הרצון להעלות כמה קוים לדמותה של בתיה לנצט נובע במידת מה מתוך צורך פנימי. כל אימת שמזדמן לי לראות אחת מהופעותיה בתיאטרון או לשמוע את קולה ברדיו, הנני מתרשם עמוקות, מתעורר בי איזה אי־שקט נעים. יש לכך קשר־מה עם הסימפטיה שלי לשחקנים מטפוס מסוים.

שונות הן אמות־המדה הנקוטות בידינו לגבי היצירה. יש שניתוח אוביקטיבי הוא המביאנו אל החויה האסתטית, אך לא פעם יקרה, כי גם ההנאה שאנו מפיקים מחויה אי־ראציונלית, שמקורה בהתרשמות מסוימת, היא המביאתנו לכלל נתוח עניני.

ברגע שחשים אנו בנפשנו את ה“הלם” האסתטי של ההתרשמות, כשמופעלים בנו גורמי התגובה האינטואיטיבית, מיד מתבהר לנו גם ה“מדוע”.

ההנאה מחויה אמנותית נקלטת באורח כה ישר, בלתי־אמצעי, שכמוה כאור השמש, כצחות האויר, כניחוח היער.

הנה כי כן שמעתי באחד ממשדרי הבוקר של הרדיו את קולה של בתיה לנצט, בעת שהשתתפה ב“עד אור הבוקר” של משה שמיר – בתפקיד עדנה.

רושם חויה זאת הוא שהפעיל בי את הרצון, את הצורך, לנסות ולרשום כמה קוים לדמותה של שחקנית זו.

*

לתיאטרון הישראלי עדיין אין מסורת עתיקת־יומין, כדרך שיכולים להתפאר בה תיאטרונים אחרים בעולם. אין לנו גם יכולת לרשום שמות של שחקנים־וירטואוזים. סגנון, הרי זה נסיון של תקופות ממושכות, מאבק על צורה, על דרך בתיאטרון. ואולם יש לתיאטרון הישראלי תרבות־תיאטרון. יש לו כוחות שחקניים, המיצגים את מיטב סגולות־תרבות אלו. ואחת ביניהם היא בתיה לנצט.

*

בתיה לנצט מופיעה בתפקידיה על הבימה במלוא הסמכות של שיעור־קומה שחקני, בחן והדר חיצוני של תכונות־היוצר שבה.

מחוננת היא בחוש של תפיסה דקה מן הדקה וביכולת של עצוב חיצוני מפוכח ורציונלי של טפוסים ודמויות הנמנים עם סוגים פסיכולוגיים וסוציאליים מגוונים ושונים מן הקצה אל הקצה. תכונות־יחוד אלו באות אצלה לכלל בטוי מן הבחינה המשחקית, הודות למזגה ולכוח הדמיון העשיר שלה.

בנוסח משחקה בולטים, הבהירות, קוים וצלילים ישרים ובוטחים, ההגיון הפנימי הבלתי מעורער, הממשי והמתקבל על הדעת שבחומר. בתודעתה הבשלה, בסגולות הטכניות של כשרונה – בהן נעוץ המפתח ליצירתה.

אין בתיה לנצט מרסנת את היצרים, אין היא עוקפת כל אימת שהיא מוצאת להכרחי ולתכליתי – את הקיצוניות שבקונפליקט. אך יודעת היא גם שלא להגדיש את הסאה עת באה התנגשות בין גורמי העלילה, מסוגלת היא גם לפרוט על נימי הרגש הדקות ביותר ברקמתן העדינה, כמו ב“ירמה”; יכולה היא לזעוק בקול ובחרון גדול כמו ב“מלאך האבן”, לא זר לה הפתוס של יצרים חנוקים, בלא להביא את היצירה אל האכסטזה העמוסה אינטלקטואליות מופרזת.

