מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דַּפִּים מִפִּנְקָס פָּתוּחַ

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

קול מנסר ואומר:

ישׂראל בין המצָרים. עשׂרה מיליונים בשׁבע ועשׂרים מדינה. ואין קשר של קיימא בין החלקים. ואין חיים לאומיים עצמיים לכל אחד מהחלקים. ואין עבודה פרודוקטיבית, אין עבודה אטית, אין עבודת-דורות – היסוד לכל קולטורה אנושית – לאומית. ההכרה הלאומית היוצרת – לא הקֵהה, השׁוביניסטית, הכוזבת, הקלֶריקאלית – הכרת אחדות-האומה ושׁיתוף הקולטורה שלה – חלשה בהכרח, תלויה באוויר ובנס; ובמציאות – אין חיים לאומיים ואין מקום לחיים לאומיים והולכות ונשמטות האפשרויות האחרונות לחיים לאומיים … חסר העיקר מספר-חייו של ישראל. –

ושוב מנסר הקול ואומר:

האדם הישׂראלי בין המצָרים. ב“מצר-האדם” ובמצר הישראלי, בכלל, אין אדם ישראלי בנמצא. יש ישראלים-רוסיים, ישראלים-גרמניים, ישראלים-אמריקניים, ישראלים-מזרחיים – לאדם ישראלי, כמו שהוא, בלי הוספות יוצאות-דופן, בלי ערבוביה, בלי ז’ארגון – אין מקום. “בארות, בארות נשברים” ומאות מקורות נרפשים. בחינת “יניקה מן הקליפות”.

–––––

והמצב הזה – בכל היקפו ובכל אימתו – האם נתבטא בספרותנו בעת האחרונה? האם נתנה לנו ספרותנו – פרי חיינו וביטוי חיינו – איזו תמונה – ולוּ מקוטעה, ולוּ אי-אלו “מומנטים” – מן המראה הנורא הזה? האם חגרה למצער, את כוחותיה לסור ולראות את המראה הזה, לבוא בסודו, לרדת לכל עמקו?

השאלה לראש הדף– במידה ידועה – היא, אמנם, מופרכה מעיקרה. שהרי כלום אין הספרות – במובנה היותר נעלה – התגלמות הכוחות הגלויים והצפונים של האומה? כלום אין העם, שפת-העם ומולדת-העם – תנאים הכרחיים למציאות ספרות לאומית? וספרות, אשר שלוש אלה אין לה, ספרות “ההולכת בלי כוח לפני רודף”, ספרות שכולה בין השמשות ובין המצָרים, ספרות שכולה נמצאת על כתפותיהם של מספר יחידים עקשנים, ספרות שכבר יבש מקור-דמעותיה – הקינה הגדולה החדשׁה מאין לה? הכוח מאין יִמָצא לה להיות לפה למצר-האדם, למצר הישראלי?

“צבת בצבת עשויה” – ולכאורה אין מקום לשום טענות ותביעות, ההגיון אינו נותן מקום לקטגוריה… לשום קטגוריה… יד לפיך, הקורא העברי!

ואף על פי כן… כשמעלעלים את מכתבי-עתנו – שאיך שיהיה, והם נכתבים, נדפסים ויוצאים – ורואים במה עוסקת הבלטריסטיקה שלהם; כשרואים את “העולם” הציוני, והנה במקום תמונות וציורים מהשינויים בחיי היהודים הכלכליים והרוחניים בזמננו, מהמעבר שלהם מן העיירה אל הכרך ומהאמיגראציה שלהם לכל כנפות-הארץ, הרי הוא ממלא את גליונותיו בתרגומים מציורים ישנים לפני חצי-יובל-שנים וכדומה; או כשקוראים את “השילוח”, והנה במקום סיפורים ותיאורים – יהיו מרוסקים וקרועים, אם אין “כשרונות שלמים” – מחיי צעירי-בני-ישראל הקרועים, בים וביבשה, משאיפותיהם וירידותיהם, מנצחונותיהם ומפלותיהם, מהישארם בבית ומהיסחפם החוצה, מתקותם האחרונה ויאושם האחרון, מרעיונותיהם ומרגשותיהם, ה“יהדותיים” וה“אנושיים”, שלהם או של אחרים – אם במקום כל זה מגישים לנו מעשיות ב“ליזר וכלבו” – מתחמץ הקֶרב…

