אל הקורא

הספר היקר אשר נתתי לפניך כעת, הוא נכבד מאד, למען ידעו בני ישראל אשר לא למדו קרוא בספרי הקורות הכתובים בלשון עם אחר מה פעל אל, כי לב מלכים כפלגי מים ביד ה' הוא, כל הקורות אשר עברו, ואשר יעברו עלי תבל, אך מידו הם לנו, הוא יאמר על המדינות איזה לחרב ואיזה לשלום, וכל מלכי ארץ אך משרתי רצונו המה. והנה הרב המחבר ז“ל לא זכה לקיים הבטחתו לכתוב החלק השני מספרו כי במשך הזמן הלך לעולמו, וקורות חדשות באו אחריו, לכן נתתי לפניך כעת ספרו זה, אמרתי למלא רצונו, כי רצונו של אדם כבודו הוא וכתבתי הקורות משנת תקס”ב ומעלה וקראתי אותם בשם קורות נוספות והנם פה לפניך.

לבוב ל“ג לעומר תרי”א לפ"ק.

המוציא לאור

 

קורות נוספות ¹    🔗

א) מעשי בני אדם הבל המה עם כל תחבולותם, כי אך מה' מצעדם כוננו ולא מחשבותיו מחשבותם.

הנה צרפת הרעישה תבל ומלואה לנתק מוסרות מלכיה, מושלה הורידה מכסאו ולגיא צלמות הוליכה שריה, ממלכת עם (רעפובליק) קראו לה, ממלכת דרור וחופשה כקטן כגדול כל יושב ואזרח בארץ, כזקנים ושופטים יחד ימשולו לגדור דת ומשפט להצלחת העם והמדינה, אכן ה' אמר רק מלך במשפט יעמוד ארץ והפר מחשבותם, סרו מדרכם ובלע כל אורחותם, מלחמות אנשי צרפת אשר דרור קראו יומם וליל, הולידו למו ראש צבאמו נאפאלעאן גבור החיל, ובכל עת אשר גבר במלחמה, ויך צריו ועשה בהם נקמה, נארגו מוסרות חדשים לאסור ידי הצרפתים בעול ברזל להכניעם, היה עליהם לראש ותחת שבטו הביאם, בחמשה עשר לאוגוסט לשנת תקס"ב (802 נתן לו מוועד העם (נאטיאנאל פערזאממלונג) הקונסולאט על משך כל ימי חייתו, גם להושיב את בניו אחריו על כס גדולתו – ומה היא ממלכת כנסיה המשלכת מידה רסן הממשלה והמשרה, ביד שורר החפץ למלוך להיות למו למחסה וסתרה, יקימו ויכחשו בי ויכסו דעתם גם פעמים עשר, בכנף מעיל תפארת קאנסיל כזה זר המלוכה צרור וגם הכתר חדלה צרפת מהיות ממלכת עם ממלכת חופש ודרור, כי עוד מעט והנה קול קורא באזנה פי מלך שמור, בימים ההם גם הקאדעקס נאפאלעאן יצא לאורה, ויהי קדוש בעיניהם כי נאפאלעאן צוה למו תורה.

ב) שנת תקס"ג 803 מלכות ענגלאנד שנית קמה, לריב את צרפת ולתגר בה מלחמה, והנה עוד בשנת 714 הורם למלך על ענגלאנד הקוהרפירסט מהאנאווער הוא געארג לודוויג נכד הנסיכה עליזאבעטה, ומני אז, ענגלאנד והאנאווער היו יד אחת לכן מהרו כעת הצרפתים ושלחו את השר הצבא מארטיער את הנאווער לקחת, ולמורת רוח ענגלאנד מבלי שאת לה פנים, אחזו הצרפתים בהאנאווער, וישבו בה משך שלש שנים:

ג) בח"י לחדש מאיי תקס“ד 804 למספרם נתנו שרי הסענאט לבאנאפארטע גם את המלוכה, ולהנחילה גם לבניו אחריו, וע”י פתשגן דת ממלכת הכנסים הורם להקרא בשם קייזר נאפאלעאן הראשון, בימים מעטים אחר זה בחדש אויגוסט נתן גם להקיזר פראנץ מלוכת עסטרייך, ירשה להקרא פראנץ השני (ערב קייזר) מעסטרייך. בשני לדעצעמבר נעטר נאפאלעאן בפאריז למלך על עם צרפת בבית תפלתם הנקרא (נאטר דאמע), כל העם מקטן ועד גדול נאספו לאלפים ולרבבות והמתינו עת בואו לקבל את המלוכה ולראותו בהדרת מלך, מלפנות בוקר עד בואו, מטר נתך ארצה, אכן עת בא נאפאלעאן עברו העבים והשמים הטהרו, וכל העומדים, בקול אדיר וחזק השמיעו, יחי המלך – בשעה עשירית לפני הצהרים רעמי כלי תותח (קאנאנען דאננער) הודיעו כי הקיזר והמלכה יבואו, חמשה שרי צבא והשר הגדול (גענראל אבריסט) אשר עלימו, נשאו לפניו את הכתר ומטה המשרה (סצעפטער) תפוח המדינה (רייכסאפפעל) מזהב, וגם החרב והטבעת של קארל הגדול – גם הכהן הגדול פיאוס השביעי הכנע ובא מרומי לפאריז לנאפאלעאן ויזאעפהינע למשחם, אצל המזבח אשר בהיכל תפלתם, הציק הפאבסט שמן המשחה עלי ראשם, ונאפאלעאן לא מצא ראוי ונכון לפניו להיות נכתר מידי שום אדם ולקח בעצמו את הכתר ושמוהו עלי ראשו, ואחר זה שם אותו על ראש המלכה והכתירה בעטרה שעטרה לו עמו, במשך כ"ב שעות באה הבשורה הזאת באמצעות כדור הפורח באויר (לופט באללאן) לרומי. איטליא פסקה להיות ממלכת עם (רעפובלוק) והכירה את נאפאלעאן למלך עליה, גם ההמרצאגטהוס גענויא אשר נאפאלעאן בעצמו לרעפובליק יסדה בשנת 797 חדלה מהיות, והיתה אחוזה לפראנקרייך כאחת מערי צרפת. לקבל כל משפטיה וחוקותיה תחת שבט ממלכתו:

ד) ענגלאנד לא הכירה ולא קיימה את נאפאלאן למלך ושלפה חרבה מתערה להתייצב עוד הפעם על שדי קטל, במלחמה חזקה וכבדה אשר ימיה נמשכו עד שנת 814 ווילהעלם פיטט יועץ הראשוני (פרעמיער מיניסטער) בענגלאנד, בא בברית עם מלכי רוסלאנד, עסטרייך, ושוועדען, לצאת לקראת פראנקרייך למלחמה, המלך פרייסין לא היה בקשר, כי נאפאלעאן השכיל תמיד לחרחר ריב בין המלכים, ולהעיר משטמה בלב כל אחד לקראת רעהו, למען יהי נקל לו להטותו אליו, ומלכי אשכנז הצפונית (זידליכעס דייטשלאנד) מבייערין, ווירטעמבערג, ובאדען, את מלך צרפת היו.

שרי צבאות עסטרייך חשבו כי הצרפתים בראשונה דרך ארצי איטאליע יבואו, לכן שלחו שמה את ההערצהערצאג קארל ללחום לקראתם, אכן הצרפתים שינו דרכם והליכתם, עברו גבולי פרייסין ולא במשפט, וכעל אברי נשר דרך פרייסין באו בימים מעטים, ללב מדינת אשכנז לעשות בהם שפטים, שם סבבו את שר צבא עסטרייך מאק עם חייליו גבורי חרב, ומכל צד ועבר היו במלחמתם לקראתו כזאבי ערב, בטו“ב לאקטאבר 805 ביום השלישי למלחמתם אצל עיר אולם (עיר בארץ אשכנז) ולחצוהו למסור עצמו לידם עם כ”ד אלף חלוצי צבא, וביום החמשי (22 אקטאבר) היו ששים אלף לוחמי עסטרייך להצפרתים שבויי מלחמה, כל אשר היה למו הצפרתים בזזו ושסו, והערצהערצאג פערדינאנד ועשרים אלף איש עמו לבעמהן נסו, נאפאלעאן הלך לוויען, ויך בשני לדעצעמבר (יום מלאת השנה אשר הושם כתר המלוכה על ראש) באסטערליץ, (עיר בגליל ברין במדינת מעהרן) צבאי עסטרייך וצבאי מלך רוסיא אשר היו עמהם בקשר, מכה רכה מאוד. באסטערליץ הי' הקייזר אלכסנדר והקיזר פראנץ בעצמם על שדי המלחמה, להחריד לב נאפאלעאן בחרבם הנוקמת, ויהי כאשר גבר והכה חייליהם ברצח, קרא שם למלחמה זאת מלחמת שלשת המלכים (דרייא קייזר שלאכט) למזכרת נצח.

ה) הערצהערצאג קארל נלחם בקלידארעא וקאלאגנאלע באיטאליען, בכל כח ועוז כגבור מלחמה, נגד ההערצאג מריוואנלי היא שר צבא פראנקרייך מאססענא כרגע אשר חלפה כן זה על זה גבר, ועוד לא נודע למי יתר עוז ואיך יפול דבר, עם כל זה אמר הקיזר פראנץ כי יותר טוב היא לכרות ברית שלום, מלשפוך דם נקיים חנם, וביום 25 דעצעמבר 805 באו מלכי צרפת ועסטרייך וכרתו ברית שלום ביניהם, פרי השלום הזה לא טובים היו עבור מלכות עסטרייך, כי הקיזר פראנץ אבד ממדינת מלכותו, יותר מאלף פרסאות ארץ מרובעות, עם ערך שלשה מילליאן יושביהן – ולקח ערי טיראל תמורת חלקו בבייערין זאלצבורג פארראלבערג, ווענעדיג תמור ממלכת איטאליען, גם המלך פרייסן נתרצה בע"כ לקחת את האנאווער תמור ארצותיו, אשר לקח נאפאלעאן וחלקן בין ממלכות שונות, כי כעל שדי המלחמה, כן גם בהיכל השלום שר וגדול היה, וכאדון כל הארץ חלק את המדינות, והושיב מלכים לכסא כחפץ לבבו ונפשו, להקורפירסט מבייערן ומווירטעמבערג נתן משפט הסופערעניטעט, היא הכח והרשיון למשול בארצותיו כרצונו מבלי שאול פי שאר נסיכי אשכנז והמלך בראשונה, את המלך מנעאפעל וסיציליען, גרש על דבר אשר היה נגדו בקשר, ומלכותו נתן ליאזעף באנאפארטע אחיו, הטוב לפניו ממנו, לבן חורגו אייגען באהארניס בן אשתו יאזעפהינע, הרים להיות משנה למלך באיטאליען, ואת גיסו יאאחים מוראט לגדול הנסיכים (גראסהערצאג) מבערג וקלעווע (כעת הן עיירות גדולות לפרייסין ובראשונה היו לבייערן, ובשנת 800 נתנו ממלך בייערן לפרנקרייך) את שר החיל אלכסנדר בערטיהע אשר נסע עמו מצרימה, הרים לנסיך מנייפשאטעל, ונקרא (פירסט פאן נייאשאטעל), ואת אחיו לודוויג באנאפארטע, למלך על האללאנד ואגפיה

ו) בימי קדם ריב ומלחמה היתה תמיד בין נסיכי אשכנז, חרב איש ברעהו, וכל דאלים גבר, ולמען שים קץ לימים הרעים האלה כל נסיך שם גבול למדנותיו וארצותיו עם מספר יושביהן, להשתרר במו כאחד המלכים, אכן למען חזק מלוכת אשכנז בכללה, ולתת שם לה בארץ, באו כלם בברית יחד להיות באגודה כממלכה אחת, בחרו למו גם קייזר אחד להיות בראש כלם, אשר על פיו יצא ועל פיו יבואו בכל דבר הנוגע להצלחת וטובת ארצם גם כנס' גדולה היתה תמיד מהנסיכים ומלכם בראשם, המה נתנו חוק ומשפט, ריב כי היה ביניהם, אנשי הכנסיה שפטו את מי הצדק והיושר, ואם אויב מחוץ בא עלימו, אך אנשי הכנסיה גזרו אומר, אם לשלום אם למלחמה, משך הימים אשר ישבו הנסיכים לחקור ולתקן כל הנחוץ להמדינה, היו נקראים בשם יום הוועד (רייכסטאג), כל אחד היה אסיר וקשור לעשות ככל החקים והמשפטים, היוצאים מבית הוועד הזה, וכל אחד היה מוכרח לתת מארצותיו מספר קצוב מאנשי חיל, למען היות לאשכנז צבא מיוחדת, ונקראת (רייכס ארמעע) לעמוד מוכנה ליום קרב – בשנת 745 נבחר פראנץ מלאטרינגן לקייזר אשכנז, הוא פראנץ הראשון בעל מאריע טהערעזיע, אחריו הקיסר יאזעף השני והקיסר לעפאלד, ואחריו הקיסר פראנץ כאמור למעלה (סי' ג') והנה גם על הממלכה הזאת חשב נאפאלעאן לנתחה לנתחים ולעשותה כלה, בראשונה הבטיח גם הוא לתת מחייליו לצבאי אשכנז מאתים אלף איש להיות עמהם בקשר ועל ידי זה עלה בידו להטות לב רבים מהנסיכים וששה עשר מהם התפרדו מחברת שאר הנסיכים עם ארצותם ומדינתם אמרו היתר הקשר. והכירו את נאפאלעאן לשר מחסה (פראטעקטאר) עלימו, ואחרי רואו כי נתמלא רצונו, צוה לציר הצרפתים (פראנצעזישע געזאנדטען) בהדר גאונו, לבא בבית וועד הנסיכים והשרים, להגיד למו בשמו אלה הדברים, שהמיום והלאה לא יכיר נאפאלעאן קייזר באשכנז ולא יכבדהו, ואם יתן חקים ומשפטים היא לא ישמעהו, ובששי לאוגוסט 806 הוכרח פראנץ השני להרם מצנפת אשכנז מראשו ולהסיר העטרה, ובשם פראנץ הראשון קייזר עסטרייך אותו קרא:

ז) ויהי – כאשר ראה פרידריך ווילהעלם מלך פרייסין כי עוד מעט והצרפתים גם באשכנז ימשולו, לכן מהר כנשר לקרא ולאסוף נסיכים רבים לבא אתם בקשר, ובשם קשר אשכנז הדרומי (נארד דיטשע בונד) אותו קראו, יחדיו חנו במערכה ויחדיו נסעו, גם מלך זאכסען היה עמו ועם אלה הנסיכים, ללחום נגד נאפאלעאן ונסיכי אשכנז אשר מבית הוועד היו בריחים – אכן נאפאלעאן גבר גם על שני אלה בעלי תריסין, והכה אצל עיר יענא (14 אקטאבר) חיל זאכסען וגם שרי צבאות פרייסין, רבים מגדודי לחם כדומן נפלו חלל, וגם הערים הבצורות היו לו לשלל, בעת הזאת יד נאפאלעאן בכל משלה בזרוע נטויה, כל לוחם לקראתו הכה חרם ושאיה, המלך זאכסען אבד רוח ממים המאררים אשר שתה, וכרת בפאזען בי“א לדעצעמבר ברית שלום עם נאפאלערן ונחם על אשר עשה –. אכן המלחמה עם מלך פרייסין הלכה וחזקה מיום ליום, וצבאי צרפת באו עד גבולי פולין, ומשם לפרייסין מזרחית (אסט פרייסין), ואף שגם הקיסר אלכסנדר מרוסיא בא עמו בברית לקראת פררנקרייך, עם כל זאת גבר נאפאלעאן והכה שניהם יחד וביותר זרחה עליו שמש הצלחתו אצל פריעדלאנד 14 יוני בשנת תקס”ז הוא 807 למספרם ובשמיני ותשיעי לאויגוסט הוכרח המלך פרייסין לבקש שלום ממנו – ונאפאלעאן מלא רצונו ובעיר טילזיט כרת עמו ברית, אכן עם השלום הזה כרת כמעט חצי מדינת מלכותו ממנו עם חמשה מילליאן יושביה. ועוד הושת עליו לשלם 32 מילליאן רייכס טאהלער מס מלחמה (קריגס שטייער) ההערנאגטהום ווארשויא לוקחה ממנו למלך זאכסען, ובלב מדינת אשכנז, מארצות העססען ובראנשויייג והאנאווער יסד נאפאלעאן ממלכה חדשה, היא ממלכת וועסטפאהלען עבור היראנימוס אחיו.

ח) בשנת תקס"ח 808 בעשירי למאיי הוריד נאפאלעאן גם את המלך שפאניען הוא קארל הרביעי, ובנו פערדינאנד השביעי מגדולתם, והכריח אותם לילך לפראנקרייך ולגור שם, והמליך תחתם את יאזעף באנאפארטע אחיו, ולגיסו מוראט נתן ממלכת נעאפעל (ראה סי' ה') וההערצאגטהום בערג לאחוזת פראנקרייך עשה.

ט) חמת מלך עסטרייך לא שככה, על ממלכתו וממלכת אשכנז כי הורדו במסתרים בכה, לכן כגבור חיל קם הקיזר פראנץ עוד הפעם, וחמש את חייליו למלחמה באף ובזעם צבאי עסטרייך ובראשם הערצהערצאג קארל, יאהאן ופרערדינאנד, להקיזר פראנץ אחים נעימים, עברו בלאט גבולי אשכנז איטאליע, ופולין, לקראת האויב הנורא המרגיז הבל ולאומים, אמנם גם אז לא הצליחו, כי כדוב שכול היה על שדי המערכה, ועם חיילי נסיכי אשכנז אשר היו אתו הכה אותם ברעגענסבורג, ולחץ ביום (23 אפריל) את הערצהערצאג קארל לחזור לבעהמן בשלשה עשר למאיי בא נאפאלעאן לוויען – והערים לעשות להסית את עם אונגארין להשליך עול מלכות עסטרייך מעל צווארם ולבחור מלך חדש עליהם, אכן הפעם החטיא המטרה ועל צחיחי סלע זרע, כי בריתם נאמנה אז לבית עסטרייך ולא שמעו לו להרע.

כל שר צבא גם אם גדול היה בין גבורי חיל, בעיני נאפאלעאן היה כקטן, אכן בקארל מצא איש ריבו הראוי, אשר בכל פעם עמד לו באם הדרך לשטן, במלחמת אספערן ועסלינגן (ביום 22 מאיי) הערצהערצאג קארל היה אשר גבר עליו והכהו, ולולא הנסיך יאהאן אשר אחר לבא עם חילו מאונגארן אז אולי גם לכלה עשהו, במלחמת אספערן אבדה האמונה אשר האמינו כל מלכי ארץ, שאם נאפאלעאן בעצמו יעמוד על שדה המלחמה והמזבח, אז כל כלי יוצר עליו לא יועילו כי הוא בהצלחתו יצלח, אכן דרכי טכסיס מלחמותיו מכל איש היו נסתרים, וכל לוחמי לקראתו אמרו כי לא נסו במלחמות כאלה אשר אין למו סדרים, הנה הוא בא עם חייליו ממזרח הפעם, ופתאום צבא מחנה אחרת ממערב הרעימה בכלי תותח ורעם, עתה ארב לטרוף כאריה ביער, וכרגע באם הדרך חייליו נצבו זקן ונער, וטרם בא ההערצאג יאהאן עם חילו, החליף נאפאלעאן כח והוסיף אומץ, ובא לוואגרם להמערכה שם היתה המלחמה הגדולה והנוראה, בחמשי ובששי ליולי שנת תקס"ט (809 למספרם), והצרפתים אזרו חיל וגברו – הקיזר פראנץ בקש לעצור במלחמה ויעתר לו, ובארבעה עזר לאקטאבר נכרת בשעהנברון שנית ברית שלום ביניהם. אכן גם בעת כריתת ברית שלום הרס בממלכת עסטרייך והגדיל הפרץ, הקיזר פראנץ אבד גם הפעם ממדינותיו ערך 2000 פרסאות מרובעות ארץ:

י) מלך אדיר ועריץ כמוהו גם ארזי לבנון יעקב אם יעמדו באם הדרך לשטן לו, יאזעפהינא אשת נאפאלעאן לא ילדה לו בנים, ועם כל עוצם תקפו וגדולתו חפץ להיות גם במעלת הקסרים הגדולים ביחש, ונסיכים ילידים מבטן, לכן גם על זה פקח עינו, ואחד מסתרי תנאי השלום בשעהנברון היה שהקיזר פראנץ הבטיח מאריא לואיזע בתו לו לאשה, בימים לא מעטים יצאה הפקודה שמטעם חקי המדינה (אויס שטאאטס גרונדען) נתר הקשר בינו ליאזעפהינע, ויחדיו לא ידירו, על אשר לא ילדו לו והוא הולך ערירי יאזעפהינע יצאה מביתו וביום שני לאפריל תק“ע (810) באה הערצהערצאגין מאריע לואיזע אשתו בת הקיזר פראנץ עמו לפאריז – בעשרים לחודש מערץ תק”עא (811) הולידה לו בן. וקרא לו נאפאלעאן פראנסע שארל יאזעף (הוא ההערצאג מרייכסשטעדט נכד הקיזר פראנץ אשר מת בוויען בכ"ב יולי לשנת (832) מלך רומי. כה עמד נאפאלעאן קיזר הצרפתים וחתן הקיזר פראנץ על מרום פסגי הצלחתו, כל ארצי אשכנז אשר על שפת הנהר ריין, גם האללאנד, האמבורג, ליבעק, ברעמעל, גם חלק אחד מממלכת וועסטפהאלען, הואחדו עם פראנקרייך ולצרפת נאחזו מלכים לפניו הכניע וירד, כל גויי תבל רגזו מאימתו, בשבט ברזל מלך מאיי ים המזרחי והדרומי, עד איי הים האמצעי, מנהר ניעמען בגבולי רוסיא עד קצה הנהר הגדול טאיא אשר בשפאניען. אך מלך הנגב הוא אלכסנדר קיזר רוסלאנד לא שח ולא מט לפניו. ולהראות לו כי גם בארץ רוסיא ידיו לו רב, גמר בלבו לצאת גם נגד אלכסנדר בכלי נשק וקרב. נאפאלעאן חפץ ליסד מפראנקרייך ממלכה כוללת, (אניווערסאל מאנארכיע) ובכל ארצות תבל תהא ידה מושלת, וחשב כי אחר אשר יכבוש ממלכת רוסלאנד בחימה וסער, אז גם את מלך ישמעאל ילחם שער (פפארטע), גם על אזיען ואינדיען שם עינו במסתרים, למען ינופף גם שם ידו את דגלו להרים, גבור צולח גם לארבע כנפות הארץ יורה קשת וחץ, כי איה ומתי ימצא איש כזה למלחמותיו גבול חוק וקץ.

יא) בשנת תקע“ב (812) בטו”ב למאיי בא הקיזר נאפאלעאן לדרעזדען, שם כרתו כלם ברית עמו, הקיזר פראנץ, המלך פרידריך, והמלך מזאכסען וכמעט כל מלכי ונסיכי איבראפא להיות את במלחמה, בכ“ד יוני נסעו המחנות חלוצי צבא מצרפת ואיטאליע, משווייטץ והאללאנד, מבעלגיען, מפרייסין מעסטרייך וזאכסען ובייערן ומשאר המדינות אשר על נהר ריין, גם מפולין יצאו גדודים, מספר הלוחמים היה יותר מחצי מילליאן אנשים עם י”ב מאות כלי תותח ורעם (קאנאנען), כמים אדירים שטפו במרוצת' ולמדינת רוסיא באו, שם עמדו לקראתם הרוסן עזי רוח ומרי נפש מאתים אלף איש ועל צבאותם שרי החיל, בארלאקי דע טאללע קאמענסקי, באגראטיאן, טארמאסאף, קאטאזוף, בכ“ח ליוני בא נאפאלעאן לווילנא ומשם לנסיכי פולין להתאסף בווארשוי ליום הוועד (רייכסטאג) קרא, וטרם אשר יבואו גרש כל השרים העומדים על פקודת המלך ומלוכה חדשה, מלוכה לשעתה (פראוויזארישע רעגירונג) ברא, וגם זאת אחת מתחבולותיו היתה להעיר לבב הפולין ושנאתם נגד נוגשם, למען הקם עליו מלחמה גם מאנשי ארצו בקרב ביתו. חילי הצרפתים עברו נהר ניעמען, התפשטו במדינת רוסיא לרוב, והרוסן לא לחמו, אך בראותם מחנה הצרפתים נסוגו אחור והחרימו את הארץ בכל מקום בואם הצרפתים עתקו גם גברו חיל, הדפו את הרוסן מכל מצב הכן, והכו אותם אצל המאלענסק בי”ח לאוגוסט ובתשעה עשר בו, אצל ווליטינא גארא – וביותר אצל מי נהר מאסקווע שם היתה המלחמה חזקה ונוראה מאד, ומשני הצדדים נפלו חללים כדומן על הארץ, שם הראו הרוסן שגם הם מלומדי מלחמה המה לשלח בקרב ידיהם, אך הצרפתים גברו עלימו ועל שר צבאם קטוזיף והכריחוהו לנוס מפניהם, ובארבעה עשר לחדש הזה בא נאפאלעאן וכל חילו בשמלה מגוללת בדמים לעיר המלוכה מאסקווא ובטירת מלכה (בורג) אשר במצודת הקרעמל. –

יב) אז חשב נאפאלעאן כי אתו הנצחון ולו העוז והגבורה, עוד מעט ואלכסנדר מלאכי שלום ישלח להכנע תחתו בעתירה, אכן מה מאד נבהלו חילי צרפת, בשמעם ממערכות צבא רוסיא מחדש, קול תרועת מלחמה, מקולם רגזה ארץ ותחת רגלם חרדה האדמה, תחת צירי שלום (פרידענסבאטען), עמודי להבות אש עלו לקראתו השמים וכאיש תם לגווע עמד בין המתים ובין החיים, הנסיך ראסטאפטשין שר המדינה (גובערנער) במאסקווא, העיר לבב יושבי העיר לשרפה ולעשותה כלה, והוא בראשם הצית באש ארמונו, אשר לחמשה מילליאן רובל כסף ערכו עלה, כי אמר: מה היא לנו העיר עם כל מחמדיה אם איש צר ואויב יבא בשעריה, לכן הבה נרדה השליכו בהארמונות כדי אש ולפידים, והיה כי יבואו הצפרתים יבושו וידעו כי ליום רעה הם עתידים, כה אמר הנסיך מאהבתו לארצו ולקולו שמעו, ומאסקווא לוהטת וגם שלשת אלפים איש באש גוועו, נאפאלעאן וחילו עמדו באם המדורה והלהבה, מקצה לקצה כברק היא רצה ושבה, אכלה, שרפה להטה טירות וארמונות, עמודי עשן וקיטור בסאון ורעש יצאו לקראתו מהחלונות, ולבב הצפרתים נמס בקרבם ויהי כמים, כי מי ילחם עם אש בוער עד לב השמים. נאפאלעאן לא ידע מה לעשות, להשאר במאסקווא לא מצא נכון לפניו כי העיר חריבה מאין יושב אין מקום ללין גם תבן ומספוא לסוסיו לא מצא, גם לילך הלאה משם לפעטערסבורג לא חפץ, כי הקור והחורף חזק הוא שמה, והצרפתים לא נסו ללכת באלה, חמשה ושלשים יום התעכב עצמו כן במאסקווע ללא הועיל מבלי עשות מאומה, ובי"ט לאקטאבער הלך ושב דרך עיר קאמלוגא לסמאלענסק. אכן גם יסודי תבל הרעישו לקראתו, לבל יתגאה להיות מושל וכובש כל הארץ בגבורתו, כגבור קם בפאריז בחרב נוקמת עלי ירך, ולא ידע כי ברוסיא פחים וצנים יעמדו לקראתו בדרך, במאסקווא להבות אש, ופה עלי דרכו הקרח הנורא. גם רעב וחוסר הביאו על חייליו תחלואים רבים ונאמנים. ואז גם קמו גם הרוסן עלימו בחרב לטושה ובחמת רוח מזויינים. בכל יום ויום צרפתים לאלפים נפלו חללים, ותבקע הארץ לקול שעות האומללים, כל סדר כל משטר אבד, מגדודי מחנותיו נאפאלעאן חדל להיות גבור מלחמה ולא הועילו כל תחבולותיו, על צפון דרום מזרח גם ימה, חללי חרב וכללי רעב כסו פני האדמה, חרב איש היה ברעהו למען פנות לו מקום לברוח מחמת רודפיו בקצף רוח וחימה, כי הקאזאקין קלים במרוצתם וכאילי שדה המה. – יותר ממאתים אלף גופות צרפתים מתים נשרפו אחר זה ברוסלאנד כי היו מונחים בדרך, מלבד אשר נטבעו במצולות, ומלבד אלה אשר היו טרף לחית השדה, ומכל הצבא הרב חמש מאות אלף איש, לא נשארו כי אם חמשים אלף חלושי כח וערומים מבלי לבוש, ועמהם עבר אחר יגיעות ותלאות רבות נהר ברעזינע אצל עיר שטודיענקא דרך מבוא באריסאף – מאתים אלף עולות העלה נאפאלעאן ברוסלאנד על מזבח גאותו, ומאתים אלף זבחי אדם, ואך מחנה אחת קטנה נשארה אתו לפלטה, וגם אותה עזב לבדה וימהר וירץ מלפניהם בעשירי לדעצמבר בא לווארשוי ובשמונה עשר בו בא לפאריז. והוא בעצמו הביא הבשורה הרעה לראשי הוועד כי גבר האויב והצרפתים נפלו. במשך חודש ימים צבא חדשה נבראה ושלש מאות וחמשים אלף איש עמדו עוד הפעם לפקודתו להוליכם לקראת האויב, וגיסו מיראט המלך מנעאפל הלך עם המחנות.

יג) אכן אם ההצלחה תרומם איש תרקיע עמו לשחקים בין ככבים תושיבהו, ועוד לא תרגיע, ואם תשיב לבגוד בו, הנה גם עומק התהום מצער היא לפניה להשליכו בו להורידו מגדולתו – כל לב נסיכי איברופא העירה לקראת נאפאלעאן להשחיתו. פרידריך ווילהעלם מלך פרייסין העשוק והרצוץ מידו (ראה סי' ז') היה הראשון מהקמים נגדו לנקום נקמת ארץ אשכנז ומדינתו. בכ“ח לפעבר תקע”ג (813) בא בברית עם מלך רוסיא להעמיד ממלכת פרייסין כבראשונ' ובעשירי למערץ שב הנרדף להיות רודף. והוא קרא את נאפאלעאן על שדי המלחמת להתיצב לקראתו – בכל מדינת פרייסין לא נשמע רק קול תרועת מלחמה, נער וזקן, שב גם ישיש כנענים וסוחרי ארץ, חכמים ודורשי ספר, גם בתולות ונערות לבשו שמלת גבר, ופשטו ידיהם בגדוד לעמוד במערכת הצבא מזויינים בכל כלי קרב. לוחמים מרי נפש כאלה גם הררי עולם יעתיקו ממקומם ולא יעפו, וכפטיש יפוצץ סלע, כן ידם תמחץ ראש אויב מתהלך באסמיו להרוס עמודי הצלחתם – עם חיל נורא וכבד כזה עם צבאי מלך רוסיא יצא פרידריך לקראת הצרפתים לנהר עלבע לשמור את בואם. ונאפאלעאן הולך את חייליו ובא גם כן עד מימי נהר זאאלע מוכן למלחמה, בשני למאי באו הפרייסן והרוסן עד מערכת צבאי הצרפתים (סמוך לעיר ליטצען) והשליכם נאפאלעאן אחור מלקראתו. גם אצל באצען (קרייזשטאדט בממלכת זאכסען) עמדו בעשרים למאיי עוד הפעם זה לקראת זה במערכה, נאפאלעאן גבר ועבר עם חילו את נהר שפרעע (מוצאו בבעהמען וזאכסען על הרי לאזיטץ) ולחץ את צבאי פרייסין ורוסיע במלחמת דמים נגד שר צבאם קלייסט במצבם אצל גליינע וקרעקוויץ, למחרתו קמו הצרפתים עוד הפעם וחדשו המלחמה מימין ומשמאל בפעם אחת. השר צבא נייא לקח גבעות קרעקווץ ושר הצבא סולס קם על בליחער שר צבא פרייסין אשר עמד בתוך (צענטרום) על שדי המלחמת בתמהון ועם רב ולחם לקראתו ביד חזקה ובזרוע נטויה, בשעה א' לעת הצהרים ראו הפרייסין והרוסן עצמם מוכרחים לשוב ולחזור אחור:

והנה הגם שנצחו הצרפתים, והפרייסין עם הרוסן הוכרחו לרוץ ולנוס מפניהם, עם על זה נפל מחיל נאפאלעאן עשרים אלף איש גם בפעם הזאת והסכימו שניהם נאפאלעאן והמלך פרייסין לתת הנחה למלחמתם (וואפפענשטילשטאנד) על משך עשרה שבועות אולי יתפשרו ויכרתו ברית שלום. אמנם בין חצי מות וכדירי עופרת, עץ שלום – אך סנה בוער באש היא, ופרי לא יתן בין גבורי חיל הנצבים על שדי קטל, גם אם אני שלום אדבר, המה למלחמה ישימו עינם, החרב תשוב על ימים אחדים אל נדנה, אך למען תת לה ברק, ולמען חדד אותה שנית להרבות מספר הרוגיה. כל דבריהם ואגרותיהם אשר הריצו בעסקי שלום לא הובילו למטרה, ובימי המנוחה האלה, חילי פרייסין ורוסיא החליפו כח, גם הקיזר פראנץ הראשון עזב את נפאלעאן, ובא בקשר עם מלכי הברית לשלח חייליו נגדו והנסיך שווארצענבערג הוליך את הצבא, גם היורש עצר (קראנפרינץ) משוועדען עם חיל כבד ורב היה עמהם, כל אלה חברו יחדיו לקראת נאפאלעאן להחרימו.

נאפאלעאן בחר בדעזדען ומגרשיה לערוך משם מלחמותיו, אכן במשך זמן הליכתו לכבוש מדינת שלעזיען, הערימו מלכי הברית (דיא פערבינדעטען) לקחת דרך בעהמן דרכם לדרעזדען, ויכו את שר צבא הצפרתים גואיוואן, אשר עמד על המיצר הזה למחסה, ובכ“ה לאויגוסט, עיר דרעזדען נצורה, ממאתים ועשרים אלף איש, עם שבע מאות כלי תותח ורעם (קאנאנען). בכ”ו בו הלכו חילי הברית לקחת את העיר בחזקה אכן בשעה עשירית בבוקר בא נאפאלעאן בחמת רוח, וששים אלף איש עמו, ויגרש ביד חזקה את הפרייסין ממגרש העיר, הנקראת (פיראנישע פארשטאדט) ואת העסטרייכער ממצודתם (שאנצען), אשר עשו למו אצל ספר העיר, הנקרא (פרייאבערגער שלאג), ויאאחים מוראט מלך נעאפעל עם פרשיו, כרת (27 אויגוסט) חילי עסטרייך מהצבא הכוללת (הויפט ארמעע) ולקח שבי את שר הכילל (גענעראל) מעצקא, ושנים עשר אלף איש עמו. אכן לא על ימים רבים היה הנצחון את הצרפתים, כי מכל צד ועבר היתה עליהם המלחמה ולעומת אשר גבר נאפאלעאן ומוארט אצל דרעזדען הוכו שרי צבאיו מחילי הברית במקומות שונות, השר צבא אדינא הוכה אצל גראסבעערן (22 אוגוסט) מאקדאנאל אצל הנהר קאטצבאח (26 אויגוסט) באנדאמע, אצל קאלם (עיר בגליל מאריענווערדער בפרייסען 30 29 אויגוסט), והשר צבא נייא אצל דענעוויטץ (7 סעפטעמבר). גם בליחער שר צבא פרייסין אצל ווארטערבערג עשה חיל ובכח מלחמת רומח וחרב (געפעכט), עלה בידו לעבור את הנהר עלבע, ולפנות הדרך לחילי מלכי הברית וקדימה (פארווערטס) יסעו. לשוא עמל נאפאלעאן להפריד בין שרי הצבאות ומחנותם, למען הלחם עם כל אחד ואחד ביחוד להכותו כי תמיד התאחדו, והצבא הכוללת (הויפט ארמעע) עמדה לקראתו מכל עבר סביב, עד אשר ראה עצמו מוכרח לעזוב מצבו בדרעזדען, תחת יד שר החיל קיר עם שלשים אלף איש להגן עליה והוא רץ עם מחנהו (7 אקטאבר) ללייפציג, אולי שם יעשה חיל.

