האם זה היה מחוסר דמיון או מחרדה, שפרט לפגישות מזדמנות בתור סופרת ילדים בבתי ספר לא הצלחתי למצוא שום עבודה?
הרגשתי כמי שעומדת למול העולם כשעלי לנגוס באבטיח שלם מבלי לפלח אותו.
אבל באו זמנים מחייבים, והיה עלי לתפוס איזה קצה חוט.
– וניסיון?
– שום ניסיון, עניתי.
הבחורה שמולי הביטה במחשב שלפניה ואחר כך בי בפקפוק.
רק מפני שחלקנו בינינו תקופת שירות קצרה בצבא, היא נתנה לי את העבודה הזאת.
כך הגעתי עכשיו לשבת מול האישיות המפורסמת הזאת, זמרת שלאחרונה זרח כוכבה.
נתתי לעיני לנוח מהצילומים הגדולים שלה שהשתרעו על הקירות, והבטתי בוורד הצהוב שעמד לפני בכד כחול על השולחן.
– טוב, אמרה הזמרת, ממה נתחיל? היו לה עיניים ירוקת פעורות ושיער בלונדיני.
– מהתחלה אני חושבת, אמרתי.
– הו זה היה נפלא, אמרה הזמרת, גדלתי בטבע, את יודעת מה זה?
במקרה ידעתי.
– הורי היו נפלאים, וככה זה המשיך, עד בעלי המופלא, את כמובן יודעת שאני נשואה, והקריירה המופלאה שלי.
ואז צלצל הטלפון.
הזמרת הפנתה את גבה ולאחר רגע הרימה את השפופרת.
קולו של הדובר בקע את מרחב החדר והגיע גם לאוזני.
– את לא תעשי את זה, בשום פנים, את שומעת?!
הזמרת שלי התכווצה.
– לא לא, אמרה לפומית, לא התכוונתי.
– את עוד תראי אצלי מה זה.
הזמרת שלחה בי מבט מבוהל.
לא ידעתי אם לצאת למסדרון. תקועה במקומי, נשארתי לשבת.
– שלא תזכירי את זה במלה, את שומעת? אחרת אני עף מכאן ולא תראי אותי יותר בחייך.
הזמרת שלי פרצה בבכי.
– תבכי, תבכי, זה בריא לך, בקע הקול מן הטלפון שנטרק.
ישבתי מבלי להוציא מלה.
הזמרת, בעודה מתנשמת, אמרה:
– שמעת אותו? את שמעת אותו נכון? מחפשת אחר עֵד. היא חשפה את שערה הבלונדיני שכיסה על מצחה. לא ידעתי אם כדי להראות לי משהו או לציין שההצגה נגמרה.
– בסוף הוא יעזוב, אני יודעת, אמרה בעודה מתנשמת.
לא אמרתי כלום.
– אולי עכשיו הוא באמת יעזוב.
– למה? שאלתי, מפקפקת אם עלי להיכנס לתמונה. – הרי יש לך ממש קריירה, את זמרת מפורסמת, הצלחת.
– לא, זה הוא, הוא סידר הכול, את ההופעות, ההקלטות, אמרה תוך כדי בכי.
– רק רגע, אמרה ויצאה, וכשחזרה, מעודדת יותר, אמרה:
– המזוודה מתחת למיטה, הוא לא יעזוב היום.
ואז, פורצת שוב בבכי, אמרה:
– זה לא היה נפלא, זה לא היה נפלא בכלל, ומהרגע הראשון זה היה ככה.
ופה נפרש לפני הסיפור שאם לא הכרתיו היטב לפרטיו, בכללותו הכרתיו לעומקו.
ילדות?
– את לא תכתבי את זה, לא תפרסמי, את לא תעשי לי את זה, נכון?
הזמרת ליוותה אותי עד סף הדלת. כשיצאתי היה כבר חצי חושך.
ישבתי על ספסל סמוך.
