מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הָעוֹרֵב מאת אֶדגַּר פּוֹא

מאת: אדגר אלן פו , תרגום: זאב ז'בוטינסקי (מאנגלית)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: אנגלית

תַּרגּוּם זֶה מֻקדָּש לְאִמִּי


כַּחֲצוֹת לֵיל קֹר וָסַעַר, עֵת אֲנִי, שְׁבוּר־הַצַּעַר,

בְּסִפרֵי חָכמָה נִשׁכַּחַת הִסתַּכַּלתִּי נִים־וָעֵר,

בָּא קִשׁקוּשׁ סָתוּם בַּדֶּלֶת, קַל כְּדֶפֶק יָד נֶחשֶׁלֶת –

יָד חוֹשֶׁשֶׁת – יָד שׁוֹאֶלֶת מַחֲסֶה לְדַל אוֹ גֵר.

“זֶה אוֹרֵח” – כֹּה לָחַשׁתִּי – "זֶה אוֹרֵח, זָר אוֹ גֵר –

זֶה אוֹרֵח, לֹא יוֹתֵר".


זְכוּרָנִי: לֵיל־עֲצֶבֶת – סוּפַת־חֹרֶף מְיַבֶּבֶת –

אֵשׁ כִּירַיִם, נֶעֱזֶבֶת, גּוֹסְסָה בְאוֹר חִוֵּר;

לֵיל אֵין־סוֹף, אֵין קֵץ לַחֵבֶל – לֹא הוֹעִילוּ סִפרֵי־הֶבֶל

הַשׁכִּיחֵנִי אֶת הָאֵבֶל – אֶת הַצַּעַר הַבּוֹעֵר –

אֶת לֵנוֹרָה שֶׁנָּמוֹגָה כְּהִמֹּג חֲלוֹם עוֹבֵר –

כַּחֲלוֹם, וְלֹא יוֹתֵר.


וִילוֹנוֹת הוֹמִים בְּרַחַשׁ צָקוּ לַחַשׁ, הָגוּ־נַחַשׁ –

אַרגְּמַן יְרִיעַ מֶשִׁי נָף אֵימָתָה בְהַסתֵּר.

לְהַרגִּיעַ לֵב קוֹדֵחַ, אֶל עַצמִי בְקוֹל בּוֹטֵחַ

שׁוּב אָמַרתִּי: "זֶה אוֹרֵחַ, הֵלֶך־לַילָה מְאַחֵר –

גֵר אֶחָד תוֹעֵה בַּדֵרֵך, זָר בַּנֶשֶׁף מֵאַחֶר –

זֶהוּ, זֶה וְלֹא יוֹתֵר".


נָח לָרוּחַ הַיָּגֵעַ, שָׁב לִבִּי לְהֵרָגֵעַ,

וְקָרָאתִי: "הוֹ יִסלַח־נָא – לֹא יָכֹלתִּי לְבָרֵר

מַה זֶה, יָד קַלָּה דוֹפֶקֶת אוֹ רִצפַּת חֶדרִי שׁוֹרֶקֶת,

כִּי נִרדַּמתִּי לִי בַשֶּׁקֶט תַּרדֵּמָה בֵין נִים וָעֵר" –

וּפָתַחתִּי אֶת הַדֶּלֶת בְּעוֹדֶנִּי מְדַבֵּר:

אֲפֵלָה – וְלֹא יוֹתֵר.


וּבִתהֹם רַבָּה סָקַרתִּי, וְהֶחרַשׁתִּי, וְהִרהַרתִּי –

הִרהוּרִים שֶׁפֹּה בֶן־חֶלֶד מֵעוֹלָם עוֹד לֹא הִרהֵר.

אֲפֵלָה – וְלֹא נָאוֹרָה; דֻמִּיָּה – וְלֹא נֵעוֹרָה;

וּפִתאֹם הַשֵּׁם “לֵנוֹרָה” אֶת שַׁלוַת הַלֵּיל נִקֵּר.

אֶת הַשֵּׁם אֲנִי לָחַשׁתִּי: הֵד בָּאֹפֶל הִתנָעֵר –

הֵד בָּאֹפֶל, לֹא יוֹתֵר.


וְחָזַרתִּי דֹם לָשֶׁבֶת, וּלבָבִי אֻכַּל־לַהֶבֶת –

וּפִתאֹם שָׁנָה הַדֶּפֶק, אַך כָּעֵת מִצַּד אַחֵר.

אָז אָמַרתִּי: "זֶה הָרוּחַ מְנַדנֵד תָּרִיס פָּתוּחַ –

עַל הַקִּיר מַקִּישׁ הַלּוּחַ: סוֹד הַכֶּשֶׁף מִתבָּרֵר.