היא אומרת כולה יחס רציני אל התיאטרון. נראית היא כמחמירה עם עצמה, נוהגת משמעת יוצרת. שולטת היא במוטיב ונתונה לשליטתן של האידיאה והמגמה שבמוטיב.

מורגש אצלה שווי המשקל הנפשי – אף ברגעים של התרגשות מכסימלית. אף אז בולט אצלה לעין חוש הפרופורציה והמדה הנכונה.

נשימתה השחקנית אינה זרה לרומנטיקה, אם אין מתכונים לרפיסות רומנטית סנטימנטלית. שהרי אם משפיעים על הדמות גודש של מצבי־רוח מתחלפים, ממיתים בכך את היצירה. יחסה אל התיאטרון הוא שקבע את דרכה ואת מקומה על הבימה.

בנגוד למהותם של שחקנים אחרים בישראל, אין דרכה של בתיה לנצט לגלות כלפי חוץ את אש החויה הפנימית. דחפיה האמוציונליים, דומה שהם כפופים למרות השליטה העצמית של התודעה השחקנית. היא חיה יותר את עצם המשחק, מאשר את החומר. יש אמני משחק, שמציגים אותם על פי הסטרוקטורה שלהם כיוצרים: “שחקנים קרים” – בולטת אצלם תכונת הנתוח האינטלקטואלי, יסוד הוירטואוזיות שבמשחקם.

לאפיה השחקני של בתיה לנצט קרוב יותר היסוד האימפרוביזטורי אמוציונלי. דהינו מתיחסת היא אל המוטיב הממשי שבטכסט, כאלו היתה זו אימפרוביזציה שלה.

ואולם לשם מה נכפה עליה מין לבוש נוקשה כל כך של כבלי מנוח. פשוט – בתיה לנצט אוהבת את המלה, את צלילי המלה המדוברת, מפיקה הנאה מן הטכסט. אין היא בבחינת מעמידה־פנים, אלא חיה במובהק את ההצגה התיאטרלית.

*

בנימה של התעוררות מספרת בתיה לנצט את ספור חלומה המתמיד על אמנות הבימה, החלום שחי בנפשה למן שחר נעוריה, או למן ילדותה הבשלה. הנה שיר משלה, שכתבה בהיותה בת י"ב שנים:

יש לילות בהם אחלום על אדמה

בהם אספוג הבלם הלוהט של רגבים

ואז אצמא למרחבים ולדממה

– – – ולילדים.

ויש לילות בהם ידעתי סוד גופי,

כולי בערתי אהבה,

ואז נחשף שיר השירים של פריוני

כמו רגבים ואדמה.

אך יש לילות – הם רק שלי בלבד

בהם יבער חשמל בתהום הכאב

ואז אחלום חלום זועה

כמו על קרשים ועל במה,

ועל כאב נצחי בלב.

שני יסודות – אהבה ואמנות, שנהפכו לכוח המניע בחייה.

ואכן, בשורות אלו באות לידי בטוי האהבה כעיקר של חיים, כהלך־נפש, אופטימיות ואמונה, אהבה שיש בכוחה, אומרת היא, לגבור על קשיים, על עיפות, להתעלות על סבך המקריות הכובל את הרגלים.

נתונה היא במבוכה, “מצפונה מציק לה” לגבי היצירה, המגמה – אומרת היא – ביצירה אינה זרה לה, מגמה כהרגשה פנימית וכטעם האידיאלים האנושיים, מטרות; יש סוציאלי, המצמיח כנפי חלום, משלב ומקשר את האינטימי והאינדיבידואלי, עם הכלל הסוציאלי הגדול, עם ההפשטה שבשאיפה, האינטואיטיבי בהקשרו עם השכלי.

מספרת היא פרטים מענינים ביותר, שיש להם שיכות לתהליך הפנימי של התוך האינטימי שביצירה עם האוביקטיבי שבה. כך למשל לווּה תסביכים מסוימים משנות הילדות בתהליך החויה השחקנית של תפקידה ב“מלאך האבן”, יצירה שהזדהתה עמה מתוך יסורים. ולהפך, פרטים אשר החיו בה את כל האמוצית אשר אחדוה, בקשר חזק כל כך עם “ירמה”.

