א.    🔗

עוד ארבע ואולי גם חמש שעות שלמות עד שקיעת החמה, ואני ואחותי כבר אנו לבושים בגדי יום־טוב! אני – בחליפת בגדי החדשים, בגדי נַנקא רחבים וארוכים ביותר, שאני מרגיש את עצמי בהם, כאילו הורידוני לתוך חבית וגזרו עלי להטלטל עמה. ואחותי – בשמלת בוץ חדשה שחומה כֻלה ומשובצת מִשבצות לבנות ורחבות. על כל תנועה ותנועה של אברי גופי – הבגדים שלי מרשרשים ושורקים, כאלו הם עשויים פחי־ברזל. שמלת אחותי אף היא ארוכה ומרווחה מאד ומשמיעה בדרך הלוכה מין קול מעין צלילי מתכת. ואף־על־פי־כן פנינו מבהיקות ואנו מסתכלים זה בבגדים של זו והעין לא תשבע. אני מפשיל את שולי מכנסי ואת שרוולי כרביעית האמה מהם, ואחותי גם היא מפשלת את שרוולה בשעור כזה ושנינו יוצאים ויושבים זה בצד זו באכסדרה שלפני הבית. אותה אכסדרה – שני עמודים לה משני צִדיה ובאחד מהם קבוע וָו של ברזל, עשוי בכוָנה לתלות עליו פנס, אלא שכונה זו לא נתקימה מעולם, והוָו פנוי. העמוד השני – טבלאות שחורות צמודות אליו ועליהן כתבות לבנות, באחת מהן נאמר: “תחנת הפוסטה בוקצ’אני”; והאחרות רשום עליהן מספר המילין עד התחנות הקרובות מזה ומזה ועד “סנקט־פטרבורג” – אלפים שלש מאות ושבעה־עשר מילין, כמדומה.

במרחק צעדים אחדים עוברת דרך־המלך, מסלה רחבה ושחורה, כלה רפש ועבטיט, וכלה עשויה תלמים וחריצין, זכר לאופני העגלות שחרשו על גבה. מעבר לתעלות המשוכות לאורך הדרך משני עבריו, בשפוע משתרעת הערבה הרחוקה, במעלותיה ובמורדותיה, כעין גלים־גלים, כלה מכוסה דשא רענן, ואור שמש בהיר שפוך עליה לכל מלוא העין. האויר חם ורך ומבושם כלו בריחות משכרים של דשא־האביב. רוח קלה וחמימה מנדנדת את דליותיה החשופות של שִטה גלמודה, העומדת על־יד הבית ושבצמרתה תלוים ואחוזים שני קני עורבים, בנויים חריות וזרדים.

ושם, בשולי הרקיע במורד הירק והרחב עד אין שעור, רוחשת ובאה כעין אוכלוסה גדולה אין לה דמות עדיין, והיא הולכת וקרובה.

– מלכה, ראי – קורא אני מלא דיצה – הנה הרועים באים. מחר אחרי סעודת־הצהרים נצא אל גדרות־הצאן.

– עתיד הוא אבא ליתן לך שכר הליכה זו ביד רחבה, והיה לך לאות לזכרון טוב לימים רבים.

– הרי אבא יישן באותה שעה.

– ו“שלש־רַגְלַיִם” מה תאמר? היא תראה מיד בעד החלון.

– היא לא תגלה את הדבר.

– לא תגלה, אם יבקשוה על כך.

– ואני אמנם בקש אבקש. נפשי חשקה לצאת אל גדרות־הצאן. מה יפה המקום ההוא: הזוכרת את?

