את שנאת היהודים כל כך עמוק בנפש האוכלוסיה, עד שקשה לקוות כי היהודים יחזרו למצבם הקודם, אפילו אם המשטר הנציונלסוציאליסטי יעבור ויתבטל.

כשם שלפנים קיבלו היהודים, לאחר שננעלו בפניהם מקורות פרנסתם, את סכנת ההתבוללות והטמיעה והגרו למדינות “כורי ההתכה”, כדי להציל את נפשם מרעב, כן גם עתה אוחזים היהודים בדרך זו ככל שהיא פתוחה לפניהם. החיפושים אחר מדינות-הגירה עומדים בראש דאגותיהם ושקידתם של המוסדות וההסתדרויות, שקיבלו על עצמם לבוא לעזרת היהודים הנתונים לשלטון המשטר הנציונלסוציאליסטי. אבל מכיון שארצות-הברית הגבילו את הכניסה ל-5,000 בממוצע בשנות 1936–1931, ורק בשנת 1939–1938 העלו את המיכסה ל-43,450, ואף שאר המדינות שמעבר לים נעלו את שעריהן, שוב לא יכלו להגר אלא מעט מן הרוצים לצאת ממדינות-המיצר ואפילו מן הכפויים לצאת.

בתנאים אלה אין לצפות להגירה דחופה של כל היהודים היושבים במדינות הכפופות למשטר הנציונלסוציאליסטי, אף-על-פי שקשה להשלים עם המחשבה להשאיר את היהודים במדינות אלו, שבהם הם משועבדים שעבוד גמור מבחינה מדינית וכלכלית. ההכרעה בעניני ההגירה והכניסה לארצות אחרות אינה בידי הממשלה הנציונלסוציאליסטית ולא בידי היהודים, אלא בידי ממשלות ארצות-ההגירה. הסכמתן של אלה לקלוט מהגרים יהודים היא התנאי הראשון להגירה. הדרך שהלכו בה עד עתה, היינו דרך של משא-ומתן בין מוסדות יהודיים ובין הממשלות ההן, אינה זרועה תקוות גדולות, ואין לקוות שמיכסות-הכניסה תעלינה עליה רבה. באמצעים קטנים אין לפתור את בעית ההגירה והיציאה של היהודים, שהגיעה לממדים עצומים, רק אם ועידת-השלום העתידה לבוא תראה בסידור ההגירה בעיה בינלאומית ותשקוד על כך שקידה מרובה ותמשיך במרץ במשא-ומתן שהחל בשעתו באֶוויאַן (ביולי 1938) ובוושינגטון (אוקטובר 1939), יש תקוה שייפתח פתח לפתרון הוגן. אמנם תנאי קודם למעשה הוא, שמדינות-היציאה (ובשורה הראשונה גרמניה) תהיינה מוכרחות או תסכּמנה מרצון להתפשר עם דרישותיהן הצודקות של ארצות-ההגירה. אלה האחרונות תתנגדנה ודאי לכניסת מהגרים שיפלו עליהן למשא, ותדרושנה שהללו יהיו או בעלי-הון או צעירים בעלי יכולת עבודה, בכדי להתפרנס בעבודה. כיון שמספר היהודים בעלי-ההון במרכז אירופה ירד בשנים האחרונות במאד, יבואו בחשבון להגירה בעיקר הצעירים ובני הגילים הבינוניים (בערך עד גיל ה-40 או ה-50). בני הגילים הגבוהים לא יוכלו ברובם לצאת (אם מזלם לא יגרום לכך, שילדיהם, שהגרו למדינות אחרות, יגיעו למצב של אמידות ויוכלו לפרנסם ולהשיג בשבילם רשיון-כניסה), ומן ההכרח לאפשר להם להרויח את לחמם בארצות מגוריהם עד סוף ימי חייהם.

