באולם המחולות הגדול, המלא אור האלקטרון, התעתדו הזוגות לצאת במחול הוַלס. הצעירים, העומדים מרחוק, מתלחשים בדבר “בחירת הזוג”, מביטים, מתבוננים ומתוכחים…
והנשים, היושבות על מקומותיהן, מחכות להיות “נבחרות”… על פני היפות והצעירות ביותר ניכרים אותות קוצר־רוח ותוחלת מסותרת… פניהן חורות מהתרגשות לבבן, המחכה, המשתוקק והמקוה…
עיניהן מזהירות, ושפתותיהן רועדות…
על פני הבלות והאי־יפות מרחף שחוק עשוי, המיועד ליפּותן והמעַות את פניהן עוד יותר… יושבות הן במנוחה עשויה…
עוד רגע וה“נבחרות” המאושרות קמות ממקומותיהן, אוחזות בזרוע האיש, המשתחוה לפניהן, ומתרחקות אל תוך האולם. לבותיהן דופקות, ופניהן מפיקים התרגשות רבה…
גם על שפתי אלו, שנשארו על מקומותיהן, עוד טרם בחרון אל המחול, נקפא השחוק של רצון, הערוך עוד מקודם…
הלב מתיאש, והשחוק עודנו מרחף על השפתים…
שם בתוך האולם החל המחול והבליע את הכל הרעיונות של הלוקחים חלק בו.
הרגלים ממהרות את תנועותיהן, הידים מתלכדות, הלבבות משמיעים זה לזה את דפיקותיהם… הגויות מתדבקות ומתלכדות, העינים מזהירות ומבריקות, והשפתיים דובבות ומתנועעות…
בפנים האולם תחת ראי גדול מואר משני עבריו יושבת עלמה כבת עשרים ושמונה. על פניה הצנומים והחורים ניכר איזה כאב נסתר, והוא נשקף ביותר מעיניה מתחת השמורות המורדות. בקצות פיה מרפרף שחוק עשוי, המלא מרירות ודאבה. שמלתה הבהירה מדגישה עוד יותר את חורת פניה המעוננים ואת צבעם הירקרק. שערותיה הכהות קצוצות, והקווצות הקטנות על מצחה אינן מספיקות להסתיר את הקמטים אשר עליו.
“כל המשתה והשמחה הזו הן למעני ולכבודי הם, חשבה, ובכל זאת כאלו שכחוני הנאספים… והם עודם מאמינים, כי התהלות והתשבחות מספיקות לי… תמימים! כבוד כבר שבעתי, חיים אני חפצה! חיים! חיים!”
והיא הביטה כמעט למרות חפצה על אחותה הקטנה והנחמדה העוברת מול פניה חבוקה ודבוקה בזרועות צעיר גבה קומה. שחוק מאושר על שפתיה, זהר נפלא בעיניה וכולה רועדת משפעת החיים…
איזה נימים דקים במסתרי לבבה התעוררו… היא העבירה את עיניה מאחותה… היא תקנא?… באחותה? ועל דברים ריקים כאלה?… מה לה ולחיים האלה? לא בשבילה נועדו…
רחוקה היתה תמיד משמחת החיים ואת תענוגותיהם טרם הכירה. אחותה יכולה להתענג עליהם, כי אין לה אף מושג קל מדברים יתר חשובים ונעלים… אבל היא! היא! ומדוע בכל זאת, כה יכאב לבבה?…
ולפני עיני רוחה עברו כל הלילות הארוכים, כל הימים והשנים אשר בלתה שם בחו"ל כפופה על ספריה וגליונותיה. אז חשבה כי אך זהו כל אושר החיים, אך כל זה תוכנם, והשאר אינו אלא ריקות והוללות… והיא לא שמה לבה כי אם ללמודיה.