“שלש־רגלים” זהו כנויה של אמי־חורגתי, ואני הוא שזכיתיה בו משום מעשה שהיה. פעם אחת נכשלה בקריאה, ובמקום “שלש־רגָלים, קראה “שלש־רגלַים”. כנוי זה דבק בה עד היום. ואולם ישמרני אלהים מלהוציא בפי את השם הזה בפני אבא; חטא כזה – ענשו בצדו: מכת־לחי גדולה ומהודרת, להבת־שלהבה. האמת ניתנה להאמר, שגנגדיל – זה שמה של אמי־חורגתי – אינה אשה רעה כלל וכלל. אדרבה, זהירה היא מאד שלא לגרום לנו צער ועלבון. מן ה”טייטש־חומש" ידוע לה, כי ענוי־יתומים הוא עון פלילי, ולפיכך היא מתנהגת עמנו בחסד וברחמים. ולענין זה היא טובה לנו מאבא. כשהיה אחד מן הילדים מעקם את פיו לבכיה – היתה כאובדת עצות. דמעות יתומים הרי אין להן כפרה.

את גנגדיל נשא אבי לאשה לפני שנים שבע, כששה חדשים אחרי מות אמא. ואני בעת ההיא נער בן חמש ואחותי כבת שבע. עוד אח קטן אחד כבן שנתים היה לנו, אלא שלא האריך ימים. כשני חדשים אחרי מות אמא מת גם הוא. דבר זה גרם לאבא, שיזדרז לישא אשה שניה. כשנתגלתה פתאום בביתנו אשה זרה געינו כלנו בבכיה. ואף־על־פי שהיתה האשה טובה לנו, בכל זאת לא נעקרה מלבנו הטינא כנגדה גם ימים רבים אחרי כן.

כאן, בבית־דואר זה שאבא מחזיק, אנו גרים רק שתי שנים. קודם לכן היה אבא מחזיק את בית־הדואר במושבה גדולה של אשכנזים, מקום שישבו שם כעשרים משפחות יהודיות והיה לנו “מנין” משלנו. אבי, שהכל קוראים לו על שם פרנסתו ר' אברהם הפוסטר, הוא בן ארבעים. בן־תורה הוא, בקי בתלמוד והוגה בו לפרקים עד חצות הלילה. ולא עוד, אלא שיודע הוא גם כתב ולשון רוסית, ובמקצוע זה הוא חושב את עצמו למומחה מיוחד. כל מקרה שבא לידו להתפאר בידיעותיו הללו – אינו מחמיצו. וביחוד עשוי הוא להשתבח במכתביו שהוא כותב לה“גנרל” בעל האחוזה, זו שבית־הדואר נמצא שם, ושמידו הוא חוכר את האדמה למרעה הסוסים ולקציר־שחת. חבה יתרה נודעת ממנו להמלים: “ежели” “милостивое вниманiе” “подобнаго”, “въ случаѣ чего” – והרי הי בעיניו כשמנו וסלתו של הסגנון הרוסי המשוכלל.

מלא וגדוש ידיעות כאלה בכתב ולשון רוסיה היה אבא ממלא בעצמו תפקיד של לבלר, כלומר היה רושם בפנקס הרשמי בעל הפתיל והחותמת את הנכנס והיוצא, את שמות הנוסעים, כמה סוסים נתנו לנסיעה ל“צרכי הרשות” ול“צורך פרטי”; היה רושם את רשימות הפוסטה העוברת, שמות השליחים, מספר החבילות וכיוצא בזה. במקצוע זה, כלומר ברשימות הפוסטה, התמחה אבא ביחוד והיה כותב בחריצות יתירה: почтъ № (такой то) прибулъ (тогда то) отбул (тогда то) ועוד רשימות כיוצא בזו.

אבא היה מבטא במתינות ובקול רם כל מלה שהיה כותב, ולפיכך ידענו את כל רשימותיו בעל־פה.

ב.    🔗

הנה בא אבא לבוש פרנד של לֶבֶד המגיע עד המתנים ולראשו חבושה ירמולקא. הוציא מתוך הבית ספסל שנתכשר לפסח והתחיל מרַסֵק עליו חזרת במגרדת חדשה; ובאותה שעה היתה האם־החורגת יושבת בפרוזדור על גבי ספסל אחר, רחב מאד, המכוסה כסוי כפול: מכסה שחת למטה ומכסה ניר עבה למעלה, והיתה קולפת עליו דג גדול, שמשקלו כששה או כשבעה ליטרא.

