מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַמִּתְיָאֵשׁ

מאת: יצחק ליבוש פרץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

יעקב דחה בחרי-אף את “חובת הלבבות” מלפניו ויורד את ראשו אחורנית על משען הספסל, וישא את עיניו אל התקרה, ויעוה את פניו בתנועה משונה ויקרא:

– “בעל כרחך אתה חי!” – זהו האסון.

– מה היה לך יעקב? – שאלו חבריו – איזה יום אתה חסר, השני או החמישי?

והמתיאש הורה באצבע על הספר, אשר דחה, ויאמר בלעג מר:

– חפץ הוא, שאאמין כי הנני כתר הבריאה ושהכל נברא בשבילי. דר אני בהיכל נאה, האדמה היא רצפת ההיכל, השמים – התקרה, והמאורות – מנורותי… אני כתר הבריאה ותכלית הבריאה; הכל נברא בשבילי, החיה, הבהמה והעוף, והרמש, הרומש על הארץ, הכל נבראו בשבילי… משרתי עושי רצוני הם! במחשבה תחלה עליתי על לב היוצר!

– אבל איזה יום אתה חסר?

– שוטים! לא ימים אני חסר וימי טובים ושמנים. ביום השבת – הוסיף בלעג מר – סמוכה עטרת הבריאה של שלחן בֶּריל הטבח והיום ההוא נעלה על כל הימים. שפרינצה אשת הטבח, שפרינצה השמנה והגונחת בלי הרף, לא תחדל מהתאונן, כי אוכל אני מעט; היא רוצה לפטם אותי כאוז: “אכול אכול, עלם נחמד; כאכילתכם כך עבודתכם… זכות תורה תעמוד לנו…” ואני מוכרח למלאות את בטני בבני-מעים, בפשטידא ובמאכלים, אשר לא אדע אכנם, למען תציל זכות תורתי את הטבח מדינה של גיהנום, למען תמרק חטאת מאזני-מרמה, מכירת עצמות תחת בשר…

– ובכל זאת מה אתה חסר, יענקיל?

– מה אני חסר? אינני חסר דבר, אך בחיי קצתי, את העולם שנאתי.

– ואינך מוצא פתח פתוח לצאת מן העולם?

– “בעל כרחך אתה חי!” – קרא המתיאש בנשימה כבדה, מבלי גרוע עין מהתקרה.

– הבל – קראו חבריו – האין סכינים, חלפים לשחיטת עצמו! האין נהרות לטבוע וחבלים להחנק? ואם אתה חפץ במיתה מתוקה – קנה לך חבל של נופת, ואם במות ישרים, הִתָּלה על המנורה למול ארון-הקדש.

על פני המתיאש נראתה תנועת צחוק.

– לא חדשתם מאומה – אמר – הרעיון הזה ישן נושן הוא לי, בן שש-עשרה שנה הייתי וכבר חשבתי, כי “טוב מאד” זה הוא המות. מדוע? על השאלה הזאת אענה לכם בפעם אחרת, אך לא ידעתי במה אשים קץ לחיי? האמצעי היותר טוב היא היריה, כן אמרתי בלבי. רגע ומוחי יתפוצץ ואינני. וגם מכר היה לי בחיל הצבא… איש יהודי, אוכל פעם בפעם על שלחן אבי… ממנו אשאל ויהי מה! אך מחשבתי זאת לא יכלה לצאת מן הכח אל הפועל מטעם פשוט – מפחד. בשבתות וימים-טובים, כשבת איש-הצבא אתנו אל השלחן או כפגשי אותו בבית-המדרש בזמן התפלה, לא יראתי מפניו, אך בימות החול, כשפגשתיו בחוץ וקנה-רובה בידו – ברח דודי! מעדו קרסולי, הזדעזעו כל אברי ולהכעיס את חפצי ורצוני ברחתי. שכן קרוב היה לנו, משה השוחט, את החלף לא יראתי וגם שאלתיו פעם אחת בלי ידיעתו, ואך בחנתיו, ופצעתי את אצבעי, ותזב דם, וכמעט שלא יצאה נפשי מפחד… וכיון שאני מתירא מפני מים קרים, גמרתי בלבי לתלות את עצמי! לקחתי חבל, עליתי על עלִית בית-המדרש וכבר הקשר על צוארי, ופתאום הרגשתי, כי צמא אני, ואנח את הקשר, וארד לשתות מעט מים. על פי מקרה פגשתני אמי ותשלחני לשחוט תרנגלת… והנני חי עד היום הזה.

– היוצא לנו מדברינו, שבעל פחדן אתה.

