מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על י.ל. גורדון

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

על י.ל. גורדון / ח"נ ביאליק

(באספת “חובבי שפת עבר” באודיסה, למלאת 20 שנה למותו, טבת תרע"ג)

כשבאתי לכאן לא חשבתי כלל להשתתף בשיחה על דבר גורדון, ואולם דברי הנואם האחרון הרגיזוני ואני מרגיש את עצמי מוכרח להשמיע גם את דברי על אודות יל"ג.

אל נא תביאו כאן ראיות על המשורר ממדת ההערצה שעם ישראל מעריץ את משורריו. אתם רואים, הנה שכח העם העברי את יל“ג, והרי אתם בונים על זה בנינים שלמים. אמרו נא לי, רבותי, ואת מי לא שכח עמנו? האת ר' שלמה בן גבירול ואת ר' יהודה הלוי ואת מיכ”ל הנכם זוכרים?

אין חוט השדרה בספרותנו! כל תקופה ותקופה היא חוליה בפני עצמה, בלי שום קשר עם התקופה שקדמה לה. מששת גבורי השירה שהיו מר' שמואל הנגיד עד אלחריזי, שנשכחו מלב, נמצאת קרחת גדולה של 400 שנה. אצל כל העמים הבריאים והשלמים, החיים חיי עם בעל מרכז קבוע, יש מסורה בספרות. דור יורש דור, כל משורר מאוחר מושפע מן השירה שקדמה לו והמשורר שאחריו יושפע ממנו, ולכן כשאנו קוראים את פושקין, בעל-כרחנו אנו קוראים בתוכו את דירז’בין וז’וקובסקי, יען כי יש בפושקין הרבה משלהם. אולם אנו העלובים, הנודדים הנצחים, שאת מיטב כחותינו אנו מקריבים על מזבחות אלילים זרים, אין לנו שלשלת הקבלה בשירה. בכל פעם אנו מפסיקים הפסקה גמורה בספרות וכשאנו באים לבנות מחדש אין אנו משתמשים ביסוד שהונח מכבר, אלא בונים הכל מחדש, ולכן אין לנו בנין גדול משלנו.

רבים באים ואומרים, שאין שירתו של יל"ג שירה, מפני שאינה נקיה ממטרות צדדיות, והיא שירת מלחמה ברבני ישראל ופרנסיו. ואולם, רבותי, הלא שירת ישראל מאז ומעולם היא שירת מלחמה.

בשירת כתבי הקודש יש ברכה וקללה, אהבה ושנאה, תהלה ותוכחת זעם, וזהו רק מפני שהיא שירת מלחמה. בשעת מלחמה היה בא המשורר הלאומי ומעודד בברכה ובתהלה את אחיו הנלחמים ומחליש ומרפה בתוכחת זעם ובקללה את ידי אויבי-עמו. כן, השלוה מביאה לידי עדון הנפשות, התפנקות, הסתכלות מתוך שויון נפש גמור בכל אשר סביבותיו, אז מקבלת נשמת המשורר מתוך לב טוב את כל מה שהוא רואה בלי אהבה ושנאה ובלי שום נמוקים טנדנציוזיים. אבל מצב המצור מכשיר את הלב רק לשירת מלחמה והמניעים הראשיים של השירה הזאת היא הקללה הנמרצת וההתול המר והדוקר, המלה הלוהטת והקול המרעיש והמהמם. שירת המלחמה צריכה תמיד לשואף למטרה מכוונת וידועה ולהתיחס באופן חיובי לרעיונות ידועים. וכך היתה תמיד שירתנו. גם שירת נביאינו היא שירת מלחמה; השירה הנקיה כמעט שאינה אצלנו, וכשנסו לנטוע אותה אצלנו לא עלה הנסיון בידינו. ומכיון שבשעת המלחמה מבקשים הצלה פורתא, רווח זמני, לכן צריך להשתמש בכל האמצעים האפשריים ולבזבז את כל האנרגיה. גורדון היה ראש הנלחמים בזמנו, בחירוף נפש נלחם במערכות האויב, בבערות ובחושך ששלטו בימיו על ישראל ממשלה בלתי מוגבלת. ובשעת מלחמה כזו לא נמנע גם מלהתל לפעמים בחדוד חד נוקב עד התהום. אין בודקים בתכסיסי מלחמה. הכל, כל מה שיש בו כדי להרוס ולהזיק, ראוי להיות מנשק המלחמה.

