יצאו לשפת הים. סוף־סוף גם שם אפשר להרוג את הזמן.
אומר תייר: ככל שהדבר יהא אולי מוזר בעיניכם, בסוף כל הסופים כל החיים אינם למעשה אלא הריגת זמן. מה הם בעצם שיחה מעניינת, או מפגש ריעים, או בילוי נעים, או העבודה המושכת ביותר, או אפילו איזו אהבה גדולה – הרי הכל אך הריגה של זמן.
אומר צבר: שטויות. חם ומתרחצים, וזה הכל.
אומר ליואי: כאן על שפת הים פשוט יפה. ומה לך טוב מזה?
אומר תייר: קראתי באיזה מקום, שהמפרץ הזה הוא אתר היסטורי מצאו כאן איזה פסל כנעני.
אומר צבר: זהו, אצלנו תושיט לשון – היסטוריה, תמשש ברגל – ארכיאולוגיה, תגע ביד – אוצר גדול מתקופת האבן. הראש כבר מתגנז לי מכל הגניזות הללו.
אומר ליואי: ומה זה איכפת לך. אלמלא הגילויים האלה, היה לך כאן נעים יותר?
מחייך: אגיד לך את כל האמת – לא איכפת לי.
אך תייר מתכעס: לכל השדים והרוחות, כמעט שאי אפשר לדבר אתכם הצברים, או הכמעט־צברים, שום דבר כאילו לא איכפת לכם. כאילו אתם כמונו – ולמה כל כך מנשאים אתכם אצלנו עד שאפשר לחשוב ש… ש…
מהמהם ליואי: למה הכעס, וכי מה כבר אפשר לדבר?
צועק: מה בכלל יש אצלכם כאן, ומה אתם מתנפחים כל כך?
אומר לו: ביקורת – אדרבא. אבל אם מה שנקרא אך ביקורת קטלנית, ואם ידעת על כך מקודם, למה בעצם באת לכאן? מסביר: מסיבה פשוטה, רציתי לראות אצלכם מה שאין במקום אחר – שמעתי שיש אצלכם מחתרת.
– מה אמרת?
– אמרתי מחתרת. אמרו לי שכל כך התרגלו אצלכם לפעולות מחתרת נגד הרשות, עד שאינכם יכולים להיגמל מזה. קודם צועקים ויוצאים מהכלים, אחר כך מחרפים ומגדפים כמשוגעים, ואחר כך מפעילים אגרופים, ולבסוף מתארגנת מחתרת עם נשק חם ופצצות.
– וזהו הבכל־מכל־כל שמשך אותך אלינו?
– וזה חסר לך בשיקאגו?
– אינני משיקאגו, אצלנו אין, או כמעט אין, גאנגסטרים. אך גם נוסח שיקאגו – הלא זה פשוט מין ביזנס. מין ענף, אמנם קצת יוצא דופן, של הכלכלה הלאומית. וכמו הכל – משעמם עד מוות. והנה אצלכם חשבתי…
– מה אצלנו? רומאנטיקה?
– למי כבר נחוצה היום רומאנטיקה טפשית. פשוט רציתי אולי…– רצית להצטרף?
– אם יש בזה ענין…
אומר ליואי: אתם שניכם בני גיל אחד ואילו אני יכול הייתי להיות…
– אבא שלנו, יודעים יודעים.
– ולכן…
– השתגעת או מה" אמור מה הענין ודי.
– זאת אני רוצה לומר: את תייר לא משך אלינו לא אותו בית־ספר נפלא לאזרחות וגיבוש לאומי ששמו צה"ל, ולא התקרמות נפלאה זו ששמה הרשמי הוא קיבוץ גלויות ולא דריכות עיקשת זו להוציא בכל מחיר לחם מאבן וחול, ולא ההתקיימות הפורחת על אפן ועל חמתן של כנופיות מתפקעות מקנאה אשר מסביב…
– שמענו, שמענו. אבל זאת אומר לך, אני דוקא מבין את תייר. כל זה תופפו באוזניו בלי סוף ונמאס לו. הוא מחפש משהו אחר לגמרי.