– מה השבוטא הזאת בעיניך? – שואל אבא בקול מכוון לתשובה של התפעלות.

– הלואי יהא מזלנו כמוהו – משיבה היא – עודנו חי וחפרפר, כאילו זה עתה מָשׁוּהוּ מן המים; וכלום זאב־המים מה חסר? כולו שומן.

– טפרו־רוס – מבריחה היא בינתים את חתול ביתנו, המתמודד לרגליה ואורב בעיניו אל בני־המעים השמנים של הדג.

אבא מחייך מתוך קורת־רוח. הדגים הללו – הוא הביאם מן העיר. אתמול הלכנו שמה בעגלה ונשארנו שם ללון כדי ללכת למרחץ. בחזירתנו שהינו בדרך כשלש שעות. לא שהדרך רחוקה, אלא שהיתה מלאה רפש וטיט, והעגלה טבעה בבוץ עד למעלה מן האופנים.

– תמיהתני אם אפטר היום מעבודתי – סחה אם־החורגת בינה לבין עצמה – אלו שלחו את העופות אל השוחט אתמול, כבר היו נוצותיהם מרוטות ואני הייתי פטורה היום ממחצית עבודה, אבל מה אעשה, והם הובאו מן השוחט רק היום לאחר הצהרים… וכי קלה היא עשיתם של שני ברבורי־הודו ושלש תרנגלות! כמה שעות עתה?

עומד אני ומציץ בעד החלון אל חדר־האורחים. באותו חדר למעלה מן הדרגש רחב־המדה וכבד־המשקל, המרופד טַרְכָּש שחור, תלויים זה בצד זה איקונין ושעון עתיק, שטבלא שלו כהתה מיושן ומשקלותיו העלו חלודה.

– שתים ומחצה – משיב אני.

– שתים ומחצה? אללי לי. פרוסקה, (כך שם משרתתנו) עוד לא הִבְהַבְתְּ את העופות?

– הבהבתי – נשמע מחדר־הבישול קול תשובתה של פרוסקה.

– אין דבר, עוד היום גדול – מרגיע אבא את רוח אם־החורגת – עד הסדר יש עוד ודאי כשש שעות, ובטרם יעבור הדואר בין כך וכך לא נסב אל הסדר, ועכשיו בשעת קלקול־דרכים ודאי שיאחר הדואר שתים־שלש שעות ויבוא לכאן בשעה השמינית. מלבד זה, הרי ידוע לך מכבר, כי דרכי להסב אל הסדר בשעה מאוחרת, אוהב אני לשהות עד אחר חצות.

אבא מתחיל להתעטש מחמת המרור, והוא מסתלק הצדה ומקנח בשרוולו את עיניו המתאדמות והדומעות.

– ומה טעם יש ב“סדר” או בסתם יום־טוב, אם אין אורח סמוך על שלחנך? – מוסיף אבא מתוך עצבות שקפצה עליו לפתע־פתאום – אין זאת כי אם עגמת־נפש ודאבון־לב! מכין אתה מכל־טוב ביד רחבה, וכל זה בשביל מי? כלום בשביל הנאת עצמך?

האם־החורגת סרה במהירות לחדר־הבשול ומוציאה מתוך תנור מלוב קדרה חדשה וגדולה מלאה מים רותחים המעלים הבל.

– הגיעי בעצמך – מוסיף אבא לאחר חזרתה של האם־החורגת – כלום לאכילה, שתיה ושינה ניתן החג, הרי כל עיקרו אינו אלא בשביל אחדות, אחוה וקרבת־נפש; צריך אדם מישראל לשמוע שיחה יהודית נאה, כדי שירגיש בכל נפשו כי יהודי הוא, כי נעים להיות יהודי. חגיהם של ישראל לאו להנאת הגוף ניתנו, אלא לשמה… וכאן, במקום שמם זה, כמה ריקה הנשמה, הוי הפרנסה העלובה! בעֶטיָה מתגלגל אתה כאן, הולך ואובד בערבה שוממה ואף יהודי אחד אינו נראה לעיניך. היה כאן איזה יהודי, מוזג, ואף הוא גֹרַש מכאן על ידי הקאצאפ גונב הסוסים, ימח שמו וזכרו; אמנם אות מוזג עם־הארץ גדול היה, ואף־על־פי־כן יהודי. כן הוא, גיניגדיל קשים החיים כאן.

