סיפור פשוט    🔗

הירשל מדבר

האם זה סוף הסיפור? מי קובע?

והסוף שאחרי הסוף,

האם תמיד יהיה עלי לשהות

במטבח, לשתות תה עם מינה זוגתי

ולצחקק עם התינוק?

הרגע ההוא קפא, אבל אני לצערי ממשיך את עצמי.

מה אעשה בי?

יתכן שחלמתי הלילה על בלומה,

אפשר שהפורפֵרה

שהוטבעה בתוך ראשי, מדחַף השיגעון,

דחקה כליל את הירשל שהייתי והותירה את בלומה מחוקה אך מקועקעת.

ברור לך שמרגע מסוים אני מתנהל בלעדַי,

אינני הירשל שהופיע בסיפור עד כה, זה המופיע בחזית, אלא זה המשרת את המניעים של הסופר.

הסיפור שלי, שהתחיל ריאליסטי לחלוטין, מקבל ממד קבלי שנכנס עם השיגעון.

לכאורה, השיגעון שייך לעולם הריאלי של תחילת הסיפור, אבל הוא הולבש עלי כמו מגבעת לצורך המספֵּר. התפיסה האומרת שאין פתרון אחר מלבד שבירת הדמות והוצאתה מן הדעת, אינה שייכת לרצף הסיפור עד כה. נראה שרציתָ להעביר אותי מעולם לעולם ולנתק אותי לחלוטין מן הסיפור.

הלילה הופיעה לפני בלומה זועמת ואמרה לי, מחקתי את המוחק.

צירל, פרויד, אבא, איך גירשתם אותה באמצעותי? מה חשבתם, סערות נפש, מבוכים, רגשות עזים שייכים ליתומים בלבד? אמרתם, אתה רוצה למצוא את עצמך מתרוצץ עירום ברחובות? ובכן, אמא ופרויד יקרים, אני יושב עכשיו עם זוגתי במטבח, אבל נפשי מתרוצצת ברחובות.

עשיתָ ממני צחוק, אדוני הסופר, כשטשטשת את גבולותי בין המושגים המטאפיזיים והעולם הארצי והפכת אותי לליצן. למה לא המשכת את סיפורה של בלומה, היא לא ענתה לך על הצרכים הקבליים שלך? אני מרגיש שעיוותת את הסיפור שלי, וללא רמזים מוקדמים.

בלומה, יקירתי, הם הפכו אותך בתוכי לזומבי, זכר למה שאינו יכול למות וגם לא לחיות. לכשתפגשי בסופר, ספרי לו.

אסור היה לךְ לשתף פעולה עם משבר הריאליה. זה שייך לתורות אחרות שאת, גם אני, לא בקיאים בהם הרבה. תורת המסתורין היהודית שייכת לסופר, כמוה כמשנתו של פרויד. לו זכרתי את שמך, הייתי קורא לך, את, את, את, אני נופל לתוך הבור שהיה שמך.

בלומה!!!!!!!!!!

בלומה

איש אחד אהב אותי פעם. מה משמעותן של המילים הללו? כמה רחוק ה־פעם, כַּמרחק בין המכה לשכחה. אני זוחלת מתחת לכאב, לא מעזה לנשום יותר מהאיש ההולך זקוף ישר על הגשר, להישען על קומתו שמא יפול. אבא אמר לי בזמנו: “בתי היקרה, קראי בספרים ויואר עולמך בשעת אופל.” אני קוראת בספרים, אבל יותר מכול אני צופה בטלוויזיה. מרבית הסיפורים עוסקים באוהבים. במרבית הסופים מצליחים האוהבים להתאחד זה עם זה. הטלוויזיה מאוד מעריכה את האהבה. ולכן אני חוזרת לספרים, שמה הסיפור מורכב יותר. קרנינה המסכנה השליכה עצמה מתחת לרכבת; מדאם בוברי לא זכתה לסוף טוב יותר; גם קתלין ארנשואו לא הצליחה להתאחד עם אהובה. הספרים מתייחסים ביתר כבוד לכאב, וגם לחיים. הסוף, אומרת הטלוויזיה צריך להרגיע אותנו, לשמח אותנו. הסוף, אומרים הספרים, צריך להפגיש אותנו עם עצמנו.

