רקע
חמדה בן־יהודה
הלוחם המאֻשר: חיי אליעזר בן־יהודה

 

הקדמה לספר הלוחם המאושר    🔗

כעשר שנים לפני מות בן־יהודה באנו שנינו לידי החלטה, שהגיע הזמן לכתוב את הזכרונות שבהן קשורים בקשר אמיץ: תחית השפה, הגברת הרעיון הלאומי בקרב עמנו, הצעדים הראשונים של תחיתנו בארצנו וכל המלחמות מבית ומחוץ בעד תחיה זו. למרות כל ההבנה ההדדית שהיתה בינינו בענין זה, היו “הזכרונות” האלה גם נושא לריב תמידי בינינו. אני הפצרתי בבן־יהודה שיקח לו זמן קבוע מתוך עבודתו הגדולה ויספר לדור הבא את הדברים כמו שהיו; הוא התעקש וענה באחת: “את תכתבי את הזכרונות” וטעם נתן לדבר, שאני אכתוב זה ביותר קסם, ביותר יופי, והיה מהלל את אופן כתיבתי. יכולתי לחשדו כי זה היה אך כדי לשכנע אותי ולהכניסני בעל, אבל ידעתי, כי אחד מעקרונות חייו של בן־יהודה היה: “פי ולבי שוים”. ובאמת מעולם לא אמר אלא מה שחשב ולא היה “משחק” על במת החיים, ונשאר עד אחרית ימיו גלוי לב ואמתי כיהודי חרד בפני הקב"ה.

תדיר, ואולי בכל, היה בן־יהודה מבטל את רצונו בפני רצוני וזה היה דוקא בשאלות היותר חשובות. אבל בענין כתיבת הזכרונות עמד על דעתו. ולא פלא אם בטלתי מפעם לפעם את רצוני בפני רצונו. אני הבטחתי לו למלא את מבוקשו זה, ומאז הפציר והאיץ בי להתחיל. קל היה הדבר בעיני בן־יהודה, כי ממני דרש רק כי אשר על ידו ואעבוד אתו בעתון, במלון ביצירותיו ומדוע לא גם בזכרונות? אבל לי היו עוד הרבה חובות מלבד זה: הייתי אם לילדים, גם מורתם, ורציתי להשלים להם מה שלא יכלו לתת בתי הספר של הזמן ההוא ולא הסביבה, הנהגתי בית – זה הבית העברי הראשון שאת אפיו וחותמו היה צריך לתת על החיים מסביבנו. סוף־סוף נשאתי גם בעול המלחמה בעד הקיום היום־יומי, גם בשנאה והאיבה, והרדיפה שלוונו בעקבות מלחמותינו בעד רעיונותינו ודעותינו.

שנתים לפני המלחמה התחלתי לכתוב את הזכרונות. זה היה בערבים אחרי יום של עבודה קשה, ובן־יהודה יושב למולי ועובד במלון. כוס קהוה עז בשעה תשע היה מעורר את עצבינו המתוחים ועיפים מעמל היום. ככה עבדנו עד חצות־הלילה. הזכרון הרענן פעל במלוא כחו, והדברים שטפו במחי במהירות כל כך גדולה, שבקושי הייתי מספיקה למסרם על הניר. בן־יהודה היה מאושר ואמר לי: “אני כל כך שמח שהתחלת בכתיבת הזכרונות, ראשונה מפני שהדברים יכתבו, ושנית שאזכה לקראם”.

בינתים היו הרבה הפרעות, דאגות ועכובים. נסענו לחוץ לארץ וכשחזרנו והתחלנו שנית בעבודה, באה המלחמה העולמית וגלותנו לאמריקה. על אדמת נכר לא יכולתי לישר שירי ציון. כשהחזרנו, עד שהסתדרנו, אספנו את רכושנו המפוזר, סדרנו שוב בית, חליתי, נסענו שוב לחוץ לארץ. בשובנו התחלתי שוב לכתוב – ובן־יהודה מת.

שמנה שנים עברו עלי במלחמתי החדשה: לגבור על היאוש, להנחם על האבדה, להתרגל לעמוד לבדי במערכה ולהמשיך את העבודה. מתנגדיו של בן־יהודה היו למתנגדי ובראותם אותי מדוכאה חשבו לכלותני. ידידיו התנהגו על פי המדה הנעלה: “אשת חבר כחבר”, עזרו לי ואמצו את לבי. ילדי תמכו את ידַי, אף הפצירו בי כמו אביהם: לכתוב הזכרונות. וכעת, כשעלה ביד להוציא לאור מהמלון עוד ארבעה כרכים נוספים להחמשה שיצאו בחיי בן־יהודה, הרשתי לעצמי להפנות את דעתי להזכרונות ולהקדיש שנים שלשה חדשים לסדורים ופרסומם בדפוס.

הקוראים לא יתמהו שאני מדברת על בן־יהודה כמו שהי המדבר סופר או מבקר אחר, כי מחוץ שהייתי חברתו בחיים ובעבודה, הייתי גם תלמידתו. בי כמו בכם הוא הפיח רוח העברית והלאומיות, ומה שהוא בשבילכם, הוא גם בשבילי. לאורו הלך דור שלם, וגם אני אחת ההולכים. מה שאספר דלקמן זה אשר שמעתי מפיו של בן־יהודה, מה שספרו לי אמו ושאר בני משפחתו, אבותי, שהיו אבותיו הרוחניים, ידידיו ומיודעיו בארץ, חבריו מבית הספר, שהזדמן לי לפגוש פה ושם ושהכירוהו עוד בגולה, גם מה שלמדתי לדעת משך שלשים שנה של חיינו המשותפים. בכל מקום שרק אפשר אשתמש בעצם לשונו, ממה שאמצא בנדפס, בכתבי־יד ובמכתביו.

כמו שאי אפשר ללמוד כל התורה על רגל אחת, כך אינני יכלה לתת כל הזכרונות מחיי אליעזר בן־יהודה בספר קטן של שלש מאות ועשרים עמוד. וע“כ, אבחר פרקים ידועים בסדר התקופות שבכללם יתנו לה”עם שלא ידע את יוסף" רעיון מדמותו ואישיותו של מחיה לשוננו. ולאותם, בני זמנו שעודם בחיים אתנו, יהיה ספור זה כטיול בפרדס תחיתנו הלאומית בארץ, וימצא כל אחד פה ושם זכרונות מהימים שעברו – הימים של יסורים וסבל ושל ספוק הנפש ואשר מוחלט.

חמדה בן־יהודה

ירושלים, ניסן י"ד להצהרת בלפור.


 

I. ליב’לה ופיג’לה.    🔗

יהודה ליב פרלמן, עלם אדמוני ופה עינים, יליד לושקי, ליטה, לא ידע בעצמו איך קרה הדבר שהזדוג להילדה הצעירה פיגה וולפסון מגולדינגן, קורלנד, בודאי האבות רצו בדבר. אך בשבילו לא היה כל הבדל בעקרו: אותו “דף הגמרא” העסיקו בהיותו נער קטן בחדר, אחרי כן בישיבה ולבסוף גם אחרי נשואיו, זו היתה כל אומנותו ומלאכתו: ללמוד, ללמוד ללמוד, יום ולילה.

פיגה וולפסון, השה התמים, בעלת הצמות השחורות והעינים העגולות, חומות וחכמות, לא למדה קרא וכתוב וידעה לשיר שירי אהבה בגרמנית, גם לרקוד – ופתאום, מחיק אמה ומגולדינגן הנחמדה התגלגלה ללשוקי הז’רגונית והקנאית. שם גזזו את שערה, ועטפו את ראשה המגלח במטפחת יורדת עד לגבות עיניה, אך בת ישראל כשרה בזמן ההוא לא שאלה ולא חקרה, ואם בעלה היה אדוק היתה היא אדוקה. כמו כן לא ידעו שניהם דבר על אדות המקור למחיתם. אבותיו או אבותיה, יחדיו בסרוגים הספיקו שנה, שנתים, שלש, והזוג חי באהבה כמו הצפרים בקן, הגוזלים נלדו: בת אסתר ובן שלום־דוד, חיים־מאיר ועוד פעוט נוסף אליעזר־יצחק ולא שאלו למה ומה תעודתם, הכל נעשה כמו שצוה הקב"ה.

האב היה איש טוב וישר, בעל מדות יקרות, אף לזבוב לא הזיק בחייו. עת ריב או מחלקת בין מגורי עירתו הקטנה היו באים להשפט אל ר' ליב’לה התלמיד־חכם, והוא לא נשא פנים לעשיר כעני, ופסק דינו היה לחוק.

האם הפקחית ובעלת מרץ רב – פתחה חנות מכלת ומזה פרנסה את בעלה וילדיה כשנשארו פתאם סמוכים אל שלחנם הם, גם נתנה צדקה וגמילות חסד. בנעם דבריה היו דבקים לא בלבד מגורי העירה, אלא גם הקונים מעם הארץ שבסביבה, שכנותיה לא פנו ימינה או שמאלה מבלי לשאל בעצותיה, אהבוה והעריצוה וקראו לה פיג’לה.

האב מת בגיל הארבעים והאם נשארה אלמנה צעירה עם ארבעה ילדים, ואחרי חדשים מספר גדלה המשפחה בנפש אחת: נולד עוד ילד וקראו שמו יהודה־ליב ע"ש אביו המנוח.

הבת גם הבן נשאו בהיותם צעירים. אך את הבן השני חיים־מאיר שלחה האם לקורלנד שיהיה לבן־אדם, ילמד לסחור ולהרויח את לחמו. ורק אליעזר־יצחק החלש והענוג – ילמד תורה ויהיה רב בישראל. כך חלקה האם החכמה התפקידים לילדיה, ודרשה למלאותם בכל תקף, ובעצמה – נשאה לאיש, אך נתגרשה ממנו; שוב התחתנה ועוד פעם קבלה את חרותה, “מותרת לכל אדם”, אך מאז דברה בשאט נפש נגד כל אלמנה שמתחתנת.

בקדושה נשאה הזקנה על שפתותיה שם בעלה הראשון ליב’לה ובגאוה וענג זכרה את חיה אתו בהיותה היא המפרנסת, והוא הלמדן וכל טוב שבחייה יחסה פיג’לה לצדקתו של ליב’לה ובעד זכותה הגדולה להיות אמו של “בן־יהודה” ולחזות בזיו פניו – הודתה לאלהים בתפילותיה נתנה צדקה והתחננה להקב"ה להאריך את ימיו של בן יהודה שלה על חשבון חייה. כל מבוקשה מעתה היה לעלות לארץ הקדושה ולהשתטח על קברי אבות.

פני בן־יהודה היו העתקה מפני אמו, גם חכמתה ומרצה ירש ממנה וגבורת המלחמה, אלא שאמו נלחמה בעד פת לחם לבעלה וילדיה, ובן־יהודה – בעד חרות עמו. מאביו קבל את טוב מזגו וסגולות נפשו האצילה ואהבת התורה לשמה.

עוד בגולה שמעה האם תהילתו של בנה הגדול אבל כשזכתה לעלות לארץ הקדש נדהמה לראות הרדיפות והחרמות נגדו.

הן, אמנם, ראתה האם, כי בנה אינו מקים מצוות הדת, אך חשה בשכלה הבריא שהוא שומר על איזה דבר אחר ולא ידעה מה שם הדבר, שומר יום ולילה, מלא דבר זה בעמק־לבו הכואב, נשאהו על שפתותיו החורות ובעיניו הדולקות. ויתרומם הבן בעיני האם עד לכסא־הכבוד במרומים. ותכרע היהודיה הכשרה ככרע היהודי המאמין ביום הכפורים לפני אלהיו, לפני בנה, לפני צדקתו ותורתו וגדולתו, ותאמין אמונה שלמה, שזה היה רצונו של השוכן במרום, אשר מנע את בנה מלהיות רב בישראל, ונתן על שכמו תעודה יותר גדולה, יותר קשה, יותר אחראית ויותר נצחית.

מעולם לא הזכירה האם את שם בנה הגלותי ולא שיכותו למשפחה ולא השותו לשאר אחיו, ולא חכתה ולא קותה ממנו יחס של בן לאמו, שיחלק לה כבוד, אלא להפך, התאבקה בעפר רגליו, ואם פנה אליה בדבור, בדקה את מעשיה במשך יום זה ושאלה בלבה: “במה זכיתי?”


 

II. בלא ילדות.    🔗

עוד יש ערים נכחדות בתפוצות

הגולה בהן יעשן במסתר נרנו הישן

(ח. נ. ביאליק)


אליעזר בן־יהודה נולד בעיר הקטנה לושקי בליטא. אין איש יודע באיזה יום ובאיזה חדש. אם אמרה לו פעם, כי זה היה בין פורים לפסח, ויותר קרוב לפורים, ואולי בעצם פורים. על פי כל החשבונות של מאורעות חייו, זו היתה שנת 1858. וקרא שמו אליעזר־יצחק.

האם עבדה הרבה כדי לפרנס ולגדל את הפעוטים, אבל עיקר עמלה ודאגתה רכזה על אליעזר־יצחק; היא החליטה, כי הוא יהיה רב בישראל, ועל כן הכניסתהו חיש לחדר, אצל הטוב שבמלמדים. המלמד הזה היה ידוע בקושי ידו על התלמידים. אף על אחיו של אליעזר לא פעם הניף את מצלפתו, אך בזה הקטן לא התאכזר, ולהפך, אמץ את לב האם לתת כל לבה לחנוכו, בהבטיחו לה, כי יהיה גדול בישראל. כך דוקא זה הביא דאגה בלבה ותחשוב, כי קצרה ידה מלגדל ילד זה ולהדריכו ותמסרהו לדודה, דוד וולפסון, שהיה חוכר אחוזה בסביבות העיר, איש אמיד וירא שמים. בו בזמן היא דאגה גם לזה פן יפול ילדה זה לקרבן עבודת הצבא של ניקולי הראשון, כשהיו לוקחים ילדים קטנים לחמש ועשרים שנה, גם ממירים את דתם, וככה נחטף אחיה ליב־בר. על כן רשמה את אליעזר־יצחק למשפחת אליאנוב, חסרת בנים, שיהיה שם בן יחיד ובזה פטור מעבודת הצבא. ככה קרה, שהיה שם משפחתו אלאינוב ולא פרלמן, כמו אחיו חיים־מאיר שנקרא על שם משפחת זידל.

מילדותו הרכה של בן־יהודה זכרה היטב האם מאורע אחד. הוא חלה באצבע של ידו הימנית, ונחלש הילד העדין ממחלה זו, שארכה חדשים מספר וגרמה לו יסורים גדולים. לשוא היה כל עמלה לרפאהו. רופאים לא היו בעיר, הרפואות של החובש לא הועילו, ולא עזרו גם התרופות של הנשים הזקנות, אשר נסו באצבע הילד כל עשבי השדה ושאר סגולותיהן ולחשיהן. ובהיות האם אובדת־עצות, נתבשרה פתאום, כי רופא גדול בא לעיר, עובר אורח, ותקח את ילדה בזרועותיה ותשאהו אליו.

וינד הרופא הזקן בראשו – כך ספרה האם – ויאמר בקול מצוה: “לכרות את האצבע תיכף ומיד, ואם אין – ימות הילד”! התחלחלה האם, אך מצאה את לבה ותסכים לנתוח, והילד נצל. שם האיש שהציל לעמנו את מחיה־לשוננו ומחולל תנועתנו הלאומית, נשכח מזכרון האם, וכמדומה לי שהיה הרופא הזה לא יהודי.

בן־יהודה זכר מכל זה את שמחתו בתחילה כשפסקו מכאוביו ואת צערו אחר־כך, כשראה את ידו חסרת־אצבע. ורק כשגדל יותר והבין, שעל־ידי נתוח זה חטפתהו האם מזרועות המות, נשאר אסיר־תודה לה בעד אמץ־לבה.

ועוד שני מאורעות מילדותו, ספר לי בן־יהודה פעם, ושוב שמעתי על אודותם כשנפגש עם אחיו באמריקה, אחרי ארבעים שנה שלא ראו זה את זה, ופעם ישבו לזכור את חייהם אצל אמם:

בערב פסח, והאם שלחה את שני בניה חיים־מאיר בן עשר ואליעזר־יצחק בן שמנה, לטהר בנהר צרור דגים מלוחים ולעשותם “כשר לפסח”. הנערים השנים מהרו חיש אל הפלג הקרוב ועשו את עבודתם בקנאה והתלהבות גדולה, ואחרי שחשבו את הדגים לטהורים דים, אמרו לחזור הביתה. ואויה, דוקה ברגע זה נשמט הצרור הדגים מידו של חיים־מאיר ויתפזרו במי הנהר, ושטף המים נשאם הלום. חיים־מאיר פחד לשוב הביתה ונשאר אצל מכריו לא רחוק מבית אמו, אך אליעזר הקטן חזר לאמו ולקח כל האשמה עליו. והאם, בחולשתה לבן־יקיר זה, אמרה: “כפרת עוונות, זה מן השמים שלא לאכול בפסח דגים מלוחים”. אליעזר רץ בשמחה להודיע זאת לאחיו, ויחזרו שניהם.

המאורע השני היה יותר חמור. ערב שבועות, ושני האחים יחד נדברו לעשות הפתעה להאם ולהביא הרבה ירק לקשוט הבית לכבוד החג. שוב רצו הנערים אל הנהר, שם צמחו על גדותיו אילנות ירוקים ורעננים. והחלו עבודתם: חיים־מאיר עלה על העץ ושבר את ענפיו, ואליעזר הקטן אספר באגד להביאם הביתה. טרם כלו את מלאכתם, וענף אחד נשבר מעצמו, וחיים־מאיר שנשען עליו, נפל והתגלגל בשפוע אל תוך הנהר. אליעזר צעק וקרא לעזרה, אך לא נמצא איש בסביבה. אבל אחיו היה נער חזק ובריא ויצלול מתוך המים ויגיע בשלום ליבשה. איך לשוב לאמו וכלו רטוב, ותבין אשר קרה? וישב בשמש ואת אליעזר שלח הביתה להביא לו חליפת בגדים יבשים, והצליח הילד הפקח לקחתם מן הבית מבלי שאמו תרגיש בו. בחג זה ביתה היה מקושט כל־כך יפה, שכל השכנים התפעלו ויהללו את הנערים החרוצים. האם התגאתה בהם ולא ידעה, כי היה חג זה כפול בשבילה: חג מתן תורה והצלת בנה מתוך הנהר. וכששאלתי את האחים שיספרו לי עוד מחיי ילדותם ויאמר בן־יהודה: “זה הכל, לא היתה לנו ילדות”. ואחיו הוסיף: “בעד מעשה ילדות קבלנו מכות נמרצות גם מהאם, גם מהמלמד”.

אצל הדוד היה לאליעזר הקטן מכל טוב: חדר טוב, אויר צח, אכילה מספיקה ומבריאה, בגדים נאים ומלמדים מן המובחר, והכל בתנאי מפרש: הוא צריך לשקוד בלמודיו יומים ולילה. אחרי היותו בר־מצוה שלחו הדוד להישיבה הגדולה בפולוצק ולא נתן לו כל אמצעים לקיומו שם, באמרו, כי התורה לא נתנת אלא ביסורים “ויאכל ימים” כיתר בחורי הישיבה העניים. אליעזר קבל גם זה באהבה בחשבו, כי כך דרכו של עולם. ואחרי הנדודים מעיר לעיר הגיע לפולוצק. אשר אירע שם, מספר בן־יהודה בעצמו:1

"ובכל פעם שאני שואל את נפשי, למי אני חייב הכרת טובה ביותר, שבכל זאת אני גם ארץ־ישראלי וגם עברי מי הביאני לידי כך, שעזבתי את ארץ־מולדי הנכריה ולשון־דבורי הנכריה, והלכתי עוד לפני ארבעים שנה והשתקעתי בארץ אבות והתחלתי לדבר לשון האבות, – בכל פעם שאני שואל את נפשי שאלה זו, מאירות לפני עיני פניו של אחד מרבותי בימי נעורי, הוא ר' יוסי בלויקר, ראש הישיבה בעיר פולוצק ברוסיה.

“כשבאתי לעיר זו ללמוד תורה בהישיבה הגדולה, כדי להיות רב בישראל, נזדמנתי שם במקרה עם אחד ה”בחורים“, וידבר ה”בחור" הזה על לבי לא ללכת להישיבה הגדולה, שמספר התלמידים בה רב מאד, אלא להישיבה החדשה הקטנה, שיש בה פחות תלמידים וראש הישיבה שלה, ר' יוסי בלויקר אף־על־פי שהוא עוד צעיר לימים, הוא גדול בתורה וחריף יותר מראש הישיבה הישנה הגדולה. נפתיתי לדברי הבחור, ובמוצאי שבת מיד אחרי תפלת ערבית הוליכני הבחור אל ביתו של ראש הישיבה המראה שנגלה בעיני, כשנכנסתי בבית, והפעולה שפעל מראה זה עלי – לא אשכח לעולם בחדר מרווח, ולפי הזמן ומעמד הרבניסות למידי החכמים ברוסיה אז, – גם די נאה, התהלך הנה והנה איש כבן חמש ושלושים, גבה־קומה, דק־הגוף, אדמוני עם יפה עינים, עטוף בגד אטלס יקר, השכינה שרויה על פניו והוא מזמר בקול ערב ונעים:

אליהו הנביא, אליהו הנביא, אליהו הנביא

אליהו התשבי, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי

במהרה יבא אלינו את משיח בן דוד.

“עמדתי אצל ה”בחור" כמעט בלי נשימה ולא גרעתי עיני מראש הישיבה, שנדמה לי באמת כמלאך יי צבאות, ומראהו הנחמד וקול זמרתו הערב לקחו נפשי שבי.

"אחרי כרבע שעה, כשכלה ראש הישיבה את הזמירות למוצאי שבת, נגש אליו הבחור ויגד לו, מי אני ומה חפצי. ויפן אלי ראש הישיבה במבט של רצון ובלשון רכה, וישאלני ראשי פרקים על מה שלמדתי עד כה, ויאמר לי, כי הוא רוצה להכניסני אל ישיבתו, ויצו לי לבוא למחרתו להבחן לפניו.

“והמבחן עליה יפה. ויבחר בי ר' יוסי בלויקר להיות חבר עוזר לאחד מתלמידיו, בן אחד העשירים מאנשי ה”ישובים" שלמד אצלו, ומלבד למידתי לפניו בהישיבה ובביתו עם חברי התלמיד העשיר, הטה ראש הישיבה חסד מיוחד לי ויזמינני לבוא אל ביתו בכל ליל שבת קודם אור היום ללמוד יחד אתו טור הלכות שבת עם כל נושאי כליו, הבית יוסף והב"ה.

“ודבר טבעי הוא, כי הזמנה זו מלאה את נפשי רגש של גאוה על הכבוד הגדול הזה, שעשה לי ראש הישיבה. אך מלבד זה, חוש חשתי תשוקה עזה באמת ללמוד בפני רב שכזה ספר כל־כך נשגב, שאפילו תלמידי־חכמים גדולים אינם בקיאים בו ביותר. ולכן לא חסרתי אפילו לילה אחד מלילות השבת במשך כל ה”זמן" ההוא. זה היה “זמן” של חורף; אבל, אפילו בלילות של סופות־שלג וקרה עזה התגברתי באמת כארי וקמתי והלכתי לביתו של ר' יוסי בלויקר בתחילה היה קצת קשה לי לקום בשעה מוקדמת כל־כך, אך שמש בית־הכנסת היה עובר מדי לילה בלילה בלילות השבת והיה מקיץ נרדמים בקריאה חציה בלשון־הקודש וחציה (המלים הסגורות בחצאי הלבנה) באשכנזית בקול זמרה עגומה:

ישראל עם קדושים (זכרו את) בוא כל (קומו) לעבודת הבורא.