יד) המלחמות אשר היו בלייפציג (19, 18, 16 אקטאבר) בשם קרבות עמים (פאלקער שלאכט) יקראו, כי כמעט כל גויי ולאומי איברופא נקהלו ללחום על נפשם לשבר מוטות עול הצרפתים ולהשליכם מעל צואריהם, דרור לאשכנז קראו, וכלם יצאו לחפשי מבין חרצובות מלך צרפת כי רדה עליהם בגאותו. כחצי גורן עגול העמיד נאפאלעאן חייליו, על הגבעות מדעליטץ, מארקלעערבערג, ווערשוי על האלצהויזען, וכנשר עשה לו מימין ומשמאל כנפים לרוץ לקראת אויביו להפילם ארצה, נהר הפלייסע היה מחסה לו על ימינו, השר צבא בערטראנד שמר את הדרכים מן ליטצען וערפורט והנסיך פאניאטאווסקי שמר מעברות הפלייסע אצל קאנעוויטץ לעסניטץ, ודעליץ. כה חזק מערכת צבאיו אצל לייפציג, ושמר את המלחמה:

ט"ו) בששי עשר לאקטאבר פרצה ותהי כל היום חזקה ונוראה הנסיך שווארצענבערג פרץ בשלשה גדודי חיל, ויעש שלשה ראשים, מחנה אחת שלח לקראת נאפאלעאן למען הכרת מצבו מלייפציג, ושתי מחנות לקראת שרי צבאותיו להלחם גם עמהם, אכן פאניאטאווסקי כארי וכלביא עמד על משמרתו, וכראם בקרניו השליך לוחמיו אחור, השר צבא גיאולי לקח מבערטראנד את העיר לינדענויא, אכן עוד לא לנו בה חיליו, היה מוכרח לצאת ממנה ולעזוב אותה עוד הפעם להצרפתים, גם שרי החיל וויטגענשטיין (שר צבא רוסיא) וקלייסט לא הצליחו ממנו בראשית מלחמתם זרחה עליהם שמש הנצחון, וגדודי הצרפתים החלו לנוס. אכן פתאום שר המלחמה הוא נאפאלעאן בעצמו בא וכלם הועמדו על מכונם, ביד חזקה הוריש אויביו מפניו, קפץ על הרים ובא עם גדודיו על גבעות שונות (מעהרעערע אנהעהן). את אהל רועי (שעפפערייא) אויענהיין לכד, גם סוללת שוועדען (שוועדענ-שאנצע) לקח בחרבו ובקשתו. מוראט השליך אחור צבאי רוסיא והפרשים העומדים על אבר השמאלי מהמלכים האגודים, עוד מעט וגם המחנה התיכונה (צענטרום) נפרצה, אכן ארלאף (שר צבא רוסיא) עם מחנה הקאזאקין מהר ובא לעזרה, ואז חזרו העסטרייכער ולקחו מהצרפתים הגבעות אשר כבש נאפאלעאן בחזרה, ובמשך תמהון המלחמה הזאת גם השר צבא בליחער הלך וקרב לקראת לייפציג, ואך עם מחנה אחת אשר אתו הוא עושה חיל. כל כפר, כל שדה, כל חלקת ארץ, כל מדרך כף רגל, אך בדם אנשים לוקח. חילי מלכי הברית רבו בכל עת, כי בכל יום ויום באו אליהם נסיכים ומלכים רבים עם אנשי לחם ועם רכב ופרשים וצבאי צרפת מעט מעט תמו ונכרתו. מספר האנשים אשר היו את המלכים היה שלש מאות אלף, ואלה את אשר נאפאלעאן לא היו רק מאה ושבעים אלף. ביום ההוא לקחו מחנות מלכי הברית מהצרפתי' דגלים שנים, כלי תותח שלשה וחמשים, ועוד כלי מלחמה לרוב, ואלפים איש הלכו שבי:

טז) אז הכנע נאפאלעאן לשלח השר צבא עסטרייך מעערוועלדט אשר היה נשבה תחת ידו, להנסיך שווארצענבערג לבקש הנחה למלחמה (וואפפענשטילשטאנד), וגם אופני שלום הציע. בי"ז לאקטאבער היה נאפאלעאן המבקש שלום ושווארצענבערג רדפהו כי לא שמע לקולו ולא נעתר לו. כל היום הזה חילי מלכי הברית רבו ונאפאלעאן לא עשה מאומה, לא נסג אחור, גם לא הלך קדימה, אך למחרתו (18 אקטאבער) בראותו כי המצור לו מסביב, הקריב מצבו ללייפציג, ובחר בבנותיה הסמוכות קאנעוויטץ, האלצהויזען, שעהנפעלד פראפסטיידע, ועוד כמו אלה להציב שם חייליו העומדים בפני המלחמה (פראנטע) והנהרות ההולכים שמה הפלייסע ופארדע לימינו ולשמאלו היו וחיילי מכסה עליהם, אמנם צבאי מלכי הברית לששה מחנות התפרדו, הראשונה תחת שר צבאה הנסיך העססען האמבורג ערוכה נגד פאניאטאווסקי למען החזק אותו במלחמה לבל יבא לנאפאלעאן לעזרה, השנית מצבאי רוסיא ופרייסין, תחת משטר בארלאקי דע טאללי שר צבא רוסיא (ראה סי' יא) לקחה המקומות וואחאוי, וליבערטוואלקוויטץ מהצפרתים שם הכינה זבח רב ודם כמים לרוב נשפך עוד פרצה המחנה הזאת לקחת כפר פראפסטיידא, אכן נאפאלעאן בעצמו עמד שם והשליכה אחור. השלישית, תחת בענניגזען כבשה חמש כפרים הסמוכים ללייפציג הרביעית, תחת היורש עצר (קראנפרינץ) משוועדען, הלכה גם כן לקראת לייפציג בסיועת חילי זאכסען ווירטעמבערג אשר באו בחברתה החמשית, תחת שר החיל בליחער אשר לחם שערים במבואי העיר (פארשטעדטע) ואגפיה, והששית תחת גיאולי, הוא נלחם עוד הפעם את בערטראנד (ראה סי' ט"ו) וחזר ולקח לידענאוי ממנו. כה סבבו החיילים והאריות האלה את נאפאלעאן, עד אשר חדל מהיות עוד בן חיל וצולח.

יז) בליל שמנה עשר לאקטאבער החלו הצרפים לנוס, עברו דרך שער ראנשטעט (ראנשטטער טאהר) את הפלייסע, ואת הגשר אשר על נהר עלסטער, אל הריין (הנהר הגדול הזה היא הגבול בין אשכנז וצרפת) פאניאטאווסקי ומאקדאנאלד, נשארו עם עשרים אלף איש, וכלי תותח מאתים ובכל עוז התמרמרו נגד חילי הברית עת באו ללייפציג לעצור אותם במלחמה לבל ירדפו אחרי הנמלטים, אכן בי"ט לאקטאבער אש המלחמה קדחה בכל קצה, בכל החוצות, גם בין השיחים גם בין אילני עונג ועדן (פראמענאדע) חרב אכלה בהצרפתים, בתמהון מלחמה הושלכו מכל מגרשי העיר ורחובותיה, ומלכי הברית באו העירה בטח ואין מחריד, ביום ההוא בשעה העשירית לפני הצהרים עבר נאפאלעאן מעברת העלסטער (עלסטער בריקקע), ואחר עברו, צוה להצותה באש לעצור בהאויב מרדוף אחריו, וכרגע התפוצצו אבניה מאבק אפר שרפה (פולווער) והמעברה נשבתה, אכן עוד היו פאניאטאווסקי ומאקדאנאל עם מחנותם מעבר מזה, ומאד גדלה המבוכה בהשרידים האלה, רבים היו בידי צבאי האויב לשבויי מלחמה, ורבים השליכו עצמם במי הפלייסע והעלסטער לשחות ונטבעו הם ושריהם, השר צבא מאקדאנאלד גבר בכח ויחץ על סוסו את המים, ובא לנאפאלעאן וחילו, אכן השר הכולל (גענעראל) דימוסטיער והנסיך פאניאטאווסקי נטבעו במים. כה השלימה מלחמת לייפציג לכבוד מלכי הברית, בהראותם לכל נסיכי תבל שבני אלהים לא ילכו בארץ, ונאפאלעאן לא אלהים ולא מבני עליון הוא, כי גם הוא ירא מחמת חרב, וכאחד השרים יפול וגם ינוס.

י"ח) מרגיז ארץ כי יפול, מי לא ירוץ לירות לקראתו לבל יוסיף עוד לקום, מרעיש ממלכות כי ינוס, מי לא ישליך אבני נגף עלי דרכו למען יכשל, כאשר נודעה פליטת נאפאלעאן וחילו, שלח מלך בייערן את הגענעראל וורעדע לקראתו ללחום אתו בדרך, ולבלי נתון אותו לשוב לביתו, וורעדע ערך לקראתו בהאנויא (עיר גדולה בקוהרפירסטענטהום העססען) מלחמה כבדה וחזקה, כי נאפאלעאן נחפז עלי דרכו היה, וחיליו מוכי מלחמה אכן אין גבור כמתיאש, ואין בן חיל כאיש העומד על נפשו לקראת האורב לו בדרך, וכמרי נפש פרצו הששים אלף צרפתים ונאפאלעאן בראשם (30 אקטאבער) על ווערדע וצבאיו והכו אותם מכה רבה ופציע עד אשר הוכרחו לשוב אחור. המלחמה הזאת, היא היא המלחמה האחרונה – אשר נלחמו הצפרתים, על אדמת אשכנז, ואחריה לא הוסיפו עוד, בשני לנאוועמבער בא נאפאלעאן למיינץ ומשם לפאריז, אכן גם שם לא נח ולא מצא מרגוע כי קרב קיצו להורידו מגדולתו.

(יט בימים ההם כחלום עפו כל הממלכות אשר יסד נאפאלעאן (ראה סי' ד') והשרים אשר גדל הורדו, היראנימיס אחיו ברח מוועסטפאהלען, פרייסין האנאווער אלדענבערג העססען ובראנשווויג, כלם לקחו חלקם אשר למו בראשונה וממלכת וועסטפאהלען נהרסה, חיל צבא עסטרייך תחת גענעראל היללער לכדו וכבשו מדינת איללירען מעבר להרי אלפען, וישבו שם בטח וביללאוו (שר צבא פרייסין) עם מחנה אחת מצבאי רוסיא הלכו להאלאנד. לודוויג באנאפארטע (ראה סי' ד') חלף הלך לו, כל שרי הצפרתים אשר היו שמה מהרו וינוסו, וצירים לענגלאנד שולחו אל הפרינץ אראניען לשיב לממלכתו והקאזאקען כמלאכי שלום (פרידענס באטען) נתברכו. ווילהעלם מאראניען בא וכלם שמחו לקראתו ואחרי הבטיחו למו חקים ומשפטים להצלחת מדינתם וארצם, מהר לבא גם היא במסורת מלכי הברית נגד הצרפתים וכל אנשי האללאנד היו לחלוצי צבא, מצפים ליום הקרב. גם יושבי השווייץ נקראו ממלכות עסטרייך, להקהל ולעמוד על נפשם לנתק מוסרות נאפאלעאן ולשבר מוטות הצפרתים, אכן השווייצר לא רצו לצאת למלחמה, רק הבטיחו להיות כזרים העומדים על משמרת מדינתם מבלי נטות לשום אחד מהנלחמים לא ילחמו, אף גם לא יעוורו.

כ) כל מלכי הברית נועדו יחד בעיר פראנקפורט אשר על נהר מיין עם כל יועצי מדינתם, וגם כל שרי הצבא נאספו להועד הגדול הזה – כי שונים היו דרכי עצת היועצים, הן בדבר תהלוכת אופני הקרב (קריגס פלאן), והן בדבר המדינות באשכנז אשר נלקחו בחזרה מידי הצרפתים, כי רבים אמרו להחזירן לבעליהן, להיות כל אחד שורר ומושל בארצו כמקדם, ורבים אמרו לקחת שבט המשרה מידי בעלי ברית הריין (רייהן בונד) יליד נאפאלעאן, והששה עשר נסיכים (ראה סי' ו') הלא המה המלך מבייערן, ומווירטמבערג, הקורערצקאנצלער ממיינץ, אשר נאפאלעאן נתן לו עיר פראנקפורט במתנה, (ראה קורות תבל, הקצרה, להחכם ראטטעק כרך ד' דף קפ“ט ע”ב), הקורפירסט מבאדען, ההערצאג מקלעווע נערג (הוא יאאחים מוראט, גיזו של נאפאלעאן, ראה סי' ה'), הלאנדגראף מדארמשטאדט, שני דוכסים מנאססא, שנים מהאהענצאללערן, ושנים מדוכסי סאלם, נסיך איזענבורג, ליכטענשטיין, ארעמבערג, והגראף הנסוך (געפירסטעטע גראף) מלייען, כלמו אלה היו הראשונים אשר התפרדו והפרו ברית כל נסיכי אשכנז, להקרא בשם בעלי ברית הריין, ושמו את נאפאלעאן לשר מחסה עלימו – אכן מלכי הברית לא אבו שמוע להעבירם מממלכתם לבלי הרבות משטמה וריב, ולברא משטינים חדשים, בעת נחוצה לקשר ולחבר כל יד תופס רומח וחרב, למען הגדל מספר המחנות והמערכות, לצאת לקראת הצרפתים, ביד רמה וברוח נכון ובטוח – אלה אשר מלכי הברית מצאו לבבם ורוחם גם כעת, נאמן את נאפאלעאן, כמו נסיכי איזענבורג ולייען הורדו, באמת מגדולתן גם העיר פראנקפורט לוקחה (14 דעצעמבר), מידי הקורערצקאנצלער בחזרה ושבה למשפט חירותה וממשלת סנהדרין (עשרים סענאטארען נבחרים מאזרחי העיר, הם חוקקי המשפטים ונותני דת, חמשה וארבעים מתושביה, ישימו עין ויעצורו בכח על העם למלאות ולקיים את הפקודות, וחיל צבאה העומד תמיד לימינם הוא הוא שש מאות ותשעים ושלש איש) כבראשונה, המלך מזאכסען כאחד משבוי מלחמה, היה מוכרח לישב בברלין, עם כל בני בית חצר מלכותו, על ארצותיו ומדינותיו – באו מלכי הברית לטובת ארץ אשכנז בכלל, במשפט, והנהגת ממשלתו, נמסרה לעת הזאת עד כלות המלחמה, בידי גובערנער אחד מרוסיא, וצבאיו היו מוכרחים להלחם נגד הצרפתים בחברת המחנות המחוברות. אכן מאלה אשר אך כאנוסים היו להחזיק ידי נאפאלעאן, כי צפוים אלי חרבו היו – סר עונם וחטאתם, ולבעלי ברית המלכים היו. וביותר לא יכלו המלכים לעשות מאומה נגד המלך בייערן, אף שצבאותיו עמדו נגד עסטרייך במלחמה, ובקול יריות שמחה (פריידענ שיססע) הודיע נצחונו של נאפאלעאן בדרעזדען, עם כל זה כאשר הוכו שרי צבאות הצרפתים, אצל קאטצבאח, קאלם, ודענעוויטץ, (ראה סי' י"ג), וכאשר ראה נאפאלעאן עוזב מקומו בדרעזדען, לבקש בלייפציג מחסה לו, החל גם הוא לכפור ביכלתו לאמר עליו: שנאפאלעאן איננו הגבור הגדול הזה והנורא. ועבר ממנו לבא בברית עם המלכים המחוברים – ואז, הכריע באמת הפלס ומאזני המלחמה לטובתם – כי עוד טרם ערכו המלחמה מחנת בייערן בחיל כבד, אשר נאפאלעאן מלה במספר צבאיו, פנתה פתאום עורף לו ונהפכה לו לאויב. עסטרייך הכיר הטובה הנצמחת לו על ידי ממלכת בייערן, לבל יהי נאחז עוד בסבך ענפי מלחמה, עם שכנו הקרוב לו בגבול המערב מארצותיו, ולמען יוכל להצביא גם המחנות הנאספות מעבר הזה, בין הצבא הכוללת נגד הצרפתים, כרתו הגענערעלע משני הצדדים ברית, ועסטרייך הבטיח לעזוב בידו משפט הסופערעניטעט בכל סעיפיו כבראשונה. גם למלך ווירטהעמבערג כבר נתן עסטרייך אומר, לבלי נגוע אף בקצה שדה ממדינותיו. כאלה וכאלה עוד הרבה דברים וענינים נחיצים הובאו בפלס ומאזני משפט, לבלי הסכם בעצה נמהרה, ולמען חבר נסיכי ומלכי אשכנז בלב וגם – ברוח.

בעת הזאת חקרו עצה להשיב לנאפאלעאן אודות השלום אשר בקש (ראה סי' ט"ז) בדברים מלאי תקוה – הנסיך מעטטערניך כתב: שהמלכים לא יחפוצו לפגוע בכבוד הקיסר למאומה. הלארד אבערדען אמר: שענגלאנד תמהר להוציא מתחת ידע כל אשר לה מפראנקרייך. והנסיך נעססעל ראדע (יועץ המדינות מרוסיא) הוסיף לאמר: שכל דברי הריב יתפשרו בנקל, אם הקיזיר נאפאלעאן יצוה על ההערצוג מוויצענצע קאלענקורט לישא וליתן עמהם באופני השלום. ואם יהא נגמר השלום הכללי (אללגעמיינע פרידען), אז הנה הריין, והאלפען (הם ההרים הגדולים באמצעות איברופא מנגב) גם הפירענעען (רתוקי הרים בין פראנקרייך ושפאניען, תשעים פרסאות ארכם ועשרה רחבם) יהיו לגבולי פראנקרייך, וענגלאנד תקיים משפט מסחר צרפת, לקרא לו דרור וחופש בארץ ובאיי הים – נאפאלעאן האמין – ומסר לקאלנעקורט כתבי רשיון לתווך את השלום, וכבר החל לישא וליתן עם עסטרייך אודות איטאליען והאלאנד אשר היו עוד תחת ידו, והנה פתאום – יצא מכתב מודעה (מאניפעסט) מהמלכים (1 דעצעמבער) כי מלכי הברית, לא ילחמו נגד פראנקרייך רק נגד הקיזר נאפאלעאן בעצמו, אשר הרבה אסון בצרפת ובאיברופא, והשבית המנוחה גם חוץ מגבולי מלכותו. – המודעה הזאת הועילה לרחק ממנו לב עמו ואהביו, והם העריכו מחנותם חלוצים ומזוינים, וגם נסיכי אשכנז העמידו צבא ממאת אלף איש. מספ' המחנה הראשית (הויפט ארמעע) מאה וחמשים אלף, מחנת שלעזיע (שלעזישע ארמעע) מאה וארבעים אלף, המחנה הצפונית (נארד ארמעע) מאה ועשרים אלף, מחנה איטאליע (איטאליענישע ארמעע) שמונים אלף, ובארצות פרייסין עסטרייך ופולין, וגם בהערים הבצורות מהצרפתים אשר נכבשו ונלכדו, שני מאות ושלשים וחמשה אלף, ויהי מספר כל הפקודים מרוסיא ומעסטרייך, מפרייסן ואשכנז, משוועדין, והאללאנד, וגם חילי ענגלאנד אשר צרו על גבולי צרפת מזרחה, צפונה, ותימנה, שמונה מאות אלף איש לצבאותם וכולם יסעו, ונאפאלעאן ישב בפאריז מלא קצף וחמת רוח, ראה החרב האוכלת אשר הוכנה לקראתו, וראה כי אזלת יד ראה כל מלכי איברופא נאספו בראש צבאותם להלחם אתו, וראה כי ספו תמו גבורי חיל צרפת אשר החרידו כל מלכי תבל, כי אש ומים וחרב אכלתם, לכן בכח גדול וביד חזקה הרים גם הוא מפראנקרייך אנשי צבא ושלש מאות אלף איש נצבו עוד הפעם על ימינו.

כא) בעצת הנסיך שווארצענבערג הוא השר לכל המחנות (גענעראליססימוס), והשר צבא בליחער הסכימו כל מלכי הברית ללכת בלי מעצור לפראנקרייך לעקב שרשי האויב במקום צמיחתם, ולהכותו בארצו ובמדינתו. בראשונה פקודת מלחמה יצאה לכל שרי הצבא, אשר כל אחד ואחד יזהר מהתיצב למלחמה, אם האויב יפנה לקראתו בחיל גדול ועצמום ממנו, רק יתאמץ עצמו למשוך מתי מלחמתו להצבא הסמוכה לו ושניהם יחד אחודים יפרוצו. על כל דבר קטן וגדול שמו עינם לישר הדרך לפניהם ולאמץ רוח הנלחמים ונסעו. מכל עבר, ומכל צד שטו העם ונפוצו לבקש למחוץ פאתי האויב ולהשפיל גאות העריץ אשר אר לעלות על במתי עב, ולדבא תחת רגליו כל מלכי ארץ. מאה ועשרים אלף איש מהמחנה הראשית (הויפט ארמעע) עברו את הריין בעשרים לדעצעמבר בלילה, בליחער העביר קול כי כל משך ימי החורף לא ילך במלחמה ורק בפראנקפורט ישב, ובחצות ליל (31 דעצעמבר) עבר גם הוא את הנהר הגדול הזה, עם צבאיו משלשה ראשים, אצל מאנהיים קאויב וקאבלענץ. הצרפתים עזבו מיד את הסוללות (שאנצען) אשר עשו שמה ונסו, וגבול הריין אשר היה תמיד לחרדת מלכי איברופא חדל מהיות. – נאפאלעאן חשב, גם כי ירהבו מלכי הברית לעבור את הנהר, הנה צפונה, עוד שמונים מבצרי פראנקרייך יעמודו ושם יפלו המלכים שדוד טרם יכבשו מעוזניה –. אכן מלכי הברית ידעו כי היושבים במבצרים האלה רפה כח, ולא למודי מלחמה (רעקרוטטן) המה, לכן לא ערכו שם מלחמה רק מחנה צופים (בעאויבאכטונגס קארפ) העמידו, למען הצותם אחד אחד באש, והם אך קדימה (פארווערטס) נסעו, וטרם עלה ביד נאפאלעאן לאסף את ארבעה המוני מלחמה (שטרייט מאססען) אשר יעץ להעמידם על מקומם בטורין, בארדעא, מעטץ ואוטרעכט, היו מעטץ ואוטרעכט מחילי מלכי הברית במצור, שווארצענבערג עמד על גבעות לאנגרעס (עיר גדולה בפראנקרייך) בליחער בעמק אשר על הנחל מאאס והשר צבא בובנע אצל עיר ליאן ללכדה –.

והנה אם רק להגבורה והעוז הוא הנצחון –. לפני איש שר מלחמה כנאפאלעאן, כדורי עופרת ככדורי שלג הם, חניתות וכידונים כדודאי עשב בעיניו, ואולי גם הפעם כגבור יצא מהמלחמה כי בכל מקום אשר היה בעצמו על שדי הקרב, דבריו כלהבות אש הציתו בלבב הצרפתים, וכבני לביא התפרדו וגברו, חרבו וקשתו הרסו ופרצו במחנות המחוברות בלי חדל, כעל שדי גורן בקציר עמד, וחרמשו בידו להפיל מלילות במקום נגדו משמאלו ומימינו, כה גבר על בליחער בהכותו אצל בריעננע (29 יענר 814), ואצל שאמפ אויבערט (10 פעבר) אצל מאנטמיראל (11 פעבר) אצל יאינוויניער (14 פעבר) אצל נאנגיס (17 פעבר) אצל מאנטעראוי (18 פעבר) את הפרייסין, והרוסן והעסטרייכר, וחילי אשכנז כפי אשר נקובים בשמותם השונים למיניהם כלם הכה במכה אחת והכריחם לשוב משאמאפגנע עד קצה גבול הארץ – מלכי הברית ראו כי אם נאפאלעאן עוד במלחמה אחת ינצח, יגיעתם לריק וללא הועיל, לכן שלחו מלאכים אליו לבקש לעצור במלחמה, ושרי יועצי (מיניסטר) מלכי הברית והשר קאלענקורט הוא ההערצאג מוויצענצע ויועץ המדינות (מיניסטער דעם אויסווערטיגען) לנאפאלעאן נועצו יחדיו בשאטיללאן (עיר בצרפת על שפת נהר זיינע) לתווך השלום בינותם, הפעם לא הכנעו יועצי המלכים, לראות את נאפאלעאן עומד וכורת בחרבו במפת הארץ, לתת לכל ממלכה וממלכה חלקה כטוב בעיניו – שלום בקשו ממנו, אכן גם את האמת גם את המשפט דרשו ואחד מאופני השלום הראשים, היה להשיב הארצות והמדינות אשר לקח בחרבו ובקשתו שלא במשפט ולהחזיר פראנקרייך לגבוליה אשר גבלו הראשונים טרם פרצה המרידה (רעוואלוציאן) בתוכה –:

אמנם טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר נאפאלעאן עוז התאזר, אכן גם גאות לבש, וגאותו זאת היתה למחתה לו – סולם הכבוד המוצב ארצה וראשו לשמים יגיע כל מתי תבל, אחד האדם וגם רוזני ארץ עולים ויורדים בו, ואם ההצלחה לא תצוה על מלאכיה לשמור צעדי איש בעלותו המדרגות לשוא יעמולו המעפילים לעלות בחזקה, כי גבוה מעל גבוה שומר, ליסרו בחמת רוח ולהורידו ארצה, נאפאלעאן לא חפץ שמוע בקול יועציו ושרי הסענאט, לכרות ברית שלום למען יסירו מלכי הברית מארץ צרפת, והארץ תשקוט ממלחמה, נאפאלעאן לקח בחזרה מידי ההערצאג קאלענקורט כתבי הרשיון (פאלמאכטען) אשר נתן לו לכריתת ברית שלום, ולחרב נתן אומר, לכן קמו המלכים עוד הפעם בראשון למערץ, בשאמאנט (עיר בחלוקת (דעפרעטעמאנט) אבערמארנע בצרפת) לחזק הקשר בינותם ולחדש בריתם שנית, ומני אז לא יכלו דבר שלום לו, אך הסכימו להעביר ממשלת נאפאלעאן מן הארץ, ולהשיב ממלכת הבורבאנען (משפחה מולכת בפראנקרייך מאז) כבראשונה –.

כב) ברביעי למערץ העריך שר שדי המלחמה (פעלדמארשאל) בליחער תהלוכת אופני הקרב (קריגס פלאן), והנסיך שווארצענבערג הצביא המחנה המחוברה (דאס פערבינדעטע העער) נוכח עיר טראיס (עיר בירה בצרפת בחלוקת אויבע על הזיינע) וילכדה בחזקה – ובליל העשירי למערץ נפלו עליו הנסיך ווילהעלם בן מלך פרייסין, והגענעראל קלייסט, לפני חומות העיר לאאון (עיר גדולה בצרפת בחלוקת אעסנע) והכו חיל ימינו מכת חרב עד כי היה מוכרח לשוב אחור מפניהם –. אצל עיר ארקיס או ארסי (עיר גדולה בצרפת בחלוקת אויב) פגעה בו יד מחנה הראשית במלחמה חזקה מחצות היום (20 מערץ) עד חצות הליל, וראה כי חילי מלכי הברית ידעו גם כן לנצח במלחמה, שרי הצבא בילאוו, עם ווינציגעראדע באו עליו דרך בעלגיען, צבאי עסטרייך גברו צפונה וילכדו את ארץ בורגונד ועיר הבירה ליאן גם שני גבורי החיל הוא השר צבא בריטאניען וועלינגטאן והשר צבא מינא משפאניען שמו את בייאננע (עיר מבצר בצרפת סמוכה לים בוסקאי) במצור את עיר בארדעא לכדו, וגם את טילוזע לקחו, והכריחו יושבי הארץ וצבאיהם לקבל ממלכת הבורבאנען על עצמם. שרי צבאות נאפאלעאן סולט גם סיחעט שבו לפראנקרייך נאנחים, בראותם כי חילי מלכי הברית רבו מאוד עליהם ולא יוכלו לקום מפניהם, ובכל עיר אשר באו צבאי בריטאניען, נס שלום הוציאו ודגל חור פרשו יושביה לקראתם לאות כי יכנעו לבל יוסיפו להרים חרבם.

כג) והנה ככל איש אובד ישלך נפשו מנגד לנסות כל כחותיו ותחבולותיו, אולי ינצח ויצליח, כן חשב גם נאפאלעאן לעשות והערים להתעות לב מלכי הברית להעתיקם מארץ צרפת בהטותו דרכו לטראיעס לבא באורב מאחריהם למען ישובו מדרכם לפנות לקראתו. אכן תעלומת מחשבתו זאת נודעה, וכאשר זמם לעשות למו כן עשו לו, למען חזק אותו בעצתו ודעתו ולהטעותו, שלחו לקראתו את השר צבא ווינצינגעראדע עם שמונה אלף פרשים, והם כנשרי שמים עפו – ואך לקראת עיר פאריז סלו דרכם בשלשים למערץ הרעישו את המאנטמארטר (כפר והר גבוה ד' מאות רגל) בחזקה, ויכו בכח את הצרפתים אשר עמדו שם תחת פקודת יאזעף באנאפארטע למלחמה, עד אשר היה מוכח לשלח מלאכים ובראשם השר צבא מארמאנט לבקש שלום, בהבטיחו למסור את העיר בידם ולפתוח שעריה, אכן עוד טרם עלה ביד המלכים לתת הפקודה לעצור במלחמה, פרצו אנשי החיל בחמת רוח ובאו על הגבעות, וגם העיר פאריז לוכדה:

אם ה' ישפוך בוז על נדיבים, אז יתעם גם בתוהו לא דרך, מיום כ“א עד יום כ”ז למערץ חשב נאפאלעאן כי עצתו הצליחה והמלכים ילכו אחוריו, אך כבואו לוויטרי נודע לו כי תוחלתו נכזבה לכן מהר מסעיו לרוץ לבא לפניהם למען הצל פאריז מידם, אכן עלי דרכו בא לו המבשר שפאריז כבר בידי המלכים היא, ויט דרכו לפאנטענעבלוי, (עיר בצרפת בחלוקת סנט מארנע מקום חתונתו ושמחת לבו את מאריא לואיזע) וישב שם אבל ומר רוח. עוד חרק בשניו ורקע ברגליו, עוד העלה להב בלבב אנשי חילו בהראורו למו כי עלי אדמת ארצם בני נכר ישכונו, להקהל ולעמוד על נפשם עוד הפעם במלחמה, אכן קול ענות הזה קול ענות חלושה היה, שרי צבאותיו עזבוהו והלכו לדרכם לפקח על הצלחת ביתם, אז ראה כי אזלת יד והצלחתו כי עפה ואיננה.

כאשר באו מלכי הברית לפאריז, נאספו עם כל שרי צרפת ובראשם טאליראנד (אשר נאפאלעאן גדלו וגם נשאו) להעביר את נאפאלעאן מממלכתו ולהשיב ממלכת הבורבאנען וכל העם הרעו: יחי המלך, יחיו הבורבאנען. בשני לאפריל יצאה הפקודה משרי הסענאט, כי הורד נאפאלעאן מכס מלכותו וגדולתו, ושמהיום והלאה צבאי פראנקרייך, לא יעמדו תחת שבטו ולמשמעתו לא יסורו – ושרי צבאותיו בערטיהער, ונייא אמרו בפניו בהראותם לו פתשגן כתב הדת הזה: חדל לך משום עוד פקודתך עלינו, נקיים אנחנו משבועתך אשר השבעתנו, כי הורם הכתר, והוסר הנזר מעל ראשך – אכן, מי עלה שמים וירד, מבלי נסות תחלה כל כחות נפשו, אולי ימצא מקום מפלט להשמר על רום מצבו, עבי שחקים כעמודי ברזל יחשבו בעיניו, על חזיוני ליל, כעל קרני שמש ישמח וביותר התקוה הבוגדה הזאת, אנה לא תוליך היא, את האיש המוכה משבט ברזל והשדוד מכל אשר לו – לאפסי ימים ואיים רחוקים תעשה לו כנפים ותאבר עמו כמו נץ, הררי עד וגבעות עולם תסיע ממקומם לישר הדרך, תשים ממדבר תבל, ומים אדירים תבקע ונצבו כמו נד, להוליכהו תועה בלי מעצור, לב אויביו העצומים כדונג תרכך לפניו ולעגולי פרחים (בלומען קרענצע) תחליף קשת נחושה – לא תעזבהו אף רגע מבלי תרעם באזניו בקול לאמר לו: קוה – והוא לחלקת שפתיה ישמע, ויקוה גם ברגע אשר לירכתי בור הורידהו. גם נאפאלעאן קוה אכן לשוא. האיש הזה, אשר הרגיז התבל ומלואה והושיב מלכים לכסא הורד מגאונו, האיש הזה, אשר כעת עם הספר אשר נתן בידי שרי צבאותיו כי מוכן הוא לתת גם חייתו בעבור אהבתו לארץ צרפת והצלחתה, אם יאותו לו שריה להמליך בנו תחתו, ואם צעיר הוא בשניו, הלא הנה המלכה מאריע לואיזע אשתו בת הקיסר פראנץ היא, ינתן בידה שבט המשרה עד אשר יגדל ויבא בימים, אכן טרם באו המלאכים, כבר היתה כת הבורבאנען שלטת בארץ וכמעט כל שרי החיל אותות דרור לבנים, (ווייסע קאקארדען) חברו בבגדיהם, וגם תקותו זאת כענן כלה, חלפה הלכה לה, בששי לאפריל היה מוכרח לקיים בעצמו כתב משפט רדתו מגדולתו, ולקבל עליו לעזוב עטרת מלוכת פראנקרייך ואטאליא לבלי בא אליה ועליה לא בחיל ולא בכח אף לא במשפט, לא למענו גם לא למען זרעו אחריו לנצח, כה יפול גם ככב משמים, אם יתאמץ לרום במצבו ויט ממעגלו.

