רקע
שולמית לסקוב
ציונים ביוגראפיים ל"המושבה גדרה"

אוסובצקי יהושע (1858–1929) – יליד קיוב. בעל השכלה תורנית וכללית. פליט בבּרודי לאחר פרעות 1881. כאן מצאוֹ נטר ושלחוֹ להורות במקוה־ישראל. ב־1884 נתמנה מטעם רוטשילד כמנהל ראשון־לציון ועקרון. רכש בכספי הבארון קרקע נוספת לראשון־לציון ופיתח בה את ענף הגפן. חבר בוועד הפועל של חובבי־ציון בראשותו של ש. הירש, בשנים 1886–1887 הנהיג משטר רודני בראשון־לציון, קומם נגדו את המתיישבים ב־1887 והועבר לנהל את פתח־תקווה. ב־1888 קנה בשביל רוטשילד את אדמת באר־טוביה. בסוף אותה שנה נתמנה מנהל ראש־פינה ובתפקיד זה, שמילאו עד 1897, רכש בשביל רוטשילד קרקע נוספת לראש־פינה, אדמות בעבר­­־הירדן ואת אדמת מטולה. בשנים 1897–1901 ייצג את רוטשילד בבירות ואחר כך פרש לפאריס.

אייזנשטאדט־ברזילי יהושע (1854–1918) – יליד קלֶצק, רוסיה הלבנה. סוחר, קבלן ועיתונאי. חובב־ציון שעלה ארצה בפעם הראשונה ב־1887 וניסה ללא הצלחה לייסד חברת־מניות לנטיעת כרמים לפועלים. בה בשנה חזר לרוסיה. ב־1889 נוסדה ביוזמתו, ובראשותו של אחד־העם, האגודה החשאית ‘בני משה’ להחדרת התודעה הרעיונית־רוחנית בפעולות חובי ציון. ב־1890 נבחר כסגן לוועד האודיסאי. בסוף אותה שנה עלה ארצה בשנית. היה מאנשי הוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו והרוח החיה בפעולותיו. הצטרף לתנועה הציונית מראשיתה. מ־1903 שימש פקיד באפ“ק עד שפוטר בגלל חילוקי־דעות עם המנהל ז”ד לבונטין. הרבה לפרסם מאמרים בענייני הישוב בעיתונות העברית בארץ ובחוץ־לארץ. נלחם מעל דפי “המליץ” ברודנותם של פקידי רוטשילד. מן הבולטים שבאנשי ארץ־ישראל ומן הדוחפים העיקריים לעשייה בתקופת העליה הראשונה.

איכילוב אברהם זלמן (1835–1893) – יליד דווינסק, שוחט ומוהל. בהיותו ברוסיה קנה חלקה בפתח־תקוה ועלה ארצה להתנחל עליה ב־1884. ייצג מדי פעם את פתח–תקוה בועד הפועל של חובבי־ציון בראשותו של ש' הירש (1886–1887) יחד עם י' ש שטאמפפר וד' גוטמן. ישב בפתח־תקוה עד למותו.

ארלאנגר מיכאל (1827–1892) – יליד וייסנברג שבאלזאס. סוחר בפאריס. בשנות הארבעים ישב במצרים לרגל מסחרו ואז ביקר לראשונה בארץ (ב־1848) מראשי כי"ח בפאריס, מנהל מפעלי הצדקה של רוטשילד שם ועושה־דברו בענייני מושבותיו בארץ־ישראל. בהמלצתו ובהמלצת הרב צדוק הכהן קיבל רוטשילד לראיון את הרב ש' מוהליבר, שבעקבותיו נוסדה עקרון, וכן את יוסף פיינברג – שליח ראשון־לציון, שהשיג אצלו את התמיכה הראשונה למושבתו. ארלאנגר עשה בארץ בשליחות רוטשילד ב־1883 והסדיר את חסות הבארון על ראשון־לציון. לפי החלטת ועידת קאטוביץ (1884), קיבל על עצמו להעביר לארץ־ישראל את כספי חובבי־ציון המיועדים למושבות, ובשנים 1887–1890 הופקדו בידו כמעט כל הכספים של אנשי חובבי־ציון למטרה זו. ב־1887 ערך ביקור נוסף בארץ לעמוד על מצב העניינים במושבות הדרום, אחרי התמרדות מתיישבי ראשון־לציון בפקיד הבארון י' אוסובצקי.

בינשטוק יהודה לייב (1836–1894) – יליד לוקאטשי, פלך ווהלין. בוגר בית־הספר הממשלתי לרבנים, שימש רב מטעם, מורה בבית־ספר ממשלתי־יהודי ועוד. חקר את מצב המושבות היהודיות ברוסיה. מ־1892 ועד למותו – נציג חובבי־ציון ביפו. מפעלו העיקרי – הקמתו שם את בית ־הספר לבנים של חובבי־ציון בסוף 1892.

בלקינד ישראל (1861–1929) – ביל“ויי יליד לאהווייסק, פלך מינסק. כסטודנט באוניברסיטת חארקוב היה בין מניחי היסוד לביל”ו בראשית 1882 ועמד בראש קבוצת ארבעה־עשר הביל“ויים שעלתה ארצה י”ט בתמוז, תרמ“ב (6 ביולי 1882) בסוף אותה שנה התנחל עם הביל”ויים בראשון־לציון, אך נאלץ לעזוב את המושבה בתחילת 1884, כי הואשם בהשתייכות למתמרדים בפקיד הממונה על המושבה מטעם רוטשילד. ב־1884 התנחל בגדרה על חלקה שרכש ויסוצקי למען משפחתו. בשנים 1886–1887 שימש כבא־כוח המושבה בוועד־הפועל של חובבי־ציון בראשותו של ש' הירש. ב־1889 ייסד ביפו בית־ספר עברי,הראשון בסוגו, שנסגר כעבור כשנתיים וחצי מחוסר אמצעים. ב־1903, הקים למען ילדי קורבנות הפרעות בקישנב בית־ספר חקלאי בשם ‘קרית ספר’ שהתקיים בהפסקות עד 1909, קודם בשפיה ואחר־כך בבן־שמן, ושלמדו בו גם ילידי הארץ. בין חיבוריו הספר ‘די ערשטע שריט פון ישוב ארץ־ישראל’ (א–ב, ניו יורק 1917–1918) – מוקדש להתיישבות החדשה בארץ־ישראל עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה.

