רקע
קארל צ'אפק
היעלמו של השחקן בֶנְדָה
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

בשניים בספטמבר נעלם השחקן בנדה, מאסטרו יאן בנדה, כפי שכינו אותו מאז זינק בבת אחת עד אל מרום השלב העליון בסולם תהילתם של שחקנים. ליתר דיוק, בשניים בספטמבר לא קרה בעצם כלום, מאומה; עוזרת הבית, שהגיעה בתשע בבוקר לכבד את ביתו של בנדה, מצאה מיטה בלתי מסודרת וכל יתר אי הסדר דמוי דיר חזירים, שבדרך כלל הקיף את בנדה, רק המאסטרו לא היה בבית; ומכיון שבכך לא היה שום דבר בלתי רגיל, היא כיבדה את הבית, כהרגלה, מניה וביה, והלכה לדרכה. טוב. אלא שמאז לא נותר מהשחקן בנדה כל זכר.

גברת מרש (כלומר אותה עוזרת בית) לא התפלאה אפילו מכך; שמעו, השחקנים האלה, אלה הם כמו צוענים; מי יודע לאן שוב נסע לשחק או להתהולל. אבל בעשרה בספטמבר התחילו להתרוצץ אנשים שחיפשו אחרי השחקן בנדה; הוא היה אמור להגיע לתיאטרון, שם התחילו החזרות על המלך ליר; כאשר בנדה לא הופיע לחזרה השלישית, ניעור בכל זאת אי שקט מסויים, ומהתיאטרון טילפנו לד"ר גולדברג, ידידו של בנדה, האם הוא יודע מה קרה לבנדה.

דוקטור גולדברג זה היה כירורג, והוא עשה כסף רב ממעיים עוורים; זאת התמחות שכזאת של רופאים יהודיים. מלבד זאת הוא היה אדם רחב גו בעל משקפים מוזהבים רחבים ולב זהב רחב; הוא היה כולו אש ולהבה לאומנות, דירתו היתה מלאה, מהרצפה עד לתקרה, בתמונות וציורים, והוא אהב את בנדה השחקן, שנטר לו בוז ידידותי, ובארשת־של־חסד מסויימת הרשה לו לשלם את הוצאותיו; דבר שלא היה, בינינו לבין עצמנו, עניין של מה בכך. המסכה הטראגית של בנדה ופניו הקורנים של דוקטור גולדברג (ששתה רק מים) – זה היה צירוף בחזקת מקשה אחת בכל ההוללויות והבילויים הפראיים שהיו הסטרא אחרא לתהילתו של השחקן הגדול.

ובכן לדוקטור גולדברג זה טלפנו מהתיאטרון, לאמור מה קורה עם בנדה. הוא ענה שאין לו מושג, אבל הוא ילך לראות; מה שהוא לא אמר היה, שכבר מזה שבוע הוא מחפש אותו בכל מועדוני הלילה ומלונות הפאר, מתוך אי שקט גובר; היתה לו הרגשה עמומה ומדכאה שמשהו קרה לבנדה. אליבא דאמת, זה היה כך: דוקטור גולדברג היה האחרון, ככל שהצליח לברר, שראה את בנדה. באחד מימי סוף אוגוסט הוא ערך אתו מסע טריומף בחוצות פראג הלילית; אבל אחר־כך לא הופיע בנדה בשום פגישה מפגישותיהם הרגילות. אולי הוא חולה, אמר בלבו דוקטור גולדברג לבסוף, ונסע ערב אחד לביתו של בנדה; היה זה באחד בספטמבר. הוא צלצל בדלת; איש לא בא לפתוח, אבל בפנים אפשר היה לשמוע איזו המולה. לפיכך המשיך דוקטור גולדברג להפעיל את הפעמון כמה דקות ארוכות; לפתע נשמעו צעדים והדלת נפתחה; בדלת עמד בנדה לבוש חלוק, ודוקטור גולדברג נבהל ממראהו: כל כך פרא נראה השחקן המהולל, בלוריתו פרועה ודבוקה, זקנו בלתי מגולח שבוע לפחות; הוא נראה מוזנח ומלוכלך. “אה, זה אתה,” אמר בחוסר נימוס, “מה אתה רוצה?”

“ריבונו של עולם, מה קרה אתך?” קרא הדוקטור הנדהם.

