מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

השבועה

מאת: יחיאל יוסף לבונטין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

חלק א

פרק א

נשף-הסטודנטים

רבה היתה התכונה לנשף זה. זהו הנשף המסרתי של הסטודנטים, ילידי עיר זַרְעָן, המסדרים אותו מדי שנה בשנה, יומים לפני ראש-השנה לאזרחים. הסטודנטים הבאים מערי-האוניברסיטאות לעיר מולדתם בימי פגרא אלה, עורכים את הנשף הזה ברב פאר והדר, והכנסותיו מוקדשות לטובת חבריהם משוללי-האמצעים, הנחוצים לכלכלתם בזמן למודם בבתי-המדרש. הנשף הזה נמצא תחת חסות הכבוד של הגבירות הכבודות – אשת שר-הפלך ואשר ראש-האצילים, והדבר הזה נותן לו חשיבות גדולה בעיני כל; ולא רק תושבי העיר, על שריה, פקידיה, אציליה ועשיריה, אלא גם כל היושבים באחוזות המרובות, אשר בסביבותיה של העיר, רואים חובה לעצמם לבא אל הנשף הזה – לראות את קהל מכריהם ולהראות לפניהם.

הרוח, שנשב בחזקה כל היום מן הבקר, התגבר לעת ערב ויהי לסופת שלג; הקר התגדל. אבל מזג-האויר הזה לא יכל לעצור את הנשים והעלמות, את הצעירים והזקנים, מהלך או מנסע אל מקום הבית הגדול בית-האצילים המפאר, שבאולמיו הרחבים והגדולים ערוך הנשף.

מכוסי כפור ושלג, עטופי פרוות, מטפחות ואדרות – נכנסים כולם אל הפרוזדור המרווח, והמשרתים ממהרים להסיר את מעילי-החרף מהבאים. ממבוא הבית עולים במעלות הרחבות, אשר משני צדדיהן עמודי-שיש ועליהם ארקאות, ונכנסים אל האיתון ששם המראות הגדולות המשתרעות לכל רחבי הקורות. ישר מן האיתון נכנסים אל הטרקלין המיופה לכבוד הנשף בביתנים, באהלים קטנים, בשלחנות מלאים פרחים ופירות. לימין-הכניסה אל החדרים הפנימיים המקושטים גם כן לכבוד החג הזה. פה נמצא המזנונים והמסעדה ופה גם חדרים עם ה“שלחנות הירוקים” למען אלה שבוחרים לבלות שעותיהם במשחק הקלפים. אבל המשיכה העקרית היא לצד שמאל, – להאולם הגדול הנועד לרקודים.

האולם הזה נקרא גם בשם אולם העמודים או אולם האספות, כי לכל ארכו הגדול של האולם, משני צדדיו, מתנוססים העמודים הגבוהים, עמודי-שיש יפים בסגנון יוני; על העמודים נשענת הגזוזטרה למעלה וסובבת את הכתלים משלשת הצדדים. על הקיר, אשר מול דלת הכניסה, תלויה התמונה הגדולה של הקיסר מלובש בבגדי השרד שלו; על הקירות האחרים לכל ארכם נמצאים לוחות-שיש ועליהם חרותים שמות ראשי האצילים ששמשו במשרה חשובה זאת במשך מאת השנים האחרונות.

האור החשמלי, הזורם ומשתפך מהמון המנורות, אשר על התקרה ועל הקירות, – מזהיר את כל האולם ומסמא לרגע את עיני הנכנסים מאפלת-הליל השוררת בחוץ.

על הגזוזטרה יושבים המנגנים בכלי-זמר, אנשי-חיל מהצבא החונה בעיר, ולפניהם עומד המנצח, גם כן איש-חיל; המה משמיעים בצלצלי-תרועה את נגוני-הרקודים לפי התכנית המדויקה המעובדה בידי ועד המסדרים.

האולם הולך ומתמלא. הבחורים והבחורות כשנכנסים אל האולם מתלכדים לזוגות ויוצאים במחולות. לארך הקיר בין עמודי-השיש עומדים האנשים, אשר לא זכו למצא את בת זוגם או אשר באו רק להסתכל ברקודים ולהנות הנאה מהמחולות של אחרים.

ובחדרים ששם המזנונים כבר נאספו האנשים החשובים, הזקנים ונשואי-הפנים, אשר חדלו מהתענין ברקודים ועיניהם נשואות אל בקבוקי-היין והשכר הממלאים את המזנונים ולהמאכלים הטעמים המוכנים במסעדה מפורסמה זאת, מסעדה אצילית באמת. פה התלקטו האנשים המעונינים גם בשימות מעניני-העיר ובחדשות העולם. וסמוכים לחדרים אלה נמצאו החדרים ששם יושבים כל אלה המבלים את זמנם במשחק הקלפים. גם אלה וגם אלה עשו את המוטל עליהם: קנו כרטיס הכניסה, שלמו בעד פרח או פרי שבעתים ממחיר הרגיל וגם לקחו מיד הגברת אשת שר הפלך או אשת ראש האצילים את הגביע המלא יין-שמפניה ונדבו איש איש לפי רצונו ויכלתו.

ההתענינות המתגברת מרוכזה דוקא בטרקלין. לצד הכתל, אשר מול הכניסה, בין החלונות הגבוהים, נמצא הביתן, המקושט בסגנון מזרחי, עם דרגשים נמוכים, המכוסים שטיחים יפים, שטיחי-פרס, ועם שלחנות קטנים. אור חשמלי עומם זרוע בביתן. בפנה בין שתילי-תמר ופרחים מרהיבי-עין אצל טבלה, אשר עליה עומדים בקבוקי יין-שמפניה וגביעות-אלגביש, יושבות הגבירות הכבודות ומכבדות את כל הבא פנימה אל הביתן בכוס יין שמפניה. שנים-שלשה מראשי הפקידים הצעירים, שבגלל יחוסם יש להם האפשרות להתגדר בקרבתם על בתי השרים הגדולים, – עומדים לשרת הגברות – להוציא את הבקבוקים, למלא את הגביעים יין ולתתם על ידן של הגברות, הנותנות את הגביע מלא יין למבקרי הביתן בחן ונעם על שפתותיהן, בברכה ובאמרה – הכל לפי מצב האיש וערכו בחברה. מזמן לזמן מתחלפים ביניהם הפקידים הצעירים למען יוכלו למלא עוד חוב חשוב – לצאת ברקודים באולם הגדול עם בנות החן של שרי-העיר או של האצילים הידועים.

בין אלה הפקידים הממלאים את פקודות הגבירות בביתן המיוחס הזה, עמד על יד אשת שר הפלך פקיד אחד לבוש בבגדי-שרד של פקידי בתי המשפט ובדש מעילו תלוי אות הכבוד של “אננה הקדושה”. זה היה איש כבן שלשים, קומתו גבוהה מעט יותר מבינונית, שערותיו הערמוניות מכסות את ראשו ויורדות מעט גם על מצחו הרחב; שרטוטי פניו עדינים ויפים; עיניו כחולות ומזהירות; צחוק חן מרחף על שפתיו בהמצאו לשרת את הגבירה לפי פקודתה, גם אשר שר הפלך ואשת ראש האצילים מתיחסות אליו בנמוס של כבוד יותר מאשר לפקידים האחרים.

– ניקולי אנדרייביץ! – פנתה אליו אשת שר הפלך. – מתיראה אני שמא יאחר אדוני את הרקודים, וכל העלמות היפות תפלנה בידי האחרים.

– אני בטוחה, – אמרה אשת ראש האצילים גם היא חלקה – אני בטוחה, כי לניקולי אנדרייביץ תמצאנה העלמות הכי חשובות שבמשפחות האצילים, - ותצחק להלצתה המשתמעת לתרי אנפין.

האיש הצעיר חפץ להגיד דבר, אבל באותו רגע נכנס איש אחד אל הביתן, והשיחה נפסקה.

הגבירות מהרו לברך את הבא בנעימה יפה.

– שלום, אלכסנדר וַסילייביץ, – אמרו בבת אחת שתי הגבירות. הוא לקח את יד אשת שר הפלך ונשקה, ואחרי כן נשק את יד אשר שר האצילים המושטה לו.

– מתי הואיל לבא אלינו?

– רק לפני ימים אחדים… בקרתי את אחוזתי ובאתי הנה… האם אפשר הדבר שאני לא אבקר את הנשף הזה? – הוסיף בצחוק.

זה היה קַלַבוחוב, אחד העשירים המפורסמים במדינה, צעיר כבן שלושים וחמש, איש שגופו בריא ומסורבל, קומתו ממוצעה, עיניו אפורות ומתנוצצות; זקנו מגולח ועל שפמו הקטן נראה צחוק קל; קולו קול טֵינוֹרי חזק; לבוש בגדים שחורים, לפי מנהג האנגלים, בסמוֹקינג.

– אנו נכבד אותך, אלכסנדר ואסילייביץ, בכוס יין.

– מאושר אהיה לקבל מידי גברתי את כוס היין, – אמר בצחוק קל.

אשר שר הפלך הושיטה לו גביע מלא יין שמפניה. קלאבוחוב שתה והוסיף לפטפט עם הגברות. הגיח את שאר היין אל פיו ויפנה אל אשת ראש האצילים.

– אתכבד-נא לבקש את גברתי שתואיל גם כבודה לתת לי כוס יין.

– בעונג רב, – ענתה, וכרגע נמצא בידו עוד גביע מלא. עמדו ודברו על אי-אלה חדשות שאין להן ערך וענין.

– רואה אני, כי אדוני אינו מכיר את הפקיד העומד עכשיו לשרתנו, – אמרה אשת שר הפלך. – בבקשה להודע ולהיות ידידים… שניכם חביבים עלינו, – הוסיפה בצחוק ניעם.

היא פנתה אל שני הצעירים ואמרה.

– בבקשה… ניקולאי אנדרייביץ טְרַכְטֶנְבֶּרג, הפרוקורור של בית-המשפט… אלכסנדר ואסילייביץ קלאבוחוב, הטוב והחביב.

נתנו את ידיהם איש לרעהו. קלאבוחוב שתה גם את הכוס השניה.

– גברותי הנכבדות… ידעתן את המשל… “אלהים את השִׁלוּש אוהב”. מזגו לי כוס שלישית ואשתה לחיי ידידנו הנכבד ניקולאי אנדרייביץ.

מלאו את בקשתו, והוא מהר לשתות גם את הכוס השלישית ויאמר:

– הלא תסלחנה לי, גברותי הנכבדות, – יש לי עוד עבודה רבה בביתנים האחרים. – הגברות צחקו להלצתו.

קלאבוחוב הוציא שלשה שטרות בן מאה רובל כל אחד, הניח אותם לפני הגברות.

– תודה, אלכסנדר ואסילייביץ… תכנס אלינו…

הוא פנה ללכת. טראכטנברג אמר אליו:

– נלך יחד… גם אני קבלתי רשות מהגברות ללכת ולמלא חובות אחרים.

יצאו מהביתן הזה ונגשו אל אהל קטן, שבו נמצא שלחן ועליו פזורים פירות, קופסאות שוקולד וסוכריות. ממול האהל הזה בעבר השני של הטרקלין נמצא כעין ביתן וכלי מקושט בתמרים שתולים בעציצים, בענפי-עצי-אשוח ובפרחים; באמצע הביתן עמד שלחן ועליו פזורים פרחים קטופים הנועדים למכירה. באהל ובביתן הקטן עמדו צעירות, סטודנטיות ותלמידות גימנסיה, ומכרו את “סחורתן”. ובמקומות אלה שהעלמות היפהפיות מצביעות על סַחרנוּתן, נאספים אורחים, זקנים וצעירים, ואינם זזים משם עד שקבלו מיד ה“משרתת” הנעימה סוכריה או פרח ושלמו במיטב כספם וחלקו די מחמאות באזני כל העלמות, הבאות הנה לנוח מעט מעיפותן ברקודים וגם לעמוד אצל שלחנות-המכירה בחלופין עם חברותיהן, הממהרות ללכת אל האולם הגדול לקחת חלק ברקודים.

אל קלאבוחוב, ביצאו מן הביתן הגדול, נספחו אחדים ממיודעיו. שלוב זרוע עם טראכטנברג נגש את האהל.

– תנו כבוד לעלמות הנחמדות ה“מוכרות”, – קרא בקולו קול טינורי.

פנה לעלמה שעמדה ברגע זה אצל שלחן-המכירה, ואמר:

– ברוכה, מריה אוסיפובנה… האם הואילה למכור רב סחורותיה? אנא בל תשכחי, כי גם בשבילי צריך להשאיר את הטוב שבשוקולד הנמצא בחנותך.

לקח שתי קופסאות, שבחרה בהן ה“מוכרת”, הניח על השלחן שני שטרות עשרים וחמשה רובל כל אחד וחלק לכל הסובבים אותו, לצעירות ולצעירים.

– תזהר-נא הגברת, – אמר בצחוק – מהאנשים המלוים אותי: הם יקחו את הסחורה מבלי שלם אף פרוטה.

– בהקפה אין אנו מוכרות, – ענתה גם העלמה בצחוק.

טראכטנברג עזב את המקום בשעה שקלאבוחוב פטפט עם קבוצת האנשים ההולכים אתו ונגש אל הביתן הקטן, מקום מכירת-הפרחים, עמד שם ודבר עם העלמה העסוקה במכירת-פרחים. אחרי רגעים אחדים נגש גם קלאבוחוב אל הביתן.

– שלום לגברת סופיה מיכאילובנה… פרחיה אינם נופלים ביפים מיפים של כל… העלמות הנמצאות באולמים אלה…

– ולכן אני אכין כרגע זר-פרחים מצוין שאדוני ימסור לעלמה שיבחר בה בערב זה.

– ואני מוסר לה קפסה שוקולד שחברתה העידה עליו שהוא השוקולד המובחר בעולם.

היא בחרה זר-פרחים, הוסיפה עוד אחדים, תקנה אותם שיראו בכל שלל צבעיהם היפים ומסרתם לקלאבוחוב. הלה הוציא שטרות אחדים והניח על השלחן.

– אתכבד לשלם רק המעט משכר טרחתה וכשרונה, – אמר קצת בחלקות, ויקח את זר-הפרחים וישאהו אל העבר השני אל שלחן הפירות.

– מריה אוסיפובנה! בבקשה… תואיל-נא לקחת את זר-הפרחים לאות הערצה בעד טרחתה המרובה לטובת כל הסטודנטים והסטודנטיות.

היא לקחה מידו במבוכה רבה את הפרחים והתאדמה.

– תודה, תודה, – גמגמה.

קלאבוחוב גחן אל השלחן, כפף את ראשו ולחש:

– הרשיני לבא אל מעון הוריך… רצוני להתודע אליהם בקרֵבות.

פניה היפים האירו משמחה. היא לא ענתה אלא רק הניעה בראשה לאות הסכמה.

ברגע זה נגש אל השלחן איש כבן חמשים וחמש; תואר פניו רענן אף-כי בשערות ראשו ובזקנו המחודד נראו נצני-שיבה. שמו – מיכאל אברמוביץ ברשדסקי. הוא נגש אל קלאבוחוב ואל טראכטנברג, שגם כן נגש אל האהל.

הוא הושיט את ידו לטראכטנברג ולקלאבוחוב ודרש בשלומם.

– מתי הואיל לבוא אל עירנו, אלכסנדר ואסילייביץ?

– רק לפני ימים אחדים, מיכאל אברמוביץ… בכונה כדי להיות בנשף הזה.

– מנהג הגון הוא מצדו של אדוני…

– אולי כבר גמרתם את החשבונות בכל הביתנים – אמר בהראותו על הביתן הגדול ועל האהל.

– הכל עשיתי כנהוג…

– אולי נלך אל אולמי המזנון?

– אני מוכן… מצדי אין מניעה – אמר בפנותו אל טראכטנברג. הוא נתן את הסכמתו וילכו יחדיו.

קלאבוחוב פנה אל טראכטנברג.

– סליחה, ניקולאי אנדרייביץ… אדוני ישב בפטרבורג?

– כן… אני פטרבורגאי… מילדותי…

– והרופא המפורסם, הגנרל טראכטנברג – הוא קרוב לאדוני?

– זה דודי… אחי אבי המנוח…

– יש לי הכבוד להכיר את דודו… חבר הוא למועצה של חברתנו, חברת הנפט… יש לו מניות של החברה הזאת…. הוא מתעניין בעסקנו…

– אפשר… אין לי שום מושג מעסקי דודי… אף כי אמנם גודלתי וחונכתי בביתו…

שלשתם עברו לאחד האולמים, נפגשו עם מכרים רבים, יצאו כדי חובת שיחה קלה וישבו סביב אחד השלחנות. המלצר מהר לגשת אליהם לקבל את פקודתם של האורחים.

בצעדים מדודים, הולך קוממיות, ראשו מורם ועיניו כאילו זועפות נגש אל שלחנם עוד איש אחד. קלאבוחוב מהר וקם ממקומו.

– שלום לכבוד יוסף דוידוביץ – אמר אל האיש– בבקשה לסור אלינו ולשבת במסבתנו…

האיש הזה הוא יוסף בֶּרְגְסוֹן, אחד הרופאים הידועים בעיר. הוא ברך את כל המסובים וישב אתם.

– ומה נשמע בנוגע לציד? – שאל הרופא את קלאבוחוב.

– ביום השלישי אחרי ראש-השנה נתאסף אל ביתי באחוזתי… המשרתים ומנהל האחוזה כבר מכינים הכל לציד… אני הזמנתי את חברינו הצידים הותיקים.

– טוב מאד – אמר ברגסון שהיה להוט אחרי ציד עופות.

– אתכבד לבקש את אדוני, ניקולאי אנדרייביץ, להשתתף בחברתנו.

– תודה… ברצון אסע לאחוזתו של אדוני…

הוא קם ממקומו.

– אני צריך ללכת… סופיה מיכאילובנה הסכימה בטובה לצאת אתי בריקודים אחרי שתפטר מ “משרתה” כמוכרת פרחים… ובכלל לא נכון הדבר שהתרחקנו מהגברות הצעירות – הוסיף בשחוק.

– אני מבכר את הציד על המחול – אמר קלאבוחוב.

ישבו ושוחחו על אודות פרטי הציד, על הכלבים, על השומרים הסובבים את החיות במקום הציד. דברו ביניהם קלאבוחוב וברגסון ועוד שנים מחבריהם. אבל מיכאל אברמוביץ ברשדסקי ישב מבלי השתתף בשיחה הזאת.

פרק ב'

בית מיכאל ברשדסקי

מעונו של מיכאל בֶּרְשַדְסְקִי היה משמש בבחינת מה בית ועד להמשכילים שבעיר זרען בכלל ול “הליברלים” בפרט. ברשדסקי, יליד אוקראינה כמו שהיה בעצמו מעיד עליו, גמר את הפקולטה היורידית באוניברסיטה שבקיוב, אבל לא עבד במקצע זה, אלא התמסר להפרחתה של התעשיה. הוא בא לפני כעשרים-עשרים וחמש שנה אל העיר הצפונית הזאת, בנה לו מַנסֹרת גדולה שהיה משכלל אותה מתקופה לתקופה במכונות חדישות ומשוכללות. ברפסודות ובספינות היו מביאים אל מקום המנסרת עצים לא מעובדים מן היערות, יערות-עד, שהיו בפלך הזה ובפלכים הסמוכים. פה היו העצים מתיבלים, מעובדים לקרשים, לקורות, לעמודים, נתנים אחרי-כן לחדרי-היבוש ונשלחים להערים השונות בשביל צרכי בנין ורהיטים. מפעלו הלך וגדל במשך הזמן והיה מביא לו רוחים חשובים.

מיכאל ברשדסקי קנה לו שם טוב בחריצותו, בישרתו בעניני מסחר, בהשכלתו ובאפיו הנוח. הוא היה מכובד בין השרים והפקידים שבעיר; הסוחרים, בעלי-היערות ואפילו הפועלים ועם הארץ היו מתיחסים אליו באֵמון רב. הוא היה אחד מראשי המיסדים של הקהלה היהודית שבעיר הזאת, שאושרה, הודות להשתדלותו בחוגי שרי השלטונות, לפי חוקי המדינה. הוא השתדל לבנות בית-כנסת, בנין מפאר לפי התכנית של אחד האדריכלים הידועים; הוא היה עֵר לתת נדבות ביד רחבה לא רק לצרכי העדה הקטנה אלא בפרט לצרכי המוסדות הצבוריים והלאומיים של היהודים בעיר הבירה; הוא היה חבר במוסדות-צדקה של הנכרים בעירו. וגם אשתו יֶיבגניה בוריסובנה היתה מכובדה בחוגים השונים של תושבי העיר. בנעוריה גמרה את למודי הגמנסיה, שמעה לקח גם ב “שעורים הגבוהים לנשים” בקיוב, הצטינה בידיעות פדגוגיות. היא היתה מקרבת את בני הנעורים המתלמדים; היתה משתתפת במפעלים לטובת הילדים הפעוטים העזובים או היתומים של עם-הארץ בעיר הזאת; היתה מזמינה את המתלמדים, הזקוקים להבראה אחרי חדשי-עמל בלימודים, אל מעון הקיץ של משפחתה, אשר על חוף הנהר אצל היער הגדול, במקום גבה ומבריא; וכאשר גדלו “ילדיה”, בתה סופיה ובנה גריגורי, היו רבים מחבריהם אורחים קבועים בביתה בימי-פגרא.

הילדים קבלו חנוך רגיל בגמנסיות, קראו הרבה בספרות הרוסית ידעו היטב גם צרפתית ואשכנזית, כי מורות מיוחדות ללשונות אלה היו לילדים. וגם מורה עברי, המורה היחידי שבעיר הזאת, היה בא אל ביתם ונותן שעורים בעברית, בתנ"ך ובתולדות ישראל. אבל יותר משלמדו מפי המורה הזה ושעוריו קלטו להם, גם סופיה וגם גריגורי, דעת השפה העברית ומחקר בחיי היהודים בתקופות השונות ובתקופה הזאת, כשהיו לומדים בבתי-המדרש בעיר הבירה וכשהשתתפו כחברים תמידיים באגודת בני-הנעורים היהודים שבעיר הזאת.

מיכאל וייבגניה ברשדסקי היו אנשים חפשים בדעותיהם בנוגע לדת, אבל את המנהגים המקובלים בימי החגים היו מקַימים. בחג הפסח היה המנהג קבוע בכל שנה להכין את ה“סדר” ברב פאר, והיו מוזמנים הרבה אורחים אל “הסדר”: הרופא ברגסון ואשתו ובנותיהם, שני רופאי שנים עם משפחותיהם, בעל בית-מרקחת, צעירים אחדים, חברי בתם ובנם אפילו גם מהנוצירם. כלם התענינו בקריאת ה“הגדה”. מיכאל ברשדסקי היה נוהג לקדש על היין, לקרא את ההגדה ולבאר למסובים את תכנה ולתַבל בדבריו גם ספורים מדברי ימי ישראל ובפרט להדגיש את חשיבותו של החג הזה, חג החרות, ולהראות, כי רק היהודים נוהגים זה אלפי שנים לחג את חג חרותם. ואולי היו כל המסובים מרוצים מן המאכלים הטעימים יותר מספורי-ההגדה, אותם המאכלים הנהוגים אצל היהודים, שהיו ידועים לכל באי בית ברשדסקי בטיבם ושסוד הכנתם בא לגברת הבית בירושה מאמה, כשהיא התארחה בבית בתה שנים אחדות לפני מותה.