בלקינד שמשון (1864–1937) – ביל“ויי, אחיו הצעיר של י. בלקינד. יליד לאהוייסק, פלך מינסק. עלה ארצה עם אחותו פאניה וזאב דובנוב, שניהם ביל”ויים אף הם, בספטמבר 1882. זמן־מה עבד עם הביל“ויים במקוה־ישראל. אחר־כך שהה תקופה קצרה במסגרת שה”ו בירושלים, ומשם עבר לראשון־לציון אל הבלו“ויים שם. אחרי המרידה בפקיד הבארון י' אוסובצקי ב־1887 סירב לחתום על התנאים שהוטלו על המתיישבים, ובתחילת 1888 התיישב בגדרה. ב־1891 חזר לראשון־לציון. הנחלה שרכש שם היתה קטנה מכדי צרכיה של משפחתו הגדולה והוא ניסה את כוחו באוסטרליה, אך שב לראשון־לציון שבה ישב עד למותו. נשא לאשה את פנינה פריימאן, בתו של א”מ פריימאן, אחד מעשרת מייסדי ראשון־לציון. בנו־הבכור היה נעמן בלקינד, איש ניל"י. משבעת ילדיו קיימו שלושה את נחלתו אחריו.

בן־טובים [בנדט] יצחק אייזיק (1852–1926) – יליד ראסיין, ליטה. קיבל חינוך תורני. מראשוני חובבי־ציון בביאליסטוק וממקרוביו של הרב מוהליבר. השתתף ב־1890 במשלחת חובבי־ציון לארץ־ישראל. נתמנה ב ־1890 יחד עם י"מ פינס כעוזר לז' טיומקין, ראש הוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו. כאשר עזב טיומקין ביולי 1891, בעקבות המשבר שפקד את הוועד עם סגירת שערי העלייה, עת בוטלו רכישות קרקע ודמי־קדימה של הרוכשים ירדו לטמיון, לא הצליחו פינס ובן־טובים להתמודד עם המצב שנוצר והם פוטרו מתפקידם ב־1892. כפינס עבר גם בן־טובים למחנה היישוב הישן, ומשם ניהלו השניים מערכה נגד אחד־העם ואגודתו ‘בני משה’ שהסבו בפיטוריו ונגד בית־הספר של חובבי־ציון שנוסד ביפו ב־1892 בהשראתם. בן־טובים היה פעיל במוסדות היהדות החרדית ומעסקני המזרחי.

ברלין, הרב נפתלי צבי יהודה [הנצי“ב] (1817–1893) – יליד מיר, פלך מינסק. ראש ישיבת וולוז’ין במשך ארבעים שנה ( 1853––1892). הצטרף לחובבי־ציון ב ־1887 כאחד מששת הגבאים היועצים שעמדו בראש התנועה ושימש בתפקיד עד לליגאליזאציה של חובבי־ציון ב־1890. לקראת שנת השמיטה תרמ”ט (1889/1888) התיר במהוסס את עיבוד האדמה על־ידי מכירה לשאינו יהודי.

גוטמאן דוד (1827–1893) – סוחר אמיד מהונגריה. עלה לירושלים ב־1876 וייסד ב־1878, יחד עם מ"י סאלומון, י' שטאמפפר ואחרים, את פתח־תקוה. עם שיקום המושבה ב־1883 נמנה עם מקימי יהוד, ששימשה למגורים לאיכרי פתח־תקוה, ושם ישב רוב ימיו. יחד עם שטאמפפר היה נציג פתח־תקוה בועד הפועל של חובבי־ציון בראשותו של ש' הירש (1886–1887). סמוך למותו התרושש, מכר את נחלתו ועבר לירושלים.

גרינברג אברהם (1841–1906) – סוחר עשיר מבּסאראביה. משכיל וחובב־ציון פעיל באודסה. ב־1888 עמד בראש חברה פרטית שנוסדה ביוזמת חובבי־ציון וקנתה ביסוד־המעלה את האדמה, שהשתייכה לאנשי אגודת ‘יסוד המעלה’ במזריץ' שלא עלו להתנחל. על־ידי אותה קנייה הופרש כסף להסדר בעלותם של מתיישבי המושבה על הקרקע, אשר בלעדיה לא יכלו לבנות בתים ונאלצו לשבת ארבע שנים בסוכות־מחצלות. ב־1889 החליף גרינברג את אדמתו ביסוד־המעלה עם כ־1600 דונאם מאדמת רוטשילד בבאר־טוביה, ועל־ידי כך איפשר את מתן חסותו של הבארון למושבה משום שזה התנה את מתן החסות בתוספת קרקע. בוועידת ווילנה של חובבי־ציון ( 1889) נבחר גרינברג כממלא־מקומו של פינסקר, שהתפטר מתפקידו כראש חובבי־ציון ושימש אחד משלושת הגבאים הפעילים של התנועה. משהוקמה ב־1890 חברת חובבי־ציון הלגאלית נתמנה כחבר הוועד האודיסאי וכגזבר החברה. מ־1891 ועד למותו כיהן בראש החברה, שהקימה ב־1896 את המושבה באר־טוביה, לאחר שחובבי־ציון רכשו שם את האדמה שלו ושל הבארון.