“כלום,” רטן בנדה. “אני לא הולך לשום מקום, אתה מבין? ועזוב אותי במנוחה!” וטרק את הדלת לפני אפו של גולדברג.– – למחרת, אם כן, נעלם.

דוקטור גולדברג הביט בדאגה בעד זגוגיות משקפיו העבים. משהו לא בסדר. מאב הבית של בית מגוריו של בנדה נודע לו רק זאת, שבאחד הלילות לא מכבר, אולי זה היה בדיוק אור לשניים בספטמבר, נעצרה בערך בשעה שלוש לפנות בוקר ליד הבית מכונית; אבל איש לא יצא ממנה; רק צפר, כאילו הוא מאותת למישהו בתוך הבית. אחר־כך אפשר היה לשמוע שמישהו יצא מהבית והוא טרק את דלת הכניסה אחריו; אחר־כך נסעה המכונית. איזו מכונית, איפה, בזה אב הבית לא הסתכל; בשלוש בבוקר אין אדם יוצא ממיטתו אם הוא לא מוכרח. אבל הצופר הזה צפר, כאילו דחקה להם לאנשים שם השעה, ולא יכלו לחכות אפילו רגע.

גברת מרש סיפרה, שהמאסטרו לא יצא מהבית שבוע שלם (אלא אולי בלילה), לא התגלח ואולי גם לא התרחץ, לפי איך שהוא נראה; אוכל הוא הזמין שיביאו לו הביתה, שתה המון קוניאק והתגלגל על הספה; וזה הכל, לדבריה. עכשיו, כשגם אנשים אחרים פתחו בחיפושים אחרי בנדה, הלך דוקטור גולדברג בשנית אצל גברת מרש.

“תשמעי, אמא,” אמר, “את לא יודעת איזה בגדים לבש מר בנדה כאשר יצא מהבית?”

“שום בגדים,” אמרה גברת מרש; “זה בדיוק מה שלא מוצא חן בעיני. לא היו עליו שום בגדים. אני מכירה את כל החליפות שלו, וכולן תלויות שם בדירה, – אפילו זוג מכנסיים לא חסר.”

“משמע שהוא יצא לבוש רק בלבנים?” שאל דוקטור גולדברג, מאד נדהם.

“גם לא בלבנים,” הכריזה גברת מרש, “וגם לא בנעליים; זה מוזר, אדוני. תסתכל, אצלי רשומה כל חתיכת כביסה מה שאני מביאה למכבסה; עכשיו בדיוק גמרו לכבס ואני סידרתי את הכל וספרתי; יש לו שם שמונה עשרה חולצות, אף אחת לא חסרה, אפילו לא ממחטה אחת, נו, שום כלום. רק מזוודונת קטנה אחת איננה, מה שהוא תמיד לוקח אתו. אם הוא יצא, אז הוא היה מוכרח להיות עירום לגמרי, חוץ מהנשמה שלו.”

דוקטור גולדברג נראה מאד מוטרד. “אמא,” הוא אמר, “כאשר הגעת שמה בשניים בספטמבר, לא היה שם אי סדר מיוחד? את מבינה, משהו שהופל, או דלת שבורה – –?”

“אי סדר,” סברה גברת מרש, “נו, אי סדר דווקא היה, כמו תמיד. אתה מבין, הוא היה חזיר בריא, אדון בנדה. אבל מלבד זאת לא היה שם שום אי־סדר, זה לא. אבל תגיד לי, אדוני, לאן הוא היה יכול ללכת, אם לא היה לו אפילו חצי שלייקעס על הגוף?”

דוקטור גולדברג לא ידע זאת כמובן יותר ממנה; ובגבור מאד דאגתו הוא פנה, בסופו של דבר, למשטרה.

“נו, טוב,” אמר לו איש המשטרה לאחר שד"ר גולדברג שפך לפניו את כל שידע, “אנחנו נחקור. אבל לפי מה שסיפרת, שהוא הסתגר במשך שבוע שלם בביתו, לא התגלח ולא התרחץ, התגולל כל הזמן על הספה, שתה המון קוניאק ואחר־כך נעלם עירום כביום היולדו – זה, אדוני, נראה כמו איזה – –”

“דליריום,” הפטיר דוקטור גולדברג.

“כן,” אמר איש המשטרה. “נגיד, התאבדות במצב של טירוף חושים. אתה מבין, אצלו לא הייתי מתפלא.”