אבל אז… כאשר הכירה אותו – – – – והקמטים על מצחה התרחבו והתעמקו, ושפתיה התעקמו והכאב הנסתר בָּלט ביותר, ועיניה נחשכו ומלבה התמלטה אנחה כבדה כמו צר היה לה המקום שם…
אז… אז הכירה כי אמנם שונה היא מכל הנשים! ובמה עלתה לה ההכרה ההיא!…
אז הכירה כי יחסר לה החן המיוחד של האשה… ואז… היתה מוכנה להחליף את גורלה בגורל שפחתה היפה, בגורל מוכרת הפרחים העניה!… אז מאסה בכשרונותיה ויתרונותיה ותבז בלבה להתהלות והתשבחות אשר פזרו לה… אז כאשר אמר לה כי אותה יכבד מכל הנשים – אז הרגישה עד מה אומללה היא!…
אז ידעה מהי אסונה…
ברגע זה נגמר המחול. קול המנגנים נשתק ולעומת זה נשמע קול המולה דקה של המחוללים העיפים השבים למקומותיהם.
“הידעת דבורה כי גם הד”ר נ. יבוא היום לכבודך? אמרה אחותה בקרבה אליה ובהניעה את המניפה מול פניה, אבל שכחתי, אַתּ הן הרי מכֶּרת אותו בלי שום ספק עוד משם… לוּ ידעת עד כמה הוא מעלה את כשרונותיך ומתפלא עליהן!"
פני דבורה חורו עוד יותר. “האם כה יזכרני?” שאלה בקול חרד, ותתאמץ להבליג על רגשותיה ולהסתיר את מבוכתה?
“ומדוע לא יזכרך? האם פה יפגש עלמות כמוך?”… אמרה אחותה ותשחק, ופניה הרכות האירו עוד יותר, ושניה הלבנות נראו מבין שפתותיה הרעננות, וגם עיניה שחקו. לדבורה נדמה כי שומעת היא עקיצה בולטת בשחוק זה.
“אבל למה אני מתעכבת פה, ושם יחכו לי… סלחי נא”… קראה אחותה ובמעוף עין עברה לעבר האולם השני בקלות נפלאה ובחן מיוחד, והמשי הדק של שמלתה הדגיש את כל תנועותיה המהירות. שם חכו לה אגודת צעירים וצעירות אשר התוכחו יחד בהתלהבות עצומה – – –
* * *
“שלום לך, שלום וברכות! קרא זקן בעל ראש קרח, בקרבו אל דבורה בלוית צעיר קטן הקומה, הכרתיך כרגע, אבל האמנם זאת היא דבורה הקטנה אשר ידעתי אז?”
האם כה השתניתי?" שאלה דבורה בצחוק מאונס.
“כן, כן, השתנית, אבל לטובה בעדך. עתה ניכר עוד יותר כי שונה אַתּ מכל בנות מינך המתיפּות והריקות”…
“סלחי נא, גברתי, אמר הצעיר בהניפוֹ את משקפיו המוזהבים, כי אחרנו מעט לבוא. הן אנחנו לא נקח חלק בהבלים האלה”… ובדברו רמז בעיניו הסגורות לחצין מתחת למשקפיו על המתעתדים לצאת במחול.
“ידעתי כי שלנו אַתּ! הוסיף הזקן, וכי תבכרי תמיד שיחה מענינת מתענוגותיהם הם… קבלי איפוא את ברכותינו עתה!”
"תודה! ענתה דבורה בקול נחנק ושפתיה התעקמו משחוק מר, שבו נא!
ושניהם ישבו לימין דבורה, בעל המשקפים הרים את ראשו ויביט על הנשים אשר עוברות מול פניו, על שמלותיהן הבהירות, על כתפיהן וצואריהן הגלויות, על הגברים המלחשים באזניהן ושחוק של בוז ולעג עבר על שפתיו.
“את האמת להגיד לך גברתי, כי בקראי לפני שנים את הדיסֶרטַציא שלך לא האמנתי כי יד אשה כתבתה, אמר בפנותו אל דבורה ובהיטיבו את משקפיו, לא האמנתי כי מח עלמה מסוגל לחשוב מחשבות כאלו”.