ברם, האמת חובה לאמרה: ב“השילוח”, מלבד אותו מעשה נורא ב“ליזר וכלבו” וכיוצא בו, נדפס בכרך הכ"ד גם "קטע מרומן, בשם “אברהם רבינוביץ” מאת אליעזר שטיינמאן והחלק הראשון מן הרומן הגמור בשני חלקים מחיי הישוב החדש בארץ-ישראל בשם “הדסה” מאת משה סמילַנסקי, אבל…

“אברהם רבינוביץ” הוא “קטע מרומאן”. מפני מה ובמה הוא קטע מרומאן – לא זכיתי להבין. פליגלמאן של נומברג הוא גם כן “קטעים”, אבל לא מרומאן, כי אם מביוגרפיה אחת, מהביוגרפיה של חלק גדול מצעירי-ישראל, מתיאור-חייהם ותכונתם. ואולם אברהם רבינוביץ, שגם הוא חי “בדל מבני אדם בחדר קטן ונמוך בדיוטה הרביעית” וכו‘, שגם הוא יש ש“הוא מהלך בחוצות-העיר ולבו טוב עליו” מפני ש“רבינוביץ העיקרי נפלט מחברתו לגמרי והוא כולו הולך ונבלע, מתמזג ומתמסמס באנקת-החיים” וכו’ וכו', שגם הוא שונא את כל “גבה-קומה ורחב-גרם”, שגם הוא נשכר לאיזה יהודי בעל-הבית בתור מורה לבניו, אלא שאינו מסוגל להסתגל למקום, בקיצור, שגם בו נמצאים כל אותם השרטוטים, אחד לא נעדר, מטיפוסם של הפליגלמאנים, ושרק במקום הפילוסופיה של אלה הוא, רבינוביץ, קצת בעל-דמיון – במה ובאיזה אופן הוא קטע מ“רומאן”? אבל, כמובן, לא זהו העיקר. בשעת-הדחק לספרותנו אפשר היה אולי לוותר גם על זה, שגיבורים כגון אלה נעשו כבר מוקצה מחמת רוב תשמיש, ולהתאפק מהשאלה: מהו החידוש שבדבר זה? העיקר הוא שבהרצאת דבריו של מר שטיינמאן אין טוֹן מיוחד לו לעצמו, אין עצמיות, אין אפילו מבטא אחד חודר, מפני שאין יחס נפשי אמיתי אל המסופר. אי-אפשר להכחיש: יש בדבר זה טכניקה של מסַפרים; הפרק השלישי, המחזה במסילת-הברזל, הוא מעשה ידי בעל יודע-לספר. ברם, רוב הדברים עוברים, עוברים עלינו ואינם עושים כל רושם. ומה שגרוע מזה: איזה שעמום קשה מוטל כעופרת על כל עמוד ועמוד של הדבר ה“ראוי-לדפוס” הלז. והאם חסרי שעמום אנו? סוף-סוף, אין הקורא עומד על טיבו המיוחד ועומק-מהותו של אברהם רבינוביץ זה, למרות כל הדברים המרובים על אודותיו, שאינם צריכים לגופם, למרות מבול המשפטים הארוכים היורד עלינו בעת שהוא “מצטדד ועומד כאן לפני החלון” או בעת שכולו “הולך ונבלע, מתמזג ומתמסמס באנקת החיים”, “נישא על גלי האושר והשמחה, שנובעים בלי סיבה ובלי סוף, עולה ויורד, טס ופורח באוויר, מיטלטל ומצטרף אל הנשמה הכללית”. יש מסופרינו הצעירים, שחשים למו מפלט מפני הבּאנאליוּת השנואה עליהם בשקשוק המליצות החדשות, שנתאזרחו ב“שירים בפרוֹזה” מסוג ידוע, ואינם רואים, עד כמה הבאנאליות שוטפת אותם דוקא במקום מפלָטם ועד כמה הם משעממים את הקורא האמיתי, הרוצה לקבל איזה דבר מקריאתו. צר יהיה, אם מר שטיינמאן המתחיל ושׁאינו מחוסר כשׁרון, כמדומה, ימָנה להבא בחברת אלה…

אך אעזוב-נא את הקטע ואפנה אל הרומאן השלם.