“אבל אז אולי היה צריך למצוא את הגופה,” סבר ד"ר גולדברג בהיסוס. “ועוד: לאיזה מרחק הוא יכול היה להגיע עירום? ומדוע הוא לקח אתו את המזוודה הקטנה? והמכונית שחיכתה ליד הבית – – אדוני, זה נראה יותר כמו בריחה.”

“אה, כן,” נזכר איש המשטרה, “חובות לא היו לו?”

“לא,” אמר הדוקטור מהר; אמנם היו לו לבנדה חובות כמו פרחי השדה, אלא שהוא לא התייחס אליהם ברצינות.

“או… נגיד, איזה סקנדל במישור האישי… איזו אהבה נכזבת, אולי עגבת, או איזו דאגה רצינית יותר?”

“ככל שאני יודע, כלום,” אמר דוקטור גולדברג בהיסוס; עניין אחד או שניים עלו אמנם בדעתו, אבל הוא בלע זאת, – – יתרה מזו, כל זה בקושי היה יכול להיות קשור להיעלמו הבלתי מובן של השחקן בנדה. אף על פי כן, בחוזרו מהמשטרה לביתו – כמובן, המשטרה תעשה ככל יכולתה – הוא הפך והפך בדעתו, מה הוא יודע על בנדה מהבחינה הזאת. לא היה זה הרבה:

1. לבנדה היתה אי שם בחוץ לארץ אשה חוקית, שכמובן לא דאג לה במאומה;

2. היתה לו פילגש, איזה בחורה בהולשוביצה;

3. היו לו יחסים, וזאת מה שנקרא יחסים אסורים, עם גברת גרטה, אשתו של התעשיין הגדול קורבל; גברת גרטה זו רצתה בכל הכוח להיות שחקנית, אשר על כן מימן מר קורבל איזה סרטים, שבהם אשתו שיחקה כמובן את התפקיד הראשי. ובכן, היה ידוע שבנדה הוא מאהבה של גברת גרטה, שגברת גרטה נוהגת לנסוע אליו, וכבר אפילו לא כל כך נזהרת, כפי שהיה ראוי. מלבד זאת בנדה מעולם לא דיבר על הדברים האלה; הוא בז לכל זה, חלקית מתוך רוממות גאוותנית, וחלקית מתוך ציניזם שהקפיא את דמו של גולדברג. לא, אמר הדוקטור בלבו בייאוש, בענייניו הפרטיים של בנדה איש איננו מתמצא. אבל שיקח אותי השד, אם לא מסתתר מאחורי כל זאת איזה סיפור מכוער; אלא שעכשיו זה כבר עניינה של המשטרה.

דוקטור גולדברג לא ידע כמובן מה עושה המשטרה ומה הן דרכיה: הוא ציפה בדכדוך נפש גובר והולך, שיקבל הודעה כשלהי. בינתיים חלף כבר חודש מאז היעלמו של השחקן בנדה, והבריות התחילו לדבר על יאן בנדה בלשון עבר.

פעם לפנות ערב פגש דוקטור גולדברג את השחקן הזקן לבדושקה; וכאשר שקעו בשיחה, הגיעו, כמובן, גם לנושא בנדה. “אדוני, זה היה שחקן,” נזכר לבדושקה הזקן. “אני זוכר אותו כשהיה בן עשרים וחמש. פרחח שכמוהו, איך הוא שיחק את אוסוואלד! אתה יודע, שבאו להצגות שלו רופאים צעירים לראות איך נראה שיתוק? אז הוא שיחק לראשונה את המלך ליר; שמע, אני לא יודע איך הוא שיחק, כי כל הזמן הסתכלתי לו על הידיים. הוא – היו לו ידיים של זקן בן שמונים, ידיים מצומקות, מיובשות, עלובות – – ובכן, עד היום אינני מבין איך הוא עשה את הידיים האלה. אני הלא יודע משהו על איפור; אבל בזה, אדוני, אחרי בנדה כבר איש לא יצליח; את זה יכול להעריך רק שחקן.”

דוקטור גולדברג נהנה הנאה מלנכולית בשומעו את ההספד הזה על יאן בנדה מפי שחקן.