אבל את ימי חגי-הנוצרים היו חוגגים בביתם בעריכת נשפים ואספות אורחים קרואים. וכשהיו הבן והבת ילדים קטנים היו מעמידים בנשף “חג הלידה” אָשוח מקושט בצעצועים, בנרות, בפרחים ובסוכריות; אבל אחרי שבגרו הילדים נעלם האילן ונשאר הנשף – לרקודים, לשיחות ולמשחק בקלפים ולאכילה ולשתיה.

וגם בערב הזה התאספו במעונו של ברשדסקי אורחים, מיודעיהם וידידיהם. הפעם חכו לבוא אורח חדש שהבטיח לבוא את הנשף הזה: זהו הפרוקורור ניקולאי אנדרייביץ טראכטנברג, שעוד לא חדלו לדבר עליו בחוגי המשכילים והפקידים; עדיין צעיר לימים היה וכבר הגיע למשרה גבוהה וחשובה; בביתו של שר הפלך הוא כבן-בית; בכל בתי השרים מקבלים אותו בכבוד רב; היו רמזים מעיר המלוכה על חשיבותו ויחוסו של הפקיד הזה, כי דודתו ואשת המיניסטר למשפטים אחיות הן, ומוצאן מבית בַּרון ידוע, בעל אחוזות בפלך קורלנד. נודע הדבר, כי גם בין הסופרים חלקו: הוא כתב דרמה והוצגה בטרקלין של שר גדול מהשרים היושבים ראשונה בממשלה; ואחרי-כן גם בתיאטרון. בעתון המוקדש למשפטים באו ממנו מאמרים חשובים בחקירות הדינים והשתלשלותם.

באולם הגדול והמרווח התאספו הצעירים והצעירות; צהלה שררה בכל האולם; צחוק עליז, צחוק-נעורים, נשמע מכל פנות החדר הזה.

בחדר-העבודה נתאספו חשובי-המוזמנים. זה היה חדר גדול; בשני קירותיו עמדו ארונות ואצטבעות מלאים ספרים בלשונות שונות; שלחן הכתיבה עומד באמצע וכסאות רכים מכוסים עור עומדים לפניו; על הקירות האחרים תלויות תמונות של האמנים-הציָרים המפורסמים; דרגש, שני דָלְפַקים וכסאות אחדים מלאו את רהיטי החדר.

בחדר הסמוך, המשמש לחדר אורחים, היו ערוכים שלחנות למשחק בקלפים וסביב שלחן אחד ישבו ארבעה אנשים שקועים במשחק זה.

בחדר העבודה ישב מיכאל ברשדסקי ואצלו האחים גוֹלְצֵייב, אחד רופא מומחה ואחד עורך דין מפורסם, שניהם ילידי עיר זרען; הוריהם וקרוביהם – סוחרים ידועים ולהם המחסנים הגדולים ברחוב הראשי. אצל שלחן-הכתיבה בכורסא רחבה עם מושב רך ישב הרופא ברגסון ולצדו עוד שנים שלשה אנשי-האינטליגנציה של העיר. דברו והתוכחו בענין הבחירות לבית הנבחרים שתהיינה בזמן קרוב אחרי פזור הצירים בדבר המלך.

– שמעתי– אמר אחד המסובים – כי מעמידים את אלכסנדר ואסילייביץ קלאבוחוב למועמד בעירנו… כנראה הופיע בעירנו למען ענין הבחירות… הוא עושה תעמולה בין מכריו לטובתו… ומה מקומו? מה נטיתו הפוליטית?

– קלאבוחוב, – אמר גולצייב הרופא – הוא אמנם מהמתקדמים, אבל הוא נמצא בין האוקטובריסטים מימין ובין הדמוקרטים משמאל; הוא מתיחס אל מפלגה פרוגרסיבית כביכול שבראשה עומד האלוף גַנֵצקי.

– חשוב שקלאבוחוב יהיה ציר בבית הנבחרים יען שהוא בקי במצב התעשיה במדינה, בשאלות התפתחותה ובדרישותיה – אמר פטר גולצייב, העורך-דין.

– קבוצה גדולה של התושבים – אמר איואן גולצייב, הרופא – עושים תעמולה לבחר בציר את בֶנדיקטוב, יושב-ראש של משרד הארצי-המחוזי.

– כן… הוא אחד-החברים הותיקים של המפלגה הדמוקרטית, אמר האיש היושב בצדו של ברגסון.

– ויש הרבה המצדדים בבחירתו של איש יותר שמאלי מבנדיקטוב – אמר ברגסון.

– מהסוציאליסטים? – שאל פטר גולצייב.

– כשיבחר לציר וימצא בארמון-בית-הנבחרים, יגיד ויכריז על שייכותו למפלגה זו או אחרת, – אמר ברגסון בקול זועף.

– ומה דעתך, מיכאל אברמוביץ? – שאל איון גולצייב בפנותו של ברשדסקי, שהקשיב בהתענינות לוכוחים האלה מבלי להביע את דעתו.

– אני חושב, כי בנדיקטוב יותר רצוי מקלאבוחוב אף על פי שאני מכבד מאד את האיש הצעיר הזה מפני רב דעתו את התעשיה במדינה וכָרחיה.

– ואיך יתיחסו היהודים היושבים אתנו בעירנו?– שאל פטר גולצייב. – הרי לאדוני יש השפעה על כל העדה הזאת.

– ברשדסקי שתק רגעים אחדים.

– אני בטוח, כי אנו כלנו, מלבד אולי אחדים יוצאים מן הכלל, יצביעו בעד בנדיקטוב.

– מדוע דוקא הוא? הרי יותר קרוב ליהודים קלאבוחוב באשר הוא סוחר בעל עסקים גדולים ויעמוד בבית-הנבחרים להגן על דרישותיהם של הסוחרים.

– אבל יקירי, העיקר הוא: מי יעמד להגן על זכויותינו, על הזכויות האזרחיות של היהודים בארץ מולדתנו. אנו רואים כי רק על המפלגה בדמוקרטית יש לסמך שהיא תגן על דרישותינו יען היא מתנגדת בכלל לכל החוקים המגבילים את זכויותיהם של אוכלסי המדינה, ואמנם אויבים המה היהודים בארצות פזוריהם לכל ריאקציה, לדכוי החפש במדינה, ותמיד עומדים הם לימינה של הדמוקרטיה האמתית, המשוה קטן וגדול.

– מסופקני אם יש לסמוך אפילו על המפלגה הזאת, אמר ברגסון בקול רוגז.

– אלא מאי? – שאלהו ברשדסקי.

– עד ששורר המשטר המקובל לא תבוא תשועה לא למדינה כולה בכלל ולא ליהודים בפרט, – ענה ברגסון.

הוכוח נפסק מפני שהשאון שהוקם באולם הגדול סמֵן, כי נכנסו אורחים חדשים. ברשדסקי קם ללכת לקראת אורחיו.

באולם נמצאו קלאבוחוב, טראכטנברג והשר הראשי של המשטרה איש כבן חמשים, מן האצילים היחסנים-הירודים, האורחים עמדו מסובבים בעגול של הצעירות והצעירים; אצלם עמדו גם בעלת-הבית והגברות ברגסון. מן העגול הזה נשמעו קולות בלולים בצחוק ובפטפוטי-הלצות. נגשו אליהם גם בעל-הבית והאחים גולצייב ואז נחצה העגול: אחדים נתבקשו אל אולם המזנון לשתות תה ואחדים שבו אל חדר-העבודה של בעל-הבית.

טראכטנברג נשאר באולם הגדול, נטה הצדה ושוחֵח עם סופיה בת מיכאל ברשדסקי. הוא היה לבוש בערב זה לא בבגדי-השרד של פקידי בתי-הדין כי אם בבגדים רגילים אזרחיים, והבגדים האלה כאלו הוסיפו לו לוית-חן לקומתו הזקופה ולפניו העדינים: עיניו היו מזהירות בדברו עם סופיה, אבל היא, המסתכלת בו, ראתה כעין ניצוץ של עצב נסתר יוצא מעיניו ומשתפך על פניו. דברו ביניהם על הסופים שנתפרסמו בזמן הזה ועל הנטיות המודרניות בספרות; סופיה שאלה, אם נכונה השמועה שגם הוא מחבר דראמה. הוא ענה באִמרה צנועה ובענוה, שהוא רק מחפש לו דרכים בעבודה ספרותית שנסיונו הראשון אמנם נתקבל ברצון בחוגי-המבקרים, אבל הרי להקדיש את זמנו לעבודה זו אין לו אפשרות מפני העבודה המרובה המוטלה עליו בבית-המשפט. שאל אותה על עבודתה באוניברסיטה של הנשים במחלקה הרפואית; היא הסבירה לו, כי העיון במדע לוקח את לבה ולא העבודה המעשית לעתיד כרופאה. על שאלתו ענתה לו, כי מתענינת בהרבה שאלות שאינן שייכות למקצוע שבחרה בו…

– מה הן השאלות? אולי יכולה הגברת להסביר לי?

– אולי אסביר בפעם אחרת… הן שאלות.. לאומיות, שאין אדוני מוכשר לחקר בהן, – הוסיפה בצחוק קל.

ברגע זה נשמע קול קלאבוחוב.

– גברותי ואדוני! נבקש כולנו את מריה אוסיפובנה לזמר!..

– כולם הביעו את רצונם.

– אם כן אני מציע לשלח משלחת לבוא לפניה ולהרצות לה את בקשתנו.

מריה ברגסון שעמדה כל הזמן יחד עם קבוצת חברותיה וחבריה העמידה פנים של תמיה, הניעה בכתפותיה והפליטה מלים של אי-רצון.

אבל קלאבוחוב סדר כהרף עין את המשלחת: נגש את בעלת-הבית, בקש את הגברת ברגסון ללכת אתו, אחז בזרועו של טראכטנברג בעברו במקום שעמד שם עם סופיה, – וארבעתם הכריזו עליהם שהם המשלחת הבאה בשם כל האורחים, הזקנים והצעירים, לבקש את מריה אוסיפובנה לזמר, מה שתואיל לבחר מן השירים.

מריה אוסיפובנה למדה את הזמרה בקונסרבטוריום שבפטרבורג וכבר יצא לה שם כאחת הזַמָרות, העתידות להיות לתהלה במתת-הכשרון המצוין אשר לה.

היא סרבה להשמע להפצרתם, אבל כשהפצירו בה גם חבריה וחברותיה נענתה לבקשתם בתנאי שאיואן פטרוביץ שֶלוסר יסכים לשבת אל הפסנתר. שלוסר היה מוסיקאי בעל כשרונות חשובים ומפורסם בעיר זרען והתפרנס בכבוד משעוריו. כמעט כל הצעירות שהתחנכו במוסיקה היו תלמידותיו. הוא שגלה את הכשרון המצוין למוסיקה של תלמידתו ברגסון והוא שיעץ להוריה לשלחה, אחרי שגמרה את הגמנסיה, לפטרבורג לקונסרבטוריום הידוע. הוא היה עכשיו בין האורחים המכובדים בביתו של ברשדסקי.

שלוסר לא סרב ומהר לגשת אל הפסנתר ומריה ברגסון אחריו. הם התלחשו רגע; מצאו את התוים הדרושים; מריה ברגסון הודיעה שתזמר את הזמר של דרגומישסקי.

צלילי קולה היפה נשמעו בכל חלל האולם הגדול. גם מן החדרים הסמוכים יצאו האורחים לשמע את זמרתה הנעלה.

נפרדנו בלי אֹמר וַאֲנחה

ואף כעסי לא הבעתי לך…

נפרדנו לנצח… אבל לו יכלתי –

שוב להפגש אתך!..

אהה! לא יכלתי רק להפגש…

בלי דמעות, בלי תחנונים נכנעתי לגורלי…

לא אדע: בעשותך לי רעה גדולה –

האהבתני באמת?.. אבל לו יכלתי

שוב להפגש אתך!

אהה! לא יכלתי להפגש…

הנגינה היפה וצלילי קולה העמוקים עשו רושם אדיר על כל השומעים והרעישו את הלבבות. עבר רגע של דממה עמוקה, ואחרי-כן התפרץ רעש של מחיאות-כפים.

הזמרת עזבה את מקומה, ושלוסר קם ממושבו.

– הידד! הידד! – הוסיפו לקרא כל הנאספים באולם ובחדרים הסמוכים, קלאבוחוב נגש אליה ויאמר בלחש עצור.

– מריה אוסיפובנה! למעני הלא תזמרי עוד זמר…

היא הביטה עליו וכאילו קרני-זהר נשפכו מעיניה והאירו את פניו. היא פקפקה רגע. לא ענתה דבר ונגשה אל שלוסר. לחשה לו דבר. הוא בחר מתוך חבילות התוים את אשר בקש, ישב על מקומו לפני הפסנתר וקרא:

– מריה אוסיפובנה תזמר קטע מהאופירה “רומיאו ודג’ליטה”.

– קולה העז הרעיד את אויר האולם והכה גלי-צלילים חודרים אל הנפש.

התאהביני?

כי קדוש לי המענה יהיה.

אך אל נא תשבע

כי פֶבוס בקרניו רַחַש-לב האיר לא פעם

והוא בשבועות-אוהבים, יצחק.

הו, רומיאו!

אמר מלה אחת אהבה!

ואאמין… ודבקה נפשי בך, הו אדוני!

כאשר דבקה בי נפשך…1


אם כולם נהנו הנאה רבה מהזמרה הנפלאה, נרעש לב קלאבוחוב מאד… הוא כאילו שמע הד לבו הנפעם, כעין הד תשובה לשאלתו אשר ההין עוד לשַאֲלָהּ… חור ומרעיד עמד רגעים אחרים על מקומו ואפילו לא יכל להוציא מפיו את הקריאה: הידד! שקראו בסאון כל האורחים.

היא שמה את ידה בזרוע שלוסר ויחד עברו את האולם לארכו.

– תודה לך, רבי, – אמרה, – הלא ממך לי כל התהלה…

– מה אני?… – אמר בהתול וגם ברצון רב. – קולך מצויין מאד… עתידך כזמרת מזהיר.. היי בטוחה, יען כי פי המדבר אליך את הדברים האלה…

הוא החשה רגע והוסיף:

– אבל, מריה אוסיפובנה, שמעי נא לעצתי.. אל תבלי את גדל כשרונך בסלוֹנים של העשירים והמיצינטים… על הבימה הגדולה של האופירה מקומך.

היא לחצה את יד-הזקן בחבה. נגש אליכם קלאבוחוב. הושיט אליה ידו.

– הרעשתיני ורוממתיני לעולם-פלא, – אמר ברגש.

– אמרי את מלה אחת… ואאמין… כי דבקה נפשי בך… אמר בלחש בחזרו על השיר שנשמע מפיה.

היא לקחה את זרועו מבלי ענות על דבריו ונטתה אותו אל המקום ששם עמדה קבוצת הצעירים והצעירות.

– גברותי ואדוני! – קראה סופיה מיכאילובנה, – רקודים… נתחיל ברקודים…

רמזה לאיש אחד, זקן, לבוש בגדים שחורים שהתישנו, שעמד יחידי בפנת-האולם: הוא האיש המוזמן בשכר לנגן על הפסנתר כל הערב.

– ואלס!– הוסיפה כשהאיש נגש אל הפסנתר.

כרגע נשמעו צלצולי הואלס היפים של שטראוס. טראכטנברג נגש אל סופיה מיכאלובנה.

אתכבד לבקש את גברתי…

היא הניחה את כפה על כתפו ויצאה להסתובב באולם במחול הואלס ואחריהם זוגות זוגות של צעירים וצעירות וגם “הזקנים” שמצאו את בת זוגם ויצעדו אחרי הצעירים במחול.

פרק ג'

בארמונו של קלאבוחוב

קלאבוחוב הזמין אל אחוזתו ליום-הציד לא רק את הצידים הותיקים, המסורים בכל נפשם לציד-החיות ביערות הגדולים אשר בפלך הזה, כי אם גם רבים ממכריו הסטוּדנטים והסטודנטיות שבאו לימי החפשה.

בבקר השכם כשרק האיר השחר נאספו כל המוזמנים אל תחנת מסלת-הברזל ומלאו שני קרונות של הרכבת. הצידים עם רוביהם וכלביהם ותרמיליהם התקבצו בקרון אחד, וכל בני-הנעורים נדחקו ונכנסו אל הקרון השני ומשם נשמעו קולות צהלה ורנה, צחוק ותרועה.

היה יום בהיר, מתאים ליום חג זה. השמש יצאה והאירה את כל הסביבה המכוסה שלג ואת העצים העומדים קפואים עטופי-כפור. גם הקֹר לא היה גדול. כולם פשטו את בגדי-החורף, כי חֹם עמד בקרון. קבוצות-קבוצות עמדו ודברו ופטפטו מתוך שחוק, לעג, הלצות ובדיחות שונות. גם בקרון הראשון, ששם ישבו הצידים ודנו בכבד-ראשׁ על המאורעות המתהוים ומתפתחים במדינה, על הפוליטיקה של הממשלה וגם על המקרים שהיו בשעת הציד בהוספת גוזמות כמנהגם של צידים מומחים. בספורים אלה הפליא את שומעיו בפרט שר-המשטרה, איש ציד מנעוריו, שהיה בקי במנהגי הציד יותר משהיה בקי בחוקי המשטרה והליכותיה.

טראכטנברג, שהעיד על עצמו כי השתתף לעתים רחוקות בסביבות עיר המלוכה רק בציד-עופות, – עבר מן הקרון הראשון אל הקרון של הצעירים, התערב בשיחותיהם של בני-הנעורים, התלוצץ אתם, בדח אוֹתם בספורי מעשיות מבודחים. מהרה נמצא במרכז העגול שסבבוהו הצעירים והצעירות ששכחו, שלפניהם אחד הפקידים של בית המשפט, אשר ממנו יחתו רבים כמוהם.

חלפו שעתים מבלי שהרגישו את מעוף הזמן, – והרכבת עמדה לפני תחנה קטנה אחת שמשם צריך היה לנסע אל אחוזתו של קלאבוחוב. אצל התחנה עמדו מוכנות עגלות-חרף רתומות לשלושה-שלושה סוסים וכל המוזמנים ישבו בעגלות בקריאת צהלה – ויסעו.

הגיעו לבית הגדול שבאחוזה. מלפנים היתה האחוזה והארמון עם כל הבנינים, בניני המשק, שייכת לאחד-האצילים שיוֹרשיו ירדו מנכסיהם. מלפנים חיו אבות אבותיו של קלאבוחוב, אכרים פשוטים, בכפר של האחוזה הזאת. נהפך הגלגל. האכרים התעשרו, יסדו בית-חרושת לטויה, קנו יערות ונצלו את האילנות וסוף-סוף קנה אחד ממשפחת האכרים את האחוזה עם יערותיה, שדותיה ומרעיה ותקם האחוזה בירושה לאלכסנדר וסילייביץ קלאבוחוב ולשני אחיו, כי שלשתם היו שותפים בבתי-החרושת שלהם ובעסקיהם.

הארמון שנבנה אולי לפני מאה שנה הכיל בשתי קומותיו הרבה אולמים, חדרים, מסדרונים, גזוזטראות, טרקלינים ופרוזדורים. בעלי-האחוזה פארו את הארמון ברהיטים חדשים, נוסף לרהיטים הישנים שהדרת האצילות עדיין שפוכה היתה עליהם. באחד החדרים נמצאו ארונוֹת מלאים ספרים בלשונות שונות של הספרות מהמאות שעברו; ובאחד-האולמים נשארו תלויות תמונותיהם של האצילים הגאים, הקרובים למלכות, שזכרונם חרות על דפי דברי ימי המלוכה המוֹסקבאית וגבוריה. ובחדר העבודה של בעל-הבית הנוכחי, המרוהט לפי דרישות זמננו, תלויות על הקיר תמונותיהם של אבותיו, מלובשים בבגדי כפר כמנהג האכרים.

המשגיח הראשי ועוזריו, שעמדו לפני המבוא הגדול של הארמון וחכו לבואם של אדונם ואורחיו – הביאום אל החדרים, הערוכים לכל אחד ואחד, וגם הודיעו להם, כי מבקשים שבעוד חצי-שעה יתאספו באולם הגדול ששם ערוך השׁלחן לארוחת הבֹקר.

אחרי הארוחה אמר בעל-הבית לאורחיו:

– הצידים יסעו תיכף בעגלות אל מקומות הציד ביער. השׁומרים יסֹבו את חלקות-היער, ששם נמצאות האילות, להרגיזן ולהביאן אל המקומות ששם תפגשנה עם הצידים; אנו נמצא גם ארנבות – והיו גם הן לנו לשלל. ואתם, בני-הנעורים, שאינכם משתתפים בציד, הרשות נתונה לכם לבלות את הזמן כרצונכם; יש טרקלין ובו פסנתר – והיה לכם מקום לרקודים; יש ברכה, יותר נכון אגם גדול, ועל הקרח המנוקה משלג תוכלו להשתעשע כאות נפשכם בנעלי-ברזל המוכנות בשבילכם; יש עגלות-חֹרף ותוכלו לנסֹע נסיעות-טיול בסביבה הגדולה או אל הכפר. אבל בדמדומי-חמה תהיו-נא כולכם על מקומכם פֹה לארוחת-הערב.

נתקבלה הצעתו של בעל-הבית וכולם התפזרו למקומות שונים. כל בני-הנעורים אמנם בילו את כל היום בשעשועיהם והתענגו בריצה, בהליכה ובנסיעה במרחבי-הסביבה; והאויר הקר, הזך והמבריא פעל את פעולתו והשׁפיע בשפע ברכותיו על מצב הרוח העליז והבריא של הצעירים והצעירות, ורק לעת ערב שבו אל חדרי-הארמון הקודרים. הלילה האפיל כששבו גם הצידים והביאו אתם שלל רב. שׁלש אילות וארנבות אחדות. במקרה עלה להם לצוד גם שועל, מקרה יוצא מן הכלל, והדבר הזה הגדיל את נצחונם של הצידים. כולם היו עיפים, אבל הרגישׁו און ועצמה בכל גופם, והשראת רוח טוב עברה עליהם.

הלכו איש-איש לחדרו להתרחץ ולהחליף בגדיו, להתלבש לארוחת-הערב.

המוזמנים הסבו אל השלחן הערוך בטוב טעם באמצע האולם הגדול, גבר ועלמה לפי בחירתם. המלצרים, הלבושים בגדי-לֹבן וסנוֹרים לבנים, הגישו את המאכלים לכל אחד מהמסוּבים ומזגו יין בכוסותיהם לפי רצונם.