“אשה מאלו, אמר הזקן בהעבירו את עיניו על הנמצאות באולם, אינה מסוגלת אמנם… אבל הן אחרת היא דבורה, לא כמוהן כמוה!”
“כן, כן, מהר להוסיף בעל המשקפים, עתה אמנם נוכחתי כי שונה גברתי מכולן!… והנני מבקש את סליחתך”…
“אין אני יודעת מה לסלוח לך, אמרה דבורה במרירות, לא היית משפיל את כבודי, לוּ גם לא חשבת אותי לשונה מכל הנשים”.
“אבל, הוסיפה והעבירה ידה על מצחה, כאלו חפצה להרחיק ממנה מחשבות מעיקות, עלי לבקש עתה את סליחתכם, כי מוכרחת אני לעזבכם לעת־מה”.
והיא קמה ממקומה ותפן אל החדר המיועד להנפש שם אחרי המחולות. פניה היו חורים כפני חולה, מהלכה כבד.
מסביב לה אור, חם, תנועה וחיים, – ובלבה – ריקות נוראה. היא בקשה להתרחק לבלי שמוע עוד את התהלות והתשבחות אשר העיקו לה עתה והדאיבו יותר מכלימות – – –
בלכתה העבירה עוד הפעם את עיניה על החיים על התנועה והנוער… ותתרחק, מבלי אשר תסב אליה עין איש.
* * *
שם, בחדר השני, ישבה מבלי אונים על האקביטא, סגרה את עיניה ותתאמץ לבלי חשוב עוד מחשבות.
את ראשה תמכה בידה האחת הנשענת בראש האקביטא. על שפתיה רחף שחוק מר, הדומה לאותו השחוק של חולי העצבים, המתאמץ להתפרץ בכל רגע…
פתאם והיא הזדעזעה כולה. לאזניה הגיע אותו הקול… קול הד“ר נ. ושחוק אחותה מבעד המסך. דבורה הסבה את ראשה לבל תשמע את דבריהם, אבל באותו הרגע הגיעו לאזניה דברי הד”ר נ. וקולו הנפסק מסערות נפשו.
“… אהבתיך מהרגע הראשון שראיתיך. לבבתיני בעיניך הגדולות והיפות אשר רואה אני בהן ים של רגשות…”
"ככה דברת בלי ספק גם לאחותי…?
“מה?… אני?. אני דברתי ככה?… לאחותך?!”
“והיא היתה יכולה גם להאמין לך”…
“מדוע?”
“יען כי גדולה וחכמה היא ממני”…
“ח – ח! עתה הבינותי! ובעד חכמתה עלי לאהוב אותה? אמנם ילדה תמימה הנך!”
“וילדה תמימה תמצא חן בעיניך, ועלמה משכלת” – – –
“הנח לי! הנני יודע, מכיר ואוהב אך אותך!… את אחותך אכבד, אבל לא אהבנה לעולם”…
“האמנם? אבל… היית חפץ, כי אהיה משכלת כאחותי? האין זאת?”
“כאחותך – לא! אהבתיך כמו שהנך. בקרבתי תשתלמי.”
“כן, אלמוד ואשכיל… אבל – מה תתפלא אחותי! היא חשבה בלי ספק… צר לי עליה”.
"צר לך עליה? ח – ח! לה ענינים אחרים לגמרי, היא לא תשים לבה לדברים בטלים כאלה! אמר הדוקטור וישחק.
ו“מה לנו ולה?”… הוסיף.
דבורה לא שמעה עוד את אחרית דבריהם. היא הרגישה פתאם כי בודדה וגלמודה היא, עזובה לנפשה, בודדה בבית הזה ובכל התבל.
היא הרגישה דקירה שנונה ועצומה בלבבה…
כחותיה רפו ועשתונותיה עזבוה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.