– מה אומר ומה אדבר, ודאי כנים דבריך – נאנחת אם־החורגת בחשאי ומעיפה עין באבא, שהיה נחשב בעיניה ליצור עליון, מתוך הדרת־קודש.

– אבא, המותר לנו לשחק באגוזים? – שואל אני בקול נמוך וביראה ופחד.

– כבר הגיעה לך שעת אגוזים! – גוער אבא – עוד תספיק לך השעה לשחק באגוזים בכל שבעת ימי החג; הלא תבוש ותכלם, בחור בן שתים־עשרה – ואגוזים. מוטב שתביא את המסכת “קדושין” ותעיין בה.

מדי חשבי בגמרא זכור אזכרנה ודמי יקפא בעורקי. אך זה שני ימים שבאתי הביתה מן העירה, מקום ששהיתי שם שנה שלמה, ולמדתי תורה מפי “רבי”, אדם קשה־רוח וזעום־פנים. ועכשיו, כשנתנה לי חופשה, אין לבי כלל אל הגמרא. בעונג ושעשועים חשקה נפשי, לבי נמשך אל הערבה חמדת־נפשי!

לאשרי נחלצתי מצרה זו על ידי אם־החורגת.

– למה הגמרא? – התערבה היא – הנער בא הביתה ליום־טוב, לרוץ ולהשתובב חשקה נפשו, ואתה אומר להכניסו בעול תורה. יאכלו הילדים משהו וילכו לשחק.

אבא מניע בכתפיו, אבל אינו משיב כלום. חבתה של רעיתו אל בניו והגנתה עליהם נוגעת עד נפשו ומרככת את לבו. בכלל אוהב אבא את רעיתו עד מאד ומבטל תמיד רצונו מפני רצונה. ובכן נתנה לנו רשות לשחק.

ג.    🔗

לאחר שסעדנו את לבנו בביצים שלוקות ובבולבוסין מבושלים (מצה היתה אסורה לנו באכילה עד הסדר) קבלתי אני ומלכה מאת אבא עשרה אגוזים כל אחד, ומיד יצאנו מן הבית ובאנו לאחורי הגדר, שמשם מתגלים לכל מלוא־העין שדות רחבי־ידים, לבקש לנו שם מקום סתר יפה למשחק האגוזים בגומץ. מקום נוח כזה נמצא לנו לבסוף מאחורי האֻרוות על־יד ערמת־חציר גבוהה. ועד שמלכה אחותי חופרת בקיסם של עץ את הגומץ אני נכנסתי לתוך הארוה, מביט ומסתכל אל הסוסים, מכרי ומיודעי הטובים מעודי, אהובי־נפשי מימי ילדותי. ומדי צאתי מן הארוה נתקלת עיני בסולם העומד על־יד הערמה, תקף עלי יצרי, ועד שאנחנו פותחים במשחק, אני מטפס בסולם ועולה על גבי הערמה. עומד אני במרום שעה קלה ומתבונן אל המראות שנתגלו לעיני. כמה יפות ונחמדות הן הרצועות השחורות והירקות המשתנות בגוניהן ובחלופי גוניהן! הנה המדרונות המתעגלים ויורדים, הנה העדרים הרבים שנראים מרחוק כזוחלים ודמות להם כעין שִׁטחי־מים ארֻכים נעים וזעים. והנקודות הללו הנראות מרחוק מה הן? מצמצם אני את עיני יפה־יפה: באמצע הדרך המשתרעת כרצועה שחורה וישרה, בתוך שפעת גדולי עשב, סמוך לעמוד אחד התקוע שם, זוחלת לאטה, ואולי עומדת במקום אחד, איזו עגלה, מסביב לה מהלכים ומטפלים מיני בני־אדם דקי־בשר וגבוהי־קומה, המהלכים ברגליהם הארוכות והדקות. יצורי־פלא אלה הולכים וקרבים וכבר מבחין אני במראהם, מראה בני־אדם פשוטים.