מלכי הברית, הראו אז לעיני כל יושבי תבל טהרת רוחם מכל שנאה ונטירה, לעומת אשר זמם אליהם נאפאלעאן להשחיתם, כי כחומר ביד היוצר, כן גם פתיל חייתו היה בידם להכריתו. אכן כעת הראו שלא לקראתו יצאו למלחמה אך נגד רום לבבו ונגד גאותו כי מררו רוח כל יושבי הארץ, ואיש כזה לא יוסר, בלתי אם יחיה וגם ימשול אך ידיו אסורות, ועל דרכיו גדר מזה וגדר מזה לבל יוכל עשות חיל: כאשר קיים נאפאלעאן כתב משפט הסרתו ממלוכה, (אבזעטצונגס אורקונדע) פקדו המלכים על שרי ארץ צרפת וממלכתה, לתת לנאפאלעאן את האי עלבא (אי בים האמצעי מדתה שבע וחצי פרסאות מרובעות). למשול בה ולהיות לקיסר על יושביה. ומס קצוב משני מילליאן פראנקען (כל פראנק היא כ"ד צל כסף) מדי שנה בשנה, למאריע לואיזע אשתו ולבנו (אשר שמהו למלך רומי בעת לדתו, ראה סי' ד') ההערצוגטהום פארמע ופיאצענצא באיטאליען בין הלאמבארדייא, סארדיניען, טאסקאנע, ומאדענא) ליזעפיהנע אשתו הראשונה מילליאן פראנקין, ולבני משפחתו שניהם וחצי מילליאן פראנקען, בכל שנה ושנה עם כל אחוזותיהם (גיטער) אשר היו למו בראשונה, ולבן חורגו אייגען הבטיחו גם כן לתת איזה פירסטענטוהם (אך לא בפראנקרייך) לאחוזת עולם. בעשרים לאפריל, נסע נאפאלעאן מפאנטענעבלויא עם אחוזת מרעיו אשר נשארו אתו בהאמינם כי ככב הצלחתו עוד הפעם יעלה ברקיע, וברביעי למאיי בא על האי עלבא וגם רעיתו התקוה הבוגדה עמו, ביום הזה שבה מאריע לואיזע אשתו, עם בנה לאסטרייך כנעוריה בית אביה, ובעצם היום הזה בא נצר הבורבאנען לודוויג השמונה עשר לפאריז והיה למלך על פראנקריך. בששה עשר ליוני היתה אורה ושמחה לכל יושבי עיר הממלכה ווינא לכבוד הדרת מלכם הקיסר פראנץ, כי נצח את האויב, וכשר שלום וגבור מלחמה שב לארצותיו ומדינותיו, גם לבני ישראל היה אור (איללימינאטיאן) בכל מושבותם וביחוד בהיכל הקדוש הוא היכל תפלתם אשר קנו למו לאחוזת עולם בחסדו הגדול עליהם. תשעה מאות נרות (לאמפען) האירו סביב ציור גדול בו היו מצוירים שלשה תמונות רומזות, תפלה, צדקה, וחינוך הילדים, אשר הבית הקדוש הזה מיוחד אליהם, ועליו נשר גדול בעל שני ראשים, לרגליו מונחים כל כלי נשק וקרב, ועל ראשו עטרת הנצחון מקולעה משריגים וענפי תמרים באש כמראה ספיר וברקת, ושם הקיסר פראנץ האיר מתוכה. שלשה ציורי התמונות הנזכרות, הראו בימינם על שם הנכבד פראנץ אשר בהעטרה, להורות כי בחסדו יכונו, ותחתיהן היה כתוב כל הדברים הטובים אך ממרום יבואו. (אללעס גוטע קאמט פאן אויבען) הציור הנפלא הזה היה מלא רוח בין ודעת וכל אשר עבר עליו עמד כמשתומם מרוב יפיו והדרתו, ומצא חן גם בעיני הקיסר ובעין כל בני בית הממלכה.

כד) בסוף ימי הקיץ הזה באו צירי כל מלכי איברופא לוויען ונועדו יחדו להתיעץ לכונן הממלכות על יסודי השלום, לתאר גבולי הארצות, ולאמץ קשר הלאומים והמדינות אשר נהרסו ונכרתו במשך החמשה ועשרים שנה, שנות הריב והמלחמה. הקיזר פראנץ והקיזר אלכסנדר, והמלך פרידריך, ישבו בראש, להניח היסודות להיכל השלום למען תשקוט הארץ, ויושביה ימצאו מנוח, מלבד אלה המלכים והצירים (געזאנדטע) היו גם המלכים מדעננעמארק, בייערן, ווירטעמבערג, הקורפירסט מהעססען, והנסיך הגדול (גראסהערצוג) מבאדען, מזאכסן וויימער וקאבורג ההערצאג מבראנשווייג ומנאססא, גם טאיללעראנד ציר המשולח (באטשאפטער) ממלך פראנקרייך היה ביניהם. ועוד נסיכים רבים כמו אלה, כנסת גדולה כזאת ממלכים ונסיכים לא נראתה גם בימי מלוך הרומים על הארץ, וכל השרים נאספו ביום הועד לפני כס מלכם ליעץ על כל עניני המדינות והממלכות.

אכן כמשפט וגורל האדם כן גם משפט וגורל ארצות ומדינות, אדם כי יחלה, מהרה יפול למשכב ומחלתו תתגבר רגע ורגע, שאת ספחת בזמן קצר ישתרשו ויתפשטו בכל חדרי הגוף באין מעצור, אכן להקימו מחליו, ולרפאות הנגע, בדי עמל ייגעו הרופאים, טרם יצליחו להצמיח ארוכתו ולהמציא מזור, כן גם מחלת קדחת המדינות הבאה בחברת הריב הנורא ההורס כל חברה ואגודה, ומשחית כל חלקה טובה, כרגע יפרוש מצודתו על כל אבר ופנה, ויעורר בתמהון ורעש יסודי הממלכות וירגזו ממקומם, כאש להבה ילהט לבב עמים ולאומים, ואך דבר וחרב יתהלך מגוי אל גוי, וממלכה לממלכה, לכרות כל שריגי עצי שלום הנטועים מני אז, ולעקר גם שרשה מתחת, אם פשתה מחלת הריב באחד המדינות, כגו וכחומר מת, היא מונחת עלי תבל, שריה ויועציה, כאסופת רופאים ישבו סביבה להמתיק סוד (קאנסיליום) ולמצוא מזור, יקוזו דם, גם יחתכו אבר יד או רגל, יתנו יושביה במצור, ויצוו עליהם מנוחה. ומאד מאד יארכו השנים טרם תשוב לאיתנה. ואם כן הוא אם רק מדינה אחת תחלה מה מאד תגדל עוד העבודה, אם נוע תנוע כל הארץ, והנגע פשטה בכל חלקיה, ונשתרשה בכל סעיפיה משך זמן חמשה ועשרים שנה, כן גם עתה גדלה העבודה על המלכים והנסיכים הנאספים למצוא דרך סלול, לישר כל העקמימיות, לרפאות פצעי אויב הנאמנים, לשאת פנים לכל אחד לבלי השג גבולו ולבלי העצב רוחו, ולכבות כל גחל שורף, למען יחדל הריב מקרב הארץ. וביותר ממלכת זאכסען ומדינות פולניא, כאבני נגף וצורי מכשול באם דרך השלום היו, אלכסנדר קיסר רוסיא, לא רצה להחזיר רק חלק קטן מארצות פולניא כפי הנכון בעיניו לתאר גבולי הארצות, ולחדש וליסד ממלכת פולין כממלכה מיוחדת עם חקותיה ומשפטיה ונמוסיה הנאותים לה ולהעמידה תחת פקודתו. והמלך פרייסין, חפץ להעביר ממשלת זאכסען מן הארץ, ולקחת מדינותיה, תמור ארצותיו, וביחוד תמור ההערצאגטהום ווארשויא אשר לוקחו ממנו, הנסיכים, הרבו והפצירו וכל אחד בא בזכיותיו ומשפטיו נגד רעהו ועמיתו, זה רצה להרחב גבולי מלכותו, וזה לא רצה לתת אף כברת ארץ מכל אשר היה לו בראשונה, עסטרייך, וענגלאנד ופראנקרייך, כרתו ברית ובאו בקשר (3 יענר 815) נגד רוסלאנד ופרייסין, כי לא רצו להסכים על הרחבת גבולי ארצם, ולא יכלו לראות באבדן ממלכת זאכסען מן הארץ, הכלל, המלכים והנסיכים לא התאחדו, וכמעט קט, צץ הריב ופרח המדון גם ביניהם – ועוד מעט, נהרסו כל יסודי השלום ותרועת מלחמה נשמעה. והנה פתאום באה הבשורה המחרדת שהארי עלה מסבכו, כי נאפאלעאן עזב האי עלבא ובא על אדמת צרפת, כקסם היו אמרותיו בהעירו לבב אנשי פאריז, להתאסף תחת דגלו ולהחזיר לו כתר המלוכה. הבורבאנען לא הצליחו למשול על לבב העם להטותו אליהם, וכמעט נתקו רגליו ובא על חוף פראנקרייך, כלם חרדו לקראתו, הבורבאנען שלחו לנגדו מחנות מלחמה להכותו, אכן כבואם אליו, השתחוו ארצה לפניו, ויחי המלך קראו, גם המארשאל נייא היה מהעוברים אליו עם צבאי מחנותיו, להיות מהנצבים על ימינו. עם אחד עשר מאות איש יצא מאי עלבא, ואם רבבות אנשים בא לפאריז (20 מערץ) והיה למלך על הארץ. הפעם לא לכד יושבי הארץ בחרב ובחנית ברומח וכלי רעם, אך בחבלי אהבה תפש אנשי צרפת בלבם ויבא על העיר בטח. לודוויג השמנה עשר עם כל נסיכיו ברחו מפאריז, וכל דורשי דרור הרימו ראש, למליצי עם (פאלקס פערטרעטער) וליועצי המלך, אך אנשי שם ואוהבי ארץ מולדתם נבחרו ורק רוח השקט וחסד שרר ורחף בכל חדרי המלוכה כי נאפאלעאן הבטיח, לבל יוסיף לערוץ אנוש מן הארץ להלחם עם ממלכות אחרות רק לחזק ממלכת צרפת מבית ומבחוץ להצלחת עמה ויושביה.

כאשר שמעו זאת מלכי הברית הנאספים, מהרו להסיר כל ריב ומצה מבינותם, להיות עוד הפעם כאיש אחד חברים להקהל ולעמד נגדו, בשלשה עשר למערץ, נתנוהו לחרם וגזרו אומר: כי בזה אשר עזב האי עלבע ושב לפראנקרייך, כאיש שונא לכל אנשי תבל הפר ברית עולם, ולכן אין חלק ואין נחלה לו בחברה האנושית ולכל בית משפט מסור הוא לשרשו גם מארץ החיים. לשוא עמל נאפאלעאן להעביר החרם מעליו באמרו: כי לא מעצמו ולא בחוזק יד בא לפראנקרייך, רק העם הגדול הזה הוא הוא אשר קבלו למלך הפעם, לשוא היו הבטחותיו, כי כבר שם רסן לרוחו לבלי הרחב גבולי מדינותיו, ואך בתוך עמו ישב וימשול כי המלכים לא שמעו לו וכל מלכי איברופא כגרי עיר אחת התאחדו לקראתו ובכ"ה למערץ נתחדש הקשר האמיץ בין עסטרייך רוסלאנד ענגלאנד ופרייסין ושלש עשר מאות וששים וחמשה אלף אנשי חיל, הוצבו ממלכי הברית חלוצים לקראתו למלחמה.

כה) האיש אשר גם רגע לא סרה חרבו מירכו שמר נפשו כעת מבא במלחמה, ושלח צירי שלום, אכן מלכי הברית האמינו, כי אך למען מצוא עת וזמן לאסוף חיל כל מגמתו, לכן לא שמעו לדבריו, והמלאכים שבו ריקם. אז ראה נאפאלעאן, כי אם חרבו לא תעשה חיל, אין לו לקות מפלט, וכאיש מתמרמר ומתיאש קם עוד הפעם כלביא על שדי קטל ונהם ככפיר לטרוף טרף. בשלשה עשר ליוני עבר בראש צבאותיו בחורי החיל, ופרץ לקראת בריססעל ושם הכה את השר צבא בליחער עם הפרייסין, אשר התפשטו לארבעה ראשים, מכה רבה מאד, וינוסו, וביותר הצליחו הצרפתים במלחמתם (16 יוני) אצל ליגני (כפר במדינת בעלגיען) עוד בימי המלחמה הראשונה כבר רותה פה הארץ דם חללים, וכן גם עתה נפלו חתו גבורי פרייסין, והיו לשלל, שר שדי המלחמה (פעלדמארשאל) בליחער נפל תחת פרסות סוסו אשר מת תחתיו, ונשאר מונח על הארץ בין רוכבי צרפת, רק הצלחתו עמדה לו כי לא ראוהו או לא הכירו אותו ולא היה למרמס תחת רגל הפרשים, והמארשאל נייא הכה אצל קאטערברא את הפרייסין לבלי נתון אותם להתאחד עם צבאי ענגלאנד, ולעצור בלכתם וההערצוג מבראנשווייג פרידריך ווילהעלם נפל שם שדוד.

נאפאלעאן חשב כי כבר גוע בליחער על שדי המלחמה ואיננו, ופקד על הגענעראל גרוכאי לרדוף עם מחנת רודפים אחר צבאיו הנסים, אכן הזהירו גם כן לבלי הרחק עצמו ממנו, והוא בראש המחנה הראשית פנה לקראת וועלינגטאן שר צבא הבריטאניים אשר עמד אצל וואטערלוי (כפר סמוך לבריססעל) עם תשעים אלף איש למכסה, ארובות השמים, וכמעט כל מעיינות התהום נבקעו ונפתחו, וכבימי נח פרץ המבול לשחת כל דרך, להכבד ולעצור מסעות הצרפתים, ערפלי שמים ואופל הליל כסו פני הארץ, עד אשר לא יכלו לראות מקום מצב האויב ועוצם חילו, וגם כל כלי קני השרפה נרטבו מזרם ונשחתו מפעולתם. אכן עם כל העמל הרב הזה, באו הצרפתים (18 יוני) על גבעות היער האגני אשר אצל וואטערלוי כי וועלינגטאן שכח להגן על היער הזה, לסגור הדרך לפניו – עוד לפנות הבוקר עלה נאפאלעאן על סוסו לערוך תהלוכת הקרב (קריגס פלאן), ובאחד עשר מערכות פרצו הצרפתים לקראת האויב, כבוד, עוז, ונצחון – כאש מתלקחת להטו בקרבם, להחיות רוחם במלחמה, ועתקו גם גברו חיל. בין חללי האויב סלו דרכם ואך קדימה נסעו, ומערכות הבריטאניים החלו לנוס – כה זרחה השמש לנאפאלען כל היום הזה ותקותו משחקת לפניו, אכן כאשר שקעה לעת ערב, גם רכב הצלחתו אסף נגהו, ויט ממנו –. בליחער לא מת, ועם כי מטו כחותיו בעת נפל מסוסו לארץ (במלחמת ליגני) עם כל זה קם בסתר והלך משם לוואווער, (עיר בגליל בראבאנד הדרומי אשר בבעלגיען), לאסוף צבאי מחנותיו, וכעת – כאח לצרה יולד, כן בא גם הוא לעזרת וועלינגטאן, וצבאיו, אשר כמעט קט מעדו קרסולם תחת הגענעראל גרוכאי אשר נאפאלעאן קוה לקראתו, בא שר צבא הישיש הזה עם חיל כבד מאד, וכגבור צעיר בשנים פרץ באגף ימיני (רעכטע פליגעל) ממערכת הצרפתים, לנקום מלחמת ליגני, והצליח – ועמו גם צבאי בריאטניען, שבו ואזרו חיל במלחמה רומח (באיאנעטטע) וחרב, להשליך הצרפתים, ותהי המחנה הימנית מסוגרת בין הפרייסין והבריטאניען, ויחזקו עליה – והנה אך לעומת רוח החי – ואומץ הלב ינשאו אופני הקרב, ובעמדם יעמודו גם הם ואם רק רך לבב אחד ימצא במערכה, גם לב אחיו הנשארים ימית, ויפילם לפני האויב – כאשר גברה תמהון המלחמה על המחנה הזאת, הנה פתאום קול ענות חלושה נשמע מביניהם: מי האיש החפץ חיים – יבקש מפלט לו לנוס מן המערכה, וינצל. לקול השמועה הזאת חיל אחז כל אנשי החיל, וכל הגבורים חתו ונבהלו, הרעה אשר מצאה הצרפתים בלייפציג רחפה כעת ביתר עוז נגד עיניהם, ועמה חזיונות נוראות מתמונות חללי קרב ומנוסי מלחמה – לשוא עפו כל שרי הכנפים (פליגעל אדיוטאנטען) כנשרים הנה והנה על שדי המלחמה לאמץ רוח צבאותם, גם נאפאלעאן בעצמו בקש – פקד – גם הרבה גערותיו, אכן לשוני להבת אש (פייער שלוגדען) אשר השליכו הפרייסין, בראותם חתת הבהלה עליהם, וקול רעמי הכלי תותח מהאבריטאנען, הרקידו אותם כמו עגל והאטימו אזם משמוע, קול בקשה ופקודה, גם לא גערה – וינוסו. כה נפל נאפאלעאן בוואטערלוי, על ידי בגד בוגדים אשר המסו לבב החיל, ועל ידי הגענעראל גרוכאי אשר אחר לבא בחזרה, מרדפו אחד צבאי בליחער, עת הוכהו בליגני, לא שמר מצות נאפאלעאן, לבלי הרחק עצמו ממנו, ולא עצר בעד הפרייסין להתאחד עם הבריטאניען בעת הזאת נפלו מהצרפתים אלף וארבעים אלף איש, שני מאות כלי תותח נבוזו, ורבים מגדודי החיל אשר נאמנה רוחם עמו, והכירו עצת הבוגדים, שברו חרבם עלי ראשם, והמיתו עצמם בידיהם מרוב הכעס והחרון.

את אשר נגזר בשמים ממעל לא ידע האדם טרם בואו, כי הוא אך לעינים יראה. אם עוד לא תם עופרת, אם אש ועצים וגחלים וגפרית מוכנים על המזבח, וגם המפוח לא יחסר, כרגע תעל השלהבת – ותאכל עיר ושדה, אדם ובהמה, גם תלהט מוסדי הרים, ויבקעו – ואם תצא אש ומצאה קוצים עלי דרכה, אך ארובות השמים כי יפתחו להוריד זרמי מטר ישימו לה מעצור, כן גם הוא הדבר הזה, אש ועצים, גחלים וגפרית, גם עופרת היו למדי בלב מזבח הצרפתים – רוח נאפאלעאן עוד לא מט, רבים משרי שדי מלחמה (פעלד מארשעללע) וביחוד השר נייא, כבני שחל עמדו בקרב, שבעים אלף אנשי חיל תאבי מלחמה (קאמפף בעגיעריג) עוד נצבו על משמרתם גם שלשים אלף איש נסעו מפאריז חלוצים אליו לעזרתו, השר צבא ראפ הוליך חמשה ועשרים אלף איש, להעמידם על שפת המארנע (יאור גדול בפראנקרייך מוצאו אצל עיר לאנגרעם, ואניות בו ילכון רצוא ושוב אל הזיינע), שלשים וששה אלף מגיני עם (נאטיאנאל גארדע) ושלשים אלף מורי קשת (שיטצען) גם שש מאות לשוני אש (פייער שלוגדע), היו למכסה סביב עיר הבירה פאריז הסוללה. ומלכי הברית, גם כי הצליחו בווארטערלוי, הנה עוד לא היה הנצחון עמהם, אם היה נשאר על שדי המלחמת, כי גם מצבאותם היו ששים אלף גבורי חיל, פצועי חרב ומוכי מלחמה. רק למען היות בטח, מהר לבא לפאריז להוסיף עוד אנשי חיל, בעזרת השרים היושבים בחדרי המשפט, כאשר מהרו גם מלכי הברית לעשות.

אכן כבואו – שרי החדרים (מקום אשר נועדו בו שרי מליצי העם ליעץ בעניני המלוכה יקראו חדר העם, פאלקס קאממער) מאנו ללכת בתורתו ונושקי רומי קשת, הפכו ביום קרב פהושעע אשר היה בעת ההורגים המלך לודוויג הארבעה עשר בשנת 797, ונאפלעאן משך חסדו ממנו משנת 801 עד 813 על זדון לבו ורמית רוחו, וגם טאללעיראנד אשר אחז תמיד בכנפי הרוח השורר בארץ, והמיר הבטחותיו ושבועותיו פעמים אין מספר, (הנסיך זה אמר תמיד שהדבור אשר חנן ה' בו את האדם, הוא למען יוכל רמה איש את רעהו, כי בלעדו היה מכיר איש באיש מעמקי לבבו ורצונו על ידי תואר פניו ותנועותיו), המה שניהם היו בפאריז ופרשו הרשת לרגלו. פהושעע הזה העביר קול בפאריז, שנאפאלעאן עזב שדי המלחמת, כי מתה בקרבו אהבתו לאנשי החיל, ולא יוכל עוד לעצור בעד האויב, פהושעע הזה וסייעתו הרעימו בקול בחדרי המליצים: שנאפאלעאן יצוה לגרשם מבית אסיפתם ביד חזקה ולנאפאלעאן שלח לאמר: ששרי מליצי העם, יחפצו להורידו מגדולתו – כן ידע החכם המדיני (דיפלאמאט) הזה, לקשר ולהתר את הקשר כחפץ לבו, וטאללעיראנד עזרהו, עד אשר עלה בידם באמצעות גענעראל אחד, אשר גרשהו נאפאלעאן מהצבא האטאליעני בהתודע מזמותיו ונכליו, לפועל על לב שרי החדרים, לשלח לנאפאלעאן חמשה צירים להניע לבבו לירד מכס גדולתו – באומרם אליו כי מלכי הברית שלמים הם את פראנקרייך, ואך אותו יבקשו, ונגד רוחו ילחמו. (ראה סי' י"ט). מרוב מרת רוח ונפש, ומצר מסביב, מחוץ – מלכי הברית בראש רבבות אחוזי חרב, ומבית – חבר בוגדים אורגי מכמר ורשת מכל פתילי רמיה וכזב – מסר בידי השרים קארנאט חכם גדול מאד ויועץ הפנימי בצרפת נולד 783), דאווסט, או דאווה, (הערצאג מאוירשטדאט, נסיך מן עהמיל ויועץ מלחמה נולד 770) וקאלענקורט המכתב הזה לשרי מליצי העם ויועציו:

עם צרפת – עת יצאתי על שדי המלחמת, אך למענכם יצאתי, למען תהא פראנקרייך ועמה חפשי מממשלת מלכים אחרים הזרים לה אזרחי חיל והתאמצתי בעוז נגד כל מלכי איברופא אשר עמדו לקראתי, בתקותי עליכם, כי כאיש אחד תעמדו לי לעזרה, בעצה ובכח, ואנצח. – עתה אראה כי נשתנו העתים, וגם הלבבות עמהם, וכשה לזבח הנני מוסר עצמו ברצון שונאי פראנקרייך אשר אפם עז, ועברתם קשתה אך יקיימו נא הבטחתם, כי רק אותי יבקשו, אמנם שלום צרפת בכל לבבם ידרושו. קרב קץ דרכי הליכותי בנימוסי המדיניות, (מיינע פאליטישע לויפבאהן איזט צו ענדע), והנני קורא את בני נאפאלעאן השני למלך על הצרפתים, והיועצים (מיניסטער) אשר כעת, נהגו בעצתם הממלכה עמו, עד אשר יגדל. עתה ימהרו שרי החדרים לפרסם ולקיים ממלכת בני על ידי חוק ופקודה מיוחדת, ואתם התאחדו כלכם לטובת הממלכה ולהצלחת החופש והחירות לעם צרפת.

פאריז, 22 יוני 815 נאפאלעאן

כו) ויהי ממחרת יום רדת נאפאלעאן מגדולתו, הנה מן החדרים באה סופה וסערה ותהום כל העיר, כי שונות היו דעות המליצים, אם לקיים מצות נאפאלעאן אודות בנו – אם לא רבי' מפרקליטי העם צעקו: עד מתי אנחנו מחשים מקרוא את נאפאלעאן השני למלך על צרפת, הנשמור עד אשר יבא וועלינגטאן עם צבאיו לפני שערי העיר – ובשם מי נדבר אל המלכים על דבר כריתת ברית השלום. אכן רבים ענו בחמת רוח, כי פקודת מלכי הברית הוא שנאפאלעאן ובניו לא יבואו בקהל מלכי פראנקרייך לעולם ואם שלום נבקש – נבקש בשם הגוי והעם (אין נאמען דער נאטיאן. כה ארכו ימי האסופות, ויועצי צרפת הלכו שולל מבלי דעת מה לעשות כי אך ריב ומדון בקרבם, וצבאי מלכי הברית אך קדימה נסעו. בכ“ו ליוני צירים שולחו לוועלינגטאן לבקש שלום, אכן הוא לא שמע בקולם – ונסע לקראת פאריז באין מעצור. ממנו – הלכו למלכי הברית, וגם הם לא נתנו אותם בא חצרם, רק פקדו על שלשה שרים וואלמאדען, (עסטרייך) קאפא די איסטריע, (רוסלאנד) וקענעסבעק (בעד פרייסין) לשמוע דבריהם. וגם הלארד סטעווארט מענגלאנד היה עמהם –. וכאשר אמרו הצרפתים: שכל מגמתם הוא ליסד משפט חירות השם (נאטיאנאל אנאבהענגיגקייט) ואך שלום יבקשו – ענה הלארד סטעווארט ששרי צרפת הנאספים בקפודת באנאפארטע ישבו בחדרי העם לא במשפט, והעם גם אנשי החיל אשר עברו והפרו שבועתם למלכם לודוויג השמונה עשר אבדו זכות ומשפט כל חופש ודרור, וכל עוד אשר לא יסגירו בעצמם את נפאלעאן בידי המלכים לא יקוו על שלום כי לא יענה למו. – במשך זמן הזה צבאי מלכי הברית הלכו דרכם באין שטן ומפריע, כי שרי שדי הקרב (פעלד מארשעללע) מצרפת העמיקו עצה בוועד יועצי מלחמה (קריגס ראטה) ואמרו שלא יוכלו עוד להגן על פאריז, ועזבו צבאות החיל. בכ”ט ליוני בא השר צבא בליחער עם חילו עוד הפעם לפני חומת העיר, בשלישי ליולי, נתקיימה הקאפיטולאטיאן, ויושבי העיר קבלו על עצמם, שכל אנשי המלחמה אשר בפאריז, יעזבו ויצאו מקיר העיר וחוצה – ולא יראה בה רומח וחרב בשביעי ליולי באו שרי הצבאות וועלינגטאן, ובליחער, עם חילי בריטאניען ופרייסין לפאריז, ולמחרתו בא לודוויג השמונה עשר והיה עוד הפעם למלך על פראנקרייך. – שרי מליצי העם אשר עוד נאספים היו בחדריהם גורשו ביד חזקה (13 יולי) ואף שנתן המלך לודוויג אומר שבבואו לפאריז גם הסליחה הכוללת (אללגעמיינע אמנעסטיא) תבא עמו, עם כל זה רבים היו משרי מליצי העם ושרי צבאות החיל אשר שפך דמם בחרב נוקמת – וגם המארשאל המפואר נייא אשר התיצב תמיד כארי וכסמל במלחמה, היה מהחללים – בעת אשר נגזר עליו להמיתו הלך מעדנות לשערי מות, ואמר לשופטיו: כי עולתה במו, ואחר זה הניח ידו על לבבו וקרא לבעל הצבא אשר המיתו לאמר: זרוק עלי כדור העופרת ואל תחטיא המטרה – יחיה פראנקרייך ואנכי אמות – וימת.

כז) בשבט עברת האסון, גם קוצים וסלונים ממאירים מחוברים להרבות באדם הנפגע, מכל עבר פצע וחבורה, גם על ראשו ורעיוניו יפרשו סבך וחוח, להכותו גיו ורוח יחד. עלי שדמות מעלמעזעאן סמוך לווערזייל בצרפת, עומד ארמון עונג (לוסט שלאסס) מהודר ומפואר, שמה מתה (814) יאזעפהינע אשתו של נאפאלעאן הראשונה אשר גרשה מביתו, למען התחתן עצמו עם הקיזר פראנץ, ליסד ולחזק ממלכתו לנצח, במקום הזה בחר האסון להוליך דרך שם את נאפאלעאן בגולה, בברחו מאדמת צרפת מחמת המלכים. שרי הממלכה בצרפת לא הסגירו אותו בידי מלכי הברית, אכן לא עשו מאומה להצילו מידם, אך נתנו לו שתי אניות מלחמה קטנות וקלות על פני המים (פרעגאטטען), למהר לעבור בהן עם אחוזת מרעיו לאמעריקא הצפונית למקלט. בשמונה ליולי בא לראחעפורט ושם המתין על ספרי תעודה ורשיוני נסיעה (רייזע פעססע) אשר הבטיחה ממלכת צרפת למהר לשלח לו ולכל ההולכים אתו, הלא המה, לאסקאזעס ובנו, מאנטאהלאן, פלאנאט הגענעראל גורגאוד, והפרינץ יאזעף אחיו, ועוד רבים כאלה. אכן הספרים האלה לא באו, אניותיו נעצרו בלכתן, והוא רק על חוף ימים ישכון. ויהי כאשר ראה שגם דלתי הים סוגרו לפניו, מסר עצמו בידי רב החובל (קאפיטען), מייטלאנד העומד על משמרת צבאות החיל באניות בריטאניען, כי הטה את לבבו בהבטחתו להוליכו לענגלאנד בהשקט ובטח, וכבוד והדר יעטרוהו. נאפאלעאן שמע והאמין לו, וטרם עלה האניה, כתב לנסיך המושל (פרינץ רעגענטען) מענגלאנד על ידי הגענעראל גורגאד, כדברים האלה:

במלחמתי עם כחות שונות אשר קרעו וכרתו ארץ מולדתי לגזרים ומורדף ושנוא מכל המלכים העצומים, שמתי קץ לעוצם ידי והליכות אלי – בנימוסי המדינות, וחדלתי ממלוך. והנני בא כעת כטעמיסטאקלעס² לארץ בריטאניען, לחסות בצל מלכה, אחד מאויבי העצומים לחיות תחת פקודי ענגלאנ', כאחד מאזרחי הארץ.

אמנם לקראת איש מוחרם מכל מלכי ארץ אין חוק ואין משפט להגן עליו בצר, לו, מלכי הברית חשבוהו למשבית מנוחה, וכאיש אורב ושונא לכל אנשי תבל, לכן עצרו בעדו מלכת לבריטאניען, לבל ישוב להחריד מלכים מכסאותם, ולהרגיז הארץ ממקומה. בכ"ט ליולי באה הפקודה להאקאפיטען מייטלאנד להוליך בגולה הגענעראל באנופארטע אל האי סאנט העלענא (בים המערבי) – כשבוי מלחמה מכל מלכי הברית יחד. – ואחריה באו עוד פקודות אחרות אודותו א) לקחת כל כלי המלחמה מהצרפתים ההולכים באניה, ולהפשט כלי זיינם מעליהם. ב) לעזוב להגענעראל כל הדברים הנחוצים, והבלתי נחוצים מכלי כסף וזהב ואבנים טובות, יקחו במשמרת. ג) להזהירו לבל ירהב בנפשו אף לנסות עצמו להמלט, כי אם יודע הדבר, כאחד האסירים במשמר ינתן. ד) כל מכתב וכל ספר, אשר יבא להגענעראל, או לההולכים אתו, מהקאפיטען, או מהגובערנער אשר על האי, בראשונה יקראו, ואך פתוח ימסרו למו.

אמנם ארי ולביא, גם במשמר תחת בריחי ברזל, ארי ולביא הנהו בחמת אפו וזעמו, ובכל שדי המלחמה בחרבו, כן חשב נאפאלעאן להכות אויבו בעטו אשר לחנית ברזל נהפכה, בשלחו לנסיך המושל בענגלאנד אלה הדברים בספר: אפסה ואבדה האמונה ואהבת עוברי אורח (גאסע פריינדשאפט) מבריטאניען, באמונתי לשר החובל (שיפס קאפיטען) כי באה לו הפקודה להוליך אותי לארצו, אם יהיה את נפשי ללכת עמדו, עליתי ירכתי אנית בעללעראפאן, (שם אנית מלחמה הזאת) מרצון לבי ונפשי, כעובר אורח לא כשבוי ואסיר מלחמה, ועתה אם מלכות בריטאניען אך רשת הכינה לפעמי, בפקודה זאת בחלקת שפתים – הנה לשוא התפאר לאמר, כי צדק ילין בה, וחוקי דרור וחופש לה, כי הכתם הזה יחלל כבוד נס ותזרן אניותיה לנצח – הימים יכתבו, וספרי קורות התבל יגידו ויספרו: עשרים שנה עמד אויב במלחמה נגד עם בריטאניען, ובא בעת צר לו מחפץ לבבו ונפשו, כי האמין בנדבת רוחו, לבקש מקלט ומפלט בצל מלכו ומשפטיו – הנה בשפתי חלקות מאהבת עוברי אורח, באה הפקודה, לפתוח לפניו שערי ארצו, וכבואו, כקרבן עולה הובא על המזבח לעשותו כלה.

בעעללעראפאהן בלב ים. נאפאלעאן

כל המכתבים האלה לא הועילו, ונאפאלעאן הלך בגולה הוא ואחוזת אוהביו הנאמנים לו אשר לא סרו ממנו, ובמלואת מאת יום אחר נסעו מפאריז, בא על האי סאנט העלענא, ארץ גזרה בלב ים תחת משמר שרי חיל בריטאניען, ופקודת הגענעראל הודזאן לאווע אשר המר והצר לבבו ורוחו עד יום מותו.

כח) הכורת עלה מן הארץ, וימי המרידה כלו. אכן עם כל זה נשארו המלכים בפאריז לחזק ממלכת הבורבאנען, שבע מאות מילליאן פראנקען שמו על הצרפתים, לשלם מס והוצאות המלחמה, והשאירו בפראנקרייך מאה וחמשים אלף איש מצבאותם לעצור בהעם לבל יוסיף למרוד, להשבית מנוחת כל גויי ארץ. בעת הזאת לוקחו מפראנקרייך הארצות והמדינות אשר נאחזו בה שלא במשפט, כמו הערים הבצורות פהיליפפעוויללע, (כעת בבעלגיען בפלך ראמור), מאריענבורג (עיר בגליל דאנציג), ההערצאגטהום באויליאן (כעת במחוז בעלגיען), הארצות מנחל סאאר עד הנחל לאויטער והעיר הבצורה לאנדא. (כעת בבייערן בגליל פפאלץ על הנהר קווייך). – גם נתאו אז גבולי הארצות על פי הוועד הגדול אשר היה בוויען (וויענר קאנגרעס), על יסודי המשפט והסכמת הנסיכים (נקרא בל"א גרונד זעעצע דער לעגיטימיטעט), וכל אחד נטל חלקו אשר נפל בגורלו.

עסטרייך לקח בחזרה ארצות איטאליע – הנקראות כעת יחד בשם ממלכת לאמבארדי ווענעציאני, (לאבבארדיש וענעציאנישעס קעניגרייך) ולנסיכי עסטרייך נתן טאסקאנע, מאדענא פארמא ופיאצענצא. גם ממלכת אילליריען עם דאלמטיען, ראגוזא ארץ הרים וגבעות בים אדריאטיקא (אים אדריאטישן ממערע) וכמו כן טיראל, פארארלבערג, זאלצבורג, והבייערישע איננ –. אונד הויסברוקפיערטל, וגם חלק גדול מגאליציען מזרחית (אסט גאליציען) ותהי לממלכת עסטרייך 12150 פרסאות מרובעות עם 33 מילליאן וארבעה מאות אלף, עם ארבעים אלף, מכסת נפשות.

פרייסין שבה לגדולתה הראשונה כאשר היתה טרם פרץ הריב בשנת 806 ותמורת פלך אנסבאך, ביירעוטה, והארצות אשר היו לה בגבולי פרייסין צפונה מזרחה, נתן לה כעת ההערצאגטהום פאזען, חצי ממלכת זאכסען, שוועדיש פאממערן, קלעווע, בערג, וחלק גדול משמאל שפת היאור רייהן עד נחל סאאר. 5041 פרסאות מרובעות, עם 44 מילליאן, ותשע מאות אלף, ותשעים ושבעה אלף ותשעים, מספר אנשים.

אלעכסנדר מלך רוסיא לקח החלק גדול מההערצאגטהום ווארשויא ויסד מפולין ממלכה מיוחדה. ומדינותיו באיברופא ובשאר חלקי תבל, המה על שלש מאות אלף, וששים ושבעה אלף, ומאה ותשעים וארבעה, פרסאות מרובעות. ושנים וששים מילליאן, וחמשה מאות אלף נפשות.

בריטאניען הגדולה, מלבד משפטה במסחר התבל, נשארה אחוזתה בהרבה קאלאניען אשר כבר שמה עינה עליהן, מצרפת, ונידערלאנדען, ושפאניען, כמו הקאפ באפריקא הצפונית, הנקרא מצר גבנוני תקוה טובה (פאר געבירגע דער גוטען תאפנונג), איסלע דע פראנסע³, האי מאלטא, והעלגאלאנד, גם גיבראלטער, והמשרה על השבעה איי יאניען⁴ ותהי ממלכתה באיברופא על 5544 פרסאות מרובעות עם 21 מילליאן, ושלש מאות ותשעים וששה אלף איש, ועם אחוזותיה על הים ובכל חלקי תבל, מדת ארצה מאה ושמונים אלף וחמש מאות ועשרים וחמשה, פ' מרובעות ועל 186 מילליאן וחמש מאות אלף אנשים.