רומאן מחיי הישוב החדש. חלק ראשון. כך כתוב שחור אל גבי לבן. זהו, איפוא, הנסיון הראשון במקצוע זה בספרותנו, שאינה עשירה ברומאנים בכלל, וברומאנים מחיי ארץ-ישראל – לא כל שכן.

רומאן מחיי הישוב החדש – והסערות והקונפליקטים ה“גדולים” שלו ביחס לישוב הישן? רומאן מחיי הישוב החדש – מחיי אותן אלף המשפחות הנמצאות בשתים-שלוש עשרות מושבות – והסערות והקונפליקטים ה“נערצים” שבתוכו גופא? ואולי הכוונה היא גם לחיי הישוב החדש בערים: האוּמנים, המורים, הסופרים ושאר בעלי פרופיסיות חפשיות, שאינם נהנים מקופת-החלוקה? –

רומאן מחיי הישוב החדש – זאת אומרת רומאן סוציאלי, שיתאר לנו אנשים, אשר רכשו להם אפני-כלכלה חדשים בכוחם ובאונם; שיראה לנו את מלחמתם הקשה עם הטבע ועם כל מפריעיהם? ואולי ההדגשה “מחיי הישוב” אין כוונתה אלא לפסיכולוגיה ולפנינו, איפוא, רומאן פסיכולוגי, שיבוא להראות לנו את השינויים והעיקולים הנפשיים, הבאים בחיי אותן אלף המשפחות שבמושבות או אלפי המשפחות שבערים על-ידי הסביבה של הישוב החדש ואפני החיים החדשים? – איך שיהיה, מעניין, מעניין מאד לקרוא את הרומאן הזה.

שם הרומאן הוא “הדסה”. כתרו של הרומאן הראשון מחיי הישוב החדש ניתן, איפוא, בראש גיבּוֹרה ולא בראש גיבור. אמנם, אצלנו בארץ-ישראל מרננים, שהנשים שלנו עד עתה ממלאות בפרוֹצס של בנין-הישוב רק תפקיד שלילי של מתאוננות, וכי אם אחדים מבני-ישראל הולכים ונעשים, סוף-סוף, אחר שלושים שנות-נסיון, לאנשי-אדמה, הנה בין בנות-ישׂראל אין עוד גם אחדות. אךְ כבוד הדסה ודאי לא יֵחד בינותן, אם רק אין סאטירה לנוכח עיני הרומאניסטן. ומי יודע אולי דוקא לפיכך בחר משה סמילנסקי ב“גיבוֹרה”, במה שבוודאי אין במציאות? אולי יש לו כוונות מיוחדות בדבר? מי היא, מה היא הדסה?

כן, הרומאן הוא פסיכולוגי ולא סוציאלי. זה נראה מן העמודים הראשונים של החלק הראשון. “הידיעות הראשונות מקישינוב לא עשו רושם נמרץ כל כך” על הדסה. היא שמעה את הדברים על ההרוגים והפצועים, על ההתעללות האכזרית (הרי, כידוע, יש התעללות בלתי-אכזרית! – ב.) בחיים ובמתים… לבה נתכּווץ ולפעמים פרץ גם בכי מר מפיה… “אבל אל עומק-נפשה לא נגעו הדברים: כל חרדה לא התעוררה בה”… כלומר: רק התכווצות-הלב ובכי מר, אך לא חרדה… אף היותר קלה… “כל חרדה לא התעוררה” – הודאת רומאניסטן כמאה עדים דמיא. ורק… “החרדה הנפשית העמוקה התחילה אך משעת מעשה הוֹמל”, ששם “הייתה התקוממות-היהודים נגד ההתעללות הגסה (כידוע, יש התעללות עדינה – וכנ"ל) של אויביהם”… הפעם היה הרושם חדש… לא אֵבל העירו הדברים בעומק-נפשה, לא עצב, אלא איזו התמרמרות, התקוממות כל רגשותיה… היא לא בכתה הפעם, רק עיניה הבריקו, הנפש חרדה, המחשבה התפלצה (יש להוסיף: והברכים כשלו, והלב דפק, והלחיים חוורו!) בהתעניינות קיצונית" וכו' רגשות של גאון לאומי וכו' ואיזה רצון התעורר בלבה וכו' ו“השמע המגשש בחשכת הנפש גדל על הבָּרי”.