– הוי, מלכה, דומה, שהיהודים באים! – צועק אני מראש הערמה.

– כלום נטרפה דעתך עליך! מהיכן יבואו בשעה זו של ערב פסח יהודים, וכי מן השמים יפלו? – ומוסיפה היא לחפור את הגומץ מתוך שלוה ושקט.

– מלכה, ביהדותי, כי יהודים הולכים שם בדרך – ומתוך כך אני מתגלגל ונופל מעל הערמה. וברוך שעשה לי נס ונפלתי למקום־עשב, בלאו הכי הייתי קם ברסוק אברים ובגלגולת רצוצה.

– הוא אשר אמרתי, יהודים, יהודים! – צועק אני ושנינו רצים הביתה.

– אבא – קוראים אנו בבת־אחת – יהודים נוסעים לכאן! – ותוך־כדי־דבור אנו נכנסים במהרה אל החדר השני שלנו, שבימות־החורף, הריהו משמש חדר־הבשול והמשכב כאחד ומ“פסח” ואילך חדר־המשכב בלבד.

– דומה ששניכם דעתכם נטרפה עליכם – אומר אבא, השוכב פרקדן על דרגש של עץ ומעיין בשעה זו במדרש – יהודים נראים להם בחלום!

– בחיי, שיהודים שם!…

ואף־על־פי־כן שאין דברינו מתקבלים על דעת אבא, בכל זאת הריהו ממהר לקום, מחייך מתוך קורת־רוח וכלנו יוצאים החוצה.

ואם־החורגת, ששמלתה מופשלת ובידה תרנגולת נתוחה, אף היא נטפלת אלינו ואנו הולכים ועומדים על־יד הדרך ממש, מאהילים באצבעותינו על העינים מחמת קרני־השמש הלוהטות ונועצים את מבטינו בבריות המשונות המתקרבות לאט־לאט אלינו.

– אָח, היודע אתה, אברהם, מי ומי ההולכים? – קראה אם־החורגת המצטינת בראיה חדה – הללו הם דוד חתן בריל החטמָנִי וחיים ברוך בן פראדיל האלמנה.

– חכי נא רגע, חכי – מתאמץ אבא להתבונן יפה אל ההולכים וקרבים – אמנם כנים דבריך, ראה תראי גיניגדיל, כי הקדוש־ברוך־הוא הזמין לנו אורחים אל הסדר.

כלנו, מלבד האם־החורגת, רצים לקראתם, פוסעים על גבי העשב היבש, קוראים להם בקול, מנפנפים בידים ומרמזים באצבעות לאות שמחה וששון.

לבסוף קרבו אל מקום־עמידתנו ונזדמנו פנים אל פנים.

– שלום־עליכם, מה היה לכם? מפני מה אתם הולכים רַגְלִים, היכן סוסיכם, וכיצד נזדמנתם בדרך בערב פסח? – כה עומד אבא ומקיף אותם בשאלותיו. פניו מבהיקים באותה שעה משמחה פנימית, אלא שהוא מתאמץ להסתיר חדותו מעין רואים ומתחפש למשתתף בצרתם.

– הוי, תנו תחלה לפוש מעט – משיבים הבאים.

– אלו ידעתם מה אסון קרנו! – פותח ואומר תיכף ומיד חיים־ברוך, כשהוא נושם בכבדות – סמוך אל התחנה, כחצי מיל מכאן, עמדו פתאום סוסינו מלכת, טרחנו ויגענו כשעה שלמה, והם אינם זזים ממקומם, כאילו דבקו רגליהם אל האדמה. בשוט הכינום, במקל חבטנום והם אינם נעקרים ממקומם.