– משום שאין לו תוכן בחייו.
– גם לי לא היה תוכן בחיי אלמלא ההכרח לעשות כל פעם שוב איזה מאמץ חדש.
– זהו. והוא שמבדיל אותנו מאחרים. להם משעמם – לכן מחפשים כל מיני בידורים, ממשחקי גורל ועד פשעים נתעבים, מציפצוף על החברה הקיימת ועד פיצפוץ של מחאה כנגדה בצורה משוועת. ואילו אצלנו אין לכך שהות – תמיד דרוש איזה מאמץ, אין ברירה, כאן מוכרחים להיות חיי־נפש מעוזזים.
– ברך הבא, שוב טראקטור וצינור־מים.
– לא, לא. הרי כל טיפש יודע שיש משקים יפים יותר בעולם, וההישגים הטכניים – מה הם לעומת מה שהושג במקומות אחרים. אך הכוח המניע, מה מניע את כולנו, מה כופה עלינו חיים, אותה חדירה מתמדת לתחומים חדשים, אותו חיפוש בלתי פוסק של דרכים חדשות..
– אה, קבלה, תורת סוד חדשה, מיסטיקה…
אומר ליואי: ילדון שכמוך, הלא הנשק האדיר־מכל של האדם הוא החלום. – חלום? לחלמנים הבטלנים שוב אין מקום בעולם, לא מעבר מזה ולא מעבר מזה של מה שנקרא מסך־הברזל.
– דווקא להיפך. דווקא משום שבגדו בחלום, גם פה וגם שם מתקרב העולם לתוהו ובוהו.
– השתגעת? ואולי תעשה גם ממני מין חלומיאל טיפשי כזה?
– לא השתגעתי. הלא מאז היות האדם קיים החלום על אדם טוב יותר, על אנושות טובה יותר. ורק אחר־כך באו נסיונות של מימושי־נפל. ניסו ושוב ניסו – ולא הצליחו. יודעים אתם מה, הבה נערוך גם אנו ניסוי קטן.
– ניסוי? איזה ניסוי – חימי, ארכיאולוגי, סטאטיסטי?
– ניסוי חלומי. פשוט נחלום.
– כך ביחד, בצוותא?
– הושיטו ידיכם, כך. הרואים אתם את המפרץ הזה, המפרץ הקדמון הזה, המחולק ע"י רצועה דקה לשניים, כך שנוצרים למעשה שני מפרצים אחד נרחב יותר, והשני…
– עוד מימי הכנענים…
– ובנוגע לממצאים מימי הכנענים – למעשה הם עוד מלפני כן. יש סימוכים לכך, לפי פאפירוס מצרי משנת 1200 לפסה"נ, כי כאן שָכַן עם שנקרא תכארה. וגם שם המקום “דאר” וכתיבו המשונה, מרמז…
עוד הוא מסביר והנה הידיים היו כבר משולבות זו בזו. בת־צחוק קלה מרחפת על השפתיים, כי מי פתי ויאמין שאמנם מכוח הידיים המשולבות יתגבש כאן לעיניהם משהו הראוי לשימת־לב ובכל זאת – יש גם דחפי סקרנות. כי סוף־סוף מי יודע, הרי ליואי זה בכל זאת אינו משוגע גמור. – דיברתי על הרצועה הצרה בין מפרץ למפרץ, ועתה נבדוק מה טיבה – אמר.
הם קמים על רגליהם, אלא שבעצם אינם קמים כלל. פשוט, הרגליים כאילו מסיעות אותם והנה הם לפני הרצועה. הם בוחנים את המקום לצדדיו, את כל אורך הרצועה הם בודקים, שמא נשאר כאן גם עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנות אלפים, משהו שאפשר להיאחז בו, משהו היכול לשמש מפתח לפרשה סתומה זו או אחרת, משהו שיצעידם לקראת מבצע של גילויים.