בעומק-הנפש ובחשכת-הנפש! השמא המגשש בעומק-ובחשׁכת-הנפשׁ גדל על הבָּרי. פסיכולוגיה, פסיכולוגיה עמוקה וידיעת-נפש עצומה קא חזינא הכא! אין זאת, כי רומאן פסיכולוגי עמוק לנגד עינַי וכל עיני קוראי “השילוח”!

אבל מי היה הדסה?

הדסה היא בת ראש ועד המושבה “גבעה”. “בת-העשיר”. בת שמונה-עשרה שנה. כליל-השלימות. “מקור חיים ושמחה”, “בריאה ושלמה בגופה וברוחה”, “זקן ונער אהבוה והתברכו בה”, “תלתלי זהב ארוכים עיטרו את ראשה העגול והקטן ונפלו וירדו מעל ראשה על ערפה”. גְרֶטְכֶן יהודית. “ואל יפי-גופה – מעיד משה סמילנסקי כשדכן בעל-כשרון – נלוה איזה יפי פנימי, יפי-הנשמה, שאין לתארו בדברים”.

“אין לתאר בדברים” את מעלותיה של גיבּוֹרת הרומאן הזה, שכולו, כפי הנראה, בגבולי המושבה גבעה יתרחש וכגיבורה שׁלו לא יֵצא מפתח ביתו, גם את מעלותיה שׁל המושבה גבעה, שבתוכה קרה סיפור-המעשה ובתוכה נכתב הרומאן, ודאי ש“אין לתאר בדברים”…

אבל מה קרה? מה קרה להדסה הטובה?

בחלק הראשון שבכרך כ“ד לא קרה כלום. היא הייתה טובה ונשארה טובה. יש לה איזו זכרונות בלתי-נעימים: אמא עומדת בחצר וכובסת … אבא שב מן העבודה שחור כולו ומדוכא… אבל עתה – ברוך השם… אבא הוא ראש-ועד-המושבה… בילדותה אהבה את הפרחים אהבת-נפש, הייתה “מדברת עמהם, שופכת לפניהם את לבה וגם נושקת אותם נשיקות חמות”, וגם עכשיו בוודאי אינה שונאת את הפרחים… ואותה – על פי איזו רמזים – אוהב עמנואל, אחד מצעירי-המושבה… ואולם היות ש”לבה (לב בת השמונה-עשרה במושבה גבעה! ועיין ב“תולדות אהבה אחת” של אותו המחבר ובשיחת-הנשים שם על אודות הילדה שפרה!) עוד תמים ושלם ועוד לא דפק דפיקה סוערת מימיה (מלבד על-ידי לימודי המורה החדש, כמסופר במקום אחר!), אין מבטיו של עמנואל הורסים את שיווי-המשקל ברוחה" והאידיליה אינה מופרעה… אך הנה באו הם, חברי ההגנה מהוֹמל – אשר עוד טרם בואם היתה הדסה “הוגה בהם יומם ולילה” – וכאן, צריך לקוות, מתחיל הרומאן הפסיכולוגי והסוציאלי גם יחד…

בין האנשים אשר באו היה אחד כבן “ארבעים או ארבעים וחמש (כדאי היה לעיין בפאספורט!), בעל פנים חיוורים ודקים וזקן שחור וארוך ובעל-עינים שחורות ועמוקות כגחלי-אש” (שוב עמוקות! וכגחלי-אש! אבל גם כאן אולי לא היה למותר לעיין בפאספורט!…), שמו היה ר' ישראל וקריאה אחת בפיו "פרעהליך!…(יותר אין הרומאניסטן יודע מה לספר על אודותיו!). אבל היו גם צעירים ממנו. כולם נקובים בשם. וכולם עשו רושם על הדסה. וכולם רצו לעבוד במושבה (מלבד הסוציאל-דימוקראט הרע, שלא רצה לעבוד, כי אם רק לעסוק בתיאוריות ובשביתות!), אבל הכוחות החשוכים שבמושבה עמדו כצר נגד הגיבורים הבאים – קונפליקטים סוציאליים, אשר אין חקר למו!

אבל מה קרה, סוף-סוף, לכל האנשים?