פראנקרייך גם כעת אחת מחמשה הממלכות העצומות אשר באיברופא לקחה סענעגאל, גארעא, באפריקא מארטיניק, גאדעלופע, צייעננע באמעריקא, פאנדיכערייא, מאהעע, סאנדערנאנאר, ואיסלע בורבאן באינדיען המזרחית, וממשלת ממלכתה היא על 6917 פ"א מרובעות, ושלשים וארבעה מילליאן הוא מספר אנשיה.

ולאמץ ולחזק החקים והגבולים אשר נתנו להממלכות, באו גם בעת ההיא, מלכי רוסלאנד, ועסטרייך, ופרייסין, בברית שלום וקדש (הייליגען בונד), ותקעו כף להיות תמיד אחוזים וצמודים כאחים ילודים מבטן, להיות לרעהו עזרה בצרה, למען ישגיחו כבני אלהים על כל יושבי תבל לבלי ירימו העמים ראש, ולבל ישא גוי אל גוי חרב להפר ברית אחים, ולהרוס יסודי הצלחת המדינות, אשר חנן במו ה' את יצוריו – כל מושלי איברופא זולת הפאבפסט, והפפארטע⁵ באו כלם לקיים עצתם והיו לאגודת קודש, (הייליגע אלליאנץ). ואחרי כתבם אלה דברי הברית בספר, שבו בתקות שלום לארצם ולממלכתם.

כט) המלכים היו לאגודת קודש, נאפאלעאן ישב בדד בלב ים ועם כל זה לא נחה ולא שקטה הארץ, כי פראנקרייך כבית נשק היא תמיד לכל הארצות והמדינות, שם יבואו בראשונה כל רעיוני דרור וחופש, ולבות העמים והלאומים יתחמצו משאור ומחמצת המרידה – עוד בשנת 808 הוכרח מלך שפאניען פערדינאנד השביעי ללכת לפראנקרייך בגולה, ויאזעף באנופארטע אחי נאפאלעאן מלך תחתיו (ראה סי' ח'), אכן כאשר הוכו הצרפתים (812) נתנו שרי הצענטראל יונטא (בלשון שפאניען אחדות) להעם חוקי מלוכה חדשה, וקראוה בשם קארטעס פערפאססונג,⁶ הכמרים ושופטי האינקוויזיציאן נתגרשו מן הארץ, מבקרי הספרים (ביכער צענזארען) חדלו מהיות, וחופשה נתנה לכל תופס עט סופר, משוטר ומושל – דרור היה בארץ, והעם הרימו ראש, אמנם כאשר שב המלך לארצו (841) לא הוטבה בעיניו ממלכה כזאת, לראות הממשלה בידי שרי הצענטראל יונטא, וידיו אסירות, לכן לקח שבט המשרה מידם, והבטיח לתת מנדבת לבבו, סידור מדיני (שטאאטס פערפאססונג) וחקי ממלכה חדשה. אמנם לא לבד שלא מלא המלך הבטחתו – הנה במעט ימים שבו מחנות הכהנים והכמרים כבראשונה, יעזואיטען ושרי אינקוויזיציאן ארבו ורדפו בעלי הקארטעס, וערפלי אופל כסו פני הארץ. – אכן עם כל זה לא עלה בידו להכניע רוח לבב עמו, המסחר ירד בארץ עד למאוד, ואוצרות המדינה נחסרו עד אשר לא הספיקו לכלכל את אנשי צבאות החיל, שטרי אמונת הממלכה נפלו מערכם, ובמשך חמשה שנים, חליפות באו חמשה ועשרים יועצים, היושבים ראשונה במלכות (מיניסטער), אלה הוסרו מגדולתם, ואחרים באו, כי לא ידע המלך מה לעשות, וכאשר פקד על אנשי החיל לילך באניה לכבוש הקאלאניאלען באמעריקא – פרץ ובקע הסער – (1 יענר 820) כי כל צבאות החיל אשר בקאדיקס (עיר בירה בשפאניען) תחת פקודת ומשטר שר הצבא קוויראגא אשר ברח מבית האסורים, מרדו ולא אבו שמוע בקול מלכם, עד אשר יחזור לתת למו סידור המדיני וחוקי הממלכה משנת 812, דון קארלוס אחי המלך, והגענעראל פרעאירע, הכינו זבח רב ביצאם חלוצים לקראתם, ונהרי נחלי דם כמים נגרו ברחובות קאדיקס, אמנם בעלי המרידה נצחו והצליחו. בשבעה לחדש מערץ 820 נשבע פערדינאנד השביעי לקיים כל הכתוב בספר המלוכה החדשה, וסידורי המדינה משנת 812 בכל הסעיפים והפרטים, ושרי הצענטראל יונטא שבו להיות מחוקקי דת ונותני המשפטים

אכן עוד מראש ימות עולם, עת קין היה עובד האדמה ואחז בה, והבל רועה צאן, הנה קין היה האיש הזה, אשר קם על אחיו להרגהו, כי כשורר בביתו, כן חשב עצמו גם לשורר בתבל, וכמעט מאז נחלקו אנשי הארץ לשתי מחנות, האחת היא מבעלי קנין אחוזה ושדה, וממנה יצאו האצילים, והשנית היא מבעלי העבודה אשר בשם העם יקראו, ובלי הון ובלי רכוש אך ממעשה ידם ורוחם יחיו, האצילים האלה המה אשר יחפצו תמיד להשתרר ולהכניע תחת כפות רגלם את העם, וגם מלכי תבל, כי כבני אלהים המה בנפשם הנולדים למשול. לכן אשרי לאנשי הארץ, אשר תחת צל מלך חסיד וישר חוסים, המחרים כל רשע וזדון לב מן העולם, כי לולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו – ומעולם לא מרד העם במלכו, זולת לפעמים רחוקים אם יכבד עולו הברזל ויפריע כל חקי צדק ומשפט עד אשר לא יוכל שאת, כי עינם ולבם תמיד על לחמם הוא – לטרף ביתם, ועתותי מנוחתם מהעבודה, עתותי קדש ועתותי הצלחתם המה – אכן חורי הארץ ואציליה, אשר עפרות זהב ושדה ומקנה וקנין לאחוזת עולם למו, אך מרום לב ורוח ימרודו, מחפצם למלוך – על כן אם תפרץ לפעמים מרידה באחת המדינות, הנה אם מעשי ידי האצילים היא, תראה אותם פתאום יורדים מסולם אשר ראשו בשמים, וכאחד האדם יחבקו וינשקו כל הבא לקראתם, כמו אחיהם מבטן יביאוהו לחדרי ביתם, לעור עיניו באמרם לו לכה אתנו, וכיס אחד יהיה לכלנו, למען יפותה וישלח עמם ידיו בעולתה – אמנם אם אנשי העם ירימו ראש לשבר עול הברזל להטיב מצבם ולהיות חפשי, אז במחילות עפר ובנקיקי הסלעים יבואו, ויתאמצו בסתר בכל עוז להחרים ההמון הזה ולעשותו כלה, בידעם, כי דרך שער זה לא יבואו למלוכה – כן היה הדבר הזה אז גם בשפאניען, אנשי החיל פרצו בראש כולם, על אשר לא נתן להם צידם וצרכם, ואחריהם בא המון העם ופרקו עול, לכן מהרו האצילים האלה, ואחריהם הכומרים והכהנים, המגורשים להסב גם לבב האיכרים ועובדי האדמה (בויערן) נגד שרי הצענטראל יונטא והנמשכים אחריהם, באמרם כי חוקי הקארטעס לא יכונו להצלחת המדינה, עד אשר פרצה מרידה חדשה נגדיהם (געגענ רעוואלוציאן) (7 יולי 822) במאדריד, חרב איש היתה ברעהו, רגלי ההולכים, בדם אנשים רוחצו – ועוד לא שקעה האש, עד אשר נאספו מלכי הברית לוועד בוועראנא (קאנגרעס צו וועראנא) בחודש אקטאבר 822 ועל פי פקודתם נסעו צבאות חיל הצרפתים אשר עמדו למשמר ולסגור גבולי שפאניען, על דבר מחלת קדחת הירוקה (געלבעס פיעבער) אשר בא מהאי קובא ושלטה אז בארץ, להעביר המורדים ולהכריתם, ולעמוד לימין המלך לחזק יסודי ממלכתו באין שטן ומפריע:

במשׁךְ הזמן הזה גם בממלכת נעאפעל וסיציליען תחת ממשלת המלך פערדינאנד הראשון, היתה מרידה כזאת, על דבר הכהנים ובתי משפט הכומרים, והיעזואיטען, וגם מס הקרקעות (גרונד שטייער) כי הציקו להעם מאד, המרידה הזאת התפשטה בסתר והכתה שורש בכל ארץ איטאליע, וכמעט על כל המדינה פרשה רשת כת קשר הקארבונארי (שם למוכרי עלי ירק), אשר ארבו בסתר להלהיב לבות אנשי הארץ, לנתק מוסרי המלוכה, ולאחד כל ארצי איטאליע לממלכה וממשלה אחת. לעומת הכת הזאת נצבה אחרת, כת קאלדערארי, (שם לחורשי כיורי ברזל ונחושת, קססעל שמיעדע) וידי שרי המיניסטער היתה עמהם. אכן מחנת הקארבונארי גברה למאוד והיתה למספר ששים אלף איש, והרבתה לעשות חיל בהטותה גם לב שרי צבאות החיל אליה. בשני ליולי 820 קמו הצבאות אשר חנו בעיר נאלא, (עיר בפלך טעררא די לאווארא בנעאפאל), תחת פקודת מארעלליא די קאנסילי, וגם הגענעראל פעפע (אשר לחם בכל עוז עד הצרפתים לגרשם מנעאפעל) עם כל צבאותיו, לבקש מהמלך התקנה החדשה (נייע פערפאססונג), אשר הבטיח לתת פעמים, וליסד הממלכה על פי חקי הקאנסטיטוציאן אשר בשפאניען – ואז כמעט ממחילות ארץ ומתחתיות אדמה, יצאו בכל המדינה אנשי חברת הקארבונארי, עם לולאות תכלת מחוברות בקישורים שחורים ואדומים אשר היו לאותות. – ויהי כאשר ראה המלך כי עוד מעט יפרץ הסער באין מעצור, לכן מהר והעביר את ממלכתו לבנו הנסיך יורש הכתר קראנ-פרינץ (7 יולי) באמרו כי חלש ורפה כח הוא, לשאת על שכמו משאת המלוכה. המלך החדש הזה לא אחר למלאות רצונם, וקרא לפניהם 13 יולי חקי ממלכת הקונסטוטיציאן וישבע למו עליה, אכן עם כל זה לא מצא מנוח, כי יושבי סיציליען לא רצו לעמוד תחת ממשלתו ולא נחו מלמרוד ולפרוק עולו מעל צוארם.

אמנם למען סגור בפני המרידה אשר החלה להשתרע ולהתפשט גם בכל ארצות איטליא, נאספו מלכי הברית עסטרייך, רוסלאנד, פרייסין, ובאו לטראפאוי ליעץ מה לעשות – שם הסכימו לקבוע מקום הוועד בלייבאך, ולקרא גם להמלך מנעאפאל להיות אתם בעצה. נסיך המושל בנעאפאל ישב בראש בית וועד פרקליטי העם (פארלאמענט), לדרוש אתם יחד הצלחת מדינותיו – ופערדינאנד נסע ובא בי"ד לדעצמבר ללייבאך, משם כתב לבנו המלך, כי רצון המלכים העצומים והגדולים הוא: להחזיר עטרת נעאפאל ליושנה ולהושיבו על כס ממלכתו כבראשונה – בימים מועטים באו צבאות עסטרייך ויסרו בחמת רוח הזדונים והמורדים, הכת הקארבונארי נכרתה ונשחתה, ראשיה הומתו בחרב, ותומכיה הושמו במהפכת, כל חרב וכל חנית לוקח מכל יושבי המדינה ומכל אנשי החיל, הצבאות התפרדו וגורשו, וחילי עסטרייך נשארו בנעאפעל, להגן על המדינה והמלך – ולעקר כל שורש פורה ראש ולענה:

גם בפימאנט (פירסטענטהום בסארדיניען) שלטה בזמן הזה מחלת המרידה, וצבאי עסטרייך העלו לה מזור, בעשירי למערץ פרסם באלכסנדריא הגראף פאלמא בראש צבאות מחנה גענוא, (אן דער שפיטצע דעס רעגימענטס גענוא), הקונסטיציאן משפאניאן, ואחריו התפרצו עוד בעלי חיל, עם אזרחי הארץ, ומכל צד גברה המרידה ובראשה עמד הגראף סאנטא ראזא, והמארק גראף קארל פ' מארזאן ובי“א למערץ באו המון צבאות חיל ושטודענטען, בשערי העיר הביר' טורין, וקראו ופרסמו חקי ממלכה החדשה לעיני העם. וכאשר ראה המלך וויקטאר עמאנואל, כי העם וצבאות החיל בקשר אחד המה, העביר (13 מערץ) הכתר מעל ראשו והמליך את הפרינץ קאריגנאן תחתיו. ולמחרתו (14 מערץ) קיים אותה בשבועתו. אכן אחי המלך הוא קארל פעליקס, לא חפץ להכנע מחמת מורדים בחזקה במלכם, ויצא בכח להזהירם לשוב מדרכם, וכאשר לא אבו שמוע, התאחד עצמו הגענעראל לאטור גובערנער מנאווארא, עם הגראף בובנא שר צבא עסטרייך, והכה ונצח (8 אפריל) את בעלי הקונסטיציאן בנאווארע, בעשירי, לוכדה גם טורין, וצפורי דרור מצאו בית, בסוהר ובמשמר, האניווערזיטעטען ובתי מדרשי החכמה סוגרו, מאה ועשרים אלף אנשי חיל עסטרייך נשארו בארץ לכבות את הבערה, ובכ”א לאפריל 821 היתה לקארל פעליקס המלוכה, למורת לב המורדים, ושונאי שלום.

ל) במשׁךְ חמשה שנים ההם, עת פרצו המרידות בשפאניען ופורטוגאל, נעאפל, פימאנט, ובכל ערי איטאליע וגם נערים וזקינים תפסו חרב – ישב שר המלחמות הוא נאפאלעאן תחת סבל משא תלאות ויגונות, כאחד האסירים, עם מתי מספר מאחוזת שרי צבאותיו, אשר הקדישו נפשם מאהבתם הטהורה אליו, לשתות עמו מכוס התרעלה ולקחת חבל בצרותיו, עזוב ומסור לחיי הבטלה, על אבן אי סנט העלענא ומת. (5 מאיי 821) בן חמשים ושתים שנה. בחדש מערץ חלה נאפאלעאן ולא יכול לעזוב חדרו ומטתו, כי קדחת עצומה (העפטיגעס פיבר) בערה בו, ולא נתנה לו מנוח – אז השליך גבור חיל הזה חרבו מירכו, וכאחד האדם דבר מממעקי לבו, עד אשר המס לב כל העומדים עליו, וכה היו דבריו עת גברה אש מחלתו עליו: אין תרופה למחלתי, ומותי ישמח לב אויבי העצומים – בכל לבבי ונפשי אחפוץ לראות אשתי, ובני הנולד לי ממנה, אכן רצון אלהים מושל בארץ, ומי יאמר לו מה תעשה – לא אירא מחמת המות, גם לא יחרידני, כי זה שלשים יום אראה אותו חונה מראשותי, ואדע כי ינצחני – אסיר בציר הנני, ודיות נקבצו על בשרי ויאכלוני, עמוד אש לקחתי משמים להאיר ולהצליח את עמי, עם צרפת – אכן האש עלתה הרקיע, ואני הנני פה בלב ים. כה דבר האיש הזה אשר החריד התבל ומלואה – וימת, אכן זכרו נשאר וישאר לנצח – וכל מעשי תקפו וגבורותיו, כתובים בלשונות שונות למשמרת עולם. –

לא) אחת המרידות אשר הכתה שרש, והעלתה ציץ, גם עשתה פרי, היתה מרידת היונים (גריכען), אשר פרצו בעת ההיא, לפרוק עול הסולטאן מעליהם –. הגוי הגדול הזה, ממנו יצאו החכמים והפלסופים הקדמונים, רוזני תבל ומחוקקי דת ומשפט, להאיר את הארץ, היה ארבעה מאות שנה תחת סבלת ומשרת הישמעאלים, ויהי למס עובד –. אכן אנשי עם חכם ונבון, אשר גודלו מנוער עלי שדמות הדעת והשכנה, גם בהיותם בארץ אויביהם, לא ישנו שמם לשונם וטעמם, בימי ענים ומרודתם – זוכרים המה כל מחמדי האומה ואמונתה מימי קדם, ובכל דור ודור יקימו גואלים ומליצים חדשים, אשר גם בהשתפך לארץ נפשם, לא ירדו מהמצפה וישמרו עת מצוא לנתק מצוארי בני עמם מוסרי צרימו. עוד בקץ שנות מאה השמונה עשר, קם החכם הנודע ריהגאס מטעססאליען, אשר גר בעיר בוקארעסט, ואף שהיה כנעני (געשעפטסמאן) ועסק במסחר וקנין, עם כל זה ארב וזמם בסתר, להוציא עמו מתחת סבלת הישמעאלים, ולהשיב ממלכת היונים כבראשונה, בעזר אוהבים רבים אשר הרבה לקנות לעצמו בעיר המלוכה ווינא, יסד חבורה חדשה הנקראת בלשון יון העטעריא, עם החבורה הזאת חשב ריהגאס ירדו הסייף והספר כרוכין מן השמים כי בעזרתה הפיץ ספרים רבים והעתקות שונות, מספרי משוררי יון הקדמונים והמפוארים, להחיות בלב אנשי בני עמו רוח אהבת ארצם, למען ירימו ראש לשבר מוטות עול נוגשם. והנה הגם שנתגלה סוד בעלי החבורה בשער (פפארטע) ובחצרות המלכים, וריהגאס נתפש בטריעסט, ונמסר להישמעאלים, והומת בעיר בעלגראד בעינוים קשים ומרים, כי הישמעאלים חתכו ראשו בין שני קרשי עץ במגרה, ואנשי החבורה התפרדו – קמו עוד הפעם על ידי השתדלות הגראף קאפא די איסטריא העטעריסטען חדשים, אשר לא רפו ולא נחו משפוך רוח ההשכלה והחקירה בלב היונים, לעורר בקרבם רוח הנצחון והגבורה הוד ותפארת אבותם בימי קדם, למען ימהרו גם הם לחדד ולשנן חרבם הנוקמת להלחם בעד כבוד עמם וארצם.

בשנת 824 פרץ המרד במקומות שונות, בהוואלאכייא על ידי טהעאדאר וולאדימירסקי, ובמחוז המאלדאע, על ידי הנסיך אלכסנדר איפסילאנטי ראש ההעטעריסטען, נסיך הזה היה מקדם שר צבא החיל במערכות הקיזר אלכסנדר מרוסיא, וכעת שב בחברת עוד רבים משרי צבאות כמוהו יונים מלידה, לארצו ולמולדתו, ובא (7 מערץ) ליאססי וקרא לעמו היונים מועד לשבור עול הסולטאן מעליהם, ולצאת לחפשי ממאסר עם נכר – בעת הזאת סר גם מעהמעט אַלִי פאשא (אלי בלשון ערבי הוא נשא וגדול) במצרים מדרכי הסולטאן, ולא אבה להכנע לשמור פקודותיו, גם לב מלך רוסיא, לא היה שלם עמו, על הפרו ברית השלום אשר כרת עמדו, כאלה וכאלה היו עוד דברים רבים אשר ערו והרסו בעת הזאת, יסודי ממלכת הסולטאן בארמנות חצריו ובמדינותיו –. ואיפסילאנטי חזק לבב ההולכים עמו, לבל יראו ולבל יפחדו מחמת ממלכת הפפארטע, כי קצרה ידה כעת מהשתרר עלימו, וחיל גדול וכבד עומד מוכן לימינו ועזרתו.

אכן מחשבות איפסילאנטי, על מורך לבב הפפארטע, ותקותו על תשועה ועזר מרוסלאנד נשארו מעל, הסולטאן מהר ואסף חיל גדול ונורא לעצור בעד המורדים, לכלותם מעל פני האדמה, והקזיר אלכסנדר מרוסיא אשר היה אז בוועד המלכים בלייבאך (רא' סי' כ"ט), וגם הקיזר מעסטרייך, מהרו והודיעו בקאנסטאנטינאפעל, שאיפסילאנטי כאחד הבורחים מעבודת מלכו הוא, בזה אשר עזב בסתר משמרת חילו ברוסיא, וכל ההולכים עמו אך חבר מסיתים ומדיחים המה, ומלכי הברית לא יתמכו ידי מורדים ועושי רשע. הישמעאלים אזרו חיל והכו את היונים בקאנסטאנטינאפעל, גם בהוואלעכייא, ובמאלדאע לפי חרב – תגרת נקמת הישמעאלים ארורה ונוראה היא מני אז, אם יתחמם ויתחמץ לבבם לנקום נקמת אמונתם, שאר לאומי תבל כי ילכו ויפשטו ידם בקרב, נלחמים הם בעד כבוד עמם ותפארתם, ולמען הגדל גבולי ארצם והצלחתם, אכן הישמעאלים מוכים הם בעורון קדש לחשוב כל מלחמותם תמיד, למלחמת חובה, ולמלחמת מצוה בעד נביאם הגדול והקדוש, ובהכותם נפש נוצרי במלחמה, הגדל שמחתם כשמחת מביא קרבן כליל ועולה עלי מזבח אמונתו, ולכן אפם וזעמם עז ולא ידעו חמלה ביום נקם –.

הקורות המחרידות מרדיפות והריגות הנוצרים אשר היו בימים הקדמונים, שבו גם כעת בחמת רוח הישמעאלים, כי גבר באין מעצור וגבול, לעקר שורש היונים ולכלותם מעל פני האדמה, אלה אשר היו בקאנסטאנטינאפעל, הומתו ככלבים בראש כל חוצות, גם הפאטיארך הוא ראש הכהנים להכנסיה היונית (אבערהויפט דער גריכישען קירכע), בקאנסטאנטינאפעל נלקח בחזקה מעבודתו, בראשון לימי חג הפסח שלהם על ידי הישמעאלים מעל מזבחו למות, והוקיעו אותו ועוד חמשה עשר סגני כהנים (בישעפע) אתו, על השער הגדול אשר להיכל תפלתם – שרות ונגידות יונים (גריכישע פירסטינען) נתנו לנבלות ברחובות קריה, ובעד פיאסטער אחד (פיאסטער הוא מטבע ישמעאלית ומחירו א' ורבע שקל כסף) לשפחות נמכרו, בחורי היונים אשר מהרו לבא מפראנקרייך ומאשכנז לעמוד תחת דגל איפסילאנטי, נמסרו על ידי חבר בוגדים משרי צבאותם בהוואלכייא בידי האויב במלחמתם אצל דראגאשאן, וכלם לטבח הכרעו, ואיפסילאנטי חשב למלט וברח על מנר עסטרייך הקרוב לו, אכן כבואו שמה נתפש ונשלח לבית הסוהר והמהפכת אשר במבצר מונקמטש במדינת אונגארן, וישב שם ימים רבים.

אמנם כאשר הוכו היונים הגרים בארצות הטירקייא, ובהמדינות הקרובות לממלכת הסולטאן וגבולותיו, כן הצליחו אלה היושבים בהאיים הרחוקים, תחת ממשלת כהנים וסגנים חורים (אנאבהענגיגע פירסטען), בקומם גם הם להנקם מהישמעאלים ולהלחם עמהם. בחצי האי פעלאפאננעס, אשר בין הים היאניען והמצרי, ישבו שרים רבים כאלה בעופל ובחן בשמונה מאות מגדלים חזקים ובצורים, ומלומדי קרב, והיו על הרוב שכורי מלחמה, הלא המה המחזיקים גדודי חיל להלחם, בעד כל הבא בכסף מלא לבקש ולקנות מהם עזר,⁷ ונקראים בשם פרימאטען, פרימאט כזה היה גם טהעאדאר קאלאקטראניס בארקאדיען, אשר אין גם אחד מאבותיו מת על מטתו כדרך כל בני הארץ, ואך על שדי מלחמה מצאו קבר. גם אלה הפרימאטען חשבו על הישמעאלים רעה, ועשו בערמה לקרא כולם להתאסף בטריפאליצצא, (כעת עיר בירה יונית, בגווערנעמאנט מאנטיענא), למען יפלו עליהם להכחידם כלם בפעם אחת מן הארץ, אכן ערמת הישמעאלים נודעה בעתה, לכן קמו כל יושבי הפעלאפאננעס כאיש אחד למלחמה, ובראשם הפרימאעטן ניקעיטאס, דיאקאיעס גערמאנאס, הוא הערתבישאף מפאטראס, (אחת מהשנים עשר ערים הישנות והגדולות בגרינכלאנד, הנקראות כלן בשם אחאיא, וכעת עיר גדולה ובצורה.) דעמעטריוס איפסילאנטי (אחי אלכסנדר הנזכר) אדיססעוס, והאלאקאטראניס מארקאדיען, אניות המסחר נהפכו לכלי קרב ולאניות מלחמה, וקלים היו על פני המים להלחם עם הישמעאלים על הארץ ועל הים כמלאכי זעם ושעירים רצו אניות התבערה, (בראנדער⁸) והרבו הכליון במחנה הישמעאלים, ואניותיהם ככל קפצו על פני המים והיו לרסיסים ולבקעים. אדיססעוס נצח במלחמתו אצל צייטוני, גערמאנעס, אצל פאטראס, קאלאקאטראניס אצל ארגאליטע – נאפאלי די מאלוואזיא, טריפאליצצא, טעהבען, ארטא, אטהען, קארינטה ועוד ערים גדולות ואיי הים, כלם סוגרו להיונים, הישמעאלים הכו במהומה רבו, והמעטים אשר יכלו להמלט נסו. בראשון ליענר (822) היתה ארץ יון לממלכה מיוחדת עם חוקיה ומשפטיה הנתונים לה מידי העם ושריה כטוב בעיניהם. הנסיך אלכסנדר מאראקראדאטיס, (נולד בקאנסטאנטינאפעל 1787 וחכם גדול בחכמה המדינית) היה לראש ופרעזידענט של המקהלה (פערזאמלונג), ודעמעטריוס איפסילאנטי עמדו, ליעץ על כל דבר חוק ומשפט, והיונים נשתחררו, והיו חפשים מסבל ממשלת מלך זר ונכר.

לב) בשנים הללו גם בארץ גערמעניען התראו חבורות אנשי מהפכה, (אומשטורצ,, פארטהייען) אשר החלו לברוך ולנטוע ענפי מרידת צרפת גם בארצותם, דעמאגאגען ומליצים רבים, המכנים עצמם בשם אוהבי העם (פאלקס פריינדע), וקופצים תמיד לעמוד בראש הגוים והלאומים לגרש כל מלך מהיכלו ולתת המשרה בידם, עמלו ברב כח להעיר חמת העם על המלכים והנסיכים, על אשר לא מהרו למלאות הבטחתם הכתובה בספר הברית (בונדעס אקטע), שלא יגזרו ולא יוציאו דבר חוק ומשפט בעניני המלוכה והמדינות, רק בהתאסף ראשי העם (שטענדע פערזאמלונג) ובהסכמתם, כלם היו כמתאוננים רע כי אך החל החלו הנסיכים במו, בעת צר להם, בעת כרע רבץ קיזר הצרפתים על כתפם וראשם, למען יקדישו דמם ונפשם להלחם לקראתו לגרשו מן הארץ, ועתה כי הורד האויב וגם נגזר מארץ החיים, כרתו ארץ אשכנז לקרעים למען הפרידם, ולמען החלישם לחזק כסאות מלוכה על חרבותיהם, וישכחו אנשי עם עושם, אשר הערו למות נפשם בעדם ובעד ארצם, כה דברו הדעמגאגען במקהלו‘, והמורי’ בבתי מדרשי החכמה והחקירה פראפעססארען), הוסיפו להבעיר ולהלהיט לבב תלמידיהם הצעירים בשנים, על ידי לימודים שונים, ההורסים יסודי המדינות, אשר תחת ממשלת מלכים ושרים, הרודים מבלי שאול פי העם בראשונה. – א) חוק אחד ומשפט אחד לכל יושבי הארץ, מבלי תת לשום איש בכורה. (אללגעמיינע גלייכהייט). ב) אסיפות ומקהלות חכמי העם ומליציו (שטענדע פערזאממלונג), ליעץ על התקנות אשר יצאו הטובות הן הרעות. ג) לאחד כל הארצות והמדינות באשכנז, לממלכה אחת וכוללת (איינהייט דייטשלאנדס), לבל יתפוצצו ויפוזרו אברי וכחות העם הנה והנה, היו הלימודים הראשים אשר פרסמו במקהלות ובראש המוני קרת, ודברים כאלה כרשפי אש המה, ויספיקו לחמם לבב אנשים אשר עוד לא זורה ולא חובשה מכתם – כי מעת אשר שבו מהמלחמה (נגד הצרפתים) הגדולה והנוראה, היה זה שבתם הבית רק מעט, שמלותיהם עוד היו מגוללות בדם, עורים, ופסחים, ופצועי חרב, עוד היו למדי בארץ, ועוד בכה העם למשפחותיו, אב ואם על בן יחידם, אוהבת צעירה ורכה בשנים, על אהובה או על בעל נעוריה, וזקנה באה בימים, על מטה עוזה ומשענה, כי נפלו בחרב. כל שבור יד או רגל, כל אשר תבלל בעינו, וכל אשר נשברה חרבו, ומלט נפשו במלחמה, אף כי זה אשר נצח – והכה את האויב, התפאר ודמה בנפשו, כי אך הוא הציל את הארץ מידי העושק והשודד. – על ידי לימודים כאלה הכו כל צעירי אשכנז באהבה עורת לארץ מולדתם, וכמעט קט – עמוד ענן ורוח חשך ואפל עבר על פני כל הארץ, להחריב ולהשחית כל מוסדי החברה והמדינה.

האהבה לארץ מולדת (פאטרלאנדס ליעבע) ברוכה היא, אם עזה היא כמות, ורשפיה הם רשפי שלהבת יה להשמיד כל אויב נכר מקרבה, אמנם בחומותיה רוח אחד, רוח נכון, רוח שלום והשקט ישורר ויהיה לב כלם, לב הגר ולב האזרח בארץ – אכן אם גם בין יושבי הארץ הזאת תעבור החרב, אם גם ברחובותיה דם ישפך בין מחנות וכתות נלחמות, כי לאום מלאום יאמץ, אם גם אנשיה יצאו נצבים פתח אהלם לאמר למלכי ארץ: מדוע תתנשאו על קהל ה', הלא כל העדה כלם קדושים הם, למען יהרסו שתות כל חוק ומשפט כי מחשבות עמל ואון בקרבם, הה – אהבתם זאת אשר בפיהם, לא לארץ מולדתם אך לכבוד עצמם ותפארתם היא, מולדת מורדי אור היא, בת רוח קטב מרירי ההולך ומתגבר בארץ, למען תפשם חיים, להסגירם בידי מלך בלהות – אהבה עורת כזאת נטעו הדעמאגאגען האלה בלב בני גערמאניען, וילדיה בנים משחיתים וקשי עורף היו, אשר מהרו לשפוך גם דם נקי חנם.

קארל אוגוסט פ' קאטצעבא, חכם מלומד וחוקר גדול, המפואר במליצותיו וספריו הרבים, ויועץ מדיני (שטאאטס ראטה) להקיזר אלכסנדר מרוסיא, ישב בפקודת מלכו בארץ אשכנז למען יחקור ויתבונן שמה על הליכות הלימודים, ולהודיע לו דעתו ומשפטו. ולא יכול לראות בהשחתת לבות הצעירים על ידי הדרשות המבהילות, וחשב להועיל ולהמציא מזור בספר אשר כתב והדפיס בכל שבוע ושבוע (ליטטערארישעס וואכענבלאט) מלא דברי השכל ודעת, דברי הדעמאגאגען היו כלהבות אש, ודבריו היו כמים זכים וצלולים לכבות את הבערה. הדעמאגאגען התהוללו למרר לב העם להעיר ריב ומרד, ודבריו הטיפו נופת, ובחידותיו ומשליו המחוכמים קרע עין כל מוכה בעורן לראות באולתם וסכלות רוחם – החכם היקר הזה, היה כִמְרַגֵל רוסיא (רוססישע שפיאן) בעיניהם, כשונא לכל בעל דורש דרור העם וחופשו, וכאויב לכל בתי מדרשי החכמה והאניווערזיטעטען. לכן קם צעיר אחד, הוזה (שווערמער) ובעל דמיונות, קארל לודוויג זאנד, ונסע לעיר מאנהיים מקום מגורת קאטצעבא, שם התחפש והתנכר, ובא עם מגלת ספר לפניו כעני על דלתי ביתו, וכאשר לקח קאטצעבא ספרו מידו לקרותו, הוציא זאנד רומח מתחת למדיו וידקור אותו – וימת. גם על השר פ' איבעלל פרעזידענט של ההערצאגטהום נאססוי, קם רוכל (אפטעהקער) אחד לענינג שמו, בסתר לרצחו נפש –. מאורעות כאלה וכאלה נשמעו ממקומות שונות, וארס הריב החל להראות פעולותיו בלב הכתות הנלחמות, בעוז חטאת המתהוללים הכו גם הישרים בלבותם, כי למען שום מעצר לתועבות ונבלות כאלה, ולמען השמד הרוח החובל מן הארץ קראו המלכים אסיפת יועצים (מיניסטעריאל קאנגרעסס) בקארלסבאד, שמה נועדו ובאו יועצי עסטרייך ופרייסין, בייערין, האנאווער, זאכסען, וירטעמבערג, באדען, זאכסענ וויימאר, מעקלענבורג, ונאססאוי, ומבלי הרבות בטענות וחקירות נגזר ביום אחד הדין על כל מדינות אשכנז, כל התקות הטובות חלפו ועפו, על בתי לימודי החכמה והאניווערזיטעטען שומרים הפקדו, המורים נענה והוסרו מגדולתם ומעבודתם, וכנסיה ראשית (צענטראל קאממיססיאן) נקראה לישב במיינץ, וממשלת המשרה בידה, לרדוף את הדעמאגאגען לעקר שרשי למודם ולכרות נטיעותיהם ולהעבירם מן הארץ.