– רבותי הנכבדים! – פנה בעל-הבית לאורחיו – דעו לכם שתיכף יביאו לפניכם מאכל, שלא בנקל אפשר למצוא אותו – אִמצאוֹת מבשר אילה שצדוה היום, וטיב טעמו יזכר לכם לאֹרך ימים.

המסובים הביעו את שביעות רצונם ונתנו כבוד לאִמצאוֹת הללו בהאכלן לתאבון. השיחות הנלהבות התגברו ואתם גם השחוק והבדיחות. הצעירים מסרו לצידים בהתלהבות, איך השתעשעו כל היום – טילו, נסעו, החליקו על הקרח, זמרו – רק בחוץ ולא בחדרי-הבית. הצידים ספרו אל המאורעות שארעו היום בשעת הציד, על האילות שהתרחקו מהם, אל האורב שארב להן בפנות היער, על נצחונו של ציד זה או חברו. כולם הביעו בגמר הסעודה את תהלתו של בעל-הבית בעד הסדור המצוין שׁנתן לכלם עֹנג רב.

אחרי הסעודה צוה קלאבּוחוֹב למשרתיו להביא תה, קפה, יין, ליקרים, סיגריוֹת אל האולם השׁני ששם כבר עמדו מוכנים שלחנות קטנים ומסביבם כסאות, כורסאות או שלחנות סמוכים לדרגשים נמוכים, רכים, גמישים שנוח לשבת עליהם במסובין. האולם היה מואר במנורה גדולה מכוסה כפה כחולה וממנה יצא אור כהה מדומדם; בפנות החדר היה האור קלוש, אטום והצללים מרובים ומאפילים.

טראכטנברג, שישב בכורסא סמוך אצל קלאבוחוֹב, דבר אתו על אודות האחוזה והיער והלל את מעשה בעליה המסדרים פה פנה יפה.

– ובשביל זה –הוסיף– מובן כמה חביבה ויקרה האחוזה הזאת לאלכסנדר ואסילייביץ.

– המקום הזה – אמר קלאבוחוב– אמנם חביב לא רק לי אלא גם לאחי… פה ישבו אבות אבותי במשך דורות רבים… בין הביצות והיערות מצאו להם מקלט מפני רדיפות-הדת שסבלו… הרי כל משפחתנו נאמנה לכת ה“ישנה” כמו שקוראים את דתנו בני הדת השלטת… מדור לדור קנו אבות אבותי את היערות הסמוכים, הרויחו, יסדו עסקים – והתעשרו…

– סליחה, אלכסנדר ואסילייביץ – אמר טראכטנברג – האם אדוני יושב תמיד בפטרבוּרג?

– כן שלשה אחים אנחנו.. האחד דמיטרי ואסילייביץ עסוק כל ימיו בבית-החרֹשׁת השייך למשפחתנו, לפירמה “איואן קלאבוחוֹב ובניו”; השני, אחינו הבכור, איואן ואסילייביץ, הוא המפקד הראשי של כל משפחתנו, אנו נשמעים אליו.. הוא המנהל את האמבר שלנו במוֹסקבה.

– רואה אני – אמר טראכטנברג – שאדוני מעורב בין בני-הנעורים… מקרה לא מצוי בין הסוחרים העסקנים הגדולים – הוסיף בצחוק קל.

– נכון הדבר, ניקוֹלאי אנדרייביץ… אבל אני קבלתי חנוך שונה מהחנוך שקבלו אחי כשאבינו חי ונהג את ביתנו לפי רוֹחו והשקפותיו… אני, הצעיר בין אחי, למדתי באוּניברסיטה… ישבתי באנגליה שנתיים… גם כיום אני לרגל עסקינו נוסע מזמן לזמן לאנגליה…

הוא שתה מכוס היין אשר לפניו ופנה אל טראכטנברג.

– מעודי אהבתי את חברת בני-הנעורים המתלמדים… ובפרט עכשיו כשרוב זמננו מוקדש להנהלת עסק חשוב… כשנמצאתי בחברתם כאילו אני מוצץ את לשד הויתם, כאילו אני יונק משפע מרצם, התלהבותם… אפילו שאני רחוק מדעותיהם ומנטיותיהם החברותיות והמדיניות…

– בודאי יש לאדוני מכרים שבמעונם נפגש עם הצעירים…

– כן… היה לי מורה כשהייתי צעיר… עכשיו הוא פרוֹפסור באוּניברסיטה… בביתו מתאספים צעירים, סופרים, מלומדים, משכילים סתם… ולאדימיר וִירִאיֶיב שמו… ידוע לאדוני?

– כן… שמעתי עליו…

– הן אשתו היא בת הרופא יוסף דוידוֹביץ ברגסוֹן.. שם הכרתי גם את מריה אוֹסיפוֹבנה, המפורסמת בכשרונותיה המוסיקליים…

בקבוצה השׁניה עברה השיחה לענינים המדיניים. התוכחו שוב בענין היותר חריף בחדשים אלה – בבחירות הבאות.

פנו לקלאבוֹחוֹב שיביע את דעתו, כאחד המועמדים להבחר כציר.

– אני שייך למעמד של בעלי-החרֹשת, הסוחרים בעלי העסקים הגדולים… או כמו שנקראים עכשיו בשם הבּוּרגנוּת העליונה… אנו שואפים להתרוממותה של התעשיה במדינתנו, העשירה בכל סוגי-החמרים הטבעיים שהם יסודי התוצרת… ואנו דורשׁים את השתתפותנו השׁלמה בשלטונות הממשלה…

– החֹפש האישי והחֹפש המדיני הם תוצאה ממשטר דמוֹקרטי… בלעדו לא נשיג כלום – אמר איואן גולצייב.

התעוררו וכוחים חריפים בין היושבים שלוים ונהנים בחדר הנוח הזה מהמשקאות החריפים שחדרו לעורקי-גופם וזרזו את עצביהם.

וקלאבוחוב מבאר ואומר:

– אנו עומדים מוצקים ומושׁרשים בקרקע ארץ מולדתנו, מן האדמה הפרחנו ואל האדמה אנו קשורים… אין דעתי נוחה מהדמוֹקרטים… זוהי המפלגה של המשכילים… האינטליגנציה העליונה… השדרה של פקידים, מורים, סופרים וכולהין… אין לה שרשים בקרקע המולדת…

הוא קם ממקומו.

– סליחה, אורחי היקרים! תמשׁיכו-נא את שיחתכם או את וכוחיכם… אני אלך לבקר גם את הצעירים.

יצא אל האולם הגדול. אחדים ישבו כנופיות כנופיות ושוחחו ביניהם ואחדים השתעשעו ברקודים. נגש אל מריה אוֹסיפוֹבנה ברגסוֹן.

– אולי תואילי לצאת אתי אל הגן… האויר כל כך טוב ונעים… נטיל שעה קלה.

התלבשו במעילי-פרוה ויצאו אל הגן.

אחוז תעלומי-דממה עמד הגן, ואילנותיו עטופי כפור ושלג עמדו כמכושפים. הירח היה במלואו והאיר את כל הסביבה באורו העגום. הקֹר התגבר… שקט שרר באויר, רק אושה קלה עוברת בין שורות האילנות הגבוהים כאלו הם מתלחשים ביניהם בלחש עמוּם. הדממה השרתה על זוג המטילים רגש התקרבות ואינטימיוּת.

– מריה אוֹסיפוֹבנה! – אמר קלאבוֹחוֹב בקול עצור כמעט בלחש – את יודעת את אהבתי אליך… בפטרבוּרג רמזתי הרבה פעמים… שׁלשֹׁם כשזמרת כאלו נתת לי תשובה להמית רוחי… אני מכפיל את דברי השיר… האמיני-נא, כי דבקה נפשי בך… האוכל להאמין בבטחה כי גם…נפשך דבקה בי?.

היא לקחה את ידו ותלך לאֹרך השביל בין העצים בלי תת מענה.

– אנא, יקירתי, עני לי את תשובתך… אמרי-נא מלה אחת… תני תקוה בלבי…

– אני כולי שלך, אלכסנדר – נשמע קולה, קול לחש.

– ולי תהיי לעולם – ענה כקול הד.

עברו צעדים אחדים.

– אלכסנדר! יש לי פקפוקים, ואני מוכרחה לבאר אותם…

– פקפוקים?

– ככה… אני אוהבת אותך, אבל אני מסורה בנשׁמתי, בנפשי, בכל כביר-רוחי אל האמנות… היא חיי-נשׁמתי… בלעדה החיים בשבילי כאפס… אבל אי-אפשר להסתיר את הכשרון שחנני הטבע בחביון-הארמון… אני צריכה לצאת אל הקהל הגדול… לעלות על הבימה…

– יקירתי!– אמר בהתלהבות וברגש– אני מבטיח שתוכלי להוסיף להשתלם בזמרה… שמך כבר ידוע בחוגי חובבי המוסיקה… מי יכֹל להפריעך בפעולותיך, בשאיפותיך?… תפארת משפחתנו, גאון מולדתנו תהיי…

– דוקא מפני משפחתך אני יראה… היא תהיה לי למכשול… זו המשפחה של המשמרים האדוקים, שומרי הדת הישנה… לפי השגתם הרי התיאטרוֹן בכלל מעשה-שטן הוא – הוסיפה בצחוק קל.

–אל תדאגי… לא יהיה לךְ שום מכשול בדרך האמנות שבחרת בה.

הוסיפו ללכת הלאה בשבילי-הגן. עבים קלים, שקופים ומזהירים טסים ועוברים על-פני השמים, הירח פעם מתקדר ומסתתר לרגעים ופעם שוב מזהיר בבהירותו.

– אם דברת, יקירתי, על הנטיות של משפחתי, אני צריך להקדים ולהגיד לך, כי רק מכשׁול אחד יכֹל לעמוד על דרך אשׁרנו הגדול…

הרימה את ראשה מול פניו והביטה אליו בתמהון ותאמר בקול חרד:

– אנא הגידה לי את כל מה שבלבך… הכל יהיה גלוי לפנינו…

– שייכותך לדת היהודים… תצטרך להכנס אל הדת הישנה לפי מושגי משפחתנו… התנצרותך לפי חוקי דתנו תקרב אותך אל משפחתנו… כולם יאהבו ויחבבו אותך בכל נימי נפשותיהם… כבת תהיי לאמי הזקנה.

המשיכה את הליכתה בדממה ולא ענתה דבר.

– התתני לי רשות לדבר עם הוריך?

נשענה על ידו והתחבקה אליו והוסיפה ללכת אתו שׂלובי-זרוע.

–נשוב הביתה… גדול הקֹר – אמרה.

– עשה, אלכסנדר, כמו שׁאתה מוצא לנכון… דבר עם הורי.

פרק ד

משפחת הרופא ברגסון

הרופא יוסף בּרגסון בא כלפני שמונה-עשרה שנה להשתקע בעיר הזאת, הוא ואשתו רוֹזליה מירוֹנוֹבנה ושתי ילדותיהם הפעוטות. גם ברגסוֹן וגם אשתו היו ילידי עיר בלֶיהוֹם אשר ברוסיה הלבנה; שניהם היו מהמשפחות המיוחסות והאמידות שבעיר ההיא, שרוב תושביה יהודים. אבי הרופא, חיים דוד בּרגסוֹן, היה קבלן בעבודות הממשלתיות; עתים היה מרויח, עתים היה מפסיד, אבל כבודו לא עומם בירידתו ולא הגיע למרום בעליתו וביתו, בית אבנים בשתי קומות – באחת חנויות ובשינה דירות – התנוסס לתפארת העיר ברחוב הראשי. חיים דוד נתן לבנו היחיד את החנוך המקובל בימים אלה בין היהודים; חשב, כי בנו ילך בדרכו וכשיגדל ישתתף עם אביו בכל עסקי-הקבלנות, ולכן השתדל להזמין לבנו מורים שילמדוהו שפת המדינה, חשבון והידיעות הנחוצות לעסקן במסחר ובקבלנות בזמן הזה, שהשתנו בו גם הדרישות והאמצעים בהנהלת עסקים.

אבל בנו לא כן חשב. הוא חלם על למודים בגמנסיה ובאוּניברסיטה. ואמנם הוא נכנס אל המחלקה השביעית של הגימנסיה בעירו, קבל בהצטינות תעודת-בגרות ונתקבל אל הפקוּלטה המדיצינית שבאוּניברסיטה בקיוב. שם התחבר אל הסטוּדנטים הנוטים לדעות קצוניות, התקרב אל האגודות ה“ניהיליסטיוֹת” החשאיות.

בהיותו במחלקה הרביעית התחוללו “פרעות” באוניברסיטאות המדינה. המשטרה עשתה חפושים במעונות הסטודנטים, אסרה את אלה, שהיו רשומים ברשימותיה הנסתרות; יצאה הגזרה על רבים לגרשם מן האוּניברסיטה וביניהם היה גם יוסף בּרגסוֹן. שהושב אל עירו ואל בית אביו; הוא התרגז מאד שבנו התחבר עם “המורדים” ואמו הצטערה, כי היתה מפחדת אולי ישלחו גם את בנה יחידה אל ארץ הקרח הנורא. אבל הרעה עברה וכעבר שנה נתקבל לאוּניברסיטה שבמוֹסקבה הודות להשתדלותם של שרים, מכרי-אביו לפי עסקי-הקבלנות.

המתלמדים היהודים בעיר הזאת התפלגו לקבוצות שונות. התקימו אגודות לאומיות הדוגלות ברעיון של “חבת ציון”; היו קבוצות קטנות שהתחברו עם האגודות המהפכניות, והיו – והם הרוב – מתלמדים שהתרחקו מכל הענינים שאינם שייכים ללמודי-המדעים באוּניברסיטה.

בין האחרונים היה עכשיו גם יוסף ברגסוֹן. הוא החליט לגמור את הפקוּלטה המדיצינית ואחרי-כן ימצא את דרכו הנכונה בחיים. ובזמן ההוא התודע אל העלמה, בת עירו, רוֹזליה מינדלין, ששמעה לקח בקוּרסים של נשים.

אביה היה בעל חנות גדולה של ארג, איש אמיד, למדן, קובע עתים לתורה, עוסק בצרכי-צבור ומכובּד בקהלה. גם אשתו היתה מתעסקת בעסקי-החנות, היתה גם מפורסמת ב “שכלה הבהיר” ובהנהגתה הישרה.

מאיר מינדלין השתדל להשפיע על ילדיו שילכו בדרך התורה והמנהגים המקובלים. ואמנם שני בניו היו לסוחרים ידועים, מעורבים בין היהודים ובין הגויים, ובנעוריהם למדו גם ראשית המדעים הנחוצים מפי מורים מנוסים. בתם הבכירה נכנסה לגימנסיה לבנות, כמו כל בנות “בעלי-הבתים” האמידים. רֵייזֶילה, או כמו שקרוא חבריה וחברותיה – רוֹזַליה, הצטינה ביפיה, בחנה, בהשכלתה ובתמימותה. את אפיה זה ירשה – כנראה– מאביה שלמרות הרגליו כסוחר היה ידוע כאיש תם. אחרי גמרה את הגימנסיה דרשה מהוריה לתת לה רשות לנסע למוֹסקבה לשמע שעורים במדעים בקוּרסים לנשים.

בהיותה בחברת בני-הנעורים ילידי עיר בּליהוֹם התקרב אליה ברגסוֹן, התאהבו והתחתנו אחרי שגמר ברגסון את חּק למודיו. הורי הכלה והורי החתן היו מרוצים מהשׁדוך הזה, נתנו נדוניה לזוג הצעיר כנהוג בין “בעלי-בתים” חשובים.

יוסף ברגסוֹן קבל הזמנה מקהלת עירה בפלך בליהוֹם להיות רופא במקומם ומשכרתו מהקהלה ומהחולים שבסביבה.

בעיר ישב כארבע שנים, נודע כרופא מומחה בכל הסביבה גם בין בעלי-האחוזות. הוא התקרב אל האצילים ואל הפקידים שקבלוהו בחברתם בסבר פנים יפות. היו מזמינים אותו ואת אשתו למעונותיהם של בעלי-האחוזות בימי-חגיהם והיו מתארחים אצלם ימים אחדים. הוא היה משתתף אתם בערכם ציד-חיות או עופות ביערות הגדולים אשר בסביבה והתפאר בהצלחתו בציד.

הישיבה בעיר נדָחה, בחוג מצומצם, נמאסה עליהם והם החליטו לעזב את המקום הזה ולבקש מקום יותר מתאים לנטיותיהם. אז מסרו את שתי הילדות הפעוטות, שנולדו להם בעיירה ההיא, לידי הוריהם הזקנים ונסעו לחוץ לארץ לערים ששם האוּניברסיטאוֹת המפורסמות – להשתלם בידיעות הרפואה. עבד בבתי-החולים, שמע שעורים של פרוֹפסוֹרים, הסתכל לחיים שבמערב אירוֹפה והתודע לאנשים הידועים במדע ובספרות.

אחרי שובם מחוץ לארץ בקשו להם עיר גדולה וילכו לעיר זַרְעָן, המרובה באוכלוסיה, ויבאו וישתקעו שם. ובמשך זמן קצר יצא לו שם כאחד הרופאים המצוינים וירבו הבאים אליו לדרש תרופה למחלותיהם.

פה התרועע עם רבי-השלטון, עם האצילים והשרים ועם הסוחרים; נבחר לחבר המועדון של האצילים ולחבר לאגודת הצידים, שבה השתתפו גם שרי-הפלך וגם בעלי-האחוזות שבסביבה.

הוא היה ידוע ומכובד גם בין המון התושבים ואפילו בין האכרים שׁבכפרי-הסביבה כרופא “מוצלח”.

התקרבותו אל השרים ואצילים לא מנעו ממנו את התאחדותו עם הפקידים העובדים במשרדי-המוסדות הצבוריים, עם המשׁכילים בעלי המקצועות, שרובם היו נוטים לדעות החפשיות וגם למהפכנות, וביניהם היו גם התאגדויות מדיניות חשאיות. הוא היה אמנם בעל-בריתם רק להלכה ולא למעשה, בהסתר גמור.

הילדות גדלו, למדו בגמנסיה, גמרו את למודן ויסעו לפטרבוּרג להשתלם בלמודים. הבכירה, נינה, בחרה בלמודי ההיסטוֹריה, והצעירה, מריה, הקדישה את כשרונותיה לזמרה ולמוּסיקה. היא עלתה על אחותה ביפיה, כי היתה דומה לאמה בקומתה, בעדוּן שרטוטי-פניה, בעיניה הכחולות ושערותיה הערמוניות. היא כאלו נולדה בשביל הבימה, להיות משחקת בתיאטרוֹן. בחנוכן לא קבלו שום ידיעות מתורת ישראל וממנהגי-האומה מלבד שזכרו מעט מן המנהגים שראוּם בבתי אבותיהם הזקנים בזמן שנמצאו אצלם, כשברגסון ואשתו נסעו לחוץ לארץ; מעט מאד ידעו מאשר ראו בביתו של ברשדסקי, או מה ששמעו מפי חברתן הקרובה סוֹפיה בת מיכאל ברשדסקי. הבכירה התאהבה באחד המורים שבאוֹניברסיטה, פרוֹפסוֹר לפילוֹלוּגיה ונשאה לו לאשה בלי חופה וקדושין, יען שׁסרבה להמיר את דתה באפן רשמי. המעשה הזה הכאיב מאד את לבה של רוֹזליה מירוֹנוֹבנה; אמנם תחת השפעתו של בעלה עזבה גם היא את כל מנהגי אבותיה, אבל זיק של יהדות מצא לו מקום בעמקי נפשה. יוסף ברגסון התיחס למעשה בתו בשויון נפש גמור.

– סוף-סוף – היה אומר – כל המשׂכילים שבין היהודים יטָמְעוּ בין הרוּסים… זה חק טבעי שאין להרהר אחריו.

הוא היה מוסיף בשבתו בחברת ידידיו הקרובים:

– הסוֹציאליזם יגבר וישליט את שלטונו במדינתנו כמו גם שישׁלוט בארצות אחרות… והסוֹציאליזם הוא קוֹסמוֹפוֹליטי ביסודו ובעקרו… הוא והאמונה שני הפכים שאינם יכולים לגור בכפיפה אחת; ואם דת איננה, הרי גם מושג שם יהודים איננו… ואנו רואים, כי הדור החדש של היהודים אפילו ב“תחום המושב” שואף לרוּסיפיקציה… רואים אנו, כי הבוּנדיזם התפשט בין החוגים הרחבים יהודי תחום המושב ובגיטוֹ הגדול שבאמריקה הצפונית, והוא שהפיץ ומפיץ את תורת הסוֹציאליזם בין בעלי-המלאכה, בין המשכילים, בין הפועלים, המשרתים, העוזרים… ולפיכך היהודים יהיו הראשונים שיפלו אל מחנות הפרוֹליטריוֹן כשתבוא שעתו לצאת במלחמה המעמדית ולהשליט את שלטונות על כל החברה…

אולם על אשתו, על רוֹזליה, לא עשו מסקנותיו והוכחותיו את הרֹשם שקוה לו בעלה.

– עוד חזון למועדו של הסוֹציאליזם… ועכשיו אנו חיים בתקופה שקשה לנו להפרד מהמסֹרת שלנו – כך אמרה רוֹזליה.

אבל נגד רצונה נהיה הדבר לעובדה חיה; בתה נינה ובחיר לבה המורה ולאדימיר ויראייב באו לזרען לבקר את בית ברגסון, ימים אחדים אחרי שהוריה של נינה קבלו מכתב על התחתנותה.

יוסף ברגסוֹן דבר על לב רוֹזליה שתסכים להחלטתו. ערכו סעודת נשף והזמינו את ידידיהם הקרובים להם, מהרוּסים ומהיהודים, לחוג את חג כלולת-בתם נינה עם הפרוֹפסוֹר ויראייב. הזוג ישב, כנהוג, בראש השלחן, והמוזמנים ברכו את הזוג ואת ההורים בברכות “מזל-טוב”, שתו הרבה לחייהם ולאשרם.

ורק נפש אחת היתה ביניהם ששמחתם היתה לה לתוגה ולצער: רוֹזליה לא יכלה להשלים עם הרעיון שבתה התחתנה עם איש נכרי; אבל אחרי כן התנחמה שבתה בכל זאת לא התנצרה.

והנה פתאום נֹדע לה, כי גם בתה מריה, בעלת הכשרונות המצוינים, שכל גאותה עליה – היא נותנת ידה לקלאבוֹחוֹב, להעשיר הגדול, נין האכר הפשוט, המסור לדתו הישנה לפי המסֹרת המשׁפחתית.