חַלּוֹנִי אֶפתַּח אַבִּיטָה, וְהַכֶּשֶׁף יִתבָּרֵר –

זֶה הָרוּחַ, לֹא יוֹתֵר".

הֲרִימֹתִי אֶת מִסגֶּרֶת הַחַלּוֹן – וּגְדָל־תִּפאֶרֶת

בָּא עוֹרֵב יָשִׁישׁ כַּנֵּצַח – בָּא גָבֹהַ וְקוֹדֵר,

בָּא יָהִיר כְּלוֹרדּ בּרִיטַנִי, בְּקִדָּה לֹא בֵרְכַנִי,

וְהִמרִיא לוֹ, זְכוּרָנִי, לַתַּבנִית תַּחַת־הַנֵּר –

לַתַּבנִית שֶׁל רֹאשׁ אַתוֹנָה עַל קִירִי בְאוֹר הַנֵּר –

שָׁמָּה נָח – וְלֹא יוֹתֵר.


בָּעֵינַיִם בּוֹ דָבַקתִּי וּמִתּוֹך עָצבִּי שָׂחַקתִּי –

עַל גֵּאוּת פָּנָיו שָׂחַקתִּי וְהִתַּלתִּי בוֹ לֵאמֹר:

"כַּרבָּלתּוֹ מִקצָת נִקרַחַת, אַך לִבּוֹ הוֹא לֵב אַל־פַּחַד,

אַלּוּפִי מֵעֵמֶק שַׁחַת בּוֹ הַלֵּיל שַׁלִּיט יָשֹׂר!

מַה שִּׁמךָ בֵין שָׁרֵי־תֹפֶת, שָׁם, בְּאֹפֶל גַּיא עָכוֹר?"

וַיִּקרָא: “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.


כֹּה אָמַר – בָּרוּר שָׁמַעתִּי, וְתָמוֹהַּ לוֹ תָמַהתִּי,

אִם-כִּי טַעַם לֹא הֵבַנתִּי – לֹא יָכֹלתִּי עוֹד לִפתֹּר:

מִי שָׁמַע כִּי בוֹא תָבֹאנָה כַנפֵי־טֶרֶף תּוֹך־מָעוֹנָה?

מִי עַל סֵמֶל רֹאשׁ אַתוֹנָה, כֹּה בַלֵּיל, חָזָה צִפּוֹר –

עוֹף מוּזָר, קוֹדֵר כַּחֹשֶׁך, עַז־מַראֶה, קַדמוֹן, שָׁחוֹר

וְנִקרָא “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”?


אַך לֹא זָע, לֹא רֹאשׁ הֵנִיעַ, וְאַחֶרֶת לֹא הִבִּיעַ –

כִּי אוּלַי בַּזֹּאת לִבֵּהוּ נִשׁתַּפַּך עַד הַמָּקוֹר.

נָח קָפוּא עַל הָאַנדּרָטָא – וְלָחַשׁתִּי: "לָמָּה בָאתָ?

כִּי מָחָר מִבֵּית־צָרָתָה עוּף תָּעוּף אֶל אוֹר וּדרוֹר –

כַּתִּקווֹת, כְּאָח וָרֵעַ, נוּס תָּנוּס אֶל אוֹר וּדרוֹר".

הוּא קָרָא “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.


נִזדַּעזַתִּי – כִי הַפַּעַם בָּא אִמרֵהוּ אֵמֶר־טַעַם –

וְאָמַרתִּי: "בַּעֲלֶיךָ לִמֶּדךָ בְיוֹם מָצוֹר –

אֵיזֶה דָך נוֹאָש מִסֵּבֶר, מְעֻנֶּה יָגוֹן וָשֵׁבֶר,

שֶׁצָּמָא שַׁלוַת הַקֶּבֶר וּפָרַשׁ מִגִּיל וָאוֹר –

שֶׁחָדַל שִׁירֵי תוֹחֶלֶת, עַד הָיוּ לוֹ לְמִזמוֹר

הַמִּלִּים “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.


בָּעֵינַיִם בּוֹ דָבַקתִּי וּמִתּוֹך עָצבִּי שָׂחַקתִּי,

וְכִסֵּא סָגֹל כּוֹנַנתִּי מוּל הַנֵּר וְהַצִּפּוֹר,

וְנִשׁעַנתִּי, נִלאֶה־רוּחַ, לִקטִיפַת כָּרָיו לָנוּחַ,

וְהוֹסַפתִּי דֹם לָשׂוּחַ עִם נַפשִׁי, צָמֵא לִפתֹּר –

מַה נִבָּא לִי הָאוֹרֵחַ הַמּוּזָר וְהַשָּׁחוֹר

בִּקרִיאַת “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”?