"קול קורא זה, שהיה מתגבר גם על יללת הרוח של לילות החורף, היה מנתק חבלי השינה מעל עיני והיה מחזק בלבי הרצון והכח לעזוב את משכבי החם וללכת ללמוד תורה לפני רש הישיבה האהוב.

"כך נעשיתי יותר ויותר תלמידו החביב של ראש הישיבה ויותר ויותר מקורב לו. ופעם, כשבאתי אליו בליל השבת ללמוד טור הלכות שבת, מצאתי על השלחן במקום הספר הגדול והעב ספר קטן דק פתוח, וראש הישיבה התחיל לדבר לי על לשון־הקודש ועל “דקדוק”, ויאמר לי, כי הספר הקטן הפתוח לפני הוא ספר דקדוק ושמו “צוהר התיבה”, והוא רוצה ללמדני מלבד חכמת התורה, גם חכמת דקדוק לשון־הקודש, שהיא נצרכה מאד גם לחכמת התורה. ובהדרגה, ובזריזות, התחיל לגלות לי מעט מעט כי יש ספרים כתובים במליצה יפה בלשון־הקודש, ופעם אחת בשבתי לפניו ללמוד “דף גמרה”, ואיש לא היה בבית. הוצא מתחת כסת מושבו ספר קטן ויפתחנו ויתננו לי ויאמר לי לקרוא בו לפניו.

"זה היה ספר “בור עוני”, תרגום בעברית של ספור־המעשה ברובינזון קרוזאה.

"לא הספקתי לקרא שתים דלתות, וקול דופק בדלת: ויחטוף ראש הישיבה את הספר מידי ויסתירנו שוב מתחת לכסתו, ויחד שבנו להשקלא־וטריא בהסוגיא בגמרא אשר לפנינו.

“זו היתה תחלת “השכלתי”. אינני יודע אם לא הייתי נלכד סוף־סוף ברוח “ההשכלה” גם לולא סחבני אל תוכה זה ראש הישיבה ר' יוסי בלויקר. אך המקרה רצה, שאת ראשית “השכלתי” אשתה ממקור כל־כך נפלא, מתורני כל־כך גדול וכל־כך נחמד יחד. למן אז נדלקה בנפשי אש האהבה ללשון העברית. אש אשר מים רבים של שטף החיים אחרי כן לא יכלו לכבותה. וזו האהבה ללשון העברית היא שהצילתני מהסכנה שארבה לי על דרכי בחיי החדשים”.

כעבור שנה, החליט דודו של אליעזר להעבירו להישיבה בעיר גלובקיה. מיד אחרי חזרתו לבית הדוד, מעט מעט החלו ידידיו של דודו לדבר סרה באליעזר, כי אינו מסור כל־כך ללמוד התורה וכי קורא הנהו בספרים חצונים! על זה חרה מאד להדוד ויאמר "תפשוהו ביד והוכיחו הדבר, ואני אעניש אותו ככל חמר הדין.

ויהי פעם אחרי גמר התפילה, ויעזבו כולם את בית הכנסת, ואליעזר לבדו עוד נשאר על יד עמודו והוסיף לקרוא לאור הנר שלפניו. הוא העמיק כל־כך בקריאתו שלא הרגיש כי השעה מאוחרת. פתאום נרו כבה, וראה בחושך דמות בני אדם עטופים תכריכים, צועדים לקראתו, ושמע רעש העמודים הנופלים. מה זאת? מלאכי החבלה שבאו אליו לכלותו ולאספו אליהם? ויברח חיש מכתלי בית־הכנסת. זה היה הדוד ושכניו, עטופים בשדינים לבנים, שבאו בכונה להבהילו ולהדהימו ולתפשו בעונו, כשהוא קורא בספרי מינים במקום לשקוד על התורה. פתאום האירו פנסיהם, שהיו עטופים שחורים, ויאירו את בית הכנסת – והילד איננו.

– איפו הוא, – שאל הדוד, אולי בקצת נצחון על ידידיו.

– הוא נעלם בחושך, – ענו אלה, – אך הנה הספר הפתוח, זה אינו ספר תורה.

אף אחד מהם לא רצה לנגוע בספר זה, ויפילוהו ארצה יחד עם העמוד, וברגליהם דחפוהו חוץ מבית־הכנסת. אחד מהם האירו בפנסו וקרא:

ספר טמא, על השם המפורש! מה נורא הדבר:

זה היה ספר של תלמיד־חכם וירא שמים מאירופה המערבית שהגן על קדושתו של אלהים.

הדוד היה עם־הארץ גדול ולא חקר ולא דרש על מהותו של הספר. בחזרו הביתה הלך ישר לחדרו של אליעזר. הנער ויתר על אכילתו בערב זה ושכב לישן והוסיף לקרוא טרם ירדם, כמנהגו תמיד. אך בשמעו צעדים, כבה את נרו.

נכנס הדוד בזעם וידליק את הנר ויפקוד על אליעזר לצאת ממטתו. בעת שהנער לבש, הפך הדוד את המזרן במטתו ומצא תחתיו ספר. זה היה יותר מדי, אכן אמת כל מה שספרו עליו, ויאמר:

– לך לך מביתי, ויראה לו הדלת. קח התפילין ותלך! – בטוח כי יחזור לאמו.

אליעזר לא השיב דבר. ויקח את התפילין וישימם בתוך כיס מעילו, ויצא את בית דוד בליל קר וחשוך. הוא היה הבן חמש־עשרה. פעמיו היו נועדים לעיר הקרובה גולובקיה, כי פחד לשוב לאמו. הוא ידע כי לבית־הכנסת יכול לסור אף באמצע הלילה, והשמש יכניסהו, כמנהג ישראל. מוז’יק שעבר עם עגלתו רחם על הילד ויקחהו אתו עד העיר. הוא מצא את מקלטו: רעב, רועד מקור, עיף ונדהם, וירדם על ספסל העץ שעל יד הכתל בבית־הכנסת.

בעלות השחר החלו מגורי העיר לבוא לתפילת שחרית. השמש נגש אל הישן והעירהו: זמן להתפלל, בחור!

אליעזר קפץ על רגליו וירטיב את אצבעותיו בטל הזכוכית שבחלון ויניח את התפילין ויעמוד להתפלל. בין המתפללים הוא הרגיש באיש אחד שהיה שונה מאחרים: ישר הקומה, לבוש קצרים, פניו צעירות ושער ראשו לבן. האיש הזה התבונן מצדו אל הנער הזה, פניו העדינות עיניו הגדולות והמבריקות, מי הוא? –

אחרי התפילה ניגש האיש אל הנער בעת שהסיר את התפילין וישאלהו מי הוא, ומה עושה בעיר זו. אליעזר ספר לו את ספורו, והאיש הזדעזע למשמע אזניו, הנער מצא חן בעיניו.

שם האיש היה שלמה נפתלי הרץ יונס – אבי, וגר בגלובוקיה. הוא אמר להנער: אל תהיה נרעש כל כך, בוא אל ביתי ואני אדאג לך! ויצאו מבית־הכנסת יחדיו.

שנ"ה יונס היה מבשל שכר. בית החרושת שלו היה בחצר רחבת ידים אשר חכר מפולני, והוא עם משפחתו גרו בבית קטן בתוך הגנה הסמוכה. הוא הביא אל אליעזר ישר לחדר עבודתו וספר הדבר לאשתו – היא אמי – בעלת לב טוב ורחמן.

אליעזר התבונן אל הסביבה החדשה שכמותה עוד לא ראה לא בבית דודו ואפילו לא אצל רבו יוסי בלויקר: ספרים מסודרים בארונות, תמונות על הכתלים, עציצי פרחים בחלונות, שטיח על הארץ, שלחן כתיבה, כסאות נחים וספה עם כסתות רקומות. “גן עדן לא יכול להיות יותר מקסים”, חשב, עיניו נמשכו אל הספרים, ויגש ויפתח אחד מהם ונתר אחורנית: הספר היה לועזי, גם השני, השלישי, והנער לא ידע לקרא בהם.

אבי באר לו, כי אלה חבורים של תלמידי־חכמים גדולים יהודים, מנדלסון, שפינוזה, ועוד שהגו מחשבות גדולות, ובראותו העציבות שכסתה את פני הנער הוסיף: “בל תתיאש יש תעודות אחרות בחיים מחוץ לרבנות, תלמד ותשכיל ותקרא כל הספרים האלה.”

בעת זו נכנסה אמי ותאמר: “האם לא יותר חשוב לגשת לשלחן ולאכל דבר מה, הספרים לא יברחו ממנו,” והראתה באצבעה על האורח.

המשפחה התאספה בחדר האכילה הצנוע: אבי ואמי, אחותי האדמונית דבורה, בת שש עשרה, האורח, תינוקת שחרחרת, בת שתים, זאת אני. ארבעת הילדים הנותרים, שני בנים ושתי בנות, כבר פנו כל אחד לעניניו, לעבודתו.

כלם ישבו סביב השלחן עם המיחם הרותח ופת שחרית טעימה. אליעזר שאל רשות לרחוץ את ידיו וכאשר חזר ברך על פרוסת לחם. אבי ואחותי הביטו זה בפני זה וגיוך קל עבר על פניהם. האם העירה בנחת: “מה בכך? העלם רגיל לברך”.

השיחה של אליעזר היתה מלאה חן ומשכה אליו לבות הנוכחים, אף לבי הקטן. בחדר זה יכלו לראות מדי יום ביומו אל שלחן קטן, עשוי עץ לבן, יושב העלם בעל העינים השחורות, ולמולו בעלת העינים התכלת, דבורה, והיא מלמדת אותו רוסית, שניהם דמו יותר לחלום מאשר למציאות, שניהם אדמונים, קווצותיו קצת אדמומיות, כאלו הוארו בשמש השוקע, שערותיה ערמוניות בהירות עם ברק הזהב, עור פניהם לבן ודק, ידי שניהם תרבותיות: אצבעות ארוכות ודקות. כל החרף שקד אליעזר על שפת המדינה. הוא התחנך לדבר יהודית ולקרא עברית, וכעת היה עליו להתרגל גם בדבור הרוסי, גם ללמוד קרא וכתוב ויסודות הלשון, גם צרפתית היה עליו ללמוד כדי שיוכל להכנס לבית ספר. גם להישיבה היה סר מפעם לפעם, לא יכול בבת אחת להנתק מלשון הקדש, שהכתה את שרשיה עמוק בלבו. אבי, שהיה כלו ספוג לשון העברית, נתן חשיבות גדולה ללמוד לשון עם זר.

*

היה אביב בגן, אבי השתמש בזה דרך אגב להורות לאליעזר קצת מחקי הטבע, מחיי הפרחים והצמחים, כה שונה מהמדע המופשט שבספרים. בלבו של העלם החלו לפעם כאחת השאיפה לדעת והאהבה להמורה הנחמדה, ויאמר למדריכו, כי, אולי יותר טוב לו כעת ללכת מזה, כמו שהוחלט ביניהם, ולנסע לדינבורג, להכנס שם לבית הספר.

“מחשבתך נכונה” – – ענה לו אבי,.. ולא אעכב בעדך. בעוד ימים מספר בחדר האכילה על הארץ עמד עוב קטן פתוח, ובפנה אחרת ישבו שניהם: דבורה נתנה לאליעזר השעור האחרון, הפעם בצרפתית.

אבי מלא את העוב ספרים, אמי באה עם צרור לבנים וגרבים, כיס תפילין כסת ושמיכה, ותוציא ספרים אחדים כדי להכניס “דברים יתר נחוצים”.

דבורה כרחה סביב צוארו של העלם רדיד צמר שזרדה בעצמה כדי שיהיה לו חם. “אני לא אשכחך, האם תזכרני אתה?” שאלה. “זכור אזכרך” ענה אליעזר, “גם אכתוב לך אם תבטיחי לי לחכות עד שובי”. אבי, בלי מזיד, הפסיק את מהלך המאהב הקטן בהביאו עוד ספרים. ליאושו הגדול ראה, כי העוב מלא על גדותיו, אעפי"כ עוד הצליח להכניס אחדים מתחת לחפצים.

אליעזר נסע בעגלה כפרית רתומה לסוס עצל ומוז’יק עגלון נוהג למו. מגמתו היתה ללושקי: לראות את אמו, לנחמה על אשר קרה אתו בבית הדוד ולנשקה לפני הפרדו ממנה, מי יודע לכמה זמן?

הוא הגיע ביום הששי לפני שקיעת החמה. ביתם הקטן היה נקי, טהור, השלחן היה מכוסה מפה לבנה לכבוד שבת, והנרות מוכנים בשני הפמוטים של כסף ירושת אבות. החלות לקדוש היו מכוסות במפה מרוקמת. האם היתה לבושה בבגדי “תפארה” שלה, והילדים והנכדים סביבה.

זו היתה הפתעה שלא פללו, וכלם שמחו לראות את אליעזר וגם הוא שמח להיות שוב במשפחה, מזרועות אמו הוא עבר לאחותו ולאחיו לקטנים וינשקם באהבה.

האם ברכה על הנרות בכונה מיוחדת.

אליעזר דבר להם על נסיעתו ללמוד, תקוותיו בעתיד והבטיח לאמו לדאג לה בזקנתה, והיא מצדה בקשה ממנו להשאר יהודי טוב ותאמר: “בני, לשמור הדת זו זכותנו האחת, השאר יתקים כשיבוא משיח, הוא בלבדו ישחרר את עם ישראל מגלותו ויביאנו לארץ הקדושה”. פחות מכל חשב אז אליעזר על ארץ ישראל.

היא לא העירתהו על השנוי בבגדיו, שאינו לבוש יותר ארוכים, ועל פאותיו הקצוצות, היא חשה שעליה להציל מה שעוד לא נפסד כליל, אליעזר עשה לה הקדוש, והשבת בכל קדושתה חדרה לתוך הבית היהודי המסורתי לכל פרטיו.

ויהי בגמר הסעודה, הברכות והזמירות, אליעזר חשב בחשאי על האחד שנעדר, וראה בדמיונו את דמות אביו נרכנת על התלמוד הפתוח. בבית היה שקט. אולי גם יתר בני המשפחה היו שקועים באותם הזכרונות, אך החולם הצעיר כבר התרחק מהם וחזה בחזון יחזקאל: העצמות היבשות לבשו בשר ודם ועמדו כחיל גדול. למי ולמה ובשביל מה החיל הזה?…


 

III. הכרזת בן־יהודה.    🔗

Race is the key of History. 2

Disraeli


שבועים נשאר אליעזר בבית אמו ואחרי־כן נסע לדרכו, לדינבורג (כיום דוינסק). אמו נתנה לו בכיסו עשרה רו"כ., זה אינו הרבה כדי לגמור בית־ספר תיכון וגם מכללה.

בכל עיר ועירה התמהמה זמן מה. בעברו דרך דיסנה התאהבה בו נערה, הרבה יותר גדולה מגילו, ושמה ברכה היא היתה לא יפה, מגושמת ועיניה חולות, ואף־על־פי־כן, שוחח אתה אליעזר העדין מחמלה פעם או פעמים בחנות המכלת שלה. כל העיר דברה על כל “החוצפה” של בתולה זקנה זו, חנונית ובת־עגלון, שהעיזה אף לחשוב על נער “עילוי” זה. היא לא יכלה לשכוח אותו, וגמרה אמר לבלי להנשא לאחר.

גר וגלמוד היה אליאנוב בבואו לדינבורג. אך בבית שנכנס לגור בו, התידד עם בחור טוב, ועל ידו הכיר צעיר אחר וויטינסקי היה שמו, תלמיד באותו בית־ספר, אשר שם היה עליו להכנס גם הוא. צעיר משכיל ונאור, וכיום הוא פרופסור במכללת לנינגרד.

וויטינסקי הכין את אליאנוב למבחן, ומנהל המדרשה התפעל מאד מהתלמיד החדש וישחררהו משכר־למוד, אף קצב לו תמיכה חדשית למחיתו, עד עשרים רו"כ (לחדש) עד שישלים את למודיו.

התלמידים היהודים התאספו כלם סביב אליאנוב, ועד מהרה נהיו לו לחברים טובים. התלמידים תושבי המקום הזמינוהו לבתיהם ויציגוהו לפני משפחותיהם. כל פרטי חייו מהיותו תלמיד המדרשה ספר לי בן־יהודה. ויש בספור הרבה מאפים של החיים ההם, אך אינני יכלה פה להאריך בזה.

הוא הצטיין בלימודיו בכל, כמו שמעידה תעודתו שנתתי לשמירה בבית־הנכאת “בצלאל”. לדבר אחד לא היו לו כשרונות כלל וכלל, לציור: פעם נדהם מורה־הציור, כשניגש אליו, בעת שהעתיק באברון־הפחם את ראשו של צאוס מגבס, וראה כי תחב את שתי עיניו של האליל במצחו. המורה הזה דרש להפילו במבחנו האחרון, אך ההתנהלה הגנה על התלמיד המצוין.

בשנת 1878 גמר אלינוב את בית־הספר התיכון. זאת היתה עת מלחמת רוסיה עם טורקיה בעד שחרור בולגריה. רגש לאומי חזק הקיף את הדור הצעיר, והיהודים כמנהגם, היו יותר רוסים מהרוסים עצמם, והתלהבו מאד לשם הצדק והיושר ולשחרור העם המשועבד. ויתחדשה ויתחזקה גם הרוח של שנות הששים לשחרור רוסיה עצמה מעל מושליה העריצים. מי לא היה מוכן להקדיש גם כחו גם חייו לשם מצוה זו, ומי חשב על אודות הסכנה הכרוכה בזה? ללכת בדרכי המורים הגדולים, אפילו עד לגלות סיביריה, היתה החלטתו של כל צעיר שכבד את עצמו. גם אליאנוב נלכד בהרגשות והמחשבות האלה, בפרט תחת השפעתו של חברו וויטינסקי. זה האחרון דבר על לבו לנסוע אתו יחד לפטרבורג, להכנס שם להמכללה, לקנות חכמה ודעת, להגיע להיות מורים במכללה ולתפוש עמדה בחברה, להעמיד תלמידים רבים ולהשפיע על החוגים הרחבים, לעורר ולשחרור.

ופעם בדברם על ענין זה, אמר וויטינסקי לאליאנוב, כי צריך להגיע, ויהי מה, אפילו אם יצטרכו להמיר את דתם, מה בכך? הלא הם משכילים ונאורים ויביאו “קרבן קטן” זה, כי הדבר אינו מעלה ואינו מוריד אצלם החפשים בדעות, ושבין כך וכך הדת אינה אומרת להם כלום. ופעם אחרת אמר לו וויטינסקי, כי בכלל אינו מבין – מדוע זה הוא עודנו דבק כל־כך ב“לשון הקודש” והמסורת היהודית, ש“עבר זמנה”.

כל הדברים האלה העירו פעולה נגדית בנפשו של אליאנוב, ונזדעזעה כליל הכרתו, שמחויב גם הוא להיות רוסי לאומי, ויחליט להתקשר עוד יותר לכל מה ששייך לעם ישראל ולשפתו בפרט. על אודות דברי חברו הוא סבר, כי אלה הם דברים שבלב, ואין כל תועלת בויכוחים, לעולם לא יבינו איש את רעהו, ועל־כן לא ניסה להוכיח לו ההפך.

לבדו בחדרו הוסיף אליאנוב לקרא עברית, אך הרוסית דחתה, כי את כל לבו לקחו עניני המדינה, המלחמה ותוצאותיה: “בולגריה תהיה חפשית”. ומדוע לא עמו?–חשב, האם הוא גרוע מהעם הבולגרי? האם אין זכות לכל עם ועם לחיות ולשאוף לחרות? איפה? איך? “על אדמת אבות ישוב להיות גם עם ישראל”, החליט אליאנוב, ולא ידע כי היה הוא הסמל של דור התחיה, שבא בעקבותיו.

בעצם כתב־ידו שמצורף בספר זה, הוא עמוד א' מההקדמה להמלון, מספר בן־יהודה על הרגע, שהתעורר בו הרעיון הלאומי היהודי. גם אינני מעיזה לבקש מלים או מבטאים כדי לספר זאת, יותר מדי גדול וקדוש הרגע ההוא. ומאושרה הנני כי מצאתי רשום בעצם ידו:

הקדמה3

א

"בשנת אלף שמנה מאוד ועשר לגלותנו, אני אז תלמיד המדרשה הרוסית בעיר דינבורג, – והרוסים נלחמים בתוגרמים לחרות הבולגרים וכל העתונים הרוסים מכריזים בקול בדברים נלהבים על מלחמת מצוה שנלחמה רוסיה לעמן שחרר את עם הבולגרים מתחת עולה של תורקיה ולהשיבו לגדולתו כמו בימי קדם, – בימים ההם פתאם כמו נפתחו השמים ואור מבהיק, אור צח ומצחצח הבריק לפני עיני, וקול פנימי אדיר קרא באזני:

"תחית ישראל על אדמת אבות!

ומפני זה הקול שלא פסק למן הרגע ההוא מקרא באזני יום ולילה, נזדעזעו כל מחשבותי וכל זממי אשר זממתי לעשותם אז בחיים. כמו חזיונות לילה מפני אור בוקר כן נדפו חלומותי להקדיש חיי למלחמה בעד חרות העם הרוסי, ולקדמת כל האדם כלו, כמו רוב חברי בבית הספר התיכונים והעליונים ברוסיה בזמן ההוא, ואחרי מלחמה פנימית בנפשי גבר בי הרעיון החדש ושתי מלים חדשות לכדו את מחשבותי: ישראל בארצו.

“ולא עברו ימים מועטים ודרכי בחיים נתוה בהחלטה גמורה וחזקה ששום כח לא יכלו להזיזו כמלוא השערה, ואעזוב את רוסיה ואלך פריזה, שהיתה עוד בזמן ההוא מרכז החיים המדיניים שבארופה, ואתחיל ללמוד חכמת הרפואה שהיה בדעתי לעשותה קרדום לחפור בה לפרנסתי בארץ ישראל. וכל השעות הפנויות מלמודי הקדשתי להמדיניות. קראתי ספרי חכמי המדינות, התכוננתי להחיים המדיניים…”

מאז היה אוליאנוב לאיש אחר, כאילו נולד מחדש. חלפו ונעלמו כל הספקות מלבו, ונשארה רק ואך ההכרה האחת: חייו נתונים ומוקדשים מעתה לרעיון שחרור עם ישראל מעבדות ולתחיתו על נחלת אבות. בהחלטה זו עזב את רוסיה ונסע צרפתה, לפריז הבירה. שם ילמד ויחכם ויבקש דרכים להפצת הרעיון שנשא עמוק בלבו, שלא נתן לו מרגוע לא ביום ולא בלילה, לא בעת העבודה ולא בעת הנפשו ממנה.

הוא הגיע לפריז בלי אמצעים, ולא היה לו שם מכר וגואל. הדבר הראשון שהדהמהו, זה שכל עגלון ושומר בפתח דבר צרפתית יותר טוב ממנו, אחרי כל הצטיינותו בבית הספר. כל עמלו בלמוד הלשון הרוסית היה לשוא וללא צורך?

אכן הוא נמצא במרכז החכמה וההשכלה וחופש־הדעה של מערב־אירופה. עליו לרכוש די ידיעות, מה שנחוץ לו להשלמת למודיו. מלבד זה הוא מחויב להגיע למדרגה, שתאפשר לו לסלול דרכו לגדולי ישראל, וגם לגדולי אומות העולם.