ולפני מי תשפך את מרי רוחה, את צערה העמוק, את שבר לבה? בעלה אינו רואה עולה בהמיר בתם את דתה. אולי בחביון נפשו, בהכרתו העוממה, מתגנב גם בלבו שׂפק, התהיה בתם מאוֹשרת בהתחתנה עם איש הקשור עם משפחתו שמנהגיה המסֹרתיים כל-כך רחוקים, כל-כך מוזרים מהמנהגים המקובלים לא רק של היהודים, אלא אפילו של המשׁפחות המשכילות בכלל; אבל למנע מבתם, את אשר היא בחרה באות-נפשה, את האֹשר ואת הגדולה שתקבל בבית בעלה העשיר והתקיף שתשוקתו אליה – לא יכֹל מכל הבחינות שבחן באמרות צרופות לפני אשתו המתאוננת והמצטערת.

רוֹזליה התאוננה לפני בתה. היא בקשה ממנה שלא תחפז לתת את הסכמתה… תחכה-נא עוד שנה ותוכח לדעת היהיה אלכסנדר ואסילייביץ נאמן לה או אולי יעזבנה בהשפעתה של משפחתו העוֹינת את היהודים.

– אגיד לך מריה – הוסיפה בדבריה – אגיד לך את ספקותי ואת געגועי… הלואי שאתבדה… מתיראה אני שאולי תתחרטי על מעשיך אחרי-כן.

– מדוע? שאלה מרים בתמהון רב – אלכסנדר איש ישיר ונאמן-רוח…

– איני מפקפקת בישרו… אבל צריכה את להבין, כי מסורה את להאמנות… את חולמת על התיאטרוֹן, על הצטינותך בזמרה של האוֹפירה… והוא… איש עשיר, איש ממשפחה בּוּרגנית, ממשפחה שיש לה מסֹרת מיוחדה, מגוּבשה במשך מאות שנים… לא לרצון יהיה גם לאלכסנדר ואסילייביץ הדבר, כי אשתו היא אחת הארטיסטניוֹת, זמרת בתיאטרוֹן…

– אני דברתי אתו בענין הזה, והוא נתן לי הבטחה גמורה שלא יפריע לי להתמסר לאמנות, לתיאטרוֹן.

– אבל, בתי – הוסיפה האם לדבר – הרי תכנסי למשפחה, זרה לרוחך, למנהגיך, להלך-נפשך… ואת זרה לה לגמרי… מחשׁבותיך לא כמחשבותיהם של בני המשפחה הזאת… מה שהם אומרים טוב – רע בעיניך… איך תרגישי את עצמך בסביבה כזו. באטמוֹספירה מלאה אדים משונים…

– אמי, אמי יקירתי! אני מוכנה בשבילך להפטר מאלכסנדר… אבל דעי, כי לא בבית-משפחתו אשב ולא בחוג אישׁי-המשפחה הזאת הגרים במוֹסקבה, כי-אם בביתנו בפטרבּוּרג… וביתנו יהיה בית-ועד להסופרים, להאמנים, להארטיסטנים… הסביבה שלנו תהיה אחרת לגמרי מהסביבה של משפחת קלאבוֹחוֹב ומסֹרותיה ומנהגיה…

נשׁתתקה האם. מה יכלה עוד להגיד לה? התגיד, כי אלו היו עדיין בחיים הסבא והסבתה היתה מוכרחה להסתיר מהם את המעשה המכֹער הזה ולא להביא עליהם צער ויגון שידכאו את שיבתם.

וגם את כאבה היא – הסתירה מכולם. המכה השניה שהוכתה בידי בתה השניה ירדה עמוק בלבה הכואב – ותעצב מאד; בודדה, גלמודה, בסתר חדרה בכתה של שברה הגדול – ואין מנחם לה. רוח עצבת אפפה אותה ותתבודד בצרתה.

עברו ימים אחדים וקלאבֹוחוֹב בא לבקר – “בקור רשמי” – במעון ברגסוֹן, טרם עזבו את העיר לשוב פטרבּוּרגה. דבר עם הורי מריה, בקש מהם את הסכמתם לחתוּנוֹ עם בתם הנחמדה, באר להם שהיא תהיה מאושרת בהתחתנותם, באהבהּ אהבה עזה זה כשנתיים, מיום שנפגש אתה בבית אחותה, בבית מורו החשוב, הפרוֹפיסוֹר ולאדימיר ויראייב… היא תהיה לתפארת בין אישי החברה העליונה שבעיר המלוכה. היא הבטיח בדברים רבים של מאוייה יקרים גם לו, שכל שאיפותיה אל האמנות הנשגבה קדושות גם לו. נכנסה מריה אל האולם. התאדמה בראותה גם את אלכסנדר ואסילייביץ. ישבה נבוכה מאד. אביה פניה אליה, והיא נענתה לו בדמעות על עיניה, קמו כולם ממקומותיהם; עמדו נבהלים ונבוכים. ברגסֹון חבק את קלאבוֹחוֹב ונשק לו שלש פעמים כמנהג; לקח את ידו ואת יד בתו וחבר אותן. ברך את הזוג ואחל להם שפע אֹשר וטוב. והאם עמדה מבלי נֹע, ודמעותיה נגרות של לחייה בלי אֹמר. קלאבּוֹחוֹב לקח את ידה, נשק אותה ויאמר בלבה, כי מרֹב שמחתה לא יכלה הגברת להביע את אחוליה ואת ברכתה…

אחרי ימים אחדים נסעה גם מריה לעיר המלוכה להמשיך את למודיה בקוֹנסרבטוֹריוּם.

פרק ה'

סופיה ומריה, שתי החברות

בנו ובתו של ברשדסקי שניהם למדו חכמת הרפואה; גריגורי באוניברסיטה בפקולטה למדיצינה וסופיה בבית-המדרש המדיציני לנשים. גריגורי, שהיה צעיר בשנים מאחותו, היה נשמע אליה. בדירה אחת ישבו, כל אחד בחדרו, רק באולם-האורחים שבדירה יכלו שניהם להשתמש בשעה שהיו באים אליהם חבריהם או חברותיהם.

סופיה נמצאה בשנה זו במחלקה הרביעית, היא היתה שוקדת של למודיה בהתמדה רבה, היתה מכַוֶנת לבֹא אל השעורים של הפרופסורים בדיקנות והיתה זריזה לבקר בקליניקה לפי הוראות המורים העובדים שמה. אבל נטיתה היתה מכוונת לא ללמודי-המחלות בכלל וסדר רפויָין, אלא למקצוע אחד של המדעים הנלמדים בפקולטה המדיצינית ובעוד היא יושבת על ספסלי בית-המדרש בחרה במדע הביאולוגיה, ובשתי השנים האחרונות הקדישה את רב עתותיה, הפנויות מהשעורים, לחקירות ולבחינות במעבדה של הפרופסור לביאולוגיה, הקפדן הזקן, שרק מעטים מתלמידיו היו רצויים בעיניו וראויים לעבודה מחקרית במעבדה. ובין אלה המעוטים היתה גם סופיה ברשדסקי המצטינת בשקידתה, בחקירותיה ובידיעותיה ותשא חן וחסד ממורָה המפורסם בעולם-המדע.

רבים מחברותיה ומחבריה אמרו שלא בפניה, כי סופיה ברשדסקי מצטינת ביפיה ובחנה. אמנם בעיר זַרְעָן נתנו את זר הבכורה ליופי להעלמה מריה ברגסון, אבל שסופיה ברשדסקי משכה אליה את לבות מקורביה – הודו כולם; ולא מפני יפיה כי אם דוקא מפני חן של הוד נפשי, מפני רצינותה לפעמים, רצינותה של בעלת שכר והשכלה ולפעמים מפני בת-צחוקה המלבבת והמזהירה.

ואמנם, גוה המחוטב; שרטוטי פניה השחרחרים-העדינים, עיניה האפרות-כחלחלות, שערותיה השחורות המשתרגות במקלעות עבות על ראשה והנופלות בתלתלים קטנים על מצחה הלבן; אור חן הזורם מעיניה; הרצינות המתלבטת במבטיה והליכותיה או הצחוק המרחף לפעמים על שפתותיה הדקות-האדומות הכל היה מלבב ומושך את לבות מכריה, אבל גם כאלו מרחיק אותם מאינטימיות יתירה וכאלו מזהיר אותם מיחס של קלות-ראש כל שהיא בהתקרבם אליה.

ויש שהיא נודרת הנאה מכל תענוגות הנעורים ונשקעה ראשה ורובה בעבודתה בבית-המדרש, בקריאה בספרי מדע בלשונות שונות – כי שלש שפות אירופיות היו שגורות בפיה, – אבל לפעמים היתה רוח אחרת עמה, רוח של עליזות, והיתה מבלה שעות אחדות בטיול ולפעמים נמשכת לקונצרטים וגם לרקודים. כשהיתה מבקשת מנוחה למוחה אחרי התעיפה מחקירותיה ועבודתה במעבדה, היתה הולכת יחד עם אחיה, – והוא היה מחויב ללווֹתה – להתיאטרון לשמוע את האופירה או לראות במחזה דראמתי בתיאטרון האמנותי ולפעמים קרובות היתה יושבת אצל הפסנתר ומנגנת את המנגינות של שופן, של ביטהובן, החביבות עליה.

בהיותה תלמידת-הגמנסיה היתה קוראה בספרות היפה, קראה בהתמדה את ספורי גדולי הסופרים האמנים ברוסית, בצרפתית; אבל כשהתמידה בשעורי המדעים בבית-המדרש עזבה כמעט את הספרות היפה ולא התענינה בה. כשהיתה באה אל בית הוריה בחדשי הקיץ, בזמן שבית המדרש סגור, מצאה בספריה החשובה של אביה ספרים שונים במחקרי ההיסטוריה האנושית, בסוציולוגיה, בפילוסופיה, והספרים האלה לקחו את לבה והגתה בהם בעיון רב ובשוּם-שכל והיתה מתוכחת עם אביה בעניני מחקר אלה.

בשנה השלישית ללמודה בבית-המדרש לנשים בא גם אחיה גריגורי ונתקבל – הודות לתעודֹת-הבגרות המצוינת – למחלקה הרפואית של האוניברסיטה, מה שהיה קשה להשיג ליהודי גומר גמנסיה. אחיה נסחף אל קבוצת חבריו שהתענינו בציונות: הוא היה בא אל אספותיהם של הציונים ומשתתף בפעולותיהם ב“נגלה” וב “נסתר”. גם סופיה התענינה בתנועה הלאומית והקדישה שעות אחדות משעותיה הפנוית לקרא בספרי ראשי התנועה והתעמקה לדעת את קורות עם ישראל. העיון הזה, התעמקותה בהבנת הרעיון הציוני, ההכרה, כי ההלכה קודמת למעשה בכל מחשבה אנושית – מדעית או לאומית, – הם שהביאו אותה להתודע להסופר נחומוביץ, שהיה דורש דרשותיו בין בני-הנעורים ומפרש לפניהם את השתלשלותו של הרעיון הלאומי, את מהותו ההסתורית והחברתית ואת מקומו בתנועות הלאומיות השונות שהתעוררו במשך חמשים השנים האחרונות בין האומות השונות.

נחומוביץ, חניך הישיבה והאוניברסיטה, שהתעתד בנעוריו להיות רב בקהלת ישראל ומתיחס בהלצה אפילו למנהיגי-הדת, היה נואם נפלא, מושך אליו את שומעיו בעמקות מחשבותיו ובהגיון הנחותיו, והיה נושא את דבריו על מחקרים חברתיים ולאומים כפרופסור זה, המקריא את שעורו מהקתדרא בבית-המדרש. הוא היה מתבל את נאומיו בפתגמים מופתיים, בבדיקות, המבדחות את דעת שומעיו ובמשלים יפים ומענינים, שרק מעטים משומעיו ידעו שמהספרות העתיקה הישראלית הם לקוחים.

גבה-קומה, צנום, לחיים משוקעות, חטם גדול בולט, ראש גדול מכוסה שערות שחורות ארוכות שכבר שיבה נזרקה בם למרות שלא הגיע אף לשנות הארבעים, מצח רחב וגבה, גלוח למשעי, סנטרו החד בולט; כך היתה צורתו של האיש שהיה עושה רושם משונה על אלה שלא ידעוהו; אבל עיניו האפרות-כהות, המבריקות באור בינה עמוקה, ונאומו המלבב, שממנו כאלו נתזו אמרות מחכימות, ידיעות והסברות במדע החברתי והאקונומי, הבקורת החריפה שלו, המיוסדת על הסברה הגיונית, שבקר את מחקרי חכמים רבים, –כל אלה היו מושכים אליו את לבות בני הנעורים המתלמדים, המבקשים את האמת ואת הדעה הנכונה בתוכם של החיים הצבוריים, את ההשקפה העילאית על מצב עם ישראל בארצות הגולה.

בני הנעורים כבדוהו וחבבוהו והיו קוראים בעיון את מאמריו בעתונים והיו מאזינים בשום לב לנאומיו או, כמו שהוא היה קורא להם, לשעוריו בידיעת-החברה. את השעורים האלה היה נחומוביץ מקריא בחדרי שומעי לקחו במקומות שונים בשביל זהירות מעין הרעה של הבולשת; וכאשר התרבו הבאים לשמע את דרשותיו הוכרח לחלק אותם לקבוצות והיה שונה ומכפיל שעורו פעמים או שלש פעמים. אחרי כן עבד נחומוביץ את “השעורים” האלה והוציאם בדפוס בקונטרסים שהתפשטו בין בני הנעורים.

גדולה היתה על סופיה ברשדסקי השפעתם של נאומי נחומוביץ; התקרבותה אל חבריה ה“לאומיים” נתנה לה את הדחיפה להרבות במחקר דברי ימי ישראל בכל תהפוכותיהם האיומות ובכל ההופעות התרבותיות המזהירות, אבל לא הרחיק אותה מעבודתה המתמדת במעבדה הביולוגית. הפרופיסור הקפדן והרגזן ונחומוביץ הנואם והמסביר עם בדיחותיו והלצותיו, שהיו מגיעות לפעמים לפרדוכסים, – שניהם היו חשובים וקרובים לה. ובכל זאת הסתירה בחבה את רעיונותיה הלאומיים, כמו שלא לרצון היה לה הספור על עבודתה המדעית באוניברסיטה. היא היתה רחוקה מהתפארות, מהתגדלות ומהתגאות; הדבר הזה, כששמעה מפי חבר ולפעמים מפי אמא, היה מקניטה.

סופיה ברשדסקי ומריה ברגסון היו רעיות קרובות אשה לאחותה בכל שבע שנות למודיהן בגמנסיה כשהיו יושבות על ספסל אחד במחלקה; השקפותיהן, שאיפותיהן ואפילו התמדותיהן בלמודים היו שוות ולא נִכר הבדל בין אחת לשניה. אבל מיום שיצאו לעולם הגדול ונסעו לערים שונות ובחרו במקצעות שונים – האחת את האמנות והשניה את המדע – כאלו התרחקו אשה מרעותה. אמנם כשהיו שבות לעיר מולדתן בימי פגרא או בימי-הקיץ, אז היו מבלות את זמנן כמעט תמיד יחד, אבל היתה ההרגשה שניתק הקשר האמיץ שקשר אותן בילדותיהן, ואולי מפני כך לא הסבירה סופיה לרעותה את המחשבות הללו שתקפוה עכשיו בכל עזוז גדלותן. היא בחנה והסתכלה שרעותה, הלומדת בעיר המלוכה התרחקה מכל השקפות אחרות מלבד האמנות החביבה עליה. סופיה מאסה בוכוחים ובהסברות ולכן השתדלה לבל נגוע בכל הפרובלימות המטרידות, שענינו בזמן ההוא את בני-הנעורים, השואפים לרעיונות נשגבים ולפעולות חברתיות חשובות. כל אחת הלכה בדרכה שהתותה לה להשגת מטרותיה, ובשעה שמריה ברגסון ראתה בדמיונה מטרה אחת וחזתה עליה תמיד להיות ארטיסטית, זַמרת בתיאטרון, – לא ראתה סופיה ברשדסקי שום מטרה אחרת מלבד מטרה מעורפלת, אי-ברורה לעבוד עבודה מדעית ולהתמסר לפעולה לאומית.

מריה ראתה בחלומה איך הקהל הגדול מתפלא מזמרתה, את התלהבותו הנפרזה, את הכבוד שמחלקים לה כל סוגי העם; דמיונה תאר לה תמונות מלהיבות; היא קותה כי יבוא יום והיא תודע כזמרת מפורסמת וכארטיסטית מצוינת בארצות רבות, ושמה הטוב יתפשט בעולם כולו; היא חשבה שיבוא יום וגם העתונים יספרו את גדולתה ויהללו את כשרונותיה. ואמנם היא כבר טעמה טעם הפזיזות של הקהל והתרגשותו, כשהיתה לה ההזדמנות לזמר בקונצרטים אחדים בעיר המלוכה והמבקרים המובהקים עטרו לה בעתונים היומיים כתר תפארת, והללו את כשרונה ואת הצליל היפה והמבריק של קולה.

סופיה היתה מעלה ומפליאה את כשרונה המוסיקאי של חברתה האהובה לה. לפעמים, כשהיו יושבות בימי-הקיץ בבתי הוריהן, היתה סופיה מדברת עם מריה על המוסיקה העברית, ועל המוסיקה העממית היהודית, על האגודה, שנתארגנה על ידי מוסיקאים יהודים, במטרה להוציא את הנגון היהודי מאפלתו, לשכללו, לשפרו ולהראות לעולם כולו את יפעתו. סופיה היתה קרובה לרבים מחברי האגודה; פעמים אחדות בקרה, יחד עם אחיה, את הנשפים, שהיו מסדרים חובבי הזמרה היהודית, וראתה את ההתלהבות העצומה, היוצאת מאליה מעמקי נפש היהודי, בשמעו את הנגונים, שכל כך קרובים המה לו על פי אינטואיציה, שבאה לו אולי בירושה מאבות-אבותיו; הסתכלה והבינה, עד כמה גדול כחה של הזמרה העממית היהודית לקרב רחוקים של אישי האומה, להכות גלדים של מיתרי-לבם ולעורר את רוחם להשגת שתופם לעמם ולתרבותו.

מריה אמרה לה, כי אמנם היא שמעה מחברותיה של מציאותן של נטיות אלה להחיות את הזמרה העממית, והנטיות האלה מצאו להן הד בלבבות האנשים, החובבים את היצירה העממית. אבל סוף סוף הנגונים האלה, כמו כל יציאה עממית בכלל, פשוטים, פרימיטיביים הם, והמוסיקאי, שחונן בהשגת הצלילים של גאוני-הקומפוזיציה, יכל להתיחס את הנגונים הללו כלשבר שעשוע בעלמא. אולי בשנים הבאות, כשתשיג את שהתותה לפניה, תתענין גם במקצוע הזה, בנגונים העממיים של העמים היושבים ברוסיה.

כשנודע לסופיה דבר יחוסי-האהבה שבין חברתה ובין קלאבוחוב, הצטערה בלבה שהתאהבותה של מריה תדרש ממנה קרבן גדול – לעזב את עמה ואת דתה. בעמקי-נפשה היו חבויים סכויים, שמריה ברגסון תודע בעולם הגדול כארטיסתית מפורסמת – ותוסיף כבוד לעמה ולסגולותיו. היא הצטערה שחברתה נמצאה בסביבה כזו, המרחיקה אותה מכל זיק ליהדות, בישבה בביתה של אחותה הבכירה, בית ועד לאנשי-שם, ששאיפתם לחרותה המדינית של רוסיה הגדולה דורשת התבוללות כל עמי-הארץ בתרבות הרוסית.

ויש שהיא חשבה: אולי באמת מטרתה הנשגבה – להיות אחד המפורסמות בזמרות, מה שמתאים לכשרונה שחוננה הטבע – מכריחה אותה – גם בלי הכרתה הגלויה שיהיה לה סיוע וסעד מאיש בעל עתר-נכסים, למען תוכל להופיע על במת-התיאטרון בכל תפארתה.

כשנסעו מזרען ברכבת וישבו בקרון אחד ואחרי-כן כאשר שהתה מריה ימים אחדים במוסקבה והתארחה במעון חברתה, התקשתה סופיה להבין את הלך-נפשה של רעותה בהחלטתה להמיר את דתה בדת בחיר-לבה.

– הרי סוף-סוף – חשבה סופיה – אין היא מאמינה בשום דת שהיא, איך תעשה שקר בנפשה לקבל דת אחרת ומנהגיה הזרים לה.

את ספקותיה אלה השיחה לפני מריה. ואמנם היא הסבירה, כי מתיחסת היא באדישות גמורה לכל דעה דתית וכן אין היא מתעמקת להבין את המושגים ה“לאומיים”, אשר עליהם מדברים ה“פוליטיקאים”. החלטתה הפיקה רצון רב מאביה. הרי את יודעת – הוסיפה – כי אבי הוא בעל-דעות חפשיות ונוטה להתבוללות גמורה. רק אמי הצטערה… וקשה לי הדבר הזה, תעברנה שנים אחרות – וגם היא תתנחם בראותה, כי ההתחתנות תביא לי אֹשר מאין כמוהו.

מריה ספרה לחברתה את הדברים שהיו בינה ובין אמה. היא הדגישה ש “אמה מפקפקת, אם ימלא אלכסנדר את הבטחתו – לתת לי את החופש האישי להיות ארטיסתית-זמרת”.

– הפקפוק הזה – הוסיפה להסביר לחברתה – בא לה ואולי גם לך, יקירתי, מפני שאינכן מכירות את אלכסנדר. אתן רואות בו את העשיר, את בעל-בית-החרשת והעסקים הגדולים. אבל, יקירתי, לו ידעת את תכונות-נפשו, את רוחב דעתו, לא היית דנה אותי לכף חובה… את אלכסנדר אהבתי – לא בגלל עשרו… חלילה לי! אלכסנדר למד הרבה חכמה, ישב באנגליה והסתכל בסדרי הארץ הנאורה, החפשית-המשמרת הזאת… שני הפכים בנושא אחד… והדבר הזה מתאים לרוחו של אלכסנדר: הוא משמר בטבעו וחפשי בדעותיו… טעות היא, אם חושבים ששאיפתו, שאיפת-חייו, היא להגדיל את עשרו… מטרתו הנכונה היא לא התעשרותו האישית או המשפחתית, אלא התעשרותה של מדינתנו הגדולה… הוא אומר – כמה פעמים שמעתי את דבריו במסבת סופרים, עסקנים, מדינאים… הוא אומר: אין גבול להמכרות העצומים, לחמרים המרובים, שמדינתנו עשירה בהם, ואל יבואו הנכרים עם הונם לנצל את עשרנו ואת עבודתנו… אנו, בני הארץ, מחויבים לקחת הכל בידינו – רק למען טובת כל הארץ וכל תושביה העמלים…

– ועוד אוסיף לך, יקירתי: אלכסנדר חובב האמנות הוא, ולא רק חובב, כי-אם גם מבין גדול… הרגש הזה מחיבו לרכש את התמונות של גדולי-האמנים – ולא רק בשבילו, אלא בשביל המוזיאונים למען ירוו נחת כל הבאים לראותן… הוא פזר הרבה הון לסיע את התיאטרון האמנותי ואת האופירה הפרטית, לא של הממשלה… לאלכסנדר ספריה חשובה… והוא קורא בספרי-המופת… יש לו אוסף ציורים של הצירים מהמאות שעברו… לא, לא, סופיה! אל תעלה מחשבה זרה בלבך שבחרתי באלכסנדר מפני נטיה רעה… ואני מאמינה לדבריו שניצוץ-האמנות הנטוע בלבו הוא שנתן דחיפה להתאהב בו… הוסיפה בצחוק נעים ותחבק את רעותה ותנשק לה. אשרה בצבץ מכל נימי נפשה ומכל שרטוטי-פניה.