“זה היה שחקן כמו שצריך, אדוני,” נאנח לבדושקה. “איך שזה התעלל בחייט התיאטרון! ‘אני לא אשחק מלך, אם אתה תופר לי על הגלימה תחרה מצ’וקמקת כזאת!’ הוא לא השלים עם שום רמאות בתיאטרון. כאשר היה צריך לשחק את אוטלו, הוא התרוצץ בין כל חנויות העתיקות, עד שמצא טבעת ישנה כזאת מתקופת הרנסנס; ואת הטבעת הזאת הוא היה חייב לענוד כאשר שיחק את אוטלו. הוא היה אומר שהוא משחק יותר טוב אם הדברים שהוא לובש הם אמיתיים. זה לא היה משחק, זה היה לא פחות מ־… גלגול נשמות,” אמר לבדושקה, מתוך חוסר בטחון האם השתמש במלה הנכונה. “וכאשר היה משחק, היה בהפסקות תמיד גס רוח כמו מצחצח נעליים והסתגר במלתחתו, שאף אחד לא יפריע לו במצב הזה. לכן הוא שתה כל כך הרבה, כי זה עצבן אותו,” סבר לבדושקה מתוך הרהוריו. “אני הולך פה לקולנוע, אדוני,” אמר לאות פרידה.

“אני אלך אתך,” הציע דוקטור גולדברג, שלא ידע איך להרוג את הערב. הציגו שם איזה סרט על ימאים, אבל דוקטור גולדברג לא ידע אל נכון במה העניין; בעיניים שנתמלאו כמעט בדמעות הוא הקשיב ללבדושקה המפטפט על יאן בנדה.

“זה לא היה שחקן,” סיפר לבדושקה, “זה היה ממש שד; לא הספיקו לו החיים שלו, זהו זה. בחייו היה חזיר, דוקטור; אבל על הבמה הוא היה מלך של אמת או קבצן של אמת. אדוני, זה ידע לשאת את ידו בפקודה, כאילו כל חייו רק פקד; ובמציאות אביו היה משחיז סכינים נודד. תסתכל, הניצול הזה מהאוניה שנטרפה: הוא נמצא באי הבודד, ויש לו צפורניים גזוזות, מטומטם אחד. אתה רואה שהזקן שלו סתם מודבק? אילו היה משחק אותו בנדה, הוא היה מצמיח זקן אמיתי, ומאחורי צפורניו היה לכלוך אמיתי… מה אתך, דוקטור, מה קרה לך פתאום?”

“תסלח לי,” גמגם דוקטור גולדברג, תוך שהוא קם ממקומו, “אני נזכרתי במשהו. אני מודה לך,” וכבר היה בדרכו אל מחוץ לקולנוע. בנדה היה מצמיח זקן של אמת, הוא חזר ואמר בלב. בנדה הצמיח זקן של אמת! למה זה לא עלה על דעתי קודם?

“אל מטה המשטרה!” צעק תוך כדי קפיצה למונית הקרובה ביותר; ולאחר שחדר אל הרב־סמל שבתורנות הלילה, הוא תבע, בצעקות רמות, שבשם אלוהים יבדקו מייד, אבל מייד, האם לא נמצאה בשניים בספטמבר או קצת אחריו בכל מקום שהוא גופתו של הילך אלמוני, כן בכל מקום שהוא, אני מבקש! בניגוד לצפוי הלך אותו איש משטרה באמת לאיזה מקום להסתכל או לשאול, יותר משעמום מאשר מלהיטות יתר או סקרנות; בינתיים הזיע דוקטור גולדברג מרוב התרגשות, כיון שהתחיל לחוש משהו נורא.

“ובכן, אדוני,” אמר הרב־סמל בחוזרו, "בשניים בספטמבר מצא שומר היער ביערות בקריבוקלאטי את גופתו של נווד אלמוני, כבן ארבעים; בשלושה בספטמבר נמשתה ליד ליטומריצה מתוך נהר הלאבה גופה של גבר אלמוני, בן שלושים בערך, שהיתה במים לפחות שבועיים; בעשרה בספטמבר ליד ברוד תלוי אלמוני, בן כששים… "

“על הנווד הזה אין פרטים נוספים?” שאל דוקטור גולדברג, נושם בקושי.

“רצח,” אמר הרב־סמל, תוך שהוא סוקר בתשומת לב את הדוקטור הנרגש. “לפי דו”ח תחנת הז’נדרמריה הגולגולת שלו היתה שבורה בחפץ קהה. ממצאי הנתיחה הם: אלכוהוליסט, סיבת המוות – פציעה במוח. הנה התצלום," שח הרב־סמל, והוסיף: “אלוהים אדירים, איך שמרחו אותו!”