אפשר להעריך את מספר המוכשרים להגירה בתוך קיבוץ מרכז-אירופה לפי גילם בשני מיליונים נפש. למצוא אפשרויות הגירה למספר כזה במשך 10 עד 15 שנה הוא תפקיד קשה עד מאד, אבל אין לאמר שאין לבעיה זו שום פתרון כלל. שנות 1900 עד 1914, שבהן הגרו שני מיליונים יהודים, עשוּיות לשמש משל ודוגמא. בתור מדינות-הגירה עיקריות תבואנה בחשבון בשורה הראשונה, כמו עד עכשיו, ארץ-ישראל וארצות-הברית, ובשורה שניה: מדינות-דרום-אמריקה והקיסרות הבריטית. המהגרים היהודים יוכלו להביא תועלת לארצות החדשות על יסוד נסיונותיהם המרובים בכלכלה ובמדע. וינסטון צ’רצ’יל, ראש המיניסטריון הבריטי, אמר בנידון זה בנאומו בבית-הנבחרים ביום 20 לאבגוסט 1940 לאמור: " מאז גרשו הגרמנים את היהודים ועל-ידי כך הנמיכו את רמת הטכניקה שלהם – מני אז ידינו על העליונה בשטח הטכניקה והמדע".

נשאלת השאלה, אם אפשר להם ליהודים לעבור בכוחותיהם של עצמם מן המקצועות, שבהם הם מתחרים קשה בנוצרים ומגבירים על-ידי כך את האנטישמיות, למקצועות אחרים ועל-ידי זה להחליש את כוחם של החיכוכים בין יהודים לנוצרים ולהפחית את מספר היהודים הנאלצים להגר? למקצועות החדשים נחשבים החקלאות, המלאכה ועבודה בבתי-חרושת. אמנם המעבר לחקלאות נכשל באירופה בגלל חוסר אדמה פנויה. קניית הקרקע מהחקלאים הנוכחיים על-ידי יהודים תביא לידי תוצאה הפוכה מהמכוונת, היינו להגברת האנטישמיות במקום החלשתה. לכן אין המעבר לחקלאות בא בחשבון אלא בסמיכות להגירה לאותן הארצות בעבר לים, שבהן יש עוד שטחים גדולים בלתי-מיושבים. גם הסיכויים למעבר למלאכה ולבתי-חרושת הם מוגבלים מאד (ראה פרק ט'), והמאמצים בכיוון זה יקילו אולי את ההגירה לעבר לים, אבל לא יחלישו את האנטישמיות באירופה ואת הצורך להגר.

ד. יהודי ארץ-ישראל

התפתחותו של המרכז היהודי בארץ-ישראל שמספר תושביו היהודים עלה מ-65,000 מאז מלחמת העולם ל-480,000 כיום, והגדולות שפעלו היהודים בחקלאות ובתעשיה בארץ הביאו לידי התנגדות מתמדת של הערבים ולפירסום הספר הלבן במאי 1939 על-ידי הממשלה הבריטית. יתכן הדבר שגם להבא יעמדו היהודים והערבים במערכה אלה לעומת אלה. אבל המלחמה האירופית הנוכחית הוכיחה לשני הצדדים, שמחוץ לתחום האינטרסים שלהם נמצאים כוחות עצומים במערכה, שבתוצאותיה תלוי גם גורלם הסופי. אפשר שכתוצאה מהמלחמה תחדל הבעיה היהודית-ערבית מהיות בעיית הערבים והיהודים בלבד ותהפוך לחלק מבעיית אירגונו וסידורו הפוליטי החדש של המזרח הקרוב, וכן יינטל עוקצה של בעיה זו. ליהודים, השואפים להאחז בארצות המזרח-הקרוב המחודש חידוש מדיני, שלא על מנת להשתלט ושלא על מנת להשתעבד לאחרים, תהיה תקוה גדולה יותר לבוא ולהגיע לידי הסכם עם הערבים מאשר כיום, כששני הצדדים עומדים זה מול זה מלופפים באוירה הלאומנית של ארץ-ישראל הקטנה. צורתו של אירגון פוליטי חדש זה עדיין לוטה בערפלי העתיד. בוויכוח על הספר הלבן בפרלמנט הבריטי ב-22 למאי 1939, השיב מר מלקולם מקדונלד, המיניסטר לעניני המושבות, על שאלה שנשאל, אם גם במדינה הארצישראלית העצמאית העתידה לקום יינתנו בטחונות וערובות מתאימים, שיש בהם כדי להבטיח את קיומו של הבית הלאומי היהודי, – “שאפשר ומדינה עצמאית עתידה זו תהיה אחידה או פדרלית או אפילו מדינה, שבה יכריעו הערבים במחוז אחד והיהודים במחוז אחר, וכל אחד מהמחוזות הללו ייהנה מאבטונומיה מסוּימת, אבל שניהם יהיו כפופים לשלטונה של ממשלה, שתטפל בענינים המשותפים לשני המחוזות”. באנגליה ישנם גם אוהדי רעיון מדינה פדרטיבית גדולה, שתכיל את ארץ-ישראל היהודית, את ארץ-ישראל הערבית, את עבר-הירדן, סוריה והלבנון. הצעה אחרת דורשת יצירת מדינה דוגמת שווייץ¹³⁶, שתכיל קנטונים ערביים, יהודיים ומעורבים. הקנטונים הערביים והקנטונים היהודיים יוכלו להתארגן לבריתות-קנטונים מיוחדות. אמנם הועדה המלכותית מצאה את תכנית הקנטונים כבלתי-מתאימה לארץ (עיין הדין-והחשבון, עמ' 377), מפני ששיטה זו לקויה, לפי דעתה, בכל החסרונות ואין בה כלום מיתרונותיה של תכנית חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות. ציר הפרלמנט הבריטי י. ודג’ווּד, מציע שארץ-ישראל תחדל להיות ארץ מנדט ותיהפך לדומיניון בריטי (הדומיניון השביעי). אין חשיבותה של הצורה המדינית של הישוב לגבי היהודים אלא חשיבות ממדרגה שניה בלבד. העיקר הוא הבטחון שהצורה המדינית של החיים הלאומיים תאפשר ליהודים לעמוד ברשות עצמם ולא תמסור אותם לרשות עם אחר. כל פתרון שיש בו כדי להבטיח להם דבר זה, הוא פתרון העשוּי להתקבל על הדעת.