בית־המדרש לרפואה זו נקודת־הכבד הראשונה. יהיה רופא, קרדום לחפור בו. מלבד זה ילמד דברי ימי ישראל אצל ארנסט רנן. בהסורבון ישאב מדי יום ביומו כל אשר הצמא למדע יחפץ. על מה יחיה ואיך יתקיים? – על זה לא חשב כלל. מה היה נצרך לו? – חדר קטן, פת לחם ונקניק של דם – זה די ויותר.

מדי יום ביומו קרא העתונים, גם שמע מעת לעת דרשותיו של גמבטה במורשון על אודות המצב המדיני בעולם כלו. מזה למד מה שנצרך לו להתגשמות רעיונו הוא, למדינתו העתידה ולעמו שיחיה בה חיי אושר.

רצונו היה כעת להפגש עם אישיות גדולות מבין היהודים והנכרים, בכדי לנגוע בשאלה שהיתה מנקרת במוחו, ולראות, איך יתיחסו אליה. היטו אוזן? או יצחקו וילעגו לו? ואולי הטובים שבהם ידחוהו בקש ויעצו לו לרכז כל מחשבותיו על למודיו ועתידו הוא?

בחדר הקריאה הרוסי נפגש אלינוב עם עתונאי רוסי, הוא הפולני טששניקוב, אדם משכיל מהעולם הגדול ואזרח בחברה הצרפתית. הוא התענין ביהודי הצעיר ונהיו לידידים. ממנו למד אליאנוב מקצוע העתונות, בהיותו עוזר לו בתרגומים מרוסית לצרפתית ולהפך. תדיר, ליד השלחן הקטן בה־" “Cafe de la sourceישבו שניהם ושוחחו על שאלות ספרותיות ומדיניות, פעם גלה אליאנוב לידידו זה רעיון תחית ישראל. הפולני התפעל מאד. וביחוד הפליא אותו הדבר, שהיהודי הנכלם יותר חי ורענן ממנו, הפולני, האציל והמשועבד, ועודנו שואף לחירות. ויאמצהו טששניקוב לפתח ולשכלל רעיון זה, ויכניסהו להבתים החשובים בפריז, שהיו אז מרכז הפגישה לאבירי הספרות ואנשי המדינה, אנשי מדע ואמנים: גמבטה, וויקטור הוגו, אמיל די ג’יררדן, ג’ול קלרסי, שרה ברנרד, דירוסני (קרי דירוני); ומהיהודים: קרימיה, יוסף הלוי, דר' נטר, ארלנגר ואחרים. שם שמע השיחות מעניני דיומא של פריז ו”לשון הרע" של תלמידי חכמים. שיחה קטנה ממין זה נשארה בזכרונו: דירוסני ספר, כי היתה חתונה גדולה בהפנטאון וכל גדולי עולם היו שם. ג’ול קלרסי עם וויקטור הוגו, במקום להיות נוכחים בכל טקסי הנשואים, טילו סביב הפנטאון ודברו בקלות בהכלה. זו הפעם הראשונה שראה אליאנוב סופרים גדולים גאונים במסנאים ולא נפלו בעיניו מחשיבותם.

ראה ראה בעל החלומות כי הנהו עומד על מפתן כל האפשרויות בנוגע להצלחתו. וכעת הכל תלוי בו, אם ידע להציע את רעיונו באופן שיכנס אל לב שומעיו, שיתקבל. איזו אחריות כבדה ומכרעת הרגיש על שכמו! על־כן החליט לבלי להיות פזיז ולהכין ולסדר את צעדיו בזהירות גדולה. וככה חלפו שלש שנים של למודים רציניים ורכש לו התלמיד החרוץ ידיעות לרב בכל המקצעות שהיה נחוץ לו.

אבל העבודה הרבה וחייו לא ברוחה יתרה פעלו לרעה על בריאותו. הוא החל לגנח דם, והרופאים גזרו עליו להפסיק לזמן מה את למודיו, אף לנסוע למקום יותר חם. ד"ר נטר יעץ לו לעבור לאלג’יר.

מי יודע אם זה ל“זמן מה”, – חשב אליאנוב, ואם בכלל עוד יחזור פריזה? אם יהיה בכלל?. דאגה גדולה באה בלבו, פן ימות טרם הכריז את רעיון תחית ישראל לעמו. וכאילו נדון למות, הוא רצה להגיד את המלה האחרונה. מבלי משים לב למצבו הקשה, עבד עוד יותר ויסדר הכל על גבי הניר: הסבות, הראיות, והנמוקים, שעל פיהם מחויב עם ישראל לחיות ככל העמים, חייו המדיניים בארצו ובלשונו. אך למי יאמין שליחות זו לעם? מי יעשנה באמונה? – לא ראה לפניו אלא אמצעי אחד: פרסום בדפוס. וישלח את הכרזתו זו ל“המגיד”, ויקבלנה חזרה בהערה, כי “אינה ראויה לדפוס”. סרוב זה, יחד עם התפתחות המחלה, דכאוהו עד למאד, כי ראה ראה את רעיונו הגדול נעלם ואובד יחד עם יוצרו, והחליט, כי החיים נגד שניהם.

שוב בא זה טששניקוב ושואל את אליאנוב אם אין ליהודים שבועון או ירחון אחר מחוץ ל“מגיד” מוגבל זה? – והמיואש ענה: “ישנו, אלא…….” – מה אלא? שאל טששניקוב. “לא יפרסם” – ענה אליאנוב, זה ירחון חשוב ורציני ואני איש בלי שם“. – “שלח אליו!, – פקד ידידו. ההכרזה בשם “שאלה לוהטת”, ובחתימה “א' בן־יהודה” נשלחה ל”השחר”. מלבד ההקדמה המפורטת אולי יותר מדי, (רק ברנרד שאו בימינו, עושה הקדמות ממין אלו לספריו), אמר בן־יהודה:

……. אם באמת הצדקה לכל עם "ולאדם להגן על לאומתו ולסוכך עליה לבל "ימח שמה מתחת השמים, הלא אז גם לנ "העברים (כה ישפוט שכל ישר של כל "בן־תמותה) הצדקה הזאת, כי מדוע יגרע חלקנו “מחלק כל העמים…”

"……. יש לנו שפה אשר בה נוכל "לכתב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר "בה יש לאל ידנו אם אך נחפץ…..

"………. ומדוע איפוא נעשק התקוה "לשוב ולחיות חיי לאום בארצנו השממה, "האבלה על בניה אשר נדחו ממנה לארצות "רחוקות זה אלפים שנה? ומדוע לא נעשה גם "אנחנו ככל העמים למקטן ועד גדול, ומדוע לא "נעשה דבר להגן על לאמותנו לבל תאבד ותכחד "מן הארץ…. "

"……. ואם רק נחפץ כי שם ישראל "לא יכחד מעל פני האדמה כי אז עלינו לעשות "דבר אשר יהיה כמרכז לכל עמנו כלו, כלב "גבויה אשר ממנו יזרם הדם בעורקי גוית הלאם "ויתן חיים לו והדבר הזה הוא ישוב ארץ־ישראל…..

כעבור שבועים, ביום הפורים, קרה הנס הזה, באה תשובה “מהשחר”, קלף ובו נאמר כי המאמר ידפס, אמנם לא כ“שאלה לוהטת”, אלא “שאלה נכבדה”. כך היה טעמו של פרץ בן־משה (סמולנסקין), והוסיף “עטך אתך וברכה בעטך”. מה צהל בן־יהודה מהיום ההוא, זה היה שמו, וכל מה שהיה עד אז, נמחק ונשכח.

לידידו טששניקוב, בשר בן־יהודה את הבשורה הגדולה, ולמכירו אדלמן (הוא מ. אדלמן הירושלמי) הראה את הקלף. זה אדלמן, שהכיר את פרץ בן־משה פנים אל פנים, העיר, כי כך דרכו של עורך “השחר”, לאמץ ולעודד כל סופר מתחיל, אם רואה בו גם נצוץ של כשרון.

כעת, מעודד ובלב שמח, מלא בן־יהודה אחרי עצת ד“ר נטר, ונסע לאלג’יר. שם העביר את שארית ימי החורף, שהיו קשים ביותר בשנה ההיא בפריז. בינתים שלח ל”השחר" מאמר שני בשם “עוד מוסר לא לקחנו”. גם מאמר זה נדפס.

באלג’יר נפגש עם היהודים המערבים, ושמע מפיהם את ההברה הספרדית, בדברם לשון־הקדש. עברית זו לקחה שבי את לבו, ויחליט, כי זו תהיה ההברה של העברית המדוברת, שתקום לתחיה בארץ־אבות, אחרי שהשתתקה משך אלפים שנה, מזמן גלות העם מהארץ.

גם בזה היתה לבן־יהודה הסכמה גמורה של טששניקוב, שבא לבקרו באלג’יר. בתור נכרי הוא העיד, כי יפה הברת שפה זו מהאשכנזית, ולא יכול בן־יהודה לחשדו בפגיעה בדבר.

בחזרו פריזה, החליט בן־יהודה לבלי התמהמה עוד בחוץ־לארץ, להפסיק את למודיו ולנסוע לארץ־ישראל. כמה שיהיה בגורלו לחיות על פני האדמה, השתוקק לחיות בארצו ולפעול שם את פעולתו. הנכרים מיודעיו הבינו את היהודי העקיב והשלם הזה. אך היהודים באו לידי יאוש גמור. הרי זה הצעיר, אמנם בעל כשרונות גדולים, יוצא מן הכלל, אך עתיד אין לו. כסדר מדבר על תחית ישראל ושוב העם להארץ. אף בעצמו חושב ללכת שמה, ולהחיות השפה המתה שנות אלפים, ולעשותה ללשון מדוברת בפי כל היהודים, זה חולם חלומות, או יותר מזה, דעתו אולי קצת מבולבלת מהרעיון המשיחי….. וינודו לו בראשם.

ידידו טששניקוב התעצב על לבו מהמשבה, כי בן־יהודה יפסיק את למודיו ויסע לאסיה הפראית, אך הבין כי מבחינת בריאותו, זו אולי הצלתו.

בחדש אוגוסט 1881 נסע בן־יהודה לוינה, בדרכו לארץ־ישראל. שם נפגש עם הנערה שחכתה לו שבע שנים, היא אחותי דבורה יונס. היא באה להנשא לו ולנסוע אתו לארץ, שצריכה להיות מעתה מולדתם החדשה־הישנה. בוינה התראה בן־יהודה עם בעל “השחר”. פרץ בן־משה שמח להכיר את “בן־יהודה” פנים אל פנים. ויבשר לו כי כבר פרסם גם את מאמרו השלישי: “מכתב לבן־יהודה”, ויאמר לו כי כבר הספיק לשנות את דעתו, בכלל הוא מסכים אתו, ולראיה כי נכונים דברי הכרזתו, הנה הוא בעצמו ענה בחיוב, בזה נתן את ידו לרעיון תחית ישראל על אדמתו.

בן־יהודה היה מאושר. נפגשו עוד פעמים אחדות שני הסופרים הגאונים: האחד שהיה כבר ידוע למורה הגדול בגולה, והשני שהיה עתיד להיות המנהיג הראשון של תקופת התחיה.

פרץ בן־משה ואליעזר בן־יהודה! מה קצרה היתה תקופתכם יחד, מה מעטים עדי־הראיה לפגישתכם ולהשיחה העברית ביניכם. מבן־יהודה לא יכולתי להציל יותר מזה שבאחת הסעודות אצל פרץ בן־משה אכלו חלב נקרש. זה נשאר חקוק בזכרונו, ודברי סמולנסקין בהפרדו ממנו: "אשרך שהנך נאה דורש ונאה מקיים, הלואי ויכולתי לעשות כמוך.4

בעברם דרך קושטא, קבל בן־יהודה מכתב מידידו טששניקוב, כי הנהו בא ללוותו, אם יחכה לו. מובן מאליו כי בן־יהודה ודבורה המתינו להידיד הנאמן, ויחד הפליגו ארצה־ישראלה. בעברם דרך קהיר סדר הרב בן שמעון הקדושין לאליעזר ודבורה בן־יהודה והרבנית הכירה בבן־יהודה מכירה מדינבורג.


 

IV. אריאל.    🔗

הוי אריאל אריאל

קרית חנה דוד.

(ישעיה)


אכן בעוד ימים מספר ובן־יהודה יראה בעיניו את ארץ חלומותיו. רוחו הומיה. הוא לא יכול להתרכז על מה שהוא. גאוה, תקוה, קנאה לאומית, הכל מעורב יחד. איפוא פריז? הסורבון, המורים הגדולים, המורשון וגמבטה? עוד מעט ויראה את הארץ, ושמיה התכלת. על צדו דבורה האדמונית השתקנית והדומה לבת־הצפון, בעיניה תכלת רואה בן־יהודה את הרקיע שלו. היא מכינה אותו. ידידו טששניקוב מתבונן אל שניהם ואינו מעיז להפריע את שירת־ההתהוות של החיים החדשים של עם, היציאה מחושך לאור, מעבדות לחרות.

הם הגיעו ליפו, הנם מתקרבים אל החוף ב“סירה”, מושטה על־ידי ה“בחריים” הערבים, חזקים אמיצים ושזופי השמש. עיניהם השחורות הבריקו, בפיהם חזרו בלי חליפות על פסוקי ה“קוראן”, תפלה לאל שיעזור להם לעבור בשלום בין הסלעים הנוראים, שעומדים כמו שער לפני החף. הגלים מתרוממים ומכים בסלעים או מכסים אותם כליל, והסירה רוקדת מלמעלה. אלה הסלעים, שעל פי האגדה, יונה הנביא נזרק עליהם מבטן התנין, ופרומטאוס היה מחובר אלהם בשרשרות־ברזל, והנשר ירד לשתות את דם לבבו.

ברחובות הצרים של יפו, בן־יהודה עבר בדומיה, בין המונים של ערבים צועקים ורועשים, דוחפים איש את רעהו, מוכרים וקונים ומדברים בלשון שאינו יכול להבין. הוא כמעט שרוצה לברוח מזה, למקלטו הבטוח, לאריאל של כל שאיפותיו, שם נשמרה הנשמה היהודית בכל טהרתה, אך השמש הלוהט אומר: לאו, צריך לחכות עד בוא הלילה עם טלו הצנון, רק אז יעלו ירושלימה. בתבה גבוהה, בה ספסלים צרים ובלי גב, זו העגלה הרתומה לשלשה סוסים, התישבו הנוסעים. טששניקוב כבר דאג לתפוס את הספסל האחרון בשביל שלשתם, ועל כן יכלו להשען אל כתל העגלה. תחת הרגלים, שלא הגיעו לרצפה והיו תלויות באויר הניחו את חפציהם. ככה נסעו, כמעט “בכל הנוחיות” של הזמן ההוא.

בשפלת יהודה הסוסים סחבו את העגלה כהגן, והנוסעים התנענענו מצד לצד ויכלו גם להרדם, לולא השיחות הצעקניות של יתר הנוסעים. כלם היו יהודים, זקנים, נשים וילדים, אך דברו איש איש בז’רגונו: ז’רגון ספרדי, ז’רגון אשכנזי, גם ז’רגון ערבי. ואלה היו תושבי הארץ הקדושה, שכן יהודה בא להכריז להם: עם אחד, שפה אחת, ארץ אחת!. טששניקוב היה די עדין ולא עשה כל הערה מצדו, ובן־יהודה לא רצה גם לדעת מה הוא חושב.

מעת לעת בקש העגלון מהנוסעים במחילה, ללכת מעט ברגל, ולפעמים גם לדחוף את העגלה, כי הדרך היתה רעה מאד. כך הגיעו, קרוב לחצות הלילה, עד שער העמק (בב־אל־ואד). פה נחו, גם נרדמו על הספסלים הארוכים לצדי הכתלים בהן, כלם יחד. שתו כוס קהוה שחור, ובינתים גם הסוסים נחו ואכלו, ויסעו הלאה. העליה לא פסקה, תמיד, יותר ויותר גבוה. הנוסעים צוו לצאת, שוב ללכת קצת ושוב להכנס והעגלון הכה את סוסיו, ואלה השליכו הר אחרי הר מאחורי גבם.

עם זריחת החמה, הגיעו העולים העיפים, ירושלימה, העטופה בתרדמה. הפלחים מהרו מכל צד עם חמוריהם טעונים עץ וסיד ופחם, והפלחות נשאו על ראשיהן סלי ירקות ופירות. בתאבדעות גדולה התבוננו הכפריים לאלה הפרנג'5, ויברכום בערבית: “סבח־אל־כיר”6 ובן־יהודה ענה בעברית: “ישר כחכם!” ולא הבינו זה את זה.

שערי העיר היו סגורים, כמו בימים קדמונים. והנה נפתחה “חודה של מחט”, זו הדלת הקטנה בצדו של השער, בה לא יעבור הגמל לתוך עיר ולא הפרוש לממלכת השמים, ולא בן־יהודה שיכנס לעיר דוד בראש מורכן ובגב מעוגל! וכמו בפקודה מגבוה, הנה נפתחו שתי דלתות השער לרוחה, והעיר העתיקה נמסרה למי שבא להלחם בעד חירותה משך ארבעים שנה.

טששניקוב נפרד מעל ידידיו ונשאר בחוץ לעיר, מקום מגורו של הקונסול הרוסי, והאזרחים צעדו קדימה.

הנה “משוש תבל, קריה למלך רב”, שממה, תחת עול זרים. גם הגעגועים חלפו והקדושה אינה, ואיפה רוחה הנביאים? – כל זה חשב בן־יהודה, אך לא הוציא גם הגה מפיו להאשה הצעירה שהלכה לצדו. יחדיו ירדו ברחובות הצרים, במדרגות המרוצפות אבנים קטנות, לכלוך וזוהמה קשטום מצדדיהם, ולמרות כל דבורה היתה צריכה להשאר אחוזת קסם המולדת.

שני יהודים נגשו אליהם ושאלום: “בן־יהודה?” – כן, – ענה. אלה היו שליחיו של מר דוב פרומקין, שבאו לקבל את פניו ולהביאו אליו. עם דבורה לא דברו, גם לא הביטו אליה, כי מעודם לא דברו עם נשים. בן־יהודה שאלם בלשון־הקודש, פרטים על כל אשר פגשו בדרכם, ונדהם מחסר כל תפארת במצודת־דוד.

סוף־סוף באו לביתו של עורך ה“חבצלת”, שבה הדפיס בן־יהודה את ה“מכתבים מפריז”. ר' דוב פרומקין, אשתו והילדים הרבים וקרוביהם, קבלו את העולים לארץ־הקודש, באחוה רבה, כמעט הכנסת־אורחים של אברהם אבינו. אלא שברוך־הבא זה היה בלשון יהודית, למי שבא להחיות את העברית. רק בן־יהודה ופרומקין דברו בלשון שהיתה עתידה להיות המדברת בארץ, ולא הבדילו בין קודש לחול.

אלה היו ימי תשרי, שנת 1881. בן־יהודה, תושב ירושלים, עבד בתור עוזר של עורך החבצלת, בשכר מועט של נפוליון אחד (פחות מ־1 לא"י) לחדש. הוא עשה כמעט כל העתון, אלא שהחלו חלוקי־דעות בין העורך ועוזרו, בנוגע לרוח העתון ומגמתו. על כן הציע בן־יהודה לעשות הוספה מיוחדת לעצמו, שתופיע פעם לחדש בשם “מבשרת ציון”, ובה יהיה הוא האחראי בכל. פרומקין הסכים לכך.

בן־יהודה ודבורה נהיו בינתים לבעלי־בתים, שכרו שני חדרים קטנים בחצר עזובה, אצל משפחה ספרדית. כדי להגיע למעונם זה, הי העליהם לעבר שבע חורבות שממות, ולטפס בסולם במקום מדרגות והכל קבלו באהבה. אלא שהז’רגון הספרדי וגם האשכנזי מסביבתם מררו את חייהם. וכדי להכניעו ולהמירו בעברית, החליטו שניהם לעשות את הויתורים מצדם לשכניהם ולבא בקרבה גמורה עם תושבי הארץ: להתלבש כמוהם, לחיות לפי מנהגיהם, אף לשמור כל מצוות הדת לכל פרטיה ודקדוקיה. דבורה הסתירה מכל עין רואה את זהב שערותיה, ובן־יהודה גדל את זקנו. והידידות7 בינם ושכניהם גדלה מיום אל יום, כי מעתה לא היו יותר אפיקורסים, אלא יהודים כשרים.

לא הנחה זו בלבד עשה בן יהודה ליקירי ירושלים שביניהם רצה להשליט הדבור העברי החי, שאותם רצה לחנך חנוך מדיני שיהיו בעתיד לגרעין העם בארץ. בשביל זה אמר לרדת אליהם להיות כאחד מהם. בלב שבור כסה המכללני הפריזי את בגדיו האירופיים בג’וביה ספרדית ועל ראשו חבש תרבוש אדום במפרחת שחורה. משני הלבושים המכוערים של האשכנזים והספרדים בחר שוב את הספרדי, כי מצא מצא בו יחד סגנון ומזרחיות. חוץ מזה החליט בן יהודה לקבל עליו למלא אחרי כל המצוות החיוביות של הדת, שלא יהיה מקום למי שהוא לרנן אחריו, והתחיל מניח תפילין הולך לבית הכנסת עטוף בטליתו היורדת מכתפו האחת ומשוכה ביפו מעל כתפו השניה; הנהיג בביתו מאכל כשר ושמירת השבת. זה היה הצעד האחרון למנזר פנימה – והכל בשביל הצלחת רעיונו. ודבורה על הכל ענתה אמן, אעפ"י שגם היא כמוהו היתה משוחררת כל רגש דתי.

את החסר למחיתם המציאה דבורה ממכירת הדברים היותר יקרים לה, כן מבגדים וכן מתכשיטים שהביאה אתה מבית אבותיה. משפחה אחת חשובה פה השיאה את שלש בנותיה בהשמלות והלבנים היפים שקנו ממנה בעד פרוטות. קשה היה לאשה הצעירה, להפרד מהחפצים שיפו לפחות במועט את חייה היותר פנימיים, אך זה היה הקרבן היותר קטן שהביאה בנדיבות רוח לאותו האיש, שהיה בשבילה בחזקת כהן־גדול. אבל בן־יהודה מצדו כבר קלע בשבילה את העטרה שתציינה מכל נשי ישראל ותעמידנה בראש: היא תהיה האם העבריה הראשונה בתקופת התחיה! המעט קסם בדבר? היש גמול יותר גדול?

באחת השבתות, ובן־יהודה חזר מבית־הכנסת עטוף בטליתו, והילדים בהמוניהם רצו אחריו וקראו לו “שלום”, “שלום”, נגש אליו יהודי אשכנזי, לבוש ארוכים וזנביה על ראשו, ויזמינהו אל ביתו ל“קידוש”. כאשר בעלת הבית יצאה את החדר כדי להביא את היין ואת הקורצה, תחב חיש בעל הבית את ידו לתוך כיסו, ויוציא משם קופסת סיגריות, ויפתחנה ויציענה לבן־יהודה “בכבוד”!, ויקח אחת גם לעצמו. בן־יהודה גחך ואמר: “חן־חן אדוני, אינני מעשן אפילו בימות השבוע”. גם האיש צחק, וישם את ה“מוקצה” הצדה. זה היה אך נסיון בכדי להוכח, אם באמת זה בן־יהודה שומר את השבת רק למראית עין ומתנהג אחרת בחדרי חדרים. בן־יהודה זכר תמיד מאורע תמוה זה בהתרגשות.