– הנה החריץ – הוא אומר – הסתכלו בו היטב, עד מהרה יתברר אפילו לעין בלתי־אמונה שאין זה חריץ טבעי, מכוח גלי הים או סתם שינוי גיאולוגי. זה משהו מכוון. הייתה כאן איזו תכלית מיוחדת, ואולי זה מה שהיה פעם פתח מוסתר של מערה.
הרגליים מעמיקות בחריץ, הן נוברות בו, חופרות, חותרות, קודדות – ואמנם הוא מתרחב והולך, מעמיק והולך, ממש מנהרה.
– ועכשיו, כשהגענו עד הלום…
העיניים מתלקחות, הלב הולם, יצר של מגלה־נסתרות מתעורר ודבק בהם ודוחק בהם ומזרז אותם ומבשיל פלאי־פלאים. הרי זו באמת מנהרה. אין היא משהו סתמי. ודאי מוליכה לאן שהוא. ודאי יש כאן המשך. סודי סודות טמונים בחול זה – אולי מחבוא מסתרים של יורדי־ים קדומים. אולי היכל של אותו רהב קדמון, אותה מפלצת ששולטת במצולות־ים, אולי מערת־שעשועים של נימפות חומדניות, אותן שפחות נלוזות של סבתא לבנה…
גם בידיים, חברים, בלי ידיים לא נתקדם.
הידיים המשולבות מתגודדות, הלא הן ממש כדחפור בזעיר־אנפין. הן מפנות את החול, הן חושפות את המעבר, הן כמכונה של כוח מתגבר והולך.
– הנה, סוף־סוף…
חומה לפניהם, ממש פס חומה של אבן. הידיים מקרצפות את השטח המתרחב והולך. באמת חומה של אבנים מעוגלות. לא כאותן אבני־ענק מהחפירות הידועות. כאן אבנים בינוניות, אף קטנות, בלתי מסותתות, כאילו נבחרו בקפידה לצורך תיאום. חומה של ממש, רוחבה מי יודע כמה, גובהה כמעט למטר מגיע. ואולי זו אך סתם גדר ומאחריה אין כלום?
– והנה המשקוף…
– כל כך נמוך?
־ משום שהתחלנו מראש התל. אך הביטו, אין כאן שום פיטורי ציצים זוהי פשוט קורה של אבן, משופשפת וממורקת בעמל של מאות ידיים, וישרה להפליא, בולטת כרבע טפח מן החוץ ומתגבעת ופוחתת כלפי פנים, והנה גם המזוזה הימנית…
אומר ליואי: אתה צבר, צנום ושזפן אתה, שחור עיניים וחטבטב כמשובץ במושגי הימים ההם מקדם…
– כמו צבר אמיתי.
– על כל פנים לא כמוך, תייר שכמותך, שאיבריך שכחו את גבול הצמיחה שכתפיך רחבות כאחוריו של טראקטור, ושערותיך לא הספיקו למשוך צבע ועיניך הוריקו מפחדים…
אומר ליואי: די, די חברים. כאן דרושות לנו הסגולות של כולנו במאוחד, ואף אלו הצנועות שלי.
– למשל מה?
– למשל סגולה של יישוב הדעת, בלי להיאחז בזנבו של כלב, כשהכלב עצמו איננו.
– דבר כבר, למה התכוונת?
– שוקל אני בלבי, אם אמנם תיפתח דלת זו, הלא ייתכן שעולם אחר ייגלה לעינינו, עולם מהימים הקדמונים, ומי אומר לנו מהו ומה הגבות עלולות להתפרץ כנגדנו. ולכן מוטב שבראש ילך טיפוס שזפן־עזפן זה, חטבטב־לטפטף זה…
– בסדר. אך איך? הרי הדלת נעולה…
תמה תייר: ומה הלחי הזאת שאני ממשמש ברגלי?