השאלה הקשה ביותר, היא שאלת העליה החפשית לא"י או צימצומה החוקי, תוכל להיפתר במקרה שתתקיים חלוקת ארץ-ישראל בדרך מן הדרכים, שיהודים וערבים יוכלו לעלות ולגור בארץ כרצונם, אלא שמהגרים יהודים יוכלו להתעסק בעבודתם רק בחלק היהודי והערבים רק בחלק הערבי, כלומר המהגרים היהודים ייכנסו לתוך המשק היהודי ולא יתחרו בשוק העבודה בערבים, ולהיפך. ואשר לשאלת ההשפעה של קניית הקרקעות על הפלחים, שמתנגדי הציונות לא פסקו לדבר עליה בשנים האחרונות, הצעתי כבר פתרון בשנת 1919¹³⁷, והנני חושב שאף היום עוד נכון הוא ביסודו ולפיכך הריני חוזר עליו כאן:

“אנו מוכרחים לרכוש לנו מקום בארץ, אבל אין לנו לעשות זאת על-ידי נישול האחרים ממקורות פרנסתם, אלא על-ידי יצירת מקורות-פרנסה חדשים בשבילנו”.

“צריך שתשאר בידי האריס, שאדמתו נקנתה על-ידי יהודים, חלקת אדמה, שתביא לו על-ידי עיבוד אינטנסיבי את ההכנסה שהיה מקבל מקודם על-ידי עיבוד אכּסטנסיבי של קרקעותיו” (ראה את הדוגמה מהחוּלה, למעלה פרק י"ט).

בשנת 1936 העידותי ברוח זו לפני הועדה המלכותית בשם הסוכנות היהודית (ר’R. C. Report ע' 241):

“אין לנו כל נטיה להכריח חקלאים ערבים לעזוב את משקיהם. מטרתנו היא להשביח את שיטות החקלאות, ביחוד על-ידי השקאה, וליצור אפשרויות חדשות להתישבות יהודים מבלי לפגוע בפרנסתם של החקלאים הערבים הקודמים. אנחנו מקבלים את הנוסחה, שבכל מקרה של קנית אדמה על-ידי יהודים, ישארו החקלאים הערבים על האדמה ושהכנסתם לא תופחת. אבל בכדי לבצע תכנית, שתיצור אפשרויות חדשות להתישבות יהודית, מבלי לפגוע בערבים, דרושה השתתפות הרבה יותר פעילה מצד הממשלה בפיתוח הארץ”.