אמנם רוח כי יצרר ויסגר בנאד, יבקע ויצא בכח מכל מקום אשר יוכל לשום מהלכו בו – אם הקולות והמריבות נגד המלכים ונסיכי ארץ חדלו, הנה גברו לקראתינו – לקראת אחינו היהודים אשר באשכנז, חכמים וסופרים כלם משכו בשבט להכותם ולהלשין עליהם בקהל עם ובפרסום רב, להבאיש ריחם בין העמים, למען העיר נגדם חמת המון העם, ולמען נטות לב מושלי הארץ נגדיהם, בשבתם ליעץ על החקים והמשפטים וליצב בין גבולות עמים גם מספר בני ישראל, לבל יתנו גם למו משפט אחוזה בארץ (בירגר רעכט). אף שגם מהם עמדו יחד עמהם על שדי המערכה, ודמם נשפך כמים על פני חוצות, אף שגם הם העלו כספם וזהבם על מזבח ארץ מולדתם, ושלחו בשמחת לב נעריהם בצבא להלחם לקראת האויב – ⁹עם כל זה, כאשר באה העת לאכול מפרי מעללם ופועל כפיהם, לקחת גם כן חלק בחיים במקום אחיהם המומתים, שכחו צרי עין אלה אחי מלחמתם אשר עמדו עמהם בתור הגדוד, לדבר עליהם רע וסרה, מאוצרי צוררי ישראל הקדמונים כאייזענמענגר וסייעתו ימח שמו וזכרו¹⁰, הריקו כל עלילות שוא ותוהו להבעיר הגחלים העוממות ולהשליך בערות עלימו – שנים מהם חכמים מפורסמים כותבי ומורי קורות תבל, פרידריך קריסטיאן ריהס, (נולד 1779 בגרייפסוואלד עיר גדולה בפרייסין, ומת 820 בפלארענץ), ויקאב פרידריך פריעס, חוקר ופילסוף גדול (נולד 1773 ומת 842), לא בושו להיות מהנובחים הראשונים, ואחריהם רבו כארבה שועלים קטנים לחבל את הכרם, באמרם: א) עם ישראל לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, כי בגאותו אשר יתפאר לאמר שאך בו בחר ה' מכל יצירי תבל, לא יחפוץ ולא יוכל להתאחד בגורל לאומי ארץ. ב) בני ישראל בני מלכים ואצילים (אריסטאקראטען) הם בעיניהם, ואך על פי תורת הרבנים יחיו, אמנם פי מלך וחוקי המדינה לא ישמורו. ג) כלם אוהבי מנוחה ותענוגי הבטלה המה, שונאי כל מלאכת עבודה, ואך במסחר וקנין יאחזו, למען יהי כסף תועפות באוצרותם. ד) כתבי הזכות והמשפט (פריווילעגיען) אשר נתנו למו בשפאניען, העירו תמיד חמת המון עם הנוצרים להתיצב לקראתה לשפוך דמם, ובאחרונה נתגרשו מן הארץ. ה) כל התלאות והיגונות אשר היו בארץ בעת הריב והמלחמה, אך על ידי חטאת היהודים ובסבתם באו, כי עסקי המדינה הנחוצים, פרנסת אנשי החיל, לחם, מזון, כלי קרב, עגלות ורכבי לחם, בידם היו, ובכל הלואות המדינה (שטאאטס אנלייהען) העצומות אך הם לקחו חלק בראש, וכל יושביה דלו ורשו. ואו) כי כאשר יאמן המון העם כן הוא באמת, שדרך היהודים הוא מאז להשחית תמיד דרכי ומדות כל העמים אשר הם גרים בתוכם. ז) גם המשכילים אשר ביניהם, והרבנים, וכל המון העם הזה, לא יועילו לעולם לטובת והצלחת הארץ, כי בגאותם להיות עם נבחר, ובאמונתם באלהי אבותם, ובתקותם על גואלם כי חי, מדינה מיוחדת במדינה יצרו, ואויבים הם לכל יושביה –. לכן מלבד זה אשר לא ינתן למו משפט אזרחי בארץ, הנה עוד ראוי ונכון הוא להכבד עליהם עבודה ולענותם בסבל לבל ירבו בארץ, להרוס יסודי הרבנים, ולהפר קשר חברתם, לגרשם ממקום מגורתם אשר בכל כפר ובכל שדה וכרם, להזהיר על כל עבד נכרי לבל יבא ביתם, ולהכריחם לשלח את בניהם לבתי ספר אשר להנוצרים, ליסד חקים ומשפטים אשר יעמדו לשטן למו, בבואם בברית מסחר וקנין עם יושבי הארץ, לשום עליהם מלבד מכס הנפשות (לייבצאלל), עוד מס כסף מחסה (שוטץ געלד) בכל שנה ושנה, ולצוות לשאת אות על בגדיהם, למען יוכרו לכל עובר (לא אדע אם להשמר ממנם או להכותם), כי אם לא לא ימהרו נסיכי הארץ לשום אלה המשפטים לפניהם, הנה בעוד ארבעים שנה כל נוצרי הארץ עבדים יהיו לבני ישראל. כה דברו השרים החכמים הצוררים האלה עלינו, ודבריהם כברק האירו בכל ארצות אשכנז, והלהיבו לבב כל יושביה לקראתנו בעברת חמה וזדון. אמנם בכל דור ודור היו משטינים, ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם, בתתו גם בינינו חוזים ומליצים אשר לפני מלכים ורוזני תבל יתיצבו, ועם עט סופר אשר בידם, כעם תער מלוטש, יכרתו כל שפתי חלקות, וכל לשון מדברת גדולות, בכל מקום אשר התקדרו השמים מענני שנאה ומשטמה, נראה הקשת וככבים מזהירים לבני ישראל, מחכמים וסופרים אשר האירו עיני כל מבקשי אמת ודורשי משפט, לקראת פריעס קם מליץ מפואר צעיר לימים ס' ציממערמאן בהיידעלבורג, ונגד ריהס הרב החכם המפואר מ' העס בפראנקפורט, וכן החכם המפואר יעקב ווייל, והרב המליץ המפואר ר' סאלאמאן בדעססויא וכענן לפני רוח, כן נדחו דברי צוררי כזב לפני רוח השכל ודעת ואמרי אמת אשר בהררי קדש יסודתם – ואחריהם גם רבים מחכמי העמים עמדו בפרץ לדבר טוב על בית ישראל, וביחוד היו בעת ההיא החכם המפואר לודוויג עוואלד מיניסטעריאל ראטה בקארלסרוא, (נולד 1754 ומת 825) והחכם המפואר אוגוסט קרעמער ביבליאטעהקאר ברעגנסבורג, כלם לטוב יזכרו ויתברכו מכל אוהב ישראל באמת, כי דבריהם הכו שורש, והוציאו פרי יושר ומשפט בלב העם ובלב השרים והיועצים, ואחינו בני ישראל אשר באשכנז, מעט מעט יצאו ביד רמה מעבדות לחירו ומשעבוד לגאולה, והיו לעם אזרחי בארץ¹¹.

לג) גם בממלכת עסטרייך הופיע בזמן הזה אור לישרו, להטיב מצב בני ישראל, ולהרגילם לאט לאט להיות מוכשרים לבא בקשר שאר העמים אשר המה יושבים בתוכם, על ידי הרחבת גבולים והקלת עול, ונתינת כתבי זכות ורשיון שונים למיניהם, ועל ידי חקים ומשפטים וגזרות טובות המוליכות לאושר עלי נתיבות הדעת וההשכלה כי נתחדשה הפקודה משנת 820 על כל עדה ועדה לשום עין השגחה על הצעירים, בחינוכם ולימודם על פי ספרי אמונה מיוחדים (רעליגיאנס בוכער) המחוברים לתכלית זה, מאנשים חכמים נבונים וידועים, למען יחכמו ויגדלו עם ההשכלה מנעורם, וגם אודות הרבנים, שלא יתמנו בשום מקום זולת אלה, אשר מלבד גודל חכמתם בחכמת התורה והתלמוד, תהי ידם רב גם במושכלות, בחכמת הפלסופיא והאומן (פעדאגאגעג, ערניעהונגס קונדע), אחר שקידתם על הלימודים האלה בפומבי ובפרסום, בבתי מדרשי החכמה אשר בהמדינה, תחת פקודת הפראפעסארען הממונים מהממשלה – והנה הגם שבתחלת ימי צאת הפקודה הזאת כפי בוסר היתה בין שניהם, והיראים והתמימים פחדו לבל תשתכח תורה מישראל, כי לא הורגלו לראות תורה ופלסופיא אחוזות וצמודות באיש אחד, ולבבו נאמן את אלהים ומצותיו גם הרב הגאון המפורסם רב המדינה במעהרן ר' מרדכי בנעט ז“ל, חשב במכתב תשובתו אשר ערך אודות ענין זה לשרי הגובערניום להסב לבבם לבטל את הפקודה באמרו: כי מאד מאד תגדל העבודה כעשרים שנה על כל איש אשר יקח עול הרבנות על שכמו בהיותו מוכרח ללמוד כל ספרי התלמוד והפוסקים, ספרי הרי”ף והרמב“ם והארבעה טורים, וכל ספרי הביאורים והפירושים, על התורה מבארי המצות, וספרי הפלסופיא המוסרית ועקרי האמונה, כספר העקרים מהר”י י' לבו וחובת הלבבות וכדומה, ואחר אשר יגמור לימודיו אלה, ויעמוד על הבחינה והבדיקה ממנו (הוא הרב המדינה) וַיִמָצֵא ראוי ונכון לכתר הרבנות ויתקבל באיזה עיר לרב ומורה, הנה הוא מוכרח עוד להשגיח על עדתו, להאיר עינם בדרכי האמונה ומשובת הרעיונים אשר נבוכו במו, לשום עין על חינוך הילדים הצעירים לאמנם לדרכי העיון וההשכלה, לאמץ קשר השלום והאחדות בעדתו, ולעמוד על משמרת קיום המצות ומשפט התורה כראוי וכנכון, ועתה אם לא יפקד איש על העדה רק כזה אשר גמר לימודיו באחת האקאדעמיען ומוכתר בכתר הפלסופיא, וכל הדרכים פתוחים לפניו למצוא מחיתו בכבוד ובריוח, מאד מאד יקשה למצא אף אחד, אשר יאבה לשוב לימי עלומיו לקחת עול חדש על עצמו, לשקוד על שערי התלמוד והפוסקים אשר כבר גם רוחו זרה למו, למען היות רב לעדה בישראל –. כה היו דברי הרב הגדול הזה, ודבריו פעלו על לב שרי הממשלה, וחדלו מעצור בכח להחיש למלאות את הפקודה, אכן עם כל זה נשאר הרעיון מההכרח והצורך להשכיל את הרבנים ולקשטם במעלות החכמות הנלמדות בבתי האקאדעמיען ואניווערזיטעטען, אמיץ וחי – בלב הדורשים טובת עמם והצלחתם, אנשי הקהלות הכירו, שהרבנים לא מלאו גם החובות האלה, אשר מנה רב המדינה במכתבו זה להכרחים ונחוצים – כי מעולם לא השגיחו להאיר דרכי האמונה ולאמץ לבבות הנכשלים, יען הם בעצמם לא מצאו על הרוב דרך נכון בה, כי מספרי חכמה ומחקר לא ידעו, והיו אסורים לבא בקהל, ואם שקד איש על לימודם בסתר לחרם שמוהו, וכל עבודתם בהעדה לטובתה, היתה אך לדרוש ולפלפל בקהל שתי פעמים בשנה, בשבת הגדול הראו עוצם כחם בשטת ר' חנינא ס“ה או בשטת ר' אבוהו וחזקיה, כל מקום שנאמר לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו, ובשבת תשובה בענין אין שילוח לדבר עברה, או בשטת איסור כולל ואיסור מוסיף וכדומה, על רוב המון העם אשר באו לשמוע דבר ה' דברי מוסר השכל ודעת, נפלה תנומה ותרדמה, ואך לקול פרחי כהונה, הלא המה המפלפים הצעירים, אשר הכו ברגלם ובאצבעות ידם, נִעַרו משנתם וראו הקולות והלפידים יחדלון ושבו וילכו. על חינוך הילדים לא הושם עין, יען גם הם בעצמם לא ידעו סדר ודרך סלול, אך מתחתיות ארץ למרומי שמים קפצו ודלגו, כי עוד טרם ידעו הנערים קרוא מקרא, עוד טרם למדו מהלך שפת עבר ומשפטיה, ובאר בספר, שערי התלמוד והפוסקים נפתחו לפניהם, פרועי מדות, ומשוללי מוסר ודעה נתקבצו נערים למאות, ובאו רעבים גם צמאים (לא לדבר ה') לבית הרב לשמוע בסוגיות התלמוד שיעורים תמידים לסדרם, והיו למשא על העדה, כי על הרוב אך מעטים לבבם שלם היה עם תורתם והצליחו בלימודם, ורובם אך חבורות הולכי בטל היו, וכצפרדעים שרצו בכל העיר, ועלו ובאו בכל בית, ובחדרי המשכב והמטות, בבתי העבדים והשפחות, בתנורים ובמשארותם, כי מלאי עמל וחסרי לחם היו. – גם קשר השלום והאחדות לא אמצו ולא חזקו, ותהי עוד להפך, כי על פי הרוב הרבנים בעצמם היו הגורמים כל ריב וכל נגע בעדתם –. הרב, וראשי העדה, כשתי מחנות שנואות עמדו תמיד זה לקראת זה, ראשי העדה חשבו את הרב ליציר כפם ולילד רצונם, כי לא ידע מאומה בעסקי תבל, כחומט בלבושו כן היה בביתו, כתב ולשון המדינה זרו לו, וכבוא פעם איזה דבר מלך ושלטון טוב או רע, היו הם תמיד המדברים והמשתדלים והעומדים בפרץ, לכן חשבו להשתרר גם עליו להטות דרכיו כרצונם, אכן להרב אשר ישב על כסאות אליהו והמשפט, הוגד מתלמידיו כי כהן לאל עליון הוא, והאלות והברכות על פיו יצאו ויבואו, ועמהם יעשה חיל –. בחלקת שפתם אמרו לו כי כוס מים המאררים בידו הוא, להשקות כחפצו לכל אשר ימרה רוחו, והוא בתומת לבו האמין למו, ופשט את הרגל לקראת מנהלי העדה חוסיו ומגיניו –.על כן רבו המריבות תמיד פרצו ועברו חוק. לכן ככל יש בתבל, וככל צמח האדמה אך אחר הכליון וההפסד יבוא, כן גם כל התקנות הטובות והמשובחות רק מהנשחות והמקולקלות הראשונות יצאו, כי בעת אשר תולדותיהן הלא המה התלאות והיגונות ירביון, ימהרו ויקימו חכמי העם ויועציו, לנער הנבלות מן הארץ, וישימו עינם ולבם עלי דרכם ומעלליהם להיטיב מצבם ולהביא ברכה לביתם –. מעט מעט גבר רוח הטוב על הישרים בלבותם ופעל נפלאות בקרב הארץ, בתי ספר הוקמו, מורים ואומנים ממרחק נקראו, וכככבים מזהירים יצאו ובאו חכמים ונבונים, פלסופים וחוקרים, מליצים אשר גם לפני מלכים יתיצבו, יראי אלקים ושומרי מצוותיו, מתי תבל (וועלט מעננער) נודעים בשם, והיו למורים ולרבנים בישראל – הככב הראשון אשר כצפירת תפארה ממרחק בא להאיר בתוכינו הוא הרב המופלג הדרשן המפואר, החוצב להבות אש אהבה לה' ולתורת בדרשותיו ובמליצותיו הטהורות, מוה”ר יצחק נח מנהיימר יצ“ו מקאפענהאגען בממלכת דעננעמארק, כי מנהלי עדת ישרון בקרית מלך רב ווינא קראוהו להיות למליץ למו בבית אלהים, ולמורה בבית לימוד דרכי האמונה (רעליגיאנס אונטרריכטס שולע) אשר יסדו מחדש, בשנת תקפ”ג (7 מערץ 823) באה הפקודה למנהלי העדה בוויען, כלם שרים נכבדים הלא המה אשר היו אז הריטטער פ' נייוואל, עדלער פ' הערץ, ריטטער פ' ליעבענבערג, עדלער פ' האפמאנסטאהל, והשר הנכבד מ' ל' ביעדרמאן לבנות מחדש יסודי הבית אשר קנו לאחוזת העדה, לצורך בית תפלה וחינוך הנטרים, כי יסודותיו מטו לנפול –. הפקודה באה ביום הנזכר, ובראשית שנת 824 החל הבנין, כמלאכי עליון במגדל אליהו התשבי כן עמדו השרים הנכבדים האלה, על משמרת עבודתם לבנות היכל לה' ולעדתו בהוד ותפארת, כאשר הוא עומד כעת לפנינו, ומאת אלף כסף לשעתן ולצרכן נבראו. בהשתדלות החכם המפואר והסופר המהולל הדאקטר מו“ה יעקב אויערבאך, נתרצה הרב מהר”י מאנהיימער, לעזור משמרת כהנתו אשר בלייפציג לבא ווינא לשרת לפני ה‘, להצלחת עדתו להגיד ולדרוש למו החקים והמשפטים, להורות גם את הצעירים דעת אלהים ולהדריכם בנתיבות האמונה –. הוא היה הראשון אשר סלל ופנה דרך האמת, מכל אבן רמיה וחנף, להראות לעין כל, כי המקום אשר הוא עומד עליו להורות צדק, אדמת ה’ ואדמת קדש היא, ואך את אשר אלהים ישים בפיו אותו ישמור לדבר מבלי שאת פנים –. מנהלי וראשי עדתו עפרות זהב וכסף למו, חורי וסגני ארץ המה, ועם כל זה לא נשא פני איש, ולא פעם אחד, הוכה גם הגדול אשר ביניהם משבט מליצתו, ודבריו כברק באו בין סתרי לבבו, כי ראה תמונת עַוְלָתוֹ עולה לפניה מתחתיות ארץ, לקול המליץ הגדול הזה להחרידו. – הוא היה הראשון, אשר הורה ולמד דעת את המורים והרבנים, החוב המוטל עליהם ומצבם בעדתם, להיות מגן ומחסה למו מבית ומבחוץ, מבית ללמד דרכי יושר ומשפט, להגד למו את אשר יעשו בדבר אלהים ולישר דרכי האמונה, בשת למו בלבבם מסלות, ומבחוץ, להיות למליץ בעדם גם לפני המלכים והשרים, בכל דבר מוכרח ונחוץ לטובתם והצלחתם, וזה כשבע ועשרים שנה (ה' יאריך ימיו ושנותיו), אשר הוא עומד על משמרתו לתורה ולתעודה, והוא אהוב וחביב ומכובד מכל רואי פניו ויודעי שמו, כי מיום באו בין אנשי עדתו, לא עבר אף יום אחד אשר לא הרבה להיטיב לכל שואל עצה ועזר, גם אם שיבה זרקה בו הוא לא ידע, וכאחד הצעירים ישא רגליו וירוץ לטובת גם אחד מאחיו בצר לו, מבלי שאול בראשונה אם הוא גר, אם הוא אורח בעדתו, כי אך שם ישראל הוא את אשר יכבד, ולמענו יקריב רוחו ונפשו –. מיום בואו אלינו חדלו אנשי חשך, אשר נפל עליהם אימה ופחד, בראותם עבד אחד השרים מרחוק, להיות רבנים בישראל, כי כעמוד אש הלך הוא לפניהם לנחותם הדרך ורק איש אשר התורה והחכמה, וגם תהלוכות תבל נגלו לפניו, הוקם עָל בישראל לכבוד ולתפארת.

הימים לא ארכו, וקנאת סופרים הרבתה חכמה, כי מני אז עד היום הזה, גם בשאר עירות אשר ראשיה אנשי בינות המה והיו, מהרו וימהרו לכבד כתר הרבנות, בתתם אותו על ראש גבר משכיל מיוחד בעמו, אשר שמו ילך לפניו גם בין העמים והשרים, כי מלבד עוצם כחו בלימודי התלמוד והפוסקים, הנה גם הוא כאחד מחכמיהם שקד על דלתי החכמה והחקירה, ושעריה גם לפניו נפתחו.

רבנים כאלה אשר בהם נתפאר בעלי תרסין ואנשי שם המה, ולא אוכל עצור מלהזכירם גם פה בשם לזכרון נצח – הרב הגאון המפורסם מו“ה צבי הירש חיות נ”י אב“ד דק”ק זאלקווא, הרב הגאון מו“ה מיכל קריסטיאנפאללער אב”ד דק“ק בראדי, הרב הגאון מו”ה בעריש מייזילס אב“ד מקראקא, הרב הגאון המפורסם מו”ה משה טויבעש אב“ד מסניאטין (כעת ביאססי), הרב הגאון המפורסם מו”ה שי“ר אב”ד בטארנאפאל וכעת בפראג, הרב הגאון מו“ה אלעזר הורוויטץ אבד”ק ווינא, הרב הגאון מו“ה מרדכי שמואל גירונדי אב”ד בפאדובה, הרב הגאון מו“ה זכריה פראנקל בטעפליץ, וכעת רב בדרעזדען, הרב הגאון מו”ה ליב שוואב אבד“ק פעסט, הרב הגאון מו”ה צבי הירש פאססעל אבד“ק פראסניטץ כעת בגראס קאנישא, הרב הגאון מו”ה שמשון רפאל הירש רב המדינה בניקלסבורג וכעת נקרא לפראנקפורט דמיין, הרב הה“ג מו”ה יחזקאל לעווי, אשר זה זמן לא כביר נתקבל לרב בגליל אשוויצין, הרב הה“ג המפורסם מו”ה יוסף ווייססע היושב בגאי. חבל רבנים האלה וכמוהם רבים במדינות מעהרן, בעהמן, ואונגארין, כמו הרב הה“ג ר' דוד אפפענהיים בלייפניק, הרב מו”ה דוד דושאק, הרב ר' אייזיק הירש ווייס במעזריטש גדול, הרב ר' אהרן כהן ברודניטץ, הרב ר' ליב לעוו בעיר פאפא, כלם המה אתנו כעת (שנת תרי"א), וכלם המה ילידי רוח העת אשר החל לשורר בארץ, בזמן אשר אנחנו בו בספרנו זה, כל איש ידע ויכיר ערכם הרב כי כלם אחוזי תורה וחכמה המה, יודעי דת ודין, ובעלי מליצה גם בלשונות והשפות החיות והמדוברות, לא יבושו כי ידברו את אויבנו בשער, וכתר תפארה המה כל אחד ואחד בעדתו, יחיה אותם לנו ה' לאורך ימים ושנים וכמותם ירבו בישראל. – גם ימי חג שפת קדשנו ולשון עבר כי התנערה מעפר, ושבה להיות אהובה ודרושה, בלוח שנים האלה יכתבו לתפארת עולם, ואש האהבה ללימודי קדש הבוערת עוד בלב השרידים אשר בעמינו, רשפי וגחלי שנים האלה ה מה, אשר עוד נשארו בחומם בלבותם – בשנת תקפ“א העיר ה' רוח אחד מכהניו וקוראי שמו הוא אבי המשוררים והמליצים, הרב ר' שלום הכהן מהאמבורג זכרו לברכה (מת בשנת תר"ה) בהיותו בוויען להוציא לאור ספרי ביכורי העתים, ספר אחד מדי שנה בשנה, שתים עשרה שנה (משנת תקפ“א עד תקנ”ב) עבדו חכמי ישראל עלי שדמות המדע והחקירה בלימודים שונים, ובכל שנה ושנה ככבים חדשים הזהירו בשמי החכמה הישראלית על ידי הספרים הללו כפלים היתה לתושיה, כי כמועדי אל בארץ היו אשר נאספו במו כמעט כל חכמי ישרון אשר בממלכת אסטרייך, והיו לאגודת קדש.¹², בעלי מליצה ושיר וחוקרי קדמוניות בישראל, כלם הביאו מדי שנה השנה מביכורי תבונתם מנחה חדשה לה‘, וכל אחד מהקוראים הצעיר כצעירותו והגדול כגדולתו, מצא את שלו להחיות רוחו ונפשו, מאיזוב בקיר עד ארז בלבנון, ימצא הקורא על כל ענין וענין דברים ולימודים שונים המשמחים הלב והנפש, שירים ומליצות מגדולי המשוררים כמו ר’ שלום הכהן, ר”ע לעטטעריס.¹³, ר' אפרים לוצאטי, ואחריהם ר' יעקב שמואל ביק, ר“ח גינצבורג, ר' אברהם נאטקיש (דאקטר מעדיציני פה לבוב) ר' מענדל שטערן, ר' יהודה ייטעלעס, ר' ליב דוקעס, ר' אברם גאלדבערג, ר”י טרעטר, ר' בעריש בלומענפעלד, ר' מרדכי סטרעליסקער, ר' בער שלעזינגר, ר' נ“י הכהן פישמאן, ר' דוד זאמושטש וכדומה. חקירות שונות מהחכמים גדולים מפורסמים כמו הרב ר' יצחק שמואל רגיו מגערץ, (נולד בשנת תקמ"ד). הרב ר' שמואל דוד לוצאטי (נולד בשנת תקנ"ד) פראפעססאר בבית מהדרש הרבנים אשר בפאדובה, ועוד חקירות רבות בענינים שונים מבעלי ספרי המאספים אשר באו שם, ומרוב יקרותם לא אדע איזה מהם אזכיר בראשונה. בקורת ספרים ותולדות גאונים ישראל מהרב הגדול שי”ר, אשר מעת צאתן לאור לימוד חדש ומיוחד נתפשט בין חכמי ישראל ודורשיו הנקרא ביקור רבני ותלמודי (ראביניש תלמודישע קריטיק). מזמן הרב הגדול ר' עזריה האדומי בעל המחבר ספר מאור עינים, הרב הגדול מו“ה שי”ר בימינו הוא היחיד והמיוחד, אשר סלל ופנה דרך חדש לעצמו, בשקידתו על ספרי חז“ל והגאונים הקדמונים, להוציא כל דבר יקר ומועיל לקורות ימי חייהם ומצבם בעדתם ובבתי המדרש להגדיל תורה ולהאדירה. על ידו רבים וכן שלמים מחכמי אשכנז החלו מחדש לשקוד על ספרי התלמוד וספרי הקדמונים, אחרי אשר כבר משכו ידיהם ממנם, והיו מונחים בקרן זויות, בחשבם עליהם כי אך ללימודי פלפול נוצרו אשר לא מצאו חן בעיניהם, אגרות מלאות חקירות קדמוניות היו רצות ושבות מאשכנז, ואטאליא, וגאליציען, הנה והנה, והחכמה הישראלית (העברעאישע ליטעראטור) נתעשרה בחיבורים חדשים יקרי הערך מאוד, כמו עם הספר המפואר והמהולל דרשות עבודת אלהים (גאטטעס דיענסטליכע פארטרעגע, נדפס בברלין שנת תקצ"ב), להרב החכם הגדול מו”ה יו“ט ליפמאן צונץ, כאשר העיר בהקדמת ספרו, וכן עם הספר קורות היהודים להרב החכם הגדול מו”ה מרדכי יאסט ני' מפראנקפורט דמיין, כאשר העיד ג"כ בעצמו בספרו החדש קורות היהודים משנת 815 עד 845, כרך שלישי צד ק‘. ואחריהם באו רבים והוסיפו לחקור בגנזי הספרים הקדמונים, כמו החכם היקר ר’ ליב דוקעס מפרעסבורג, אשר לא ינום ולא ישן ולא ינוח משקוד על דלתי בתי אוצר הספרים (ביבליאטהעקען) אשר במינכען, פאריז, לונדן, ואקספארד, וביותר חכמי איטאאליא הנזכרים הרב ר' יצחק שמואל רגייו, הרב ר' שמואל דוד לוצאטי, והרב ר' מרדכי שמואל גירונדי לגלות נסתרות ולהוציא אור ממחשכי השנים הקדמונים, כל אלה הדברים המשוברים ילדי רוח העת אשר אנחנו בה המה, כי מני אז (תקפ"א) על ידי צאת ספרי הביכורים לאור החלה החכמה הישראלית להרים ראש ומכבדים רבו, כן יפרצו וכן ירבו.

לד) התמהמהתי עד כה באם דרך סיפורנו, אצל אחינו בני ישראל וקורותם במשך השנים ההם, כי כהבטחת אלהים לזרע יעקב, שגם בהיותם בארץ אויביהם, לא ימאסם ולא יגעלם לכלותם, להפר בריתו אותם, כן מחויב הוא כל איש כותב לזכרון בספר את כל הנעשה תחת השמש, לכבד האומה הישראלית, וגם בהיותו על אדמת נכר, יפנה תמיד אל אחיו לראות איה איפא הם רועים, אם על מי מנוחות ונאות דשא ירבצו, או בין בזר עמים על שדי מלחמה ועיר בצורה ישכונו. – כי איה מקרה כוללת אשר לא תאחז בציצית ראש בני ישראל, ולא תחדר בכל קרביהם – קשר ברית אשכנז (דייטשער בונד), היה בפי המורדים לברית בין הבתרים, תנורי עשן ולפידי אש שנאת ה ת עלו מכל עבר, לאכול ולשרוף אהלי יעקב. יחד שבטי ישראל, כל פה דבר נבלה, כל לשון קמה למשפט – והרשיעה, אכן לב מלכים ושרים ביד ה' הוא, והיו לבית יעקב מגן ומחסה מחמת הצוררים האלה, ישראל אשר כציפור נודד בין הגוים היה, הרים כנפיו ממעל להמאכלת וירד על הפגרים וחי! – כל צרי עין, כל צורר ומבעיר בערה, כל זורק חץ משוח בארס המרידה, הורד והושם במאסר, וכל ממלכה וממלכה אשר באשכנז, וכן גם ממלכת עסטריך, החלה לשבר מטה עולה הקשה מעל צוארי היהודים, וירומו ראש גם עשו חיל להצלחת ביתם והמדינה, ולהרחבת גבולי החכמה והמדעים, לכן אמרתי עד כה קורא יקר, אצל אחי ואחיך, ועתה אשוב למלאכתי ועבודתי.

לה) בשנת תקפ“ד ששה עשר לחדש דעצעמבר מת לודויג השמונה עשר מלך הצרפתים, וימלוך תחתיו קארל העשירי אחיו. קורות ימי חייו רבות היו ורעות. בשנת תקי”ז נולד בווערזייל (עיר גדולה ויפה מאד בצרפת סמוכה לפאריז), ונתגדל בחצר המלך לודויג החמשה עשר, והיה נקרא בשם גראף מן ארטאיעס, בן ששה עשר שנה נשא את מאריע טעהרעז מסַאוָואִייעֶן לו לאשה, והוליד ממנה את ההערצאג אנגולהם ואת ההערצאג מן בעררי ובשנת תקמ“ט היה גם הוא מהבורחים מן ארץ צרפת, והלך עם שני בניו בגולה, וחי נע ונד בארצות וטירות שונות, בטורין, ווארמז, ברוק, בריססעל, וויען, ווארשוי, ואחר זה בענגלאנד ושאטטלאנד, רק אחר רדת נאפאלעאן מגדולתו בא לפאריז בשנים עשר לאפריל תתי”ד למספרם הוא שנת תק"ט והחזיק רסן הממלכה עד שוב אחיו על כס ממלכתו, ובשנת תתכ"ד (נוא שנת תקפ"ד) מלא מקום אחיו והיה למלך בפראנקרייך, ויתר קורותיו ומאורעותיו נספר להלאה במועדם ובזמנם.

לו) בראשון לחדש דעצעמבער תתנ“ה (והוא שנת תקפ"ה) מת המלך האדיר אלכסנדר קייזר רוסיא בעיר טאגאנראג¹⁴ פתאום, המלך הגדול והגבור והנורא הזה, במספר המלכים הנכבדים והעצומים יחשב, ארבעה ועשרים שנה מלך, והצליח והגדיל והרחיב גבולי מלכותו, כי כבש ארצות שונות ופלכים רבים, כמו בעססאראביען¹⁵ פינלאנד¹⁶, שירוואן¹⁷, ביאליסטאק¹⁸, ווארשויא וכדומה, וכל מעשי תקפו וגבורותיו כתובים עלי ספרי דברי הימים והקורות בלשונות שונות, אשר כלם יספרו תהלת כבודו ותפארתו – אלכסנדר הלך ערירי מארץ החיים, גם בן וגם בת לא עזב אחריו ותשוב מלכותו לאחיו קאנסטאנטין, אכן הנסיך הגדול הזה לא חפץ למלוך, והניח כתר המלוכה לאחיו הצעיר ממנו, והוא הוא המלך האדיר והמפואר הקיסר ניקאלוס הראשון, המולך כעת ביד חזקה ובזרוע נטויה בתבונה והשכל ודעת, בצדק משפט ומשרים, ויכון בחסד כסאו לקראת המקבלים עליהם עול מלכותו באהבה, וישבו שקט ושאנן בארץ, וירוע בשבט ברזל כל לאומי ארץ המורדים והזדונים –. המלך האדיר הזה, נולד לאביו המלך הגדול פויל הראשון בששי ליולי בשנת אלף תשל”ו למספרם, בימי נעוריו במשך ימי השלום הכללי (אלנגעמיינען פריעדן) נסע בכל ארץ ענגלאנד ופראנקרייך, בשנת א' תתי"ז נצבה שגל לימינו, היא הנסיכה (פרינצעססען) שארלאטטע מפרייסין לו לאשה, והולידה לו ארבעה בנים אלכסנדר יורש העצר (טראהן פאלגער), הנסיך הגדול (גראספירסט) קאנסטאנטין, ניקאלוס, מיכל, גם שלשה בנות הלא המה הנסיכה מאריא, אלנא, קאנסטאנטין.

ביום ההוא אשר הועד לעטרו ולהכתירו ולחדש את המלוכה קמו איזו מורדים אשר היו כבר זה זמן רב בקשר, והצליחו לפתות גם לב רבים משרי החיל לילך אחריהם. בקרבם שמו ארבם להרוס ולהפיל ארצה עמודי הממלכה הכללית אשר ברוסיא, ולחלקה לממלכות קטנות ושונות על פי חוקי הקאנסטיטוציאן, כפי חוקי הממלכות אשר באמעריקא, רק למען כחש. ולהסתיר מחשבותם טרם ידעו תוקף מצבם, צעקו ואמרו כי אך לקאנסטאנטין תאות המלוכה, ושבועתם אשר נשבעו לו ולמלכותו קיימה וגם נצבה. ויהי ממחרת בששה ועשרים לחדש דעצעמבר כאשר נקהלו כל העם בפעטערסבורג, אזרחי המדינה, ושרי השופטים, וצבאות החיל וישבעו לו – הוגד להמלך הצעיר הזה כי מחנות חיל מאסקא (רעגימענט מאסקויא) יסרבו לקבל עול מלכותו, בהכירם רק את קאנסטאנטין למלך עליהם –. הרצים יצאו דחופים ויביאו בכל רגע למלך – בלהות. עוד זה מדבר וזה בא ואמר כי רבים משרי הפקודה, אשר הזהירו את המורדים לשוב מדרכם הרעה, לחללי רומח ופצועי חרב היו מידם, וכבר הם עומדים הכן לעלות נגד ארמון המלך לשתות דם נקם. כחצות היום – העפילו באמת המורדים האלה, במקהלות המון רקים ופוחזים וילכו לפני שער וארמון המלך בקול תרועת מלחמה, אכן כאשר באו שמה שומרי המחנות הממונים על כל אש אשר תצא להבעיר בערה, (האפפערס אונד פיאנניערס), עומדים חלוצים אחוזי רומח וחרב, שבו משם וילכו ויעמודו לפני שער וארמון שרי המשפט (סענאטס פאלאסט) ויצעקו בקול: יחי קאנסטאנטין! – בעת הזאת אשר התעו המורדים את העם בקול תרועתם לכבוד הנסיך הגדול הזה, הרהיבו בנפשם להשמיע קולם בלהבת אש לכבוד קאנסטאנטין, ולכבוד הקונסטיטוציאן – והעם, גם אנשי החיל אשר לא ידעו ולא הבינו את אשר יצעקו, ושאלו מי הוא הקונסטיטוציאן אשר תצוו עלינו לקראו בשם, התעו שנית מאלה המורדים כי הנסיך הגדול הוא קאנסטאנטין – והקאנסטיטוציאן, אשתו המלכה היא העומדת לימינו – וכאשר שמעו זאת האמינו והרעו שנית בקול יחי המלך קאנסטאנטין וקאנסטיטוציאן עמו!