– איזו לחי?
– הנה כאן במורד המזוזה.
– לחי בולטת זו, יתכן שלא במקרה קבועה כאן.
נוגע בה ברגלו. באמת מוזר. בליטה מפורשת שאין לה אחות בשום מקום אחר. אך אם באמת נועד לה איזה תפקיד מיוחד, למה היא גלויה כל כך?
– אולי היה כאן איזה מחפה, ברבות השנים הללו…
– צדקת, הנה סימנים של התפוררות, הנה כחצי־עיגול…
– אולי היה כאן ספסל־אבן או כן של פרוטומה, והוא שהסתיר את הבליטה, ומסביב ודאי הצמיחו שיחים, עד שההסוואה היתה שלמה.
– ואם זו באמת איזו ידית של מנגנון…
הרגל ממשמשת שוב ושוב. לוחצת מלמעלה למטה ולהיפך, דוחקת מימין ושוב משמאל – לא כלום. הם בולשים בעיניהם, הלחי תקועה בחומה – אולי סתם זיז. בכל זאת לא ייתכן. כל החומה חלקה ורק כאן בליטונת זו. לא, מין סתם כזה אינו מתקבל כאן על הדעת. מיד נכנסו הידיים המשולבות לפעולה מאומצת. ישר במצח, הך במצח, הלום במצח. הלם משולש של הידיים המשולבות והנה – הדלת על צירה סובבת. הם מחייכים מאושרים ונבוכים כאחד. כאילו גם בהם עצמם פגע ההלם המשולש הנפלא הזה.
– לא עלה על דעתו שהציר הוא דווקא מימין.
– ואני יכול הייתי להישבע, שלוח־אבן חלק זה קבוע כמו כלום.
– צבר בראש, צבר הוא פיס־הבטחון שלנו!
הם מתגמדים ככל האפשר בזה אחר זה. צבר נבלע בפתח, אחריו דחק את עצמו ליואי, שרווח לו אחר שיכול היה לתקוע את רגליו במפתן הפנימי, שהרי מבחוץ נחשף אך החלק העליון של הדלת. ואילו לאחרון, לתייר הגיבח, היתה הפלישה קשה ביותר. חדרו כאשר חדרו ועתה הם אפופים חושך במעבה האדמה.
– ועכשיו מה נעשה? אפילו נאמר שעד כה הצלחנו למעלה מכל המשוער, הרי בכל זאת בחושך איום זה…
לשווא לטש צבר את עיניו הגדולות – אך חושך, דממה, ריח טחב כבד, ואזלת יוזמה גמורה. ליואי לא דיבר, אף לא התייאש יאוש של אלם – פשוט זרק סילון אור מפנס־הכיס הגדול שלו.
– הסוללה תפעל לפחות שעה – אמר.
עתה התקדמו והלכו דוממים אך ממותחים מכף רגל ועד ראש. זו היתה מנהרה צרה כרוחב גוף־אדם וגבוהה כקומת־אדם בינונית, מרוצפת אבני־גויל קטנות בתשבץ רשישי עפר. וטחב – ריח של טחב, מתיקות של טחב, מחנק של טחב, כאילו מים של שלוליות יש כאן, והם שפעלו במכלאה מאוטמת זו מני אז. ופתאום – אוויר אחר, כאילו נסתיים אזור אחד והתחיל השני. כמשב רוח קלה לעת ערב אחר יום חמסין מחניק. הם מתקדמים והולכים. המנהרה אופפת אותם, מנהרה מאחריהם, מנהרה לפניהם, עם המשכותה הם נמשכים, עם פילושה הם פולשים והולכים – היש גם סוף לה, מין גמר, או לפחות איזה שינוי במסלול? והנה בושם. ריח בושם ממש, כאילו ורדים, אין ספק – ריח מי־ורדים. מתיקות מרדימה בו, הרגשת כיסופים מתמשכת, מארג שלם של קורי ערגונות. זהו איפוא־השינוי. זהו השלב השלישי. ואם בסימן החוט המשולש מתנהלים כאן העניינים…
אומר ליואי: אל לנו לשכוח, כי אצל הקדמונים הללו הכל היה ערוך בסימן של משהו, בסימן שלוש, בסימן שבע, בסימן שישים; היה שם פרט גדול ופרט קטן; ומדרגות היו שם, מדרגות של עליה בסולם הכבודה, מדרגות של הבנה בסוד זה או אחר, או אפילו בסודי סודות החיים, ומדרגות של ואהבת – את עצמך, את השבט, את האדם, את הכל…
– הרי כאן אין שום מדרגות. להיפך, דומה שאנו יורדים בשיפוע.