על השיתוף בעבודה תרבותית בין היהודים והערבים כתבתי במאמר הנ"ל משנת 1919:

“את בתי-הספר הערביים יש לשפר ולתקן. מכיון שהערבי הוא בעל כשרונות מטבעו וקרוב בשכליותו, מסיבת קרבתו הגזעית, לשכליות היהודים, אפשר להניח בוודאות שעל-ידי חינוך שווה בבתי-הספר, יעמוד הדור הערבי הבא על רמה תרבותית שווה לזו של היהודים”. “בתחילת ימי-הביניים הביאו היהודים את חכמת המזרח, שנושאיה היו אז הערבים, למערב ונתנו על-ידי כך את הדחיפה לרניסנס, המשמש יסוד לתרבותה הרוחנית של אירופה. כיום יכולים היהודים להעביר את חכמת המערב לערבים (למשל, על-ידי קבלת תלמידים ערבים בבתי-ספר חקלאיים וטכניים יהודיים, ביעור מגיפות וכו'). המטרה העליונה היא, שעמי המזרח הקרוב, ובראשם הערבים והיהודים, יהפכו איזור זה, שהיה במשך מאות השנים האחרונות עזובה כלכלית ורוחנית, שוב לארץ תרבות גבוהה, ושהאימרהEx Oriente lux תתאמת שוב”.

ההאשמה, שהיהודים לא עשו בעבר את כל אשר שביכולתם לבוא לידי modus vivendi עם שכניהם הערבים, אפשר נכונה היא ואפשר לא. אבל ברור, שהם צריכים לעשות הרבה יותר בשטח זה בעתיד, ודוקא תקופת שינויים מדיניים גדולים במזרח הקרוב, שעל-ידה יכולים הערבים להרוויח הרבה, יכולה להיות המתאימה ביותר להתקרבות ולהסכם. אין היהודים זקוקים רק להסכם עם ערבי הארץ אלא גם עם כל ערבי המדינות השכנות. שני הצדדים מעונינים ליצור איזור כלכלי גדול, שחלקיו השונים ישלימו זה את זה, והמוגן יותר טוב נגד התקפה מבחוץ מאשר מדינה קטנה. המלחמה הנוכחית הראתה בבירור את חולשת המדינות הקטנות.

ארץ-ישראל תוכל, על אף קטנותה, לשאת אוכלוסיה כפולה ומכופלת על-ידי אינטנסיפיקציה של החקלאות, על-ידי ייסוד תעשיות-יצוּא חדשות וצי מסחרי. מלבד זאת יוכלו (כמובן בתנאי שיחסי שלום ישררו בין היהודים והערבים) השטחים הרחבים שבשאר ארצות המזרח-הקרוב, שישובם דל ומועט, לקלוט הרבה מהגרים יהודים חדשים.

3. להיות או לחדול    🔗

מובטחני, שיהודים רבים יראו את תמונת עתידם של יהודי הגולה, שהנני מצייר כאן כשחורה ביותר. תקותי היא שהעתיד יתן צדק לדבריהם. אבל עלי להתרות מפני האופטימיות הזולה האומרת: כשם שהצליחו בני-ישראל בעבר להתגבר באיזה אופן שהוא על הסכנות האורבות לקיומם, אף בעתיד כך. כשפירסמתי בשנת 1911 את המהדורה השניה של ספרי “היהודים בזמן הזה” וכשפתחתי במלים אלו: “לפני עינינו נשמטת אבן אחר אבן מבנין היהדות, שהיה פעם כל כך מוצק”, העלתה דיאגנוזה זו דברי-בקורת נמרצים. אבל, לדאבוני, הוכחה אמיתותה על-ידי המאורעות שהתרחשו בינתיים.

המסורת הדתית וההתבודדות בגיטו שימשו ליהודים במשך מאות שנים רבות בחינת מבצר, שבו היו מוגנים מפני השפעות סביבתם. חומות מבצר זה נהרסו או עומדות להיהרס ואין להקימן מחדש. ליהודים אין ברירה בפני האויב החזק מבחוץ אלא להיכנע. רק אם יעלה בידם לבנות מבצר חדש ממין אחר, קיימת התקוה להימלט מגורל זה ולשמור על קיום היהדות. ומבצר חדש ממין זה אנו רואים בבנין בית לאומי יהודי בארץ-ישראל.