עם עור עינים, מקהלות רקים ופוחזים, הלומי רעיון ושכורי מלחמה, בחברת בעלי ערמה פועלי און בתרמית לב – כשעירים ירקדו וכיענים במדבר, אכזרים ומרי נפש המה אשר לא ידעו חמלה, ולא ישמעו בקול קורא צדק ומזכיר חוק ומשפט –! השר צבא מילאראדיוויטש הוא הגובערנער מפעטערסבורג, אשר היה תמיד החביב והאהוב לכל אנשי החיל, הערה נפשו למות ובא לבקש על נפשם לסור מדרכם הרע הזה ונשבע לפניהם, כי הנסיך הגדול קאנסטאנטין לא יחפוץ לישב על כס המלוכה, ובכל חפץ לבבו ונפשו יבקש מאחיו הצעיר לקחת המשרה על שכמו ושבט המושל בידו. אכן עוד לא כלה השר היקר הזה את דבריו, והנה כדור קנה מורה (פיסטאהלען שוסס) השליכו מעל סוסו ארצה וימת – לקול השמועה הזאת כל שרי צבאות החיל מלאו נקם וזעם, ויבקשו לפרוץ פרץ על פני פרץ בעדת המורדים, מבלי השאיר להם שריד, אכן הקיז רצוה לבלי שלוח יד ולשפוך דם, ועלה בעצמו עלי סוסו, לרכוב אל מערכת הזדונים, לדבר אליהם אולי ישובו וינחמו, ויהי כאשר עלה על סוסו, הנה כל שרי החיל וראשי צבאיהם בקשו ממנו לבלי הסתכן נפשו, ויעתר למו, אכן עם כל זה היתה פקודתו להוחיל עוד לבלי שלוף החרב מתערה, ויוסיף לשלח אליהם שלוחים להזהירם ולהתרות במו אולי יכנעו – אמנם האיש אשר בטח בו המלך לשלחו אליהם מעל בקדש, בפיו ובשפתיו כבדהו, ולבו היה רחוק ממנו, כי בסתר היה גם הוא מהמורדים, וכבואו אליהם הוסיף עוד להשליך לפידים לאמץ לבבם ולחזק רוחם, לאמר כי נפל פחדם על המלך ויועציו, לכן אל ירפו ואל יחתו ויעשו חיל – גם על הנסיך מיכל (גראס פירסט מיכאל) אחי הקיזר אשר מהר ובא מווארשוי, לקול תרועת המרידה, לדבר אליהם טובות, ערכו קנה מורה להמתו. שני כהנים גדולים (ערץ בישעפע) אשר באו במקדשם לפעול על לבבם ורוחם ולהשקיט המית שאונם גורשו בבוז וקלון מעל פניהם והיו לשחוק ולמצחק. – התועבות הגדולות והמרד והמעל עברו חוק, והמלך לא יכול לעצור עוד ברוחו וחמתו בערה בו, ופקד והרשה לאנשי החיל הנאמנים ללו לשלח ידם במלחמה, ולהראות כי יש שופטים בארץ, כרגע – ירידות כלי תותח (קאנאנען שוססע) ורכבי ברזל ופרשים פרצו גדודי המורדים, וכזבובים נפנו ונסו – החללים השלכו במי הנהר הגדול נעווא¹⁹ חמרים חמרים, ואלה אשר נסו, רדפו הרודפים אחריהם והשיגום, והיו למאות בבתי האסורים, עד אשר יעמדו לדין לדעת את אשר יעשה למו. שרי הצבא ישבו על כסאות למשפט, וחקרו ודרשו היטב אחר כל איש אשר היה בקשר, וכלם בשם נודעו, על הרוב היו ביניהם צעירי ימים בני אצילי הארץ, האמונים עלי תולע, אשר נפתו על ידי עצת רודפי כבוד וגאוה, להרוס ברית החברה והמדינית, הצעירים האלה בחשכה התהלכו, ולא ידעו כלל מחוקי הקאנסטיטוציאן אשר באמעריקא, מה המה ועל מה נוסדו, רק האמינו בקול המסיתים והמדיחים, אשר פיהם דבר שוא, ובקרבם רעיוני זדון לבלע ולהשחית כל היקום, למען הנשא ולהרים ראש. – על המתעים ועל המותעים יצא דת מות מבית המשפט להומם מן הארץ – אכן המלך, חמל ברוב חסדו, ורק חמשה מראשי המורדים המזידים נתלו על העץ, למען ישמעו העם ויראו, והנשארים חיו, רבים מהם לסיביריען שולחו בקולה, ורבים להרי קאקאזוס, להלחם שמה נגד יושבי ההרים, כי מלחמה לרוסיא עמהם זה שנות דור ודור, כה יעשה מלך אדיר כמוהו אשר לא ירא ולא יחת, לא יקח נקם נפש, ולא ימהר לשפוך דם, ורק הגילולים והזדונים יבער מן הארץ, וישלחם ביד פשעם למען הוסר שמה ויטיבו דרכיהם לכפר על עונם בארצם – פעמים רבות ישב גם הוא בעצמו בסוד היועצים, עת עמדו המורדים האלה למשפט, למען יראה בעיניו וישמע באזניו את אשר יאמרו להצדיק נפשם בהתודות חטאתם, ופעם אחד כשבתו שמה, התודה צעיר לימים אחד את עונו, וכנחל שוטף עברו דמעות עיניו מאין הפוגות, ואז נתן לו הקיזר הגדול הזה מטפחת אמתחתו (זיין אייגענעס טאשענ טוך) לכפר פניו וכאשר העביר מטפחתו על עיניו, להסיר דמעותו וחפץ להשיבה אליו, אמר לו: קח והחזק לך זאת למשמרת, וזכור כי מלכך היה זה אשר מחה דמעות עיניך! – חוט של חסד כזה לבד, ראוי הוא להכתב בספר למשמרת עולם ולזכרון נצח! –

לז) בשנת תקפ"ו בראשון לאוגוסט אחר אשר נשקטו ונכבו כל רשפי המרידה נבחר הקיזר במאסקויא, ואחיו הנסיך הגדול קאנסטאנטין עמד על ימינו, למען יראו כל העם, כי הנסיך הגדול הזה הביא בשמחת לב כתר מלכותו קרבן מנחה לאחיו. – אחר אשר נעטר כפי הנימוס הראוי והנהוג, ולקח מאמו המלכה (עליזאבעטא, בת קארל לודוויג יורש עצר מן באדעז) את הברכה, הלכו האחים האלה חבוקי זרוע ואחוזי יד, כבני אלהים לארמונם, כל העם הכירו מלכם ואדונם באהבה, היום – היה ליום מועד וששון, ולקול תרועת השמחה חרדה ורעדה האדמה!

לח) בחדש אפריל לשנת תקפ"ז, נחבר היועץ המדיני (שטאאטס מיניסטער) של רוסלאנד. קאפא דע איסטריא (ראה סי' ל"א), להיות לראש ופרעזידענט של הרעפובליק היונית –. בזמן הזה היו היונים עוד הפעם בצרה גדולה, כי הישמעאלים לא נתנו להם מנוח. לא נחו ממלחמה והצירו למו מאד, וביותר היה איבראהם פאשא, בן מחמד אלי ממצרים, אשר לחם עמהם בחוזק יד ובזרוע נטויה, להביאם עוד הפעם תחת סבלת הישמעאלים, עוד מעט אבדה תקותם וגועו, אכן המלכים הגדולים אשר באירופא, מהרו והתאחדו ובאו לעזרתם, שלשה אניות עם צבאות מלחמה, אנית ענגלאנד, רוסלאנד, פראנקרייך, הכו בעשרים לאקאטאבער אויבי היונים עם אניות מלחמתם, מכה רבה מאד עד אשר כמעט לא נותר בהם שריד, שש אלף ישמעאלים היו מוכי ונסי מלחמה, ממאה ועשרים מעברות ים (פאהר צייגע), לא נשארו רק שלשים אשר היו ראויות לעמוד במים להלחם עליהם, הישמעאלים הוכו ונסוגו אחור, גם איבראהאם פאשא גורש מן מָארֶעאַ איתן מושבו בגריכענלאנד, והיונים שבו לתקפם, ומלכותם היתה ממלכת עם (רעפובליק) כחפצם ורצונם.

לט) בשנת תקפ“ח מת שר ונגיד בישראל ר' ישראל יאקאבסזאהן, השר הזה היה קאממטר אגענט אצל ההערצאג מברוינשווייג, וגעהיים פינאנצראטה בעיר קאססעל, נולד בהאלברשטאט בשנת תתכ”ט, ויסד מכספו בית חינוך נערים בעיר זעעזען. וע“י כספו אשר הזיל מכיסו ומליצותיו, נתבטל מכס כפר נפש אשר נתנו בני ישראל בארצו, ונעשה בשנת תקמ”ח לפרעזידענט של הקונסיסטאריום אשר לבני ישראל בקאססעל, ובשנת תק“ע בנה ביהכ”נ בעיר זעעזען מכספו והרבה להטיב עם אחיו ולהרים קרן ישראל²⁰

גם מאחינו בני ישראל פה בגאליציען, נפלה עטרת תפארה וכתר התורה, כי נחשכו המאורות ביום א' בשלשה ועשרים לחדש אב, והגאון הגדול האמתי רבן של ישראל מו“ה אפרים זלמן מרגליות מבראדי חלה פתאום את חליו, וכאשר חלה כן גם גוע (בשעה השמינית לעת ערב) ואיננו – ולקברות הובל –. אהה – מרגליות אחת טובה היתה בבראדי העיר ואם בישראל, ובא מדת הדין ולקחה ותלאה בגלגל חמה, והסיר מעליה עדיה ותפארתה –. הגאון הגדול הזה היה מעוטר בשלשה כתרים, כתר תורה, וכתר גדולה, וכתר שם טוב, ואצלו היה תורה וגדולה במקום אחד, כי גביר גדול היה ובתי מסחריו בבראדי ובוויען, היו כאחד מבתי הסוחרים הגדולים אשר בארץ, ושמו הלך למרחקי וקצוי תבל לכבוד ולתפארת. כל רבני וגאוני ישראל הלכו לאורו ופנו אליו בשאלותיהם, להורות למו דת ודין, ולהאיר דרכם בחקי אלהים ומצותיו, ועם כל גדלו זה אשר נשאו ה' על כל רבני דורו, לא חפץ להשתמש בכתר הרבנות מעולם. וכאשר מת מחותנו הגאון המפורסם מו”ה צבי הירש הורוויטץ ז“ל אבד”ק פראנקפורט דמיין, בקשו ממנו אנשי העדה לקבל נזר הרבנות עלי ראשו ולבא אליהם, והשיב למו כי כבר החליט בדעתו מנעוריו, שלא להשתמש בכתב הרבנות, וכן נהג עצמו גם זקנו הגאון בעל תבואות שור, שהיה משורפי י“ש בק”ק זאלקווא, ולא רצה ליהנות מכתרה של תורה, ובנעוריו היה אבד“ק הובניב והתחרט מאד על זה, וכבר נזכר בשם הגדולים להגאון אזולאי, על גדול אחד, אשר בירך בכל יום שלא עשני רב, ואוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. – הגאון הזה היה אוצר בלום, וגל של אגוזים, כל רז לא אניס לו בהלכה ובאגדה ושני התלמודים וספרא וספרי ותוספתא, וכל ש”ת ראשונים ואחרונים היו שגורים על לשונו, ובימי חורפו למד אצל דודו הגאון המפורסם מו“ה סענדר אבד”ק סאטנוב. ואח“ז למד בצוותא חדא עם בן דודו הגאון מו”ה שמואל ז“ל בן הגאון מו”ה סענדר הנ“ל. והריצו תשובותיהם לגאוני הזמן, כמו לרבינו הגאון מו”ה יחזקאל לאנדא ז“ל. ונזכרו בתשובות נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק אבן העזר סי' נ”ד, וסי' נ“ט, ובסימן ס”ז מכנה אותם בכינוי שם הכבוד שני צנתרי דדהבא, וכן כתבו גם להגאון מו“ה רפאל אב”ד בשלש קהלות מה“ו שנזכרו דבריהם בשו”ת ושב הכהן סי' ל' הארבעה חלקים מספרו שו“ת בית אפרים נודעים לפאר ולתהלה בכל מקום אשר אור תורה זורח, רבים מהרבנים שתו ורבים ישתו ממקור תורתו. להורות בין דם לדם ובין דין לדין, ובכל הדברים והענינים הנצרכים להוציא דין לאמתו. וכגדולתו כן ענותנותו. כי טל ידי ענות רוחו להשיב לכל אשר שאל ממנו בדבר ה', העיר לבב הלומדים הצעירים לשקוד על דלתי התורה, למען יהיה להם מקום להריץ אליו דבריהם, להציב למו שם ויד בספריו היקרים, ומתוך שלא לשמה באו לשמה –. אכן כאשר ימצא הקורא תשובותיו הרבות כמעט לכל המון הרבנים אשר היו בימיו, כן ימצא גם תשובותיו הרבות להגאונים הגדולים המפורסמים, כי גם המה פנו עצמם אליו פעם בשאלותיהם ופעם בתשובותיהם, כאשר יראה הקורא בתשובות בית אפרים חלק אהע”ז סי' מ“ב תשובת הגאון בעל שאגת אריה אליו, ובסי' מ”ד תשובת הגאון מו“ה רפאל הנזכר, וכן נשא ונתן הרבה עם הגאון המפורסם מוהר”י ברלין נדון עניני בקורת, כי גם בחכמת הבקורת ידיו רב לו כנראה מהקדמתו להמחזור הנדפס בסלאוויטא עם פירוש הראב“ן, אודות כל הפייטנים בכלל, ואודות ר”א הקליר בפרט, וכן ימצא הקורא המשכיל בספרו שם אפרים על פירש“י בחומש, הרבה ענינים והגהות עפ”י חוקי הביקור המשמחים את הלב, ומעידים על חידוד עינו ושכלו הישר –. עטו היתה עט סופר מהיר, ומליצותיו נמרצות היו, ובפרט לעת אשר הרים כנפיו לרחף בהיכל הדמיונים הקדושים, דבריו המה ערבים ונעימים ויכריחו את הקורא לטהר רעיוניו לעלות עמו השמימה, כנראה מההסכמות וההקדמות הרבות הנדפסות ממנו בשערי ספרים שונים למיניהם – וביותר היה דרכו של הגאון הזה רק להועיל עם ספריו היקרים אשר חבר, ולא נהג עצמו כדרך הגאונים האוהבים רק הפלפול העצום, וממלאים ספריהם רק בחריפות וחידוד, הסגורים לפני כל רבני ותורני החפץ למצוא תורת אלהים מפורש – כי לא יחפוץ כלל לעיין במו, בידעו כי לא ירויח מאומה בלכתו אחריהם, זולת אשר ילמד עצמו לדלג על ראש גג, ולקפץ מטה, ויחזור וידלג ויטייל פילא בקופא דמחטי, ומה יועילו מלאכות כאלה לרב היושב בעדתו בעיר קטנה ואנשים וספרים בה מעט, והוא מחפש למצוא דברים פשוטים הנעלמים ממנו ונחוצים לו. – ואף שבאמת גם מעלת הפלפול יקרה היא, ועדותה נאמנה על בעליה כי סברותיו מעשה חושב המה, בכל זאת אם גם הסולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, הנה מלאכי אלהים עלו וירדו בו, לכן גם אם חנן ה' את אחד בשכל צח ומחודד לעלות הרקיע בכנפי רוחו לעשות כונים לתורה, הנה הוא מחויב ולזכור גם כן לירד אל הענינים הפשוטים, לדבר הם כאחד האדם היודע ומבין כל דבר לאשורו, להורות וללמד גם בהם כפי הנאות והצורך. ומי לנו גדול מרש“י ז”ל ומהרמב“ן ז”ל וכדומה עוד רבים מהקדמונים, כמה גדול היה כחם בחריפות ובבקיאות לבנות ולסתור בסוגיות הש“ס, ולהראות על כל דבר ודבר מ”ט פנים לאיסור ומ“ט פנים להיתר, ועם כל זה לא בושו עצמם, לירד גם מטה לבאר ולפרש תורה ונביאים, בשום שכל והבן במקרא עפ”י פשוטו ועל פי האמת, ובין עשרה או עשרים גאונים מפלפלים האחרונים לא אדע אם נמצא גם אחד אשר מצא לפי כבודו, לדרוש ולבאר את התורה ושאר ספרי קדש, ואם המצא ימצא – הנה נראהו תופש כתוב הדר וינתחהו וימתכהו ויארגהו בין סבכי וענפי שיטות שונות עד אשר לא נכר מראהו –. לכן מתוך ספריו של אדם גדול ניכר אם תורת אמת בפיהו, ואם סברותיו ישרות ומועילות הן, איש כזה היה הגאון הגדול מהרא“ז מרגליות ז”ל, בכל ספריו אשר חבר כונתו היתה טובה ורצויה, רובי תשובותיו בספרי ב“א המה לענין דינא להורות מתוכן, זולת אלה אשר בחלק חשן משפט הבלתי נהוגים בזמננו, אכן עם כל זה יועילו לעניני דיני תורה אם הבעלי דינין יקריבו משפטם אל אלהים. ספרו הגדול ראש אפרים, הוא על הלכות טרפות הריאה ודיני חזקה, ספרו טוב גיטין הוא על שמות האנשים ונשים והעיירות, ספרו מטה אפרים, הוא על הדברים הנהוגים בימים הנוראים הל' ראש השנה, ויום הכיפורים, והלכות סוכה, ודיני קדיש, ובכלם ימצא המורה הדינים מבוארים ומפורשים ועל פיהם הוא דן יחידי לבאי עולם. לקראת חובר חיבורים מחוכמים ומועילים כמוהו, ולקראת ספרים מועילים כאלה, גם המשכילים אשר אין להם עסק בלימודים תורנים כאלה ישתחוו בהדרת קדש ויכירו תועלתם ותפארתם – עוד בזה היה דרכו של הגאון הזה משונה מדרכי שאר הגאונים, כי לא היה מהמקמצים לאסוף כל דבר קטן בילקוטו למען הרבות כמות ספרו, ולא התבייש עצמו להדפיס גם ספרים קטנים בכמותם, ולעשות הגהות ותיקונים לספרי זולתו, כי איש אשר כל כונתו היא רק להועיל, לא יניח דבר גדול או קטן אשר לא ישים עינו עליו, וכל אשר ישים ד' בפיו ישמור לדבר בקהל ועדה. וכן הדפיס באמת שו”ת ב“ה החדשות עם חידושים ותיקונים והגהותיו. וכן עשה גם הגהות רבות וטובות מאד על הספר הישר הגדול מר”ת ז“ל, הנדפס בוויען, אשר כל דבריו סתומים וחתומים ואין סדרים למו, על ידי השגיאות והטעותים אשר נזרקו בו בהעתקתו כידוע. וכן נדפסו הגהותיו על פירוש רש”י בנביאים וכתובים בנ“ך קטן פה לבוב, גם בסידורים נדפסו ממנו הגהות רבות בנוסחי התפלה ובפיוטי הזמירות בסידורי תפלה אשר יצאו לאור פה לבוב, והגהותיו הן יקרות ונחמדות, גם נמצא חיבור יקר ממנו על הפסיקתא ועודנו הוא בכתובים ולא נדפס. – ולמען הכר עוד את הגאון האמתי הזה והליכתו בקדש, הנני מוסיף להביא עוד את אשר נמצא אתי בכתובים בקיבוץ האגרות היקרות אשר לי מידידי הרב הגאון האמתי מו”ה צבי הירש חיות ני' אבד“ק זאלקווא, אשר כתב לי אודותיו וז”ל: מו“ר הגאון רבינו אפרים ז”ל, מלבד עוצם חריפתו ובקיאתו בשני התלמודים ובכל ספרי הפוסקים והשו“ת הקדמונים והאחרונים, היה חוץ לזה בעל זכרון גדול, ופעם אחד הראתי לו ספר אמונת חכמים להרב ר' אביעד שר שלום אבד”ק ווענעציא, ואמר לי כי זה חמשים שנה אשר ראה ספר זה, ועוד הגיד לי דברים נכבדים אשר קרא בו והיה רשומים בזכרונו, ותורת אמת בסברא ישרה כדרך הראשונים, היתה חשובה וספונה אצלו, והיה בטבעו שונא את הפלפול של הבל כדרך הנהוג והאהוב לבחורי הזמן, ופעם אחת הייתי אצלו ובא רב אחד מקהלה קטנה, והתחיל להציע לפניו איזו חידושים דלים ורזים, ומיד כאשר כלה הרב דבריו, רץ הגאון הנ“ל לארגז ספריו והוציא ספר אחד קובץ פשטים שונים, והראה לו שדבריו נמצאים שמה ככתבם וכלשונם, ואמר לו ג”כ: אם הייתי יודע בבירור כי תעמול באמת בתורה ללמוד גמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים להורות הוראה לאמונה כהלכה אזי כבר יצאת החוב המוטל עליך, והייתי מוחל לך על אשר התלבשת בטלית של אחרים, אבל עתה בראותי כי עקרי הדינים נעלמו ממך, ותעמול בענינים טפלים, הנני מוכרח להראות לך כי מה שלך אינו שלך, ומה שאינו בידך מוכרח הוא לך, וכאשר הלך הרב הזה לדרכו אמר לי הגאון ז“ל, עתה ידעת דרכי ונתיבתי מאז, לחבב את לומדי תורה מאד מאד. ומיד כשאני מכיר באיש כי יש בו ריח תורה, אני מכבדו ומנשקו ומפרסם את שמו ברבים, וכבר הרגלתי לבאר מליצת חכמינו ז”ל אסתירא בלגיני קיש קיש קריא, היינו בימים הקדמונים שהיתה מעלת התורה חשובה עד מאד, מיד שהיה לו לאדם חלק כל שהוא בתורה, היה מפורסם לכל, אכן בזמנינו כי הענין מושפל עד לעפר, הנה החוב מוטל על המפורסמים המוכתרים בכתר שם טוב, להאציל מכבודם והודם על כל בעלי תורה למען הגדל תפארתם בקהל, אולם כל הכבוד הזה הוא נאה רק להלומדים לשמה, היינו להבין דברי הש“ס והראשונים, אם שלומדים להתגדר בפני אנשים, בכל זאת הנה כונתם להשלם עצמם באמת כפי אשר נאות לדעת כללי ופרטי התורה, אבל אותם הלומדים פלפול של הבל איזו קושיות ותירוצים בסוגיות פרטות, ושאר עניני תורה המרובים לא ידעו, באלו אמרו כל הלומד תורה שלא לשמה נוח לא שלא נברא. עד כאן המה דברי המכתב היקר הזה, אשר יאמת כל דברי אשר כתבתי פה לכבוד הגאון האמתי הזה זכרו לברכה, אשר לא זכיתי להכיר אותו פנים אל פנים, (כי בעת מותו הייתי נער וצעיר ולא מלאו לי עוד אחד עשר שנה) ולמדתי דרכיו ותכונותיו הטהורות מרוחו הטהור המרחף על פני כל ספריו היקרים. בימיו היתה עיר בראדי מלאה חכמים וסופרים, ומעלת התורה והחכמה והעושר היו כלולים בה, וגאוני ושרי תורה היו וחיו עמו שמה, הגאון ר' מאיר ז”ל אבד“ק גלינא, כמו הגאון ר' אלעזר לאנדא ז”ל, הגאון ר' נפתלי הירץ ז“ל אבד”ק יארסלויא, הגאון והחכם המפורסם על פני תבל מו“ה יעקבקא לאנדא, בן רבינו הגאון מו”ה יחזקאל לאנדא ז“ל²¹, ועם כלם היה הגאון מהרא”ז מרגליות ז“ל בקשר האהבה וידידות, וביותר היתה אהבה עצומה בינו ובין הגאון מו”ה יעקבקא ז“ל, כנראה מהשאלות והתשובות אשר ביניהם הנדפסים בספר בית אפרים חלק או”ה בסופו, רק עם הגאון ר' אלעזר לאנדא ז“ל, לא היה במצב ידידות ואחוה כזאת כי מעת אשר בא הגאון הנכבד מהרא”ל ז“ל להשתקע בק”ק בראדי, (עוד טרם שנתקבל לאב"ד שמה) לא באו זה אל זה ולא ראו זה את זה, רק פעם אחת, אחר ביאתו הלך הגאון מהרא“ז ז”ל לקבל פניו ולהאציל לו ברכת מז“ט ולא יותר, ואחר זה היתה מחלוקת ביניהם נדון מקוה אחת, שהגאון ר”א לאנדא חפץ לפסלה, והגאון ר' זלמן הכשירה, ובכל זאת לא נשמעו קולי קולות ביניהם המלהיבים הלבבות, וגם בזה נתקיים בהם עצת המלך החכם ודברי חכמים בנחת נשמעים – מנהגיו בביתו היו באמת כמנהגי הגאונים הקדמונים, כי זכה לשתי שלחנות ותורה וגדולה היו לו לחבל, וכל דבר ודבר אשר נהג בו או עשה, הופיע בזהר הדרת קדש, ומכבדיו אשר באו בצל קורתו חשבוהו לדבר אלהים. בביתו היה לו גם בית מדרשו, והיה מצלי ביני עמודי דגרסא, ודרכו היה הרבה פעמים להתפלל בעצמו בש“ץ, וביחוד בפ' בשלח, ובשבת פ' זכור, ובפ' תצא, וכן בפורים, כ”ז שהיתה הקריאה מענין עמלק היה הוא בעצמו תמיד הקורא, והמפטיר, וגם המתפלל מוסף. בשני לילות של ר"ה שהה והאריך בתפלתו ערך ד' שעות רצופות, אולם מפני טרחא דציבורא לא המתינו עליו –. לפני סדר התקיעות, וכן לפני כל נדרי ולפני תפלת נעילה, דרש תמיד דברי כבושים בדברים היוצאים מן הלב, וכן בתשעה באב קודם אמירת ארזי לבנון הספיד תמיד כל הגאונים המפורסמים, אשר הלכו למנוחות במשך שנה זאת. כאלה וכאלה רבים היו מנהגי הגאון הגדול הזה אשר לא במהרה יולד איש כמוהו, וחבל על דאבדין.

מ) בשנה זאת קרא הקיזר מרוסלאנד על הסולטאן מלחמה, על דבר הפקודה אשר שלח מחצר משפטו אל כל יושבי ארצו, כי ירד לחדרי לבבם לאחוז בכליותם להבעירם ולהלהיטם לנקום נקמת אמונתם, וקרא לכל ישמעאלי בארצו, לאחוז בחרב וחנית להלחם לכבוד עמו ואמונתו, באמרו כי המלחמה הזאת איננה מלחמת ממלכה נגד ממלכה להרחיב גבולי מדינותיה, רק מלחמת מצוה, מלחמת דת ואמונה היא, לכבוד נביאם מחמד ותורותיו, אשר למרמס המה תחת רגלי המונים הנוצרים האלה, ורצון אלהים הוא להכריתם מארץ החיים. – גם נגד חצר בית המלך רוסיא, הרהיב בנפשו לדבר גדולות ולהוריד כבודו וכבוד עמו בחמת קצף, אף שרעיוני ומחשבות המלך רוסיא אז טובים ושלמים היו אתו. אכן כצאת הפקודה הזאת לא יכול הקיזר התאפק עוד, לנקום נקמת הישמעאלים באמרו: גם לאריכת אפים יש גבול וקץ – ושם רוסיא המהולל, כבוד יקר מלכותו, וחקי משפטי תפארת עמו יצוו ויגזרו מלחמה. – כה אמר המלך האדיר הזה, ושלח ידו לקרב.

המלחמה הזאת היתה עצומה ונוראה, וגם הקיזר בעצמו הלך על שדי המלחמת, לקח חבל אחד עם שרי צבאיו ואנשי החיל, והשתתף עמהם בכל יגיעי ותלאות המלחמה. את נהר הפרוט, ומימי הדאנוי עברו הרוססען בלי שטן ומעצור, ובאו במאלדויא והוואלאכייא, וכבשו מבצרי הישמעאלים הנקראים בשמותם: בראילא, הירזאווא, איזאקטשא, גם הדוכס פאסקעוויטש²² הגבור הנוצח במלחמתו את מלך הפרסיים, הלך ובא דרך אזיא הקטנה באין מעצור, והקיזר בעצמו הוליך את חילו לקראת קאנסטאנטינאפל בירת ולב הממלכה אכן שם עלי דרכו זה אצל ווארנא, (עיר חזקה ובצורה בבולגאריען ומקום מסחר על חוף הים השחור), ואצל שומלא (עיר בצורה מאד, העומדת מזרחית על ההרים הגדולים באלקאן, המפרידים בין בולגאריען ונומעליען, גבוהים עד תשע אלף רגל), עמדו מחנות הישמעאלים אשר היו נאספים לרוב וילחמו בכח גדול ביד חזקה ובזרועם הנטויה, וכל מלחמותיו לקחת את הסוללות (שאנצען) אשר עשו שם, לא הועילו מאומה כי חזק וגדול היה האויב. – אחר יגיעה רבה ועצומה ווארנא לוקחה (בי"א לאקטאבער), אכן משומלא שבו הרוססן אחור, בראותם כי גם אם יוסיפו לצור עליה, לא יפעלו מאומה כי לא יוכלו לה לכבשה וללכדה, ושמו מגמת פניהם למערכות שונות, להלחם את הישמעאלים מכל צד ומכל עבר, והיו הנוצחים והגבורים בכל מקום בואם, והאובים נסו לפניהם ונפלו –.

שמונה חדשים נמשכו ימי המלחמה הזאת ועקבותיה עוד לא נודעו, כי משני הצדדים היו אנשי החיל כזאבי ארב ונמרים, ומשניהם נפלו חללים רבים עד אשר בא ראש פקודי הצבא (אבערבטפהעלס האבער) הגראף דיעביטש, והכה את הוועזיר הגדול (גראס פעזיר) אצל שומלא, ואחר הניצוח הזה עיר אחר עיר נפלה ולוכדה, מיליסטריא (עיר בצורה של שפת וחוף הדאנויא בבולגאריען) ועוד ערים בצורות לוקחו, גם על הרי באלקאן, המה ההרים הרמים והנשאים, אשר מיום הוסדה הממלכה הישמעאלית. כעופל ובחן וחומת מחסה היו לה, ומעולם לא הרהיב אויב בנפשו לעלותם, מפחדו פן יהרס ונפל ממנו רב, עלה דיעבוטש עם צבאיו אחר יגיעות רבות עלי אצבעות רגליהם ובהונות ידיהם, ופרש דגל ונס. – (מעת הזאת נתכנה בשם דיעביטש מאבאלקאנסקי לכבוד הנצחון הזה), ומשם בא גם לאדריאנאפעל²³ בטח. – והנסיך פאסקועוויטש ראש פקודי צבא קאקאזוס הלך וכבש באזיען מדינה ומדינה ועם ועם באין מעצור, ויך את הישמעאלים ושרי צבאותם כגבור חיל המנצח תמיד במלחמותיו, ולקח גם את העיר הבירה טרצערוס.

על פי מצב המלחמה הזאת כעת, כבר חשבו הישמעאלים כי כלה ונכרתה ממלכתם ופקודתה באה, כי בין אדריאנאפעל וקאנסטאנטינאפל, הארץ ברחבה וארכה חמשה ועשרים פרסאות, ארץ מישור והרחבת ידים היא, והרוססען קלי המרוץ המה מני אז, וכבעלי כנף עפו ברוח מלחמה ותקות הנצחון. כל תחבולות הסולטאן, מחנותיו אשר העמיד מכל המון אנשי ארצו, חילו, רכביו ופרשיו, לא הועילו ולא יכלו לעצור בעדם, עוד מעט תמה ממלכת הישמעאלים, כי הקיזר רוסיא היה הלך וכבש הארצות, עוז בידו והגבורה בימינו והשולטאן לפניו –. גם השולטאן בעצמו ראה כי קרב קצו ואמר נואש, וחפץ לקדש שמו ברבים לכבוד אמונתו, בבחרו במות מחיים ליפול לפני שערי היכל תפלתו. – אכן טוב ארך אפים מגבור. ומושל ברוחו מלוכד עיר אמר המלך החכם מכל אדם, וגבור המנצח אחר אשר הכה אויבו בזרוע נטויה, אם ימשול ברוחו, להשיב לו את אשר לקח ממנו, למען יקום אחרו נפלו וישב ויחי, תגדל תפארתו שבעתים, ויותר מאשר יפעל בחרבו ובקשתו, יפעל עם לבבו הטהור ורוחו, להשפיל גאות עריצים ולהכריע קמיו תחתיו – מלכי אירופא, ובראשם ממלכת ענגלאנד, ופראנקרייך, לא יכלו לראות באבדן ממלכת הסולטאן מן הארץ, ובהרחב גבולי רוסיא ומדינותיה, לכן השתדלו והתאמצו גם בצירוף המלך מפרייסין להניע לב הקיזר ניקאלוס לקבל שלום, ויעתר למו. – המלך האדיר הזה לא נלחם להרבות ארצותיו במדינות אויבו ולעשותו כלה, רק למען הכניעו על דבר אשר דבר בצואר עתק להוריד כבודו, לכן כאשר בקש שלום לא יסף עוד לרדפהו ונרצה לו. – בי“ד לסעפטעמבער אלף תתכ”ט למספרם כרתו באנדריאנאפל ברית שלום, והקיזר רוסיא השיב להסולטאן כל המדינות וארצות אשר לקח ממנו, ולא השאיר לעצמו רק המחוזות והטירות אהאלציק ואהאלקאלאקי באזיען, מלבד הוצאות המלחמה, גם הרשיון והזכות בעבורו ובעבור כל העמים השלמים את הסולטאן, לשלח אניות מסחרם דרך ארצו באין מעצור על הדאנויא, ובלשון ים באספאראס²⁴ והדארדאנעללען²⁵, המאלדויא והוואלאכייא, וסערביען, נשארו כמקדם תלוים ועומדים תחת ממלכת הסולטאן, רק לבל יהיו יושביהן נתונים ברצונו למלוך עליהם בחזקה כחפץ לבבו ורוחו, נתנו למו חוקי ומנהגי ממלכה חדשים (פערפאססונג אונד פערוואלטונג) אשר על פיהם גם ממלכת רוסיא היא למגן ומחסה למו, להצילם מחמס ושוד. גם אודות היונים הסכימה ממלכת הסולטאן אל כל אשר גזרו המלכים, להיות לממלכה מיוחדת (ראה סי' ל"ח). ובזה הראה המלך האדיר הזה כי לא חפץ להיות רק ממשיבי מלחמה השערה (פפורטע), וברית השלום הכללי לא נשבת ונשאר בתקפו וקיומו, לשמחת לב כל יושבי אירופא ומלכים.

מא) בשנת תקפ“ט בערב לחדש שמרבין בשמחה הוא ערב ר”ח אדר שני, היתה בעיר זקלאווא שמחה וששון ויקר ליהודים, בקבלם עליהם את הרב הגאון האמתי צבי ופאר המשכילים והנבונים, מו“ה צבי הירש חיות נ”י למורה ואב“ד בעדתם – לפנים בישראל ובמדינתנו מימות עולם, היו הרבנים גאוני עולם כל אחד ואחד לפי דרכו בקדש עם האלהים, אכן דבר לא היה להם עם תהלוכות תבל והחכמות אשר גם בחוץ תרונו, כל ימיהם היו יושבים רק בד' אמות של הלכה, שמה צמחו, שמה גדלו, שמה עשו פרי, אכן שדות החכמות נשמו, וערוגי דעת העלו אחו דשא ועשב, ואם עלו איזו ציצים ופרחים, כאשר עלו – כן נבולו, כי לא היה גנן (גערטנער) מבין להכירם ולהבדילם מבין שכים וסנונים אשר השתרגו והשתרעו, והיו למאכולת – אולם גבר יקר זה ככוכב משמי החכמה בא והאיר בהיכל הרבנים, ומיום שבתו על כס הרבנות, הורגלו גם אנשי מדינתנו לראות, איש גאון ובקי סיני ועוקר הרים בפלפול ובחריפות בשיטות הש”ס והגאונים הקדמונים, דובר בלשון עמו ובלשונות שונות, קורא וזוכר כל קורות תבל, וחוקר ודורש חכמה ודעת מעל כל ספר. – עת כזאת, אשר רב וגאון כמוהו עלה על כס הרבנות להיות לשופט בישראל, חלוקה ראשית (הויפט אבשניט) היא, בספר קורות רבני גאליציען, ולראשי העדה הנכבדה אשר בזאלקווא יאמר, כי רוח הזמן החי עבר עליהם בראשונה, והעביר שנה ותנומה מעיניהם, לראות כי התורה והחכמה אחיות תמימות הנה, וירא אלהים את שניהן יצא ולא יכשל לעולם. הגאון האמתי הזה נולד כ“ח חשוון תקס”ו בעיר בראדי, יחיד ורך להוריו היקרים, והוא נצר נחמד ומטע להתפאר מגזע קדושים וגאוני עולם, מצד אביו ומצד אמו. אביו הוא הרב הגביר החכם היקר מו“ה מאיר נ”י, בן הגביר מ' מנחם מאניש חיות, בן הרב המפורסם מו“ה יצחק חיות עדי עדת ישורן בבראדי, (גיסו של הגאון מו“ה טעביל ז”ל אבד"ק ליסא), בן הרב הגדול מו”ה מאיר אבד“ק טיסמניטץ, נכד הגאון המקובל המפורסם מו”ה יצחק חיות אבד“ק סקאלי בעהמ”ח ספר זרע יצחק על משניות, בן הרב ר' יעקב חיות ז“ל, בן הרב הגאון מאור הגולה מו”ה מאניש חיות אבד“ק ווילנא (חתן הגאון בעל הש“ך ז”ל), בן הגאון רבן של ישראל מ' יצחק חיות אבד”ק קראקא ופראג, בעהמ"ח ספר אפי רברבי.