– אם הכוונה כאן לסימן שלוש, הרי היו לנו כבר שלושה מיני ריחות. אבל אם הסימן הוא שישים, ועוד בפרט גדול, וזו בוודאי איזו הגדלה עצומה של מי יודע כמה…
עם שהוא מדבר כאילו נתנצנץ משהו מרחוק. כולם השגיחו בכך, אך איש מהם לא העז להגיב. הרי יתכן שזו אך אחיזת־עיניים ודי. נאלמו ונתקעו במקומם. את הנשימה עצרו. חיכו. דריכותם היתה לא רק משותפת, אלא ממש זהה. הם היו כגוף אחד מאוחד במערכת־עצבים כל־פוקדת. עוד ניצנוץ. הפעם ברור היה הצבע. ירקרק היה. רך היה. כזה פייסני.
– צריך להתקדם – זירז ליואי.
השיפוע היה עתה ניכר מאד. הם גלשו וירדו למעמקי האדמה. נגנז פנס־הכיס. לא היה כל צורך בו. האור היה עתה חדגוני, כספי, מלבב ובהיר – כאלומת אור־ירח מאחד הלילות הקוסמים בכנען. והריח הזה – הלא ממש להשתכר אפשר ממנו.
– אנו מתקרבים לאיזו משונית או אלסיס או בטיטה…
– תפסיק. כל הפיטפוט הבלשני הזה אך מרגיז.
– שימו לב – לפנינו היכל.
ואמנם נתגלתה לפניהם קובה נרחבת, עגולה, קירותיה שיש לבנבן, כיפתה מגבש נוגה – זה מקור האור העמעמן השופע. ריקה היתה הקובה. שום פסל, שום כלי. שום קישוט. חלקים הקירות. הכל חלק ושטוף אור ירקרק־כספי. כאילו קרני הנוגה הזה שיפשפו ומרקו את החלל בתרדומת השנים. והס מכניע סביב. הנוגה הוא שכפה את ההס. הנוגה אך הוא לבדו השולט כאן. חדשלטוני הוא. כל־קובע הוא. כל־פותר הוא.
לוחש צבר: רצית מחתרת – הנהי לפניך.
תייר היה כנפעם. וכאילו זכר גירסה ישנה עלה על שפתיו כשמילמל מבלי משים:
– ברוך שנתן חן המקום על יושביו!
