מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תקות עני

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הוֹי, כְּבָר בָּאָה הָעֵת,

כְּבָר הִגִּיעָה הַשָּׁעָה,

שֶׁאָנוּחַ גַּם-אָנִי,

לֵיזֶר-מֶנְדֶּל הַמְלַמֵּד,

מֵעֲמָלִי הַקְּלֹקֵל

הַמְיַבְּשֵׁנִי כַשָּׁחִיף

וְהַמְלַחֵךְ שְׁאֵרִי.

אֵל יוֹדֵעַ לְבָבִי

כִּי נִלְאֵיתִי מִנְּשֹׂא עוֹד,

אֵין הַכֹּחוֹת הַקּוֹדְמִים,

גּוּפִי פוֹחֵת, מִתְנַוְנֶה,

עֲמַל חֲמוֹר אֲכָלָהוּ.

זֶה-לִּי “זְמַנִּים” שְׁמוֹנָה,

מֵאָז סַפְסַל הַמְּלַמְּדוּת

יִשַּׁח תַּחְתַּי, וִימַעֵט

דַּם תַּמְצִיתִי וְחֶלְבִּי;

זֶה-לִּי “זְמַנִּים” שְׁמוֹנָה,

אַרְבַּע שָׁנִים רְצוּפוֹת,

לֹא פָקַדְתִּי אֶת-נָוִי:

אִשְׁתִּי, בָּנַי, שֶׁיִּחְיוּ –

וֵאלֹהִים הוּא יוֹדֵעַ,

מַה-יִּתְעַטֵּף לְבָבִי,

הֲמוֹן מֵעַי, גַּעְגּוּעַי

עַל-מַחֲמַדֵּי בַת-עֵינִי –

עַל-אֶפְרֹחַי הַקְּטַנִּים,

עַל-זוּגָתִי הַצְּנוּעָה

מָרַת צִפָּה שֶׁתִּחְיֶה.

אַךְ מָה אוּכַל עֲשֹׂה?

וּבַמְּרוֹמִים שָׂהֲדִי

כִּי לֹא-אוּכַל, לֹא-אוּכַל,

לִרְאוֹת רֵיקָם אֶת-פְּנֵיהֶם,

טֶרֶם אֶקְבֹּץ עַל-יָדִי

שְׁקָלִים תַּ"'ק בִּמְזֻמָּנִים,

הוּא הַסָּךְ שֶׁהִתְנֵיתִי,

בְּהִפָּרְדִי מִבֵּיתִי,

עִם-זוּגָתִי הַצְּנוּעָה

תְּנָאי מְפֹרָשׁ מִתְּחִלָּה,

תְּנַאי בְּנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן.

עַתָּה, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,

עוֹד שְׁנֵי “זְמַנִּים”, רַק שְׁנָיִם,

אַטֶּה שִׁכְמִי לַסֵּבֶל,

אֶתְפֹּשׂ רְצוּעַת הַמְּלַמְּדוּת,

עַד-יִצְטָרֵף הַמִּנְיָן –

שְׁקָלִים תַּ"ק בִּמְזֻמָּנִים –

אַחַר-כָּךְ – תַּם וְנִשְׁלָם,

שֶׁבַח לְאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם!

וְכָעֵת חַיָּה לַמּוֹעֵד,

אִם-הַשֵּׁם יְחַיֵּנִי,

עוֹד לִפְנֵי בִעוּר חָמֵץ,

עִם-דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה,

לִכְשֶׁיִּקְרָא הַגֶּבֶר –

וְהַמִּסְפָּר הַנִּצְרָךְ

עַל-מְלוֹאוֹ יַעֲמֹד

וְהִגִּיעַ עַד-תַּ"ק –

אָז – עֲמֹד, לֵיזֶר-מֶנְדֶּל!

קוּם וּכְתֹב סֵפֶר כְּרִיתוּת

גַּם-לָרְצוּעָה, לַסַּפְסָל,

גַּם-לַמְּלַמְּדוּת – לִצְמִיתוּת!

קוּם וּמְכֹר שְׁלָשְׁתָּם יַחַד

אַגַּב-חָמֵץ בִּפְרוּטָה,

וּמֵעַכְשָׁו עַד-עוֹלָם

מְכִירָה גְמוּרָה וַחֲלוּטָה.

רַב-לָךְ רָב, לֵיזֶר-מֶנְדֶּל,

חַיֵּי פְרִישׁוּת וּנְדוּדִים,

לְהִתְעַנּוֹת בַּנֵּכָר

הַרְחֵק הַרְחֵק מִקִּנָּךְ.

עַבְדוּת, טִלְטוּל, יִסּוּרִים,

כְּבָר שָׂבַעְתָּ – דַּיֶּךָּ!