פרק ו

טראכטנברג התקרב אל ברשדסקי

כחידה היו היהודים בעיני רבים מתושבי העיר, אפילו רבים משריה, פקידיה ומשכיליה. רובם ככולם, שנולדו והתחנכו בערי פנים רוסיה, ידעו את היהודים בכלל רק מפי השמועה או מה שקראו בספרים המדברים על היהודים כלאחר-יד, אגב ספורים שונים. ואלה האנשים לא התענינו כלל בשאלות, השייכות למצבם של היהודים ברוסיה, לזכויותיהם, למנהגי-דתם. אבל באו העתונים, הידועים בשנאתם ליהודים ובקרבתם למלכות, והפיצו את ארס האיבה, את רעל הבלבולים והשקרים; באו המקרים האיומים, הפרעות, ההרג, השוד והבזה שהתחוללו על היהודים; באו מאורעות איומים ועוררו לשנאה ולבוז את רגשי-המוני-העם ואת רגשי מנהיגיהם ומדריכיהם. והאנשים האלה מצאו לפניהם קבוצות יהודים, היושבים שלוים בעירם, אנשים תמימי-דרך, אנשים עמלים בסוגי המלאכה, המסחר והתעשיה, אנשים שלא עשו עולה לאיש – ומה היא כל הצעקה? מדוע זה מתנפלים אליהם כל הימים ומדוע שופכים עליהם העתונים יום-יום קיתונות של בלבולים, של חרפה ושל אשמות? אולי ישנן כתות שונות, כמו שחושב אחד-המורים שבגמנסיה, איש משכיל וחקרן – ובמקומות אחדים יושבים אנשי-הכתות הללו, האשמים בהרס ובכליון שהם מביאים על ארצם הברוכה?

והמפקפקים הללו מצאו להם מכרים וידידים בין היהודים אנשים שכולם מכבדים אותם, אנשים כמו הרופא ברגסון וכמו בעל-התעשיה ברשדסקי. שניהם היו מכובדים וחשובים לא רק בשדרות המשכילים ובפרט בין המון-העם אלא גם בספירות העליונות. אם ברגסון היה מכובד מפני שהיו זקוקים לו בשעת מחלה, כי נחשב היה כמומחה גדול למחלות פנימיות, הנה היה ברשדסקי חשוב בעיני-כל כסוחר, שנתן דחיפה להתפתחותה המסחרית והתעשיתית של העיר. עסקו, עסק בית-החרשת, הגדיל את העבודה בעיר ונתן פרנסה קבועה לפועלים, לעוזרים ולסוחרים שונים. הוא היה הראשון שנתן דחיפה לעבוד תעשיתי, רציונלי, של עצי-היערות המרובים. מלפנים היו חוטבים את העצים ושולחים אותם ברפסודות לארצות זרות ששם שמשו לחמר תעשיתי. עכשיו התרבתה התעשיה הזאת בסביבה הגדולה שבפלכים, העשירים ביערות גדולים. ברשדסקי קנה לו שם גם בין הסוחרים וגם בין האצילים, בעלי-האחוזות ובעלי-היערות. הליכותיו והתיחסותו לאנשים, שאתם היה בא במתן-ומתן תמידי; האמון שהגו לו כל אלה, שהיו להם יחס מסחרי אתו; נמוסיו האציליים ופרסומו כבעל-ידיעות מרובות במדעי-החברה, במדיניות ובהסטוריה – כל הדברים האלה ענדו לו שם תפארת בעירו ויהי אחד מחשובי זַרְעָן. והיו גם אחדים ממשכילי-העיר שהביעו את צערם על אשר בין לברשדסקי, לפי החק המקובל, הזכות להבחר לועד העיריה. רבים היו בטוחים שאילו היה נבחר יכל היה להביא תועלת רבה בפתרון שאלות חשובות בעסקי-העיריה. ברשדסקי היה חבר נכבד לכל חברות-צדקה וחברות-תרבות – המאושרות לפי חוקי השלטון. הוא נבחר לחבר נכבד למועדון הגדול שבבית-האצילים. כאשר החליטו, לפני שנים אחדות, לתכן בעיר רשת של הספקת מים מן המעינות הרחוקים, המצטינים בטיב מימיהם, וגם לתכן תחנה של זרם חשמלי להארה ולתעשיה – היו באים אליו אחדים מנבחרי העיריה ומתיעצים אתו בנוגע לתכניות הפיננסיות של המפעלים הגדולים האלה.

ולפיכך לא נפלא הדבר, כי במעונו של ברשדסקי היו מתאספים לפעמים חשובי-העיר, המשכילים והסוחרים וגם פקידים אחדים, בנשפים הקבועים במשך החרף. אבל השרים היושבים ראשונה במשרדי-הממשלה וגם האצילים המיוחסים היו משתמטים מהיות בין באי-ביתו של היהודי ברשדסקי למרות הכבוד שרכשו לו.

ולפעמים היו ידידיו אלה פונים אליו לבאר להם תופעות שונות בחיי היהודים, מה שקראו בעתונים או מה שהיו מדברים בטרקליני-השרים. וברשדסקי היה נותן באורים ופרושים לשאלותיהם ומשתדל להעמידם על האמת. וכך נהיה ברשדסקי – למרות רצונו – ל“מומחה לעניני היהודים” והיה לעתים קרובות מוכרח להמליץ על היהודים מן האשמות של אויביהם.

כשניקולאי אנדרייביץ טראכטנברג בא לפני שנה בקירוב לעבד כפרוקורור בעיר הזאת, התודע עם מיכאל ברשדסקי בהיותם יחד במועדון של האצילים. הוא שמע על-אודות האישׁ הזה, “הסוחר המלומד”, כמו שתאר אותו אחד מידי-טראכטנברג, העורך-דין גוֹליציב. ישבו ודברו ארוכות על המהלך במדעי-הפילוֹסוֹפיה בעשרות השנים האחרונות. טראכטנברג נוכח לדעת, כי בר שיחו איש שבקי בספרות הפילוֹסוֹפית יותר ממנו; ולפיכך היה שמח להפגש אתו במועדות או בביתו של גוֹליציב ולהתוכח אתו בעניני המדעים המשפטיים שגם הם נהירים היו לברשדסקי. חפץ טראכטנברג לעין בספרים אחדים בלשון הגרמנית של גדולי-המדע ואמר לו ברשדסקי, כי בביתו נמצאים הספרים האלה וכי מוכן הוא לתתם לו ברצון רב. אז בקר טראכטנברג בביתו של ברשדסקי. הוא הובא אל חדר-העבודה של בעל-הבית. בחדר הזה ראה שורה גדולה של ספרים בלשונות שונות מגדולי-החוקרים והפילוֹסוֹפים ורובם היו שייכים לסוג מדעי-הרוח. על הדלפקים ועל הכונניות היו מפוזרים ירחונים וספרים שיצאו רק בחדשים האחרונים.

לא יכֹל טראכטנברג להתאפק מלהביע את התפעלותו על “חדר-איש-החוקר”, כמו שבטא את מחשבתו לפני בעל-הבית. שעות אחדות ישבו ושוחחו על ענינים מדעיים. כאשר יצא טראכטנברג מבית ברשדסקי הרגיש ספוק נפשי כל-שהוא שלא יכֹל לתת לו בטוי נכון.

באחד הימים בסוף ימי-הקיץ כשנכנס טראכטנברג ל“רגעים אחדים”, כמו שאמר לבעל-הבית, רק למצא את הירחון הגרמני שנתקבל בימים אלה, נפגש עם סופיה, בתו של ברשדסקי. אביה הציגה לפני האורח:

– בתי… סטוּדנטית למדיצינה…

וטראכטנברג נשׁאר יושב באולם האורחים של מעון ברשדסקי שעתים והאריך את שיחותיו גם עם האב וגם עם הבת. הבקור הזה עשה עליו רֹשם כביר. לא רק יפי-סוֹפיה והחן המתוח על פניה לקחו את לבו כי-אם גם התפלאותו למצֹא עלמה מסורה למדע, שואפת לחקֹר הויתו של העולם, להבין את האדם שבחברה ובוחנת את השאלות ואת הבעיות, המטרידות מוחם של הסופרים והמלומדים. בחוג החברה שבו גודל, חונך, למד ועבד – לא מצא טפּוּס של עלמה כסוֹפיה. בהכרתו נחרתה בּבוּאה של טפּוּס כזה. הוא חפש טפּוֹס זה ולא מצא. והרעיון הזה היה לפניו, כאשר כתב את הדראמה שלו. הוא מצא את ההפך מאשר חפש: עלמה בחברה הגבוהה ששאיפותיה, מעיניה, סכוייה לעתיד, השגותיה – כלן נוטות למקום אחד: לחיים שיש בהם עליצות, תענוגות, ריקנות. והגבּוֹרה הזאת נפגשה עם האיש המלומד, החוקר, השואף לגדולות, הרחוק כמעט מהבלי-העולם של השדרות הגבוהות. ושתי הנפשות הרחוקות בתכונותיהן התקרבו, והקרבה הזאת הולידה את ההתנגשות שהמיטה אסון על שניהן.

מיודעיו התיחסו ברצון אל חבורו. ארטיסטית מפורסמת לקחה עליה את תפקיד הגבּוֹרה של הדראמה שהוצגה גם בתיאטרון בעיר המלוכה, ונתקבלה בתשואות-חן מהקהל.

עבודתו התדירית והאחראית כסגן התובע הממשלתי בבית הדין, שנתמנה למשרה חשובה זו שבועות אחדים אחרי הצגת הדראמה שלו, לקחה ממנו את כל שעות העבודה היום-יומית, ולפיכך עזב את נטיתו אל הספרות ה“יפה” והתעמק במחקרי-המשפטים.

פגישתו עתה במקרה עם סוֹפיה ברשדסקי כאלו העירה בחביון מחשבתו את נטיתו להסתכל בנפשות, המענינות אותו מצד אפין המיוחד והעלולות לשמש מופת בחזיון ספרותי לתיאטרוֹן.

הרעיון הזה קרב אותו אל בית ברשדסקי יותר ממה שהתקרב אל מיכאל ברשדסקי כאל איש הוגה דעות חשובות במדע-המשפטים. סוֹפיה חזרה לבית-מדרשה ולעבודתה במעבדה ובחדרה, וטראכטנברג הוסיף – אמנם לעתים רחוקות – לבוא אל בית ברשדסקי ולשוחח בענינים ספרותיים או מדעיים ולפעמים גם בשאלות שעמדו על הפרק בימים אלה, ובין השאלות היתה פתאם, כלאחר-יד, בלי משים, מתפרצת גם שאלת מצב היהודים.

אמנם רמזו לו ב“ספירה הגבוהה” של שרי-העיר, כי משונה בעיניהם “ידידותו” עם ברשדסקי, שאמנם איש חשוב הוא ומכובד בעיני השרים, אבל הוא רק… “סוחר יהודי”.

הרמזים האלה צערו אותו וגם הפליאו אותו. הוא לא ידע ולא שמע שלום על ה“יהודים” בביתו של דודו, הגנרל, הרופא של חצר בית-המלכות, ראש הרופאים בבית-החולים של צבא-מהלך. דודתו התימרה ביחוסה, וכאלו גם ביחוסה של כל משפחתה, שמוצאה מיחסני האצילים; ניקולאי הילד ואחיותיו, בנות דודו, היו מתגאים ביחוסם שהאמינו בו אמונה שלמה. הוא התחנך בגמנסיה פרטית שתלמידיה רובם בני השרים והפקידים הגדולים או בני העשירים המפורסמים; את חנוכו במקצוע המשפט קבל לא באוניברסיטה, כי-אם ב“בית-המדרש למדעי-המשפט”, שרק בני רמי-היחש זכאים היו להכנס אל “קדש הקדשים”. הוא התרעע עם בני-השרים, קצינים, פקידים. בתיאטרון, בחוגי-הסופרים היו לו מכרים, שאחדים מהם היו יהודים לפי שרמזו בפניו עליהם, אבל לא השגיח בדבר הזה ולא התענין: ומה אכפת לו מוצאו של איש זו או אחר. כשעבד במשרתו בבתי-הדין היה נפגש עם עורכי-דין ידועים שהתיחס אליהם בכבוד רב מפני שנאומיהם, שהיו נושאים לפני השופטים, היו כל-כך מענינים מצדם של המחקרים המשפטיים שהרבה אפשר היה לו, לתובע הצעיר, הממונה מהממשלה לחקור חקירה עמוקה כל משפט ומשפט, ללמד מהם. וביניהם היה העורך-דין המפורסם זליגמן, עסקן צבורי, מדינאי, נואם מצוין. האיש הזה היה יהודי – הדבר הזה היה ידוע לכל באי בית-הדין. וסגן התובע הממשלי השתדל לבא מדי פעם ופעם בחברתם של עורכי-דין והיה נהנה גם משיחותיו של זליגמן.

אבל כנראה השפיעו הרמזים על יהדותו של ברשדסקי על טראכטנברג, כי תמיד היה משתדל ללכת אל בית ברשדסקי יחד עם העורך-דין איואן דימיטרייויץ גוליציב, מיודעו הקרוב, או עם אחד ממיודעיו האחרים שהיו גם כן בין באי-בית ברשדסקי; ולפעמים היה נפגש אתו או במועדון או בביתו של גוליציב.

פרק ז

שיחות פוליטיות

נזדמנו פעם בביתו של הדוקטור פטר דמיטרייביץ גוליציב – ברשדסקי, טראכטנברג, ברגסון ועוד שנים-שלשה ממשכילי-העיר.

אחרי שתית תה כמנהג ואחרי פטפוטי-מלים על דברים בלתי חשובים ממאורעות העיר ומחדשות העולם הגדול ומהתרחשויות שונות, מדיניות וכלכליות, בארצות מערב-אירופה, התכנסו בחדר-העבודה של בעל-הבית ודנו בכבד-ראש על המעשים המדיניים, המתהוים בחוגי-הממשלה. שוב נתאספו הצירים בבית-הנבחרים, שוב נשמעו הנאומים והוכוחים באולם הנהדר, אשר בארמון בית-הנבחרים, מתנגשים ביניהם מנהיגי-מהפלגות וגדולי-הדברנים – ופעולות רצויות, פעולות נחוצות, שהתקדמותה של המדינה תלויות בהן, לא נתגשמו ולא נתממשו. שר הולך ושר בא – ומפעלי-המדינה עומדים כהויתם מקדם; רוח הריאקציה נושבת בכל חללה של המדינה, והשלטונות מגדילים בכרוזיהם, בחוקיהם ובסדרי-משטרם – את האיבה, השוררת ביניהם ובין המוני האוכלוסים שבמדינה.

מענין לענין הגיעו אל שאלת האנטישמיות שהתגברה בשנים האלה.

– האנטישמיות – אמר גוליציב – נהיתה בזמן הזה לילד שעשועים של השלטון המדיני, המטפח בה בחריצות רבה כאלו בה נאחז פתרון שאלותינו המדיניות הכי חשובות.

– האנטישמיות מתפשטת בכוון אחד עם הריאקציה – אמר ברגסון – והיא מתנדפת בשעה שבאה ההתקדמות המתגברת.

– הריאקציה וההתקדמות שתי תופעות כבירות, השולטות תמיד בחברה באנושית – אמר ברשדסקי – אין אנו יכולים להראות איה הם הגבולים שביניהן… פעם בולטת התופעה האחת ופעם מתראה התופעה השניה… פעם נראים עננים שחורים, כבדים, ופעם מזהירים קוים בהירים… האור והצללים… הרע והטוב… תמיד יש מקום גם לזה וגם לזה בתופעות הטבע ובחיי החברה האנושית…

– אבל האנטישמיות היא חזיון מיוחד בחברה – אמר איואן גוליציב – וצירך להתחקות על שרשיה, על טבעה… אנו מוצאים אותה גם בצרפת התרבותית, המתקדמת, הדמוקרטית, וגם ברוסיה הריאקציונית עכשיו… היא התפשטה בשנים הקדמוניות כמו בזמננו…

– ובמה יכולים היהודים להלחם נגד התופעה הזאת? – שאל טראכטנברג בפנותו אל ברשדסקי.

– בכח החיוני של עמנו – ענה ברשדסקי – אחרי חשבו רגעים אחדים. בכח החיוני הזה התאבקו היהודים אלפי שנים עם מתנגדיהם, רודפיהם, שונאיהם – ויוכלו להם.

– מה הוא מהותו של הכח החיוני – הוסיף טראכטנברג לשאל.

– קשה לתת הגדרה מלאה וקצרה “על רגל אחת”, בשיחת רעים כמונו, לענין העמוק הזה… אבל חפץ אני להדגיש, כי הכח החיוני של היהודים מונח בכל היקף תרבותם ובהשתלשלותה ובהתקדמותה של תרבותנו…

– תרבותכם? – שאלה בתמיה איואן גוליציב – במה נפלה היא מתרבותן של האומות האחרות…

– בשני דברים: במקוריותה העתיקה שיצר אז אותה העם ובהסתגלותה לתרבות האנושית בכל התקופות של החיים בארצות המתקדמות מבלי לאבד אף גרעין מהפרינציפים העקריים…

– ואני אגיד – הפסיק ברגסון – אני בטוח, כי הסתגלותה של התרבות היהודית לתרבותה של כל אומה ואומה, שביניהם היהודים חיים – עד הטמעה לגמרי – היא היא שתפתור את הפרובלימה הגדולה של היהודים, המעיקה על האומות אפילו המתקדמות…

– כלומר: כשלא יהיו יהודים לא תהיה גם שאלת היהודים – אמר ברשדסקי בהתול – אתה פותר את השאלה פשוט… כל שונאינו דורשים רק את הדבר הפעוט הזה: לחדול מהיות יהודים…

– טעיתָ בדברי… אין אני בא לדרש דוקא מאת היהודים את הטמעם, אלא אני אומר, כי דרכה של ההתפתחות האנושית, ההתפתחות הכלכלית-המדינית, ההתפתחות המעמדית – תביא ממילא את כל העמים לטשטוש גבולותיהם העצמיים, הלאומיים והתרבותיים…

– מתי? – שאל גוליציב – אתה הנביא תגיד…

– אין אני נביא, איואן דימיטרייביץ – גם אתה יודע את תורת המאטריאליזם ההיסטורי…. כשהנצחון של המשטר הסוציאליסטי יתפשט בכל הארצות הנאורות, יבא פתרון גם לפרובלימה היהודית… הפרולטריון אינו מבחין בין יוני ובין יהודי.

– ומה דעתך, מיכאל אברמוביץ? – שאל טראכטנברג – כמדומני שלא הביע אדוני די ברור את הנחותיו…

– מסופקני אם יתפשט המשטר הסוציאליסטי לפי תורת המטריאליסמוס ההיסטורי בארצות הנאורות אפילו במאות השנים הקרובות ואולי גם לא יתקים כלל.. אין אני ממצדדי התורה הכלכלית הזאת… אין אני מסכים לדעתו של ידידי היקר הדוקטור שהתרבות היהודית תטמע, כלומר, שהיהודים יטמעו, יותר נכון לאמר יתבוללו בין הגויים – ויאבדו כאומה מיוחדה… אבל, רבותי, אין הדבר הזה חשוב בשבילכם ואינו כדאי להאריך…

– ואולי תסכימו לשמע את דברי מיכאל אברמוביץ – אמר טראכטנברג – בהביטו אל פני המסובים. כולם נענו בראשם לאות הסכמה.

– ידינו הדוקטור – ורבים המה משכילינו הנוהרים אחרי הרעיון הזה: היהודים מוכרחים להטמע, להתבולל בין עם הארץ… רבותי! האם פורטוגל וספרד הגיעו לגובה כלכלי-תרבותי או מדיני יותר מהגובה של עמים אחרים אחרי שהכריחו את כל היהודים או לעזוב את המדינה או להמיר את דתם, כלומר להתבולל לגמרי? אתם יודעים ואתם מסכימים, כי אנו רואים את ההיפך… שתי המדינות ירדו מגדולתן, ובין סבות הירידה תמצאו אולי בשורה הראשונה גם התבוללותם, השמדותם של האזרחים היהודים… ומה אנו רואים בארצות אחרות? האם זכו היהודים בכל הזכויות האזרחיות או עדין לא זכו, המה, היהודים היושבים בארצות אלה, אזרחים הגונים, פעילים ככל תושבתי הארץ ומסתגלים לכל המהפכות הכלכליות והמדיניות וגם התרבותיות המתחוללות בארץ זו…

– והאנטישמיות? – עוד פעם הדגיש גוליציב.

– רבותי! אם האנטישמיות תעבר מן הארץ כתופעה מכעירה ומחפירה לא אותנו, היהודים, כי-אם את הדוגלים בשמה, או תעמד לדורות הבאים – היהודים בתור קבוצות שונות, אזרחים הגונים בכל המדינות השונות, בנים נאמנים לארצות מולדתם – יתקימו!… יתקימו כמו שקימנו במשך אלפי שנים… ואני מכפיל את הנחתי: כח חיוני ענקי טמון בסתרי החיים התרבותיים של יהודי כל הארצות השונות… הטמיעות היחידות, האינדיבידואליות, אין באפשרותן להחליש את הכח החיוני היהודים…

החשה רגעים אחדים.

– והרשוני, רבותי להגיד, אם יהיו רצויים או אי-רצויים דברי לשלטון הנוכחי השולט בארץ ולכל המרקדים סביבו ולכל מלחכי-פינכא של השלטון הריאקציוני – אני בגאון אומר, כי רוסי אני בשלמותי, ואני מסור לארצי ולמולדתי כמו שמסור אני בכל אברי, עד הטפה האחרונה של דמי לבבי, ליהדותי ולתרבותי… יקרה לי כל התרבות הרוסית, בגדוליה, משורריה, סופריה… חביבים עלי החיים המדיניים והכלכליים של ארצנו בכל מרירותם ובכל מתקם… ובאותו הזמן אני נמצא כבן נאמן ליהדותי…

– ועוד דבר אחר… כאשר ישתלט גם בארצנו המשטר הדמוקראטי במלואו, אז ישתנה לטוב גם מצב היהודים… זכויותיהם האזרחיות מוכרחה תהיה הדמוקרטיה הרוסית לתת ליהודים.

השתררו רגעי-דממה. איואן גוליציב הפסיק את הדומיה.