בית לאומי זה ימלא את התפקידים הבאים:

1.  הוא יארגן את הישוב היהודי בארץ-ישראל בצורת מדינה או בצורה דומה למדינה, ועל-ידי כך יבטיח לו עצמאות והגדרה עצמית בעניניו הוא. באופן כזה יועמד הישוב בשורה אחת עם שאר העמים, הנהנים מאירגון מדיני עצמאי. אופייני הדבר שחבר-הלאומים לא קיבל בתור חברים, על אף משמעותו, לאומים, אלא אך ורק מדינות; קול הלאומים נשמע בו רק באמצעות המדינות.

2.  הבית הלאומי ישמש מקלט למאות אלפים, ובמרוצת השנים גם למיליוני יהודים, הנאלצים לעזוב את ארצות-מגורם הנוכחיות.

3.  הוא יהווה מרכז תרבותי ליהודי הגולה. אחד-העם ראה בתפקיד זה את עיקר הציונות. אבל אין למלא את התפקיד הזה בלי הגשמת התפקידים הקודמים שנזכרו לעיל. ערכו של הבית הלאומי בתור מרכז תרבותי יהיה בכוחו הפוטנציאלי להאיט או לעכב את ההשפעה המפוררת של ההתבוללות בארצות הגולה. אף לעצם איחודם של יהודי כל הארצות במפעל המשותף, הגדול והיוצר, של בנין הבית הלאומי, יש חשיבות רבה מבחינת חיזוק הכרתם היהודית. יתכן שכעבור זמן-מה יפוג טעמה ויישבר כוחה של הלאומנות התוקפנית, שחדרה כפסיכוזה המונית, לאחר מאת שנות הליברליזם, לתוך חלק גדול של העולם, והיא תפַנה את מקומה לסבלנות והבנה הדדית בין העמים. הישוב העברי בארץ יפיח באבריו הקרועים של העם היהודי נשמה לאומית מחודשת. כאן תשלוט הלשון העברית, שבה נכתבו היצירות הספרותיות הגדולות ביותר של עם ישראל, ועל-ידה תתקרב האומה לתרבותה הלאומית הישנה ולרוח הנביאים. כאן יתפרנס חלק גדול יותר מהיהודים כפועלים בחקלאות, בתעשיה ובמלאכה, מאשר במדינות אחרות, ועל-ידי כך יבריא המבנה הכלכלי של היהודים. כאן יוכלו כשרונותיהם המדעיים להתגלות במהירות גדולה יותר מאשר בארצות הגלות, שבהן מוכרחים הם להוציא כל כך הרבה מרץ כדי להתגבר על ההתנגדות מבחוץ. כאן אולי יקום מחַדש דתי גדול שיראה לאומה דרכי חיים חדשות. אם יוסיפו יהודי ארץ-ישראל ערכים חשובים לתרבות העולם, לא זו בלבד שערך הישוב היהודי בארץ יעלה בעיני העולם, אלא גם תתעורר מחדש הגאוה הלאומית בלב רבים מיהודי הגולה וקשריהם עם היהדות יתחזקו. ליהדותם יהיה שוב ערך חיובי.