הורביץ צבי (1863–1938) – ביל“ויי. יליד סלוצק. קיבל חינוך מסורתי והתכונן לבחינות־בגרות כאכּסטרן, וכן לכניסה לבית־המדרש למורים בווילנה. זנח לימודין בשל הפרעות ועלה ארצה בניסן 1883. עשה זמן־מה בראשון־לציון, ואחר־‏כך פרש עם קבוצת הביל”ויים שחזרה לעבוד במקוה־ישראל. היה היחיד מבין הביל“ויים שהוחזר לעבודה חקלאית במקוה־ישראל אחרי פיטוריהם. נמנה עם תשעת הביל”ויים מייסדי גדרה, שבה ישב עד למותו. ב־1906 השתתף עם י“ש חזנוב במשלחת לאל־עריש בראשותו של דייויס טריטש, העסקן הציוני מגרמניה שטען לארץ־ישראל גדולה שתכלול את קפריסין ואל־עריש. נשא לאשה את לאה בננסון והוליד שבעה ילדים. חיבר זכרונות בשם 'מרשימותיו של אחד משרידי הבילו”יים' (א' דרויאנוב [עורך], מימים ראשנים, הוספה חודשית לבוסתנאי, 1934־1935, א' עמ' 241־254 ). בארכיון הציוני המרכזי בירושלים שמור יומן עובדתי־תמציתי שניהל בשנים 1883–1895 (אצ"מ 1/16/164A ).

הילדסהיימר, הרב ד"ר עזריאל [ישראל] (1820–1899) – יליד האלברשטאדט שבהונגריה. רבה של הקהילה האורתודוקסית בברלין 'עדת ישראל ' ומייסד ומנהל בית־המדרש לרבנים שם. הצטרף לחברה לישוב ארץ־ישראל שהקים ב־1860 ד“ר ח”צ לוריא בפראנקפורט ע“נ אודר. התרים למען היישוב הישן והחדש בארץ־ישראל, בין היתר –– להקמת ‘בתי מחסה’ (1860) ולקניית קרקע בפתח־תקוה באמצעות א”ל פרומקין (1882). על שמו נקנתה המושבה גדרה. ב־1888 נמנה עם מייסדי החברה ‘למען ציון’ לעידוד המלאכה בארץ־ישראל, לתמיכה בחכמיה ולמלחמה במיסיון. היה מאוהדי חובבי־ציון.

הירש שמואל (1845–1925) – יליד דיאז שבאלזאס. מורה ומנהל בבתי־ספר של כי“ח ביוון ובמארוקו. בשנים 1879–1891 – מנהל מקווה־ישראל. כנאמן כי”ח (בעליה של מקוה–ישראל) בארץ־ישראל הופקדה בידו ההשגחה על פקידי רוטשילד במושבות הדרום, והוא שימש גם יושב־ראש הוועד־הפועל של חובבי־ציון בשנים 1886–1887, וחילק את כספי התמיכה שלהם למושבות גם תקופה מסוימת לאחר־מכן. בשנים 1893–1904 כיהן כאחר משני מנהלים של מושבות יק“א בארגנטינה. בהיותו מנהל מקוה ישראל התנסו שם עולים חדשים בעבודה חקלאית, בתוכם הביל”ויים ומתיישבי עקרון. כאיש המערב התנשא על יהודי המזרח ולא הקל עליהם את חבלי ההסתגלות. הוא לא עמד על חשיבותו של המפעל הראשוני שהתגבש באותו זמן, ולא ניצל את הכוח שריכז בידיו כדי לתת לו את התנופה הראויה. עם זאת יש לזקוף לזכותו את רכישת אדמת עקרון, סידור הביל"ויים בראשון־לציון והסדר בעיות סבוכות של המושבות עם השלטונות.

הנקין מרדכי (1861–1929) – יליד יקאטרינוסלב וחובב־ציון. עלה ארצה ב־1885, ובה בשנה החל לעבוד כפועל בנחלת האחים סמולצ’אנסקי בגדרה. הוא נחשב לפועל היהודי הראשון של המושבה. כאשר עזב מ' מוהילבסקי קיבל את נחלתו ונעשה איכר. ישב כל ימיו בגדרה. היה המוכתר הראשון של המושבה. נשא לאשה את לאה גינצבורג. משבעת ילדיו קיימו חמשת בניו את נחלתו אחריו.

ויסוצקי קלונימוס זאב (1824–1904) – יליד זגאר, פלך קובנה. מ־1885 במוסקבה שם התעשר מסחר התה. אחרי פרעות 1881–1882 נעשה חובב־ציון והיה מראשי אגודת חובבי־ציון בעירו. ב־1885 התנדב לצאת על חשבונו בשליחות חובבי־ציון לארץ־ישראל, כדי להמליץ על אופן התמיכה של החובבים בפתח־תקוה, יסוד־המעלה וגדרה, שלא היו בחסותו של רוטשילד. כתוצאה מן הביקור נקבעה התמיכה במושבות, ואברהם מויאל מיפו נתמנה עושה־דברם של חובבי־ציון בארץ. ויסוצקי תרם מהונו למפעלי תרבות וצדקה לאומיים ומעזבנו הופרש כסף להקמת הטכניון בחיפה. ספרו ‘קבוצת מכתבים’ ( ווארשה תרנ"ח) נסב בעיקר על שליחותו לארץ־ישראל.