בחלק הראשון לא קרה כלום. רעבו קצת, עשו “אספות” קצת, ר' ישראל קרא “פרעהליך”, אחרים התווכחו, הגיבּוֹרה ויתר צעירי המושבה פערו פה מהתפעלות קדושה, אביה של הגיבורה, ראש-ועד-המושבה ומלחכי-פינכתו עשו אינטריגות קצת – הכל כמסופר במכתבים מן המושבות שבעתונים לפני חמש שנים. ובאמת, האם מאורעות ומעשים דרמתיים תדרשו מרומאן פסיכולוגי? הדסה בעצמה, שבפרקים הראשונים של הרומאן היא קמה בשעה מאוחרה בבוקר, מחמת רוב התרגשות מן הנואמים הבאים, הנה בפרקים האחרונים של החלק הראשון כמעט שנשתכחה לגמרי. התחת אלוהים הוא משה סמילנסקי, כי ידע מה לעשות לה ומה לספר על אודותיה?

הרי:

"עמנואל והדסה קרבו אל בית אביה של זו.

– ובכן, שלום לך עמנואל!

–ששלום וברכה, הדסה!

עמנואל לחץ בחזקה את ידה של הדסה והלך לו.

הדסה נכנסה הביתה".

הגדה נכנסה הביתה – ומה חסר לכם עוד? וכי מה עוד לא הוברר ולא נתחוור לכם?

ולא רק לר' ישראל בעל ה“פרעהליך”, לא רק להדסה העלובה – בכלל, אין מר ס. יודע מה לעשות לגיבוריו ומה לספר עליהם, איזו דברים לשים בפיהם, איך להפיח בהם איזו רוח-חיים, איך להבליטם כל שהוא. איך יכולת! ואם בעיקריים כך – בצדדיים על אחת כמה וכמה. משרתו של ר' פינחס פארבשטאם הוא “ערבי צעיר שחור-מראה ובעל עינים ערומות ונוצצות” – וחסל, כאילו לא כל הערביאים הצעירים הם שחורי-מראה ובעלי עינים ערומות ונוצצות. צללים, צללים מתנועעים ללא מטרה וללא תכלית. אין התפתחות ואין גבול בתכונותיהם ולרוב אין גם הבדל מסויים בין איש לרעהו. אם תדלג על שורות וחצאי-עמודים לא יחסר לך כלום. הנאומים של הגיבורים הראשיים הצעירים המה מן המאמרים הראשיים של “הפועל הצעיר”, יחיה, ושל “דער אנפאנג”, עה"ש, ושרה אמה של הדסה, זו האשה הפשוטה, נמלכת פעם ואומרת לבעלה:

– “מי אם לא אתה סיפרת לבתנו, איךְ חֵרפו צעירים אלה את נפשם למות על כבוד-עמם!… ולמה תחשבם עתה לזרים?”…

ובאמת: למה?… למה תדבר אישה פשוטה בגבעה בשפה כזו?

אבל כשם שאין מקשין על בעלה של אותה אשה, ר' פנחס, האֶנרגי בעסקיו והמתהפך ככרום, כשם שאין מקשין על אותו המורה הכועס והזועם, שהיה מלמד את ספרי הנביאים בהתלהבות רבה ומשאי צלקות בידי תלמידיו – כך אין מקשין על רומאן ועל בעליו" למי יש צורך בציוריו הזולים ומחוסרי-הדם?

אמנם, לציורים הללו יש כוונות רצויות ולתאר את חיי הישוב החדש, ומהם יִוָדע לנו, למשל, על מיני מורים כנ“ל, על זה, שדרך כל צעירי-המושבה היא ללכת בכל יום ויום לפגוש את הדיליז’אנס הבא מיפו ועוד ידיעות חשובות, באיזו מידה גם שימושיות; אמנם, השרטוטים מזכירים לנו קצת מהמציאות היום-יומית, והפסיבדונימים – קצת מפרצופי הקולוניות הארץ-ישראליות. אבל הלא כל זה אפשר לעשות ב”זכרונות“, ב”מכתבים“, ב”השקפות" – ויהא בסיפורים כ“המורה החדשה”, “זמירה”, “חוַג’ה נַזַר” – והרומאן בשני חלקים מאי קא משמע לן?