גם אביו הגביר מהר“מ נ”י, היתה בת הרב המפורסם הטפסר מו“ה זאב וואלף בערנשטיין ז”ל, (גיסו של הגאון המפורסם מו“ה סענדיר מרגליות ז”ל אבד"ק סאטנוב), בן הרב הגאון מו“ה יהודה ליבוש בערנשטיין ז”ל אב“ד דמדינת גאליציען ולאדאמעריען²⁶. בן הרב המפורסם הטפסר הגדול מו”ה ישכר בעריש ז“ל פרנס 77' ארצות, בן הרב הגאון החסיד המקובל מ' זאב וואלף אבד”ק סקאליט, חתן הגאון מו“ה יצחק ז”ל אבד“ק בראדי, נכד הגאון רבן של ישראל מו”ה העשיל ז“ל אבד”ק קראקא, בן הגאון מו“ה יעקב ז”ל אבד"ק לובלין.

אמו הצנועה והמשכלת ז“ל היתה בת הרב הגביר המפורסם מו”ה חיים בערנשטיין ז“ל בן הרב הטפסר הגדול מו”ה צבי הירש אחיו של הגאון דמדינה, בן הרב הטפסר מו“ה ישכר בעריש ז”ל פרנס דד“א כנזכר. – ואמה היתה בת הרב המפורסם שלשלת היוחסין מו”ה שמואל איטינגא ז“ל, נכד הגאון מו”ה ליבוש ז“ל ריש מתיבתא ד”ק לבוב, נכד הגאון הב“ח ז”ל, והרב ר' שמואל הנ“ל היה חתן הגאון המפורסם בדורו מו”ה ליבוש ז“ל אבד”ק קרעמניץ. גם אחיה היו אנשי שם גדולים ומפורסמים בארץ, כמו הרב הגאון מו“ה ליבוש אב”ד טשעריוויטץ (סמוך לבראדי) חתן הגאון המפורסם מו“ה אלעזר הקליר בעהמ”ח ספר אור חדש, הרב הגאון אבד“ק טרעביוולע (בגליל טארנאפאל) בעהמ”ח ספר בגדי כבוד על אבות מו“ה מנחם מענדל בערנשטיין ז”ל והרב הגביר המופלג המפורסם מו“ה צבי הירש בערנשטיין ז”ל, (הגביר הזה מת ג' טבת תר“ח ובחייו היה לו בית מסחר גדול בשותפות עם גיסו הרב הגביר ר' מאיר חיות נ”י, נודע בשם, בערנשטיין חיות עטקאמפ', וכעת נקרא בית מסחר זה בשם מאיר חיות עט זאהן).

זה הוא מקור מחצבתו בקדש ואלה הם תפארת אבותיו, ואשרי לו כי זכה גם הוא להיות כאחד מהם לגדל ולהדר שמו היקר, ועוד בימי נעוריו נראו בו סימני טהרה ואותות רוח חכמה ודעת, אשר העידו עליו כי אם יגדל – ירבה לעשות חיל ושמו הטוב ילך למרחקי ארץ. כי שכלו היה שכל צח ועמוק, ולבו רחב כפתחו של אולם, וכח זכרונו היה כמו עתה עד להפליא, בעת היותו בן חמש שנים, ידע כל קורות ישראל הכתובים בתורת משה הקדושה, ובספרי הנביאים יהושוע, שופטים, שמואל, מלכים, ודברי הימים בעל פה, והיה למופת בעירו כי אם שאל אותו איש על מלה אחת, היה משיב מיד באיזה פרשה ובאיזה פסוק נמצאה המלה הזאת, והיה אומר כל הפסוק עד תומו. בן אחד עשר שנה כבר שקד על דלתי גאוני וגדולי הדור אשר היו אז למופת בישראל, כמו הגאון מו“ה צבי הירש העללער שהיה אז ר”י בק“ק בראדי, ואח”כ בעיר באנהארד, והגאון מו“ה זאב וואלף אבד”ק פשעווארסק וכדומה עוד שאר גאונים אשר היו מתושבי בראדי, וכלם אהבו אותו והיו משתוממים על רוחב בינתו, כי כל אשר למד נשקע בלבו ונרשם בזכרונו, ובימי נעורו היה יודע בעל פה איזו מאות דפים בש“ס, ובפרט מס' כתובות, שבת, בבא בתרא, חולין, היו שגורים ונצורים על שפתותיו, וכן היתה שקידתו עצומה מאד על ספרי רבינו הגדול הרמב”ם ז“ל, ספר היד החזקה, ופי' המשניות, וכן האגרת תימן ומאמר התחיה, היו שמורים בלבו ובזכרונו, וכל דבר קטן אשר היה גם באמת מירכתי ומקצעות הספרים ההם, והיה צריך חיפוש ובדיקה לא היה נעלם ממנו, להראות מקומו לכל דורש ושואל, ופעם אחד בא לביתו בכונה הרב המופלג מו”ה יצחק אייזיק פאפער, ושאל אותו על ענין אחד ברמב“ם איה מקומו, והשיב לו מיד, ואז לא היה לו יותר משלשה עשר שנה – וכן שאל אותו גם הגאון מהר”ז על גמרא אחת אשר נעלמה ממנו לשעתה (והוא המאמר דרש עולא אפיתחא דבי נשיא כו' לכבוד עצמו דורש), והראה לו גם כן תיכף ומיד מקומו בקידושין ל“א ע”א. כה נתגלו כחות וכשרוני נפש גבר יקר זה עוד בהיותו נער, כי התהלך בנפלאות וגדולות, מלא כרסו ממעדני התורה והחכמה, ושתה מי דעת מבאר חפרוה שרים שרי התורה ואציליה המישרים נפש האדם, ונותנים נר ההבדלה בדעת, להבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך, וילך בכל דרכיו בטח ולא יכשל. – עצי יער וחרש לא ינטעו מידי אדם ואדמתם לא תחרש – כל צפור כל כנף וגם – הרוח, יביאו מארבע כנפות הארץ כל זרע למינהו, ובמלאות הימים – הנה ארזים ועצי רענן עומדים לפנינו וראשם מגיע השמימה – כן גם איש אשר רוח אלהים בו, אשר ראשו ולבו ועיניו לא נתקו ממקומם, כעץ השדה הוא, יד האדם אשר תהיה בו בראשונה – היא אך להמיתו ולקצץ נטיעותיו ולעצור בגידולו, איש כזה אם מאליו יגדל, יתן פריו בעתו, וכל אשר יעשה יצליח – כל מורה ימרר רוחו, כל מוליך יוליכנו שולל, כי הרוח החי כבר ידע מעצמו מסילת האמת ויכיר נתיבות קדש. – הגאון היקר הזה, השלים דעותיו ובהשכל ודעת עוד בימי עלומיו בלי מורה ומנהל, אביו היה אז אחד מכנעני ארץ, וטרם קבע בית מסחרו בבראדי, ישב על הרוב בערי אשכנז ואיטאליע ובפלארענץ, ומורה – לא היה לו, כי לפני המורים והמלמדים בימים ההם, ספרי הרמב“ם ז”ל כספרים חתומים וככתובים בלשון ערבית היו, ספרי הגדולים והקדמונים היו מוריו ומלמדיו, ומהם אסף לימודיו כפעם בפעם והיו בלבבו למשמרת. – מלבד ידיעותיו הרבות ושקידתו על ספרי התלמוד והפוסקים, היה מקושט גם בחכמות חצוניות הנחוצות להשלמת כל נפש איש משכיל וידוע, למד ושנה לשון אשכנז וצרפת, וקרא כמעט כל הספרים הכתובים בלשונות אלו ובאו למדינתנו בימים ההם, וביותר שקד על לימודי הגעאגראפיא, חלוקת הארץ והמדינות, סדר הממשלה של כל אחת ואחת, כל מפות הארץ והמדינות והימים והנהרות מוצאן ומובאן – וכן גם על ספרי קורות תבל (וועלט געשיכטע) ותולדות גדולי ישראל וחכמי העמים, כפי אשר מצא קורות חייהם ותפארת מעשיהם כתובים בספרי לעקסיקאן השונים למיניהם בלשונותיהם. ממלחמות הגדולות אשר היו אז בימים ההם, ידע קורותיהן כפי אשר קרא אותן בספרים המבשרים חדשות, בכל דקדוקיהן ופרטותיהן, כאלו היה בעצמו על שדי המלחמה – וראה את כל אשר נעשה, כל כפר וכל שדה, כל הר וכל עמק, כל שר צבא וחילו, קרא בשם וידע את הקורות בכל הפרטים האפשרים, אכן לא רק על יום או יומים, אך רשומים היו בזכרונו ימים רבים, ואולי הוא זוכר אותם גם כעת, כי כח הזכרון אשר חננו בו ה' הוא באמת עד להפליא, היום הוא קורא בספר, ומחר יאמר כל הכתוב בו מבלי יפול דבר – ואני הכותב בעצמי זכיתי והייתי בביתו בזאלקווא איזה ימים רצופים, וכאשר נתגלגלו הדברים מענינים שונים, בקשתי ממנו למחול לי על הרהבת נפשי, ולקחתי ספר יד החזקה להרמב“ם ז”ל חלק ד', פתחתי וקראתי לפניו הלכה אחת, ושאלתי ממנו מקורה ומוצאה בש“ס, ועוד טרם כליתי לדבר הגיד לי מקורה, כן שאלתי אותו הלכות שונות, וכן הגיד לי תשובותיו מבלי התיישב עצמו הרבה בדבר, רק פעם אחת עמד והמתין איזו רגעים, ואחר זה אמר לי: על ההלכה הזאת יאמר הרב בכסף משנה שלא ידע מקורה ומקומה בש”ס. וכן היה באמת – וכן היה לי פעם בנסעי בחברתו לבראדי, וכאשר באנו בלילה בעיר זלאטשוב במלון, הלכתי לנוח על מטתי, וקראתי בכרך השמיני של ספר קורות היהודים מהרב החכם הגדול ר“מ יאסט נ”י, אשר היה אתי אז, בדרך למען קרוא בו עת אשר יחנו הנוסעים ויתנו מספא או ילינו –. וכאשר ראה הרב חיות ספר זה בידי, שאל אותי על ענינים מענינים שונים הכתובים בספר זה איך הטיבו בעיני, ואם לא זכרתי אותם כרגע, אמר לי: הלא הם כתובים לפניך בכרך זה, בדף זה, או בהערה זאת, ודבר עמדי מכל השבעה כרכים הראשונים אשר קראתי, כאלו היו מונחים פתוחים אז לפניו. כן פתוחים הם לפניו שערי התלמוד בבלי וירושלמי, וספרי הגאונים והקדמונים, ספרי הרי“ף והרמב”ם המצונים בהלכה, כן פתוחים הם לפניו ספר המורה והכוזרי, הרמ“בן והעקרים, העקדה וספרי האברבנאל, וכל ספרי הרב רמ”ד ז“ל המלאים עיוני פילסופיא האלהית עפ”י דרכי תורתינו, וכן כל ספר וספר הנכתב מחכמי עמינו ומחכמיהם בארץ אשכנז ובלשון אשכנז או בלשון צרפת, המדבר מעניני ישראל, מקורותם וקורות לימודי החכמה הישראלית (העברעאישע ליטעראטור), כלם כאשר באו לידו קרא ושנה בהם, ותלמודם בידו! – ומאד מאד ערבים עלי דברי דוד יקר האברך הרב מו“ה יעקב יוטעס בספר אהלי יעקב במליצתו בראשית מכתבו להגאון האמתי הזה, ובספרו תהלתו יאמר כאשר אמר הרב בעל עקדה בהקדמתו למגלת שיר השירים: כל באי בברית עמו, יקח כל אחד חלקו הראוי והנכון לו, כי שפתיו ישמרו דעת, ולבבו פתוח כפתחו של אולם והיכל קדוש ובו כל הספרים נפתחים, החכם ימצא חכמתו, התורני תורתו, החוקר חקירותיו, המפלפל פלפוליו, והמעיין הבקי עיוניו העמוקים, כחפץ לבבו ונפשו” הדברים המעטים האלה יתארו לפנינו את האיש הגדול הזה כדמותו וכצלמו כמו במחוגה ושרד.

ויהי כאשר היה הלוך וגדול ובא בשנים, כל גאוני וגדולי עירו כבדו וקרבו אותו במאד מאד, והתהלך ובא תמיד בחברתם, בבתי הרבנים הגבירים המפורסמים ר' יודל נאטנזאהן, ר' הירשל האלברשטאם, ר' זיסקינד קאלליר (זכר כלם לברכה) היה אהוב וחביב, הגאונים המפורסמים כמו ר' יעקבקא ור' אלעזר לאנדא ז“ל כבדו והודו לשמו כי טוב, וביותר היה הגאון האמתי ר' זלמן מרגליות ז”ל אשר כנשר סכך באברתו עליו, והעלה גם אותו במספר אלה אשר סמך ידו עליהם, להיות רבנים ושופטים בישראל²⁷, הגאון הזה נתן עינו עליו כל הימים, ופעם אחד חלה הרב ר“ל חיות ולא בא איזו ימים לבית מדרשו, הלך הגאון מהר”ז לבקרו ותהום כל העיר על הכבוד הגדול הזה – גם הרב הגאון מו“ה שלמה יהודה ראפופורט נ”י (כעת אבד"ק פראג), היה אז בק“ק בראדי בבית הרב הגביר המפורסם מו”ה מענדל נירנשטיין נ“י, ומצא עונג ונחת בחברתו וכרתו ברית אהבה ואחוה וידידות, ופעם אחת כאשר היה למו חילופי דברים נידון הספר כפתור ופרח²⁸, ראה הרב שי”ר עוצם כשרונותיו עד להפליא וכתב לו מכתב מיוחד לעורר לבבו לחבר ספרים, וזה לשונו: למה יסרב רום מעלת כבודו למשאלה העת אשר תאמר לו איש תוחלתי מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, כי לא במהרה יולד איש כדמותו וכצלמו, איש אשר רוח בו, שדי החכמה ינסב עוד למעלה לחבר פירוש על הירושלמי והמכילתות והתוספתות, או בדרך הבקורת על בה“נ ושאלתות וכו', לא כן אנכי השלכתי בכף הקלע נרדף מהבלי הזמן וים רועש סביבי – אוי לי כי יאמר עלי כאשר אמרו על בן תנתלוס וחברו בן המוכסן (בירושלמי) פ”ב דחגיגה), רואה אנכי את מבועי המים ואין אני יכול להשביר צמאוני"

אלא המה דברי הרב שי"ר הנעימים, הראויים גם כן להכתב בספר לזכרון כי יעידו על ישרת הלב וטהרת האהבה האמיתית אשר היתה ביניהם, אכן הרב חיות לא רצה אז עוד להפיץ תורתו ברבים, רק הוסיף בשקידתו ללמוד ולחקור ולאסוף אומן בידיעות רבות, ושמר את הדבר לעת מצוא.

בן עשרים ושתים שנה נתפרסם שמו בארץ, ונתקבל לרב הגליל בעיר זאלקווא המפוארה, כל גדולי העיר ובפרט הרב הגדול מו“ה שאול הכהן ז”ל, הרב דק“ק הובניב, הרב מו”ה יוסף אלעזר ז“ל, ראשי מנהלי העדה ובראשם הרב החוקר הפילסוף האלהי, הכהן הגדול מאחיו מו”ה נחמן קראכמל ז“ל, שהיה אז ראש הקהל ופרנס העדה, כלם נסעו לקראתו, ובדרך ארח עמהם לחברה גם הרב החכם המליץ המפואר מו”ה שמשון בלאך הלוי ז“ל, לקדם פניו ברוב שמחה ורגשת לב וקבלוהו עליהם לרב אב בית דין, להורות למו חוקי אלהים ואת המעשה אשר יעשון, ביום שבת קדש פ' שמיני דרש בביהכ”נ הגדול בסוגיא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי (בב"ק פ' מרובה), והלומדים המפורסמים אשר בעיר זאלקווא, המפוארים מני אז לבעלי שכל צח וישר מאד היורדים לעמקא דדינא, תמהו והשתוממו על עומק עיוניו בדרכי פלפוליו וחריפתו כי היו מיושרות וסדורות, בסברות בניות עפ“י חוקי ההיקש וההגיון והיה למופת – ואחר זה היתה דרשתו בעניני מקרא ואגדה ודבריו היו כנחל נובע מים זכים וצלולים, וכל העם ראו את הקולות ויאמינו בו ובתורתו – ובעת שנקרא לעלות לתורה בפרשה השלישית סיים הקורא לפניו את הכתוב: ולהורות את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אלהים ביד משה ואז אמר לו הרב החוקר הגדול מהר”נ הכהן ז“ל: סיום זה הוא סימן ורמז גדול כי רומע”כ יהיה מורה לבני ישראל חקי ה' ומשפטיו" וסימנא, מילתא הוא, כי באמת הוא כעת הרב הגדול בכל מדינת גאליציען ושמו מפואר לתהלה ולתפארת בכל קצוי ארץ.

כאשר הצליח בימי צמיחתו וגידולו, להולד ולהתגדל על ברכי התורה והחכמה בעיר המפוארה בראדי, אשר התהלכו בה תמיד גדולי וגאוני ארץ ואנשי שם, ונפש מקבלת ואוספת כנפשו הטהורה, מצאה די והותר מזון רוחני, להרבות בלימודים שונים ולהשלם עצמו בקניני מדות דיעות משובחות, כן הצליח בזה אשר הפיל ה' חבלו בנעימים בעיר זאלקווא הנכבדה, להיות ולחיות ביחד עם הרב הגדול החוקר מהר“נ הכהן ז”ל. – מיום בואו שמה היו האחים אהובים ונעימים, ר' נחמן עשה לו רב, ור' הירש חיות קנה לו חבר, וכמעט בכל לילה ולילה היו יושבים ודברו מענינים שונים בחכמה עד חצות הליל ויותר, והחליפו דיעותיהם, זה בא בלימודים תורנים, וזה בלימודים פלסופיים והגיוניים, ובררו וצרפו ולבנו הדברים והיו לאחדים בידם – בבראדי אסף הרב חיות הלימודים השונים מכל לשון ומכל ספר, מספרי פלפול, ומספרי חקירה, מכל ספרי הליטעראטור האשכנזית והצרפתית. ובזאלקווא, נתן סדר להלימודים והבדילם זה מזה כראוי, לטעת מהם כרם קדש בעדתו לכל בית ישראל, שם בזאלקווא דרך הענבים בגת, וחצב יקב – והיין המשובח שקט ובא על שמריו והצהיל פניו משמן וישמח לבב אנוש. – מהמון רוח המחברים והחכמות השונות אשר באו בקרבו ברא ה' רוח חדש בלב הגאון היקר הזה, שונה ומשונה מדרכי כל הרבנים בדורנו ובדור הקדום, והרוח החי החדש הזה ירחף על פני כל ספריו היקרים. – ואם הלך ילך גם הוא לפעמים בדרכי הפלפול הנהוג בין הלומדים והמון הרבנים עת פנו אליו בשאלותיהם, הנה נאמר גם אנחנו עם הרב הגאון שי“ר (באחת מאגרותיו הנדפסות) להתנצלותו: וסלחתי לעונו כי רב הוא – מעמדו ומצבו יביא אותו במשא ומתן של הלכה עם הרבנים המבקשים תורת אמת מפיו, וחושבים לתומם שרק דרך הפלפול הוא הדרך אשר התורה האמיתית נקנית בו, כל דבר אשר לא יראו בו חידודו קודם לליבונו לא ימצא חן בעיניהם, כל ענין אשר יאמר בלי מחאת כף ומבלי רקע ברגל, אלו ואלו שואלים, פשיטא, ומאי קא משמע לן וכדומה. לכן למענם מחויב איש כמוהו להראות לפעמים שגם הוא יוכל – אם יחפוץ – לעקור הר ולטחנו בסברא, אכן לא בעביר זה נחשבהו למודה להם ולהולך בדרכיהם. – ספריו היקרים הם כלם יקרים ונחמדים, אמנם עוד יבואו ימים ויהיו מחופשים כאחד הספרים מהגאונים הקדמונים כי כל ספר וספר מפתח מיוחד הוא להבנת תורה שבע”פ, כללותיה ועקריה פרטותיה וענפיה. ספרו היקר תורת נביאים המכונה אלה המצות, הוא לדעתי יחיד ומיוחד בין המון הספרים התורניים אשר לפניו בידי וכל קורא נאמן אם לא יראה שאר ספרו ולא ידע שם מחברו, הנה אם רק חיך טועם לו, יאמר כי רוח הרמב“ן ז”ל מרחפת עליו ויליד רעיוניו הוא – סדר הלשון אשר בו, וגם שם הרמב“ן ז”ל הנזכר בו פעמים אין מספר, וכן גם שמות החכמים המאוחרים, יעידו כי יליד זמננו הוא, אכן, תוכן ועומק החקירות היסודות והכללים, העקרים והפרטים אשר נתבארו בו, יכריחו כל קורא להעיד כי לא מצא שום מחבר ספר מכל המון המחברים האחרונים, אשר חקר ודרש בענינים האלה והפץ אורו עליהם זולתו הספר הנכבד הזה הוא כולל שלשה עשר מאמרים, ולמען הראות לעיני הקורה המשכיל כי לא הפרזתי על המדה, אביא פה תוכן כל מאמר ומאמר בקצרה וכל אשר ירצה עוד יבא וילמד מתוך הספר וימצא כפלים לתושיה.

א משפט הנביא ומעשהו, בהוראות המשפטים והדינים, ואם יש מבוא להנבואה, או אורים ותומים, או בת קול, בלימוד הלכות.

ב בירור אליהו. ביאור כל המקומות בש"ס שאמרו בכמה דינים עד שיבא אליהו ויאמר, ואם אין מבוא לנבואה בדינים משום דלא בשמים היא, מפני מה יהיה כחו של אליהו יפה בזה.

ג הוראת שעה. והוא כולל ארבעה פרקים, בפרק א' יבאר האופנים, מתי רשאים או מוכרחים אנחנו לשמוע בדברי הנביא לעבור על דברי תורה לשעה. בפרק שני, יבאר ההבדל בין אם באה הצווי להנביא לצוות על אחרים בדבר אשר הוא מתנגד לד“ת, ובין אם בא הפקודה והצווי להנביא בדבר הנוגע אליו לבדו. בפרק שלישי, ענין עקירת דבר מה”ת משום מגדר מלתא, וההבדל אשר בין עקירת חכם לנביא. בפרק רביעי, ביעור הרבה סוגיות בש"ס שנראה מהם גם עקירת מצות מן התורה לדורות.

ד דין מלך ישראל. בו יבוארו כל פרטי הדינים אשר מצינו בדיני מלך ישראל, שראינו אצלו שהיה דן במשפטים יוצאים מחוק הקבוע בדיני הסנהדרין, וגם עניני הוראות שעה אשר מצאנו אצלו, וההבדל אשר בינו ובין חכם ונביא בזה. המאמר הזה ביחוד הוא כולו יפה אף נעים.

ה משפט עיר הנדחת, משפט העיר הזאת גם כן לא היה מתנהג עפ“י התורה הקבועים לדין ב”ד, מדוע ולמה.

ו מלחמת חובה, התנהגות ישראל בזמן מלחמת מצוה או חובה, מדוע היו גם הם נוהגים בהרבה דברים במשפטים יוצאים מחוקים הקבועים בתורה.

ז מצות בני נח. מדוע נשתנו המצות האלו לפעמים ע"י תורת משה מחומר לקל, הלא דבר ה' אשר בא פעם אחת אין אפשרות בו העקירה והביטול.

ח תורת אבות, בו יתבארו כל הדינים אשר למדו חז"ל מן האבות, נגד הכלל אשר מסרו לנו שאין למדין דבר מקודם מתן תורה.

ט חקת עולם, התנצלות בעד רבינו הרמב“ם ז”ל נגד תלונות הרב בעל העקרים בהענינים אשר מצינו שהנביאים בטלו קצת מצות מה"ת לחלוטין.

י תורת נביאים או דברי קבלה, כולל תשעה פרקים, בפ“א) יבאר מדוע נקראו דברי נביאים בשם דברי קבלה, ולמה אמרו חכמינו ז”ל בכמה מקומות דברי תורה מדברי קבלה, לא ילפינן. בפ“ב) יבואו דברי הש”ס המפוזרים במקומות שונות שנראה מהם כי דברי קבלה שוים הם לדברי תורה בכל דבר. בפ“ג) יבואו היתר המבוכות הנזכרים בפרק הקדום וביאור הדבר דאם באו דברי הנביאים דרך צווי ואזהרה דבר תורה הם. בפ”ד) כמה דברים אשר אין הנביא שם מגמתו כלל להורות לנו בשם דת ודין, רק ממאמריו וספורו ניכרים הדברים שהדינים הללו היו נהוגים אז אצלנו, גם הם כדיני התורה המה מטעם ההלכות המקובלות מסיני. בפ“ה) יבואר ענין גילוי מלתא, אשר ע”י דברי הנביאים נתברר לנו הוראת מלה אחת מסופקת לנו בפתרונה, ועל מה הונחה תיבה זאת בלשון הקדש. פ“ו) ענין מדרש חכמים, ענינים אשר למדו חז”ל בהיקש בד“ק עצמם, גם לאלו דין תורה יש להם. פ”ז) ביאור כמה ענינים והלכות אשר למדו חז“ל מדברי נביאים, ועם כל זה אינן רק כשאר תקנות חכמים. פ”ח) ביאור הרבה מצות עשה ול“ת שנכתבו בד”ק דרך אזהרה או דרך סיפור ומ“מ אינן רק מדבריהם, וכן גם אם נכתבה בתורה מצוה אחת דרך כלל, ומצות פרטיות נלמדו מן הכלל, אף שהפרטים ההם בכח הכלל הם, הפרטים האלו אינם רק כעניני דרבנן. בפ”ט) ימנו על סדר נכון כל התקנות והגזירות שנמצאו בש“ס מיוחסים להנביאים ואין להם רמז במקרא רק שהיה מקובל לחז”ל שבאו לנו מזמן פלוני ומאיש פלוני.

י“א בל תוסיף כולל שני פרקים. בפ”א) יבאר גדר ענין בל תוסיף לשיטת רבינו הרמב“ם ז”ל, וחקירה אם אזהרה הזאת באה רק על הסנהדרין והב“ד או גם על היחידים, שלא יעשו ויתנהגו במצות התורה כרצונם והכרע דעתם בהוספה וגרעון, והחקירות עמוקות. בפ”ב) יתבארו מדוע כל תקני וסייגי החכמים שקבעו לדורות, אינן בכלל הוספה על דברי תורה ואם איך אפשרות לבל תוסיף במצות חכמים.

י“ב לא תסור. ביאור מחלוקת הרמב”ם והרמב"ן, אם כל מצות דרבנן הם נכללים בלאו דלא תסור ועוד חקירות רבות עמוקות.

י“ג תורה שבעל פה. בו יבאר אם שייך מחלוקת באותן ההלכות המכונות בש”ס בשם הלכה למשה מסיני, ואם ההלכות הנמצאות בש“ס סתמות, ג”כ הל“מ הן אם אם לא גם ביאור המלות הנהוגות ומונחות בלשון חכמינו ז”ל הלכה. גמירי, מאי קרא, רמז, מצוה, דאורייתא, אמרה תורה, משום שנאמר, דבר תורה.

אלה הם הענינים הנכבדים אשר הרב הגדול הזה בא עליהם במשפט. חקר וחפר בשדי החכמה התלמודית ומצא בארות מים להשקות לכל צמא לדבר ה' באמת, ועשה אזנים לתורה – והוא הוא הראשון אשר פנה לדרך חדש ועקרי להבנת התורה שבע“פ ורוחה, לברר וללבן הכללים הראשים והעקרים אשר בתוכה, והצליח במלאכתו לקשר ולחבר הגיוני הדרישה והחקירה המיוחדים לכל חוקר בפלסופיא, עם התורה המקובלת והנמסרת לנו מסיני עפ”י חוקי השכל הטהור והאמתי, והפיץ אור וזהר למצא דרך חדש בחכמת לימודי הרבנים (ראבינישע ליטעראטור), ולהראות כי לא רק על מוצא פי המחדד והמפלפל בקושיות ותירוצים בדברי הש"ס, לבנות ולסתור, להרוס חומה ולהעלות מגדל, יחיה הרבני והתלמודי ויעשה חיל – כי אם בזאת יתהלל המתהלל אם ישכיל וידע את הרוח האלהי אשר בתורתינו המקובלת, והחוקים והיסודות אשר לה כפי אשר הם באמת.

ספרו היקר השני אשר הוציא לאור הוא הספר עטרת צבי יכלול גם כן ששה מאמרים שונים נפרדים, וכל מאמר הוא הוא בעל פרקים מיוחדים, ונכבדות מדובר בם על ענינים עמוקים ונחוצים. – המאמר הראשון עטרת צבי דרוש נכבד על הכתוב: כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגו' (ישעיה נ"ד), והוא מדבר בו אודות מעמד ומצב אחינו בני ישראל בין העמים, ודבריו נחמדים ויוצאים מקירות הלב לטובת והצלחת עם ישראל ותהלתו.

ב‘) משפט הוראה בעל תשעה פרקים, על דבר ענין עמידה למנין בב“ד אשר בלשכת הגזית, וחקירות עמוקות בדברי הרמב”ם ז"ל שמחויבי’ אנחנו בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינ' לילך בכל המנהגים שנהגו עצמם חכמי הגמרא, לגזור גזרתם וללכת בתקנתם. ביאור החילוק בין זה שהולכין אחר רוב דיעות ובין רובו ככולו. ביאור המשניות בעדיות למה נזכרו דברי היחיד בין המרובים. וכל התנאים הנקשרים בעקר זה שקבעו חז“ל שאין ב”ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו. (המאמר הזה כולו אומר כבוד לו)

ג) תפארת למשה בעל ששה פרקים. התנצלות בעד ספרי רבינו ז"ל נגד חכמי אטאליא ואשכנז, וכן הערות רבות ונחמדות מאד בביאורי מקראות ופסוקים שונים המשמחים נפש הקורא.

ד) דרכי משה נחלק לשני חלקים בח“א יבואו המראה מקומות לארבעה פרקים הראשונים מהל' יסודי התורה להרמב”ם ז“ל, אשר שום מחבר לא התעורר להראות מקורם בדברי חז”ל, גם יתבארו בו היסודות מעקרי האמונה, אשר יסתעפו מספרי הנשר הגדול הזה. וקורות כל הכתות אשר היו ביננו מעת היינו לגוי עד זמן הרמב“ם ז”ל, ודבריו הם מלאים חקירות עמוקות ויפיצו אור במחשכי השנים הקדמונים, וביותר דבריו הם ערבים בדברו מכת השמרונים והכותים, והצדוקים, ואנשי אלכסנדריא, והאסיים, דבריו אלה עדים נאמנים המה על הרב הגדול הזה, כי זכה לבא לפני ולפנים בהיכל הקורות להאומה הישראלית וכל רז לא אנס לו – ובקיאתו העצומה בספרי הרמב“ם ז”ל הנגלית פה לעיני הקורא היא נפלאה מאד, ומלאכתו מעידה שלא באה ע“י חיפוש ובדיקה, רק מכח זכרונו נבעו ויצאו הדברים באין מעצור בעת אשר נתעוררו לצאת. בחלק השני יבאר תועלת ספרי הרמב”ם להשלמת חכמת התורה – ובסופו ישלים את אשר כבר התחיל בספרו אלה המצות, לבאר השמות אשר באו בגמ' כמו אסמכתא, מצוה, הלכה, מוסרת, מדרש, מנלן, וכדומה עוד ענינם ומהותם, אל מאמר זה מחובר גם מאמר תפארת לישראל. והוא מאמר התנצלות נגד עלילת דם אשר נתחדשה בימינו על אחינו בני ישראל בדמשק, ועטרת כבוד ותודה להאדון השר מוהר“מ מאנטיפיארע מלונדן, והשר והמליץ קרעמיע מפאריז, ע”ד אשר הלכו לבקש מהסולטאן להוציא לאור משפט צדק, ולהציל נפש אחיהם וכבוד כל בית ישראל מרדת שאולה.

ה) אגרת בקורת. כולל ענינים חדשים ומועילים על התרגומים והמדרשים מתי ובאיזה זמן נסדרו בדרך הבקורת והדרישה בספרים הקדמונים, המאמר הזה נעתק כולו ללשון אשכנז ע“י הרב החכם המפואר מו”ה יוסיף אלזארי, הוא הדאקטר יוליוס פירסט מורה לשונות קדם בבית מדרש החכמים (אוניווערזיטעט) בלייפציג.

ו) מאמר מטבע הברכות. יכלול עשרה סימנים אודות הברכות על המצות, אשר על קצתן מברכין ועל קצתן אין מברכין, עם איזו שאלות ותשובות לחכמי הדור בענינים אלו, בדרך פלפול מושכל ומחודד. – כעץ שתול על פלגי מים, כן גם לב חכם יתן פריו בעתו, וכל אשר יוסף לתת, עוד יחליף כח יפרח כתמר ויתן כזית הודו. – הרב הגאון הזה תקע יתד במקום נאמן, וקבע בו מסמורות, היתד הזה הוא כמרכז בלבבו הטהור, ממנו יצאו ואליו ישובו כל הספרים אשר כתב ואשר יכתוב עוד כי רוח אחד לכלם, ולמטרה אחת להשלים חכמת התורה והדת לפי העקרים והשרשים כל רעיוניו יריצו ויתאחדו.

הימים לא ארכו, ויוסף הגאון הזה והוציא לאור עוד חמשה ספרים יקרים ואלה המה.

א) ספר מבוא התלמוד. כולל ל“ג פרקים מבארים היסודות הקביעות, והעקרים והענפים שהנהיגו חז”ל בשני התלמודים בבלי וירושלמי בהלכה ובאגדה, בדרכי הלימוד והדרוש ללמוד אותנו הדינים וההלכות, חכמה ומוסר ועקרי הדת, גם ביאו רענין תורה שבעל פה, וסיפור קורות התקנות והגזירות מדוע נתקנו, ואיך נתקנו ע“י הנביאים והנשיאים והחכמים דור אחר דור, ויפיץ אורו לבאר ולדבר ברחבה גם על ענין חתימת המשנה והתלמוד. – לא הניח לא דבר ולא דבר קטן אשר לא הרחיב לבארו, ולהראות מקומו ומקורו ומלאכתו עלתה בידו. הספר הזה שמו מוכיח ויעיד על תועלתו. והמשכילים יבינו יקר ערכו, וכבוד ותהלה להרב החכם הגדול הסופר והמזכיר קורות ישראל משנות דור ודור מו”ה מרדכי יאסט נ“י מפראנקפורט דמיין, כי מהר להעתיק הספר הזה כלו ללשון אשכנז בספר האריענט לשנת תתמ”ה למספרם, להעיר לבב חכמי אשכנז על תועלתו ותהלתו, למען יעשו גם הם כמוהו לעמול כפי כחם בענינים האלו, להשלים הבנין הנחוץ הזה אשר החל בו.