זימל זיגיזמונד (1843–1893) – יליד נוימארק. סוחר בברלין. איש כי“ח ופעיל בענייני־ציבור יהודיים בגרמניה. אף כי לא השתתף בוועידת קאטוביץ (1884) נבחר בה כאחר משמונה־עשר חברי הוועד המרכזי של חובבי־ציון. בהתאם להחלטת הוועידה להעביר את מרכז התנועה למערב־אירופה, ניסה זימל לגייס אישים יהודים־גרמנים לפעולה, ומשלא הצליח היה מוכן ליטול על עצמו את התפקיד, אך חובבי ציון ברוסיה סבורים היו שאינו מתאים לכך. נפגש עם רוטשילד בהזדמנות ביקורו בפאריס במארס 1885, לייצג את חובבי־ציון ביובל העשרים וחמישה של כי”ח ושכנעו לשלוח לזכרון־יעקב שישה צעירים, שנבחרו על ידי חובבי־ציון להשתלמות בחקלאות לשם הדרכה במושבות אחד מן השישה היה יצחק אפשטיין, המחנך והבלשן. זימל היה סגן־נשיא מיסדר ‘בני ברית’ בברלין ויצא לקהיר ב־1887 לחנוך שם לשכה של המיסדר. בהזדמנות זו ביקר בארץ, נקלע לראשון־לציון בעיצומה של התמרדות אלימה־כמעט נגד י' אוסוביצקי, פקיד הבארון, שגדרתים היו מעורבים בה, ומשום כך לא המליץ על סיוע לגדרה כפי שהיה בדעתו לעשות קודם לכן.

חנקין יהושע (1864–1945) – יליד קרמנצ’וג. בנו של י“ל חאנקין, מעשרת מייסדי ראשון־לציון. חניך גמנסיה ברוסיה. ב־1886 התנחל בגדרה לפי צו הוועד הפועל, בראשותו של הירש ובניגוד לרצון המתיישבים עזב את המושבה כנראה ב־1887 ובה בשנה נשא לאשה את אולגה בלקינד, אחותו הבכירה של י' בלקינד שהשתייכה ברוסיה לביל”ו. ב־1890 רכש חנקין את אדמות רחובות וחדרה. ב־1909 החל ברכישת עמק–יזרעאל ( הרכישה הושלמה בהדרגה אחרי מלחמת־העולם הראשונה). משהצטרפה תורכיה למלחמת־העולם הראשונה הוגלה לתורכיה. משנת 1932 ניהל את ‘הכשרת הישוב’ והרבה ברכישות קרקע. שיעור רכישותיו הכולל עלה על 600,000 דונם.

חנקין יעקב – בנו הבכור של י"ל חנקין, מעשרת מייסדי ראשון־לציון, ואחיו של י' חנקין. ויסוצקי סידרו כמתיישב בגדרה והוא כבר בעל משפחה ב־1890 מכר את נחלתו והיגר לאוסטרליה.

חזנוב יעקב שלמה (1861–1922) – ביל“ויי. יליד זרוביץ. פלך מוהליב. תלמיד־ישיבה ועילוי. עלה ארצה ב־1883. בדרכו התעכב כשנה באיזמיר לצבור שם כסף בעבודה, שלא להגיע בידיים ריקות ארצה. הצטרף לביל”ויים שפרשו מראשון־לציון. נמנה עם תשעת הביל“ויים מייסדי גדרה וישב במושבה זו כל ימיו. ב־1906 השתתף עם צבי הורביץ במשלחת לאל־עריש בראשותו של דייויס טריטש, העסקן הציוני מגרמניה. נשא לאשה את חיה פייגה, אחותו של י”ל ליס. בנו־יחידו, אגרונום. ישב בסוף ימיו בנחלת אביו.

חיסין חיים איסר [יפים חישין] (1865–1932) – ביל“ויי, יליד מיר, פלך מינסק. כתלמיד הכיתה השביעית בגימנסיה במוסקבה היה ממייסדי אגודה להתיישבות בארץ־ישראל ב־1882 שהצטרפה לביל”ו. עלה ארצה עם עוד חמישה מחברי האגודה, בתוכם אשתו לעתיד, הביל“ויית פאניה פריזר, ב־21 באוגוסט 1882. עבד עם הבילו”ויים במקוה־ישראל, התנחל אתם בראשון־לציון וישב במושבה זו עד 1885. באותה שנה הסתכסך עם פקיד המושבה אוסובצקי ועבר עם אשתו לגדרה., לאחר ששהה תקופה קצרה ברוסיה. ב־1887 עזב לרוסיה, נעשה רוקח ואחר־כך השתלם ברפואה בברן. ביקר בארץ־ישראל פעמיים (1891 – כשליח הירחון “ווסכור” לסיקור הנעשה בארץ, וב־ 1893 – מתוך מגמה להתנחל). הצטרף לתנועה הציונית ונמנה עם מייסדי הפראקציה הדימוקראטית. עלה ארצה לצמיתות ב־1905 כראש הוועד הפועל של חובי־ציון ביפו. שימש בתפקידו עד 1919. בתקופת כהונתו הקימו חובבי־ציון את עין־גנים, באר־יעקב ונחלת־יהודה. נמנה עם מייסדי תל־אביב. חיבר את ‘מיומן אחד הבילו"ויים’ ( פתח־תקוה תשכ"ז 2) ו’המסע לארץ היעודה' (הופיע בהמשכים ב“ווסכוד” החודשי לשנים 1891–1897).