היהודים עשו הרבה לטובת תרבות העולם. אי אפשר לשער כיום, מה היתה תרבות העולם אילוּ היינו מוציאים מרקמתה רבת-הגוונים את החוטים, שארגו היהודים לתוכה. דתם ורוח נביאיהם שימשו בסיס ויסוד הכרחי לנצרות ולאיסלם. את השפעת התנ"ך, ספר הספרים, על הספרות והאמנות בימי-הביניים ועד היום כמעט שאי אפשר להגזים¹³⁸. היהודים נטלו חלק חשוב בימי-הביניים בתגליות הגיאוגרפיות ובקנינים התרבותיים של הערבים¹³⁹. בזמן החדש נטלו היהודים חלק הרבה יותר גדול בשטחי הכללכה, האמנות, המדע והספרות מחלקם המספרי באוכלוסית העמים. אישים כשפינוזה, פליכּס מנדלסון-ברתולדי, סיר ויליאַם הרשל, ד’ישראלי, קרל מרכּס, היינריך הרץ (בן לאב יהודי ואם נוצריה) נמנים עם השמות הגדולים ביותר בדברי ימי האנוֹשות. לאלה יש להוסיף בימינו (מלבד אלה ששמותיהם נזכרו בפרק י"ב כזוכים בפרס נובּל מאיזור הלשון הגרמנית), את זיגמונד פרוֹיד, מיסד מדע הפסיכואנליזה, הפילוסופים הנרי ברגסון ואדמונד הוּסֶרל, המתמטיקאים הרמן מינקוֹבסקי, לוי-ציביטָה, ז’ק הדַמַר, הפיסיקאים אלברט איינשטיין ואלברט אברהם מַייכּלסון, הממציאים פיליפ רייס (טלפון), זיגפריד מרכּוס (מכונית), דוד שוורץ (ספינת האויר-צפלין), ממציא האֶספּירנטוֹ זמנהוֹף, ואחרים. פעולות היהודים בכל ענפי הרפואה מימי-הביניים בולטות. על חלק גדול מכל התגליות, שהפכו את מדע הרפואה על פיו (סַלוַרסן, ריאקציית וַסרמן, אינסוּלין וכו'), חייב העולם להודות ליהודים. מוּסיקאים כמו ז’ק אוֹפנבּך, יוֹסף יוֹאַכים, ישה חפץ, ברוֹניסלב הוּבּרמן, פריץ קרייזלר, גוּסטב מַהלר; סופרים כמו ארטור שניצלר, גיאורג ברנדס; בּמאים כמו מכּס ריינהַרדט; שחקנים כמו אליזבּט בּרגנר; אנשי-מעשה וגדולי-כלכלה כגון אלברט בַּלין, יוּליוּס רוֹזנוַלד, וַלטר רטינַאוּ, לוּדביג מוֹנד ראוּיים לעמוד בשורה אחת עם השמות הגדולים ביותר ברשויות אלה. אפשר לקוות, שגם בעתיד יפעלו היהודים גדולות בכל הרשויות האלה, אם ימשיכו להחזיק בתורשתם הרוחנית בשלמותה, ואם יעמדו וישארו בעולם כאומה מאוחדת ולא יתבוללו בעמים אחרים. כל זמן שהם מתחתנים בתוך עמם הם, קרוב לודאי שיורישו את כשרונותיהם הרוחניים גם לילדיהם, ואילו נשואי-תערובת ימעיטו את האפשרות הזאת. נשואי-תערובות בין אנשים מוכשרים, אבל כאלה שכשרונם מסוג שונה, אינם עשוּיים לחזק אלא להחליש את כשרונותיו התורשתיים של הילד. הכשרונות הרוחניים, שסיגלו היהודים לעצמם במשך תקופת דברי-ימיהם המיוחדים ילכו לאיבוד, והאנושות תתדלדל ותתרושש מסוג אנושי מיוחד. גם המסורת היהודית על הערכתה הגבוהה, שהיא מעריכה את הערכים הרוחניים, על רצינות-החיים הגדולה שבה ועל חיי-המשפחה הנעלים שלה, יכלו מן העולם אם ייטמעו היהודים בעמים אחרים. אולי היהודים הפריזו בפיתוח רוחניותם ובגילויה, אבל רוחניות זו היא משקל-שכנגד הגון ונאה נגד ההפרזה שהפריזו האחרים בערך היתרונות הגופניים, והפרזה זו היא שהביאה לשלטונם של אלה על הלבבות והמוחות בימינו. הרי הגענו לידי כך, שברוב המדינות תופסות חדשות-הספורט מקום רב יותר בעתונות היומית מתגליות מדעיות גדולות. היהודים המתבוללים של היום נהנים ביודעים או בלא יודעים ממורשתם הרוחנית של אבות אבותיהם.