– חייכם שהסוסים אינם טפשים כלל – לא התאפק אבא ואמר.

– הוי רבי אברהם לשחוק מה זה עושה? ענין יפה הזמין לנו הקדוש־ברוך־הוא לענות בו… לבסוף כשראינו שאין עצה ואין תבונה נגד סוסינו העלובים, גמרנו אומר ללכת לכאן רַגְלִים והסוסים והקרון עזבנו באמצע הדרך. רבי פנחס־דוד נשאר על ידם לשמור אותם.

– גם רבי פנחס־דוד כאן! קרא אבא וכמעט שקפץ מרוב שמחה.

– גם הוא כאן. ובכן, מה השמחה והששון? זה מאז הבוקר, מן השעה השמינית בערך, אנחנו מתלבטים בדרך.

– ומפני מה לא נזדמנו בדרך? – שואל אבא תָמֵהַ – הרי גם אני הייתי בעיר ויצאתי משם לאחר השעה העשירית.

– בדרך – משיב דוד’ל בהתלהבות – קפץ עליו השטן בדמותם של אכרים ובלבלו את דעתו, הללו אמרו כי יש לנטות הצדה, לדרך טובה וסלולה, והוא שמע להם, נטה הצדה ונסע בדרך עקלתון. סופו של דבר היה, כי טבענו בבצה וברוב עמל יצאנו מתוכה.

– אל נא תשים לדבריו של זה…

– ראו, הוא הצדיק בעיניו!… דבר דברתי על לבו, לצאת מן העיר אמש, ואלו בקולי שמע כבר היינו באים אל המנוחה, וגם שהות היתה לנו ללכת אל בית־המרחץ, ואולם מאת ה“קַרְבּוֹנִים” שבכיסו עכבוהו מלצאת בלילה, מתירא הוא מפני הלסטים…

בינתים נתקרבנו אל האכסדרה שלפני הבית ושני הבאים צנחו מתוך עיפות על הספסל.

– רבי אברהם, למה לנו להרבות דברים, אינו כדאי לאבד זמן בדברים בטלים, מחויב אתה להמציא לנו סוסים! הרי הערב ממשמש ובא.

– סוסים? – אומר אבא כשהוא מגביה את הירמולקא ביד אחת ומגרד את ראשו בשניה – סוסים אתם אומרים, ודאי הדין עמכם; יהודים זריזים לבוא אל הסדר, בבית מצפים להם אשה וילדים, כלום אפשר שלא לתת לכם סוסים, וכי לבי לב ערל, שאמנע סוסַי מיהודים בשעת דחק כזה?… תעודת־מסע ודאי אין לכם. פשיטא, פשיטא… ואולם אין זה מעכב. חייב אני להמציא לכם סוסים, ולא עוד, אלא גם בלי שכר־הולכה כפול כפי שנוהגין לקחת מאת איזה “פריץ”. אבל זו רעה, מהיכן אקח לכם סוסים? באֻרוה עומדים עתה ארבעה סוסים ואותם אי־אפשר ליתן לעוברי־אורח ואפילו אם מפקידי המלך הם, מפני שמוקצים הם לצרכי הדואר העובר בערב. המבינים אתם? מה יש לעשות איפוא?

– מה אתה סח, רבי אברהם, סוסים אין לך!… הרי שוחט אתה אותנו בלא סכין, בבית יושבים אשה, חותן וחותנת וממתינים בקוצר־רוח; אם לא נבוא בזמננו הרי יצאו מדעתם. היתכן, הישָׁמע כדבר הזה? חייב אתה, רבי אברהם להביא לנו סוסים אפילו מקצה הארץ, הרי יהודי אתה, ומבין היטב את הענין כהלכה.

– פשיטא, פשיטה – מצטער עמם אבא – השעה באמת שעת צרה, ואיני יודע לכם עצה. אולי עוד יַקְרֶה לנו אלהים עגלת־דואר חוזרת; רואה אני בכם, שאתם מקטני־אמנה אתם, אינכך מאמינים לי, ולפיכך הטריחו נא את עצמכם והכנסו אל הארוה ותראו בעיניכם, כי כאשר אמרתי לכם כן הוא.