ב) ספר דרכי הוראה, בשני חלקים, בח“א מדובר נכבדות מענינים שונים, בהתנהגות החכמים בהוראות הדינים, וענינים חדשים בדבר חילוק ההוראות בין חכמי הספרדי' והאשכנזים הפוסקים הקדמונים ועל דבר כמה גזירות ותקנות שנתבטלו בזמנינו וביותר הרחיב לדבר ולבאר כל עניני המנהגים, והורה הדרך היותר נכון להחזיקם או לבטלם בלי שום ריב ומחלוקת. בחלק שני) יבאר ברחבה הכלל הגדול הנמסר לנו מחז”ל שאין למדין הוראות לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספתות, ובסופי שו“ת ובינו ובין הגאון החסיד מהר”מ סופר ז“ל אבד”ק פרעסבורג, ותשובות רבות להגאון הנ"ל להסיר השגותיו מספרו אלה המצות, עם הערות יקרות והוספת רבות. –

ג) ספר שו“ת מהר”ן. חיבור כולל תשובות רבות לרבנים שונים ולגאוני הדור להלכה ולמעשה, וביאורי שיטות עמוקות בש"ס שונות ומפוזרות.

ד) ספר אמרי בינה. על כל ספרי המדרשים הקדמונים והמוחרים אודות זמן וסדר חיבורם, וכן גם אודות כל התרגומים, ממי, ואיך, ומתי נסדרו, והגהות ותיקונים רבים, והערות יקרות ומועילות מאד על המקומות הרבות אשר המתרגמים הראשונים סרו גם מדרכי דרשות חז“ל, פעמים התנגדו למו ופעמים הקדימו וכוונו עצמם לדעתם, וכל מעיין יכיר ויראה היגיעה הרבה ועבודה העצומה הנצרכת למלאכה כזאת, הראויה להרב החכם החוקר המפורסם מו”ה יו"ט ליפמאן צונץ מברלין, אשר כבר עלה לו הפיוס וזכה בעבודה זאת בין כל כהני ה' עובדים בקדש, והצליח בה לעשות חיל.

ה) ספר מנחת קנאות. נגד הרבנים אשר נאספו בקצת מחוזות באשכנז לתקן דת ישראל, להקל משאו ולהתיר איסורים. לקראת הרבנים האלה אשר קראו עצמם רעפארמער, יצאו למלחמה רבנים גדולים גם במדינת אשכנז, כמו הרב החכם הגדול מהר“י מאנהיימער בווין, הרב הגאון הגדול מו”ה זכריה פרענקל בדרעזדען, הרב הגאון הגדול מו“ה שלמה יהודה ראפופורט בפראג,²⁹ שאר בשרי ובן דודי הרב החוקר הגדול מו”ה ישראל בודק ז“ל בלייפציג, (במכתביו היקרים אשר הדפיס בס' שומר ציון הנאמן באלטונא), אכן במדינתנו פה בגאליציען, הרב הגאון מהר”ן חיות נ“י עמד לבדו, ראה וקרא את כל הנעשה מרחוק למורת לבבו רוחו, לכן אזר גם הוא חלציו כגבור מלחמה וכתב ספר זה, מנחת קנאות הוא לה', להרס כל יסודותיהם. בכלי זין משנה נלחם נגדיהם, אם תמכו יסודותם בדברי חז”ל, הראה להם כי כגבוה שמים מעל הארץ גן גבהו דרכי חז“ל מדרכיהם, לפעמים הראה כי טעו בדבר משנה, ולפעמים גלה לעיניהם טעותיהם ושגגותיהם, ואם באו בכח חכמתם ותבונתם כי רבה, הנה הראה בספרו זה למדי כי גם הוא כאחד מהם יודע תהלוכות תבל, מהלך הזמן ורוח העת, אכן עם כל זה לא יתנו הידיעות האלה הכח והרשאה לקח העטרה לעצמו להוציא ישן מפני חדש, ולתת חוקים ומשפטים חדשים אשר לא שערום אבותינו, כי על ידי דרכים כאלה לא תבא תשועה לישראל וההצלחה לעדת ישרון. – ומה מאד נעימים הם דבריו בפנותו לדבר בם על תהלוכות רבני מדינתנו, וזה לשונו: ועל ידי תהלוכות רבני מדינתנו מצאו מנגדינו מקום לתלות תלונתם באמרם, הנה בני ישראל האמונים על ברכי התלמוד, נפוצו על פני הערים כצאן אשר אין להם רועה, ולא אדונים כאלה אשר יהיו לאל ידם להבין צרכי העת ורוח הזמן, השורר על כל בני חלד – ורבים מרבני פולניא ואונגארין היום רק ממרום כבני אלהים ידברו, ותקטן בעיניהם לרדת מרום מצבם להשגיח על קהלתם בהכנת בתי ספר ובתי החינוך, ואינם עומדים על המשמר לדרוש בטובת כלל ישראל, במה שיש לו התיחסות להממשלה והרשות. ויחשבו שבזה שהם מקללים ומחרימים מעשי המתחדשים בסתר בעירם ובקהלתם, בזה לבד כבר יצאו ידי חובתם, ולא יזכרו כי הכל היא לפי רוב המעשה והעבודה בעדה, וכל תורה שאין עמה מלאכה ועבודה סופה בטלה כו‘, ואם באבדן גופו של איש יחידי נאמר בתורה לא תעמוד על דם ריעך, באבדן רוח ונפש הכלל לא כל שכן – ומאשר ידעתי כי הקולר מקלקול הדור תלוי רק בצואר רבני הזמן, כנאמר והצופה כי יראה החרב באה, ולא תקע בשופר והעם לא נזהר, ותבא חרב ותקח מהם נפש, הוא בעונו נלקח, ודמו מיד הצופה אבקש (יחזקאל ל"ג), וארא כי אין איש שם על לב ואין חולה מהם על שבר בת עמי, לכן אמרתי יהי מה ואדברה כו’ לעמוד בפרץ ולצאת נגדם פעם במקל נועם ופעם במקל חובל, כפי ראות חכמי הזמן יודעי העיתים לדבר על לבבם ולהראותם כי שגו וכי תעו מדרכי משפט. אלה המה דבריו הנחמדים מזהב ומפז רב, ומעידים על דרכו הישר אשר בחר לו בתורתו, והוא הוא הדרך הממוצע והאמצעי, כפי אשר הורה לנו הרמב”ם ז"ל, ורוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו.

מלבד אלה הספרים הרבים שר הוציא לאור עד היום, נדפסו עוד ממנו מאמרים ומכתבים בספרים שונים מלאים חקירות מועילות, אשר יצאו לאור ע“י בעלי האסופות מפיצי תורה ומרחיבי גבולי החכמה והדעת. וביותר עשה לו שם עולם ע”י הגהותיו על הש“ס בבלי הנדפס בווין כי לא הניח לא דבר גדול ולא דבר קטן, במעשי בראשית ומרכבה, ובהויות דאביי ורבא, הלכות ואגדות, אשר לא דבר בו כענין והכלכה, פעם כמפלפל ופעם כדורש, פעם כמעיר על דבר חדש, ופעם כחוקר ומבקר עפ”י חקי הבקורת, הגהות הללו ילקוט ואוצר חידושים יקרים הם ואם יאספו בספר מיוחד עשרים ידות (באנען) נייר לא יכילם, ונדפסו שם כעת בש“ס הנ”ל בסוף כל מסכת ומסכת.

כגדלותו כן היא גם ענותנותו, כי תכונות רוחו ונפשו טובות הן מאד, שואל ומבקש שלום כל אדם, ומוכן תמיד להשתדל בעד כל איש המבקש עזרו וטובתו, ביתו פתוח לרוחה והוא מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, על כן רבו מכבדיו, וכל מכבדיו גם אהבת נפש יאהבוהו. כי מלבד השלשה כתרים אשר זכה בהם, כתר תורה, וכתר גדולה, וכתר שם טוב, גם עטרת אהבת ריעים היא על ראשו תמיד, וגם אם ירביון מספר האנשים אשר יבאו לבקרו בהיכלו, להשתעשע בחברתו, הנה בכחו הוא להחיות נפשות כל אנשי החברה הנועדים, לתת עונג רוחני לכל אחד ואחד, כי יודע הוא לילך נגד כל רוח ורוח – ואף שפעמים אין מספר נפל חבלי בנעימים להתרועע עמו ולהיות בחברתו, זכור אזכור את יום השבת לקדשו, והוא יום שבת קדש לסדר כי תשא. בשנת תר“ז עת היה פה לבוב לעמוד על הבחינה בלימודי הפלסופיא והתאכסן בבית ידידי הרב החריף השנון הגביר מו”ה מנחם מענדל בערנשטיין נ“י, (הוא בן דודו הרב הגביר מו“ה צבי הירש בערנשטיין ז”ל) כי מבוקר עד ערב סבבה הדלת על צירה מרוב המון אוהביו ומכבדיו אשר באו לקבל פניו, לומדים מחודדים בחריפות, בעלי סברות ובקיאים, דורשי באגדה ובעלי מדרש, וחוקרים ומשכילים, אנשי תבל ובעלי מקרא, ואוהבי הערות חדשות עפ”י חוקי הבקורת, לכלם נתן יותר מאשר בקשו, כי ראו לבבו ורוחו, כבאר מים חיים מלא על כל גדותיו אמרי חכמה ודעת, ותורתו תורת אמת היא, מאירת עינים ומשיבת נפש –. היום הזה יום זכרון הוא לי במספר ימי שנות חיי, ועוד אז אמרתי ונתתי על לבי לכתוב תולדתו ומעשיו לתפארת בספר, ועתה ברוך ה' שהחייני וקימני והגיעני לזמן הזה לקיים מחשבתי הטובה לכבוד תורתו ולשלם נדרי. – ואם אולי עוד לא יצאתי ידי חובתי, כי לא הגדתי רק מקצת שבחו ותהלתו, הקורא יסלח, כי עוד העבודה רבה לפני, והנני מוכרח לשוב אליה ולכלותה. –

מב) מאהלי יעקב וממשכנות ישראל, הדורשים תמיד שלום המלכות והמדינה, היושבים שקט ושאנן, ושמחים על חלקת שדה כי תנתן למו למצוא בה מחיתם, נבא עתה קורא יקר עוד הפעם על שדי מלחמה וקטל – חרב מתהפכת ולוהטת האוכלת ארץ ויושביה עיננו תחזנה, ורעמי כלי תותח (קאננאנען דאננער) עוד הפעם אזננו יחרידו – השנה הזאת תק"צ רבים חללים הפילה, וממזרח שמש עד מבואו, פרצה המרידה להוריד מלכים מכסאותם, והרגיזה תבל ומלואה ועמודיה התפלצו – משטמת הצרפתים נגד ממלכת הבורבאנען (שם משפחה ישנה מולכת בפראנקרייך עוד משנת אלף תקל"ז למספרם), וביותר נגד קארל העשירי (ראה סי' ל"ה) ושרי יועציו גדלה מיום אל יום על דבר בקורת הספרים (צענזור) אשר הכין מחדש, ועל אשר בטל חיל העם (נאציאנאל גרדע), והכביד אכפו על לאומיו לרדות בם בפרך, ויקהלו ראשי העם וחכמיו בעיר פאריז, ויגזרו אומר כי הוסרה המלוכה והורמה העטרה מראש קארל מלך צרפת וכל משפחת בורבאן עד עולם: ארץ בעלגיען רעשה, אשיות פולין נמוטו, ותהום תבל ומלואה ותהי לחרדת אלהים.

והנני נכון לכתוב מהרה ברצות ה' כל הקורות בימים ההם ובשנים הבאים, אך עתה אני עובר ופוסח עליהם על דבר יום השוק הגדול העומד אחר כתלנו, ומקוצר העת אעתיק אגרת אשר כתב לי גיסי הרב מוה“רר מענדל מאהר ני' וזה יספיק הפעם במקום ספור קורות שנת תר”ח, אלה דברי גיסי:

מה שפרה נחלתך אחי בשבתך עתה בירכתי ביתך, בטח בדד עין יעקב, שלות השקט סביבך, ודומית שאנן רעיתך, ימים יוצרו כימים עברו, כולם יחד חוקה ומשפט אחד להם, לחרוש או לזרוע, לקצור או לדוש, לזרו' או להבר' מלך לשדה, יעבדוך עם עז, אכרים ועובדי אדמה ייראוך, דברך קדוש להם, ואמרתך חוקת עולם חסדך אור חיים, ועברתך חתת מות לא כגורלך אחי יעקב בודק גורל אנשי גאולתך יושבי הערים, עניים מרודים מוכים בשבע צרים, שארם מעל עצמותם אוכלים זרים, נתונים למשסה בידי אכזרים: המון התמורות והחליפות הרבות אשר עברו עתה על מלכות צרפת (כאשר נודע לך מספרי דברי הימים האלה) פרייסן ועסטרייך, יספו שרש ריב ומדון למטה, ועשו פרי רשע למעלה, לדכא בני ישראל ולמותת זרע יעקב, זרע השלום לכל עמי הארץ נתן פריו, ראש ולענה לבחיר גוי מיטב לאומים, אוי לך ישורן, אבדת עם אלהי יעקב, בהשקט עם הנך טרף למלתעות לבאי' ובקום לאום יבתקוך לגזרים שני חלכאים, מה נפלא הגוי הזה, בעודנו נלחם בעד שלומו ודרור נפשו, ואל המנוחה לא בא, ימהר לרוצץ גולגלת אחיו, ולענות בכבל נפשו. זה משפט בני אדום וכה דרכם כל הימים, האין זה סכלות ורוח רעה? עיניך תחזינה אחי כי רק חלום חזון לילה יהיו כל ילדי יום האלה, ואך עמל וכעס יהריון לכל דורשיהם, כי השובבים האלה יהפכו את הדרור בת אלהים זאת, לאשת זמה מולדת תפתה, אות השלום לחרב נוקמת, עד אשר יקיצו המלכי' ממנוחתם, תאחז במשפט ידם, יכבידו אכפם על לאומיהם שבעתים, וכל דרור וחופש מקרב הארץ יבערו: עתה אחי אערכה לפניך קורות הימים האלה ונפלאותיהם וכן אעשה גם בימים הבאים, ואתה שים כל מכתבי אלה למשמרת למען יהיו לזכרון לבנינו אחרינו. מעת באה השמועה כי הורד כסא צרפת והלך מלכה בגולה, נבוכו כל עמי עסטרייך, ואין אף אחד יודע על מה ולמה, האנשים התלחשו יחד דברי רוח ואמרי תוהו, אלה אומרים תם הכסף מאוצר הממלכה ואלה אומרים עוד מעט והיהודים מטים להרג כלמו, כאלה וכאלה נאמרו בפי עם הארץ, עד אשר נפל פחד נורא על כולנו מבלי דעת מדוע. כה עברו שבועות אחדים עד אשר הגיע יום הפורים הוא 19 מערץ למספרם, היום היקר הזה אשר הביא אורה ושמחה לאבותינו בימי קדם, גם עתה צדקה ומרפא בכנפיו, והפיץ אור נוגה על פני מחשכנו, בימינו פתרון חדת העת, ובשמאלו כוס תנחומים לאבלי ציון. בבקר בא אלי אחד מיודעי וספר לי כי שמעה אזנו אשר מועקת הדפוס יצאה לחפשי ויהי כמצחק בעיני, והוא גם הוא ענני כי לא האמין לקול השמועה הזאת. בצהרים כאשר ערכו השלחן בביתי, שמעתי קול שאון מעיר, קול העם ברעו ואף אם איש מנוחה אנכי כאשר ידעתני לא יכולתי עתה התאפק, כי קול פחדים באזני מימים עברו, עזבתי את הבריה והלביבות וחשתי העירה, לדעת מה קול הרעש הזה. לא הרחקתי צעדי והנה המון אנשים רבים מאד לפני בית מדרש החכמות (אקאדעמיע) צועקים, יחי המלך יחי העם, עוד מעט ודומיה גדולה שוררת ואיש אחד העומד ממעל לראשיהם באחד חלוני הבית קורא במגלה הערוכה לפניו בקשת אנשי גאליציא מאת הקיסר יר“ה נכפר עון כל אלה אשר מרדו בו בשנת 1646 להסיר עול הצענזור הקשה מעל בתי הדפוס, לשלוח חפשי האכרי' ועובדי האדמה אשר היו עד הנה עבדי עולם תחת יד אדוניהם, לתת נשק בידי כל איש ואיש למען ישמרו שלום הארץ תחת חיל הצבא, לתת אחוזה לישראל בכל דבר כבוד ואחוזה כגוי הארץ, ועוד דברים אחרים טובים וישרים כאלה, כהתימו לקרוא ויהום העם אמן אמן, יחי המלך, יחי העם: וכה הרבה האיש הזה לקרא הבקשה הזאת כפעם בפעם מפני העם אשר פרצו חדשים לרגעים שבתי הביתה, אך לא לאכול כי השמחה השביעתני, כי אם לספר לאשתי ובני ביתי את הקורות וכמשוגע רצתי בחדרי הנה והנה מרוב גיל עדי נטו הצללים, כי העת ההיא נועדה להקהל לפני היכל המשנ' (גובערנער) ולשמוע מה בפיהו. כמעט פנה היום והנה הובילוני רגלי לפני חצר בית המשנה. מה אומר לך אחי, האיש אשר לא ראה שמחתי הרגעים האלה לא ראה שמחה מימיו. כבואי שמה מצאתי כל פני הככר מלא אנשים, גם גגות הבתים סביבו והעצים אשר לפניו היו מכוסים נערים וזקנים, ואך בעמל רב מצאתי מקום לכף רגלי, ובכל זאת דממה דקה השתרע' על פני כל המרחב הרב ההוא. פתאום נפתחו חלוני ההיכל והמשנ' ואחריו עשרה אלופי הגוים והרב החכם הגדול ר”א הכהן ניו, הגביר ר“מ מיזיס יצאו ובאו על פני המעק' וידבר המשנ' להעם דברים טובי' ונחומי' ויבטיחם לשלוח המורדי' חפשי ולמלא ידי העם נשק ולהתחנן להקיסר למען ימלא חפץ העם גם לדברים האחרים אשר שאלו, ותהום כל העיר לקול צהלת תרועה ואין אומר ואין דברים לערוך השמחה הגדולה אשר היתה בעיר מבכננו. עוד לא שבנו הביתה, והנה כל העיר מלא' אורה והחוצות מלאו מרכבות מרקדות מאסורים אשר נקר' להם דרור. סעודה פורי' נשבתה ואיש לא זכר בין ארור המן לברוך מרדכי גם שנה בליל' לא ראינו עדי יום המחרת בא. בבקר השכם מלאו החוצו' מפה אל פה אנשים נשים וטף, וגם אנכי הייתי בתוכם, לא האמנתי לכל אשר חזו עיני ואחשוב כי חלום ליל הוא, אסירי עולם שבו למשפחתם ואחוזתם, פה בנים רכים וענוגי' אביהם הזקן ברנה ישאו, ופה אשת חן על דודה מתרפקת, אח את אחיו יחדו ישקו, ופה האב את בנו בזרועו יחבק, וכולם יחד דמעות גיל על לחייהם. עוד לא סר המחזה היקר הזה מנגד עיני, והנה עוד אחר נפלא ממנו למולי אשר לא פללתי מעודי ראיתי, דורשי החכמה (סטודענטן) חגורים כלי קרב ועומדים על המשמר, שאלתי לדעת מה זה, ויענוני כי גראף שטאדיאן עומד בבית האקאדעמיע ומחלק נשק לכל משחרי החכמ' ומבקשיה אחר הצהרים השליכו נשים שאננות לולאות לבנות אדמדמו' מהחלונות למען ישימם כל איש בראשו לאות דרור וחירות, גם החליף גראף שטאדיאן שרים רבים ממשמרתם ביום ההוא, הסיר אלה אשר לא נחה רוח העם בם והקי' אחרים תחתם ויהי לנס, בערב האירה כל עיר שנית כפלים כיום אתמול ובשמחה בלי גבול וקץ. ביום השלישי הגיעו אלינו דברי הימים מקרית מלך רב וויען, נפקחו עינינו וראינו מראות אלהים, ואיש את רעהו שאלנו, אם אמת הדבר או רק מליצה חדות הוא, ויען אדע כי גם העלים האלה החדשים לבקרים אין אתך ולא תדע מאומה מכל אשר עבר בוויען עד הנה, לכן אשימם כה לפניך במעט מלים: בי”ב מערץ נקהלו תלמידי בית המדרש הגדול (סטודענטן דר האכשולע) לערוך בקשה לפני הקיסר ע“ד איזה תקנות ראויות לפי העת, ובי”ג לחדש נהרו כזרם מים כבירים המון אנשים רבים לאין מספר לרחוב השרים (הערנגאסע) לפני בית חורי הארץ (לאנדשטענדע) לבקש מהם כי יתחננו אל הקיסר לפתח מוסרות הדפוס, לעשות נאציאנאל גארדע, כי יהיו מחוייבים היושבים ראשונה במלכות לתת דין וחשבון על כל מעשיהם (פעראנטווארטליכעס מיניסטעריום), כי יהיה כל דבר משפט בגלוי לעיני העם (עפענטליכע געריכטספפלעגע), ועל כולם לעשות תקנה חדשה (קאנשטיטוציאן) בעד כל הממלכה. גם בשוקי' וברחובות הקרובים והרחוקים נאספו המונים המונים, ושפה אחת לכולם: דרור וחופש? אולם אף אם כל הקהל הגדול הזה אך לשלום בא ומאומה אין בידו להשחית ולהרע, כסו עד מהרה כל פני העיר אנשי הצבא וכלי מלחמתם בידם, שערי העיר סוגרו, והסוללות נלכדו. לדבר הזה התמרמר רוח העם מאד וינצו עם אנשי החיל ויורו לעומתם בעצים ואבנים, עד אשר יצא הדבר מפי שר הצבא: ירו ויורו, ויפלו חללים מהעם וביניהם איש ישראל שפיעצער שמו, הנגף הזה העלה חמת העם מאד, ויחלו להתגרות באנשי הצבא ולהכותם באגרוף, ותהי מלחמת איש ברעהו, וחללים רבים נפלו משני עבריהם, סכות המשמר נהרסו, אבני רצפות הרחובות נתקו ממקומם ויהיו ביד העם לכלי נשק ולחומות בצורו‘. כאשר נקרב העם אל חצר המלך, צוה שר הצבא את הפייער ווערקר אשר עמד שם עם כלי משחתו, לירות אליהם, וימאן האיש היקר הזה, פאלעט שמו, ויאמר שלמים האנשים אתנו וכלי מלחמה אין בידם, ולמה נשפוך דם נקי, וכאשר שנה הפקיד מצותו לאמר, אש, איש, ענה האיש, כל עוד אני חי לא אורה ולא ארע לאנשים נקיים מאומה ולא אעשה גדולה או קטנה טרם תגיע לי פקודה כתובה מיד הקיסר, גם על הסוללה אשר לפני החצר התאספו אנשים רבים מאד מדלת העם וישברו את כל מנורות הזכוכית, וסורות המשמר, והעלום כליל באש ויורו מבית ארות סוסי הקיסר על העם וימותו רבים חללים. לפנו’ ערב נדבקה בקירו' הבתי' הבשורה כי צוה הקיסר לתת נשק בידי תלמידי בתי המדרש. גם נודע הבשורה הטובה כי הורד מעטרניך מגדולתו, ויריע כל העם תרועה גדולה. בי“ד לחדש אחר הצהרי' נתבשרה בקהל עם פקודת הקיסר להכין נאציאנאל גרדע, וכרגע נפתחו שערי בית הנשק לתת לאיש ואיש אזינו וכלי מלחמתו כמסת ידו, עוד מעט והנה בשורה אחרת בא, והיא, כי נשבת בית בקורת הספרים, ורשות לכל איש להדפיס כל דבר כאות נפשו. אחר הבשורה הזאת באה עוד אחרת והיא כי נכון הקיסר נאמן לאסוף כל מדינה ומדינה ליום ג' יולי הבא לדעת חפץ כל ארצותיו. בליל ט”ו מערץ שמו שרי המלוכה את עיר וויען כעיר נצור' לכל משפטיה ולכל חוקותיה (בעלאגערונגס צושטאנד) אך עד מהרה נחמו על עצתם והפרו החוק הזה ועד בלילה ההוא. בט“ו לחדש עבר הקיסר במרכבתו עם אחיו פראנץ קארל ובנו פראנץ יאזעף, בלי כל מגן ושומר ובכל מקום עברו נקבעה הארץ לקול יחי הקיסר, גם רבים אבו להסיר הסוסי' מהמרכב' ולשום אנשים תחתיה וימאן הקיסר וישמח מאד בלבו בראותו כי נאמנה רוח העם אתו ואהבת עולם יאהבהו. ביום ההוא בא פרינץ יאהמן נציב (פאלאטינוס) אונגארן, ואחריו מלאכי ארץ אונגארן ובתוכם גראף לודוויג באטהיאני ולודוויג קאסוט לוויען, ותהי שמחה גדולה בעיר עוד העיר צהלת ושמחה לקראת האורחים הנכבדים האלה והנה כרוזא קרא בחיל הקיסר נתן הקאנשטיטוציאן גם אם ארבה כחול אמרי' לא יכילו אך קצה הגיל והחדוה אשר היה לאנשי ווין בשמעם הבשורה הזאת, ומרוב שמחה כרעו על ברכיהם וכפם פרושו' השמימה להודות לה' על חסדו ולברך את הקיסר כי הפליא לעשו'. ביום ההוא יצאה לאור שירה חדשה על הגאולה ועל הבשורה, מהמשורר הגדול לודוויג אויגוסט פראנקל, הלא תדע אחי כי אחינו איש ישראל הוא, השירה הזאת היתה ראשית בכורי הדרור, אשר פרקה עול הצענזור מעל שכמם: בט”ז לחדש הורד גאון עוז שרים רבים אשר היו שונאים לעם, נשבר שבט ממשלתם, והוקמו אחרים טובים מהם תחתיהם. בי“ז לחדש אחר הצהרים הובלו הנופלים בי”ג לחדש לקברות בכבוד גדול ועם רב לאין מספר, ויקונן עליהם הרב החכם הגדול רי“נ מאנהיימר דברים יקרים מאד, לשמעם כל לבבות נמקו, וכל עין ירדה מים – ואחריו ספרו אנשים חכמים אחרים תהלות החללים האלה והמשורר המהולל זולצער נגן במקהלות ויהי נועם בנעימה קדושה יורדה חדרי לב עד אשר כמעט אף אבני חצר מות נמוגו מרוב בכי. בכ' לחדש יצאה הבשורה כי כפר הקיסר עון כל המורדים. עתה גיסי, אחרי כל אלה תבין מה ראו על ככה אזרחי לבוב לבקש גדולות ומדוע לא גערו בם שרי הממלכה, כי מוויען יצא הדבר, וקרית מלך רב היתה להם למשל. בי”ו לחדש אפריל נקהל המון עם הארץ בפראג לשלול שלל ביהודים ולבוז בז ישראל, נפלו בזדונם על בית ממכר איש ישראל ותבא הנאציאנאל גארדע ותגרשם, משם שטפו ועברו לשוק המסחר (טאנדלמארק) ויבוזו כל הבא בידם, אך עד מהרה סגרו את החניות והנאציאנאל גרדע באה לעזרת היהודים ותשקוט העיר. בכ“ג אפריל (ד' דחוה"מ פסח) אחר הצהרים נאסף ערב רב צעירים לימים בפרעסבורג לעשות נקמה ביהודים, יען מה? חי נפשי כי כמוני גם הם לא ידעו, אך למה זה נרבה לחקור, הלא שם ישראל נקרא על יהודי פרעסבורג, ואיה איפה חטא גדול מהשם הזה? שברו דלתות בתי ממכר אשר לאחינו, גזלו, חמסו, והנותר השליכו החוצה, ואת כל איש יהודה אשר נצב לריב עמה הכו בלי חמלה, הנאציאנאל גרדע באה להציל את היהודים, אך לא היה לאל ידה, כי שטף העם היה הולך וגדול מרגע לרגע, ופעמוני המגדלים צללו מכל פנות העיר, למען יקהלו גם ממקומות הקרובים להתנפל על היהודים האומללים, חיל הצבא בא לישע עם ה' ויריבו עמם המורדים ויכום ויחרפום עד אשר נלחצו לעמוד על נפשם בכלי מלחמתם, ויפלו רבים מעם הארץ, ארכה המהומה עד אחר חצי הלילה. בכ”ד אפריל (שביעי של פסח) בבקר השכם, שבו האכזרים בזעף אף לעבודתם, בזזו, חמסו, השחיתו כל הבא בידם, הרסו בתים, וישפכו דם, וכל עמל החיל ושרי העיר לא עשו פרי מאומה, ויהי כראות ראשי העיר כי אין מפלט לאחינו מחמת טורפי טרף אלה, שלחו רצים קוראים בחוצות ובשווקים: איש לאהליו, עם הגר, כי היהודים שנואיכם בגולה ילכו, את העיר יעזובו והיתה לכם לבדכם למורשה. כשמוע העם הדבר הזה וישקוט מזעפו, ובני ישראל הרכים והענוגים יצאו למקטנם ועד גדולם מאת העיר ביום החג הקדוש הזה, יום בני חם במצולות נטבעו, וישראל בקול רנה הלאה נסעו, מצות על שכמם, ומרורים בלבם, גם את החולים השוכבים על ערש דוי לא הניחו האויבים להשאר בעיר. ואף כי התחננו אליהם היהודים לתת למו מגלות בעבור החולים והטף וכל כליהם, והרבו עליהם עשרת מונים די שכרם, לא אבו שמוע, גם ישני אדמת עפר הקיצו ממנוחתם, כי השליכו המתים לכלבים לאכלה – נעבורה מהרה מזה כי לבי יתר ממקומו, אל נקמות ינקום דם עבדיו השפוך. – אחרי מחצתי את לבך בשמועות רעות כאלה, אשמח נפשך בבשורה טובה ונעימה, הלא היא, כי בפרייסן יצא דבר מלכות לתת לבני ישראל בכל הארץ ההיא חבל ונחלה בכל זכיות האזרחים כשאר גויי הממלכה. גם בעיר ערלאנגן (קריה גדולה בארץ בייערן) נועצו האזרחים לתת רשיון ליהודים לשבת בקרבה. בעיר יאססי באו ששים באי ארץ (שרים גדולים) אל פירסט שטורדזא מושל העיר הזאת, וישאלו מאתו דרור וחירות ויאות להם השליט, אולם כצאתם מאתו נחם על אשר עשה, ויאסרם בנחושתים וישלחם לבולגאריען – אחרי נשמע הקול בארץ כי נתנה חופה בעסטרייך, באו גדודים גדודים אנשי פולניא אשר הלכו בגולה (עמיגראנטן) לקראקא ובנותיה. ויהי כאשר נודע הדבר לבאראן קריג האף קאמיסער בקראקא, סגר את הגבול ויצו לבל יניחו אף אחד לבא העירה, ותעל חמת העם באפו, ויבואו אליו בשצף קצף, ויובילוהו לבית הועד החדש (קאמיטע) אשר יסדו, ויהי שם אתם במשמר לערבון, ויהי כשבתו שם שלש שעות כרת ברית שלום אתם, ויכתוב בספר ויחתום, כי יוכלו כל הגולים לבא העירה, וישלחוהו לחפשי, ויהי אך שב הביתה, ויעביר קול כי רק בלחץ נתן הדת ההוא, וכי כל דבריו בטלים ומבוטלים. אך בכל זאת באו בלילה ההוא גולים רבים מאד לקראקא. מחרת היום ההוא (כ"ו אפריל) החלו השוטרים לגרש הגולים מהעיר, ופקידי הפאליצייא הלכו לכל חרשי ברזל ויקחו מאתם כל כלי מלחמה וכל מגל וגרזן, ואחרי אשר חרפו העם אותם ואת אנשי הצבא אשר הלכו אתם למחסה עליהם, נהייתה מלחמה כבדה בעיר, כל מערכות החיל נגשו לצבא ותהי מכה רבה ביום ההוא, וירבו הנופלים מהצבא ומהעם, ואשה אחת שלחה כדור אש מחלון ביתה על השר המצביא (קאמאנדירענדע) גראף קאסטלייאני, ותמחץ את ראשו וכתפו הימנית, ויהי כאשר רפה כחו, מסר את המשטר להגענאראל מאלקא, וכל חיל הצבא פנו את העיר ויבואו לתוך הארמון אשר על ההר, ומשם ירו אש ומות על פני העיר משך שלש שעות רצופות, ותהי לשרפה מאכולת אש, בתי' רבי' נהרסו, וחללים נפלו כדומן על פני השדה. כראות העם כי נגעה חרב עד הנפש שלחו את פירסט סטאניסלאוו יאבלאנאווסקי וגראף אדם פאטאצקי למלאכי שלום אל באראן מאלקע, וישתחוו אליו ויאמרו, הננו וכל אנשי העיר לך לעבדים, אך הסר מאתנו את המות הזה, ויכרותו אתו ברית (קאפיטולאציאן) כי יצאו הגולים מהעיר ולא ישוב אליה עוד וכי תשלם העיר לאוצר הממלכה כסף ענושים ככל אשר יושת עליה וכו' וכו‘. עתה באה לנו הבשורה הטובה, כי שלח גראף שעמערע מיניסטר ארץ אונגארן דברי תוכחה ונאצות לתושבי פרעסבורג על דבר הנבלה הגדולה אשר עשו לזרע יעקב, וכלה דבריו לאמר חרפת עולם היא לארץ אונגארן וכל בניה. גם שלח שמה את השרים לדרוש ולחקור אחר ראשי הפריצים האלה, ליסרם שבע על חטאתיהם. וכבר נתפשו רבים מאלה, ונתלו על עץ, והיהודים שבו העירה בקול תרועה ושמחה, גם רבים מאצילי הארץ באו בברית יחד לתמוך ידי כל איש ישראל, אשר מטה ידו בגלל רעת העם בעיר הזאת. גם כהן הארץ (ערצבישאף) בפראג שלח דברי מוסר וכבושין לעמו על דבר שנאתם את בני ישראל, והוכיח למו באמרי דעת כי עון פלילי הוא וחטאתם לא תכופר נצח. – עתה שוב אחי עוד תראה תועבות גדולות מאלה אשר הראתיך. אזרחי פעסט ואפען, שלחו בקשה אל המיניסטעריום לבל יבא איש ישראל בין הנאציאנאל גארדע, ולגרש את כל היהודים אשר באו לשבת בשתי הערים האלה משנת 1838 והלאה (כי אז הורשה לכל איש יהודה לשבת באחת ערי אונגארן ככל אשר אותה נפשו מאין מכלים דבר). על הבקשה הזאת חתמו א“ע יותר מחמשת אלפים איש. אולם שרי המיניסטעריום ענו על אולתם ורשעתם, כי ע”פ חוקי הארץ חובה על כל גרי הארץ לעבוד אותה ולשמרה מפחד אויב, לכן גם על היהודים להיות בצבאות העם, וחלילה לנו לגרש את היהודים אשר נאחזו בתוכנו משנת 1838 והאלה, כי אנחנו לבדנו קראנו אותם הנה בכתב דת גלוי וחתום, ואין להשיב. – בראשון לחדש מייא קמו אזרחי עיר פראג להשמיד את היהודים, עשקו, רצצו, הרגו, ולא השיבו ידם מבלע, אולם גם אחינו לא טמנו יד בצלחת והשיבו עליהם את אונם, עד אשר נפל מהגוי העז רב, ומישראל לא נפלו רק מתי מספר, גם הנאציאנאל גרדע וצבא החיל עמדו לעזרת עם ה’. גם בשני לחדש עמדו צוררי ישראל להניף חרבם עליהם וחפשו להם עלילות ברשע, אולם עצתם הופרה, אך בכל זאת לא ערבו את לבם כל סוחרי העיר ההיא כיהודים כנוצרים לפתוח את בתי מרכולתם שלשה ימים, כי ראו את לב העם ברע, ומגמת פניו לטרוף טרף, וכל חניות שוק המסחר (טאנדל מארקט) היו סגורים שבוע תמים, עד אשר העביר הגובערנער קול בעיר כי כל אשר יערב את לבו לנגוע באיש יהודי דמו בראשו, ירה יירה.

עד כה דברי גיסי הנ"ל.

ואתה קורא יקר, חכה נא לי רק מועדים מעטים ואמלא את החסרון כי אוסיף לך עוד כהנה וכהנה. –

תם