כן, שני חלקים. החלק הראשון גומר בזה, שאלה הפועלים, אשר רצו באמת לעבוד, עמדו, אחרי הרפתקאות קלות אחדות, לעבוד, אף כי בתנאים לא-רצויים, וכשׁבא השֵׁיךְ מן הכפר לקבול על גזילת הקרקע, עזבו הערביאים הפועלים את עבודתם, והעברים לא עזבו. כל הלילה שאחר אותו יום רקדו, וקפלן נשא נאום מצויין. הדסה שמעה והסכינה גם היא להצעת אמנון (צעיר שני מן המושבה – לא עמנואל! אך בכלל, תמוה קצת: מהיכן כל כך הרבה צעירים בגבעה? אז עוד לא נגעו לאוסטראליה?) ללכת לעזור לפועלים.

" – גשם, גשם יהיה! – הריעו צעירי-המושבה תרועת שמחה.

– בשמחה, אחים, לעבודה! – קרא ר' ישראל ושם את המעדר על שכמו.

אחריו עשו כן כל חבריו.

– אחים, נלך לעזור להם היום! – הציע אמנון לפני צעירי-המושבה.

– נלך, נלך!

– גם אנחנו – קראה הדסה – נלקט את החילפה ונשרפנה!

וכל הקהל יצא אל השדה, הגברים והמעדרים על שכמם, והנערות והסלים על שכמן. ובראש צעד ר' ישראל וזירז:

– בשמחה! (פרעהליך בלע"ז).

תם החלק הראשון".

כבר תם?… והרומאן של הדסה אימתי יתחיל – מתפלא הקורא.

ודאי בחלק השני… – תנחמהו תקוותו.

– צריך, כפי הנראה, להתאזר בסבלנות ולקרוא גם את החלק השני שבכרך כ"ה של “השילוח”! – הוא מתאנח ומפהק.


[“הזמן, תרע”ב; החתימה: י. ח. ברנר]

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. שכול וכשלון (פרוזה)
  3. בחורף (פרוזה)
  4. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

אגרות שמריהו לוין: ניצני שליחות

מאת שמריהו לוין (מכתבים)

אל המשורר יהודה ליב לוין (יהל"ל)

ווארשא, יום ד', מרחשון תרנ"ה, 1894

אדון נכבד וסופר עצום.

השנים האחרונות הראו אותנו לדעת, כי התנועה הלאומית לא לבד שאינה מגברת חילים להתפשט הלאה בין המון עמנו, עוד הולכת היא הלוך ורופפת, וכבר נמצאות ערים רבות, גם בתחום המושב, גדולות ונכבדות לפי מספר בני עמנו הגרים בהן, ואין גם אחד מתעורר שמה לעשות גדולה או קטנה בעד התנועה הקדושה לכולנו.

אנחנו באנו לידי הכרה כי בין הסיבות הרבות – מהן התלויות בנו ומהן שאינן תלויות בנו – אשר הולידו את המצב המעציב הזה ישנה סיבה אחת, וביכולתנו להרחיקה בכל עת ובכל שעה: הלא היא חסרון ספרות לאומית ז’רגונית. היו ימים וסופרים דאגו גם להמון עמנו לדבר אליו בלשון שהוא שומע אותה, אבל זה שנים אחדות וסופרים אלה משכו את ידם מעבודתם בעד ההמון ובין כה וכה ותחתיהם קמו סופרי ז’רגון אחרים המתימרים גם הם באהבת עם וזורעים הם בספרותנו הז’רגונית כל ירק עשב וכל שרש פרה ראש ולענה ובני עמנו משביעים את נפשם בפרי הספרות הזאת מאין להם מזון רוחני אחר.

גם אלה האומרים כי עלינו להצר את צעדי הז’רגון ולטעת בלב בני עמנו את האהבה לשפתנו העתיקה, גם הם ידעו בטח כי “אף צבת בצבת עשויה” ואף למען ללחום נגד הז’רגון צריכים אנו להשתמש בספרותנו הז’רגונית, למען יבין העם את דברינו ולמען לא יהיו בעיניו דברי מתנגדינו ככסף עובר לסוחר.

המכשלה הזאת תחת ידינו היא, ואנחנו עתידים לתת את הדין, אם לא נקום כעת כאיש אחד חברים לתקון את המעוּות בעוד מועד.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.