בתצלום נראה גופו של הגבר עד לחגורה; הוא היה לבוש בסמרטוטים מטונפים, חולצת קאליקו פתוחה; במקום שיש לבני אדם מצח ועיניים, היה רק סבך של שערות ומשהו שהיה אולי מקודם עור או עצמות; רק הסנטר המגודל זקן פרא והפה הפתוח למחצה דמו עוד לבן־אדם. דוקטור גולדברג רעד כמו עלה. האם זה… אולי זה יכול להיות בנדה?

“האם… האם היו לו איזה סימנים מיוחדים?” הוציא מעצמו במאמץ.

הרב־סמל התבונן באיזה מסמך. “הממ. גובה מטר שבעים ושמונה, שיער שיבה, שיניים רקובות לגמרי…”

דוקטור גולדברג נשמע נושם לרווחה: “אז זה לא הוא. לבנדה היו שיניים בריאות כמו לחיה. זה לא הוא. סלח לי,” פטפט באושר, “שהטרחתי אותך, אבל זה לא יכול להיות הוא. בלתי אפשרי.”

בלתי אפשרי, הוא חזר בלבו בהקלה בשובו הביתה. אולי הוא עוד בחיים; אולי, אלוהים, אולי הוא כבר יושב ב’אולימפיה' או ב’ברווז השחור'…

אותו לילה ערך דוקטור גולדברג שוב מסע ברחבי פראג הלילית; הוא שתה את כוס המים שלו בכל המועדונים שבהם מלך לפנים יאן בנדה, וסקר בזגוגיות משקפיו את כל הפינות, אבל בנדה לא היה בשום מקום. לפנות בוקר החוויר דוקטור גולדברג, אמר לעצמו בקול רם שהוא אידיוט, ורץ אל המוסך שלו.

עם בוקר הוא היה במשרדו של הממונה על אחד המחוזות וביקש להעיר את הממונה; למזלו התברר שהוא כבר זכה בעבר לנבור במו ידיו בקרביו של אותו אדון, לתפור את בטנו ולמסור לו למזכרת את המעי העיוור שלו בתמיסת פורמלין. הודות להיכרות זו, שלא היתה שטחית כלל וכלל, הוא קיבל תוך שעתיים רשיון להוצאת הגופה מהקבר והוא התבונן, לצדו של רופא המחוז המרוגז מאד, בהוצאתו של הנווד האלמוני מקברו.

“אני אומר לך, קולגה,” נהם הרופא המחוזי, “על זה כבר שאלו ממשטרת פראג; הלא זה בלתי אפשרי שזה יהיה בנדה. הרי זה הילך מטונף לגמרי.”

“היו לו פרעושים?” שאל דוקטור גולדברג בהתעניינות ערה.

“אני לא יודע,” אמר הרופא בגועל. “אדוני הקולגה, עכשיו כבר לא תכיר בו שום דבר; ראה, אם זה כבר היה חודש ימים באדמה – –”

כאשר נסתיימה פתיחת הקבר, נאלץ דוקטור גולדברג לבקש להביא קצת יי"ש; בלעדי זאת לא היו הקברנים מוכנים להרים את הבלתי ניתן לתיאור שהיה מונח בתחתית הקבר, תפור בתוך שק, ולהביאו לחדר המתים.

“לך תראה את זה בעצמך,” נבח הרופא המחוזי על דוקטור גולדברג, ובעצמו נשאר בפתח חדר המתים, מעשן סיגר חזק.

כעבור שעה קלה דידה דוקטור גולדברג מתוך חדר המתים, חיוור עד מוות. “בוא תסתכל,” אמר בקול צרוד, חזר אל הגופה והצביע על המקום שהיה לפנים ראשו של אדם. דוקטור גולדברג הסיר במלקחיים את מה שהיו פעם שפתי אדם; נתגלו שיניים רקובות עד גועל, או ליתר דיוק רק חתיכות שיניים צהובות שבלטו מתוך הרקבון השחור. “תסתכל טוב,” נשם גולדברג, הכניס את המלקחיים אל בין השיניים והוציא משם חתיכת רקבון שחור. מתחתו נתגלו שני ניבים מרהיבים וחזקים. אך יותר לא יכול היה דוקטור גולדברג להחזיק מעמד; הוא ברח מחדר המתים, תוך שהוא מחזיק את ראשו בשתי ידיו.