ובאמת בארוה לא עמדו באותה שעה אלא ארבעה סוסים. שאר שמונת הסוסים היו רועים אז בשדה שמאחורי הגבעה.

היהודים קפצו ממקומם כנשוכי־נחש, הם התחילו פוסעים מתוך התרגשות יתרה אילך ואילך בתוך האכסדרה, והם נואשים ומרי־נפש.

– הלא תבואו, הלא תכלמו – התחיל אבא מוכיחם בדברי־כבושים – כלום יהודי מותר לו להתיאש כל־כך? הרי, ברוך השם, בין אחיכם, בני עמכם אתם, הרגעו איפא ושימו אל לב: עכשיו הרי הגיעה השעה החמישית; נניח נא, שהסוסים כבר עומדים מוכנים ומזומנים להוליך אתכם, והכל מתוקן לנסיעה, ואולם הרי צריכים אתם להביא תחלה לכאן את קרונכם ואת ר' פנחס־דוד עמו, לא כך? בינתים תעבור שעה, או קצת פחות מכן, ועד שיאסרו את הסוסים וכו‘, וכו’ – קצורו של דבר, אפלו אם הכל יֵעשה יפה באתו ובזמנו לא תצאו מכאן לפני שש שעות, והנסיעה בדרכים מקולקלים, אף אם נאסר ארבעה סוסים אבירים, תארך אף היא לא פחות משלש שעות ומחצה, נמצא, שתבואו הביתה בתשע ומחצה, ל“שפוך חמתך” ממש; ואם כן מה יתנו ומה יוסיפו לנו הדבורים, העיקר שלא תתרגזו ולא תתרגשו, אלא הפכו בדבר במתינות, מתוך דעה צלולה וישרה.

– ואם כן לדידך, עלינו לשבת כאן כל הימים הראשונים של פסח – קרא דוד’ל בהתרגשות עצומה, והתחיל פוסע בתוך האכסדרה כשהוא מרוגז וסר־רוח.

– כרצונכם וכדעתכם תעשו, אבל אורחים יקרים וחשובים ודאי תהיו בעינינו. ומה אַתְּ אומרת גיניגדיל?

– וכי יש כאן מקום לשאלות? – משיבה אם־החורגת בבת־צחוק מזהירה וצוהלת – בראש השלחן נושיב אתכם, והסעודה, ברוך השם, תהא מספקת, ואפילו אם יבואו עוד עשרה אורחים.

– אין אתם יודעים, במחילת כבודכם, מה שאתם סחים. זוגתי, חותני וחותנתי יצאו שם מדעתם, לא ידעו מה היה לנו.

– אי משום הא, אל יפול רוחך ואל תדאג. יש עצה. אפשר להודיע להם את שלומכם – אומר אבא מתוך שלוה ובטחון גמור.

ואולם דברי אבא אינם נכנסים ללבו של האורח. היתכן שיסב אל הסדר וזוגתו הצעירה והיפה, חֶמדת־נפשו לא תשב לימינו? בשאר ימות השנה, גם כן יקשה עליו הפרידה הימנה, וכל־שכן עתה ביום טוב, דבר כזה לא יתכן בשום פנים!

זמן רב התלהבו והתרגשו, וסוף־סוף מוכרחים היו להכנע לגזרה זו, שנגזרה עליהם מן השמים.

שלחו את העגלון להביא את הקרון של אורחינו היקרים, ובשעה הששית כבר בא ר' פנחס־דוד. אבא רץ לקראתו, חבק אותו וכמעט שהורידו בידיו מעל הקרון. ר' פנחס־דוד היה יהודי כבן ששים, זקן רחב ולבן ככסף מכתיר את פניו היפים, מצחו רם ומקומט, מתוך עיניו הגדולות נשקפת תבונה וכולו אומר כבוד. מפורסם היה ללמדן ותורני מובהק ובשביל כך היה מכובד על הבריות.