טיומקין ולאדימיר [זאב] (1861–1927) – יליד יליסאבייטגראד. מהנדס חובב־ציון מאז פרעות 1881–1882, השתתף במשלחת חובבי־ציון לארץ־ישראל ב־1890, ונתמנה באותה שנה כראש הוועד הפועל שלהם ביפו. בראשותו פתח הוועד בתנופה גדולה: פעל לביססה של גדרה; הושיט עזרה לוואדי חאנין (נס־ציונה) ופתח־תקוה, שבאותה תקופה מנע ממנה רוטשילד את תמיכתו; עם ביטול איסור העלייה הפעיל פיקוח על רכישת קרקעות שנעשתה אז בקנה־מידה גדול. עם זה נסחף גם הוועד הפועל בבולמוס הרכישות, קיבל מקדמות לקניית אדמה, וכאשר נסגרו שערי הארץ ביולי 1891 ורוב עיסקות הרכישה בוטלו, לא יכול היה הוועד הפועל להחזיר את המקדמות ועמד לפני פשיטת־רגל. אז עזב טיומקין את הארץ לבלי שוב. כיהן כרב מטעם הממשלה ביליסאבייטגראד. הצטרף לתנועה הציונית מראשיתה, והיה חבר הוועד הפועל הגדול ומורשה גליל יליסאבייטגראד. מראשי המתנגדים לתוכנית אוגאנדה. ב־1920 עזב את רוסיה, ערך את ה“ראזסוויט”, הצטרף למפלגה הרביזיוניסטית עם היווסדה ב ־1925 ונתמנה כנשיאה ב־1927.

לובמאן מרדכי (1857–1895) – יליד גוריגורקי, פלך מוהליב. מודד קרקעות. עלה ארצה מחארקוב ב־1884 ושימש מודד במושבות הבארון. חובבי־ציון הועידו לו נחלה בגדרה ואחר כך בפתח־תקוה, אך הוא התנחל בראשון־לציון. שימש שם מנהל בית־הספר ואחר כך נתמנה כמפקח על בתי־הספר של רוטשילד בדרום. ב־1891 ייסד ארגון מורים שהיווה גרעין להסתדרות המורים.

ליבוביץ־אריאל דב– ראה עליו בסוף המבוא לספר.

ליליינבלום משה לייב (1843–1910) – יליד קייראן, פלך קובנה. חניך בית־המדרש, סופר ופובליציסט עברי, מן הראשונים לחובבי־ציון ברוסיה אחרי פרעות 1881. הניע את פינסקר לעשות לאיחוד כוחות חובבי־ציון למען פעולה התיישבותית בארץ־ישראל, איחוד שהתגשם בוועידת קאטוביץ (1884). בוועידה זו נבחר ליליינבלום כמזכיר חובבי־ציון, ובתפקיד זה שימש עד לשנת 1890 וריכז בידיו את כל פעולות חובבי־ציון. ב־1890, עם מתן הליגאליזאציה לתנועה שנקראה מעתה ‘החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובפלשתינא’ נתמנה כסופר ועד החברה, תפקיד שמילא עד למותו. הצטרף לתנועה הציונית ונמנה עם המתנגדים לתכנית אוגאנדה. ספרו ‘דרך לעבור גולים’ ( ווארשה תרנ"ט) מגולל את פעולות חובבי־ציון בשנים 1882–1890.

ליס יוסף לייב (1859–1941) ביל“ויי יליד סיניאווקה, פלך מינסק. עלה ארצה ממינסק ב־29 בינואר 1884 יחד עם ש”ז צוקרמן ועוד שני ביל“ויים. הצטרף לביל”ויים שפרשו מראשון־לציון. נמנה עם תשעת הביל“ויים, מיסדי גדרה, והקים בה משפחה. עזב את המושבה ב־1902 בתקופת המשבר שפקד את היישוב החקלאי עם העברת מושבות רוטשילד ליק”א, והיגר לארצות־הברית.

מאירסון אמיל (1859–1933) – יליד לובלין. פילוסוף וכימאי צרפתי. מראשי יק"א בפאריס למן שנת 1898 ומנהלה בשנים 1900–1923. עם העברת מושבות רוטשילד לחברה קיבל על עצמו את הנהלתן, וכדי לעמוד על מצבן ביקר בארץ ב־1900 וחזר ביקר בה ב־1905. התמורה הגדולה בדרך הנהלת המושבות וכלכלתן התחוללה לפי תוכניתו.

מוהילבסקי מנחם מנדל – ביל“ויי. יליד פולטאבה. עלה ארצה בראשית 1884. נמנה עם תשעת הביל”ויים מיסדי גדרה. עזב את המושבה ב־25 באוגוסט 1885 וחזר לרוסיה.

מוהילנסקי יעקב (1864–1891?) – ביל“ויי, יליד מינסק. למד בישיבה ובבית־ספר ריאלי. עלה ממינסק ב־6 בנובמבר 1883. הצטרף לביל”ויים שפרשו מראשון־לציון וחזרו לעבוד במקוה־ישראל. אחרי הפיטורין ממקוה־ישראל עבר לירושלים, ל“ישיבת החרש והמסגר”, אך בעצם נשלח על־ידי הנהגת ביל“ו ללמוד בישיבה כדי להכשיר עצמנו לרב המבין לרוח הזמן. נמנה עם תשעת הביל”ויים מיסדי גדרה. היה פעיל בין המתנגדים לפקידותו של רוטשילד בראשון ־לציון ב־1886 ובה בשנה יצא לרוסיה להתרפא ממחלת־נפש. ב־1887 חזר והתנחל בגדרה ברשותו של פינסקר, אך בניגוד לרצונו של ש' הירש, מנהל מקוה־ישראל, שפסל אותו משום חלקו במרידה בראשון־לציון. בלחצו של הירש, שהתנה את עזרתו להסדיר את הבעלות על הקרקע בגדרה בסילוקו של מוהילנסקי, עזב האחרון את המושבה מרצונו זמן־מה עשה בירושלים. אחר־כך היגר לארצות־הברית. ולפי השמועה נפטר שם בבית חולי־נפש.

