(חזיון עשירי)

רוזנקרנץ וגילדנשטרן (יוצאים)

המלט: עוד רגע קט, המתן נא, גילדנשטרן

מלה עוד, רוזנקרנץ!

רוז.:             כן, נסיכי?

גיל.: ביקשת נסיכי?

המלט:             רק שאלה.

איך, אמרתם, השפיע על המלך

זה המחזה – זו הטרגדיה על

המלך המרעיל?

רוז.:             נורא, נסיך.

המלט: אכן – נורא?

גיל.:             המלך כה קצף –

המלט: והמלכה?

רוז.:             כמעט שהתעלפה.

המלט: ומה השאר?

גיל.:             במי נסיכי דובר?

המלט: נו, זה אתם וגם אנשי חצר

והגבירות וכל מי שנכח

בשעת ההצגה. הלא אמרו

דבר?

רוז.:       לא, נסיכי.

גיל.:             כה התרגשו

שלא יכלו אף הגה להוציא.

המלט: ומה פולוניוס?

גיל.:             הוא התייפח.

המלט: ומה בני החצר?

רוז.:             כולם בכו.

אני עצמי לדמעותי נכנעתי,

את גילדנשטרן ידידי ראיתי

מוחה לחות בוגדת מעיניו.

המלט: ומה החיילים?

גיל.:             פניהם הליטו

לבל יראו הכל התרגשותם.

המלט: אתם סבורים שהמחזה הצליח –

רוז.: ללא ספק.

גיל.:             והוא לכך ראוי.

רוז.: מבנה נפלא!

גיל.:             ועלילה סוחפת!

המלט: אני סבור שיש בו חסרונות –

רוז.: ומה הם, נסיכי?

המלט:             כך, למשל….

סבורני כי אפשר עוד להיטיב

את משחקו. ברור, השחקנים

עשו כטוב שביכולתם, אולם

מלכם היה לא מלך של ממש

ולא ממש רוצח. רבותי,

לו רק אני רוצח זה, אזי –

הו, חי נפשי! – רוצח של אמת

היה למד ממני מה הוא רצח!

ראו נא ושפטו! (משחק.)

רוז.:             עצום, נסיך!

גיל.: איזה משחק!

רוז.:             אפשר היה לחשוב

כי – בחיי – ראית בימיך

רוצח מתגנב אלי מלאכתו

הארורה.

המלט:             לא, רוזנקרנץ, פשוט

זה בתוכי – מאין ועל מה,

מי זאת יידע? אך אנא התקרבו.

להמלט –

גיל.:       מה, נסיך?

המלט:             סוד משלו.

רוז.: הוי, האמנם, נסיך?

המלט:             וסוד גדול.

לא לאוזני אנשי חצר, אולם

אוזני טובי רעיו ישמעו. אנא!

גיל.: בי, נסיכי.

המלט:         לא, שום נסיך!

גיל.:             אזי,

הוד מעלה.

המלט:       רק המלט.

גיל.:             כרצונך,

נסיך.

המלט: ובכן, הקשיבו, ושמרו

את זאת רק בלבבכם. כי דעתי

נחרצת היא.

רוז.:             והיא, נסיך יקר?

המלט: להיות שחקן.

רוז.:             או – האמנם, נסיך?

המלט: נחרצת, רוזנקרנץ, היא, וסופית.

מחר אצא עם זו הלהקה

אל העולם. מעיר לעיר נתור

ושם נציג את המחזה הזה

על מלך שנרצח, ועל רוצח

שאת כסאו ירש ומיטתו,

מיטת כלולות שלא נתקררה;

ועל מלכה, עודה שרויה באבל

ומתעלסת במשכב נוטף

זעה ושמן עם נבל מוג לב,

רוצח וגנב, שודד מלכות…

ככל שבו הגיתי, כן נמשכתי

אל זו הדמות. אותו שחק רציתי,

בכל תהום נבלותו, את היצור

הזה בשפלותו, את זה הנחש,

שעצם מגעו בשחין נגוע,

– איזה תפקיד! ורק את זאת רציתי:

אותו רק לשחק – וודאי אחרת

מהשחקן ההוא – כמיטבו

עשה, אולם לא די בכך לרוע

אשר כזה. המלך – ניחא; אך

למנוול כזה אין הוא גדול

דיו. חבל על התפקיד! לוא לי

ניתן אותו רק לגלם, נכנסתי

אל תוך תוכי הנפש המגעלת,

למצוץ את כל חטאת אדם עד כלות!