היא ספרה, ושוב העלתה את האמת תוך כדי אימפרוביזציה.

*

על הבימה, כמו גם בחייה שמחוץ לבימה, יש בהליכותיה כדי לעורר רושם רב. עינים גדולות, פקוחות לרוחה, עטורות גבות מודגשות, מבטיה כנים, מעל לעינים מצח גבוה. ארשת פניה אומרת הומור נעים, חומרה, רצינות של ניסיון ואחריות.

שוב חיוך קל ומבטיה אומרים שלוה. לפי הכלל, כי זויות־הפה, פיו של האדם, מגלים את רצונו ואלו עיניו מספרות את אשר השיג – אפשר לקרוא מתוך פניה של בתיה לנצט שאיפה והישגים.

להיות יפה מן הבחינה השחקנית, אין זה תלוי באפור בלבד. הגם, הידיעה להשתמש באפור אינה בגדר חסרון. ואולם דבר שאינו אמתי, אינו יכול להיות יפה.

*

עם תכונותיה הבולטות של בתיה לנצט צריך למנות במיוחד את נקודת־הדגש השחקנית שלה – אמצעיה הקוליים, הקובעים במדה רבה את ההצלחה הבימתית.

קולה עמוק, לירי בצלילו, גמיש, מאפשר לה גוון הלכי־הרוח ומצבי הנפש של דמויות־גבורותיה. ההגוי ואורח־הדבור המוסיקלי שלה משפיעים בצלילותם, גורמים הנאה ואפשר להבחין בקולה נימה קלה של חושניות דקה מן הדקה.

תרבות־הדבור, חן המלה, כרוכים אצלה בפולחן המלה, בדרך־ארץ כלפי הטכסט. אפשר לומר בבטחון, שלא זר לה “פירוש המלות”, ואף לא “בין השיטין” שבטכסט. על כן כל כך קל לה המעבר, בכוח הצליל וההדגשה, לאינטרפרטציה של הרעיון והבעיה.

מעצבת היא טפוס, צביון, סביבה – גם בעזרת הצליל, צליל במובנו הרחב יותר – האוירה.

יש מומנט באחת מיצירותיה כעדנה ב“עד אור הבוקר” למשה שמיר, בתמונה שבה היא מסרבת סופית לקבל את החבילה שנשלחה לה מן הקבוץ. היא קותה לשמוע פריסת־שלום, איזו מלה חמה מכספי, שהיא אוהבת אותו. בתגובתה, הנמשכת כהרף־עין בלבד, שומעים אנו חרון, אכזבה, כאב, צער. היא מביעה כל זה בצליל אחד הנחנק בתוך זרם של דמעות. תמונה קצרה אחת – וכמה גדולה ועמוקה החויה הדרמתית, כמה אוירה יש בה.

אנו רואים אותה גם עליזה, מתבדחת, שובבנית ושופעת הומור בריא, שנינות ואירוניה. מפיקה היא את הנימה הלירית שבאמרה, מסוגלת לרון את האלגיה שבה, את העצבות והמלנכוליה.

הנה היא ירמה מאת פ.ג. לורקה, שבתפקידה היא ממלאה את כל העלילה. בקוים העדינים ביותר משרטטת היא את האשה האוהבת, שרה את הגעגועים לאמהות, אין בנימת קולה אף צל של יאוש פרימיטיבי, או של חרון. עושה היא רושם, כאלו בקשה להתנצל לפני הטבע עצמו, על שהיא עקרה. נשימתה הלוהטת ספוגה תפילה בלחש מתוך בכי, אך דמעה אינה נגרת.

ירמה היא אולי אחת היצירות האמוציונליות ביותר של בתיה לנצט.