אך איש העורמות דבר עם בן־יהודה עברית, זה היה העיקר. זה מה שדרש בן־יהודה מכל יהודי שבא אתו במגע ומשא. אף עלה בידו לברוא קבוצה המדברת עברית בעקרון, הלא היא: בן־יהודה עצמו, מיכל פינס, מ. אדלמן, א.מ. לונץ, נסים בכר, רבי חיים הירשזנזון, אף ד"ר הרצברג הסכים לעקרון, אף על פי שלא ידע את הלשון.

לכל אלה מחוץ לבן־יהודה היה מעמד טוב ובטוח, כי רבים היו שליחים מחוץ־לארץ בשם חברות ואגודות, לפעולות צבוריות וחנכויות בארץ. הם קבלו משכורות טובות וחיו בכל־טוב. פינס היה מכהן בשם יהודי אנגליה, הרצברג ואדלמן נשלחו מטעם יהודי גרמניה, נסים בכר מאת חברת כל־ישראל־חברים, כדי לפתוח בירושלים בית־ספר. יקירי ירושלים התנגדו לכלם יחד, כי בהחלט לא רצו בבתי־ספר והחרימו מיד את המנהלים ומוסדותיהם, גם את המורים ואף את האבות שיעיזו לשלוח את ילדיהם לבתי־הספר. בכדי לתת יותר ממש להדבר, שברו גם את השמשות בבית־ספר לחברת כי"ח. כמו־כן התנגדו לדרישת בן־יהודה, לעשות את לשון הקדש ללשון הדבור והלמוד בתלמודי־התורה. אסור היה לחלל את הקדש, אסורים היו כל שנוי וקדמה, הכל היה צריך להשאר כמו שהיה.

נסים בכר הציע לבן־יהודה משרת מורה עברי בבית הספר המוחרם שלו. אליעזר בן־יהודה, כמו ברוך שפינוזה בזמנו, לא נזדעזע מהחרם, וילך להמקום שם זרקו אבנים, וללמד עברית בעברית. בעד עבודה זו קבל שכר מצומצם של חמשים פרנק (2 לירות בערך) לחדש, בעד שבע שעות ליום.

על הספסלים ישבו נערים קטנים וגם בחורי ישיבה אחדים, שהשתוקקו לשמוע הפלא הזה: “עברית בעברית?”. ביניהם היה יוסף מיוחס, דוד ילין, שאותם ציין לו בן־יהודה למורים שיבואו אחריו, כשלא יהיה ביכולתו ללמד מפני בריאותו הרפה. נערים בגיל הבינוני עמוד בחוץ ושמעו את שעורי בן־יהודה דרך החלונות. בין אלה היה אברהם שלום יהודה, כיום הפרופסור והמלומד הידוע. הוא בעצמו ספר זה פעם למורו ומדריכו, כשנפגשו בברלין. זה היה בן־יהודה שאמץ את לבו של אברהם שלום לנסוע לחוץ־לארץ וללמוד.

ההוראה, ששלמו לבן־יהודה כל כך בזול, עלתה לו ביוקר. הוא חזר שוב לגנח דם, והרופא צוה עליו במפגיע, להניח את אומנות־ההוראה. אך בן־יהודה התעקש והמשיך ללמד, כי זה היה כל מקור מחיתו וגם האמצעי הטוב כדי להשליט את הלשון העברית בתור לשון הלמוד בבתי־הספר! אם יתן הדבר תוצאות טובות בבית־ספר אחד, יבוא השני יעשה כמוהו.


 

V. כבוש הארץ.    🔗

"וקול פנימי אדיר קרא באזני:

תחית ישראל על אדמת אבות"!

(אליעזר בן־יהודה)


רוח צלחה נשאה את הנצוץ להעולם. הכרזתו של בן־יהודה ב“השחר” מצאה הד בלבות הנרדמים של היהודים: בנגב רוסיה, בליטה ובפולניה, גם ברומניה, בולגריה וגליציה התעוררו יהודים לעזוב את מקום מגורם ולהתישב בארץ־ישראל.

ששה חדשים אחרי בוא בן־יהודה לארץ, הגיעה ליפו קבוצה של אנשים צעירים, רובם תלמידי מכללות, אשר עשו כמעשה בן־יהודה, הפסיקו את למודיהם, ובאו להיות עובדי־אדמה בארץ־הקדושה. ביניהם היו שלש חלוצות. הלא אלה החלוצים הראשונים שנקראים בני ביל"ו ואליהם נלוו פה עוד אחרים. מיפו עלו ברגל ירושלימה ובאו ישר לביתו של בן־יהודה, באמרם: “מורנו רבנו, הלכנו בעקבותיך”. הם היו כלם צעירים כמו בן־יהודה עצמו. אחדים מהם דברו עברית, ומי שלא ידע את הלשון, חשב לו לחובה לשתוק עד שילמד. כה חזקה היתה מצות בן־יהודה עליהם.

דבורה קבלה את כלם בידידות ואחוה, ותסדר אחדים בביתה הקטן, ולהשאר מצאו מקום לישון אצל השכנים. זה היה ערב פסח. כלם הוזמנו להסדר אצל בן־יהודה. המסובים שמחו וצהלו שהנם בארץ־אבות והחליטו, כי אסורים כל געגועים למה שהוא מעבר לים, כאילו נולדו פה מחדש. אחרי ספור יציאת מצרים, ספר כל אחד את ספורו הוא: איך עזב את משפחתו, כל התנגדות האבות לנסיעת בניהם, על עצם תלאות הנסיעה, הסבל בים השחור ממחלת הים, הרוחות והסערות.

למחרתו סבבו כלם יחדיו בעיר. בן־יהודה היה מורה־הדרך שלהם הוא באר להם את אשר ראו עיניהם: כותל המערבי עד־נצח לעברנו בארץ. מקום המקדש, הר הזיתים, יד אבשלום, קבר זכריה ומערת ירמיה, את גיהנום – שם הקריבו את הבנים למולך, את חומת העיר, את שער הזהב הסתום – דרך בו צריך לעבור המשיח, – ואת הבור שלתוכו השליך את עצמו הכהן הגדול, עת לכידת ירושלים, ואת המפתח של בית־המקדש זרק השמימה. ועל האפר שזרק הנביא עת חרבן ירושלם ויקלל את שדותיה מסביב בל יצמיחו דבר עד שיהודים יחזרו. הם חשו מתחת רגליהם את אדמת ארצם ומעל לראשיהם את שמי התכלת, ומה נצרך להם עוד?.

אבל אחרי ימי החג החלו הדאגות: איך להתקים, במה לעסוק ואנה לפנות. ברצינות גדולה דברו והתחשבו על המצב והחליטו: צעיר אחד, דוד ידילוביץ מרומניה, ילמד לעשות שכינים אצל הגרמני דוה, יעקוב שרטוק היהודי ודובנוב (אחיו של הדוריאן) ילמדו נגרות ופתוח בעץ, שולחני אחד וסוחר נחשבו כמו בלי מקצוע, הלכו להתרגל מיד בעבודת אדמה אצל האכרים הגרמנים. אחר יהיה מוכר בחנות אבל בתנאי, כי ידבר עברית עם הקונים. והחלוצות? – תנשאינה להחלוצים, זו היתה החלטת־חרש חשאית, אך בהסכמה הדדית. פניה בלקינד נשאה לישראל פינברג, ובנם אבשלום נפל חלל בעד שחרור ארצו. כשאנו רואים את המדבר8 מתנענע כגלי הים, אנו זוכרים תמיד כי תחת אחד מגלי־החול האלה ינוח הגבור הרענן אבשלום, שנתן את חייו בנדבה בעד חרות עמו. “לך”, הוא אמר לחברו בלב המדבר “אותי לא תציל, אני מת פה, מהר והגיע למחנה……”

העליה השניה היתה כעבור חדשים אחדים. הפעם לא עלו בחורים ובחורות בלי כל אמצעים, אלא משפחות, צעירים אמידים עם נשותיהם וילדיהם. הם התישבו ביפו בבתים מזרחיים בלי כל נוחיות, בסביבה מלוכלכת. המזרחיים, ככל אשר הם נקיים בביתם, מיד חוצה לו זוהמה: הזבל מושלך לרחוב, מי השופכים נשפך על יד הפתח, הרחובות לא מרוצפים ומלאים גומות, ומי הגשמים עומדים בהם. הזבובים והיתושים מסתובבים כענן מלמעלה, הכלבים והחתולים הפראים פשפשים באשפה למטה. ולזה היו המחלות מתדבקות והקדחת שממצה את לשד העצמות. הנשים המסכנות לא ידעו בעד מה בא להן כל העונש הזה, ולמה נעתקו מחייהן הטובים בערים המסודרות. כדי לראות את ילדיהן גוועים לעיניהן. אך הגברים היו חזקים מצור: “פה נחיה ופה נמות” היתה האמרה של כל אחד ואחד. הם נהנאו מחם היום ומטל הבקר, מלילות ירח שהם יותר בהירים מהימים ומרבבות הכוכבים שבשמים בלילות החשוכים, הם היו מלאים גאוה לרכוש להם אדמה כמדבר שממה ולהפכה לגן־עדן. הם שמחו לחיות באהלים ולהיות מהבונים, ובלבם גמרו להיות עובדי אדמה, ויהי מה. רק היותר חלשים נכנעו לדרישות נשותיהם ועזבו את הארץ. מאלה חזרו אחדים אלינו שוב בשנים האחרונות, כשהחיים הסתדרו כל צרכם, הם באו למות בארץ שלא ידעו לחיות בה, והביאו אתם את בניהם, וזו כפרתם.

בירושלים, בהבית הקטן שעל יד בית המקדש, נולד הילד העברי הראשון. האם המאושרת מהרה להשציע באזניו את הדבור העברי הראשון: “ילדי!” בן־יהודה האב לא היה פחות מאושר, כי ראה ראה שהחזיון שחזהו לובש צורה: הנה חלוצים באים, הקבוצה הראשונה שהסכימה לרעיון תחית הלשון, האם הראשונה מחזיקה בזרועותיה את הילד העברי. אין לו יתר ספק־ספקה בהצלחת רעיונו. דבורה הרגישה ברגעים האלה כי הנה גלמודה, אך היא לא התאוננה, זה היה אסור בין החלוצים הראשונים!. הגברת פינס השתדלה למלא את מקום האם על יד דבורה, אך בהיות שלא דברה עברית, לא יכלה להרבות בשיחה בנוכחות הרך הנולד. אשתו של רבי חיים הירשנזון, שדברה עברית, היתה אם ואחות לדבורה. היא הניחה את ביתה, את בעלה וילדיה, ובאה להיות יום ולילה על יד היולדת, ותטפל בהילד ותכנהו בכל שמות החבה – בעברית! היא גם בשלה בשביל האם והשגיחה על בן־יהודה. עד היום היא ידידה נאמנה למשפחה ובן־אבי, זה הילד העברי הראשון, יקר לה כבן.

עוד שלש ידידות היו לדבורה: חנה אשכנזית מוכרת תה, שנה־מלכה שבקשה תמיד מצוות והיתה נכונה לשרת את מישהו, ושמחה, אלמנה חשוכת בנים, ספרדיה. שלשתן באו לברך את האם העבריה. חנה ושמחה ידעו לדבר עברית, אבל שנה־מלכה לא ידעה דבור אחד ולא היתה כל תקוה שתלמד, על כן קראו לה “הדודה האלמת.”

שמחה היתה בשמים: שהכל עבר בשלום, ולא סתם תינוק נולד, אלא כן, כי לבת אצל הספרדים בזמן ההוא, לא היה כל ערך. ותקחהו בחבה בזרועותיה, ותכניסהו לתוך חובה ותוציאהו משרולה, באמרה: “אינני ערירית יותר, יש לי בן”. זה מנהג ספרדי הפליא את כל הנוכחים. ותעשה גם חנה ככה ובזה יחסה את הילד גם אליה, “קדיש” על כל פנים. גם שנה־מלכה עשתה אותו דבר מבלי לאמר כלום, אך שרה דבר מה בשפתים עצומות. בכל רגע רצתה להגיד לילד איזה דבור של חבה בז’רגון, אך האם רמזה לה האסור באצבעה, וזו לא העיזה.

הגברים באו לברך את האם ואחד מהם שאל: “באמת מדברים עם הילד לשון הקדש?” “בודאי!” – ענה בן־יהודה “כל ידבר דברי שטות”, ענו, כי לא יכלו לשער, כי בן־יהודה חושב זאת ברצינות.

בן־יהודה קבל ידיעה מידידיו ביפו, בה בשרו לו כי בו ביום שהילד העברי הראשון נולד, נתיסדה המושבה העברית הראשונה, במרחק שעה וחצי נגבה מיפו.

אף על פי שפתח־תקוה התיסדה מקודם, לא התחשבו אתה, מפני שהיא לא נוסדה לשם תחיה לאומית. אלא שאנשים סתם, שעלה בדעתם להתישב על הקרקע, יסדוה. מלבד זה נחשב יסוד המושבה הזו כנסיון בלתי מוצלח, כי פתח־תקוה היתה מוסבת בצות, והאויר בה היה רע מאד, ורוב תושביה הוכרחו לעזבנה.

אך ענין אחר זו המושבה שנקנתה ע“י החלוצים הראשונים, לשם תחית האומה בארץ ההתפעלות היתה גדולה והיום נקבע ליום חג, בו שתו, רקדו ושרו, והשמחה ב”קודש הקדושים" עברה כל גבול.

התעוררו ווכוחים גדולים: מה שם יקראו להילד העברי הראשון ולאחות־תאומים שלו – המושבה הראשונה. וכבר באה דאגה בלב אחדים מה יהיה עתיד התאומים האלה: מה יהיה טיבו של זה הילד שידברו עליו מילדותו שפה מתה? ומה יהיה גורל אלה החלוצים הראשונים שמעודם לא עסקו באדמות; היצליחו להיות אכרים?

– בנוגע לבני, אני לוקח כל האחריות עלי, – אמר בן־יהודה, – ולהאכרים תניחו להיות אחראים בעד מעשיהם. הילד העברי הראשון יקרא איתמר. – “לא”, “חלילה”, התקוממו יחדיו כל הנאספים, “הבן הראשון הנולד בציון, יקרא שמו בישראל בן־ציון. זו חזקה, ואדוני על כמה וכמה אינו צריך לזלזל במנהגי הארץ”.

זה היה נסיון לבן־יהודה, שהחליט מכבר לחיות חיי הארץ, עם כל מנהגיהם וגוניהם, להיות אחד מרבים ולהתקרב לעם. הוא פנה לדבורה לשאול את דעתה. היא יעצה לו לבלי ללכת נגד המקובל, כי בכלל היה טבעה שקט וצנוע, ולא אהבה מלחמות. הילד נקרא “בן־ציון” ואחות התאומים שלו “ראשון־לציון”. גם השם הזה לא הרבה יותר מוצלח מבחינת החידוש, אך גם שם היה בלתי אפשר לשנות את הדבר, מפני כי יד הרוח הישן היתה על העליונה. כמו שקרה גם במקרים רבים הרבה יותר מאוחר ועד ימינו אלה.

בן־יהודה הרגיש את עצמו אב לשני ילדים־תאומים, ונפשו השתוקקה לראות בעיניו את ראשון־לציון. בהסכמת דבורה נשארה היא והילד תחת השחת הנשים, והגברים נסעו ליפו.

על סוסים וחמורים רכבו הירושלמים, בלוית אחדים מהאכרים החדשים, אל מקום מושבם החדש. הם עברו את הפרדסים, את מקוה־ישראל, ואחרי־כן – מדבר שממה, חול, שמיר ושית.

מרחוק נראו אהלים, כמו של בדויים. והנה פתאום קרא אחד: “עמדו, הגענו, זו אדמתנו!” אדמה נכון, אך לא יותר, אף סימן של חיים. על גבעה קטנה אילן, מעל שמי התכלת, מלמטה צרב השמש הלוהט.

אחד הנוסעים היה צמא ושאל מים לשתות, ומישהו ענה בצחוק: “טרם חפרנו הבארות. אין טפת מים בכל הסביבה, הא לך יין!”. יין מתוק שכל אחד הכין בביתו, וביין זה היתה ברכת ה“לחיים” לחיי האומה בארץ.

– ואיך תחלקו ביניכם את האדמה? – שאל אחד האורחים, – כל אחד יחפוץ את החלקה עם העץ הירוק.

– גבעה זו? ענה חלוץ – זה יהיה בית־העולמין שלנו, ובטבע הדבר כי, כל אחד יִתן זכות הקדימה לזולתו במקום הזה.

– החלטה מחוכמת מאוד, – העיר אחר. – אך מה זה כי טרם כל חשבתם על “בית־עולם”, האם אין לכם צורך בקניני־צבור יותר מידיים?

– אין מה לעשות, – ענה יושב־אוהל צעיר, – במקום שיש חיים, מחויב להיות גם מות, על כן נשפרנה, לבל תבהילנו כל־כך.

אחד בא־בימים הפסיקהו באמרו: מה תדברו על מות בעת שהחיים מתהוים, ופה נשב עם משפחותינו ונחיה את ארצנו. נהיה יושבי אוהלים, בינתים, נחפור בארות ונזרע את שדותינו, נבנה את בתינו ונטע את כרמינו.

האורחים מירושלים התעודדו מאד מזו התרוממות הרוח וחזרו איש איש למקומו ולעבודתו, ובשורת התחיה בפיהם. החלוצים נשארו לבדם. אך עד מהרה הביאו לשם את נשותיהם וילדיהם, החלו לבנות בתי־עץ ארעיים9 ולהכשיר את הקרקע, מים וכל צרכי החיים היו מוכרחים להביא מיפו.

הנשים שלא היו מרוצות בעיר והתאוננו על קושי החיים, לא ידעו מה לאמר פה. הן למדו להכין את לחמן היומי כמנהג הארץ. על אבנים ועלה של פח, כמו שאופים הפלחים. האש הדליקו מהקוצים, שעקרו מהאדמה. רבות מהן שאלו את עצמן למה זה נגלו למדבר שממה?

אך הגברים – לא היו מאושרים כמותם! הם עודדו את הנשים והבטיחו להן חיי אושר וכבוד, איש תחת גפנו ותאנתו. הבחורים והבחורות החליטו, כי לא טוב להיות כל איש לבדו, ויתחתנו ביניהם. החתונה הראשונה היתה תחת האילן. זו אמונת הבל אמנם, כי חתונה בבית הקברות מגנה על התושבים מכל רע, ואיש לא האמין בזה, אף על פי כן, הדבר הזה לא יכול להזיק. חתונה שניה הוחגה בעצם מקום זה, ויתברך המדבר בחיים.

תחיה משלשת: האדמה השכולה שנות אלפים מעובדת שוב בידי צאצאיה. הרי יהודה מחזירים כמקדם הד הדבור העברי בארץ, הבנים האבודים חוזרים לארץ אבותם.


 

VI. סגולה בדוקה    🔗

בן־יהודה הוסיף להורות עברית בעברית בבית־הספר של חברת כל־ישראל־חברים, ובו בזמן הוציא מחברת חדשית בשם “מבשרת ציון”, בתור הוספה ל“חבצלת”. יען לא היה יכול להשיג רשיון על שמו. לבסוף החליט לשכור מרבי יצחק הירשנזון את הרשיון שהיה בידו, להוציא לאור עתון שבועי בשם “הצבי”. השם הזה לא היה לפי רוח בן־יהודה. מה זה “הצבי”? זה אינו אומר כלום, לא ממגמת העתון ולא מתכונתו. אבל החיים יותר חזקים אפילו מיוצריהם, והשם “הצבי” תחת עטו של בן־יהודה, קבל כח וקסם ונהיה לסמל החיים החדשים ומדריכם. אף את בן יהודה קראו, בפרט הספרדים, על שם עתונו: “הצבי הולך”, “הצבי בא”, “הצבי אמר”. ואשתו נהית ל“אשת הצבי”.

גודל הצבי הזה היה 23 ס“מ, עתון לא גדול ביותר לפי מושגי הירושלמים כיום, אבל אז היה זה העתון בהא הידיעה. התחשבו בהכתוב בו, למדו ממנו וגם התנגדו לו. אפילו ליצירת עתון קטן זה, ולהופעתו פעם בשבוע לא היו לבן־יהודה האמצעים, הוא פנה לידידו וחברו, מורה לצרפתית בבית־הספר של נסים בכר, ה' חיים כלמי, ויבקש ממנו להלוות לו חצי נפוליון (מעט פחות מחצי לא"י), באמרו, כי בזה יתחיל להוציא עתון, ה' כלמי נדהם מדמיונו של חברו בן־יהודה, כי בחצי נפוליאון יוציא עתון שבועי, אך לא יכול להשיב את פניו ריקם, ויתן לו את מטבע הזהב שבקש. בקבל בן־יהודה חצי נפוליון זה, אמר: אם אצליח – אשיב לאדוני את המלוה, ואם אין – אפסיק, ויחשוב אדוני כי נתן זה על קרן־הצבי. החדוד הה מצא חן בעיני ה' כלמי, ויברך את חברו בהצלחה שבשום אופן לא האמין בזה. אבל יש אמונה שבמקום כשחרדים מאד על ילד צריך להלבישו בבגדים שאולים וזו סגולה לארך ימים. “הצבי” הקטן הזה צמח וגדל, אם לא משבוע לשבוע, אך מחדש לחדש. מה לא היה בן־יהודה מכניס בו, בשורות צפופות באותיות קטנות, וניר חלק לא נשאר בו הרבה. “הצבי” הזה קבל אחרי־כן את השם “האור”, כהוספה ל”הצבי“, וחזר להיות “הצבי” כשהממשלה הרגישה ב”עורמה" שבחלוף השם ובכל תקף התנגדה לאור בחיינו.

מה תדיר לא היה בבית מטבע אחת לקנות קמח ללחם (בזמן ההוא היה אופה כל אדם לחם בביתו), כך ניר לעתון היה תמיד, ואם לקח זה בן־יהודה בהלוואה ליום או יומיים ממוכר הניר יצחק חגיז, איש חסיד, חכם ואוהב הלשון העברית וידיד נאמן לבן־יהודה, היה צריך לשלם מה שחיב ושוב לא נשאר לקמח. אבל את העתון היה צריך לברוא, כמו שאת האדמה היה צריך לרכוש, והילד העברי היה צריך להולד.

בן בזמן חשב בן־יהודה על ספרי למוד שיצטרכו להמורים העברים, וחזיונות להצגות לילדים, והתחיל גם בזה, וישתף בעבודתו את דוד ילין, ה' כלמי, אף את דבורה. זו היא שהכינה את ספורי התנ“ך ל”קצור דברי ימי ישראל". בכל אשר עשה הפיח בן־יהודה רוח חיים. והיה משוכנע ובטוח כי היצור יגדל ויפרח, כי האמין בזכות הקיום של יצירותיו. הוא קוה שיבואו אחרים אחריו ויעשו כמוהו, וכך היה הדבר. כל המורים העברים חברו איש איש איזה ספר־למוד קטן במקצועו, גם תרגמו דברים, לפי הוראות בן־יהודה ועצותיו.

ככה הלכה השפה והתפתחה בדרך החיים, ובן־יהודה צהל לכל צעד של קדמה. בעקיבות של כל מעשיו היה איזה כח אדיר, וכל התחלה לא היתה קשה בשבילו, תמיד החל מקטן והגיע לגדול.