מוהליבר, הרב שמואל (1824–1898) יליד גלובקה פלך וילנה. מ־1860 רב בסובלאקי, מ־1868 – בראדום ומ־1883 בביאליסטוק. תמך ביישוב ארץ־ישראל עוד לפני פרעות 1881–1882. נפגש עם רוטשילד ( א' סוכות תרמ"ג – 28 בספטמבר 1882) והצליח להשיג ממנו הסכמה להקים מושבה בארץ־ישראל, ובכך היה הראשון שהטה את הבארון לפעולה בארץ. מושבה זו הייתה עקרון (אדמתה נקנתה בסוף 1883 ומתיישביה – חקלאים מכפר ליד רוז’ינוי). מוהליבר גם השפיע על יהודים מסיאליסטוק להתנחל בפתח־תקוה. מוועידת קטוביץ (1884) נמנה עם ראשי חובבי־ציון, ובוועידת וילנה (1889) הצליח להשיג לדתיים רוב בתנועה. אז נבחר כאחד משלושת הגבאים הפועלים, ולמעשה ריכז בידיו את עיקר הכוח עד לליגאליזאציה של חובבי־ציון להסדיר בה את ענייני החובבים. ב־1893 יזם את הקמת המזרח"י (מרכז רוחני), ששם לו למטרה לפתח את הרוח הדתית בפעולה למען ארץ ישראל. הצטרף לתנועה הציונית.

מויאל אברהם (1840–1885) – נולד בחיפה למשפחת סוחרים ספרדית עשירה ממארוקו. היה סוחר אמיד, מעורב עם השלטונות. סייע ברכישת אדמתה של עקרון. באמצע 1885 נתמנה על ידי ויסוצקי כבא־כוח חובבי־ציון בארץ־ישראל. בתפקיד זה, שמילא אותו חודשים אחדים בלבד עד למותו בדצמבר אותה שנה, נתגלה כאדם שהבין את חשיבותו של מפעל ההתיישבות וכבעל כושר לקדמו. הוא הוציא את פתח־תקווה ממצוקתה וקידם מעט את ענייני גדרה. התחלות שעשה למען יסוד־המעלה לא הספיק להשלים.

סאלפנדי, ד"ר אדולף [יעקב אריה] (1837–1914) – יליד ואג־נוישאאדט סלובאקיה. רב בדירקהיים שבבאוואריה. ריכז בידיו תרומות לצדקה שאותן הפנה החל מ־ 1887 לישוב הישן והחדש בארץ־ישראל. את פרטי התרומות וכן כתבות על הנעשה בארץ היה מביא בעלונו ‘רשימת התרומות’,שהופיע בשנים 1877–1912 ופורסם רוב הזמן כנספח לעיתונים יהודיים בגרמניה.

סברדלוב אליהו (1854–1932) – בילו“ויי, יליד פולטאבה. עלה בי”ט תמוז תרמ“ב (6 ביולי 1882), בקבוצת ארבעה־עשר הביל”ויים הראשונים לעליה. עבד עם חבריו במקוה־ישראל. בספטמבר 1882 יצא עם ב' פוקס ועוד ארבעה ביל“ויים לאלכסנדריה שבמצרים לחפש שם עבודה, ולהמתין להתפתחות העניינים נוכח ביקורו של ק. נטר בארץ. משם המשיך לרוסיה. חזר ארצה ב־11 במארס 1884, נמנה עם תשעת הביל”ויים מיסדי גדרה וישב בה כל ימיו. נשא לאשה את חסיה מאלכין מרוסיה. משבעת ילדיו קיימו שלושה את נחלתו אחריו.

סולומיאק אברהם (1863–1943) – ביל"וויי. יליד סוונציאן, פלך ווילנה. חניך הסמינר למורים בעירו. עלה ב־1885 והצטרף לגדרה. עזב את המושבה כנראה ב־1889, נתמנה כמתורגמן ומזכיר בקונסוליה הרוסית הכללית בירושלים וכמנהל הדואר הרוסי. ב־1905 נעשה מפקח על שרותי הדואר הרוסי בערי המזרח. את תקופת מלחמת־העולם הראשונה עשה במצרים, ובשובו שימש מפקח הדואר בדרום הארץ מטעם ממשלת המאנדאט. עסק בענייני ציבור; נמנה בין היתר עם מייסדי הגמנסיה בירושלים. מ־1924 כיהן כיושב־ראש הוועד המקומי של הקרן הקיימת בירושלים. היה חבר המפלגה הרביזיוניסטית.

פאפירמייסטר ברוך (1840–1925) –יליד טוקום, לטאביה. אדריכל־מהנדס. התיישב בראשון־לציון כאיכר עצמאי בתרמ"ה (1885/1884) בשנים 1903–1910 שימש ראש הוועד של המושבה. תיכנן את בניין בית־הכנסת שלה ואת בית הממשלה ביפו. סייע לאנשי גדרה במאמציהם לייצר קוניאק. בסוף ימיו היגר לארצות־הברית בעקבות בניו.

פוקס בנימין (1861–1933) – ביל“ווי. יליד חרסון. עלה מחרסון בי”ט בתמוז תרמ“ב־6 ביולי 1882, בקבוצת ארבעה־עשר הביל”ויים הראשונים לעלייה. עבד עם חבריו במקוה־ישראל. בספטמבר 1882 יצא עם א' סברדלוב ועוד ארבעה ביל“ויים לאלכסנדריה שבמצרים לחפש שם עבודה. חזר בתחילת 1883 לראשון־לציון, ואחר־כך פרש עם קבוצת הביל”ויים שחזרה לעבוד במקוה ־ישראל. נמנה עם תשעת הביל"ויים, מיסדי גדרה, שבה ישב עד למותו. נשא לאשה את מינצה ניימאן, בת למתיישב מעקרון. שניים מששת ילדיו קיימו את נחלתו אחריו.