איזה תפקיד!

גיל.:       איזה מחזה!

המלט:             לא רע

לחלוטין ־

רוז.:       הוא מצויין!

המלט:             שומה

אולי רק קצת אותו עוד להגיה,

וכך בכלל… ביום מן הימים

אחזור לחומר זה – כי כך ראוי;

מושך אותי המלך הבוגד,

מפלצת זו, נתעבת ושפלה.

הו, רוזנקרנץ, רעי, עז רצוני

לכתוב מחזה.

רוז.:             זה נהדר, נסיך!

המלט: כתוב אכתוב. וחומר לי בשפע

זה הנבזה ראשון. והשני

אחריו: אנשי חצר, החנפנים

הנבערים –

רוז.:             עצום, הוי נסיכי!

המלט: והשלישית: קומדיה שכזאת

על משרת זקן ומטומטם –

גיל.: מה מצויין!

המלט:             והרביעי מחזה

על נערה אחת.

רוז.:             איזה מחזה?

המלט: מחזה. פשוט.

גיל.:             זה חומר טוב מסתמא.

רוז.: ממש שירה.

המלט:             והמלט יכתבנו.

שוטה על כס מלכות, שודד בלי נשק,

גווי אנשי חצר שחוחים ישתחו,

והמלט רק יכתוב. ומלחמה תקרינה,

לחלשים תרע, לגבירים

תיטיב, ואילו המלט – הוא יכתוב.

לא שיקום ויעשה דבר –

גיל.: מה, נסיכי?

המלט:         כיצד אני אדע?

מה לעשות כנגד ממשלה

קלוקלת?

רוז.:         כלום, נסיך.

המלט:             אכן לא כלום?

גיל.: ובכן, היה היו גברים שקמו

והתייצבו בראש עמם, בכוח

דיבור או במופת להנהיגם

למעשים ומרי – בם לשבור

שלטון קלוקל.

רוז.:             אך זה קורה, נסיך,

רק בהיסטוריה.

המלט:             כן, אכן. רק בה.

האם אכן אמרת, גילדנשטרן,

שכוח הדיבור הוא מסוגל

עמים כה להלהיב? אילם הצער –

עד שיבוא האיש שלדברים

יקרא בשם נכון, צרוף האמת:

ראו – זוהי עבדות, וזה משפח,

ופה בכם כולכם פשעו במעל,

וזה האיש, שמלך לו יקראו –

גנב הוא, רמאי, רוצח בן זנונים –

כך זה, נכון? ומי בכם הגבר

שעוד יסבול ההשפלה הזאת,

הלא תקחו החרב או הרומח –

או חרפתכם אתכם סרסה עד כי

אתם אינכם עוד אלא עבדים

נושאי שלילת כבודכם בהכנעה –?

גיל.: גדול הוא כוח דיבורך, נסיך.

המלט: אמנם? ובכן האם ראוי לי

לקום – כבהיסטוריה – ולברוא

בכוח דיבורי את קול שדי?

רוז.: העם הזה מסור לנסיכו.

המלט: ואז לצעוד בראש ולהפיל

את המלכות שבה הכס רקב?

גיל.: חדל נא, נסיכי, חדל; זו כבר

פוליטיקה.

המלט:             מוזר מאד לחוש

את גודל המשימה שלי קורצת

כך מול פני! תודה לכם, רעי.

רוז.: אנחנו לא נוסיף עוד להפריע.

רוז.: וגיל. (יוצאים)

המלט: להיות או לא להיות, זו השאלה.