דבורה תמכה בו בכל כחה, מעולם לא התאוננה על חוסר אמצעים, להפך, תמיד הסתירה ממנו כל מחסור בכסף. את תקציב משק הבית הורידה לכלום כמעט רק בשבילו עוד דאגה לכוס חלב או נתח בשר, ותתן זה לפניו על השלחן באמרה שהיא הקדימה לאכול מפני שלא יכלה לחכות לו, בהיותה מניקה את הילד. אך באמת היא לא אכלה כלום, והיתה מסתפקת בחתיכת לחם וצנון. כמו כן מה שנוגע למלחמותיו של בן־יהודה, מעולם לא עצרה בעדו דבורה, ולכל הקרבנות הסכימה, אף במקום שזו היתה סכנה לחייו. כך למשל, בשביל הדפסת זה “הצבי” הקטן של 23 ס“מ, היה בן־יהודה יורק לעיר העתיקה, והוא גר אז בנחלת שבעה, לבית הדפוס של רבי יצחק הירשנזון, שנמצא במרתף שתחת דירתו, שם לאור המנורה הדלה היה בן־יהודה משתתף בסדור העתון ובפרט בעשית העמודים. כי המסדרים בזמן ההוא היו מהדור הישן ולא היה להם כל מושג מצורת עתון, היו סתם מסדרים או לאות. אך בן־יהודה רצה בודאי שהיה לה”צבי" של ארץ הצבי, צורה של ה“פיגרו” הפריזי. בעצמו הגיה, גם השתתף בתקון. כשכלה את עבודתו, וכבר זכה לראות את “הצבי” עֹפר האילות יוצא מתחת מכבש הדפוס, היה לוקח אותו באהבה רבה תחת זרועו והלך אתו הביתה. זה היה תמיד קרוב לחצות הלילה או לאחרי שעה שתים־עשרה. בחורף בגשם שוטף ובלילות חשוכים, בידו פנס קטן ובתוכו דולק נר דל שהיה מאיר לו את הדרך הגרועה כלה גומות ואבני נגף הוא קרא לזה “ליל שמורים”. זה היה ליל־ששי. דבורה ידעה כי ביום החמישי לא יבוא בן־יהודה לארוחת הערב, ותחכה לו עד שעה מאוחרת, ובבואו היה נכנס לבית כשכולו רטוב, משעל וגונח דם, מעולם לא עשתה דבורה כל הערה, כי הוא אינו צריך לסכן ככה את בריאותו, כי ידע ידעה שכל זה עשה לא לשם צביון או מלעב, והבינה כי זו היא דרך הענויים שלו, שהוא מחויב לעבור בה, כדי להגיע למטרתו. היא תדיר נשארה אתו עד אור הבוקר, כדי לכפל את העתון ולכתוב את המענים, למען יצא ליפו ולמושבות בהדואר היחיד שהיה אז במשך כל היום, בבוקר השכם ויגיע לעת ערב למנויים. זה העתון הקטן של 23 ס"מ כבר מנה מנוייו לשלש מאות. לפי החוק אז היה הכרח להדביק על כל גליון בול ששויו חצי או רבע מיל בערך. ואם חלילה תפשה הממשלה השמטה ממין זה היתה מטילה קנס של חצי לירה תורקית בעד כל בול שחסר. ומובן מאליו כי דבורה בחרה להשאר בלי לחם, אך את הבולים הדביקה בזהירות ובדיקנות רבה.

בני הדור הישן חכו בהתרגשות להופעת זה “הצבי” הקטן, בשאלם את עצמם: “מה יאמר בו האפיקורוס? איזה שנויים עוד ידרוש בחיינו?”, כי כבר החל בן־יהודה לבקר את מוסדותיהם וסדרי ה“חלוקה”, הוא דרש כי בכסף זה יקנו קרקעות ויושיבו את בחורי הישיבה על האדמה, כמו שהתיישבו החלוצים שבאו מחוץ־לארץ, העתון החל להכניס שביבי אור לתוך ממלכת החושך, בספרו על המעשים ומאוראות10 שהתהוו בעולם הגדול והנאור, ועל התגליות החדשות. וכבר השתמש במלים עבריות, שלא ידעו ולא שמעו אודותן עד כה, הכל הרגיש כי זה הבחור שלא היה רב ולא ממונה, אף לא בא־כח מי שהוא, החל להתערב בחיי העדה, אף לשלוט בה. השפעתו נהית להכרה: בחורי הישיבה החלו לדרוש שיושיבום על האדמה, ורק אז גם יוסיפו ללמוד תורה, ומאנו לבטל כל ימיהם בישיבה. הדור הישן ראה בזה ירידה של התלמידי־חכמים11, אם יהיו לאכרים עם־הארצים, – וזה שרצה בן־יהודה.

כל חלומו של בן־יהודה היה להגדיל את העתון, להוציאו פעמים, גם שלש לשבוע, ואפילו יום־יום. הוא הרגיש מחנק בגרונו, באשר לא יכול לדבר אל העם אלא פעם בשבוע. בזה “הצבי” שבינתים גדל במדה כפלים, נתן בן־יהודה את כל נפשו וכל רוחו. הוא כתב בדם לבבו. יותר ויותר התחשבו עם העתון והשנויים לטובה בחיי הקהילה נראו במקצת, וזה נתן ספוק לנפשו הערה, לרוחו שלא ידע מעצור.

בו בזמן עבד בן־יהודה במלונו, יום־יום, עד חצות הלילה. באשמורת הבקר היה מתחרה בשמש, לקום קודם ממנו. מעולם לא הפסיד המחזה המפואר הנצחי של עלית החמה במזרח. יום יום הושפע מחדש ממראה נהדר זה, מהוונים המפליאים, ושאף מזה כח חדש לעבודתו הקשה.

משפחתם גדולה, נולד להם הילד העברי השני. הפעם לא שאל בן־יהודה בעצת מי שהוא, מה שם יתן לו, ונקרא שמו בישראל – אבי־חיל. כבר אז חלם בן־יהודה על חיל עברי שיצטרך פעם לעם, ולבנו נבא עתיד מזהיר זה, להיות יוצר חיל זה או מפקדו. אך הדוריה החליטה אחרת: זה ז’בוטינסקי שנועד ליצור את הגדוד העברי ובן־יהודה הקדישו בעד זה. והילד אבי־חיל היה אך ילד עברי, ובהיותו השני, לא עשו מהופעתו מאורע גדול. הוא היה בן־עני, כי לבן־יהודה לא היה אז לחם לאכול, פשוטו כמשמעו. מיד בהולד הילד, הלך האב של שר הצבא העתיד לד“ר הרצברג וימסור לידיו שעון זהב, הדבר האחד שדבורה לא הסכימה למכור, זו מתנתה לו להנשואים. הוא בקש מהרצברג שילוה לו על משכון זה חצי נפוליון, בשביל מזון להיולדת. ד”ר הרצברג השיב את השעון בתרעומות ונתן לו הכסף שבקש, באמרו “תשיב לי כשיהיה לך”.

אך את שכר הדירה קצרה ידו מלשלם. בעל הבית, שלום בלכר שמו, לא הציק לו והסכים לחכות. אבל, ביום ששי אחד הופיע ה“צבי” ובו מאמרו של העורך נגד “בעלי הבתים האכזרים”, ששומרים בורות מלאים מים בעת בצורת בתקוה, כי יאחרו הגשמים ויקבלו זהב בעד המים, ויתפלל בן־יהודה לאלהיו שישלח מטר־ברכות ולא יקום בצעם של הרשעים. דוקא שלום בלכר זה היה אחד מאלה. מאד חרד לו על החוצפה של שכנו: גם אינו משלם שכר דירה ומדבר מוסר. ויגרשהו בערב־שבת, יחד עם דבורה וילדיה, וישליך את כל רכושם הקטן ברחוב, כשהשמים מכוסים עננים,וצעק: אתה רוצה גשם, עוכר ישראל, תחכה לו ברחוב!. הגשם המקלח הרטיב את המשפחה העברית עד לעצמותיה. אז באו אנשים החלו להטיף מוסר לשלום בלכר, כי זה חטא ועוון שלא יסלחו לו, ויכריחוהו להחזיר את בן־יהודה לביתו, ויבטיחו לו, כי אחרי שבת ישלמו לו את שכר־הדירה. בן־יהודה שמח עם כל תושבי ירושלים על גשם־ברכה זה, שהספיק מים לכל הצמאים.

אחרי העָנִי הולך העוני; אחרי מעשה זה החלו גם אחרים להציק לבן־יהודה, בעד הפרוטות שהיה חיב להם, בחנות מכלת וכדומה. ראה בן־יהודה, גם דבורה, כי באו מים עד נפש, כי אין להם כל יכולת להתקים. בהיות כי ללמד לא יכל יותר, מרוע בריאותו, אמר בן־יהודה לנסוע לרוסיה ששם גדלה התנועה הלאומית והתפשטה, ושם בטח ימצא התמיכה הנחוצה לעתונו וגם למלונו. דבורה אמצה את לבו כמו תמיד, בכל, ובקשה ממנו שלא להתחשב עם זה שהיא נשארת לבדה עם הילדים ובחסר־כל, אבל הפצירה בו טרם כל לסור למשפחתה במוסקבה, באמרה: “הם כבר ישלחו לי עזרתם”.

לבן־יהודה היו דאגות אחרות: שילדיו העברים לא יבואו במגע ומשא עם ילדים אחרים בינתים, ולא ילמדו ז’רגון ספרדי ואשכנזי וישכחו לדבר עברית. הוא שאל זאת דבורה אם היא מרגישה די כח בעצמה, כדי למנוע את זה. היא התפרצה בבכי, ואמרה:

– הידעת, חביבי, מה שפינס אמר לי? לרחם על אלה הפעוטים ולחדול מלדבר אליהם עברית, אם אין אני רוצה דוקא, שיהיו הדיוטים.

– אין דבר, דבורה, אל תשימי לב לדברים האלה. זה הנסיון הגדול בהילדים שלנו, ואני נשבע לך, כי אם אראה שנסיון זה לא הצליח, לא אכחד ולא אבוש להגיד זאת בפני כל עם ועדה, כי טעיתי, כי לשון מתה אי אפשר להחיות. אבל אני מקוה שלא יבא לידי כך, וילדינו יהיו לא פחות פקחים מאחרים.

הוא נסע לרוסיה, את עתונו מסר לעריכה לידידו פינס, כי זה היה האיש האחד שהסכים לכך. בן־יהודה לא רצה בשום אופן להפסיק את “הצבי” אפילו לזמן מה.

דבורה עם שני ילדיה עברה לדירה אחרת, בחצר שגרו בה ספרדים, בתקותה שהם יהיו יותר סבלנים בנוגע לענין דת, וגם את הז’רגון שלהם והערבית חשבה לפחות מסוכן לדיבור העברי בביתה. ובאמת היא הרגישה את עצמה יותר טוב בין הספרדיות, שהיו חביבות מאד אליה, בפרט כשהיא היתה חובשת את סרט הקטיפה על מצחה וה“יזמה” לראשה. מהן למדה דבורה לחיות בזול מאוד, כמנהג ילידי הארץ ולעשות את השמן זית לעיקר המזון. לבן־יהודה היא שלחה מכתבים מעודדים ותספר לו כסדר על שני הילדים, שתמיד נבדלים מאחרים, משחקים בינם לבין עצמם, מדברים רק עברית ומתפתחים באופן רצוי מאוד. היא בקשה ממנו לא לדאג, לא לפקפק, ולהשאר נאמן לרעיונו של תחית הלשון, שבטח יצליח.


 

VII. דבורה הגלמודה.    🔗

הנשים הספרדיות למדו את דבורה, אחרי שבעלה נסע, איך להרויח ממלאכת הרקמה והזרידה, שהיא ידעה כל כך היטב. היא הקדישה למלאכה זו את מיטב זמנה שנשאר לה פנוי מהנהגת משקה הדל והטפול בילדיה. שכנותיה עזרו לה למכור את עבודות היד שלה.

בהיותה רוקמת וזורדת, זכרה דבורה: את המחנכת והמורה שלה, אשה פולנית שלמדתה צרפתית ומלאכת הרקמה. זה היה כשגרו אבותיה בעירה הקטנה גלובקיה. שם לא היה בית־ספר, וכל אשר למדה, זה היה מאשה זו, שמה היה וורונצביץ, ממשפחה אצילה פולנית וקבלה את חנוכה בפריז. היא היתה ידידת הבית. ולכן נענתה לבקשת שנ"ה יונס, לחנך את דבורה ואחותה. זכרה את הפגישה עם בן־יהודה, איך למדה אותו רוסית וצרפתית, ואת בקורו האחרון בבית אבותיה, כשגמר את הדרשה ולפני נסעו פריזה. איך חכתה לו שבע שנים וקבלה ממנו מכתבים לעתים רחוקות, אך מעולם לא אבדה תקותה לראותו שוב. בחרותה הרכה שעברה בהמתנה זו, המתנה שנדמתה לה בלי סוף. איך השיבה אחור כל הצעה להנשא, הדאגה הרבה שזה הביא בלב הוריה.

פתאום הגיעה גם אליה הכרזתו של בן־יהודה להיהודים בגולה: שעליהם לחזור לארץ־ישראל ולדבר שוב בלשונם העתיקה, ולחיות חיי עם בארצו. בכל מקום התוכחו על זה, אף ספרו כי, הוא בעצמו נוסע לשם, והיא רק התפללה שיקרא לה ללכת אתו. אביה כתב לו ושאלו, אם הוא יודע, כי דבורה עודנה מחכה לו, ואם יש בדעתו לשאת אותה לאשה. על זה ענה בן־יהודה מוינה: אני חולה, עני, ונוסע להתישב בארץ־ישראל אם דבורה רוצה לבוא אתי, אהיה מאושר, ואחכה לה פה. אביה שם, בלי אומר ודברים, את תשובת בן יהודה, לפניה.

היא קראה התשובה הקצרה וראה ראתה את אהובה מתיצב לפניה לבוש שריון קשקשים מקדקדו עד כף רגלו, רומח בידו האחת ומגן בשניה וחרב על ירכתו ומבטו שלוח אליה והוא שואל:

– התלכי אחרי למדבר ולארץ לא זרועה?

– הן – השיבה.

– לחיי מחסור ועני סבל ויסורים, התסכימי?

– הן – אמרה.

– ולא תתאנני ולא תעלי כל מלה של חרטה על שפתותיך?

– לא.

– ותלחמי בגבורה שכם אחד בעד תחית עמנו בארצנו?

– הן.

– ומוכנה הנך לכל הקרבנות שמלחמה זו תדרוש ממך?

– הן.

הן – היתה גם תשובתה לאביה. הוא הזדעזע ובקש ממנה לחשוב ולהבין מה לפניה ולחזור מהחלטתה זו, אמה בכתה ובקשה ממנה להשאר. אך דבורה צותה לעשות כל ההכנות לדרך. היא היתה הבת הבכורה מעשרה אחים ואחיות, וכל בני המשפחה נשאו אותה על כפים, והיתה החלטתה לנסוע – אבל גדול. אך, כיון שלא יכלו להחזירה מדעתה זו, השתדלו כולם להסב את המאורע ביופי ותפארה. נשף־פרידה יפה נסדר בשבילה. היא היתה לבושה ככלה וקבלה מתנות יפות, על הרוב כלי כסף ותכשיטים. היא היתה משחקת יפה מאד שח־מט, ואביה בקש ממנה “המשחק האחרון” אתו. הוא שחק בדמעות בעיניו, והיא בהבעת האושר על פניה, הוא לא ראה אותה יותר מעולם. היא רקדה כל אותו הלילה האחרון, ובבקר המשפחה וכל האורחים לווה לתחנת הרכבת, היא נסעה. גם דרכיה מסודרת לא היתה בידה ועליה היה להתגנב מעבר לגבול, ומה דפק לבה מפחד, פן יתפסוה ויחזירוה לרוסיה. ולא פחות מזה נדהמה לראות את מולדתה החדשה – מדבר שממה. אך בן יהודה היה על צדה – וזה היה כל אשר בקשה בחיים.

כעת גלמודה בירושלים, בעניה, ומלחמתה בעד פרוסת לחם לילדיה, היא מוצאת שיש לה די זמן לחשוב על אלה שסובלים יותר ממנה. בימות גשם וקור היא הולכת מבית לבית, מביאה לאחרים מעט פחם לחמם בו את בתיהם, ולמי קמח, אורז, צוקר להאכיל את הילדים הרעבים. בזה עזרו לה נסים בכר וד"ר הרצברג. בכל מקום שבאה דבורה, היה תמיד בפיה דבור של חבה, של נחומים, של אומץ־לב ותקוה, ואחריה עזבה בבית העניים קרני אור וחום.

אך כל אהבתה ומסירות־נפשה היו נתונים לאיש אחד – לבן־יהודה. היא לעולם לא קראה לו בשמו, אלא “חביבי”, היא סבלה ענויים מכל הרדיפות נגדו, ובחשבה עליו כעת, בבדידותה, הרגישה כי היא שונתה בחצוניותה, ולא לטובתה. היא לא הסכימה לכך, כי הנה יחזור אליה חביבה, והיא צריכה להופיע לפניו נחמדה כמו שהיתה, ותלמד מהנשים הספרדיות איך לשמור את השערות לבל תלבינינה על ידי חפיפתן במים לאחר הרתחת שרשים ידועים, למדה גם לשים כחול סביב העינים, שתראינה תמיד גדולות, וכדומה.

מלבד זה מצאה דבורה כי היא לא היתה די משכילה, כדי להיות חברה בחיים לבעל שכזה. היא החליטה להשלים את החסר. מאז למדה כסדר את דברי ימי ישראל, הספרות, דברי ימי העמים, כתיבת־הארץ, גם מושג מכימיה, טבעית, וחכמת השעור. היא העבירה לילות בלי שנה, בכל הלמודים האלה, ובאמת הרגישה כי אופקה התרחב ועיניה נפקחו.

*

בן־יהודה הגיע למוסקבה ונתקבל באהבה רבה במשפחה. היה לו קצת קושי בנוגע לקבלת רשיון הכניסה לרוסיה, יען חזר בתור נתין עותומני. חותנו שאל אותו למה זה עלה על דעתו להיות “תורכי”, והוא השיב: – החזרתי רשמי להצר את נתינותי הרוסית ונהיתי לאזרח אותה הארץ שבה אני חי. זו חובה של כל תושב, לשׂאת בכל החובות של הארץ ולהנות מזכיותיה. בו בזמן זה נתן לי את ההזדמנות לרשום בתעודתי את שמי העברי באופן רשמי.

הדבר הראשון ששאל בן־יהודה מאבותי, היה אם יכול לקבל אצלם מזון כשר, כי ידע שבבית זה מעולם לא שמרו על הכשרות.

– מה זה היה אתך? – שאל אבי.

– כך הדבר, – השיב, – בבואנו ירושלימה קבלנו עלינו למלא אחרי כל מנהגי ישראל, כדי להיות קרובים לעם הארץ, ואינני רוצה להתנהג אחרת גם בהיותי בנכר.

– נעשה הכל כרצונך, – ענתה אמי הטובה.

בבית הוא לבש גם בגדיו הירושלמיים: ג’וביה ירוקה, מקושט בשועל אדמדם; חגר למתניו אבנט הטוב, לראשו תרבוש אדום עם מפרחת שחורה, וזקנו מגודל. היה לו מראה של שליח ירושלמי, והילדים, בתוכם גם אני, הביטו עליו כעל איש קדמון.

למחרתו בבוקר ראתה המשפחה את בן־יהודה לבוש טלית ותפלין, ויושב וקורא באחד הספרים הרבים שסביבו, כפי שהיה עושה זאת יום־יום בירושלים. וחותנו שאל: – בן־יהודה, למה זה תתפלל בכל כך הרבה סדורים?

– אלה מלונים שונים, – ענה בן־יהודה, – מזה, – והראה לחותנו את הספר שבידו, ספר תפלה, – אני מוציא את כל אותן המלים הקדושות שבדעתי לחללן בהדיבור העברי של יום־יום. הכל נדבר ביניהם בעברית, בלתי מובנת כל שהוא ליתר בני המשפחה, רק האם הבינה קצת.

הדבר הראשון שנעשה היה לשלוח מברק שלום וכסף לדבורה המסכנה. המשפחה תמהה מאד על אשר לעולם לא התאוננה ולא בקשה עזרה. דבורה נמנעה מזה מפני גאותה, לבלי יאמר או יחשוב אביה, כי הצדק היה אתו, ביעצו לה לבלי ללכת ארצה ישראלה.

בן־יהודה וחותנו התחילו לסדר תכנית־עבודה: את מי לבקר, אנא ללכת, ולמי לפנות. בן־יהודה מחק מהתכנית את יום השבת, באמרו כי אינו נוסע בשבת. חותנו הביט אליו ולא הבין מה קרה לו, ויחשוב כי זו השפעת ירושלים החרדה, שהורגת את הדעה החופשית אפילו בארי שבמין האנושי. כנראה שהלאומיות היהודית לא תוכל להשתחרר מהדת. – חשב אבי ועל כן איך יהיה לאומי? והעובדה היתה לגמרי להפך: החרדים הושפעו מהדור החדש קמעה קמעה, מבלי שהרגישו זאת, ויכנעו מבלי יכולת להגן על עקרונותיהם, אבל כשהוסיף לדבר עם בן־יהודה על החיים בא"י, הבין את המוסר הנעלה שהניע את בן־יהודה לעשות הנחות להמסורת. איזה כח מכריע על עצמו היה נצרך לו לזה ומה טהור היה לבו של בן־יהודה, שאפילו בנכר, רחוק ממקום הקרבנות, לא יכול להתנהג אחרת, לא יכול להיות רמאי וצבוע בפני מי שהאמינו בו והלכו אחריו.

בן־יהודה מצא במוסקובה אגודה לאומית קטנה, שמיסדה היה חותנו שנ"ה יונס, וחבריה היו: יחיאל טשלנוב, תלמיד ברפואה, מנחם בן־משה (אוסישקין), תלמיד־מהנדס, יעקב מאזה – תלמיד בעריכת־דין, וסביבם התקבצו צעירים וצעירות. שם האגודה היה “בני ציון”.

טשלנוב, בן־משה ומאזה, בחור באי־כח אגודה זו, באו לברך את בן־יהודה. זה היה מחזה שמעולם לא ימחה מזכרוני. שלשתם הובאו לחדר־הקבלה, ששם ישב בן־יהודה ועבד במלונו, מסובב ערמת ספרים, וכולו שקוע בהם. והם עמדו על סף הדלת, כשלשה אנשי צבא מלא־קומתם, ולא העיזו להפריעו. אך הוא הרגיש בנוחכותם12 והרים את ראשו מהספרים. ואז, היותר תקיף שבהם, יעקב מזאה, בן־בית אצל הורי, התקרב צעד קדימה ואמר ברוסית:

– זדרבסטוויטי! 13

בן־יהודה קם, הושיט לו את ידו, באמרו:

– שלום עליכם.

גם מאזה. גם טשלנוב, ובן־משה, כמו בקסם התחילו לדבר עברית.

מאז השתתף בן־יהודה בכל האספות שסודרו בשבילו. בכל מקום דרש על הנחיצות למהר בישוב ארץ ישראל. כי אם אין, עמים אחרים יקדימונו, וכשיחפצו היהודים לבוא, לא ישאר שעל אדמה בשבילם. כמו כן דבר להם על החשיבות של הפצת הלשון העברית והרמת קרן בתי הספר, על דבר בית־ספרים לבני־ישראל, שהיה משאת־נפשו. גם על סיוע לעתונו ולמלנו דבר, והשתדל לעורר בהם ההכרה האחת: “היום קצר והמלאכה מרובה”, זה עקרון שהיה נוצץ באותיות זהב תמיד לפני עיניו.

דרישת שלום זו, שהביא בן־יהודה אתו מעיר לעיר. בכל מקום היתה התלהבות גדולה: לפגשו, לראותו, לדבר אתו ולשמוע ממנו, בכל מקום חזק ביקורו את הרגש הלאומי, ועורר לפעולה. במקצת עזרו לו גם בעניניו הוא, באשר עשו מנויים מספר ל“הצבי”, ולהמלון. זה נדמה לבן־יהודה כמספיק, כדי לשוב מהר לארצו ולהוסיף שם עבודתו.