פיינברג ישראל (1865–1911) – אחיו הצעיר של יוסף פיינברג – מעשרת מייסדי ראשון־לציון, שהשיכ את תמיכתו של רוטשילד למושבתו בסוף 1882. ישראל הצטרף למושבה זמן קצר אחרי שנוסדה. ב־1885 נשא לאשה את הביל“ויית פאניה בלקינד, אחותו של ישראל. באותה שנה הושיב ויסוצקי את בני הזוג בגדרה. ב־1890 מכרה המשפחה את נחלתה ועזבה את המקום. ב־1891 נמנה פיינברג עם ראשוני חדרה, כמנהל מטע האקליפטוס שם. המשפחה נדדה בערי הארץ שנים אחדות וב־1908 התנחלה סופית בחדרה. פיינברג שימש ראש הוועד של המושבה. בנם של ישראל ופאניה היה אבשלום פיינברג, איש ניל”י.

פינס יחיאל מיכל (1843–1913) – יליד רוז’ינוי פלך גרודנה. קיבל חינוך מסורתי מעמיק ורכש השכלה כללית בכוחות עצמו. התפרסם במאמריו שהופיעו בעיתונות העברית ושחלק מהם קיבץ בספרו ‘ילדי רוחי’ (א־ב, מגנצה תרל"ב) שבו טען לתיקון אורח החיים היהודי ולהבראה על־ידי עבודת־אדמה. כיהודי דתי התנגד לתיקונים בדת. ב־1878 עלה ארצה כנציגה של ‘קרן מזכרת משה מונטיפיורי’ הלונדונית. הוא שיתף פעולה עם מקימי פתח־תקוה. יחד עם א' בן־יהודה ואחרים ייסד בירושלים את חברת ‘תחית ישראל’ לרכישת קרקעות והרחבת האוכלוסיה וכן להפצת המלאכה והעברית. החברה לא הגשימה מאומה מתכניותיה הגדולות, אך בחסותה ארגן פינס קבוצת ביל“ויים בשם 'שיבת החרש והמסגר– שה”ו' ללמד את הצעירים מלאכה, כדי שיפתחוה אחר כך בערי הארץ. הקבוצה התפזרה אחרי שנתיים ללא תוצאות. ב־1884 רכש פינס למען הביל“ויים את אדמת קאטרה, היא גדרה. בשנים 1888–1890 שימש מטעם חובבי־ציון ברוסיה משגיח דתי על גדרה, ולמעשה פעל כמנהלה לכל דבר. בשנים 1890–1892 נתמנה יחד עם י”א בן־טובים כעוזר לו' טיומקין בוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו. כאשר עזב טיומקין את הארץ בגלל המשבר שפקד את הוועד הפועל עם ביטול רכישות קרקע רבות בעקבות חידוש איסור העליה, לא הצליחו פינס ובן־טובים להתמודד עם המצב שנוצר והם פוטרו ב־1892. אחרי פיטוריו פנה פינס ליישוב הישן וניהל מאבק נגד אגודת ‘בני משה’ וראשה אחד־העם שהסבו בפיטורים ונגד ביה"ס של חובבי־ציון ביפו שנוסד בהשראתם ב־1892. פינס שימש גבאי במוסדות של היישוב הישן ולימד בסמינר של ‘עזרה’ ובבית הספר למל בירושלים. נמנה עם מקימי ספריה בעיר שהיוותה התחלה לספריה הלאומית.

פינסקר ליאון [יהודה לייב] (1821–1891) – יליד טומאשוב, פלך חלם. רופא. היה מחסידי התקרבות היהודים לרוסים כדרך לשיפור מצבם, אך נוכח פרעות 1881–1882 חלה בו תמורה ובחוברתו ‘אבטואמאנציפאציה’ (ספטמבר 1882) פיתח את הרעיון, כי היהודים יזכו למעמד שווה בין העמים אם יתרכזו בטריטוריה משלהם,שתתנהל לפי יסודות כלכליים בריאים שהחשוב בהם הוא החקלאות. פינסקר לא קבע את מקומה של טריטוריה זו. ב־1883 נתן ידו לחובבי־ציון ועם כמה מראשי התנועה, ביניהם לילנבלום, נקט צעדים שהביאו לוועידת קאטוביץ (1884) ואשר בה הוחלט לרכז את פעולות חובבי־ציון למען מושבות יהודיות בארץ־ישרל. מאז ועד 1889 עמד בראש החובבים וקשר קשרים עם רוטשילד. ב־1889 התפטר מתפקידו, בעיקר משום שנכשלו המאמצים להשיג ליגאליזאציה לתנועה. עם מתן הליגאליזאציה לחובבי־ציון ב־1890, שנעשו עתה ל’חברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובפלשתינא' נבחר פינסקר לעמוד בראשם והוא נענה, אך־על־פי שבא לכלל הכרה שארץ־ישראל עשויה אולי לשמש מרכז רוחני ליהדות אך לא מרכז מדיני, ולשם כך יש למצוא טריטוריה אחרת. מתוך 16,000 רובל שהוריש לצרכי ציבור הקצה רק 2000 לחובבי־ציון.

פרומקין אריה ליב (1845–1916) – נולד בקלם, פלך קובנה. רב באליקסוט. לאחר פרעות 1881–1882 יצא לגרמניה להשיג תמיכה להקמת מושבה בארץ־ישראל לחמישים משפחות. עלה בידו לגייס 10,000 מארק מאת אמיל לאחמאן, בעל הון יהודי בברלין, ועוד 2,400 פראנק מכספי תרומות שריכזו בידיהם ד“ר עזריאל הילדסהיימר וד”ר מאיר להמאן, עורך העיתון הדתי ‘איזראליט’. בכסף זה רכש פרומקין קרקע בפתח־תקווה, ועליה הקים אחוזה שניהלה בשם הבעלים התורמים. במרוצת השנים הסתכסך עם לאחמאן, ובשנים 1894–1910 עסק בסחר היין בלונדון. ב־1910 חזר ארצה, ואת סוף ימיו עשה בפתח־תקוה. בין ספריו – ‘ספר אבן שמואל–כולל תולדות חכמי ירושלים’ (ווילנה תרל“ד – א'; ירושלים תרפ”ח–תרפ"ט, ב’–ג').