אך נדם קולו והנה – הופיעה היא. צבר הצטפצף בחצי אנחה. תייר היה כמוכה רעם. וליואי ניסה להגדירה איך שהוא. אך למעשה אי אפשר היה להגדירה. הנוגה מלמעלה אפף אותה. הוא היה חלק משפעת שערותיה היורדות על כתפיה, על גבה, המגיעות עד קרסוליה. הוא היה חלק מכסותה הזרומה על ישותה – תוך הדגש הביטוי ישותה, כי קשה היה לומר גופה. כי לא גוף היה זה. שום דבר מוצק, שום דבר מחוטב או מגולף או איך שהוא מגובש. הכל ריפרף, הכל שטף, הכל נמצא בתנועה בלתי־פוסקת. ואף־על־פי־כן היתה זאת אשה. יפה להפליא. קורנת כאיזה פלא גדול. מושכת ככליל ההבטחות. מסנוורת כעטרת־תפארת של השלמות הנשית. ופרצופה – שינוי רודף בו שינוי. הנה עיניים זורחות ופתאום הן יונקות. עתה הן חודרות ופתאום קוסמות מתק חלום. וכך גם הפה, שהיה גם צונן כפתיתי קרח וגם משולהב משבע שלהבות, גם גוזר אפס־תקוה גמור וגם מבעיר את כל יצרי התופת. וכך גם האף – ארוך, דק ופתאום חרום, חינני, גוער אך־לא, והנהו מרמז בשובבנות כן־כן־כן.
ופתאום קול מהמהם מאי־אן:
– לא לי, לא לי, לא תחים ולא תחתים, לא הנוי ולא הנאי, לא חרש־חרש ולא חרישת קבר…
אומרת והקול כעולה ממיתרי הנבל הנפרט: אל נא תשימו לב, אל נא!
לוחש תייר: הלא הדברים מוכרים לי, יש משהו דומה, מין השבעה קדומה, אני בטוח שהדברים ידועים.
צורד צבר: הרי כאן מדברים בלשון אחרת, אמרת תכארית.
פורטת: כאן מבינים כל לשון אדם.
תוהה ליואי: ובכל זאת, הקול הזה, האנחה הזאת, או שמא נאקה חנוקה…
ושוב עולה באוזניהם ההימהום:
– לא לי, לא לי, לא תחים ולא תחתים, לא הנוי ולא הנאי…
מקשה: מה זה תחים, ומה תחתים?
מחייכת וחיוכה כמשיכה לטפנית קל שבקל לגנזי האושר השמורים: – תחים מלשון תחח, ותחתים הלא הם השולטים התחתונים. הוא טוען – הוסיפה כנכלמת – שאני תוחחת ומפוררת את החי, כי אני מהכוחות התחתונים…
– ולמעשה מי את באמת?
־ ומי זה ההוא הזה?
– והיכן אנו נמצאים?
פורטת: כל העניין אך מצטייר כמסובך. למעשה הוא פשוט מאד. אתם נמצאים במקור המקורות של היש…
– איזה מקור?
– כאן במערה נולד היש. כן, כן. ולא לפני זמן רב כל כך. זה אירע במקרה ואין להטיל עלי כל אשם, כי לא נתכוונתי לכך. אך פתאום ראיתיו, ונפקחו בי עיני אשה.
– ולפנ כן לא היה יש בעולם?
בעולם? לא עולם אלא עולמות. עולם אחד התלכד והנה אחר התפורר, משום שנמשך אל התחים הללו. היתה גם התפרעות – של זרעים, חיות, אדמים.
– והרי כל זה אתה מוצא גם היום?
– אבל יש – יש אמיתי, לא היה אז קיים. רק אחר שבלבי נתלקחה אהבה אל אדם, הוא ה־אדם…
– אבל אנו רוצים לשמוע מי את?
– אני… תרצו הריני הלבנה אשר ברקיע השמיים. תרצו הריני הכוח הנצחי שנושף בעולם זה מני אז. תרצו הריני האם, אם הרחמים, שבלעדיה אין חיים… אלף שמות לי, באלף חלומות אני מתגלה, אלף תשוקות ממני נפרחות ואלף חמדות אני גונזת לנאמני. ואילו הוא – הלא הוא ה־אדם. ראיתיו לאחר שבקע מקליפת התוהו, ושוב לא מצאתי מנוח לנפשי. עד שסוף־סוף גיליתי את כוחה הפלאי של הנשיקה. נשקתיו והוא נרדם בזרועותי. ומאז לא חלה בו שום תמורה. צח הוא ואדום כבאותו יום אהבה ראשון. נצחי הוא. תינוק חמוד כזה בזרועותי – שוקק חלומות טובים, נטיות מבורכות, שאיפות מרקיעות שחקים. ממש שמחה להסתכל בו. אך בהתעוררו – מיד משתאגים בו יצרים רעים, תאוות הרס, חתירות אבדון. משום כך הרדמתיו, אך לא בטרם יוולד בננו, ובן בננו – הלא הוא דאר. הוא שעל שמו נקרא המפרץ הזה.