או ב“הוא הלך בשדות” למשה שמיר, כשהיא מופיעה יחד עם חנה מרון. לנצט מעניקה בלי ספק לדמות זו יותר משהיא נוטלת ממנה כמוטיב. אפיזודה הופכת היא לאופי. היא מתמזגת לשלמות אחת עם רותקה שלה, בהראותה את שתי הפנים של אפיה, את תשוקותיה ורגשותיה, את חרדת האם, קנאה וצער של אשה. בעדינות ובטקט מאחדת היא את מורת־הרוח הפנימית שבנפשה, עם תודעת החובה. היא עושה כל מה שנדרש מכל אדם הגון ביחסה אל מיקה, אשר כל הימים לא נתעורר בלבה רגש חם אליה.

ב“בגלל חגורה” להלוי, בתור אנטיופא, קורנת היא ממש הוד והדר של “שר מלחמה”, השואף בכל לב לנחול תבוסה מהירה ככל האפשר ולפול בשבי לתוך זרועות אויבה הרקולס.

באיזו זריזות ומהירות חולשת היא על אמנות הדבור, משלבת היא שנינות פקחית יחד עם צחוק רב וצלול. מתקבל הרושם, כאלו הדבור נתמזג אי אן עם נימי נבל מתנגנות. כך נחרתה בזכרוני הדמות התמירה, לבושת הגלימה הצחורה.

ב“מלאך האבן” לתומס וולף אנו רואים אותה בתפקיד עליזה, האשה הנרדפת על־ידי אימפולסים גרויים לאין ספור, המתגלים בנשמתה השסועה של דמות השרויה בסביבה של סבך משפחתי. על שכמה מוטלת החובה לקיים איך שהוא את התוהו־ובוהו המשפחתי ולהשתלט עליו. בתיה לנצט בתפקיד של “עשרה תפקידים”, מאחדת בקרבה ומיצגת את כל הרסיסים והנגודים של כל סוגי מזג הללו: האשה העדינה, האם הטובה והדואגת, ראש־משפחה מחמירה, אשת־עסקים מנוסה. היא אצה רצה, רדופה על צואר, זועמת וזועפת, אך לצער וכאב אין זמן. – הרהרתי בלבי, כי אין זו אותה לנצט, – נעלם הנשי שבה, היצרי; נצבת לפנינו אשה עמלנית העובדת בפרך, אם אכולת דאגות וחרושת קמטים, הנושאת בעול הבית, – ואף־על־פי־כן, אותה לנצט, אותה הצלחה.

לא בכל הסיטואציות התמזגו אורגנית האלמנטים הנפרדים של תפקידי חייה, במומנטים מסוימים לא הגיעה הדמות לבטויה המלאה – למלוא השלימות.

ושוב רואים אנו אותה בהצגה כה נפלאה כמו “נורה” לאיבסן, בתור כריסטינה לינדה. הדמויות האיבסניות הולמות את סגולותיה השחקניות של לנצט, שקרובים לנפשה יותר יסודות הדמיון, צורת הדבור, מאשר האמוציה של החויה הפסיכולוגית הנובעת מן המציאות הממשית. כיצד הגדיר גיאורג ברנדס את דמויות המחזות של איבסן: “איבסן נוטה אל הטרגי, יש בו משהו מלנכולי… לפיכך אוהב הוא לתאר יחסים קשים ומתוחים ומצבים נוראים”. יחד עם זאת קובע הוא, שאיבסן מבקש למצוא צורה לרעיונותיו. דמויותיו של איבסן הן הפשטות, המגלמות תכונות מסוימות של אנשים חיים" וכו' וכו'.

בתיה לנצט בכריסטינה שלה גלמה לא רק את רוח־הזמן של הסיטואציה, אלא גם העלתה את המומנטים של מגמת האידיאה אשר לאיבסן – מדודה ושקולה בתנועותיה, הליכותיה שקטות ומצוינות בשווי־משקל חיצוני – בכל אלה נתן היה לראות את חוסר־המנוחה של החויה הדרמתית.