בחזרתו הביתה עבר דרך פריז. מהיהודים החשובים שם נתקבל בכבוד וביתר הבנה. הוא לא היה בשבילם יותר חולם־חלומות, ואעפ"י שדעותיו עוד היו רחוקות מדעותיהם, כבר התחילו להרגיש בחשיבות רעיונו שלו הקדיש את כל חייו.

כאשר בקש עזרה בעבודתו הקשה, אמרו לו כי יתחשבו בזה ויש לקוות כי יקבל תמיכה, אך בתנאי שלא יקומם יותר מדי נגדו, את הדור הישן, לבלי יצעקו ויבלבלו את המוחות, כי יהודי צרפת אינם אוהבים את הפרעת־מנוחתם. אז כתב בן־יהודה לפינס, שערך את “הצבי”, ובקש ממנו להיות מעט יותר זהיר, בפרט ביחס לנסים בכר, בא־כח חברת כל ישראל חברים, והפציר בו כי מה שיכל לאמר לשבחו של נסים בכר, יאמר, אך לא להפך, כי בפריז מתחשבים עם דעתו, והוא יכול להיות לו לעזר.

הוא חזר לביתו בכחות חדשים, לדבורה האמיצה, לילדיו העברים. אך מה נדהם לראות כי פינס שנה לגמרי את רוח העתון וישתמש בו לפי דעותיו ובמלחמתו הוא עם הרבנים והממונים, ובו בזמן אמר לרצותם בזה, שתמך בדרישתם לשמור השמיטה בשנה השביעית לישוב. זה לאמר להחריב כל מה שעשו. כי האכרים לא יכלו בשום אופן לסבול שנה בלי עבודה, זה היה גם מזיק להנטעים הצעירים, שדרשו טפול רב. אבל, זה בן־יהודה שלא ידע מה זה להתחלחל, לקח שוב את העתון בידיו, ומאמרו הראשון היה – נגד השמיטה.

זו היתה הזדמנות ליקירי ירושלים לצעוק ככרוכיה, כי בן־יהודה חותר נגד הדת, ולהכריח את הרבנים להכריז חרם על “הצבי”. כזה חשבו הממונים על החלוקה, כי סוף־סוף ידכאו את האיש, שהציק להם יותר מדי, וישברו את כחו בזה, שבעתונו המוחרם לא יקרא איש.


 

VIII. החרם.    🔗

Odium nunquam potest esse bonum..

(Spinoza) 14


המכריז הודיע ברחובות ובשוקים, כי “הצבי” בחרם, ואסור להכניסו בבתי ישראל. שום יהודי אינו רשאי לקרוא בו, אף מחויב להתרחק ממנו ד' אמות. על הכתלים הודבקו בערב שבת מודעות, ולתופש החרם היתה הוספה של גדופים מעין זו:

אתה חושב כי רמית אותנו בהופעתך בינינו בכפתן ארוך, בגדול זקן ועטוף טלית – לא! הנך אפיקורס ולזה עוד צבוע, ואנו נדע להשמר מכזביך ולא תלכדנו ברשתך.

ה“צבי” הופיע עם קוים שחורים מכל צדדיו לאות אבל על החרם, ובן־יהודה פרסם ה“על־חטא” הידוע, שבו חזר על כל הפשעים של הממונים ופרנסי־ירושלים, ש“הצבי” חטא באשר גלם ופרסמם. אך בנוגע לעצמו, חרה לו מאד על אשר קראו לו שקרן וצבוע, בעת שהוא עשה מה שעשה, כעולה לקרבן, בלב תמים, גם חוקי הדת שמר, כיון שהחליט כך, כעת הוא הבין, כי רק בתעמולה בלתי פוסקת ומתמדת יעלה בידו להביא את הירושלמים ללאומיות וטעות היתה מצדו בעשותו להם וותורים. וחזקה הכרתו, כי ברדתו להשקפותיהם בכדי להיות אחד מהם אפילו אם תהיה זו ירידה עד לתהום – לא יצליח. וישליך בן־יהודה מעליו את הבגדים המזרחיים, ויתלבש כמקודם, אירופית, ויגזוז את זקנו כמו שהוא היה נוהג לשאתו, גם חדל לבקר את בית־הכנסת, אף לא התעטף בטלית. על זה הדבר האחרון הצטער באמת: כי בכל לבו רצה להשתמש בזה המעבה מימי קדם ללבוש לאומי יום יום. והנה הופיע בן־יהודה שוב, כמו בבואו מפריז, ויאמר ליקירי ירושלים: “אתם תקבלוני כמו שהנני!”. זה לקח אמנם זמן, אך הם קבלוהו.

הבית ששם נערך “הצבי” היה בחרם. רק אמיצי לב ועזי נפש הרהיבו לבוא לתוכו. אחרים התרחקו ממנו בגלל מריבתו עם פינס. דבורה שסבלה ביותר: כי ככה הפסידה את ידידותיה היותר טובות. רק הספרדים לא התחשבו ביותר עם חרם זה, ובפרט נסים בכר הגן על בן־יהודה בגלוי. הוא תמך בו בכל כחו והשיג בשבילו התמיכה החדשית מהברון שהבטיח לו בעברו דרך פריז, ויכול מעתה לעסוק גם ב“הצבי” גם במלון. ודבורה קבלה משרת מורה לעברית־בעברית בבית הספר “אולינה די רוטשילד”, שהיה גם הוא מוחרם כמו כל בתי הספר. אחותו של נסים בכר היתה המנהלת בו.

הישוב החדש היה כולו על צדו של בן־יהודה, וזה אמץ את לבו. הוא שוב הרים ראש, ויחליט להלחם הלאה, עד שיכניע את הישוב הישן לחיים חדשים. מעל עמודי “הצבי” הוא דרש חשבון מכספי החלוקה, ומי ומי המקבלים אותה. אך את זאת לא רצו הממונים לפרסם יען העשירים קבלו חלוקה שמנה, והעניים – פרוטות. ייסר אותם בן־יהודה גם על זה, שמשתמשים הם במוסדותיהם ובמשרדיהם בכל הז’רגונים למיניהם, רק לא בלשוננו האחת – העברית. ועל הישיבות מתח ביקורת ודרש תכנית וסדר בלמודים. בן־יהודה מרר את חייהם, והם בקשו עצה איך להתפטר ממנו.

הישוב החדש התפתח בינתים יפה יפה. הקדמה נראתה לעין. יפו נהיתה יותר ויותר עבריה מיום ליום, והמושבות בסביבה התרבו, ורבן תחת חסות הנדיבה של ברון רוטשילד. בן־יהודה ודבורה נמלטו תדיר מחשכת ירושלים אל אלה נקודות־האור, ושם היו מחליפים כח במסיבת ידידים נאורים כמוהם. הנדיב פתח בתי־ספר בכל המושבות. באלה הנהיגו על פי פקודה מפריז הלמודים בצרפתית, מי יכול אז גם לשער למודים בלשון מתה? אבל העברית קבלה בבית־הספר האלה זכות אזרח, שוה בשוה עם לשון־הלמוד הצרפתית. אדמה נקנתה. ילדים נולדו. אכרה עבריה ואמיצת לב קראה לבנה אבי־חיל. גם היא כבן־יהודה, כבר חלמה על חיל עברי, אך גם שר צבא זה מת. לבנה השני קראה נתנאל, כדי לפייס את הבורא, אך עברית דברה גם אתו.

משפחתו של בן־יהודה גדלה. מלבד שני הבנים נוספו בה גם שלש בנות: ימימה, עטרה ושלומית. האבות מצאו קסם מיוחד באופן איך שהפעוטות היו מבטאות את המלים העבריות, ומתוק היה צלצול השפה בפיהן, המשפחה התישבה כבר בבית יותר מרוח, עם גן יפה, משרתת ספרדיה עזרה לדבורה לטפל בילדים, גם סיעה בהנהגת הבית. ששה כסאות ושולחן עגול הופיעו בבית, וזה היה דבר יקר המציאות, כי לא היו נהוגים אז בירושלים רהיטים ארופיים. גם מראה במלבן־מוזהב, נרכשה.

החיים החלו להסביר להם פנים, ונדמה שהגיע הזמן להתגאות מעט. אבל דוקא אז החלה דבורה להרגיש את התוצאות של חיי הדלות והסבל, כחותיה עזבוה מיום אל יום, והרופאים מצאו, כי היא היתה נגועת שחפת. אבותיה בקשו ממנה לבוא לרוסיה עם הילדים, שם לבלות אתם את ימי הקיץ במעון־השדה. אך דבורה ענתה: “זה מאוחר יותר מדי!”. היא גלתה להם את סוד־מחלתה שעד כה הסתירה מפניהם.

בן־יהודה כתב לאמו ובקשה לבוא בהקדם האפשרי, בהיות שדבורה לא ירדה יותר ממטתה, הילדים היו בלי כל השגחה. האם באה. אבל הממשלה העותמנית אסרה בזמן ההוא כל כניסה של יהודים לארץ. בן־יהודה התיצב לפני הפחה בירושלים ויבאר לו המעמד, ויבקש שיעשה יוצא מן הכלל עם האשה הזקנה בת־השבעים, באמרו לו: “היא לא תלד בנים ולא תרבה את הישוב היהודי בארץ, אין לה אנה לחזור ולא אוכל להשיבה”. אבל הפחה האכזרי ענה “יוק!” לאמר: לא! כי זה היה נגד החוק.

וידידי בן־יהודה ביפו, עשו מה שיכלו, כדי להוריד את אמו כמו שהיו מורידים הרבה יהודים אחרים כמעבירי־גבול, בשוחד. בסירה, תחת שקים של תפוחי־אדמה, הסתירו את האשה הזקנה – גם היא בתוך שק, וישליכוה אל החוף. שם שחררוה, ויביאוה לבית בנה. כך נכנסה אמו של בן־יהודה לארץ־אבות, שאליה התפללה כל ימיה, ותברך את ה' בעד חסדו זה אתה.

בבית מצאה את בנה היקר בסוף כוחותיו מרוב הסבל והיאוש, ואת כלתה המהוללת על ערש־דוי נמסת כנר הדולק משני הקצוות, והילדים יתומים חיים.

באמץ־לב רב לקחה הזקנה עליה מיד את כל הנהגת הבית. היא הסבה את החולה בכל המנוחה והשמירה המעולה. אך עם הילדים לא יכלה לדבר, בהיות שלא ידעה בעברית אלא תפילות שלא הבינה פרושן. ז’ארגון הלא היה אסור לדבר, כי בן־יהודה, בכל יגונו ויאושו, עמד כצור על העקרון, שהדור הצעיר בארץ־ישראל מחויב להתחנך אך ורק על הדבור העברי החי, בלי כל שייכות לכל מה שקשור עם חיי היהודים בגולה. האם ידעה רוסית, אך זה היה בשבילה חלול השם לדבר עם נכדיה בארץ־הקדושה בלשון המוג’יק, ואעפי"כ עשתה זאת כיון שכך היה רצון בנה, שחשב הרוסית פחות מסכנת לצבור העברי מהז’רגון.

היחס של אהבה ורוך מצד חמותה העיר בדבורה געגועים עזים לאמה. היא הביעה לבן־יהודה את חפצה הרב לראותה באמרה, כי בזה תמצא קצת נחמה בהפרדה מהעולם. באופן זה כתבה גם למשפחתה. ובן־יהודה הוסיף את תחנוניו כי ימלאו את רצונה. האם באה. גם היא הורדה על ידי מעבירי־גבול. וקבלה כל זה באהבה ובקשה רק למצוא את בתה החולה בחיים.

היא לא מצאה את דבורה בבית, כי זמן־מה לפני בואה, בקשה החולה שיעבירוה ל“בקור חולים” שם הודיעו לה, כי האם הגיעה ושבעוד שעות־מספר תמצא אתה. דבורה גזרה על כל החולים, על השומרת ועל הרוקח, לבלי יגיד איש לאמה איפוא שוכבת בתה, כי רצתה לראות אם תכירנה. האם נכנסה לבית־החולים בלוית בן־יהודה, אך גם עליו אסרה דבורה להגיד מה שהוא. האם עברה על מטות החולים ולא הכירה את בתה. אז רמזה לה דבורה בצחוק על שפתותיה, לגשת אליה. האם האומללה לחצה בזרועותיה את שלד־העצמות של בתה היפהפיה באמרה לה, כי לא הכירה אותה מיד מפני השנוי בסריקתה, כי שערותיה היו גזוזות על המצח.

– גם קולי נשתנה, – אמרה דבורה שדברה בקושי וקולה כמעט שלא נשמע, כי השחפת אכלה גרונה.

האם השפיעה על דבורה לשוב הביתה, ותסב אותה בכל המנוחה והנוחיות, טפול יוצא מן הכלל. אבל כמו שכתבה דבורה, “מאוחר יותר מדי”. כעבור חדש ימים, דבורה מתה. האם נשארה עוד זמן־מה כדי להשגיח על הילדים. היא ידעה מעט עברית ויכלה לדבר עמהם. היא השתדלה גם לנחם את בן־יהודה, אך אחרי שבועות מספר גמרה לחזור לרוסיה.

מות דבורה נתן למתנגדי בן־יהודה מקום להתאכזר בו, אף תקוה לדכאהו ואולי לשברו כליל. ה“חברה־קדישה” אמרה לקבור את דבורה מחוץ לגדר. אם אמנם לא היה חרם מפורש עליה, אך בעלה חל תחת החרם, מכיון שלא חדל מלהוציא את “הצבי” המוחרם, והיא היתה “אשת הצבי”, מוחרמת כפלי כפלים ולא רצו לקרב אליה כאלו נבלה היתה מונחת בפניהם.

היחס הזה של יקירי ירושלים לזו האשה הצדקונית, להאם העבריה הראשונה בישראל השב לתחיה, שהחיתה את לשוננו בפי ילדיה – לא יכל בן־יהודה למחול להם. כלביא פצוע וזב־דם, נער את רמתו וזעק בכל מאמצי־כחו: “הניחו אותה!”. הוא הודיע את הדבר לעדה הספרדית, ובקש ממנה לקבור את אשתו בבית הקברות שלהם. ה“חברה־קדישה” הספרדית באה, אך האשכנזים לא נתנו לה לגשת. בו ברגע הם הבינו, כי משכו בחבל יותר מדי, כי כאן מקום לשערוריה חדשה, כי בחוץ־לארץ ידונו אותם לחובה. עליהם היה לתקן את הטעות בעוד זמן. אבל בן־יהודה אמר כי לא ישוב מדעתו, ודבורה תמצא את מנוחתה בבית־הקברות של הספרדים.

אחד מגבאי חברה־קדישה הקנאים פנה לבן־יהודה ברשעות: כל זמן שאשתו היתה בחיים, היתה שיכת לו, אך כעת היא שלנו, אדוני אשכנזי, והיא תקבר בבית־החיים של האשכנזים".

בן־יהודה התיעץ עם הספרדים. יחדיו החליטו כי זו מלחמה קשה, ואין בטחון להצליח. ועל־כן נכנעו.

חדשים אחדים עברו, ושלשת הילדים של בן־יהודה, הבן אבי־חיל ושתי הבנות עטרה ושלומית, נפלו חללי מחלת האסכרה. הם הובלו לרגלי האם.

בין האגדות בעם, שמעתי זקנה אחת תלמודית, בת שבעים, מספרת:

“דבורה היתה צדקונית גדולה. אלהים נראה לה בחלומה ואמר לה, כי לעולם לא תדע הצער של מות ילדה. אחרי שהסתלקה מאתנו לקחה שלשה מחמדיה הפעוטים אליה והשאירה לנו שנים: בן ובת”.

אגדה אחרת מספרת:

“ביום הששי אחרי הצהרים, באות אמהותינו הקדושות מחברון, שרה רבקה ולאה, להתפלל אצל הכותל המערבי. בדרך לוקחות הן את רחל אמנו אתן, גם דבורה יורדת מהר־הזיתים, וכלן יחד מבקשות רחמים בעד חטאינו.”


 

IX. סך הכל    🔗

ב“הצבי” שיצא לאור אחרי השבעה נדפס בין שני קוים שחורים, לזכר דבורה בן־יהודה, הקטע של ירמיהו: “וזכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר לארץ לא זרועה”. זה היה הכל במה שהספיד בן־יהודה את אשת נעוריו שעלתה לקרבן בשבילו ובשביל רעיונו. על הקוראים עשה זה רושם הרבה יותר עז מכל ההספדים הארוכים הנהוגים.

וארץ זו, שדבורה מצאה מדבר שממה, היא עזבתה פורחת במושבות פוריות: ראשון לציון, פתח־תקוה, גדרה, זכרון יעקב, משמר הירדן ועוד. בכל מקום היו בתי ספר שלמדו שם עברית בעברית. אף היו אמהות ששרו לילדיהן בעריסותיהם שירים עברים.

ביתו של בן־יהודה נהיה לבית אבל. ימימה הקטנה שאלה “איפוא אמי?” “איפוא אחי ואחיותי?” בן ציון היה יותר גדול והבין מה שקרה האם הזקנה ראתה בכל אצבע אלהים ונקמתו במי שאינו הולך בדרכיו ותתפלל יום ולילה ותתחנן לפני הבורא להניח לפחות את בן־יהודה ושני היתומים בחיים, אף הציעה כמו תמיד, את חייה תמורתם.

בן־יהודה חזר לעבודתו, לעריכת “הצבי” וחבור המלון. בריאותו, שבזמן האחרון הוטבה קצת, נזדעזעה שוב והיה כסדר מזנח דם. הרופא אמר, כי גם ימיו ספורים. יקרי ירושלים צהלו באמרם: “הנה גמרנו עם בן־יהודה”.

לידידו נסים בכר קרה אותו האסון, מתה עליו אשתו הצעירה, שנשאה לו אך לפני שלש או ארבע שנים והניחה אחריה שני יתומים פעוטים. והיו שני הידידים גם אחים בצרה. מדי יום ביומו בא נסים בכר לביתו של בן־יהודה ולקחו אתו להליכה ברגל רחוק מחוץ לעיר. בדרכם דברו תמיד על כל מאורעות החיים בארץ ובחוץ, זה השיח את דעתם מיגונם הפרטי, האויר הצח של הרי יהודה הטיב את בריאותם מאד, ושניהם עבדו קשה ובעבודתם מצאו נחמתם.

המצב בארץ לא היה מבהיק ביתר. הממשלה הציקה מאד ליהודים על פי פקודות מקושטא. החלוצים הגאים שלנו, שבאו לארצם לחדש את רוחם כבימי קדם, נהפכו כלם לרמאים, למעבירי גבול, לעוברים על החק, כי כל מה שנעשה בארץ, נעשה בגנבת דעת. היה אסור לקנות אדמה ונקנו שטחים גדולים; היה אסור לבנות וצצו כמו מתחת לקרקע כפרים שלמים. בנו “רפת”, “אורוה”, אך באמת זה היה בית לשבת בו. וכשבנו “בית כנסת”, זה היה בית ספר. והכניסה לארץ תמיד נעשית בעזרת השקים של תפוחי אדמה. ארז, או צוקר.

הישוב הישן שמח על כל המכשולים האלה בהכריזו כי הדבר מן השמים, היהודים ישובו לארץ הקדושה רק כשיבוא משיח, וזה חזק אותם עוד יותר ברדיפתם כל מה שנשא עליו חותם התחדשות וחיים. המושבות היו בחרם מפני שלא שמרו את השמיטה, וכמו כן בתי הספר עם מוריהם, תלמידיהם ואבות התלמידים. בבן־יהודה ראו שרש כל רע ובשנאתם אליו רדפו אפילו אותם שבחרו דרך הותורים, ונסו ורצו להתהלך בפשרות. פינס הנרדף עזב את ירושלים והתישב ביפו וקבל יפוי כח מחברת “חובבי ציון” שהתאשרה באודסה בשם “חברה לתמיכת עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ופלשתינה” להנהיג את עניניהם פה. ועל זה חרה להם מאד שנמלט פינס מרדיפותיהם ועבר כליל אל הישוב החדש ורצו לנקום בו אך קצרה ידם להשיגו ביפו. ובאחד הימים ראו בחוצות ירושלים כלב רץ הנה והנה ובזנבו קשור ניר עם שמו של מיכל פינס ורשימת חטאין. כעת היה ברור: מי שהתיחס באהדה לצד אחד היה מתנגדו של השני, והמלחמה היתה גלויה. הספרדים נשארו מן הצד ולא קבעו את יחסם לא להדור הישן ולא להחדש בהיותם עדה עניה ובצרות כסדר. בן־יהודה הכיר להם טובה בעד לעלנות זו והחליט לעזור להם ולחזקם נגד האשכנזים. והיה כי יבוא יום ויהיו לעזר להישוב החדש בכח הממשלתי שבידם בהיות החכם בשי, בא כח הדתי בארץ, נבחר תמיד מהספרדים, היו שחשבו, כי זו השפעת ידידו נסים בכר הספרדי, אך בן־יהודה הכחיש זאת באמרו, כי הוא תומך בהספרדים מפני שעמהם עוד אפשר להתהלך ויש יותר תקוות להשפיע עליהם במובן לאומי. זה היה נכון בזמנו, אך יותר מאוחר ראה בן־יהודה, כי בכמה דברים הם יותר קשים מהאשכנזים, בפרט בנוגע לתחית הלשון. אפילו בדור הצעיר היה אי אפשר לעקור התקשרותו ואהדתו להז’רגון הספרדי ונשארו דבקים בו עד היום הזה. והיה גדול זעמו של בן־יהודה עליהם והיה אומר, “במקום ששני ספרדים נפגשים דבקה בהם כצרעת לשונם הגלותית”.

בהמושבות, זה הקן של החיים החדשים, גם כן החלו חלוקי דעות ביחס לבן יהודה ועתונו. בני החלוצים שהיו נערים בעלותם לארץ עם אבותיהם – גדלו. הם לא ידעו הרבה מסבל הוריהם ולא מהקרבנות שהביא בן יהודה על מזבח התחיה הלאומית בארץ. בראותם כל הרדיפות וחלוקי הדעות אמרו: מה לנו ולהצרה הזאת, להיות דבקים בבן־יהודה ועתונו ובזה לקומם נגדנו חלק גדול מהישוב, את הדור הישן? והיה גם להפך, כי הבנים היו מתלמידיו, אך אבותיהם מתחסדים קצת ורוצים לחיות במנוחה וע"כ התנגדו לו ולמלחמותיו. היה שבגלל התנגדות לבן־יהודה רדפו את כל תמימי דעה אתו: או אם רצו להתפטר ממורה, רופא, פקיד או ראש הועד, בגלל קנאתם היתרה לעברית, או לאומיות מופרזה, לפי דעתם, מבית ספרו של בן־יהודה רדפו את שניהם יחד: התומך והנתמך.

הרדיפות לחוד והפעולה לחוד. בן־יהודה ונסים בכר בינתים זממו להביא מהפכה חדשה בחיי הישוב: מדוע זה יהיה תמיד חכם בלי זקן? מדוע לא ימנו צעיר, יותר מתאים לדרישת הדור החדש? מדוע לא להביא מחוץ לארץ אחד מגדולי הרבנים שבגולה, או אפילו רב מטעם, יודע להתיצב לפני שרים ומלכים ולדרוש הצדק והיושר לעמו? ועל כמה וכמה חשוב היה הדבר פה חכם־בשי איש מלומד, ובעל תאור וחיצוניות נאה, שיהיה לממשלה דרך ארץ בפניו. אבל מי יסכים ללכת לארץ ישראל? וסוף סוף החכמים הספרדים לא יסכלו זה, וע"כ החליטו ביניהם לחנך אחד החכמים הצעירים פה למשרה זו. בחירתם חלה על החכם הצעיר יעקב מאיר. הם גלו לו את סודם ואמרו לו להכין את עצמו להשעה הגדולה.