– ודאי רצונו של הקדוש־ברוך־הוא בכך ואין מהרהרין אחרי מעשיו – אמר ר' פנחס־דוב, לאחר שהעמידו אבא על טיב כל הענין, ומיד נתישבה עליו דעתו.

ראוהו בני־לויתו והוא שב למנוחתו ורוחו שקטה עליו, נתקררה גם עליהם דעתם; רחצו את בשרם במים נקו את מגפינם המרופשים ושלוים ושקטים ישבו אל השלחן. אותה שעה היה שורר בביתנו נקיון וסדר, הכל מבהיק בלבנוניתו וצחצוחו, על השלחן המכוסה מפה לבנה כשלב, עומדות כוסות ופנכות חדשות. פרוסקה הביא מיחם מבריק ורותח, שהעלה אד בחלל החדר המצוחצח.

פני אבא קרנו באור חדוה, היה מסובב את האורחים ומטפל בהם בחבה יתרה, והריהו מוכן ומזומן לתת להם כל מה שנמצא בבית. מעודי לא ראיתיו כל כך רך, נוח ומאושר, וארשת פניו היתה לו של אדם, שהגיע לאושר הגדול, שאין איש בארץ זוכה לו; וגם האם־החורגת הזהירו פניה בנדיבות וחנינה ומעיניה היתה נשקפת חדוה שקטה מעין זו המצויה אצל נשים ביום חתונתו של יקיר וחביב. והכל מסביב נתמלא עונג ועדנים אין קץ.

מסביב לביתנו התכנשו העגלונים עם נשיהם ובניהם והציצו אל החלונות, עמדו והתבוננו אל כל הנעשה בבית. גם הם נמשך לבם אחרי המחזה הנהדר, שנתגלה למראה עיניהם.

לאחר שתית הטה, כתב כל אחד מהם פתקא לבני־ביתו. את הפתקאות הללו צריך היה העגלון, המוליך את הדואר, למסור לתעודתם. ולאשרם של אורחינו לא אחר הדואר, כפי שאבא שער מראש, ובשעה השביעית יצא מן התחנה אל העיירה, מקום שבתם. אחר־כך שבו כלם למנוחתם והשמחה השקטה, שהביא החג הגדול לכל העולם, חדרה גם לתוך נפשם השלוה, ופניהם הזהירו באור יקרות, אור החג.

רוח שלוה ועדנים של חג מרחפת בחללו של עולם ועוטפת גם את הערבה הירוקה והארוכה מלאת־הקסמים, הצוללת בשעת דמדומים בתנומה קלה. דממת־פלא מסביב, עתים משתפכים בתוך הדממה צלילי־זוגים של עדרי צאן החוזרים לדיר או שעטת סוס ממרחק.

מה נפלא ונהדר הערב שלפני הסדר!

ומה נפלא ונהדר הכל גם בביתנו! אבא לבוש קיטל לבן מסב על גבי הדרגש הממוצע כרים לבנים, על ידו יושבת האם־החורגת בשמלתה, שמלת בוץ החדשה. פניה היפים תמיד מלאים זיו וחן מיוחד בשעה זו. משני עברי השלחן מסובים אנחנו, הילדים והאורחים, וקוראים אנו כלנו את ההגדה בקול צלול, יוצא מלב מלא רגש והתפעלות. בשמי התכלת הטהורים מנצנצים כוכבים וקורצים לנו בעד החלון, הירח ממרום מאיר לנו פניו המלאים והמבהיקים.

דומה, כי מיום צאת בני ישראל ממצרים לא היה עוד סדר מלא הוד חדוה וחגיגה כזה שהיה לנו בשעה זו בתחנה בוצהאני, הבודדה והנדחה בתוך הערבה.

אחרנו לשבת מסובים אל השלחן עד שהכסיף המזרח והתרנגולים בעלית־הגג כבר קראו: “רבותינו, הגיע זמן קריאת־שמע של שחרית”, ואז אמרנו בנגון נפלא “חד גדיא, חד גדיא”.

ג’ניבה, 1910.