אנו רואים אותה בתפקידים רבים מאוד, מוצלחים פחות או יותר. אם בתור אלכסנדרה איבנובנה ב“בגנים” לליאונוב, או ב“על עכברים ואנשים” בתורת אשת קרל, בקומדיה כמו “מוריד הגשם”, מגי קטלר ב“האיש שבא לסעוד” בתפקיד המוצלח כרופאה ב“מרפאה לנפש” של יעקב בר־נתן, היא הופיעה ב“מלחמת בני אור”, ב“הטירה”, “לאור הגז”, “קול התור”, “המפקח בא”, “יעקובובסקי והקולונל”, “משרתם של שני אדונים”, “העולם בו אנו חיים” ומחזות רבים אחרים.

*

יש לציין במיוחד אחת מיצירותיה החזקות והמתוכננות יפה של בתיה לנצט, תפקידה בתור גב' קלנדון ב“לעולם אין לדעת” מאת ברנרד שאו.

עד כמה שנטשטשו כבר בזכרון פרטים וסיטואציות שונות, הרי את היצירה קלנדון שמרתי בו בשלמותה. פגישה נדירה של שחקן עם דמות שתעלה כה יפה. קלנדון הנמרצת והחכמה מחוננת בחוש אמצאה ובכוח החלטה מהירה כבזק. היא מנהלת משא ומתן ועושה להטים, יודעת לכלכל את עניניה בחריצות ובקפדנות. לנצט מטביעה את מלוא חותמה בדמות זו, היא ידעה לחדור עד מעמקי מהותה ושחקה אותה במלוא הכנות.

היא זריזה ופעלתנית, כל תנועה והעויה מעידה על ערנות. היא מגלה כושר־המצאה מפליא. קולעת במיוחד במפגש “החוג המצומצם” בבית־המלון. היא יוצרת סיטואציה, מטילה מרות ומכתיבה את הטון בהתאם לתכניתה המחושבת במדוקדק עד לפרטי פרטים.

מורגשת אצלה קורת־רוח עמוקה של שחקן, המוצא את דרכו אל דמותו, על פי כל תכונותיו הפנימיות והחיצוניות.

במרץ רענן ובצורות מחודשות מופיעה היא כאליז ב“האשמים” ליורם מטמור. בתפקיד זה נתנה לה האפשרות של אימפרוביזציה בלתי מרוסנת, שהשתחררה ממסגרות קונבנציונליות מסויימות, מצאה עצמה בתחום של חופש הדמיון – קמה אצלה לתחיה “התאוה האסתטית” והחיתה בקרבה צלילים וגונים חדשים של נימת דבור חננית ושל נועם התנועות.

בתפקידה זה גלתה מעין טרנס מבוטא במשחק, תגובות ורפלכסים של יצרים, שנשתחררו ממסגרות הזמן והמקום. כל זה רצד במשחקה בשלל גונים של סגולות הטכניקה השחקנית שלה. היא מפגינה ומפנקת־מטפחת את גלגולי החיים והסבל של דמותה.

היא מציגה הזיות ומציאות, במשחקה באים לכלל בטוי צלילים של חלום שנמוג, על זכרונות־עבר טרגיים.

לנצט נוקמת את נקמת אליז שלה, היא מעלה בחרונה מין חזון מר כלענה. בבוז מספרת היא על נדודיה ממחנה למחנה, מארץ לארץ, כאשר בכל מקום אנוסה היתה לשלם במחיר קיום נפשה ברגשות מחוללים.

הנאתה היחידה – שהיא רמתה את כולם, שקרה להם, הוליכתם שולל על־ידי העמדת־פנים תחת להעניק להם רגשות אמתיים.

בתערובת של אצילות וערמה מנהלת היא דו־שיח עם גורלה.

בתיה ואליז הבינו אשה את רעותה.