מאותה נקודת המבט המוטעה שממנה הסתכלו הרבה ממבקרי יל“ג על שירתו, מבלי התחשב עם דורו ומצב הענינים בימים ההם, – יצא, שיל”ג היה בלשן יותר מדי; עסק יותר מדי בשחיזת הקליפה, הלשון, ושום אחד מהמבקרים הפזיזיים לא נתן את לבו לחשוב, שלא הרי השפה כעת כהשפה אז. אם גם כעת השפה העברית אינה מדוברת אצלנו והיא מתה בפינו, אז – על אחת כמה וכמה. כל סופר מאומות העולם מוצא לפניו מן המוכן שפה חיה ומדוברת ואין עליו לעסוק ביצירת הקליפה, אלא בתוכן. אולם אנו אין לנו שפה מן המוכן ועלינו להתעסק בשחיזתה ובזקוקה. ולא די ששפתנו העברית צריכה טפוח, אלא שטפוחה של השפה, בשים לב אל מצבה עתה, עולה על טפוחו של התכן, מפני ששעת המלחמה היא שעה זו לשפה העברית, כל הלשונות המדוברות – שונאות לשפה העברית, ולכן אנו צריכים להעלות הכל למדרגת תוכן, ואם אנו מטפחים בשפה, הרי זה כאילו הכנסנו בה תוכן.

הלשון – זו היא תוכן הלאומיות. כשאשאל אתכם: מה היא לאומיות? תראו לי על כמה הרגשות מופשטות שבעומקי הלב ושבסתרי הנשמה. אבל כשאבקש מכם, שתראו לי ערך לאומי אחד ממשי, מציאותי, אז אין לכם כי אם השפה, השפה העברית. התוכן יכול להשתנות לגמרי, אבל הלשון אינה משתנית, אלא מתפתחת. מיום שפסקה שירת ספרד – התחילה תקופת השממון, שנת המות לשפה העברית. בספרי הרבנים לא היה כלל מאותו הדבר שנקרא לשון… באמצע שנת המיתה הזאת פקחה השירה העברית פעם אחת את עיניה לזמן קצר: לוצאטו, אולם תיכף אחריו שוב נמה השירה העברית. וויזל היה משורר בשפה ההמונית, ואין זו התפתחות, אלא ירידה לשפה, אחר כך היה לטריס וגוטלובר, שעשו את השפה בלי צורה ובלי תוכן. והנה בא המשורר יל“ג, בסבלנות גדולה ובאמנות רבה התיך יל”ג את הלשון בכור-אש ולש אותו ועשהו לחמר. אלמלא עשה יל"ג את החמר, לא היינו יכולים לעשות ממנו דמות וכלים. וכלנו יחד הננו ננסים לעומתו. איש כזה אינו נשכח וכשיזכרו שאר המשוררים יזכר גם הוא.

תנו כבוד לזכר אותו הלוחם הגדול והשליט היחידי בשפה העברית!

תנו כבוד לארי המת של השירה החדשה, שזכרו חי גם עתה בקרבנו!…

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

תל אביב: זכרונות 1919–1939

מאת יבנאל מטלון (זכרונות ויומנים)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מוקדש לזכרה של אמי

פנינה מטלון לבית כאגאן

זכרונה לברכה.

הבאתו לדפוס נתאפשרה הודות לעזרתם של רעיתי לנדה, לבית קרוא, הן בהערות לשוניות, הן בהגהות והן בתצלומים.

סיוע נוסף בענייני לשון ועריכה נסתייעתי בביתי אביגיל שמעוני. ואחרון חביב, נכדי אסף שסייע בצד הטכני של הבאת הספר לדפוס.

לכלם התודה.

לגבי הפרק על דויד בריינין, תודה לדוקטור פנינה רוזנברג, אוצרת מוזיאון לוחמי הגטאות שהמציאה לי חומר מארכיון המוזיאון

וכן תודה לגברת נדיה כהן ממוזיאון יד ושם שסיפקה לי חומר על בריינין מארכיון “יד ושם”.

יבנאל מטלון

הקדמה

תחילה מן הראוי שאציג את עצמי.

נולדתי בעיר העברית תל אביב, שכונתה באותם ימים “העיר העברית הראשונה בעולם”, בראשון לפברואר 1919, כ“ט שבט תרע”ט, למנייננו.

אבי יחזקאל מטלון, היה יליד יפו, מצאצאי אהרון מטלון, שעלה ארצה מבגדד בשנת 1815 בראש שיירה שיצאה מבגדד, דרך דמשק, לארץ הקודש והיה מראשי העדה היהודית ביפו.

בשנת 1916 נשא לאשה את אמי, פנינה לבית כאגאן, שעלתה ארצה מהעיר ביאליסטוק, בתחילת 1914 - ערב מלחמת העולם הראשונה.

אמי היתה ספרנית במקצועה, בשפות הרוסית והגרמנית.

אבי היה סוחר.

ב-1917 נולד הבן הבכור, משה, ובאותה שנה אירע גרוש תושבי העיר על ידי גאמל פאשא. הורי והתינוק גלו לכפר סבא, פתח תקוה ועד זכרון יעקב.

בתום הגלות חזרו לתל אביב, לאחר ששכלו את בכורם שנפטר במגיפת דיזנטריה.

בחזרתם התגוררו כדיירי משנה בבית משפחת שרת, הוריו של משה שרת, ברחוב יהודה הלוי, פינת הרצל.

בבית זה נולדתי.

הבית שהיה מראשוני הבתים שהיו בני 2 קומות, עומד על תילו עד היום. (ראה תצלום מספר 1 במדור תמונות, להלן).

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.