– אני בדעה אחת עם מיכאל אברמוביץ… ברוסיה נמצאים לאומים שונים, גזעים שונים ולשונות מרובות… ואת כולם מאחדת רוסיה הגדולה ותרבותה העצומה מבלי להעיק על גזע שהוא לעזב את תרבותו המיוחדה, הלאומית, את לשונו, ספרותו, דתו, מנהגי-חייו… רק הריאקציה היא דורשת טמיעה של המלורוסים, של הפולנים של הליטאים וכולהין…

נכנסה בעלת-הבית ובקשה את אורחיה לבוא אל חדר-האכל ולטעום מעט מטובי המאכלים שהגישה על השלחן. האורחים קבלו ברצון את הצעתה, והוכוחים נפסקו.

רשם הדברים שהביע אותם ברשדסקי חזק על טראכטנברג, וגם בשובו למעונו ובשבתו יחידי בחדרו המרווח לא יכול להשתחרר מהרשם הזה. על שלחנו היו צבורים תיקים של חוקרי-הדין ושל פקידי-המשטרה ונחוץ היה לו לקראם, לבחנם ולבקרם… הוא לקח תיק אחד וכבר התחיל לעלעל בגליונותיו, אבל דברי-הוכוחים, שהוסיפו כאלו להשמע באזניו, חצצו בינו ובין עניני-המשפטים שנערמו בתיקים האלה. נשארו שאלות שלא מצא פתרונן ובאורן: האנטישמיות… הכח החיוני של היהודים… תרבותם… ישב שקוע במחשבותיו, ופתאם שאל לעצמו: ומדוע מענינים אותי הדברים האלה? והנה נתרשמה במוחו דמותה של סופיה, בתו של אותו האיש, המכריז על עצמו שהוא מסור ליהדותו בכל נפשו אף כי הוא אזרח ארץ מולדתו ובן רוסיה נאמן… נכנסה מחשבה במוחו: אולי גם הוא מוצאו מהיהודים… אולי… ופתאם בהתעמקו במחשבותיו צפה על פני ערפלי-זכרונותיו דמות מטושטשת, דמות אנשים מלובשים בבגדים משונים, מתלהבים, רצים דחופים… קריאות שונות… החזיון נעלם, חלף, עף כחלום… הוא הקיץ… האמנם התנמנם וראה חלום משונה? או אולי זכרון מחזה מטושטש עלה במחשבתו? הרגיש מועקה בלבו… עיפות בכל גופו… קם ממקומו, מלא את הכוס מים מן הבקבוק העומד על הדלפק ושתה בצמאון…

פרק ח

ההתועדות

טראכטנברג קבל פקודה מלשכת שר המשפטים לעשות חקירה ודרישה בעין חשוב אחד במוסקבה ולשהות שמה למטרת החקירה ההיא שנים-שלשה שבועות.

טרם נסיעתו לעיר הבירה טלפן על ברשדסקי למשרדו באמרו:

– מיכאל אברמוביץ! לרגל ענין אחד אני נוסע למוסקבה ואשהה ימים אחדים… בהזדמנות זו אפשר לי למסר דרישת שלום מכם לבתו…

– תודה רבה… יגדל נא טובו ויתראה עם ילדי… אולי ייטיב נא לטלפן גם אל מעוני ולהגיד לאשתי… כל כך ינעם לה לשלח לילדים דרישת-שלום…

בענג רב… תיכף אני אטלפן… בשתים אני אצא ברכבת המהירה, יגיד נא לי את הכתבת המדויקה.

ואמנם טלפן טראכטנברג להגברת ברשדסקי ואמר לה שיבא ויבקר אותה לפני הצהרים בביתה, ובבואו ספר לה, כי חפץ הוא למסור לבנה ולבתה דרישת שלום, כי נוסע הוא למוסקבה. נהנתה הגברת ברשדסקי מבקורו ומרצונו להתראות עם ילדיה והמשיכה את שיחתה על ענותנותם של ילדיה ועל שקידתם והתמדתם בלמודי האוניברסיטה.

סופיה ואחיה ישבו בערב כל אחד בחדרו והגו בשעוריהם; נכנסה המשרתת אל חדרה ואמרה,כי אדון מבקש לראותה.

– התכיריהו? שאלה סופיה.

– לא… איש זר הוא שלא היה בא אל הגברת…

– בקשי אותו להכנס אל חדר-האורחים.

התקינה את שערות ראשה ואת שמלתה בהסתכלה היטב בראי הגדול שבחדרה ונכנסה לחדר ההמתנה. מה גדל תמהונה ומבוכתה בהפגשה את טראכטנברג.

– ניקולי אנדרייביץ! – קראה מתפלאה – איזוהי הרוח שהביא את אדוני אל מעוננו?

הושיטה את ידה. הוא אחזה, גחן ונשק את ידה בנמוס כנהוג.

– יש לי הכבוד למסור לה דרישת שלום מאמה ואביה… אני אמרתי להם על דבר נסיעתי הנה ובקשוני להתראות אתה ואת אחיה.

– תודה רבה, ניקולי אנדרייביץ… אני שמחה מאד להזדמנות זו שהביאה אותו אלינו… גם אחי גריגורי בחדרו… האקרא לו?

– בבקשה… כן…

יצאה לרגע ותיכף שבה יחד את אחיה.

ישבו ודברו על המכרים בזרען. טראכטנברג ספר אגב אורחא, כי במשך החדשים האחרונים היו לו הזדמנויות להמצא במסיבה אחת עם אביהם ונהנה משיחותיהם הרציניות והחשובות.

– אביכם, – הוסיף,– למד הרבה וחקר הרבה… נעימה עלי חברתו… במרוצת הדברים אמר טראכטנברג:

– מוסקבה אמנם זרה לי… כגר אני פה… ויש לי הרצון להשתמש בשהיתי פה ולראות מה שראוי ורצוי לראות…

– מוסקבאים מובהקים אנו, – אמר גריגורי בצחוק קל, – ואני מצדי מוכן ומזומן להראות לאדוני את תפארת מוסקבה וגדולתה… התיאטרון, הקרמיל ואוצרותיו… בית התמונות המהולל, המוזיאונים השונים…

– נכון, נכון… שמוע שמעתי ובעיני לא ראיתי… אסיר תודה אהיה לכם אם תואילו להיות לי למורי-דרך.

– בכל לבנו, – מהרה סופיה לאמור.

– אבל מתירא אני אולי אפריע אתכם מהתמדתכם בלמודים?

– לא, לא, ניקולי אנדרייביץ.. נהיה מאושרים למלא את רצונו והרי גם אנו נתענג בבקרנו יחד עם המוזיאומים…

– ובכן נגמר הדבר צריך לקבע בכל פעם את היום ואת השעה; אני גם כן עסוק פה שעות מרובות בכל יום.

נדברו וקבעו את הערב למחרתים ללכת אל התיאטרון האמנותי ולחזות במחזה הידוע – “שלש האחיות” .

הביאה המשרתת תה ותופינים והמשיכו את שיחתם עוד שעה קלה. נפרד טראכטנברג באמרו שצריך לעשות עוד ביקור.

מחרתים בערב שוב בא טראכטנברג למעונם. הכרטיסים לתיאטרון היו כבר מוכנים בהשתדלותו של גריגורי.

אחרי גמר ההצגה הציע טראכטנברג ללכת לבית הקפה ולסעוד לבם במאכלים כל שהם. הסכימה ביניהם ונסעו לבית-הקפה הפיליפי ישבו בפנה מיוחדה באולם הגדול ושוחחו על תכן ההצגה ועל תכונתם וכשרונם האמנותי של הארטיסטנים. טראכטנברג הסביר את דעותיו על התיאטרון, על הדרישות האמנותיות ובפרט על מהותן של הדראמות בזמננו.

– שמעתי אומרים, – אמר גריגורי בהמשך השיחה, שגם אדוני כותב מחזות…

– יש לי נטיה… רצון נפשי לכתוב מחזות… יותר נכון דראמות… בחיינו אנו מוצאים הרבה מומנטים דראמתיים… נגלים או נסתרים… לפי הרוב דוקא נסתרים… קשה לתאר אותם בריאליות… צריך לבקש את הדרך הסימבולית…

דברו על הסימבוליות. גריגורי עמד על צד הנחיצות של הסימבוליות בספרות, סופיה היתה נגדה.

– החיים הריאליים, – אמרה, – כל כך עשירים ומגוונים בתכנם, נפשות בני-האדם של חברתנו כל כך עמוקות, שחביב אלינו כל סופר-אמן הבא להסביר את הצפון, את החבוי מאתנו האנשים, שאינם מסוגלים להסתכלות חודרת אל תוך תוכה של המציאות.. הכל צריך למוד, חקירה, הסברה, פרוש ובאור כמו בחזיונות הטבע, בסתרי-התולדה ולתת תאור ריאלי, מציאותי, כמו שאנו מוצאים בחקירות הטבע…

– אבאר את מחשבתי, – אמר טראכטנברג אחרי דומיה קצרה, – יש בטבע של עולם ומלואו חזיונות מוחשיים שהחוקר מוצא אותם, מבארם וגם נותן חוקים להתהוותם, להופעתם.. אלה הם חזיונות טפוסיים אבל יש שהחזיונות הם רק משוערים… היפוטיזיים… ואף כל פי שאין עדיין לראותם כמוחשיים, הרי החוקר כאילו מפעיל אותם, מתארם… הייתי אומר: מחיה אותם לפנינו…

יש סופרים הלוקחים חמר לבריאותם של גבוריהם רק מן המציאות מן המוחשיות… מתארים בכשרון גדול את האנשים הפעילים, מנחשים הויתם, פעולתם, שאיפתם… מתעמקים לחדרי נפשם הנסתרים… אלה הם הטפוסים הידועים שתאורם גאוני בספרות העולמית… ויש שהסופר הגאוני בורא את הגבור המדומה המשוער… לא מן המציאות הוציאם אלא מן ההפעלות הנפשיות שצריכות להתגלם ולהתגלות באישי החברה ולא רק שצריכות אלא גם נמצאות ואינן נראות, אינן מוחשות… אלה הם גבורים סימבוליים… ואת תמצאי אותם בדראמות של הסופרים הגאונים משכספיר עד איבסן… המלט, ליר… פויסט, שטוקמן, נורה ועוד… לא אישים טפוסיים הם שנמצאים בשוק החיים ההוויים אלא סמלים לאידאות נשגבות… לזעזועים נפשיים… לשאיפות נסתרות שזקוקות לגלוי… הסביבה, כל האנשים והפועלים הכל כאלו מציאותי הוא, אבל ההויה היא משועית, סימבולית.. נזכיר את המיתוס של העמים הקדמונים, את האגדות שיצרו בעמים השונים… המה תפסו עולם זה כעולם מוחשי… אבל בכל היצירות פועל כח הדמיון.

אמנם אני חלמתי על עבודה ספרותית כזו… איני יודע – מדוע אני מרגיש נטיה לנסתרות, לדמויות שהן מעבר לגבולות המציאותיים…

יש רעיונות… שאיפות… דמיונות שאתה כאלו רודף אחריהם כשהם נשאים באולם-תהו, ואינם יכל לתפשם… להשיגם… רגע כאלו חשת אותם, כאלו נספגו בהכרתך, אבל כרגע הם נמוגים-ונכנסים בחלל תהו-ובהו…

סלחו לי… אולי לעו דברי… אי-ברורים, כי גם אני מתקשה לתת להם לבוש מציאותי, – הוסיף בהתול.

השעה היתה מאוחרת. היושבים בבית-הקפה הלכו ועזבו את מקומותיהם, הלכו ויצאו. נדברו, כי ביום ראשון הבא, יום חפש גם לברשדסקי וגם לטראכטנברג, ילכו אל הארמון ששם תערוכת התמונות, ויצאו גם הם מהאולם.

בבוקר יום המיועד בא טראכטנברג אל מעונם של סופיה וגריגורי, אבל גריגורי סרב ללכת בנמקו שטרוד הוא בעבודה תכופה.

הלכו שניהם, טראכטנברג וסופיה. בעיון רב הסתכלו בכל תמונה ותמונה. טראכטנברג הסביר את אפין של כל היציאות האמנותיות הנמצאות באולמים; דבר בקול נמוך, לבלתי הפריע את הסתכלותם של המבקרים האחרים, דבר על הצירים המפורסמים שרכשו להם נצחיות בגאונות אמנותם. סופיה שמעה בשום לב להסברתו. נעימה ורצויה היתה לה ההסתכלות בתמונות הצירים הגדולים, אבל חסרה התבוננות; היא חשה את יפין, את בהירותן, את התאור המציאותי המצוין שבהן – תאור הטבע בגונים שונים ותאור הנפשות, הצורות השונות, את שלל הצבעים המבריקים או האפלים, את קרני-השמש בזהרן או אפלולי העננים בחכתם, אבל לא התעמקה להפלות בין יצירה אמנותית אחד לשניה בהבדלי אפים של הצבעים ובתכונותיהן העקריות. טראכטנברג כאלו גלה לפניה עולם אמנותי חדש שלא פללה לו. הוא הסביר את ההפרשים שביצירות בתקופות השונות של התפתחות האמנות, תקופות העליה ותקופות הירידה; במלים אחדות ספר על ההשפעות התולדתיות, שנתנו דחיפה לשנויים כבירים באמנות ושבראו מהלכים חדשים בציור ובתאור של המציאות; דבר על הריניסנס, של הדיקדנס, על התכונות של צירי הולאנד ושל צירי איטליה ובפרט את מהותם וגדולתם של צירי רוסיה.

וסופיה מקשבת, כתלמיד היושב לפני רבו, לכל באור וברור של מלוָהּ; שואלת ומקבלת פתרון ותשובה ברורה ומנוקה. היא הביטה עליו והתבוננה, כי פניו האירו באור נעים כשפרש לפניה את באוריו, את לקחו באמנות; תוי-פניו הפיקו מרץ; קולו, קול בריטוני יפה חדר אל עמקי נפשה.

אחרי שעות אחדות של הליכה מאולם לאולם ושל ישיבה ארעית על הדרגשים העומדים לפני התמונות במקומות אחדים, יצאו מן הארמון. חשו כאלו ירדו ממרומי-שחקים לעולם אחר, כעור; כאלו יצאו מאור לאפלה. עמדו רגע על המדרגות המרווחות של הארמון; פנו לעבר הסמטה ויצאו אל הרחוב הגדול והשוקק, הרועש; קריאות הרוכלים המכריזים על פירותיהם, נשמעו מפינות שונות. קשקושי העלות, צלצולי הטראם, שאון העוברים על המדרכות – פרחו ומלאו את חלל-האויר. היום היה יום בהיר וקר, אבל במקומות רבים נהפכו השלגים לרפש דחוס ונמוס.

טראכטנברג הביט על השעון.

– רבונו של עולם! – קרא,– הרי כבר השעה השניה אחרי הצהרים! סופיה מיכאילובנה! הרי היא עיפה מכל הבקור הזה… וגם בודאי רעבה כמו שאני רעב…

– יש אמת בניחוש הזה, – אמרה בצחוק.

– אולי תיטיב ותרצה לקבל את הזמנתי… נסע יחד למסעדה הסלאוית… שם נאכל את סעודת-הצהרים.

סופיה פקפקה לרגע… ההוגן המעשה הזה מצדה או לא?

טראכטנברג אחז בזרועה, גחן ובקש בקול רך וענוג.

– אל תסרב הגברת… אנו נמשיך את שיחתנו…

האולם הגדול של המסעדה המהוללה והמפורסמת, שרק עשירי העם, האצילים והשרים באים לשם לסעד את ארוחתם, – היה בשעה זו כמעט ריק, כי השעה המקובלה לאכילת ארוחת-צהרים עברה. בחרו בשלחן קטן העומד אצל החלון הגדול המכוסה בוילון מעשה סריגה של רשת בציורים נאים; ישבו סמוכים אל השלחן הזה, טראכטנברג צוה למלצר להביא את הארוחה.

על שאלתה של סופיה, מאין לו הידיעות על האמנות, – הסביר לה טראכטנברג כי התחנך בביתו של דודו שזמן לו, כמו לבנותיו, מורים מוסמכים בידיעות שכליות מרובות, כלליות, ובפרט שמה לב דודתו, אשה משכילה, שספגה לה חוש אמנותי, לחנך אותו ואת בנותיה בהשגת הרגש האמנותי במוסיקה, בהבנת יצירות הצירים והפסלים כמו בידיעות הלשוניות האירופיות ובספרות העולמית.

– יש לי נטיה לאמנות – הוסיף לדבר, – תירתי את איטליה, את צרפת… בכל מקום בקרתי את ארמנות התמונות והפסלים…

שאל את סופיה של למודיה, עבודותיה במעבדה, על מטרותיה לעתיד, השיחה נעשתה אינטימית ומבלי משים התקרבו הלבבות… התקשרו בקשר סמוי אולי אפילו מהכרתם ומהרגשתם.

פרק ט

בתיאטרון

באחד הימים הזמין טראכטנברג את סופיה ואת גריגורי ללכת יחדיו אל התיאטרון הגדול. בערב ההוא היתה ההצגה של האופירה “רוסלקה” – “בת-גלים”.

ישבו שלשתם בתא מיוחד, מקשיבים את המנגינות הנעימות ומתענגים לחזות בתפארות האמנותיות. אחרי המערכה הראשונה יצאו אל אולם הטיולים. טראכטנברג דבר על המוסיקה של דרגומישסקי, שהוא אחד מגאוני הקומפוזיטורים; נגע בענין המוסיקה הרוסית בכלל, על חשיבותה ועל ההבדל שבינה ובין המוסיקה האיטלקית. סופיה הלכה שלובת-זרוע אתו והקשיבה לדבריו, רק לרגעים מפסיקה אותו בהערתה. המוסיקה היתה קרובה ללבה ולהשגתה; היא היתה מבקרת לפעמים תכופות את התיאטרוֹן בגדול ששם מצטינים הזמרים והזמרות המפורסמים. חבה זו למוסיקה באה לה עוד מן הזמן ההוא שהיתה תלמידת המורה שׁלוסר שבזרען; היא היתה מנגנת על הפסנתר, ואם שלוסר העיד בה, כי יש לה כשרון מוסיקאי ואזן מקשבת וקולטת,– היו כולם מסכימים לדעתו ולמומחיותו. אם הבנתה בתכונתן של תמונות הצירים היתה קלושה ולפיכם שמעה בעיון רב את ה“לקח” שנתן לה טראכטנברג בשעה שׁבקרו באולם של ארמון הצירים, הרי ידיעותיה במוסיקה לא היו פחותות מידיעותיו של טראכטנברג במוסיקה והיתה לה קורת-רוח להראות לו בהערותיה שהיא יכולה להעמיד אותו על האמת האמנותית בהפרשים הדקים שבמנגינות לקומפוזיטורים אחדים.

בפנותם לשוב את התא נפגשו באיש אחד שהשתחוה מול סופיה ודרש בשלומית, היא הוציאה את ידע מזרועו של טראכטנברג, עמדה רגע על מקומה, נתנה את ידה להאיש והשיבה לו שׁלום.

– בבקשה להתודע, – אמרה – אדון טראכטנברג… אדון נחומוביץ.. נתנו את ידם איש לרעהו.

– אולי יכנס אל התא שלנו? – פנתה בשאלה אל נחומוביץ

– אם לא אפריע את מסבתכם… ביחידות…

– בבקשה, נחומוביץ… גריגורי גם כן אתנו…

נכנסו כלם וישבו על מקוֹמותיהם. כרגע הורם המסך והתזמרת התחילתה את מנגינתה.

אחרי תם המערכה השניה נשארו כלם יושבים בתא. נחוֹמוביץ בּקר בחריפות את האופירה. טראכטנברג הגין אל התכן, על הסימבוליות של התכן שבספור-המעשה, כמו שיצא מעטו של פושקין, ועל ההתאמה המזהירה שבין תכן הספור והזמרות. נחומוביץ באר את ההבדל שבין המוסיקה של דרגומישסקי ובין הזמרות של ואגנר.

– אה! – אמר גריגורי בהלצה. – אדון נחומוביץ “רוכב על סוסו”… מלבד ואגנר אין מוסיקאי כשר בעיניו.

השיחה נפסקה, כי נשמעו צלילי כלי הזמר של התזמרת.

אחרי גמר ההצגה אמר טראכטנברג:

– מאושר אהיה אלו היה נותן כבודו לי את ההזדמנות להפגש אתו ולהמשיך את שיחתנו בענינים שונים…

– בחפץ לב אני מוכן לבלות שעה קלה… ואפילו שעה ארוכה בשיחות שונות.

– אם כן – איה המקום בו נוכל להפגש?… אולי יסכים כבודו…

– במעוני,– מהרה סופיה להפסיק את שאלתו. – מחרתים בערב…. היש לו שעה פנויה– שאלה את נחומוביץ.

– כן… טוב… בתשע בערב אני אבא אל מעונכם בתנאי שתכבדוני בכוס תה… ואולי אמא שלחה לה גם תופינים…

– הכל יש והכל יהיה, – ענתה בצחוק סופיה. – וגם לאדוני, ניקולאי אנדרייביץ, רצויה השעה הזאת ובערב הזה?

– תודה רבה… נעים לי מאד להמצא בחברתכם…

יצאו החוצה. נחומוביץ נפרד מהם. האויר היה זכוך וקר, אבל אותות בֹּא-האביב כבר היו מורגשׁים. קלה היתה לנשימה הרוח הצחה אחרי הישיבה באולם התיאטרון המלא אויר מעיק אל הנשימה. המדרכות היו מנוקות מכל שמץ שלג ואפילו על שטחי-הרחובות נשארה שכבה דקה של שלג רך, והנסיעה בעגלות-חרף נעשתה קשה. התעטפו באדרותיהם משיצאו מחם האולמות אל הקר שבחוץ.

– נלך ברגל, – אמרה סופיה, – הטיול נעים מאד אחרי ישיבה של שעות אחדות בתיאטרון.

הסכימו ללכת ברגל, עברו את הכּכר הגדולה אשר לפני בניני התיאטרונים ופנו לעבר הרחוב הגדול והארוך המואר בפנסי-החשמל. בעברם לרחבה של הככר היו מוכרחים להיות זהירים מאד בעבוּר מרוצי-המרכבות המרובות העוברות בחפזון מן מקומות התיאטרונים. ולכן בקש טראכטנברג לשים את ידה אל זרועו למען עבֹר יחד בזהירות את המקום המסוכן, וכן המשיכו את טיולם גם אחרי עברם את הככר, וגריגורי הולך אתם.

– מי הוא האיש הזה, נחומוביץ? – שאל טראכטנברג. –מה מעשהו?

– קשה במלים אחדות לתת הגדרה למהותו של האיש הזה, – השיבה סופיה.

– אמנם מרובה-גונים הוא נחומוביץ, – אמר גם גריגורי.

– היינו.

