מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על סף בית-המדרש

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מִקְדַּשׁ אֵל נְעוּרַי, בֵּית-מִדְרָשִׁי הַיָּשָׁן!

סִפְּךָ אֲשֶׁר רָקַב שֵׁנִית עָלַי נִקְרָה,

אֶרְאֶה שֵׁנִית כְּתָלֶיךָ הַנִּמְלָחִים כֶּעָשָׁן,

אֶת-סְחִי קַרְקָעֲךָ, אֶת-פִּיחַ הַתִּקְרָה.

מִשְׁנֶה חָרְבָּה חָרַבְתָּ מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד,

עָלָה חָצִיר בִּמְסִלָּתְךָ וּשְׁבִילֶיךָ דָשָׁאוּ,

אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ עַל-סִפּוּנְךָ רוֹעֵד,

עַל-גַּגְּךָ הַנִּקְרָע בְּנֵי-עֹרְבִים יִקְרָאוּ;

אֶבֶן אֶבֶן תִּשָּׁמֵט וְתֻכֶּה רְסִיסִים,

עַמּוּדֶיךָ יִתְפַּלָּצוּן, כֻּלְּךָ עֹמֵד בְּנִסִּים.

בַּעֲפָרְךָ יִתְפַּלֵּשׁ אָרוֹן מֵאֵין תּוֹרָה,

גְּוִילִים בָּלִים וִירֹקִים יִרְקְבוּ בֶּחָבִית;

נוּגוֹת בַּפְּרָצוֹת תָּצֵצְנָה קַרְנֵי אוֹרָה,

וְאָבְלָה כָל-פִּנָּה וּבָכְתָה כָל-זָוִית.

כָּתְלֵי בֵּית-הַמִּדְרָשׁ, קִירוֹת הַקֳּדָשִׁים!

מַחֲבֵא רוּחַ אֵיתָן, מִקְלַט עַם עוֹלָמִים!

לָמָּה כֹה-תַעַמְדוּ דוּמָם וּכְנוֹאָשִׁים

תַּטּוּ צְלָלִים שְׁחֹרִים, צְלָלִים נֶאֱלָמִים?

הֲסָר לָעַד יְיָ מֵעַל מַשׂוּאוֹתֵיכֶם

וּטְבַעְתֶּם בַּאֲבַקְכֶם וְלֹא-יָשׁוּב עוֹד אֲלֵיכֶם?

כַּאֲבֵלִים אִלְּמִים חֶרֶשׁ תִּתְאַבָּלוּ

וּבִיגוֹנְכֶם קְפָאתֶם קוֹדְרִים, נֶעֱזָבִים.

הֲתִזְכְּרוּ כָמוֹנִי אֶת-הַיָּמִים כָּלוּ?

הֲלִבְנֵיכֶם יְצָאוּכֶם הִנְּכֶם נֶעֱצָבִים?

הֲלֹא תִשְׁאֲלוּ לִשְׁלוֹם אֲסוּפֵיכֶם בַּמֶּרְחַקִּים –

שָׁב הִנְנִי עַתָּה מֵעֵמֶק הֶעָכוֹר;

נִמְלַטְתִּי לְהַגִּיד לָכֶם כִּי גָבְרוּ הַמַּכִּים,

נִלְחַמְנוּ כַגִּבּוֹרִים, אַךְ הֻכִּינוּ אָחוֹר –

וַאֲנִי יָתוֹם נִדָּח, עוֹלַל טִפּוּחֵיכֶם,

אֻמְלָל, בּוֹש וּמְנֻצָּח שָׁב שֵׁנִית עָדֵיכֶם.

וְשֵׁנִית, בֵּית-מִדְרָשִׁי, כְּפוּף רֹאשׁ כֶּעָנִי

וּמַשְׁמִים כָּמוֹךָ עַל סִפְּךָ אֶעֱמֹדָה;

הַאֵבְךְּ לְחֻרְבָּנְךָ, אִם-אֵבְךְּ לְחֻרְבָּנִי,

וְאִם לִשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו אֵבְךְּ וְאֶסְפֹּדָה?

הָהּ! קִנְּךָ מְשֻׁלָּח, גּוֹזָלֶיךָ נָעוּ נָצוּ,

נָגֹזּוּ כַצֵּל כֻּלָּם בֵּין הָעֵצִים הַגְּבֹהִים.

רַבִּים אֶל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים נֻפָּצוּ

וּבְשָׂדוֹת אֲחֵרִים עוֹד רַבִּים תּוֹעִים;

הֲיָמוּתוּ מוֹת יְשָׁרִים? אוֹ יִמְצְאוּ מְנוּחָה

בְּחַיֵּי נְבָלִים וְלָעַד יִשְׁכָּחוּךָ?