– כן – ענה יענקיל במרירות – מפחד אני מאד, אך האני האשם? יודע אני ברור כשמש, שהטובה האחת, שאפשר לו לאדם לעשות בעולם הזה, היא לקצר את יסוריו… יודע אני גם כן, שאם אין אני לי מי לי, שאיש לא יבוא עלי בקרדום, אם צלחתי ריקה… וכיון שאני יודע, אני חפץ למות; אני רוצה, אני מתאוה, אני משתוקק למות. אך מה בצע? אני רוצה והוא איננו רוצה, ה“בעל כרחך אתה חי” איננו רוצה; כרוך הוא בקרב נשמתי, בעמק הלב, באיזה חביון ומבטל את כל החלטותי כעפרא דארעא. בתחלה הוא מתאנה לי, טוען כנגדי, וכשהוא רואה, שאינני מתפעל מכל ראיותיו והזיותיו, הוא מתהפך לצמאון, ואחר כך – לפחד, האני ירא? מוחי שוקט ושלאנן 1, אך דמי מתרוצץ, הלב דופק והרגליים נסות… הלא אני אינני לא הרגלים ולא הדם וגם לא הלב, כי אם המוח, והמוח רוצה, רוצה מאד…אך ה“בעל כרחך אתה חי” מגיח ממחבואו, לוחש באזני, שצמא אני, או מכה הוא את לבי בתמהון…

– ולפעמים – מתודה המתיאש – גם אני בעצמי מתירא, גם אל המוח יגונב הפחד. ושואל אני: מי יודע? אולי עלי למלאות את צבאי – היד תקיפה! אני אברח והיא תאחזני בציצת ראשי, ותשיבני אל החיים! ואחיה שנית, ואלמוד תורה שנית, ואֹכַל לצבות בטן בבית הטבח שנית… עוד זאת: מי יודע, אם אחרי יסורי המות, אחרי בלעי את הטפה המרה מהסיף של בעל-העינים וגם אחרי חבוט-הקבר, אם לא אתגלגל אז בשור או עגל! וכבוא יום פקודתי באמת, אובל, אסור בחבל, אל בית השחיטה, רעב וצמא, אחרי יום או יומים צום… ועל דרכי אושיט את לשוני הנחרה לכל חציר נובל, נגד נטף כל חלאה, ובריל הקצב, ההולך אחרי, לא יתנני להוריד ראש ובשוט ירדפני אל בית השחיטה, ושם יחכה לי היהודי הכשר, אשר יקרוץ בעיניו, ויברך בשם ומלכות על תקון נשמתי…

– אתם צוחקים! ומדוע? יען כי הרמב“ם אומר: “לא היו דברים מעולם”, אבל האר”י, האר"י הקדוש אומר, כי כן הוא, ושלמה, שלמה החכם מכל אדם, אומר: “מי יודע?”


  1. כך במקור.  ↩

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. מסירות נפש (פרוזה)
  2. בעולם האותיות המחכּימות (מאמרים ומסות)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה פרוזה

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

אורות שכבו

מאת משה שרת (מאמרים ומסות)

הקדמה1

בספר זה כונסו דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על אישים שהלכו לעולמם – מהם שגדלתי עמם יחד ונקשרה נפשי בנפשם, ומהם שלאורם הלכתי בציונות ובתנועת העבודה, ואחדים שבמחיצתם עבדתי, ואחרים שהייתי חבר להם בהנהלה הציונית ובממשלת ישראל, ומי שנפגשתי עמם מקרוב בימי סער ופרץ; ודגולי -עם שהוטלה עלי חובה ממלכתית להעריכם בפומבי, ומצניעי-לכת שמילאו תפקיד בחיי.

כמעט כל הפרקים או עיקריהם הם נאומים שנישאו באסיפות אבל וזיכרון, ללא יומרה להקיף את אישיות הנספד מכל צדדיה ולהגיע למיצוי אופיה ופועלה. ממילא אין למצוא בספר אחידות של נוסח ושיגרה של מסגרת, אלא משמשות בו בערבוביה חוויות והתרשמויות אישיות עם ניסיונות של הערכה ציבורית. גם נבצר ממני בכמה מקרים להימנע מחזרות, כשמדובר באישים שהייתה סמיכות בין פרשיות חייהם או כשאישיות אחת הוערכה יותר מפעם אחת.

רוב הדברים ניתנו כאמירתם וככתיבתם בשעתם, כמעט ללא שינוי זולת ליטושי-לשון קלים ותיקוני עובדות; בכמה פרקים חלה עריכה אגב תוספת דברים; שני פרקים נכתבו מחדש לפי קווי הערכת הדמות שנקבעה בראשונה.

בסופו של כל פרק באו הערות ובהן פרטים על האיש שמדובר בו ודברי הסבר על אנשים ועניינים שנזכרו באותו פרק.

תודה למר שמשון ענבל ממשרד-החוץ, שהושאל זמנית לעזרתי, ואשר טרח הרבה ובתבונה בריכוז החומר ובניפויו, בבדיקת עובדות ותאריכים, ובעיצוב צורתו החיצונית של הספר.

דב הוז2

לפי דברים שנאמרו בישיבת-אבל של מועצת ההסתדרות ביום השלושים למותו, בכ"ט בטבת תש"א, ינואר 1941


אינני יודע אם צדק עשתה ההסתדרות עם עצמה וכלפי זכרו ומפעלו של דב, בהעמידה אותי כאן להספידו. האני אבוא להספיד את רעי כאח לי בפני קהל חברים רב, כמושב הסנהדרין של תנועתנו? דב כשליח מדיני, דב כעומס משאה של ההסתדרות, טרחה וריבה, דב כנושא דבר תנועתנו הציונית הגדולה, כנושא דבר תנועת-העבודה בתוכה – לא אוכל לכפות על עצמי את חובת הערכתו.


  1. ftn1  ↩

  2. הש1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.