– הוא סופר ומבקר, – אמרה סופיה, – פובּליציסטן… גמר את האוניברסיטה בפטרבורג בשתי פקולטות, היורידית וההסטורית-פילולוגית כתב, כמדומני, קונטרס בעניני הלשונות… האם כך הוא גריגורי?

– איני בקי בדבר הזה, – ענה גריגורי.

– ומעשהו? … הוא מתפרנס ממשרתו בבית-מסחר גדול כמנהל פנקסים… סופר מובהק בעתונים… נואם מצוין… השפעתו גדולה עלינו, על בני הנעורים הנוהים אחרי שטתו…

–אבל הוא גם מוסיקאי?

– הוא מבקר חריף, יורד לעמקו של כל דבר שתפסו בשכלו, בהרגשתו ואולי – באינטואיציה המיוחדה לו.

פתאם נשבה רוח קרה חזקה. על פני הרקיע התקבצו עננים. פתותי שלג רחפו בחלל האויר ונפלו על ראשיהם ובגדיהם של ההולכים ורסיסיו הקרים התיזו על פניהם.

– נפסיק את השיחה, – אמר טראכטנברג – אפשר להצטנן…

עברו בשתיקה את הרחוב, פנו לסמטה והגיעו לבית מעונם.

– ובכן – להתראות מחרתים, ניקולאי אנדרייביץ, – אמרה סופיה.

– בלא ספק של ספקוֹת, – ענה טראכטנברג קצת בהלצה, – בהפרדם.

סופיה נכנסה אל חדרה… הרגישה כי הח­­ֹם בחדרה מעיק עליה. פשטה מלבושיה מעליה ולבשה בגדי-ליל, התרחצה כמנהגה טרם תלך לישון. ישבה רגע לפני המראה הגדולה שבחדרה, פתחה מקלעות ראשה שנפלו על כתפותיה החשופות והסתכלה בפניה…. רוח רצון השרה עליה, אבל כאלו חשה מועקת לב. הלכה ופתחה את אשנב החלון, ורוח קרה נשבה אל החדר – ויקל לה; נשמה בכל מלא חזה את הרוח הצחה. ישבה ונשקעה בשרעפיה.

– מחר בבקר, חשבה, צריך להשכים וללכת אל בית-החולים של האוניברסיטה… כל היום אהיה עסוקה שמה…

נזכרה כי עליה לעבֹר בערב של שעורים אחדים ולקרא בספר של הפרופסור, ואת הספר לקחה ממנה חברתה.

– אכנס מחר בשובי מבית-החולים אל מעונה ואבקש להשיב לי את הספר.

אבל כל המחשבות האלה גזו, חלפו. צלילי-המנגינות עוד צלצלו באזניה… מחזות האופירה מרחפים בדמיונה. שכבה במטה… התנמנמה. נזכרה בּטראכטנברג ובשיחותיו… דמותו התרשמה לפניה… מלים נועזות הבריקו בעמקי-מחשבתה: – כולו טוב וחביב… דמיונות וחלומות אפפוה באפלת החדר. קולות זמרה נעימה עולים ממרחקים כאלו מפכים מכל פנות האולם הגדול, השטוף באורות מבהיקים, מזהירים, מסמאים… היא נמצאה על הדוכן של התיאטרון… לא… זוהי מריה רעותה היקרה עוֹמדת שם ומזמרת… מקשיבה לקולה הצלול… שומעת את המלים…

למה תענה אותי לריק2

תדמיע את עיני, עצבת בי תעיר…

– מדוע היא בוכה?

ופתאם סבבוה הרקדניות… כולן מסתובבות ורוקדות במחול משונה… נשמעות צוחות… יללות, צעקות…

סופיה הקיצה משׁנתה. הביטה בחשכת החדר… שאפה רוח, התעטפה בשמיכה ושוּב נרדמה.

היא רואה את טראכטנברג, פניו כל כך עצובים… עיניו מפיקות יגון. צלילי המנגינות הומים ורועשים…

– התזמרת מנצחת. – לוחש לה טראכטנברג… הוא כפף את ראשו ומשיח לה דברים כל כך נעימים, אבל אינה יכולה לתפסם… היא קמה ממקומה וסרה ממנו… הוא נשאר עומד ומתמיה… פרש את ידיו וחפץ לתפשה… היא מתחמקה ממנו… הוא רודף אחריה – והיא ממהרת לרוץ– ונופלת… נופלת אל הנחל… נהר שוטף ובתוך הנהר ארמון כלו אלגביש… אורות לאלפים מזהירים בכל שלל צבעי-הקשת. הזמרה נמשכת… זמרה עגומה, מלאה עצבות, תוגה. הלב מתכון וכואב…

הנה בנות-גלים קטנות, פעוטות, כל כך יפות, נחמדות – טסות בחלל הארמון, שחות על גלי המים הזכים הזורמים בשטף רב, צוחקות, צוהלות ומשמיעות קולות-רנה… הן מוזהבות משפע האורות, ומכן גופותיהן מתלקחים אורות חשמל כמראה הבזק, אורות צהובים, כחולים, ורודים…

פתאם הופיע הטוחן… כן, הטוחן, פניו משונים… לבוש סמוקינג וצלינדר חבוש על ראשו… מצחק… רעד עבר בכל גופה: –האמנם לא הטוחן כי אם קלאבוחוב בא… לא! זהו השדכן… הנה הוא שר:

הוי מחותן עליז, הוי מחותן פזיז…

סבבוהו בנות הגלים היפות ומושכות אותו לכל צד… הסירו ממנו את הכבע… והוא נעלם.

שירה נעימה משתפכת בארמון… היא עומדת על הבימה ושרה. כל בנות-הגלים התאספו ומקשיבות קשב רב.

… רץ הפלג יומם ולילה, ובפלג דגים ישחקו…

האם היא שרה?! הביטה מסביב בתמהון. איה טראכטנברג? מדוע חמק ממנה… מדוע עזב אותה בארמון הקר הזה? אמנם קר מאד… חשׁה רעד בכל גופה… הקיצה משנתה.

הדליקה את מנורת-החשמל העומדת על דלפק אשר לפני מטתה. הסתכלה בשעון. – שלש!…

ראתה, כי האשנב עדיין פתוח והרוח הקרה נושׁבת אל החדר. קמה ונגשה את החלון ותסגור את האשנב. שכבה, התעטפה היטב בשמיכה וישנה שנה עמוקה.

פרק י

נחומוביץ מבאר את השקפותיו

באותו הערב נקהלו מלבד טראכטנברג ונחומוביץ גם שנים-שלשה חברי גריגורי ברשדסקי.

ישבו כולם בחדר-האורחים של בעלת-המעון, שתו תה כמנהגם ושוחחו.

טראכטנברג פנה לנחומוביץ ודבר אתו על הערך של הספרות הרוסית לגבי הספרות הצרפתית ובהשואה עם הספרות החדשה הסקאנדינַביִת. מענין לענין עברו גם אל דברי-המוסיקה. טראכטנברג התפלא לשמע מהאיש הזה חריפות ובקיאות גם באמנות של הארצות השונות.

– אדוני, – אמר טראכטנברג, – מבכר את המוסיקה של ואגנר על גאוני-המוסיקה האחרים. חפצתי לשמע את העקרים, אשר עליהם הוא בונה את הנחותיו.

כמורה, הבא להרצות את לקחו, דבר בנחת ובהדגשה על יצירותיו של ואגנר. גם כל המסובים שמעו בעיון רב את דבריו.

אחרי גמרו את דבריו נשתתק נחומוביץ ודממה שררה בחדר.

– ובכל זאת אין לבי לואגנר, – אמר סטודנט אחד, חברו של גריגורי – ומאוסה עלי גם אישיותו…

טראכטנברג פנה לעבר המדבר.

– מה עול מצא אדוני באישיותו של ואגנר? …

הצעיר כאלו פקפק אם להביע את דעתו או לחדֹל. הביט על השואל ואמר:

– על כי… הוא שונאנו בנפש.

–שונאנו? – שאל בתמיה טראכטנברג.

– כן, הוא שונא את כל יהודי ויהודי ואת כל עמנו… לפי דעתו אם הקומפוזיטור, היא אפילו גדל-האמנים, הוא יהודי, – הרי פסולה זמרתו, מנגינותיו אינן ראויות להשמע בתיאטרון… היהודי בעיניו כמפלצת…

– קיצוניות היא, – אמר נחומוביץ במתינות. – את ואגנר האיש אני מתעב ואת המוסיקה שלו אני מחבב. ואם כל שונאינו יצעקו מאה פעמים שמשוללי-כשרון האמנות אנו, יבואו במעשים ויטפחו על פני כל מנדינו. הלמדנות המזויפה של חוקרים גרמניים אחדים מצאה כי הגזה האריי הוא ורק הוא הנושא של תרבות העולם מני קדמי ארץ ועד היום, ובין כל אומות-הגזע הזה רק הגרמנים הם העם הנבחר, הוא בחיר האומות… לקחו עטרת-עם נבחר מראשי היהודים ושמו על ראשם… שכיחו, כי העטרה הזאת היא דבר של הפקר, וכל אומה ולשון חפצה לזכות מן ההפקר…

– עם ישראל, – הוסיף אחרי דומיה קצרה, – נתן להעולם הרבה גאונים, שבהם מתפארים עכשיו עמים אחרים, יען כי במקרה נולדו, חנכו, פעלו, הפיצו את דעותיהם בארץ זו או אחרת. אבל הסגולות האלו באו להם בירושה מאבותיהם היהודים… זהו טבעו של גזענו, גזע עם ישראל..

– סליחה, אדון נחומוביץ, – אמר טראכטנברג, – אדוני מדגיש את המלים – גזע יהודי, עם היהודים… אבל כמדומני, שיותר נכון לאמור שהיהודים המה קבוצות דתיות, המפוזרות בארצות שונות, והדת היא שגורמת לקשר שביניהן, בין הקבוצות האלה…

– בשאלה זאת התחבטו והתלבטו מלומדים, חוקרים שונים… יש נטיה לחשב את היהודים כקבוצות דתיות… ואפילו בין היהודים בתקופה האחרונה – משתקפת נטיה זו… אבל לא על השערות אנו חיים… ומבלי להכנס לסברות שונות ולתופעות הסטוריות שונות אנו מוכרחים להודות, כי יש קרבת-דם… קרבת אחים בני עם אחד ומיוחד בין כל האישים הנפרדים והנרחקים… לבו של יהודי גרמני, צרפתי, אנגלי… שאפילו התבולל בעם ארץ מולדתו – במנהגיו, בסדרי חייו, בתרבותו – וגם המנהגים הדתיים שהוא אוחז בהם שונים מהמנהגים של “בני דתו” האחרים, אני אומר, כי לבו של יהודי כזה דופק, כואב, יתפלץ, כאשר יודע לו, כי אלה הנקראים “יהודים” בתימן, בספרד במרוקו, בפולין וכו' נרדפים וסובלים מעקת החוקים… ולהפך יגיל וישמח בהודע לו התקדמותם של יהודי ארץ אחרת… אלה הם דברים כל כך ידועים, אלה הם מעשי כל יום ויום – ומה לנו להשקע בחקירות של למדנות שונה… כל אישי-האומה הישראלית מאוחדים אף כי בעניני-מושגי הדת רחוקים המה זה מזה…

– ובכן אפשר להוציא מסקנה, – אמר טראכטנברג, – מדבריך, שהיהודי שהתנצר גם הוא נשאר יהודי…

– נכון הדבר! במובן הגזע לא בא שנוי כלל… נשארו בנפשו, בתכונתו, כל הסגולות הטובות, ואולי גם הגרועות, של העם הזה אבל במובן הלאומי (הוא הדגיש את המלה הזאת) נכרת האיש הזה מעמיו לחלוטין… אין לו חלק בין אישי-האומה שלנו… יכל האיש להיות נוטה לדעות שונות של מושגי-הדת, אבל המרת -הדת מוציאה אותו מכלל האומה… יכל האיש להכחיש, נגיד, במציאות של האלוהים אבל לא להתכחש לתרבותנו, לתורתנו… לספרותנו… זו האטמוספירה שאנו כולנו חיים בה… כך היה, הוה ויהיה, אדון טראכטנברג.

את ההדגשה הזאת הרגיש טראכטנברג כעקיצה חדה המכוונה אליו. הוא נבוך ולא ענה דבר. השתררה מבוכה גם בין היושבים.

סופיה קמה ממקומה ואמרה:

– רבותי מי רוצה עוד לשתות תה… בבקשה… אל תסרבו מאכל את התופינים ששלחה לי אמא ביד רחבה… אל תשכחו כי בעוד ימים אחדים נסע הביתה וישארו חלילה התופינים… בלתי תשומת לבכם.

– אני אשתה בחפץ לב עוד כוס תה – אמר נחומוביץ.

הצעירים קבלו ברצון את הצעתה של סופיה ויקחו מהתופינים ויאכלו.

טראכטנברג פנה אל נחומוביץ.

– אולי לא יסרב להמשיך את שיחתנו?

– נעים לי מאד להמצא במסבת רעים ולשוחח… להביא את דעותי…

– לפני שבועות אחדים נתקלתי בשאלות אלה… במקרה, אבל לא נתבררו לי השאלות האלה… אחת השאלות היא האנטישמיות, השנאה ליהודים, שאנו מוצאים בכל הארצות במדה שונה או באופן גלוי או באפן נסתר.

נחומוביץ לא גרע עינו טראכטנברג והסתכל בו במבט חודר. לקח סיגריה, הצית גפרור ועשן. הצעירים, שישבו בפנה אחרת והיו עסוקים באכילת התופינים, הרימו קול צחוק: בודאי נשמעה הלצה כל שהיא.

נחומוביץ פנה לעבר הצעירים.

– רבותי! את התופינים אפשר לאכול גם מחר ומחרתים ואת ההלצות תגידו בשעה אחר, אבל אל תפריעו את שיחתנו, ואולי כדאי שגם אתם תשמעו את וכוּחנו למען “לתת לפתאים ערמה, לנער דעת”… כמו שאמר החכם במלכי-קדם, – הוסיף בצחוק קל.

הצעירים וביניהם גם סופיה וגריגורי קמו ממקומותיהם והגישו את כּסאותיהם מול הכסא של נחומוביץ.

– אדוני אומר: השנאה להיהודים… רבונו של עולם! האם רק השנאה ליהודים מתקימת בעולם ובין העמים האחרים שוררת אהבה… אהבה מתוקה? האם לא גדולה המשטמה בין הצרפתים ובין הגרמנים, עד מות? ובין האיטלקים והאוסטריים, בין אלה להבוהמים, בין הפולנים והרוסים, האנגלים והאירלנדים, ובאמריקה… הלבנים והכושים, שנה איומה המביאה לתופעות מרעישות… השנאה ליהודים? שנאת הגזע היא, ועוד סבות מרובות שמקורן בהתרחשויוֹת היסטוריות, בתהפוכות אקונומיות, בשנויים מדיניים, כשאני לעצמי כפובליציסטן אין הדבר הזה מענין אותי. יש הרבה עתונאים המהפכים את החררה הזאת מלפנים ומאחור, זה בכה וזה בכה, זה מטיל דופי על היהודים וזה מפאר אותם, אבל עם אנו ככל הגוֹיים. יש לנו מעלות ויש לנו חסרונות… תנו לנו הזכות שימצאו בינינו גם אנשים בעלי-חסרונות כמו שבין כל האומות, אבל על כל פנים מעלותינו אולי מרובות ממעלותיהן של האומות האחרות, בפרט בעניני מוסר, בהשגת הצדק, הישר, בהכרת האמת, כי בזמן שהעמים הנאורים עכשיו היו עדיין יושבים במערות וביערות ככל פראי-אדם, – היו היהודים כבר עם נאור, עם שהשיג את ההכרה המוסרית הנצחית, עם הוגה רעיונוֹת נשגבים, יוצר יצירות ספרותיות שׁחשיבותן וגדולתן לא הופגה עד היום…

– בכן… מדוע אתה, אדוני העתונאי, לא תקדיש לדברים האלה את מאמריך? – הפסיקו טראכטנברג.

– יען כי זוכר אני את דברי המשורר ניקרסוב, שאדוני יודע אותם:… “כבר צוחו הצוחנים ותועלת לא הביא העט, והפתאים לא נמעטו”… לפנינו עומדת שאלה, העומדת למעננו בדרגה הכי גבוהה: שאלת קיומה של האומה, קיומה בתנאים שנתחדשו וההולכים ומשתנים ומתחדשים בתקופות הנוכחיות, בתנאים הכלכליים, התרבותיים והמדיניים, שהוציאו את היהודים מהגיטו הצר והמחניק והשליכו אותם על המערבולת של החיים ההוויים, אל שטפם העצום.

– אם כך הוא הוא הדבר, הלא “קיום האומה” – לפי בטויך, אדון נחומוביץ, – תלוי בתנאים המתהוים, כלומר באותם התנאים שבהם תלוי קיומם של אומות שונות… יסתגלו, כמובן, היהודים גם לתנאים המתחדשׁים.

– אני גם כן מניח שהיהודים יסתגלו ואמנם הם מסתגלים, אבל לפנינו בהנחה זו יש שלשה אלמנטים וכל אחד מהם הוא מיוחד, ספציפי, לנו היהודים, האלמנטים האלה הם – פרובלימה כלכלית, פרובלימה תרבותית, פרובלימה מדינית.

– הן היהודים נהנים לא רק בארצות שקבלו זכויות אזרחיות אלא גם אפילו במדינתנו – מכל האפשרות הכלכלית לפי תנאי המדינה, בזרען מצאתי שכל היהודים הסתדרו – כל אחד במקצוע שלו – בהתאם למצב הכלכלי…

– לא! אדוני דן מהסתכלותו בחיים הכלכליים שבערים בפנים רוסיה, אבל אלו היתה לו ההזדמנות לרדת אל משכנות המוני העם בעירות ובערים של “תחום המושב” וראה את הלחץ הכלכלי הלוחץ על היהודים, ודוקא על היהודים.

שא, נא… מדוע דוקא על היהודים?

– כי שונה המבנה המעמדי של אוכלסי-היהודים מהמבנה המעמדי של התושבים האחרים, שישנם בהם – הרב הגדול אכּרים, עובדי-אדמה קשורים אל נחלותיהם, וכל התקדמותה של החקלאות מביאה ברכה רק למעמד הזה; ישנם פועלים מרובים בבתי-החרשת, במכרות, בבנין ומצבם תלוּי בהתקדמותה של התוצרת ובשנויי החקים לטובת הפרולטריון; ישנם סוחרים – גדולים וקטנים– רוכלים, מתוכים, בעלי-מלאכה; אחרי כן פקידים, שרים, עוזרים, משרתים, בעלי מקצועות. בין היהודים אנו מוצאים הרב הגדול סוחרים למיניהם, חנונים, בעלי-מלאכה; רק שכבה קטנה של בעלי-מקצונות ועוד יותר פחות – אכרים. המבנה הזה איננו איתן, ולפיכך כל שנויים חשובים במהלך הכלכלה המדינית מביאים זעזועים בחיי-היהודים…

– ומה היא התקנה שמצא אדוני?

– אני לא מצאתי שום תקנה… העם מוצא לו דרך… אנו המשכילים יכולים אולי להאיר את הדרך, לבא לעזרת-העם, לעבוד… להסיר מכשׁוֹלים.

השתקע נחומוביץ רגע במחשבותיו. לקח סיגריה ועשן.

– הדרך האחרת היא ההגירה… להגר לארצות רחוקות ששם עדיין אין האוכלסים יושבים צפופים והפרנסה מצויה, יש עבודה, יש דרישה לעמל-כפים-חרוצות… ההמונים מסתגלים למקומות חדשים ולתנאיהם, עולים במדרגות הכלכליות עד… שהתנאים משתנים, ההתחרות מתגברת, הנגודים בין גזעי-התושבים מתחדדים – ושוב הגירה… את החזון הזה אנו מוצאים במשך דורות רבים בדברי-ימינו…

– ובכן לא חדשתם כלום? – אמר טראכטנברג.

החדושׁ הוא שאנו מחפשים, ממשמשׂים נתיבות שונות חדשות… החדוש הזה הכניס התפלגות בשדות עמנו – ותהיינה המפלגות בעמנו כיום הזה….

נחומוביץ עמד מדבר. הוציא את שעונו ואמר:

–אולי כולכם עיפתם… נמשיך בשעה אחרת ביום אחר…

כולם הסכימו להצעתו. קמו ממקומותיהם וברכו את סופיה וגריגורי ברשדסקי.

– התענינתי מאד בדברי אדוני, – אמר טראכטנברג לנחומוביץ – אולי עוד נשוב לדבר בשאלה זו?

– אני מוכן לבא… נבקש את סופיה מיכאילובנה להועיד את הערב המתאים.

– אני אוֹדיעכם בעוד ימים אחדים.

פרק י"א

הרהורי סופיה

סופיה עברה את הרחוב ונכנסה אל השדרות המשתרעות בקו ארֹך בין הרחובות משני צדדיה והסובבות את העיר. היא שבה מעבודתה בקליניקה של בית-המשרד המדיציני ותבחר ללכת רגלי, כעין טיול אחרי טפוליה אצל מטות החולים.

היה זמן בין-השמשות לפני שקיעת השמש. כל היום, יום בהיר, זרחה השמש וחממה את כל היקום; התחילה עונת הפשרת שלגים; המדרכות ורצפות הרחובות היו רטובות; רוח קלה חמימה נרגשה להעוברים.

סופיה הלכה אט בשבילי השדות, שקועה במחשבותיה, זה מזמן צפות ועולות במוחה מחשבות כאלה, שהיו לה לחדשות לגמרי. היא חשבה על עתידותיה. באביב זה היא תעבר להמחלקה החמישית, האחרונה ובעוד שנה תקבל את התאר – רופא… ואחרי-כן? … להיות רופאה חולים… לטפל בחולים ובמחלותיהם? רעד בחילה עבר בכל גופה… אין אני מסוגלה לדבר הזה… להתמסר למדע? אמנם זהו רעיון נפלא… כשהיא יושבת במעבדה היא שוכחת את הכל… רק העיון והעבודה ממלאים את כל נפשה בחדוה לבבית, נותנים לה רגש של אשר גדול… עתה היא מוכרחה לעזב לזמן רב את המעבדה, יען כי כך הוא הסדר הקבוע שכל התלמידות מבקרות את הקליניקות למען תסתגלנה להבין את המחלות… אבל אחרי גמרה את האינסטיטוט תמשיך את העבודה המדעית… תסע לברלין, לפריז…

העבודה המדעית… הפרופסור הקפדן אמר לה, טרם הוכרחה להפסיק את התעסקותה במעבדה, שהוא מקוה, כי היא תשוב אל המעבדה אחרי גמרה את האינסטיטוט ותהיה לאסיסטנטית במעבדה ותמשיך את העבודה המדעית…

לא! טועה הפרופסור החביב: לא יקבלו אותה לאסיסטנטית יען כי יהודיה היא… ואלו קבלוה, האם הדבר יתן לה ספוק גמור לדרישותיה בחיים?