המחזה “שועלים קטנים” משל ל. הלמן חסר נשימה. אין הוא נוגע בשרשי הבעיות הסוציאליות של אותה סביבה בורגנית שבה מתרחשת העלילה של משפחת ספסרי הפיננסים. לפיכך גם אינן מתקבלות על הדעת תכונות־היחוד הפסיכולוגיות של גבורי המחזה, רשעותם, אפילו על־פי ההגיון הפנימי של העלילה.

העלילה מספרת על חוג משפחתי באחת מארצות אמריקה הדרומית, מקום שם חיים בני שכבה מסוימת על חשבון שעבודם של “השחורים”. הכל מתרכז מסביב לאסטרטגיה של אנוכיות ללא גבול, של התחכמות והערמה לגבי הזולת במירוץ הרדיפה אחר הממון.

יש שם גם איזו קרן־אור של רפלכס חיובי, אלא שהיא מטשטשת ומתערפלת מחמת חוסר־הדם הסוציאלי־דרמתי שבעלילה. ההצגה מעיקה בכובדה והיא חסרה כל צביון דרמתי.

בתיה לנצט (רגינה) הציגה בכבוד את דמות־הזועה השפלה, שהיא התגלות המושג “אשה רעה מר ממות”. היצרים השפלים שבה לבשו לעתים צורה של העמדת־פנים מזויפת וערמומית, שבאה לידי בטוי במליצותיה המתקתקות־ארסיות. לעתים בנימה הוולגרית של תאוה לפשוט את עורו של הזולת, כשהיא מהנה את נפשה ביסורי בעלה חולה־הלב, שהיא מביאתו לידי גסיסה.

איזו מדה של שפלות נסתרת שבדמות זו הפיקה בתיה לנצט באמצעות הכוח המצוה של קולה. עם הופעתה על הבימה לכדה בתיה לנצט את עין הצופה ושבתה אותו בקסמי יפיה ועמידתה הנהדרת. הנגוד הבולט יתר על המדה בין יופי, ארשת פנים נעימה ונשיות ענוגה לבין דמות רגינה שבמחזה – העמידו לרגעים בספק את אמתות האופי של דמות זו. היא שחקה באורח מחושב יתר על המדה, התגנדרה ביפיה, שהעמיד בצל את האמת בדבר השפלות הפנימית.

*

בתיה לנצט נמנית עם אותו טפוס של שחקנים, הזקוקים למושג מדויק על הגבור שהם חיבים להעלותו. חיבת היא לדעת מי היא, או אז יודעת היא מה לעשות וכיצד לפעול. אין היא מחוננת בחוש־האינטואיציה הגדול המאפשר להחליף את הידיעה איך לעשות בהרגשה מה לעשות.

אך היא באה בסתירה עם המושג הברור והתודעה בנוגע לתכונות הפסיכוביוגרפיות של הדמות, וכבר היא חדלה לשלוט על אמצעיה, על אפיה האחיד של הדמות.

עובדה זו היא שגרמה במדה רבה לכשלונה בתפקיד של מרי סטוארט. וזאת אף על פי שכמה מתכונותיה הולמות לגמרי את הדמות הזאת.

אך תקפח את הקשר עם הדמות, וכבר בוגדת בה האינטונציה של קולה, היא חורגת ממסגרת הנימה הנעימה כל כך של קולה, עוברת לטון שנועד להחריש את אזלת־היד שלה בתפיסת המומנט. ממילא נפגעת גם האסתטיקה של היסוד הלשוני.

רצוי להפגש עם בתיה לנצט בדרמה ההיסטורית, בדרמה של הוי, בתפקידים שבהם באות אצלה לכלל מבע תכונותיה הלשוניות, חיצוניותה, בד בבד עם ההעמקה הפסיכולוגית.

לבתיה לנצט נחוץ המוטיב, נחוצה ההשראה, אשר תצית בנפשה ביתר שאת את הטרנס המשחקי.