שְׁקָלִים תַּ"ק בִּמְזֻמָּנִים

אִם-אָצַרְתָּ – אַשְׁרֶיךָ!

קוּם וּבְרַח, אַל-תַּעֲמֹד,

עוּף וּדְאֵה אֶל-קִנֶּךָ!

שָׁם תְּחַכֶּה יוֹנָתְךָ,

אֶפְרֹחֶיךָ הַקְּטַנִּים –

כָּכָה אֹמַר אֶל-נַפְשִׁי,

עִם-לְבָבִי אָשִׂיחָה,

בְּהַעֲמִיקִי אֶל-כִּיסִי,

צְרוֹר הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן,

בְּיוֹם חָבְשִׁי תַרְמִילִי,

אֶל-הַדֶּרֶךְ מְתֻקָּן –

וּכְעַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים

אֵדֶא אֶל-אֲרֻבָּתִי –

אִשְׁתִּי, יַלְדֵי נִחוּמַי,

מַה-יַּעַלְזוּ לִקְרָאתִי!

אֲנִי מְשַׁעֵר בְּנַפְשִׁי

אֶת-חֶדְוָתָם הָרַבָּה:

– “מָה הֵבֵאתָ-לִּי, בַּעְלִי?”

– “מָה הֵבֵאתָ לִּי, אַבָּא?”

כֹּה עָלַי יִתְמַלָּאוּן,

יַקִּיפוּנִי בִשְׁאֵלוֹת.

"לֹא-הֵבֵאתִי מְאוּמָה,

אִשְׁתִּי, בָּנַי הַטּוֹבִים!

לֹא-הִסְפִּיקָה הַשָּׁעָה

הָכֵן מָנוֹת וּתְשׁוּרָה

לְכָל-אֶחָד וְאֶחָד.

אוּלָם הָבֵא הֵבֵאתִי

מָנָה אַחַת לְכֻלְּכֶם,

מָנָה יָפָה, נֶחְמָדָה,

מָנָה אַחַת אַפָּיִם,

הִיא תְגָרֵשׁ הַדַּלּוּת

מִכָּל-פִּנּוֹת בֵּיתֵנוּ,

הִיא תְשַׁלֵּם נִחֻמִים

לָנוּ חֵלֶף רִישֵׁנוּ –

הֵן הֵבֵאתִי צְרוֹר כֶּסֶף,

שְׁקָלִים תַּ"ק בִּמְזֻמָּנִים!

שְׁקָלִים קַנְטְרִין גְּדוֹלִים,

כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר!"

………………

וַאֲנִי מְשַׁעֵר בְּנַפְשִׁי

כָּל-הַזִּיו וְהַזֹּהַר

שֶׁיִּתְמַלֵּא הַחֶדֶר

וּמַעֲרֶכֶת הַשֻּׁלְחָן

בַּהֲסִבִּי לַ“סֵּדֶר”

עוֹד בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה,

לֵיל הִתְקַדֵּשׁ הַפֶּסַח.

לִכְשֶׁיַּזְהִיר הַיַּיִן

מִן-הַכּוֹסוֹת הַטְּהוֹרוֹת,

וּקְטֹן בָּנַי יְחִיאֵל

יִשָּׂא קוֹלוֹ הַצָּלוּל,

וּבְהַבִּיטוֹ אֶל-עֵינַי

יַקְשֶׁה לִשְׁאֹל: "הוֹ, אַבָּא,

מַה-נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה?"

וּמִיָּד אַחַר פֶּסַח,

אִם-הַשֵּׁם יְחַיֵּנִי,

כְּשֶׁיָּפוּחַ הָאָבִיב

וְהַבִּצֹּאת תִּיבַשְׁנָה,

בְּשָׁעָה טוֹבָה מֻצְלַחַת,

חֲנוּת גְּדוֹלָה אֶפְתָּחָה

בְּעִירֵנוּ הַקְּטַנָּה,

חֲנוּת לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה,

חֲנוּת – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר!

וַאֲזַי – אֵינִי חָסֵר

בִּלְתִּי מַזָּל, הַצְלָחָה

וּמְעַט רַחֲמֵי שָׁמָיִם –

הֵן אֲנִי, לֵיזֶר-מֶנְדֶּל,

כְּבָר עָבַרְתִּי בָאָרֶץ,

מַדּוֹתִיהָ בַּשְּׁעָלִים,

רָאוֹת רַבּוֹת רָאִיתִי

מֵהֲוָיוֹת הָעוֹלָם

וּמֵעִנְיַן פְּרַקְמַטְיָא –

הַאֲנִי, לֵיזֶר-מֶנְדֶּל,

קַבְּצַן רִמָּה, בִּמְחִילָה,

אָעֵז פָּנִים לְכַחֵשׁ

בְּהַשְׁגָּחָה, חָלִילָה?