ואם להיות, אז מה? הוי, אלהים,

להיות נסיך, אמת! ולעמוד

לצד הכס, חיוך על השפתיים,

איש מאנשי חצר, יציב ונאמן –

ולמה לא בעצם על הכס?

כי בו יושב אחר – ולהמתין

עד יתפגר או עד יקרש דמו בו,

עד שישחיר! כך, האמנם? עדיף

לתקוע בחזהו מאכלת,

חזה בוגד, לנקום את מות אבי

ולטהר חרפת משכב אמי!

מה ההיסוס? הנמושה אנוכי

שאין לה דם, או מה? – לא, אין זה כך.

בפרצופו אשקיע את עיני,

בפני זימה, שפתי התועבה

ובעיניו המרצדות בלי הרף,

ואז ארגיש: שלי הוא קורבני;

עכשיו לעוט! – ואנסה בסתר

לנסוך על פי צורה של מלתעות.

איזה תפקיד! להיות שחקן – הו, כן:

יכולתי אז לחשוף את כל הרוע,

נחבא מעין אך חסר בושה,

שפרצופו מסתיר בחיוכו – –

מושך ומפתה. – אולם לחשוב

שקלסתרו ידעו רק בני דורנו

ואחרינו לאוו? לא – הדרוש הוא

הרשעתו בלב כל הדורות,

וכל המפלצות בנות אנוש

אתו, וכל הרקב שהקיף בו

את כל ממלכת דנמרק! שליחות

רבת תגמול! – אכן כמשורר

אוכל וודאי ליטול עלי לכתוב

גליון אישום שיאריך ימים

ועידנים ולהראות באצבע

(שרקב לא יוכל לה), המורסה

שופעת המוגלה – הנה ראו נא

את כושר דיבורי! הלא חבל הוא

לבזבזו עלי בלבד בלב?

ומה אם אעמוד בשוק, אקרא שם

לכל העם לבוא לשם לשמוע

את דבר בשורתי אשר משם

אפיץ – הלא הם לא קרוצים מרפש,

ואם אדע דבר, אוכל בלב

כולם שם להצית את אש המרד

וסער לחולל כנגד העריץ!

מושך ומפתה.– – אך זה דבר

שימנעני לשחק אותו!

חבל! איזה שחקן להיות יכולתי!

אך כשחקן גרידא האם אוכל

את סערו של מרד לחולל,

אשר יצלח כסאות מלוכה מוטט? – –

ואם אחרת – לא אוכל לכתוב

את מחזותי! חבל! – מה לעשות,

אם כן, לעזאזל? לחשוף אותו

מעל במת משחק, או להוקיע

בכתב, אשר בשער יציגנו

בתור ערפד, או אם להפילו

ממלכותו בידי המון זועם?

מה, אם כן, מה? – ומה אם, כה נניח,

אני רק מדמה רצון נקם?

האם עלי להיות שחקן למען

הסר מסיכתו גרידא? – אם כבר

שחקן, אזי משום שדחף זה

דוחף אותי מעומק נשמתי

ליצור דמויות אנוש – בין שתהיינה

טובות או מושחתות! אותו שחק

הייתי מעדיף – איזה תפקיד! –

להיות שחקן! או לתומי לכתוב –

לא מנקמה, רק בעבור העונג

שהמלים אשר אפיק קורמות

עור וגידים מבין אצבעותי –

אך למה רק לכתוב? הלא מוטב

לנאום? להיות נואם, מנהיג העם,

דובר בשטף כמו ציפור אשר

שיריה משלחת לשמיים,

דובר בלהט עז ובריהוט

ובמידה כזאת של כוח השכנוע

שאת עצמי אביא להאמין

למוצא פי שלי! – – כי זהו זה.

לחיות כולך את שלהיות בחרת,

זאת המלה, האומר הגואל!

להיות שחקן. לכתוב? שמא ללכת

בראש העם? הזה או זה? הו, תופת!

במה לבחור? מה להועיד להמלט?

הו – מה הכל יכולתי לעשות

לו משהו הייתי! – כן; אך מה?

הנה – זו השאלה!

1934