לֹא אָרִיתִי יַעְרוֹת דְּבַשׁ עַל-דַּרְכִּי הַמְסוֹרָר,

מֵאָז הִפְרִידַתְנוּ הָרוּחַ הָרָעָה;

אָבַד נִצְחִי מֵיְיָ, כָּל עוֹלָמִי הִתְפּוֹרָר,

בָּאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ – אַךְ הִיא בָם לֹא-בָאָה…

לֹא רֵיקָם שִׁלַּחְתַּנִי מִצִּלְּךָ הַשַּׁאֲנָן –

מַלְאָכֶיךָ הַטּוֹבִים שִׁלְּחוּנִי בַדֶּרֶךְ:

מַחֳשָׁבָה פֹרִיָּה, הִגָּיוֹן רַעֲנָן,

לֵב שָׁלֵם וּבֹטֵחַ עֵת תִּכְשַׁל הַבֶּרֶךְ;

אָמְנָם יָכֹל לִי אוֹיְבִי, כְּלִי רִיק הִצִּיגָנִי –

אַךְ הִצַּלְתִּי אֱלֹהָי – וֵאלֹהִים הִצִּילָנִי!

וָאֹמַר: רַב-לִי לִשְׂבֹּעַ מַשְׂטֵמָה,

קִיקָלוֹן וּבֹשֶׁת תַּחַת אַהֲבָתִי.

הֲטֶרֶם אֵרֶא יַד הַשֶּׁקֶר רוֹמֵמָה?

מִי-לִי שָׁם? מַה-לִּי שָׁם? אָשׁוּבָה לִמְנוּחָתִי.

נֵס אֱלֹהִים אֱמֶת בֶּעָפָר לֹא אֲעוֹלֵל,

לֹא-אֶמְכֹּר בְּכֹרָתִי בִּנְזִיד עֲדָשִׁים;

בִּתְרוּעַת הַשֶּׁקֶר קוֹלִי לֹא יִתְבּוֹלֵל,

מִהְיוֹת כְּפִיר בֵּין כְּפִירִים אֶסָּפֶה עִם-כְּבָשִׂים.

לֹא חוֹנַנְתִּי בִּמְתַלְעוֹת וּבְצִפָּרְנַיִם –

כָּל-כֹּחִי לֵאלֹהִים, וֵאלֹהִים – חַיִּים!

וּכְחֹמֶט הַמִּתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ קַשְׂקְשׂוֹתָיו

אֶתְבַּצֵּר בְּמִבְצַר הָרוּחַ בִּדְמָמָה;

חָמוּשׁ בִּכְלִי נִשְׁקִי אֶשְׁמֹר דַּלְתוֹתָיו –

לַמּוֹעֵד אֶתְעוֹרְרָה וְאֵצֵא לַמִּלְחָמָה.

יְיָ עַל יְמִינִי! הוּא יַחְצֹב רָהַב,

וּבְרוּחַ אֵל צְבָאוֹת אֲגַבֵּר חֲיָלִים.

רָאִיתִי הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי הַזָהָב

שֶׁנָּפְלוּ עַל-הַרְרֵי הַצְּבָאִים חֲלָלִים.

כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, יָבֵשׁ כֹּחֵהוּ,

כִּי רוּחַ יְיָ נָשְׁבָה בּוֹ – וְאֵינֵהוּ.

לֹא הַכּוֹת בְּאֶגְרֹף אֶת-יָדִי לִמַּדְתִּי,

וּבְתִירוֹשׁ וּזְנוּנִים לֹא-כִלִּיתִי כֹחִי;

לָשִׁיר שִׁיר יְיָ בַּתֵּבֵל נוֹלַדְתִּי,

שִׁבְיִי – שְׁבִי צֶדֶק, צֵיד מִשְׁפָּט – מַלְקוֹחִי.

זִמְרַת נְעִים זְמִירוֹתַי – בְּפִי כָל-הַנְּשָׁמָה

לְמִקְצֵּה הַשָׁמַיִם וְעַד קְצֵיהֶם;

כֹּה תָסֹל הָאֱמֶת מְסִלָּתָהּ בִּדְמָמָה,

כֵּן קוֹלוֹת אֱלֹהִים מִתְפּוֹצְצִים מֵאֲלֵיהֶם;

אֵין אֹמֶר, אֵין דְּבָרִים, בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם,

וְדִבְרֵי אֱלֹהֵינוּ יָקוּמוּ לְעוֹלָם.

גַּם-שְׁמִי אֲשֶׁר מָחוּ מִסִּפְרָם בְּגָאוֹן

עַל-בְּלִי גֵאַלְתִּיו בְּזִמָּה וּבְדָמִים –

הָאַחֲרוֹן עַל-עָפָר יָקוּם מִמַּשָּׁאוֹן

וִיהִי חוֹתַם שַׁדַי בְּדִבְרֵי הַיָּמִים.