מה עליו לעשות בשביל זה? שאל יעקב מאיר הנאור שהיה כבר בלבו נוטה לרעיון הלאומי.

בן יהודה ונסים בכר בארו לו, כי הוא מחויב להתרגל לדבר צרפתית צחה, כי זו היתה אז הלשון הבין־לאומית בארץ. מלבד זה הוא צריך לדעת דברי ימי ישראל, ושיהיה לו מושג מחיי אומות העולם כדי שהאפק שלו יתרחב ומחשבתו תשתחרר מכל מה שהוא גלותי ותתגבר בו הכרתו הלאומית.

יעקב מאיר קבל עליו כל אלו ההכנות והוחלט בין שלשתם כי לפי שעה לא היה לעשות דבר בפועל ממש, כי עם החכם בשי הזקן, חכם פניג’ל, וסביבתו אי אפשר היה כל שינוי, אבל כשיעלה חכם שאול אלישר על כסא הרבנות יהיה יעקב מאיר נושא כליו, יד ימינו ומלוהו בכל מקום הופעתו הרשמית ויתרגל בכהונה.

מבלעדי שלשתם לא ידע איש מכל הצרופים הנ"ל, ולו נודע הדבר היה מביא זה להתרגשות עצומה בכל החוגים כי ככל היותה משרת חכם בשי קנינה של העדה הספרדית התענינו בה גם האשכנזים וכל באי כח מוסדות הצבוריים, יען זו היתה ביאת כח האחת בפני הממשלה. כל צד וצד רצה לתת בו משלו או לפחות מהשפעתו. היהודים הנתינים הזרים היו מערבים בדבר את הקונסולים שלהם ודורשים את לחצם במקום שהיתה סכנה לקפוח זכויותיהם.

יעקב מאיר למד צרפתית בחדרי חדרים ושום אדם לא היה רשאי לבוא אליו בשעת למודו זה, חוץ מבן־יהודה ונסים בכר. ופעם אמר למבקריו אלה:

– האם זה אינו דבר הפכפך? אני לומד צרפתית בכסוי ראש ובן־יהודה קורא תלמוד בגלוי ראש.

ונסים בכר השיב:

– והכל לקדוש ה'.

ולמרות כל הזהרות והסוד החלה תסיסה בעדה הספרדית והרגש הרגישו כי מתרחש דבר מה ובפרט נבהלה משפחת אלישר שהביטה כבר על כסא החכם בשי כעל רכושה בהיות ואבי משפחה זו חכם שאול אלישר היה בין כה ובין כה סגנו של חכם בשי פניג’ל ומלוהו בכל הופעותיו ותדיר גם ממלא מקומו לבדו.

אך בן־יהודה ונסים בכר חיש הרגיעו את משפחת אלישר והבטיחו להם כל תמיכתם לעלותו על כסא הרבנות של חכם שאול אלישר, זה היה פרצוף יפה כל כך, והיה אומר בן־יהודה כי זו דמות אברהם אבינו: גבוה, אציל, הליכתו אפרתית, פניו אצילות וזקנו הלב רק הוסיף לו הדר.

אלא שבן־יהודה התנגד לדבר אחד שהרגיזהו מאד בחכם שאול אלישר, ואופן מחשבתו הגלותית שהיתה מתבטאה, במלה אחת: “ישראל בגלות”, וזה לא יכל לסלוח לו, אבל קוה קוה, כי יעקב מאיר, שיהיה תמיד על צדו, יעקר משרש גלות זו ויטע במקומה רגש גאוה לאומית שתרים קרן ישראל בעיני עצמינו ובעיני אומות העולם.

הצלחת היהודים בעבודת האדמה פה כבר הסבה תשומת לב גדולה של תושבי המקום וגם של התירים שבאו לארץ, והחלו לדבר בכבוד על אדות החלוצים ולהעריצם. גם הכרזת תחית הלשון עשתה רשם “ישראל ידבר שוב בלשון הנביאים”, היה שגור בפי הגויים.

בעזרת יעקב מאיר עלה בידי בן־יהודה להכניס את הדבור העברי תחת כנפי השכינה: בתלמוד תורה של הספרדים, מובן כי שלמו בעד זה גם להחכמים־המורים וגם להתלמידים. ועד היום שמור בבית־נכאות. בן־יהודה ספר חשבונות ושם כתוב עצם כתב־ידו כמה נתנו לכל חכם וכמה להתלמידים. אך תלמודי־תורה של האשכנזים לא השיגה ידו התקיפה של עורך “הצבי”. ועד היום מוסיפים שם ללמד תרגום לשון, מלה “עברית ואחריה ז’רגונית וחוזר חלילה”.

גם בבתי הספר למיניהם הזהירו המנהלים והמורים את תלמידיהם ותלמידותיהם לדבר עברית כשרק בן יהודה היה נראה מרחוק ופשוט כמשמעו “עברית, בן יהודה בא”.

אף גן ילדים ראשוני מאד, בצורת “מסתרה”15 נוסד בפנים העיר תחת הנהלתה של ה“מסתרה” שמחה, שם חנכה ולמדה את בנות ישראל לדבר בלשונן, והיה זה חדוש כל כך גדול בחיי המשפחה היהודית והאבות התנגדו, אך חזקה מזה היתה פקודתו של מחיה השפה על הצבא הקטן שיתבצר סביבו.

חיפה היתה עיר ערבית לגמרה והיהודים הסוחרים הפעוטים בה היו בטלים בששים – והכרמל בוכה. שדה בור בשביל התחיה העברית.

בטבריה המשמרת, שחרחרת בחמר וברוח עם מרחצאותיה המרפאים לכל חולי, היה “הצבי” בלבדו מבשר התחיה שטרם ידעו מה מהותה.

ולעומתה צפת בלבושה הלבן התנשאה כסמל שלטון הדת, ורוחו של רבי מאיר בעל נס מרחף עליה. שם היהודים החרדים של אוסתריה, אונגריה ורומניה התבצרו כצור נגד כל חדוש בחייהם, אך מצבם החמרי היה הרבה יותר טוב, ואף על פי כן עניים לא חסרו בה.

ומצד זה חברון, עיר האבות, מושלמית בעיקרה עם ה“גיטו” היהודי בכל עניו ושפלותו, לשוא פרשה את זרועותיה לגואל. היא לא נענתה כל שהיא, כי הכל היה מרוכז אך ורק ביפו וסביבותיה, אך בן יהודה לא הניח הזדמנות אחת מבלי להזכיר להעסקנים הלאומיים והצבוריים, כי גם יהודי חברון – יהודים הם. ורק “בימים הנוראים” כשנהרו היהודים להשתטח על קבר רחל הוסיפו דרכם עד למערת המכפלה. חזרו מזה ושוב נשכחה חברון לשנה תמימה.

ועיר התמרים, יריחו, זו המרגלית של ארצנו במזג אוירה בימי החרף שאין דוגמתו בעולם כולו, שידעו הרומאים להעריכה, אך ליהודים לא אמרה כלום יריחו היתה כל־ערבית. התירים בלבדם בבואם לשם זכרו את גבורת היהודים בהכנסם לארצם המיודעה דרך שער זה ומפלת חומות יריחו בנצחונות יהושע וכח שופרו.


נצרת, בית לחם שביהודה וקבר ישו הנוצרי – אלו שלש הנקודות הנוצריות בארץ ישראל, אמר בן־יהודה, תהינה לנצח לאבן בוחנת לגודל נפשו של עם ישראל, שידע גם בהיות עם השולט בארץ לשמרן בעתיקותן, כאשר ישמרו על כל מצבות העבר בעולם כלו. גם ליהודים זכרונות חשובים בנצרת זו, הנקודה החשובה במלחמתם בעד חרותם. ובבית לחם, אחרי כל, נולד וגדל דוד המלך. את שתי הערים האלו אהב בן־יהודה בעד הדר הטבע שמסביבם, שם רואים בעין את יפי הארץ שחלף ותפארתה בעתיד לבוא.


 

X. העיר והכפר    🔗

רק עשר שנים עברו מהעת שמבשר תקופת התחיה העברית ירד אל חוף יפו – ומה נשתנתה העיר מאז. יפו הערבית נהיתה חצי עברית, או לפחות על כל שלשה ארבעה ערבים פגשו יהודי אחד. ולא פלא, הלא הנמל הזה היה לתחנה הראשונה של כל הבא לארץ; הכפרים העברים נזרעו מסביבה והיא היתה המרכז להם. זו העיר המזרחית הפראית שבן־יהודה רצה רק לברוח ממנה – היתה ל“משוש תבל” ו“קריה למלך רב”, על כל פנים יותר עליזת הפנים מירושלים החרבה. הפרדסים מסביבה היו מבשמים את ריח הצחנה והלכלוך שברחובותיה, והשמש הלוהטת מטהרה כל זוהמה. להקנאות הירושלמית לא היה בה כל מקום, כי המוסדות מהמין הישן לא היו שם ועל כן גם לא ממונים וגבאים ולא מריבות וסכסוכים.

פינס ובן־טובים הירושלמים היו יחד עם טיומקין מרוסיה באי־כח חברת חובבי־ציון. מובן מאליו, כי המסחר בקרקעות התפתח ביפו יותר ועל כן גם היכלת “לעשות חיים”. הרוח הצחה של הים היתה משיבה נפש להיורדים מהרי יהודה עם הרדיפה בגב והמחנק בלב. הירושלמים היו שמחים על כל הזדמנות לסור ליפו, אם גם רק ליום או יומיים. כי גם האוירא הרוחנית היתה שם אחרת. בן־יהודה נהיה משומרי “ראש חדש” והיה כמעט בכל ארבעה שבועות נמלט ליום ליפו. הדרך הליכה וחזרה דרשה עוד ארבע ועשרים שעה, וביחד זו היתה פגרה אמתית. לא תמיד היתה לו היכולת לעשות ה“הוצאה גדולה” הזאת. הנסיעה היתה עולה כחמשה פרנק הלוך ושוב, אבל היו לו ידידים מבין השלחנים שעמדו בשער יפו לפרוט המטבעות, ואלה נתנו לו מפעם לפעם הקפה של שנים שלושה פרנק להוצאות הנסיעה. ביפו היה בן־יהודה עושה איזה “עסק”: מנוי ל“הצבי” או מוכר איזה העתקות מספר “דברי הימים” שלו, או מקבל מודעה לעתונו. כך היה לו במה לחזור, גם לשלם לשלחני את חובו.

אך גדול מהריוח החמרי היה הריוח הרוחני. זה היה משיב את נפשו להמצא ליום או ליומים בחברת ידידים מהישוב החדש, לדבר עמהם על כל הנעשה בירושלים ולשמוע מפיהם על החיים החדשים המתהוים במושבות. הוא היה מתחנן מהעסקנים היפואים החופשים מכל לחץ ורדיפה והעומדים ברשות עצמם, כי יבואו לעזרתו בהשפעתם על הישוב הישן. בענין יסוד הנקודות הישוביות החדשות רצה בן־יהודה, כי יתחשבו אך ורק ממבט הלאומי: איה צריך לתפוס עמדה ומאין היה אפשר להשקיף יותר טוב על הסביבה. ובפרט לגאול כל המקומות החשובים מהשקפת דברי הימים. תדיר ענו לו, כי העיקר בכל זאת לקנות אדמה טובה לזריעה או לנטיעה. מנוצח, הוא היה עובר לשאלת הלשון והשלטתה בבתי הספר. בזה היה הוא ראש המדברים, וכל בקור ובקור שלו חזק את העמדה העברית ביפו ובמושבות. סוף סוף הצליח לשכנע את ידידיו בדבר הנחיצות הגמורה ליסד בית־ספר עברי טהור שהכל ילמדו בו בשטה “עברית בעברית”, והצרפתית כלשון זרה. ישראל בלקינד יסד את בית הספר העברי הראשון בארץ באחת הסמטות הצרות של יפו הערבית המיושבת ביהודים. זה היה צעד קדימה ונצחון גדול כאחד.

כל פעם שאליהו שאיד, המנהל הנדיב להמושבות שתחת חסותו, היה בא ליפו, היה בן־יהודה נוסע להתראות אתו בהיות, כי היה גם הוא תחת חסותו של הנדיב. בן־יהודה היה נותן לו דין־וחשבון מעבודתו בעתון גם במלון, משמיע לו מהנעשה בארץ, משפיע עליו בשאלות הלאומיות שעמדו על הפרק, כדי שיביאן באור נכון לפני הנדיב.

בכל הזדמנות ממין זה היה בן־יהודה עושה לו גם מלבוש חדש, וזכר תמיד את האמור, כי שלשה דברים מרחיבים את דעתו של אדם וביניהם – בגד נאה. גם לזה היו השולחנים הטובים מקדימים לו הכסף ובלי רבית. מבקורו של שיד עד בקורו היה משלם בסרוגים, היתה לו שהות של ששה חדשים. כך היו לו בעל כרחו שני מלבושים לשנה, והיה תמיד לבוש נאה מאד, כמעט “דנדי”. בשיחותיו עם השולחנים, אמר לו אחד מהם, שמואל רפאלוביץ, כי מפעם לפעם מביאים לו הפלחים מטבעות ישנות, וכבר קנה מהם אחדות. נפקחו עיניו של בן־יהודה: מטבעות עתיקות – הלא זה מחיי עברנו בארץ. “קנה כמה שתוכל”, אמר לידידו שמואל רפאלוביץ, גם למדהו לקרא את הכתוב עליהן באותיות עבריות עתיקות ביונית וברומית. ככה אסף ידידו אוסף חשוב של מטבעות מזמן מלכות ישראל ושלטון היונים והרומאים בארץ וסדרם לפי התקופות גם חבר ספר על פי הוראות בן־יהודה ובהדרכתו. והשכר האחד שבקש ממנו בן־יהודה היה, כי ישנה את שמו הגלותי ויקרא רפאלי. את האוסף עצמו מסר רפאלי לבית־הנכאת הארץ־ישראלי שנחשב להיותר חשוב שבאוספי מטבעות עבריות בעולם.

היהודים בארץ ישראל התעשרו לא רק במטבעות עתיקות אלא גם בנקודות ישוביות חדשות: עקרון, גדרה, ונס־ציונה ביהודה, עין־זתין, משמר־הירדן, בת־שלמה ושויה – בגליל.

האדמה של נס־ציונה נקנתה ע“י איש־המופת החלוץ הלפרין. הוא היה איש אמיד בעיר סמולנסק וגמר אומר בלבו להנתק מכבלי העבדות ולהגר לארץ אבותיו. אשתו מאנה מללכת אתו ומנעה ממנו גם את שלשת הילדים הקטנים: שתי בנות ובן. ויחלק את כספו חלק כחלק לאשתו ולהילדים ולעצמו – ויסע. בבואו לארץ קנה את אדמת וודי־חנין שנקראה נס־ציונה. את שאר הכסף שהיה לו חלק בין יתר החלוצים – “האחים של הספינה” ואלה שמצא על המקום. את נחלתו נתן במתנה ל”חובבי־ציון לישבה ולעבדה. הוא בעצמו נהיה לשכיר יום בעצם אחוזתו.

המושבה רחובות נוסדה ע"י חברת “מנוחה ונחלה” שרוב חבריה היו מורשה. השליח־למצוה היה ז'. לוין־אפששטיין. אהרן איזנברג ושלמה גולדין השתתפו אתו ביסוד המושבה. פתאום נבנו שבע “רפתות” ובהם התישבו שבעת תושבי רחובות הראשונים. מושבה זו היתה צריכה להקרא על שם החברה “מנוחה ונחלה”, אבל נתן לה השם רחובות, כי היתה כעין הרגשה כי רוח לישראל על אדמת אבות.

המושבה אמתה את כונת מיסדיה. זו נהית אחת המושבות הגדולות ביהודה ותושביה חיים בה חיי הרוחה. ובאמת הם מצאו על אדמתם את המנוחה והנחלה, ונהיו לבעלי כרמי השקדים המפורסמים בארץ. אכריה לא הסתפקו בזה ויטעו גם פרדסים על שטחים רחבי־ידים.

בדבר השלטת הלשון היה קצת קושי ברחובות. מובן לא בבית הספר, אלא בחיים, אלה ממיסדיה היו דבקים בז’רגון הגולה ואלה מתושביה פשוט אפיקורסים להכעיס. על כן הוקיר בן־יהודה את רגליו ממנה עד זמן מאוחר, עד שהלשון העברית רכשה לה זכות אזרח בארץ והיתה אפילו ל“אזרח נכבד”. אז גם ברחובות התחילו לדבר “רק עברית”. ואולי גם לעלבון יחשב לה בכלל הדבר כיום שיזכירו ראשונות. ישכנו על תלם גם האפיקורסים בתחית הלשון. והם כיום סופרים עברים מפורסמים וזו כפרתם.

רשת של כפרים יהודים הקיפה את יפו המרכזית כשהיו נוסעים ליפו או מיפו – מרחוק נראו הבתים הלבנים מכסים גגות אדמים ומסביב עצים רעננים, וכרמים משתרעים כים ירק מסביבם. ועל צדם כפרים ערבים בני מאות בשנים. כזקנים בשיבתם ואפורם לעומת ילדים צעירים נדמו הכפרים של השכנים בהשואה למושבי החלוצים. אך מעט מעט למדו הערבים משכיניהם החדשים לנטוע עץ על יד הבית, לפתוח חלון בכותל העשוי עפר וטיט, ולשים גג אדום לבל ידלוף הגשם לתוכו. למדו גם לשאול ברופא שבמושב היהודי ותרופה למחלותיהם. ויתיפו וישתפרו. ראה ראו הערבים כי כל טוב בא להם מה“יהוד” האלה, וכי יותר בנקלה יכלו להרויח בעבודתם בכרמי היהודים מאשר בגזלות בחשכת ליל בערבם על פרשת דרכים. עת ריב ומחלוקת בין פלח לפלח באו תדיר להשפט אל היהודים. גם החלוצים הראשונים התיחסו באחוה לשכניהם השמיים, למדו את לשונם והתענינו במנהגיהם, אבל הגנבות השוד והגזל היו בשרש נשמתם של הפלחים שבסביבה המדברית. הרבה סבלו החלוצים הראשונים מהתנפלויות בלילות. הכל היה די טוב בשביל ה“חרמים”16: איזה פרוטות בכיס, זוג נעלים, מזון, סוס, חמור – הכל חמסו. גם על העדרים התנפלו וכבשה אחת תפשו וברחו, או שהיו אוכלים את תוכו של האבטיחים ואת הקליפה סגרו והניחו.

אך החלוצים האמיצים כבר רכשו את ההכרה של רכוש ומאד חרה להם על השוד והחמס מצד השכנים. הם גמרו בלבם להגן על עצמם, בהיות שלא יכלו לקוות לעזרה או תמיכה מאת הממשלה התורקית הנרקבת, זה היה כאילו השגחה עליונה שנתנה לחלוצינו הצעירים ההזדמנות להתעורר לגבורה. שנים מאלה ישארו לנצח בזכרון מושבות יהודה והלא הם: ברניצקי וישראל פיינברג. שם החבה של האחרון היה “לוליק”, והערבים קראו לו “חוג’ה לולו”, או “שיטנה17 לולו”. שניהם מראשון לציון. פיינברג הראה לשודדים את ידו החזקה עוד בגדרה וסביבותיה. הערבים היו מכירים אותו מרחוק על פי הצל של סוסתו, היו הופכים לו עורף, והוא רודף אחריהם. הם לא העיזו לגשת אליו ועל כן לא עלה בידם להרגו. את ברניצקי הם רצחו. אך זה ישראל פיינברג השליט את הבטחון בדרכים, והוא אפשר לאכרינו הראשונים את הנסיעה ממושבה למושבה או העירה.

ובעצם יפו היה חושך בלילות, עוד יותר מאשר בירושלים. אם היה הצורך באיזו הליכה בלילה הלך כל איש עם פנסו בידו או המשרת נשא את הנר לפני אדונו ומאיר את צעדיו. רבעים שלמים של ערבים נהפכו לשכונות יהודיות. לרחוב בוסטרוס עם מלון קמניץ היה כבר איזה קסם, מרכז מסחרי ומקום פגישה של האכרים. יד אחת רוחצת את השניה: יפו היתה השעשוע, אבן השואבת של כל המושבות, הן הן שנתנו לה את חשיבותה והתפתחותה הכלכלית. חלוצינו מתמול שלשום היו לאכרים ממש. הם ידעו שהגשם ישלח בעתו, כי התיש אינו נותן חלב, כי לזבל יש מחיר, כי לא כל אדמה עלולה לזריעה וצריך לנסותה בנטיעה. הם ראו בעין, כי ילדים שמדברים עברית אינם הדיוטים, יאריכו ימים וגדלים בלי עין הרע. בחורים ובחורות הופיעו במושבות, גדלו צמחו כמו פרי הצ’בר המתוק. האילנות שנטעו כבר נתנו את צלם. עוד הרבה תוצאות חיוביות לשנים המעטים בארצם ראו. אושר פנימי מלא את לבם שלא ידעו כמותו מימיהם, אושר לא יבין אלא אזרח יהודי החי בארצו ועל אדמת האבות.


 

XI. אבות ובנים    🔗

ואף על פי כן איזה שטן מקטרג התערב בהחיים המאושרים האלה. מחשבה זרה התגנבה בלבות החלוצים לשלוח את צאצאיהם לגולה. והתאמת עליהם: מהגולה נלקחת ולהגולה תשוב. ומדוע? למה? זה הנחש הסיתם: לאכול מעץ הדעת, ללמוד.

ובן־יהודה התקומם נגד שליחת־יד זו באלה הילדים שהיו לו יקרים מפז, אלה העברים הקטנים אשר גדלו וחנכו כאזרחים גאים בארצם ובלשונם ובתוך עמם. שוב הנפשות השלמות האלו, לעשותן לבעלי־מום, לכופף את גום הישר תחת שנאת חנם ורדיפה גזעית, חרפות וגדופים של אבירי לב, להשכיח מפיהם את שפת ישעיה ולעקם את מבטאם בכל הז’רגונים למיניהם. מה הסבה לכל האסון שהתקרב על הישוב, אותו הנטע הרך שטרם שלח את שרשיו די עמוק באדמה?

זו הלשון הצרפתית, שהילדים למדו בבתי־הספר, שהביאה לידי כך, החליט בן־יהודה. לו לא ידעו אלא את לשונם העברית – לא היה גם עולה על דעתם של האבות לשלח את ילדיהם מן הארץ. על כן בזה שורש הרעה. נגד זה נלחם בן־יהודה: ילדי האכרים אינם צריכים ללמוד כל לשון זרה, לשונים העברית די טובה בשבילם; גם הספריות עם הספרים הלועזים אין בהן צורך במושבות. אך לא כך היה דעת האכרים, והחלטתו החצופה של בן־יהודה רק הכעיסה אותם. מה יש לו להביע דעה בנוגע לילדיהם ולחייהם? מה כונתו? להפכם ל“פלחים” עם־הארצים. אולי שלא ידעו גם קרוא וכתוב – התלוצצו.