הגורל הטיל על הדור הזה את התפקיד להכריע בדבר קיום היהדות. ברצון-החיים החזק שלהם עמדו היהודים בעבר בפני הרבה פורעניות, שהיו עשויות להביא כליה על עמים אחרים. על היהודים להתגבר ולהתאזר באמונה, גם היום, שעליהם להגן על דבר “קדוש”, שבגללו כל קרבן אינו גדול מדי. בארץ-ישראל שפכו היהודים במשך ארבע השנים האחרונות את דמם בהתגוננות מפני התקפות והראו, שהם מוכנים לעמוד בפני כל סכנה המאיימת על בנין ביתם הלאומי. אבל שום צבא אינו יכול להילחם בהצלחה בלי עזרתו הנלהבת של העם שמאחורי החזית. יהודי ארץ-ישראל יוכלו לעמוד במערכה רק אם תעמוד מאחוריהם יהדות המוכנה לכל קרבן. נוסף לזה נחוצה עזרה גם מצד אחר. אין ליהודים הכוח, בעולם מזוין זה, לצאת בעצמם ממצוקתם; הם זקוקים לעזרת ה“תקיפים” כיום בעולם. שאלת היהודים כיום אינה רק שאלה יהודית, היא שאלה אנושית כללית. אי-אפשר שרמת המוסר של האנושות לא תושפע מן המעשה, שבמדינה גדולה ובעלת תרבות עתיקה תקופח, בהסכמת הממשלה או על-פי פקודתה, פרנסתם של אזרחים שקטים, שרבבות מהם יהיו מושלכים בלי כל משפט לבתי-סוהר ומחנות-הריכוז, שמבלי כל סיבה יעונו בני ישראל ויוכרחו לאבד את עצמם לדעת המונים-המונים או שיישרפו בתי-תפלתם וייחרבו מעונותיהם. הקשחת-לב והסחת-דעת מכל החוקים המגינים על חופש הפרט, שמחה סדיסטית זו להשפלתם ועינוּים של אנשים אחרים פירושה – יסוד ממלכת הכוח ויצרי השנאה הבלתי-מרוסנים על חרבות ממלכת המשפט ואהבת הרע¹⁴⁰ . אלפי שנות עמל האנוֹשוּת ליצירת התרבות יהיו לשוא אם ישתלט משטר זה בעולם.

היהודים יהיו מחוסרי רגש תודה אם ישכחו, למרות גל השנאה המצליף כיום על פניהם בהרבה ארצות, את האהדה הרבה שרבים רוחשים להם בצרתם. הוויכוח שהתנהל בבית הלורדים הבריטי ב-8 לדצמבר 1938 (זמן קצר לאחר הפרעות בגרמניה), שבו השתתף הארכיבישוף מקנטרבורי, שימש הוכחה חיה להבנה ולרגש-אהדה חם. גם ממשלת ארצות-הברית, ולמעלה מכולם הנשיא רוזבלט, הראו פעמים רבות את רצונם האדיר לעזור, ביחוד בשאלת הפליטים. ועדת המנדטים שליד חבר-הלאומים עמדה בתנאים הקשים ביותר על זכות היהודים בבנין ביתם הלאומי בארץ-ישראל. על אהדה זו נשענת תקות היהודים, שמעצמות אלה לא יעזבום, כשיגיעו הדברים לידי סידור פוליטי חדש בועידת-השלום העתידה לבוא. כמובן אין לצפות, שסידור זה יפתור את שאלת היהודים פתרון סופי. בעולם מתקדם ומשתנה תופענה תמיד שאלות חדשות, שתדרושנה תיקון. אולם אמת זו אמורה לא רק בשאלת היהודים, אלא גם בשאלות הנסיבות-המדיניות של כל העמים. אין פתרון אלא פתרון לשעה, והוא משאיר מקום לפתרון חדש.

היהודים הם כיום קרבן של לאומנות מוטעית ומטעית. המובן האמיתי של זכות העמים להגדרה עצמית הוא, שכל עם רשאי לפתח את כשרונותיו כל עוד שאין בפיתוח זה משום נטילת חירותם של עמים אחרים. אבל עקרון זה נהפך בימינו בארצות הטוֹטליטריות ועמד על היפוכו, היינו לאוּמנות תוקפנית המחייבת את חירות ההתפתחות רק לעמה ושוללת אותה מעמים אחרים. כל זמן שהלאומנות הזאת תשלוט בעולם, אין סיכוּיים שישביח מצבו של ישראל. אבל לא אבדה התקוה, שיבוא יום, בו ישובו העמים לעקרון הסבלנות וההוקרה ההדדית. על הדור היהודי של ימינו מוטלת החובה להציל את עמם ולשמור על קיומו עד בוא היום ההוא.

The American Jewish Year-Book 5699, פילדלפיה 1938. The Jewish Year-Book, 1939 l" לונדון 1939.