אתה, מר עגנון היקר, לא יכולת להפיל גם עלי את מכת השיגעון מבלי שאתרפא ממנה? כנראה שלנשים אין חשיבות רבה ולכן לא הפכת אותי לתרנגול, או אולי לשחף או אפילו לכלב רחוב. לא איפשרת לי להימלט מן הסיפור ככזה. נדמה לי שעליך להציץ בשנית בספרי הקבלה שלך ולמצוא לי מפלט במטאפיזיקה. גם נשים רוצות להאמין שיש פשר בכאב, ולו גם בעולמות הגבוהים.

שבועת אמונים    🔗

כזרעים שעתידים להיפתח זורה המחבר רמזים למה שיתארגן בעתיד לסופו של הסיפור. בראשית הסיפור אנחנו נתקלים בכד המים שמרמז לנו על הקריירה שיבחר בה יעקב רֶכניץ. אמה של הנערה שושנה ובעלה הקונסול, זה שמימן את לימודיו של יעקב רכניץ, חלטו את השבועה שנשבע לשושנה להיות בן זוגה בעתיד. יעקב רכניץ מייצג את המים בפעם השנייה בסיפור, כשהוא הופך לביולוג ימי ומגלה את האצה המיוחדת שנקראה על שמו בספר המדעים, “כּוליפֵֵירה רֶכניצאִית”.

שושנה מגיעה למזרח התיכון אחרי שהיא נוסעת עם אביה הקונסול לאפריקה, ובעקבות עקיצת זבוב הצֶה צֶה נכנסת לתרדמה שאין לה סוף. בינתיים, משתעשע יעקב רכניץ עם שש הנערות: רחל, לאה ואסנת, רעיה, מירה ותמרה, שמשוטטות איתו עם ערב על חוף ימה של יפו. לקראת סופו של הסיפור מוזמן יעקב רכניץ, שהפך למורה ביפו, לפתוח בקריירה חדשה בניו יורק. כדי להיפרד מן הבנות הללו הוא מוליך אותן מימינו ומשמאלו בהליכת פרידה על חוף הים. לפי בעל תיקוני הזוהר, שש הנערות הן ששת הקנים במנורה שסבים סביב לקנה האמצעי ומסמנים את הנקבות שמסביב לזכר. מחליטות הנערות לשחק עם יעקב מעין משחק: זו שתרוץ מהר יותר מכולן ותשיג אותו, היא שתהיה בת זוגו. רצות הנערות מהר ככל יכולתן, אבל מי מקדימה אותן, רצה בעודה ישנה? הרי זו שושנה. שושנה שמסמלת את כנסת ישראל, והיא מופיעה בשיר השירים כשושנה בין החוחים. נוצר ניגוד בין היחס ההרמוני של הדגם הקבלי ובין יחסי התחרות שבין שושנה ושאר הנערות בסיפור, הנערות שהן כוכבי הלכת שמסתובבים סביב יעקב – והם פונים לסובב סביב שושנה. יעקב עצמו, שהוא דמות מהוססת, מרמז באופן כלשהו ליעקב המקראי, החלקלק. ובכל זאת גם פה הסיפור, שמתחיל באופן ריאלי לחלוטין, כולל ההרמזים שבתוכו, מסתיים במפנה קבליסטי מיסטי לחלוטין.

מה יהיה על שושנה ויעקב רכניץ? האם ייפגשו כשתתעורר במישור הריאלי, או שתמיד יתגוררו בתוך ההוויה המיסטית, נתונים לשליטתו של המחבר? ומה יהיה על הירשל, שהוא, בדומה לרכניץ, אדם מהוסס, שאפילו על אהבתו אינו יכול להתעקש והוא נשלט על ידי הוריו.

אני מטלפנת ליעקב רכניץ ואני שואלת אותו, למה לא ברחת משם עם אחת הנערות הגשמיות? האם חשבת ששבועה שנשבע ילד מחייבת אותו לנצח? האם אנחנו שוב בסיפור של חולדה ובור? יעקב רכניץ יקירי, סע לניו יורק, אני מברכת אותך שתצליח, ואת הסיפור של שושנה תגנוז בחלום. מזל שלביתו של יעקב רכניץ נקלע גם הירשל. אני מבקשת מרכניץ שייתן לי אותו. חבל, אני אומרת, למצוא אהבה זה יותר קשה מלמצוא פוליפירה רכניצאית. אני יכולה לכתוב לך את שמה של בלומה וכתובתה, האם זה יוכל לעזור או שאיחרנו את המועד?