הבתים מולי, עצי השדרה נחשפו רק ממרכזם וכאילו הם עפו. הכול נבלע במין אפרוריות עננית. לא רציתי לחזור הביתה עד שאתן לי תשובה. העברתי את יחסי עם בעלי דאז נגד עיני, קראתי אותם מחדש. איך לא ראיתי עד עכשיו מה אופיים. האם הסיפור העניק לי מודעות חדשה? ידעתי את הסיפור, הרי אני כתבתי אותו.
ואם הייתי כותבת אותו כווידוי, כחשיפה של חיי, האם זה היה מעניק לי הבנה נוספת, או כוחות היחלצות? האם יכולתי להתוודע לעצמי באופן ישיר, יותר מאשר דרך השלכה?
המסדרונות הפנימיים חזקים מן הסיפור, והפחד, האם הוא מסתלק מפני הסיפור על אודותיו?
האם הסיפור מרפא?
האם עלי לדעת מה מניע את הבעל כדי להגיע לשורשו של הסיפור?
האם כדי לזהות את המניע שלו עלי להעצים את המצוקה, הפחד, הרוע שבי? או לזהות מהו חלקי? הפחד יכול לעורר אצל האדם שמולך את יצר האכזריות.
והאם, שאלתי את עצמי, מדובר באהבה, או ברצון שמישהו יאסוף אותי תחת כנפיו? זה ודאי לא מעורר אצלו רגשות נאצלים.
להמציא לסיפור סוף טוב? תחושתי הפסיכולוגית מתקוממת.
אני משאירה אותי יושבת שם על הספסל.
אני לא אוהבת סיפורים נטולי סוף, אבל – האם הדמיון יגרור אותי לעבר האמת הבלתי מודעת?
האם באמצעות הסיפור התוודע המספר לעצמו, לאכזבת הקורא, ויותר מכך, לאכזבת הכותב?
ואם לדייק, לאכזבות הכותב־הקורא? הוא יודע כי יש בכותב הרבה יותר ממה שיש במספר.
ממילא הקול האישי הוא לא יותר מפונקציה של תקופה ושל תרבותה. המבנה המוצק של הרומן במאה ה־19, תקופת עליית הבורגנות, הוא תוצאה של צמידות בין פנים לחוץ, כשהחוץ מבטא את הפנים. בעוד במאות ה־17 וה־18 רווח מאוד בצרפת רומן המכתבים, כמו זכרונותיה של מדאם דה סביניֵיה, הגברות שעודדו בסלונים שלהן את אנשי הרוח שעוררו את המהפכה; הגברות שנמלטו מן המהפכה וכתבו את זכרונותיהן.
אפשר לראות את השפעת הנוסח הזה על יצירותיה של קולט בתקופה האחרונה שלה, וכמובן את יצירתו של פּרוּסט, שהיא אישית עד כדי התבוננות המספר בעצמו כאילו הוא האחר. שמו של מרסל נזכר לאורך הספר פעם אחת בלבד. הקול האישי בעצם מאפשר לפצל בין תחושת העצמי לבין ההתבוננות בו.
אבל תרבות המאה ה־20, באמצעות הפסיכואנליזה, המרקסיזם, הדמוקרטיה, שברה את קול המספר, עירערה את סמכותו. אנחנו חושדים ולא מאמינים בו יותר, וגרוע מכך, גם לא הוא בעצמו.
כי לעולם לא יצליח להעלות לאור היום הסיפורי את מה שמתרחש במעמקיו.
ובכל זאת, המאמץ והכנות שבהודאה בזה מאפשרים לי את חומר הקריאה. לא מה הסיפור אלא מי המספר, אני, על כל מגבלותי, החשד העצמי והשאלה המתמדת אחרי שהנאת הבריחה לעולם אחר הסתיימה.
האם עדיין יש צורך בכך? האם עולם הדיגיטל הוא תחליף? האם אנחנו עומדים על שבר של העולם האורייני (מלה מוזרה)? צבת בצבת עשויה, האם זה נכון שחל פיחות והקורא והכותב איבדו את כוחם?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.