איני יודע עוד אדם אחד גדול בא"י בכלל ובירושלים בפרט, שזכה לכבוד ולהערצה שאין דוגמתם אצלנו, גם בחייו וגם במותו, כמו המנוח אליעזר בן־יהודה!
זוהי הפעם הראשונה בדברי ימי ישובנו החדש, שאדם מישראל אשר חי ופעל בתוככי ירושלם עה“ק במשך יותר מארבעים שנה, שיזכה ליובל־ספרותי בחייו, אשר בו תשתתף כל הארץ “מדן ועד באר שבע”, להלויה נהדרה שלא ראתה עוד ירושלם כמותה, לאזכרה עממית בבית־העם שאליה נהרו אלפי חלוצים, לאספות־עם בכל הערים והמושבות ובכל בתי־הספר והגנים וביחוד להזכרה חגיגית שתערך הערב תחת חסות כבוד הוד מעלת הנציב העליון לא”י ובהשתתפות בחירי העם וחכמי אומות העולם בעירנו.
ונס תוך נס:
מר אוסישקין זה שיהיה ראש־המדברים בהזכרת־הערב הופיע אשתקד בשעת הלוית המנוח הגדול ודבר על בן־יהודה מעל הגזוזטרא של אותו ועד־כל הכוללים בירושלם, אשר השליך אותו לפני שלשים שנה לבית־הסהר בגלל המאמר הידוע שפרסם עתונו לכבוד חנוכה!…
וגם חייו של בן־יהודה, כחיי כל עם ישראל, היו תמיד תלויים בנסים. עוד לפני כחמש־עשרה שנה, כשנכנסתי לביתו בצהרים, כדרכי אז, בשעה שבני משפחתו היו בחו"ל, מצאתיו חצי מת במטתו וזרם של דם נפרץ מגרונו והאדים את כל הקרקע – זה היה אחרי וכוח סוער עם מנהל מוסד לאומי ידוע בארצנו–. כשהבהלתי את הרופא מזיא ואת הידידים, שב לתחיה ובאותו ערב חזר לעבודתו. וראו זה פלא: זה האדם, שנאחז בצפרני המות הטורף עוד לפני ארבעים שנה, היה למחיה הלשון העברית, לאחד מהיותר ראשונים שבלוחמים נגד הקנאות הדתית ומשטר “החלוקה”, בשעה שיד האדונים הקנאים והכוללים למיניהם היתה על העליונה? זה האיש קטן־הקומה וכחוש־המראה אדם גדול היה, בעל רצון חזק כברזל אשר שם פניו כחלמיש צור בפני גלי החיים הסוערים והזועפים. נשמת לוחם כביר שכנה בגוף חלש זה וכח עבודה של ענק היה לו.
האין זה מזכיר לנו את האגדה הנפלאה של נס חנוכה, את פך־השמן הקטן שהספיק להאיר את בית־מקדשנו כל שמונת הימים? האין בן־יהודה מסמל לנגד עינינו את הפך הפלאי הזה, האיש הצנום הזה שבו נתגשמה התחיה המשולשת של האומה, הארץ והשפה העברית? האין זה מן הראוי, למשל, להעמיד ברחוב בן־יהודה החדש בעירנו מנורה שתאיר לנו את השבת בירושלם, נר תמיד אשר לא יכבה, כאותו הנר שהיה מאיר תמיד בלילות ברחוב החבשים לאליעזר בן־יהודה בעבודת־הקדש עד רגעו האחרון?…
* * *
וזכורני – לפני שלש שנים, ביום הפרעות בירושלם, בבקר עבות אחד, רצתי ממשרדי אל ביתי ובדרך העברתי סרתי גם לבית המנוח כדי להזהירו על המצב בעיר.
– “פרעות בירושלם!” – אמרתי לו. והוא ענה לי בשקט: “לא פרעות אלו, אלא ראשית המלחמה בעד ארצנו. עכשיו יהיה לנו בית־לאמי”!….
השתוממתי גם על הנס הזה ושאלתי את נפשי: רבש"ע! מהיכן בריה אנושית זו, שהיא בבחינת “רוח ולא בשר”, מהיכן היא שואבת את כחות־חייה העצומים ללחום וביחוד את האמונה הגדולה בנצחוננו?…
ופעם בחגיגה צנועה שחגג בביתו לכבוד הדף השמנה מאות של המלון, בקש מידידיו לברכו שיזכה לכתוב את האות האחרונה במלונו הגדול ולסיים “תם ונשלם”, והנה בשנה החולפת בא קץ הפלאות של איש־המופת ונשמתו יצאה במלה “נפש”…
האין זה אצבע אלהים?….
אין זה פלא שבן־יהודה נפטר בלא עת. הנס הגדול, שהאריך ימים עד השנים ששים וחמש לימי חייו, ועוד גדול הנס שהרבה כ"כ ליצור בתנאים כה קשים והספיק להניח אחריו את כל החומר הדרוש לגמירת מלונו, ועכשיו תוכל אשתו הגברת חמדה בעזרת פרופיסורים מומחים ועוזרים נאמנים לגמר את המלאכה על שמו.
* * *
ומדי קראי בעתונים את המנשר הנלהב של הועד־הלאומי לקרא לאספות־עם לכבוד זכרו של אליעזר בן־יהודה, ומדי ראותי ברחובות ירושלם את המודעות והכרוזים הגדולים להזכרות בבית־העם, בביה“ס למל ובראי־נע ציון, חושב הנני כי זכה לכל אלה מפני שאליעזר בן־יהודה היה ירושלמי, והירושלמי שבו הוא הוא שנתן לו את הכח והעוז והסבלנות לשחות נגד הזרם, להתקומם נגד רבים ולהתגבר על הרפתקאות משונות. בן־יהודה עשה את השם “ירושלמי” שהתיחסו אליו קדם בחשד, לשם של כבוד. בשער מלונו הגדול חתם: אליעזר בן־יהודה הירושלמי ובראשית בואו ירושלימה השליך מעליו את כלי־הגלות ולבש את בגדי המזרח, תרבוש אדום לראשו ומעיל ארוך וספרדי לגופו. וגם זה פלא: ראיתי בתמונה אחת את בן־יהודה הצעיר ממדוינסק יושב בלבושו המזרחי הזה, חברו מר קלמי לימינו ומר דוד ילין (יבדלו לחיים!) לשמאלו וזה האחרון הירושלמי לובש בגדים ארופים… בן־יהודה חנך את ביתו בלשון העברית והכריח את אמו הזקנה לדבר בשפה זו. ושוב פעם נס: בנו בן־ציון הקטן, שאחד מחכמי־הדור נבא עליו שמפני חנוכו בשפה העברית הדלה יהיה הילד ל”הדיוט" – גדל ונעשה לבן־אב“י ולתפארת הדור הצעיר של א”י…
בן־יהודה היה החלוץ הראשון בא"י, הזורע והנוטע הראשון. אנחנו באנו כלנו אחריו. הוא הרים את דגל התחיה העברית לראשונה ועלינו לשאת אותה במרום.
בן־יהודה היה נס לעם ישראל בארצו ואנו כלנו ממשיכים את עבודתו ונשמתו צרורה בצרור התחיה העברית שלנו!
י. קרניאל
“דֹאר היום”, שנה ב, ירושלים גליון סד, יום רביעי, כז כסלו התרפ"ד –5.12.1923, ז להצהרת בלפור
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.