כעבור שעה קלה חזר אל הרופא המחוזי, חיוור ונוגה עד אימה. “הרי לך השיניים הרקובות לגמרי, אדוני הקולגה,” אמר בשקט. “זאת לא היתה אלא זפת שחורה ששחקנים נוהגים להדביק על שיניהם כאשר הם משחקים זקנים או נוודים. ההילך המטונף הזה היה שחקן, אדוני הקולגה,” ובתנועת ייאוש של ידו הוסיף: “ועוד דבר: שחקן גדול.”

אותו יום הופיע דוקטור גולדברג אצל התעשיין קורבל; היה זה אדם בעל מידות, חזק, סנטרו דמוי ערדל וגופו מזכיר עמוד.

“אדוני,” אמר לו דוקטור גולדברג, בהביטו בריכוז בעד משקפיו העגולים, “אני בא אליך… בעניין השחקן בנדה.”

“מה אתה שח,” אמר התעשיין וקיפל את ידיו מאחורי ראשו. “כבר מצאו אותו?”

“חלקית,” שח דוקטור גולדברג. “אני חושב שזה יעניין אותך… ולו בשל הסרט שרצית לעשות אתו… כלומר לממן.”

“איזה סרט?” שאל האיש הענק באדישות. “אני לא יודע מכלום.”

“אני מתכוון לסרט ההוא,” אמר גולדברג בעיקשות, “שבו אמור היה בנדה לשחק את ההילך… וגברת גרטה את התפקיד הנשי הראשי. בעצם היו אמורים להסריט את זה בגלל גברת גרטה,” אמר, מיתמם.

“זה לא עסקך,” נהם קורבל. “בטח בנדה מתח אותך… אלה היו דיבורי בוסר. איזו תכנית כזאת אולי היתה… את זה סיפר לך בנדה, נכון?”

“איפה! אתה הלא הורית לו שאסור לו אפילו לפצות פה על זה, לאף אחד; עשיתם מזה סוד נורא. אבל אתה יודע, בנדה גידל זקן ובלורית פרועה בשבוע האחרון של חייו, שייראה כמו נווד. בנדה הקפיד מאד בזוטות כאלה, נכון?”

“לא יודע,” קטע התעשיין. “אדוני מבקש עוד משהו?”

“אז את הסרט הזה עמדו להתחיל להסריט בשניים בספטמבר, אה? החזיון הראשון היה אמור להתרחש ביערות קריבוקלאטי עם שחר; הנווד מתעורר בקצהו של מערה יער… בערפלי הבוקר… מנער את מחטי האילנות מהסמרטוטים שהוא לובש… אני יכול לתאר לי איך בנדה היה משחק את זה. אני יודע שהוא לבש את הסמרטוטים והסחבות הבלויים ביותר; בעליית הגג שלו היה לו ארגז שלם של כאלה. לכן לאחר… היעלמו לא היה חסר אפילו פריט אחד מלבניו ובגדיו – ריבונו של עולם, מדוע זה לא עלה על דעת איש! אדוני, אפשר היה לצפות שהוא יתלבש עד לסחבה האחרונה התלויה לו משרוולו ועד לחבל זה סביב מותניו כמו אביון אמיתי; זה הלא היה השגיון שלו – להקפיד על התלבושת.”

“ומה הלאה?” אמר האיש הענק והתכופף קמעה אל עבר הצל. “כלומר, אני לא יודע לשם מה אתה מספר לי את כל הדברים האלה.”

“כיון שבשניים בספטמבר בערך בשלוש לפנות בוקר,” המשיך דוקטור גולדברג בעקשנות, “אתה באת לקחת אותו… כנראה במכונית שאולה, אבל מכל מקום סגורה; אני חושב שנהג בה אחיך, כי הוא ספורטאי ואיננו מרבה לדבר. כפי שסוכם מראש עם בנדה, לא עלית למעלה, אלא צפרת מלמטה. כעבור שעה קלה ירד בנדה… או נגיד ביתר דיוק – נווד מלוכלך ומטונף. ‘מהר, מהר’, אמרת לו, ‘המסריט כבר יצא לדרך.’ ונסעתם ליערות קריבוקלאטי.”

“את מספר המכונית מן הסתם אינך יודע,” אמר האיש שבצל באירוניה.