דֹּם חָקַרתִּי וְהִרהַרתִּי, דֹּם בְּזִיו עֵינָיו סָקַרתִּי;

מֶבָּטוֹ לְעָמקֵי־נֶפֶשׁ חֲדָרַנִי עַד לִבעוֹר.

חֶזיוֹנוֹת לְלֹא הַבִּיעַ… דִּמיוֹנוֹת לְלֹא הַגִּיעַ…

עַל כִּסאִי לְאָט הִרתִּיעַ נֵר הַשֶּׁמֶן גַלֵּי־אוֹר –

הוֹי, אוֹתָהּ עַל כַּר הַמֶּשִׁי הַסָּגֹל בְּגַלֵּי־אוֹר

ֹאֶראֶה – אַל עַד־אֵין־דּוֹר…


הָס! מַה זֶּה? הַקטֹרֶת רֵיחַ? הֵד כַּנפֶי אֶראֵל פּוֹרֵחַ?

רַחֲשָׁן אָזנִי מַרגֶּשֶׁת, אִם עֵינַי סְגֵי־נְהוֹר!

" לֹא נִדַּנִי אֵל עֲדֶנָּה – זֶה צִירוֹ מֵבִיא לִי הֵנָּה

כּוֹס מַרגֹעַ – תֵּן-נָא, תֵּן-נָא, כִּי אֶרוֶה וּבַל אֶזכֹּר –

תֵּן לִמחוֹת זִכרוֹן לֵנוֹרָה – תֵּן לִשׁכּוֹחַ וְלִשׁכֹּר!"

סָח הָעוֹף “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.


"עוֹף-כָּנָף אוֹ שָׂר־שֶׁל־מַטָּה, כַנָּבִיא עוֹנֶה לִי אָתָּה!

וִיהִי־מִי שֶׁהֲטִילֶךָּ, אִם סוּפָה אוֹ צָר שָׁחוֹר, –

כִּי־עַל־כֵּן נִדַּחתָּ הֵנָּה – לִנוָתִי שֶׁסָּר מִמֶּנָּה

גִּיל וָאֹשֶׁר, וַיכַסֶּנָּה לֵיל־צַלמָוֶת, – בִּי, אֱמֹר:

הֲיִפרָח צֳרִי הַיֵּשַׁע? הַאֶמצָא אֶת הַר־הַמֹּר?"

וַיִּקרָא: “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.


"עוֹף־כָּנָף אוֹ שָׂר-שֶׁל־מַטָּה, מַעֲנֵי נָבִיא נָתַתָּ!

נָא חָנֵּנִי, וְהוֹדַע־נָא לְלִבִּי רְווּי מַמרוֹר,

אִם מִקֶּבֶר אֶעֱבֹרָה אֶל גַּן־עֵדֶן, הַמִּסתּוֹרָה

בּוֹ תוֹפִיעַ לִי לֵנוֹרָה, בַת־אַלמָוֶת, עַלמַת־אוֹר –

אִם אֶראֶנָּה בָרָקִיע מַזהִירָה בְנֵזֶר־אוֹר?"

וַיִּקרָא: “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.


“צֵא וָלֵך, שָׂטָן!” רָעַמתִּי בַחֲרוֹן אַפִּי, וָקַמתִּי, –

"שׁוּב לַסַּעַר, שׁוּב לַתֹּפֶת – שָׁם יָאֶה לְךָ מָדוֹר!

אַל תַּשְאִיר נוֹצָה שֶׁמֵּתָה – אוֹת לַשֶׁקֶר זוּ נִבֵּאתָ!

אֶל בֵּיתִי פָרַצתָּ פֶתַע וְהֵבֵאתָ בוֹ מָגוֹר –

אַל תַּפרִיע, צֵא, עָזבֶנִי עֲרִירִי בִדמִי וּדרוֹר!"

וַיִּקרָא: “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.


וְנִשׁאָר, נִשׁאָר נָטוּעַ – לֹא יָנוּעַ, לֹא יָזוּעַ,

לֹא יָסוּר מֵרֹאשׁ אַתוֹנָה וְלָנֵצַח לֹא יִמּוֹר;

וּמֶבַּט עֵינָיו מַבִּיעַ חֲלוֹמוֹת שָׂטָן מֵרִיעַ,

וְהַנֵּר אוֹתוֹ מַגִּיהַ וּמַרתִּיעַ צֵל שָׁחוֹר;

וְנַפשִׁי לְאוֹר וָחֹפֶש מֵהַכֶּתֶם הַשָּׁחוֹר

לֹא תָקוּם – אַל עַד־אֵין־דּוֹר!