הַאֵין אָב בַּשָּׁמָיִם?

אִם-בַּלֵּב אֵין אֱמוּנָה?

הַאִם אִשְׁתִּי צִפֹּרָה

אֵשֶׁת חַיִל אֵינֶנָּה? –

הוֹי, רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם!

מָתַי, מָתַי יַגִּיעַ

זֶה-הַיּוֹם אֲקַוֶּנּוּ –

לֹא בְכִלְיוֹן עֵינַיִם –

כִּי בְלֵב נָמֵק וּבָלֶה.

זֶה-כְּבָר אָחוּשׁ מַדְקֵרוֹת

כְּעֵין מַדְקְרוֹת מַחַט

מִצַּד חָזִי הַשְּׂמָאלִי,

כְּמוֹ תּוֹלַעַת זוֹלֵלָה

שָׁם מוֹצֶצֶת, מוֹצָצֶת –

אוּלָם אֵין בְּכָךְ כְּלוּם;

לִכְשֶׁאָבֹא אֶל-בֵּיתִי,

לִי אָכִינָה תִּרְיַקָּה

וּמֵעִזִּי אֵשְׁתְּ חָלָב –

וַהֲסִירוֹתִי כָל-מַכָּה

וַאֲתַקֵּן כָּל-מוּם – –

הָהּ, כְּבָר בָּאָה הָעֵת,

כְּבָר הִגִּיעָה הַשָּׁעָה,

שֶׁאָנוּחַ גַּם-אָנִי,

לֵיזֶר-מֶנְדֶּל הַמְלַמֵּד,

מֵעֲמָלִי הַקְּלֹקֵל;

שֶׁיָּבֹאוּ מְזוֹנוֹתָי –

יִהְיוּ מְרוֹרִים כַּזַּיִת –

רַק-מִיָּדְךָ, כִּבְיָכוֹל,

רַק-מִיָּדְךָ, אָב רַחוּם.

תרנ"ט.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

תרבות ישראל בגולה ובמולדת

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

(שיחה עם בא-כח “כתובים” בשובו מאמריקה, אלול תרפ"ו)

– אמנם כל סופר, ויהא זה משורר, מספר, או בעל מדע, הוא בחינת איש מתוך העם. כל אחד מהם יש לו עולם פנימי שעליו להעבירו לזולתו ע“י צנורות וכלים שונים. כל הדרכים המובילים למטרה זו כשרות הן, אם יש בהן משום העלאת ההמון אל הסופר ולא ירידת הסופר אל ההמון. עלינו לחפש ולסלול שבילים חדשים. מותר לפעמים להשתמש גם בהתחכמויות וגם בערמומיות אם נדע לשמור רק על העיקר, שלא תפגע המטרה, שלא נגרום לקליטה רעה, משובשת. אף על הסופרים נאמר: “אלה בני-אדם הערומים כנחשים ומשימים את עצמם כבהמה”. עם התקדמות מפעל תחיתנו בא”י, עם התבססותנו פה בהתהוות חיים חדשים, מתיצבת לפנינו פרובלימה חדשה. עד היום היתה תרבות ישראל חטיבה אחת, בעלת צבע אחד, עתה היא הולכת ומתפלגת לשתי חזיות. יש הבדל גם מהותי וגם חיצוני בין תרבות ישראל בגולה ותרבות ישראל במולדת. בגולה, אם נרצה ואם נמאן, היתה ותהיה עוד תרבותנו תוספת יהודית לתרבות האזרחית – זהו פגם, אבל פגם הכרחי וטבעי. הן הפגם הזה, הוא הוא הבורא את רעיון תחית המולדת והצורך בה כאן, בארץ. – “תרבות” סתם, בלי תחומים וגבולות. פה אין הבדל בין יהודי ואנושי, פה הם שנים שהם אחד. בגלות יש שאיפה לשלמות ופה נסיון להגשמת השלמות עצמה. תרבות הגלות, כיהדות האדוקה לפנים, צריכה לכוון את לבה שלש פעמים ביום כלפי ירושלים. פה אנו עומדים כולנו בתוך “ירושלים”, ואפילו בלי “כונה”. אילו היתה השלמות אפשרית ב“גלות” לא היה אולי צורך ב“ירושלים”.

הבדל עיקרי זה גורר בהכרח גם שנוי בצורת העבודה התרבותית בארץ ומחוצה לה וגם בעצם תכנה. כן. בחוץ-לארץ יש להשתמש אפילו באמצעים הפסולים לגבי א“י; כגון בלשונות אחרות המדוברות בין אחינו וכדומה. ואולם נקודת המטרה והשאיפה של עבודה זו בחו”ל צריכה להיות בעיקר – ארץ-ישראל. כלומר השאיפה לשלמות גמורה. א“י צריכה להשפיע על עבודת התרבות בחו”ל.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.