תייר שוב לא התאפק: את היא זאת מהאגדות, את שהרדמת את אנדימיון?
– רושמי האגדות הסלפנים הללו! ה־אדם נהפך להם לאן־דימיון. אך דאר לא הניח להם לעשות משמו פלסתר. בשכר זה הפקדתיו לאבי שבט הדורים…
עודה מסבירה – והנה שוב אותו הימהום שמקודם. כאילו אינו רוצה להרפות, לא מהם ולא ממנה:
– לא לי, לא לי, לא תחים ולא תחתים, לא הנוי ולא הנאי…
אומרת והקול כעולה ממיתרי הנבל הנפרט: אל נא תשימו לב, אל נא!
אומר: אך אם זה קול האדם…
מתחנפת: מה לכם ומי לכם הקול? הרי הוא ישן. האדם ישן.
תוקע בה תייר: את מזכירה בדיוק אותה מפלצת אגדית בעלת החידות המפוצצות – מיהו זה שמקודם מהלך על ארבע, אחר־כך על שתיים ולבסוף על שלוש?
מתפרץ צבר: אני יודע. שמעתי בחידון שהפתרון הוא – אדם. בהיותו תינוק זוחל על ארבע, אחר־כך מהלך על שתיים, ולבסוף בזקנותו נשען על מקלו ומהלך על שלוש.
מודה: אני הייתי המפלצת, משום שבגדו במוסר אם. נתחשק להם להיות גבריים – ולאן התכונות הגבריות הללו מוליכות את העולם, הרי זה ברור עתה לכל. נפנפתי בפניהם בחידה הפשוטה הזאת, ועל דעתם המטופשת לא עלה כלל שיש פתרון כל כך ברור והיא – אדם. הלא זה החוט המשולש – חלום, פתרון וישע. ורק אותו חמוד, ששמו קראתי העדיף, ושאחר־כך שיבשוהו המטומטמים הללו לאידיפוס, קלע מיד למטרה. בשכר זה נתתי לו את אמו, החזרתיו למקורו, מקור האושר הקדמון – אך שוטה זה קם והרג את אביו. כך מסתלפות כל הכוונות הטובות. את משפיעה מקרן האושר הגנוז, את משחררת את הנרדם מחבלי תנומתו, ומיד הוא הורג את אביו, את אחיו, את כל המזדמן לפניו באותו רגע.
– לכן אינך מראה לנו את הנרדם הזה?
– לא רק שאינני מראה, גם התפרצותכם לכאן, היא כאילו מחוץ לגדר הטבע. נוכחותכם היא שעודדה אותו להימהום מרושע זה כנגדי.
– את רוצה איפוא שנסתלק?
– יכולה הייתי לסלק אתכם בהבל פי. יכולה הייתי לסגור לפניכם את הדרך. יכולה הייתי שלא לעורר בכם את הדחיפה לחפש דרך אלי…
– את מרמזת, שאת עצמך משכת אותנו לכאן?
– עשיתי זאת, כי אתם בני. כי כל המתלכדים בחוף קדמון זה הם בני. ורחמי, רחמי לכם.
– מה פתאום רחמים?
– כי מתרונן אי־שם, שימים רעים נכונו לכם. לא, לא, אין מקום לבהלה. אך לתקופת־מעבר קצרה. אחר־כך הכל ישתנה. כי כאן טמונים קרן השפע, וסוד היש ומפתחות האושר. אך זיכרו: איזהו מצליח – מי שזוכר את החוט המשולש! הלא כך ניבאו לכם כל השנים וכל הדורות כל אלה, שמכוח זה או אחר נפקחו עיניהם והציצו במקצת לתוכי הדברים.