“אילו ידעתי, היו כבר עוצרים אותך,” אמר דוקטור גולדברג בבהירות מושלמת. “עם שחר הגעתם למקום; זה מערה יער כזה, או אולי חורשה של אלונים בני מאות בשנים – נוף יפה להפליא, אדוני! אני חושב שאחיך נשאר ליד המכונית על הכביש והעמיד פנים שהוא מתקן את המנוע. אתה הובלת את בנדה כארבע מאות מטר מהכביש ושם אמרת: ‘כך, הנה המקום.’ ‘ואיפה המסריט?’ נזכר לפתע בנדה. אותו רגע הלמת בו בראשונה.”

“במה?” נשמע קולו של האיש בצל.

“בכלי הרצח מעופרת,” אמר דוקטור גולדברג, “כי מפתח צרפתי היה קל מדי בשביל גולגולת כזאת, כמו זו של בנדה; ואתה רצית למעוך אותה עד ללא הכר. כאשר גמרת לקטול אותו, חזרת אל המכונית. ‘גמרנו?’ שאל אחיך; אבל אתה כנראה לא אמרת דבר, כי לרצוח אדם – זה לא דבר של מה בכך.”

“אתה השתגעת,” נהם האיש בצל.

“לא השתגעתי. אני רק רציתי להזכיר לך, איך הדברים ככל הנראה התרחשו. אתה רצית לחסל את בנדה בגלל השערוריה עם גברת גרטה; גברת גרטה כבר התפרעה יותר מדי בפרהסיה – –”

“יהודי מסריח שכמוך,” רעם האיש בכורסה, “מה אתה מרשה לעצמך – –”

“אני לא מפחד ממך,” אמר דוקטור גולדברג, תוך שהוא מיישר את משקפיו, בכדי להראות ארשת פנים מחמירה יותר. “עלי, אדוני, אינך יכול, תהיה עשיר ככל שתהיה. במה אתה יכול לפגוע בי? לכל היותר בזה שלא תבוא אלי לנתח את המעי העיוור שלך; ואני, אדוני, גם לא הייתי מייעץ לך.”

האיש בצל צחק צחוק חרישי. “תשמע, בן־אדם,” הוא אמר בעליצות מסויימת, “אילו ידעת רק עשירית ממה שפטפטת פה בבטחה, לא היית בא אלי, אלא הולך למשטרה, לא?”

“זה בדיוק העניין,” אמר דוקטור גולדברג ברצינות רבה. “אדוני, אילו יכולתי להוכיח רק עשירית, לא הייתי פה. אני חושב שהעניין לא יוכח לעולם; אפילו זאת, שהנווד הרקוב הזה היה בנדה, לא יוכח עוד סופית. לכן באתי לכאן.”

“לאיים, נכון?” זרק לו האיש בכורסה, ושלח את ידו אל הפעמון החשמלי.

“לא. אבל להפחיד. אדוני, אתה אינך בעל מצפון רגיש במיוחד; בשביל זה אתה עשיר מדי. אבל העובדה שיש אדם אחר היודע את כל האימה, שמישהו יודע שאתה רוצח, שאחיך רוצח, שרצחתם את השחקן בנדה, בן משחיז הסכינים, את הקומדיאנט, אתם, שני תעשיינים, אדוני – זה ישבש עד יום מותך את שיווי המשקל המתנשא שלך. כל עוד אני אחיה, לא תגיעו שניכם אל המנוחה. אדוני, אני הייתי רוצה לראות אותך על עץ התליה; אבל לפחות, כל עוד אני חי, אני ארעיל את חייך… בנדה היה חיה רעה; אדוני, אני מיטיב לדעת, כמה הוא היה רע, נפוח, ציני, חסר בושה ומה לא; אבל הוא היה אומן. כל המיליונים שלך אינם שקולים כנגד הקומדיאנט השיכור הזה; עם כל המיליונים שלך אינך מסוגל למחווה המלכותית של תנועת היד – לגדולה הזאת, השקרית אבל המדהימה של אדם – –”. דוקטור גולדברג ספק את כפיו בייאוש. “איך יכולת לעשות את זה? אדוני, אתה לא תזכה למנוחה, אני לא אתן לך לשכוח! עד מותך אמשיך להזכיר לך: אתה זוכר את השחקן בנדה? אדוני, זה היה אומן, אתה שומע?”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48240 יצירות מאת 2693 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20637 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!