הֶעָרָת המתרגם לְתַרגּוּם “הָעוֹרֵב”


בּמקוֹר האנגלי, פּזמוֹנוֹ של העוֹרב הַמֵּשִׂיחַ הוּא “נֶוֶרמוֹר”. הוֹראתוֹ “לְעוֹלָם לֹא”, אוֹ “לָנֵצַח לֹא”, וכן גם הֻעתַּק בּנוּסח הראשׁוֹן שׁל התּרגוּם העברי (“מוֹלדת”, סתו 1914). ואוּלם בּאר אֶדגַּר פּוֹא במאמרוֹ “חכמת הַחִבּוּר”, כּי בחוֹר בּחר בּמלה “נֶוֶרמוֹר” דוקא בגלל צלצוּלה – בּגלל הברתה הסוֹפית “-וֹר”, שהיא, לפי דעתוֹ,mobileslotcash.com מתאימה ביוֹתר לתּכן ולרוּח של הפּוֹאימה. ולכן, בּנוּסח המופיע כּאן, תֻּרגם הפזמוֹן הזה על-ידי צרוּף מלים “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.

אדגר אלן פו
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אדגר אלן פו (מחבר)
רקע
אדגר אלן פו

יצירותיו הנקראות ביותר של אדגר אלן פו

לכל יצירות אדגר אלן פו בסוגה שירה

לכל יצירות אדגר אלן פו

עוד מיצירותיו של זאב ז'בוטינסקי (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

אבי

מאת שמחה בן-ציון (פרוזה)

א

את אבי אינני זוכרת, אך את אמי, – אמא שלי – אותה אני זוכרת וזוכרת…

היא חיורת פנים ורזה, אך עור פניה רך הוא, וריחו – ריח אם, ריח חַיָתי… ועיניה – עינים חביבות, עינים שחורות, הן נשקפות אלי ממשקען ומפיקות לאוּת, תוגה חרישית וחמלה רבה, – אביטה בהן וגם אני אז חמול אחמול, רחם ארחם ולא אדע מה…

אמי – אגש עדיה, אתמוך ראשי בחיקה, והיא העביר תעביר על שערותי את אצבעותיה הארוכות, שהאחת מהן חבושה תמיד בבית אצבע של נחושת, – רגע נביט אשה אל עיני אחותה, אז תכוף ראשה עלי, פה אל פה נשאף, וננשק שפתים, – ומתוקה היא הנשיקה.

ועוד נשיקה שמורה לנו: יש שאחרי אכלי וצחקי מעט את אמי, אתרפק עליה עד געתי בפתי לפלפלת השחורה שבראש לחיה, ובנשיקה דקה, דקה וארוכה אמוץ את הפלפלת הקטנה – וכמיץ פרחים אז בפי!…

ואמי יושבת תמיד ותופרת. לא אראה בשכבה ולא אראה בקומה; דפיקתה של מכונת התפירה תישנני בלילה ותעירני בבוקר.

ויש שנדמה לי כי המכונה היא מלאך רע, מלאך נוגש, העומד ודופק וקורא אל אמי כל היום: “עבדי, עבדי,עבדי, עבדי!…” ואמי אינה יכולה להחלץ ממנה, כמו הוגשה בנחושתים אל המכונה, לשבת ולעבוד עליה ביום ובלילה.

היא תעבוד ותדום, כך הוטל עליה… רק בלילה, כי אשכב לישון במיטתנו והמלאך הרע עודנו עומד עליה ודופק בה: “עבדי, עבדי, עבדי” – אז תתן אמי בשיר קולה; והקול קול דק וצרוד כמעט וקובל בתוגה, – וכמו נשמה אומללה יתומה מרחפת אז בחדרנו הקטון, תהגה נכאים, תתפלל מן המיצר – ונפשי משתוחחת ומתפללת גם היא –

“אוי, האל הטוב!” – אתאנח ואתכנס תחת המכסה, בדעתי כי האל הטוב, טוב מאד, כי הלא יש לי אם טובה המשוררת ככה בנעימה בדמי הלילה, – אבל מה טוב ומה גדול היה חסדו עוד, לוּ פדה את אמי כמעט מן המכונה, ויצאה לשוח אתי מדי ערב בערב, וראיתי גם בשכבה וגם בקומה…

כי על כן אני אוהבת ככה את השבת הנעימה, כי היא בבואה משנה את הכל לטוב:

בבוקר של יום הששי, והנה כמו בשורה טובה באה ממרום ומילאה את חדרנו! בבוקר ההוא לא תעירני דפיקת המכונה כי אם נשיקת אמי, הגוחנת עלי וקוראת לי:

“קומי, שׂרתי שלי, ונלך לשוק!”

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.