– לאיזו נבואה את מרמזת?
– הלא בעיניכם ראיתם, כי יש נבואות שכבר התקיימו. ועתה די להזכיר רק אחת, שאינה לא קדומה כל כך ולא חדשה כל כך – הפורענות ששמה ארמילוס.
ממצמץ תייר בעיניו: כן, כן. הלא כך נאמר עליו: עיניו – אחת קטנה ואחת גדולה, וזרועו של ימין טפח, ושל שמאל שתי אמות וחצי, ואוזנו הימנית סתומה והאחרת פתוחה – כשיבוא אדם לדבר טובות, מטה לו את הסתומה, ואם רעות, את הפתוחה.
שואל: ומיהו למעשה ארמילוס זה?
פורטת: כלום נשתכח מכם המשחק הקדום של חילוף וצירוף אותיות?
– וזה הפירוש המוסמך?
קורא: והוא הוא שנאמר עליו, כי יעשה מלחמות ויכבוש מרחבי עולם. ויקח את האבן בצורת אשה, שאין אדם יכול להסתכל בפניה משום יופיה, ושממנה הוליד אותו ס"מ – ומי שלא ישתחווה לה משפטו נחרץ כהרף עין?
– ומתי יתעורר האדם?
– והרי יש כל מיני נבואות, למשל שכאן יתכנסו האומות בסימן צדק ואמת ואחווה ושלום לעדי עד?
– ומדוע נבחרנו דווקא אנחנו השלושה לשאול את כל השאלות הללו?
ופתאום חושך. כבה הנוגה. והס מכניע. ולא רק שלא הואילה לענות, אך אפילו נסתלקה, היא וכל היכלה עמה.
*
על שפת הים מתפרקדים שלשה טיפוסים. כולנו מכירים אותם – ושמחים לראותם בצוותא. הם מתפרקדים – אך עתה אינם הורגים את הזמן. פשוט, אי אפשר.
– אם אספר מה שראיתי, איש לא יאמין לי.
– תסביר ששלושתנו חלמנו חלום אחד. או שמא מוטב שלא תסביר – הרי יש דברים שאי אפשר להסביר.
– אתם מבינים, היא היתה רמז לאותה תקופה קדומה של שילטון האם…
– ואני אומר, אפילו נניח שהתקופה ההיא של שילטון האם בעולם היתה טובה יותר מתקופת שילטון הבן, כפי שאנו עדים לה היום, הרי בכל זאת עדיין לא אמרנו בזה, שהיתה טובה יותר מתקופת שילטון האב, שקדמה לתקופתנו…
– אתה באמת מאמין בחלומות?
– והימים הרעים הללו שהזכירה? מה תאמרו על כך?
– הרי גם ניחמה שזו אך תקופת־מעבר קצרה. וסוף טוב – הכל טוב. המאמין בראשון ממילא מוכרח להאמין גם בשני.
– ואותי דווקא מעניין – מתי יתעורר?
– מי?
– מי, מי – התכוונתי לאדם. אל תצחקו, פתאום נדמה לי, כי יש יותר מרמז באגדה זו או בחלום זה על תרדמת האדם האמיתי.
– זה פשוט מצחיק – יצאתי לחפש אצלכם מחתרת, ולבסוף מצאתי… חלום.
– אך למה באמת נבחרנו דווקא אנחנו השלושה במאוחד?
– יש, יש לי פתרון – החוט המשולש. היא הזכירה בפירוש את החוט המשולש.
– ולבסוף נסתלקה בצורה לא כל כך נימוסית.
– אבל אנחנו, אנחנו לא הסתלקנו.
– כן, אנחנו לא הסתלקנו… ולא נסתלק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.