צוקרמן שלמה זלמן (1861–1927) – ביל“ויי. יליד סמורגון, פלך וילנה. חניך ישיבה ובית־ספר ריאלי. עלה ממינסק יחד עם י”ל ליס ועוד שני ביל“ויים ב־29 בינואר 1884. הצטרף לקבוצת הביל”ויים שפרשה מראשון־לציון. עבד במקוה־ישראל אחרי פיטורי הביל“ויים, בחציבת אבנים למצבתו של נטר. נמנה עם תשעת מייסדי גדרה. בראשיתה של המושבה שימש מזכירה. ב־1905–1906 שהה עם ד' לייבוביץ־אריאל בארצות הברית, שם ניסו השניים להקים חברת־ שיווק עצמאית ליינות גדרה ומושבות אחרות. ישב במושבה עד למותו. נשא לאשה את רבקה, בתו של לייב חאנקין, מעשרת מייסדי ראשון־לציון. אחד מחמשת בניו קיים את נחלתו אחריו. ברצפת מרתף ביתו היה קבור צרור של כ־450 תעודות על ביל”ו וגדרה, שנחשף על ידי בנו עשהאל ב־1936 ונמסר למכון לחקר הציונות על שם חים וייצמן באוניברסיטת תל אביב ב ־1971.

רוקח אליעזר (1854–1914) – יליד ירושלים וחניך ישיבותיה וישיבות צפת. מצעירותו פעל לפנייה לחקלאות של ילידי הארץ וטען לשינוי סדרי החלוקה, דבר שקומם נגדו את אנשי היישוב הישן. ב־1880 יצא לרומניה לגייס כספים למען המושבה גיא־אוני, שקמה ב־1878 ליד צפת, בכך לא הצליח, אך הוא פעל רבות להתפתחות תנועת חובבי־ציון ברומניה. ב־1885 צרפהו אליו ויסוצקי כמזכיר בשליחותו לארץ־ישראל. רוקח נשאר בארץ כמזכירו של א' מויאל ואחר כך – כמזכיר הוועד הפועל ביפו, בראשותו של ש' הירש (1886–1887). פוטר ממשרתו ב־1887 על תמיכתו במתמרדי ראשון־לציון בפקיד הבארון. ניהל מערכה ממושכת וחריפה מעל דפי העיתונות העברית נגד הפקידות במושבות, בתרמ"ט ( 1889/1888 ) הפנה את עטו נגד המקילים בעניין השמיטה באותה שנה. ב־1897 עזב את הארץ.

שטאמפפר יהושע ( 1852–1908) – יליד שטיינאמאנגר שבהונגריה, קיבל חינוך תורני וכללי. עלה לירושלים ברגל ב־1869. ייסד יחד עם ד' גוטמאן, י"מ סלומון ואחרים את פתח־תקוה ב־1878, ונמנה עם מקימיה מחדש ב־1883. עשה פעמיים בשליחות המושבה, באירופה ובאמריקה, לגייס כספים. יחד עם גוטמאן ייצג את פתח־תקוה בוועד הפועל של חובבי־ציון בראשותו של ש' הירש ( 1886–1887 ) שימש שנים רבות ראש הוועד של פתח־תקוה.

שטיין, ד"ר מארק [מנחם] – ביל“ויי. יליד ביאליסטוק. סיים רפואה בלייפציג. עלה ארצה ב־1883. הצטרף לביל”ויים שפרשו מראשון־לציון ועבדו במקוה־ישראל. נתמנה לרופא מטעם רוטשילד בראשון־לציון ובעקרון, ואחר כך גם בפתח־תקוה. ב־1857 פוטר ממשרתו, כי נחשד בשיתוף־פעולה עם מתמרדי ראשון־לציון בפקיד מטעם הבארון. עסק ברפואה בזמנים שונים בחברון, ירושלים, פתח־תקוה ולבסוף ביפו, שבה גם כיהן כרופא בית־החולים. היה פעיל בחיים הציבוריים, ובראשית שנות התשעים נתמנה ביפו כראש אגודת ‘בני משה’. גם כאשר נוסדה תל־אביב המשיך לשרת במקצועו ביפו, במלחמת־העולם הראשונה גויס לצבא התורכי ומת בשרותו הצבאי מטיפוס־הבהרות.

שייד אלי [אליהו] (1841–1922) – יליד האגנאו שבאלזאס. ניהל מפעלים פילאנטרופיים יהודיים בפאריס. בספטמבר 1883 נתמנה על יד רוטשילד כמפקח על מושבותיו בארץ־ישראל, והוא החל את תפקידו בהסדר חסות הבארון על זכרון־יעקב וראש־פינה. בזכרון־יעקב ישב חודשיים והניח יסוד לארגון המושבה, שייד היה מבקר בארץ פעמיים בשנה בערך, ולפיו התנהלו המושבות על־ידי פקידים שרבים מהם מינה הוא עצמו. לא מעט מן השחיתות שבמשטר הפקידות נזקף על חשבונו. כנגד זה הצליח להשיג הקלות אצל השלטונות, כגון רשיונות־בנייה במושבות ב־1888. עם העברת מושבותיו של רוטשילד להנהלתה של יק"א פרש מתפקידו.

שמעוני [סימאנוביץ] יוסף (1851–?) – יליד פולטאבה, אגודת חובבי־ציון שם, שרכשה שתי חלקות בגדרה, תבעה לתת לו נחלה במושבה וּויסוצקי מילא תביעה זו. לימים נעשה קצב המושבה. בתקופת המצוקה שנשתררה בעקבות העברת מושבותיו של רוטשילד ליק"א, היגר ב־1900 לצרפת ועקבותיו נעלמו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48153 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!