הם יראו לו לבן־יהודה, שילדיהם יהיו דוקא משכילים וילמדו במכללות אשר בערי ארופה. על כן דרשו להגביר את שעות הצרפתית על חשבון העברית ותהי התועלת כפולה: הילדים יהיו יותר מהרה מוכנים לנסוע לפריז, ובן־יהודה ירגיש את הפעולה נהגדית בהדחיפה אחורנית שתקבל העברית שלו. זה עורר התנגשות בין המורים לעברית ולצרפתית בבתי הספר. הם נלחמו ביניהם בעד כל רבע שעה של למוד. לספריה זרמו ספרים צרפתים, בעת שהיה חסר הכל בעברית – להכעיס. והילדים המסכנים היו בין הפטיש והסדן: מורה אחד אומר לדבר צרפתית ביניהם והשני גוזר לדבר עברית, וכדי לרצות את שניהם היו מקפצים באמצע הרחוב על רגל אחת ואין הגה בפיהם.

בן־יהודה ראה כי הוא מנוצח הפעם, אך אמר: אני חושש כי יבוא יום ויצטערו על נצחונם זה. מבחינה הלאומית אני מצטער על מפלתי זו, אך למה שנוגע לי בפרט, בודאי יותר נעים לי משא ומתן עם אכרים משכילים מאשר עם עם־הארצים.

ילדים רבים עזבו את הארץ והתלמדו והיו לרופאים, מהנדסים, עורכי־דין וחקלאים, אבל הם התישבו באנגליה, אוסטרליה ואמריקה, ולא חזרו יותר לארץ. אבותיהם היו גלמודים לעת זקנתם, וכרמיהם ושדותיהם נעבדו על ידי חכירי יום. היה גם שהפועלים התנחלו באדמות האלה. כמו מצבות להחיים שחלפו עומדים בתיהם למחצה חרבים ובלי סימן של חיים בתוכם. כמה יופי ורגשות נעלים ומסירות נפש לאומית קבורים תחת המצבות האלו של החלוצים הראשונים, הם היו בנים נאמנים לעמם ולארצם, אך לא ידעו להיות אבות לבניהם ולהדריכם ברוח הלאומיות. בנים אחרים בא ולמלא את מקומם של הנעדרים.


 

XII. הישוב החדשׁ נגד בן יהודה    🔗

החלום ושברו! כל החלוצים שבאו לישב את הארץ, מוכנים לכל הקרבנות, הנה יושבים איש תחת גפנו ותאנתו ואין ערוך לאשרם וגאותם. הלאה הגלות, חיי העלבונות והסבל בארץ נכריה! הנם אזרחים בארצם, עובדים את אדמתה ומדברים בלשונם, טווים ואורגים את חייהם המדיניים של קיום עם בארצו. השלטון העותומני – אחיזת עינים, וכבר אמר פעם ילד קטן, כי התורקים הם האנשים היותר טובים, וששאלו מדוע הוא חושב ככה, ענה: מפני שפה תחת שלטונם כל אחד עושה מה שהוא רוצה.

ומתוך אושר בטבע האדם לבקש צללים, לבקש על מה להתלונן. האכרים מצאו את הנקודה: התקוממות נגד פקידות הנדיב! ככל אשר תמך בהם לבנות את בתיהם, לגדל את ילדיהם, לקנות אדמה, שלח להם רופאים ורפואות, פתח בתי ספר ובנה להם יקב עם כל המכונות המשוכללות לתעשית יינם – הוא, הנדיב – עשאם לעבדים…

הם עשו את חשבונם, כי לעולם לא יגיעו להחזיר להנדיב על פי התנאים הקימים את אשר הקדים להם, ועל כן יהיו תמיד משועבדים לו ולבאי־כחו – פקידיו הרבים אשר באו כאדונים למשול בהם. ובאמת התרחקו הפקידים מלבוא בשום נגיעה עם האכרים בהחיים החברתיים. ואפילו כשהיו מטילים במושבה, במלבושיהם הפריזים, והגברות בשמלות ארוכות, הסרך בידן והנוצות בכובעיהם, לא באו בדברים עם האכרים שפגשו על דרכם. נשי האכרים קנאו בהן ותתקשטנה גם הן בנוצות, אמנם לא של בנות היענה, כמו נשי הפקידים, אבל מזנב איזה תרנגול, יונה או צפור גן־עדן, וכשבאה אשתו של הנדיב פעם לבית־הכנסת וראתה את האכרות שלנו מקושטות בנוצות חשבה כי נטרפה דעתן עליהן והביאה את הדבר לפני הנדיב. גם הוא כעס מאד. ובתוך המשרדים התנהגו הפקידים בשררה יתרה, לדרישות האכרים לא שמו לב, ותדיר גם לא נתנו כל ידיעה מזה להנדיב. על זה חרה לאכרים ביותר ויחליטו לשלח מלאכות מבאי־כחם לדבר עם הנדיב פה אל פה.

לפריז דרשה משלחת האכרים מהנדיב: להוריד או להחליף בא־כח זה או אחר, להניח להם, ולא להפקידות, לקבוע את המחיר לענבים ביקב, שמזה תלויה פרנסת כל אכר ואכר; כמו כן דרשו לשנות את התאריכים, כמות התשלומים מצדם על חשבון חובם, וכדומה. ואם גם היו לטענותיהם טעם וצדק – הנדיב נלאה מהטרחנים, והיה הדבר כחוט השערה שיניחם לנפשם ולא יוסיף להתענין בהם.

בן־יהודה חשש מאד מתוצאה זו ועל כן יצא בעתונו ליסר את האכרים בקראו להם: “אנשי צבא מחויבים להשמע לשריהם!”. הוא באר להם כי עליהם להראות להנדיב רק רצון טוב לעבוד ולהצליח ולגבור על כל המכשולים. ואם לא צדד בן־יהודה בפקידות הברון, אבל גם לא תקף אותה ולא את שליחו המיוחד אליהו שייד, שבו ראו החלוצים שרש כל רע. לשטתו של בן־יהודה היה הטעם הפשוט: הרגש הרגיש כי אין לאכרים ולא לו הכח להסיר מהדרך את מרות הפקידים, על כן החליט, כי לטובת הענין טוב לבלי להתחיל במלחמה שלא תביא כל תועלת ואולי להפך – נזק רב הוא התחנן לפני האכרים לעבוד במסירות נפש לקדמת המפעל הגדול של ישוב הארץ, חרף כל הקרבנות שעליהם להביא אל מזבח הנצחון המוחלט. אך לא כן חשבו בני האכרים. הם הוו נרגזים ונרעשים, ומתוך זעמם לא יכלו לרדת למחשבתו הטהורה של בן־יהודה שנבעה מתוך לבו המתאוני. הם החליטו באחת: שהוא נגדם ועל צד התקיף וזה מפני שהוא בעצמו נתמך על ידי הנדיב ומפחד להפסיד תמיכה זו אם יצדד לאכרים.

האשמה זו צרבה ממש את נפשו הדואבת לגורל הישוב. אך במה ואיך יצדיק את עצמו בפני מאשימיו? בן־יהודה החליט כי מוטב לו להשאר הנאשם, בלבד שיועיל מצדו ובכחו חדל להרחיק את שעת הסכנה על הישוב היקר ללבו יותר מחייו הוא. יהיה מה שיהיה, אך אסור להרחיק את לב הנדיב מעל האכרים, כי אם יעזבם לנפשם, אז יגועו ברעב, ואין מה לאמר כי מושבות חדשות לא תתוספנה. ובעקבות חרבן זה תהיה כרוכה גם הפסקת המלון, ו“הצבי”, ותחית השפה, ואולי התנועה הלאומית כלה, כי עיני אחינו היהודים בגולה צפו וארבו להצלחת הנסיון להחזיר את בני עמנו לעבודת האדמה, ואויה למי שלא הצליח.

קשה היה על בן־יהודה קרע זמני זה עם ילד שעשועיו – בני הישוב החדש, משענו האחד במלחמתו הבלתי פוסקת מהיום שדרכו רגליו בארץ מיודעה זו. את “הצבי” החזירו מהמושבות בכתובת: “בלתי רצוי”. את שם בן־יהודה נאצו באספותיהם. היה עליו לותר בינתים על בקוריו במושבות והיה זה ענשו הגדול לא לראות עוד את הכרמים הרעננים, לא לפגוש את ידידיו המעטים שלהם גלה את כל רעיונותיו ותקוותיו. נשארה לו רק התקוה לנס שיסיר אי־הבנה זו ביניהם.

בירושלים היו יחסיו עם המשכילים המעטים גם כן מתוחים. כל מי שהיה קצת לא מרוצה מבן־יהודה, אמר בלבו, כי הנהו נכשל ומפסיד את מבצרו האחרון, והיה קרח מכאן ומכאן, ולמה להם להדבק בו. התקדמות השפה העברית – זו היתה נחמתו האחת. מאות תלמידים בבתי הספר התרגלו בדבור העברי והשתמשו בו בדבורם בינם לחבריהם ולמוריהם, במשחקיהם ובוכוחיהם. גם מוסדות לאומיים אחדים, ובפרט החינוכיים, קבעו את העברית ללשונם הרשמית, וידברו בה בכל אספותיהם ובמשא ומתן שבין מוסד למוסד. ואף על פי כן כשהיה עובר בן־יהודה עם שני ילדיו ברחוב, ראה ראו בהם את התגשמות רעיון תחית השפה: בירושלים עוד היתה משפחת בן־יהודה המשפחה העברית היחידה, ועל זה הצטער דוקה מאד. ומה עשה בן־יהודה? – הוא הוסף לכתוב ולנתח שאלה לוהטת זו בכל גליון וגליון של עתונו בתקותו האחת שהדברים שיצאו מן הלב יפלו אל לבותיהם של האכרים הסובלים גם הם. איזה כח פנימי תמך בהכרתו הצודקת וחזקו בבדידותו ויאושו הגדול. רק קצת מידידיו היותר נאמנים כדוד יודילוביץ, יהודה גרזובסקי, ישראל בלקינד, נשבעו לעמוד לצדו עד הסוף, אבל אלה היו על פי רוב צעירים, בלי מעמד בטוח ונרדפים גם הם בגללו. אך עוד נחמה היתה לו – עבודתו. הוא אזר את שארית כחו וכל מרצו ויקדישם לעבודת המלון ו“הצבי”. הקדמה היתה כבר נראית לעין: אלפי פתקאות עם מראה מקום שם נמצאים פניני לשוננו, נאספו באוצרו שהיה עתיד להתפתח לחבור שיהיה תפארת לעמנו.

האכרים דרשו שוב שישלחו להם את “הצבי”. בן־יהודה בא לראשון־לציון ונפגש עם כל מיודעיו, הוכוחים לא אחרו להתעורר ביניהם, ועל הפצע שטרם העלה קרום. נזרה מלח רב. היה נרגש כי תהום, אם גם לא גדול, נוצר בינו ובין אלה שאליהם היו כל תקוותיו בהנחת אבן היסוד לבנין הארץ.


 

XIII. מסחר ותעשיה    🔗

בערים נראית התפתחות המסחר והתרכזותו בידי היהודים. נפתחו חנויות יפות. אפילו במסחר שבידי הנכרים השתמשו בפקידים יהודים בכדי שידברו אל הקונים־אחיהם בעברית. ענף חדש נבלט במסחר וכולו בידי בני עמנו: ממכר היין שלנו ממושבותינו, תוצרת חלוצינו ופרי הצלחתם. היין הזה תפס את השוק המקומי אף נשלח לחוץ־לארץ. מדרך היסורים למסילת הנצחון! גאוה לאומית האירה בפעם הראשונה את העינים הבוכיות זה שנות אלפים.

הגיעה השעה גם לנסיון התעשיה בארץ, כי לא תקום מדינה שאין לה תעשיה משלה. כי למה יצא כל הכסף לחוץ? מכיון שהחלו בעשית היין היה הדבר הראשון צרך בבית חרושת לזכוכית. בקבוקים שלנו, ואגב גם כל כלי הזכוכית שמביאים הנה בעד אלפים ורבבות לירות. הכל יעשה מעתה בארץ. על זכוכית של מנורה, אז אפילו לא חלמו על חשמל, יהיה החותם בעברית בהצעה זו באו אנשים ארץ־ישראל החדשה בפני הנדיב. הוא היה אז בחור, מתלהב ומתפעל מכל חפץ יהודי. אומר ועושה. דיזנגוף שלנו נשלח לבלגיה או להולנד, לא אזכור, על חשבון הנדיב ללמד מלאכת הזכוכית. אחרי ששה חדשים או שנה יחזור לארץ־ישראל לעשות בקבוקים ליינות ממרתפי הברון רוטשילד.

המקום לבית חרושת של זכוכית נקבע בטנטורה, על חוף הים בין זכרון־יעקב וחדרה, המקום האהוב של הנדיב ששם הוא חזה את הנמל היהודי, והוא יהיה הראשון שישליך שם את עוגן ספינתו כשיבוא לארץ־ישראל. מאיר דיזנגוף היה כבר אז מח יהודי עובד יום ולילה, הוא לא הסתפק בתעשית הבקבוקים בלבד. לא ארכו הימים ודיזנגוף הביא לבן־יהודה “מנחת כהן גדול” מהבכורים של בית־החרושת שלו: צנצנות זכוכית וחרס ועל גביהן אותיות עבריות בולטות “ארץ זבת חלב ודבש”. זה להריבה המצוינת שיעשו בעתיד ולדבש מהכוורות שכבר העמידו על ידי הכרמים. על זבדה וחמאה לא חלמו עדין זה נדמה כל כך רחוק: נחל חלב זורם בחוצות ירושלים, אבל נחל יין כבר זרם בראשון־לציון, כשלא הספיקו החביות בעת הבציר, עת הוריקו את הישן בפני החדש, הכורמים מתמול־שלשום טרם ידעו, כי בהיין דוקא משובח הישן בפני החדש, והעקר שהכל היה צריך להתאים בכלל להפסוק, זה היה העיקר להאכרים התלמודיים, ועד כמה שאלה היו מעטים במספרם, דעתם היתה תמיד מכרעת.

אך מה נוראה היתה ההפתעה כשכל בקבוק יין שרק נפקק, נשבר צוארו העדין והבקבוק התגלגל. רצפת היקב היתה אדומה כדם, והיין הלבן נשפך כמים. בבית־החרושת התגלגלו הפועלים בקדחת רעה אחרי שנכנסו לעבודה רק שבועות מספר, כי כל הסביבה היתה מסבת בצות, והאויר היה כרעל לכל נפש חיה. גם דיזנגוף בעצמו חלה, גם אשתו. הצנצנות העבריות הושלכו בשאט נפש. החול שעל חוף טנטורה הוכרז לבלתי מוכשר לתעשית הזכוכית. התעשיה נפסקה, כל התושבים ברחו מטנטורה, כמו ממקום אחוז דבר. החלונות של בית־החרושת ומושב הפועלים נסגרו בלוחות עץ, גם הדלתות נחתמו לנצח. אף נוצרה אגדה, כי שמעו אנשים בעברם על יד טנטורה, קולות ויללות, אף ראו דמות בהלות וצללים מתהלכים ותועים בחוצותיה, אלה הנשמות של החללים שנפלו בדמי חייהם על תחית המולדת.

החרבן הסופי של תעשיה זו לא הבהיל את הנדיב. להפך, הוא היה תאבדעי לנסות עוד דבר מה יותר בטוח בחירתו חלה על תעשית המשי, כי הלא היה הדבר ידוע לו, כי שכנינו בסוריה ובלבנון עוסקים בזה מאות בשנים ובהצלחה רבה.

הרחק מטנטורה, בראש־פנה שבגליל העליון, התחיל הנדיב בסעיף תעשיה זה. עיקר מחשבתו היתה על העיר צפת, שתהי זו מרכז תעשית המשי. חיש נטעו עצי טוט והקימו צריפים שבהם עסקו הילדים של ראש־פנה וצפת בגדול תולעת המשי. את התולעים האלה האכילו לשובע בעלי עצי הטוט, נעשו כל ההכנות לטויה ואריגה התולעת השבעה כבר הפליטה את רוקה וסבבה את עצמה עד התכסותה הגמורה, ונהיתה לפקעת. רמות של פקעות כבר היו מונחים על כל השלחנות ומחכות לידים חרוצות שתהפוכנה אותן לאריגים מרהיבי־עין. אך פה היתה נקודת־הכובד: מאין ידעו מהגרי רומניה, אוסטריה והונגריה לארוג משי? החוטים הדקים לא נשמעו לידיהם הבלתי מנוסות בעבודה זו, ויצא כל הרוח בהפסד.

אין דבר. תעשיה חדשה צמחה כבר בשכנות, ביסוד־המעלה: הפרשת הבושם מהפרחים. לזה שלח הנדיב כימאים מלומדים והאכרים מסרו לידיהם את כל הפרחים משדות השושנים, הכפתורים הצהובים של השטה והג’רניום למיניהם. הכל לחצו וסחטו באמנות גדולה ומלאו בקבוקים יפים בשמן ובתמצית הפרחים, הבשמים הארץ־ישראלים נשלחו לשוק. מובן מאליו כי “הכהן הגדול” קבל טרם כלם מנחה מכל המינים. לבן־יהודה לא היה לחם לשובע, והוא היה מאושר בבשמים ובטח חשב כי זה יותר חשוב מלחם, או על כל פנים הבין את דברי המשורר: “וריח אפיך לי מדבש יערב”, כעת היתה זכות הקיום לזו יסוד־המעלה, שעד כה לא ידעו למה בכלל היא נולדה על פרשת הדרכים, רחוקה מישוב, גלמודה ובודדה.

גם בתעשית הבשמים התערבה מעגמה שחציה מהתלה. אשתו של אחד המנהלים בתעשית הבשמים ביהודה לא הסתפקה בזה שהטיפה לתוך האמבט מעט בשמים, ואמרה לרחוץ בבשמי הג’רניום ממש. אחרי זמן מה נעשית אחוזת מרה שחורה, וכשנרפאה לא רצה גם להביט בג’רניום ולא להריחו, ויצא שם רע להבשמים דוקא בקרב העוסקים בדבר. וכשאין האיש בעצמו מאמין ובטוח במעשה ידיו – איך יעריכו זה אחרים? גם השוק לא קבלם בעין יפה. פתאום השתתקה כליל תעשית הבשמים. הג’רניום נעקר משורש והשושנים בשדות נהיו לחוחים, והשטה שמשה לגדרים. רק אחרי זמן רב חזרו לתעשיה זו בהצלחה רבה. כיום, הגדול של פרחים בשביל בשמים מעסיק הרבה ידים חרוצות, וסוחרים רבים באים מחוץ־לארץ וקונים את הפרחים על העצים והשושנים בשדות כמו שקונים את הפרדסים של תפוחי הזהב בפריחתם.

הנדיב לא ידע לאות בחסדו לתושבי ארץ־ישראל כל נסיון שלא הצליח דחפהו לנסיון אחר, שאולי יביא פרי. הציעו לו את נטיעת התה והקהוה, ויתמוך גם בזה. שושנות התה מפתח־תקוה כבר יפו את שלחן עבודתו של בן־יהודה, העלים היבשים כבר נתנו את התמצית בקדרות התה. אבל אפילו בן־יהודה לא יכול לשתות תה זה עם כל אהבתו לתוצרת המולדת. קשה בכלל להתרגל לתה חדש ויצא שמו לא לשבח. הוחלט כי אחד מילידי פתח־תקוה יסע לציילון ושם ילמד את יבוש התה ואריזתו ואחר כך יסע לברזיליה וילמד את נטיעת הקהוה. בינתים התברר כי תפוחי הזהב טובים מכל תה ובושם שבעולם, ויפרנסו את בעליהם ברוח. למה לבקש את הצפור בשמים, אם הנה כבר ביד? עוד נדבר בשעת התלהבות על נטיעת הטבק, צמר גפן ולפת אדומה, וקנה־הצוקר. הכל נדחה בפני הגפן, השקד ותפוח הזהב: שלשה ענפים בטוחים ושוק מן המוכן החל ממצרים ועד ארופה ואמריקה.

הכל היה טוב ויפה אך לחרפה לאומית נחשב הדבר שחלב לא היה כמעט כלל בארץ, והשתמשו על פי רוב בחלב משומר משויציה ומהולנד. אלפים ורבבות תבות של חלב זה שלח הנדיב לכל מושבותיו, וחלקו אותן חנם אין כסף בפקודת רפואה לכל מי שרצה, אף לערבים שהיו סמוכים על שלחן המושבות העבריות, פעם בא מהנדיב משלוח מצוין במינו: פר גדול וחזק מהמין היותר משובח. בכדי להיטב את מין הבקר בארץ. מקום מושבו של הפר היה בפתח־תקוה, אך היה עליו לבקר בכל המושבות עד שיגדל דור.

בבוא הנדיב בפעם הראשונה לבקר את מושבותיו, זכר כי בפתח־תקוה יש לו מכר חשוב. הוא דרש להביא את הפר אליו בעמדו בעגלתו באמצע הרחוב בפתח־תקוה. הביאוהו חיש. הנדיב הסיר את הבלוריה מעל מצח הפר והתבונן: סימן מיוחד היה לפר זה מעל מצחו. כאשר מצא הנדיב את הסימן הזה אמר: נכון. זה הוא הפר ששלחתי לכם. – הנדיב בקש לדעת אם הפר הביא את התועלת הדרושה, אם הוטב גזע הבקר בארץ. הביאו לפניו לדוגמה פרות ועגלים ופרים, הכל ממשפחת המיוחס. הנדיב שמח על אלה לא פחות מאשר על צנצנת הדבש ותבת תפוחי הזהב שקבל לתשורה מהמושבות.

אחד מיוצאי חלציו של פר זה נקרא שמשון, כי הוא היה יוצא מן הכלל בכח ובגבורה. אבל העדר הוטב לגמרה רק כשהכניסו לארץ את הפרה מסוריה ויותר מאוחר כשהביאו מין פרות יותר משובח מהולנד.

ארץ־ישראל תשוב להיות כבימי קדם ארץ זבת חלב ודבש". זו היתה הכרתם של החלוצים הראשונים וזו תהיה תעודתם של הבאים אחריהם בדברי הימים יספרו מדור לדור על צעדיהם הראשונים בארץ ציה, על סבלם ומסירות נפשם על מזבח התחיה הלאומית.




  1. אחרי הצהרת בלפור נחה דעתו של בן־יהודה ובשעת רצון עלה בידי להשפיע עליו כי בינתים, עד שנוכל לחזור הביתה ירשום בעצמו את הקורות אותו מלפני בואי אליו. זאת עשה. חלק זכרונותיו אלה נתפרסמו ב“התורן” הניו־יורקי, והנני נותנת קטע מהם פה בלשונם ממש. אך בן־יהודה הפסיק כתיבת זכרונותיו אלה מיד שהגיעה הידיעה על שחרור ארצנו על ידי צבאות ההסכמה. מאז לא יכול היה לרכז את מחשבותיו על שום דבר, והיה תפוס כולו רק בחלום אחד: לחזור לארצו. ויותר לא הוסיף לכתוב.

    במקום שבן־יהודה גמר אני התחלתי ומה שהוא החסיר אני אמלא.  ↩

  2. הגזע – הוא המפתח לדוריה. ד'ישראלי  ↩

  3. זה תכן הכתב־יד  ↩

  4. סמולנסקין היה קשור לוינה בעסקיו ובעניניו הכספיים, ולא יכול היה להנתק משם. אחרי־כן, מת.  ↩

  5. ארופיים.  ↩

  6. “בוקר טוב”.  ↩

  7. במקור נדפס כך: “הידודות” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  8. בין ארץ ישראל ומצרים.  ↩

  9. במקור נדפס כך: “עראיים” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  10. בכך נדפס במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  11. במקור נדפס כך: “החתלמידי־חכמים” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  12. כך נדפס במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  13. ברכת שלום.  ↩

  14. משטמה אינה יכולה להיות חובה מעולם. (שפינוזה).  ↩

  15. מורה בז'רגון הספרדי.  ↩

  16. גנבים, בערבית.  ↩

  17. חלד לולו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48387 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!