אָז יֵדְעוּ מִי-הָיָה הַשָּׂב נְזִיר הַלְאֻמִּים,

שֶׁנָּדַד עִם-צְלוֹחִית שֶׁל-פְּלַיְטוֹן בֵּין זֵדִים

וַיִּזְרֹק וַיַּז גּוֹיִם רַבִּים עֲצוּמִים

וַיְטַהֵר הָרוּחוֹת וַיְבַעֵר הַשֵּׁדִים.

לֹא גֵרְשָׁם בִּקְסָמִים, לֹא הֲדָפָם בְּנָחַשׁ,

כִּי בְּמַקֵּל וּבְתַרְמִיל וּבִתְפִלַּת לָחַשׁ.

לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,

מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;

עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ

בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.

וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס –

אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,

וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ,

וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲדֹנָי;

וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם,

כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ – וַייָ לְעוֹלָם!

תשעה באב, תרנ"ד.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

מושך בעול

מאת ישעיהו ברשדסקי (פרוזה)

בבית-מסחרו שׁל רוזנגרטן נסגרו כבר דלתות-החלונות, נסגרה בבריח-ברזל גם הדלת האחרונה מעבר החצר, רק הדלת לעבר הרחוב היתה פתוחה עוד למחצה. בקרבת הדלת הזאת, נשׁען על חבילת-סחורה חבושׁה התנמנם מעומד הצעיר בעוזרי-המסחר, נער כבן חמשׁ-עשרה שׁנה, אשר החזיק בידיו צרור מפתחות ומנעולים גסים. הוא חכה לשׁנים, אשׁר נשארו עוד בבית המסחר, עד כלותם את מלאכתם.

אלה השׁנים היו: בעל בית-המסחר, שמחה רוזנגרטן ורואה-החשׁבון ברוך שׁיפלינסקי.

מרחוק נשׁמעו זה אחר זה עשרה קולות של אחד השׁעונים בעיר. ושׁיפלינסקי כלה את מלאכתו, סגר את ספר-החשׁבונות הגדול המונח לפניו ויסדר את הספרים העבים האחרים, המפוזרים על פני השׁלחן הרחב ועל עמוד-הכתיבה הסמוך. הוא אמר כבר לקום מעל מושׁבו, אך נהם באותו רגע, כאלו זכר פתאם דבר-מה, וישׁאר על מקומו צופה לעבר בעל בית-המסחר, אשׁר היה עסוק עוד במלאכתו, למנות ולחשׁוב צרורות כסף שׁונים.

בפני רואה-החשבון הסתמנה לאות רבה, עיניו היו נעצמות לרגעים מעצמן ובכל חזותו נכרה תשׁוקה עצומה להקדים לכתו מזה כדי למצוא מנוחה; אך הוא התגבר על נטיותיו הטבעיות ויוסף להשׁגיח דומם ובלי תנועה אל האדון, אשׁר לא פסק רגע מעבודתו. הוא מנה וחזר ומנה את הכסף, רשׁם וחזר ורשׁם את הסכומים המתקבלים, אחר ערך וחזר וערך מספרים שׁונים זה אל זה.

סוף סוף כלה גם רוזנגרטן את מלאכתו ויעביר בפעם האחרונה על טור המספרים, הרשׁום בקונטרס הכיס, המונח פתוח לפניו. באותו רגע נגשׁ שׁיפלינסקי אליו.

האדון קדם את פני רואה-החשׁבון בבת-צחוק שׁל רצון וידידות של חגיגה, אך אלה לא עודדו, כנראה, את שׁיפלינסקי, אשר פתח בקול שׁפל שׁל מבוכה נכרת:

– אמנם מתבושׁשׁ אני כבר להשתמשׁ כל כך בנדיבותו, אדוני רוזנגרטן, אך ההכרח מאלצני לפנות עוד הפעם…

בת-הצחוק על שפתי האדון רחבה עוד קצת יותר ובקולו נשׁמעה חגיגה כפולה, בהפסיקו את המדבר:

– למה היא ההתנצלות היתרה הזו?!… לא זאת השנה הראשונה, שׁאנו מכירים זה את זה – להתבושׁש אין פה בכל אופן כל סבה… כמה נצרך לו?

– חמשׁה-עשר רובל – השמיע שׁיפלינסקי בלחשׁ, ובלי-הכרה, רק בתנועה מכונתית העביר את כף ידו על מצחו: כף-היד רוטבה קצת מרסיסי-הזעה הדקים, אשׁר כסו את המצח…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.