זהו דרך הגברים… ארחות חייהם ברורים להם… לא כן הנשים. לגברים – האהבה היא דבר אולי חשוב מאד, אבל אינה יכולה לשנות את מטרותיו, את שאיפותיו, את דרכו בחייו… לנשים – האהבה היא או אושר או אסון ותופסת את כל יצורה; דורשת קרבנות… הסתגלות למעשי האהוב, לדרכיו, לטפול בבעל ובילדים… ואם משוללת אהבה היא, – גם מסירותה לעבודת המקצוע תעיק עליה כאבן מעמסה…

טראכטנברג… פתאם הצטירה במוחה תמונתו… היא נזכרת בנמוסיו, באפיו, דבורו, בהסברותיו, בידיעותיו המרובות… נפשו העדינה… חכמתו תאור פניו… היא רואה אותו כאיש מורם בחברתם האינטליגנטית… החביב הוא לה?…. לבה הולם… היא נבוכה… נדהמה… האמנם יקר הוא לה?… לא! רק יחס ידידותי של איש משכיל שחברתו נעימה עליה – וחסל!… יש נטיה אליו, יש תשוקה לראותו, לדבר אתו ואפילו להיות אתו ביחידות, באינטימיות… לא! אי-אפשר הדבר.

סופיה מהרה ללכת, היא התאמצה להסיר ממנה הרהורים שונים… לגרש אותם… האהבה?… רצוני העז יגבר עליה… אבל האם האהבה מתלקחת או עוממת לפי רצוננו?…

התגדלה אפלת הערב. הבריקו אורות פנסי החשמל לארכם של הרחובות של שבילי-השדרות. ישבה על ספסל לנוח מעט; התבוננה, כי עברה כמעט כל המרחק הגדול שבין בית-החולים ובין מעונה נזכרה, כי החליטה הערב לכתוב מכתב לחברתה מריה ברגסון.

מריה! אהבתה, מסירותה אל האמנות הגדולה… התיאטרון למענה מקום חיותה… היא בטוחה בהערצה של הקהל… ואמנם היא תהיה כאחד הכוכבים המזהירים בשמי-התיאטרון… קלאבוחוב אוהב אותה, מעריצה… והוא ימלאה בשמחה את רצונה, ולא תהיה משועבדת לדאגות-הבית… היא “ג’נטלמן” מטפוסה של הקומדיה הידועה… עשיר בעל נכסים, משכיל– ומסור למנהגי משפחתו, לכל המסורת של זקנו האכר הפשוט והפקח, היודע לאצור הון ולהיות שליט בביתו כפטריארך.

עוד הפעם כאלו התעוררה מדמיונותיה אשר אפפוה, הביטה אל האילנות אשר משני צדדי השביל, על אור החשמל, רוח קרה עברה וחדרה אל גופה… צריך למהר ולשוב הביתה.

עוברים אחדים עצרו צעדיהם והסתכלו – אולי בחשד – על העלמה היושבת בודדה, רטט עבר באבריה, נפחדה… מהרה לקום ובפסיעות מהירות עברה את הרחוב, קראה לרכב ותסע הביתה.

מעט עיפה, אבל מאומצת מהטיול ומרעננות-האויר, פתחה את דלת מעונה. כשנכנסה לחדר אחיה חשה פתאם כאלו פחד אחז אותה, עמדה כהרף עין במבוכה בפתח החדר: בחצי אפל של החדר המואר במנורת-חשמל העומדת על השלחן והמכוסה במָגֵנור כהה, הצטירה לפניה תמונתו של טראכטנברג. כרגע הבינה, כי לא בחזון הוא נראה לפניה; הוא ישב עם אחיה ושניהם שקועים בשיחה.

גריגורי קידם פניה בראותה עומדת בפתח.

– הנה גם סופיה באה, ניקולי אנדרייביץ.

נזכרה כי היא הזמינה אותו לבוא בערב זה וכן גם את נחומוביץ כמו שהבטיחה לפני ימים אחדים.

טראכטנברג קם ממקומו, נגש אליה וברכה בשלום; לקח את ידה ונשק כנמוס המקובל.

– אנו חכינו שעה קלה עד בואה, סופיה מיכאילובנה.

– במקום לנסע בטרַם, כמנהגי תמיד, הלכתי רגלי כל הדרך… טילתי… והטיול אמץ את רוחי.

– טוב מאד עשתה.

יצאה וצותה להמשרתת להכין מאכלים שונים לארוחת הערב: דגים, נקניקים, ירקות, פרפרות שונות.

– הלא לא יסרב אדוני להשתתף אתנו בסעודת הערב שלנו?

– תודה… בחפץ לב…

– ואחרי-כן גם נשתה תה ויבא גם נחומוביץ ואולי גם צעירים אחרים, חברינו… ובמה הייתם טרודים כל זמן שחכיתם לי?

– כל פעם שאני בא אליכם ושאני נפגש עם חבריכם, אני מגלה תעלומות, תגליות – אמר קצת ברצינות וקצת בהלצה.

– ומה היא התגלית שמצא היום אצלנו?

– מצאתי על שולחן זה ספר… בלי משים פתחתיו וראיתיו כתוב בכתב שאינו ידוע לי כלל… וגריגורי מיכאילוביץ באר לי שזהו ספרו של הפילוסוף ניטשה – כה אמר זרטוסטרה", תרגום בעברית.

– ומה הוא הפלא בדבר הזה? – אמרה סופיה ורטט קל נשמע בקולה.

– לא ידעתי שעדיין נמצאה בעולם לשון שנקראה – עברית… חשבתי, כי כלשונות חרטומי מצרים ואשור גם הלשון הזאת…

– גריגורי בודאי באר, כי יש ספרות חשובה בזמננו בעברית…

– אני ספרתי לניקולי אנדרייביץ, כי הפרופסור המפורסם מילר, מורה לפילוסופיה, אמר פעם אגב הרצאתו של ניטשה, שרק במקורו אפשר להבין ולהשיג את אפיו המיוחד של סגנונו של ניטשה והציע לתלמידיו לקרא את חבוריו בגרמנית; אבל – הוסיף יש תרגום אחד שיפי הסגנון הגיע למעלתו של המקור – זהו התרגום לעברית.

נכנסה המשרתת והודיעה, כי הכל מוכן לסעודה.

בשעת אכילתם בא גם נחומוביץ ואחריו חברי גריגורי. המשרתת הביאה כוסות תה. ישבו כולם סביב השלחן ושוחחו מעניני-היום ומהחדשות המדיניות, שהתרחשו בימים האחרונים.

פרק י"ב

המפלגות בישראל

השיחה נסבה על אודות רוב המפלגות בצרפת ובגרמניה ועל השפעתה של ההתפלגות הפוליטיקאית בהתקדמותן של המדינות.

– מדיניותן של המעצמות דורשת התפלגות בשאיפותיהם של אישי הארץ, – אמרה סופיה.

לא רק הארצות הגדולות כי אם בעמים שאין להם בסיס מדיני מתקימות מפלגות שונות… הן מפכות ממעין החיים הזורמים, – אמר אחד הצעירים. – ולכן מתרוצצות ומתנגשות גם בינינו, היהודים, מפלגות שונות.

– מה מהותן של המפלגות האלו? – שאל טראכטנברג – אדון נחומוביץ הבטיח לתת לנו באורים בענין הזה.

נחומוביץ חשב רגע, הצית גפרור ועשן.

– טוב!… אם ברצונכם, רבותי, אבאר את רעיונותי, אמנם יש הרבה נטיות ושאיפות בעמנו, ישנן גרועות, אבל על כלן זוהי השאיפה הלאומית שבה טמון רעיון נשגב.

אפשר לחלק ואתן לארבעה ראשים. הראש האחד הוא הנטיה של קבוצות האנשים העומדים על הנקודה של “סטטוס קוא”: “מה שהיה הוא שיהיה… ואין כל חדש תחת השמשׁ”, כמו שאמר קהלת. לפי הרב המה יהודים חרדים, אנשים פשוטים, שאינם זזים מהקרקע שעליו עמדו דורות רבים, מפחדים המה מפני כל שנוי בחיים הפנימיים בחברה, ובכל זאת חייהם הם פושׁטים צורות ולובשים צורות שונות.

הראש השני המה אלה היהודים, שרובם בארצות מערב-אירוֹפה ומעוטם בארצנו ברוסיה – הנקראים “מתבוללים”; רובם הכחישו ומכחישים את המושג – “לאום יהודי” ומסתירים את המושג הזה – השנוא עליהם, תמורת הזכויות האזרחיות שקבלו או ששואפים לקבל; צו­ֹעקים הם תמיד שהם – גרמנים או צרפתים או אנגלים – ואין איש מאמין להם.

הצביון המיוחד של כל הנטיות האלה הוא ההתבוללות. המה מבטלים את היהדות הכללית מול הגרמניוּת או הצרפתיוּת… הם כננסים בעיני עצמם, ולכן האומות האחרוֹת שהרי הם הענקים מביטים עלינו כעל חגבים. אנו רק quontité negligence גונים שונים… גונים שונים למפלגה הזאת; יש מתבוללים גמורים שהולכים ונטמעים ברובם בין הגויים. יש הנוטים לרפורמות במנהגי הדת, יש הנוטים לעמד על משׁמר היהדות לפי השגתם, ובינים ישׁ סוֹפרים, חוקרים, שהקדישו ומקדישים את כשרונותיהם בחקירות דברי ימיני ובספרותנו; כותבים בלשונות העמים שביניהם המה יושבים במקרה. אני מטעים שצריך להפריד בין ההתבוללות התרבותית או הנמוסית ובין הטמיעה בין גויי הארץ.

בכלל גם הראשונים וגם השניים – יהודים הגונים, כואבים את כאב העם, באים לעזרת היהודים בכל מקום סבלותם, משתתפים בכל מוסדות תרבותיים, חנוכיים, פילונטרופיים.

אל המפלגה השלישית שׁייכים אלה הנקראים בונדאים. המה הנוטים אל הדעות המרכסיסטיות ואל המהפכות החברֹתיוֹת. כשאני לעצמי אין אני מתירא לא מהחרדים ולא מהמתבוללים אלא מהבונדאים, המתחפשים באצטלא של הלאומיות והחותרים חתירה עמוקה תחת כל היסודות של אומתנו, עקיצתן – עקיצת-נחש, ואני שלחתי בהם את כל חצי-רעל הגנוזים באשפתות אטי. וריב לי אתם כל הימים, ריב סופרים, כמובן, אני אגיד כפתגם שיצא מפי אחד המדינאים המפורסמים בצרפת על הקלריקאליות: Le bondisme c’est l’ennemi! .

המפלגה הרביעית היא הכי חשובה, שנוצרה בהשפעתה של התנועה הלאומית שהתחוללה בתקופה האחרונה, התנועה הזאת תקפה את כל שדרות העם, את החרדים, ואת המתבוללים – לכל הפחות החלק החשוב ביניהם. התנועה הזאת הולידה את הרעשיון של תחית עמנו במובן הכלכלי כלומר להאחז בקרקע לעבֹד את האדמה, להפרות כל תוצרת בארץ-אבותינו הקדמונים, וכן הרעיון של תחית תרבותנו ושל השאיפה המדינית בארצנו הלאומית. ובאותו הזמן להלחם בעד זכויותינו הלאומיות בכל ארצות הגולה, ולא רק להשיג את הזכויות האזרחיות כי אם גם הלאומיות במובן התרבות הלאומית. ההתפתחות הלאומית הכלכלית, התרבותית והמדינית – בארץ, שאנו קוראים לה – ארץ ישראל, – והשׂגינו בארצות הגולה – הם הולכים יחד בהשׁתלשׁלות שאיפה מאוחדת ובהשפעת גומלין מאוחדת… היהדות תתפתח בכל גוניה ותכונותיה גם בגולה וגם בארץ-ישראל.

פסק מדבר וחשב רגעים אחדים. טראכטנברג ישב ושמע בעיון רב. נחומוביץ שתה לגימות אחדות מכוס התה ואחרי-כן אמר:

– יסלח לי אדוני, הרבה דברים לא יכלתי לבאר, אני התאמצתי לתת רק סקירה כללית ואם אדוני רוצה להתעמק וללמד לדעת את התנועה העממית-לאומית שלנו, מצד ההבנה החברתית, – יכל לפנות אל הספרות שנבראה במשך שנות קיומה של התנועה הזאת, אני בטוח, כי סופיה מיכאילובנה תעשה את רצונו ותמסור לו את הספרים והמאמרים הנחוצים.

– אני אמלא את רצונו, אצבֹּר את הספרים והקונטרסים.

– תודה רבה, אסיר תודה אהיה כשתתנו לי את האפשרות ללמוד לדעת את פרטי התנועה הזאת, אני מתענין בתנועות כאלה, עינתי בספרים המבארים את התנועות בין העמים הסלאוים – הבוהמים, הסרבים, הבולגרים ועוד. התנועות המדיניות והתרבותיות הללו נהירות לי, מענין להשוות אותן עם התנועה שנוצרה בין היהודים.

– מובן, כי גם היהודים מוכרחים יהיו לנהל קרב נגד כל המכשולים העצומים המונחים על נתיבות העמים, השואפים לחפש הלאומי.

– נכון הדבר, לא נקל להשיג את מטרתנו, לא קלה היא המלחמה לכבש בשלום את ארץ אבותינו בעמלנו ובזיעת-אפנו, בעמל העובד את אדמתו, דורות יעברו ואנו נלחם בעד רעיוננו, אבל, אדוני, היהודים מנוסים במלחמות בעד קיומם הלאומי, נזכרתי בדברי הסופר האנגלי קיפלינג:

“אם עוד מסוגל אתה להלחם ולהתגוֹנן בשעה ששוֹטניך עומדים לפניך ואתה אינם מרגיש שנאה להם; אם יכול אתה, אפילו בראותך חרבן מפעליך בחיים, לקום ושוב להתחיל בעבודתך, – אז תוכל להקרא – אדם” ואני אוסיף: להקרא – עם! וזהו הנתיב של עם היהודים מדור לדור.

נחומוביץ קם ממקומו, אחריו קמו כל המסובים. ברכו בשלום את סופיה ואת גריגורי ויצאו. סופיה הלכה ללוות את טראכטנברג אל הפרוֹזדור.– להתראות, ניקולאי אנדרייביץ.

הוא לחץ בחזקה את ידה והחזיקה בידו רגע אחד.

– להתראות, סוֹפיה מיכאילובנה.

שקועה במחשבותיה ובהרהוריה שבה אל חדרה וישבה זמן רב על הספה הקטנה באפלת החדר. רגשות שונים התרוצצו בקרבה. מאויים ספונים הרעידו את רוחה. התמצא פתרון לשאלותיה? התמצא את נתיבות חייה?

פרק י"ג

במוּזיאום

עברו ימים אחדים. טראכטנברג בא אל מעונה של סופיה מיכאילובנה ולא מצא אותה בבית.

– עוד לא שבה מהאינסטיטוט, – אמרה המשרתת.

כתב לה פתקא, שהוא עדיין עסוק בסיומה של הערכת המשפט בבית הדין וגם אינו חפץ להפריע בעדה מעבודתה התמידית, ולפיכך הוא מבקש אותה לחכות לו בבקר יום הראשון הבא, בשעה עשר יבא אל מעונה ויהיה מאושר להתראות אתה.

בבקר יום הראשון חכתה סופיה לבאו. התעסקה בבחירת השמלה בתלבשתה וּבהתיפותה. אמנם בלבה אמרה שלא חשוב, מה היא השמלה שתלבש היום, נחוץ רק שתהיה מתאימה לרוח היום, אבל בלי משים, כאילו בלי הכרתה, הרהרה על התלבשת בשעה זו. עשתה בדיקנות ובזריזות את תסרקתה; שמה במקלעות שערותיה היפות מסרק מהודר; שכוֹתרתוֹ מצופה פתוחים מוזהבים וביניהם אזמורגדים מבריקים. שמה צוארון ואת שני קצותיו הדקה בסכה שבראשה גֻלה עם תרקיה גדולה מסובבה יהלמים קטנים מזהירים.

נכנסה המשרתת ואמרה:

– אדון טראכטנברג בא, מחכה באולם האורחים.

– תיכף אכנס…

עמדה רגע לפני הראי, הסתכלה בתלבשתה לדעת אם הכל בסדר, תקנה אי-אלה דברים פחותים – ויצאה.

דברו ביניהם והחליטו לנסע למוזיאום הגדול.

היה יום אביב נחמד. הורגש חם מעדן. קוי השמש הזהירו על הבתים ועל הרחובות. בחוץ לא נראה אף שמץ שלג, רק בגנים ובחצרות עוד נמצאו ערמות שלג מרופש. עגלות החרף נעלמו כבר, ורק המרכבות הרגילות עברו ברחובות. ישבו במרכבה ונסעו.

באולמים הראשונים היו מסודרים המוצגים לידיעות אתנוגרפיה ואנטרופולוגיה. הסתכלו בטפוסים של הגזעים השונים היושבים ברחבי ארץ רוסיה. עמדו לפני קבוצה של אסקימוסים בתלבשתם המוזרה; ראו את הקירגיזים, עם עמי-קוקז שונים ועברו אל קבוצה קטנה של טפוסי-יהודים מלובשים בתלבשת המסרתית של העיירות הקטנות: הגברים במעילים ארוכים, בפיאותיהם ובזקניהם המדולדלים והנשים – בפניהם הקמוטים ופאות נכריות ומטפחות על ראשיהן.

– מה רב ההבדל בין הטפוס הזה ובין היהודים הנמצאים בחברתנו, אמר טראכטנברג.

– ההבדל הוא רק במלבושים, – אמרה סופיה, – בטפוס ובתכונה אין ההבדלים גדולים כל כך… ואינם חשובים.

עברו לאולם השני. טראכטנברג שאל אם היא ממשיכה את עבודתה גם במעבדה הבּיוֹלוֹגית. השיבה, כי בזמן הלמודים הנוכחי ובזמני הלמודים בשנה הבאה לא תתעסק במעבדה כלל, יען מחויבה לעבד בקליניקה.

– אני מסתכלת בטפוסים השונים, – אמרה בקול נמוך– מסתכלת וחושבת שהביולוגיה באה ומבארת את התופעות השונות שישנן בטפוסים האלה, הבדליהם ואחודיהם, כמו בעלי החיים.

– הדברים האלה אמנם סתומים לי, לא אוכל לדון עליהם, והנה לפניה בעיה מדעית שכדאי לחקר אותה, האם לא כן?

– נכונים דבריו, אני חובבת להתעמק בחקירות מדעיות, כל עבודה כזאת מאמיצה את רוחי, אני מדמה להתמסר לעבודות החקירה המדעית גם אחרי גמרי את הפקולטה המדיצינית, אין רוחי נוחה מעבודה מדיצינית כרופא שמושי… לטפל במחלות… גריגורי החלט להיות מנתח… הוא אחרי גמרו את הפקולטה המדיצינית, יסע למערב אירופה וימשיך את השתכללותו והשתלמותו בידיעת-הנתוח, אני לא כן, אבל, לצערי, יש מעצור לשאיפתי זאת…

– מה הוא המעצור? שאל והם עוברים לאולמים האחרים.

– העבודה המדעית אפשרית רק במעבדות משוכללות, הן נמצאות כמובן, רק על יד האוניברסיטאות, ולי כיהודיה לא יתנו רשיון לעבוד כאסיסטנטית קבועה, ועוד דבר אחד: אצטרך לאחד את עבודתי בחקירות מדעיות עם פעולותי העתידות לטובת מטרתנו הלאומית.

טראכטנברג לא ענה כלום כאלו לא הגיב על ההודעה הזאת, והם עברו אל הדיוטה השניה ששם אולמי התמונות. פה מצאו את היצירות של גדולי האמנים האירופיים והרוסיים. עברו ועמדו לפני הרבה יצירות, הסתכלו ודנו על טיבן, מהותן, על הרעיון הטמון בהן, על יתרונותיהן המצטינים באפני הציור, המכחול, זהרי-האור, אפלולי-הצללים. בעברם אולם אחד, ששם היצירות של האמנים הרוסים, התעכבו לפני אחת התמונות של הציר לויטאן – תמונת נף נדח, עגום, נעזב; התוגה מרחפת על כל פרטי-הסביבה, על הנחל השוטף לאט, על העצים הבודדים העומדים כפופי-ראש.

– כמה פעמים אני עומדת ומסתכלת בתמונות של לויטאן הציר, הן מושכות אותי אולי בעצבת השׁפוכה עליהן, כי היא כל כך קרובה ללבי, ואין אני יודעת מה… אבל יש שאני מתפלאה… היהודי הזה, שכמעט גרשׁוהו משבת במוסקבה בגזרת הנסיך על אשׁר לא היתה לו הזכות לגור בערי פנים רוסיה, היהודי הזה חדר אל עמקי הבנת הטבע של ארץ מולדנו… דוקא של המקומות הנדחים, העגומים, התמונה מעוררת את רגש התוגה הקוננת בלבות משכילינו… יזכור את הדראמות של טשׁיכוב, ובפרט בלבות משכילינו היהודים.

– טראכטנברג פנה מבטו אליה בתמהון.

– אני לא פללתי כי לויטאן יהודי הוא… אמנם הוא ציר בעל כשרונות גדולים.

– ואולי הוא בנו או נכדו של אותו היהודי הטפוסי, שראינוהו שם למטה, – אמרה סופיה.

באולם השני נמצאו תמונות אחדות של הציר רפין. עמדו והסתכלו בעיון רב ביצירותיו. על הכתל הצדדי היתה תלויה עוד תמונה אחת של הציר הזה, מוארה היטב באור הנכנס מן החלונות הגדולים. ראו: לפניהם משתרע לאין סוף הים האוקינוס, ים הקור והקרח. גליו מתרוממים כהרים עצומים, רצים בקצף נורא עד גבול שפת הים, כאלו באו לבלע את כל היקום, ונופלים אין אונים ומתיזים זרמים, נטפים, טפות… ולמול הגלים הסואנים בשצף קצף, העולים ויורידם, המסוגלים לשבור לרסיסים, לרעֹץ, ולנפץ את כל הקרוב אליהם, – עומדים העלם והעלמה אחוזים יד ביד; הוא הושיט את ידו האחת מול הים הגדול כאילו מתכון להתאבק עם הגלים הזדונים.

– אנו נכבש את הים, אנו נגבר גם על הגלים! – כאלו נשמע קול העלם. פניו מפיקים העזה וגבורה, והיא מבטת אל עיניו באהבה ובבטחון.

– האהבה לוכדת אותנו, האהבה נותנת לנו עֹז ועצמה…. מה לנו הגלים? מה לנו קצפם, רוגזם, דכים והמיתם… אנו ננצח, כאלו נשמעו קולותיהם…

טראכטנברג עומד ומתלחש כאילו מדבר לנפשו:

– ההעזה והאהבה, בהתלכדותן ובגבורתן הן הכובשות, הן המנצחות הן המעוררות לפעולות כבירות….

עברו רגעים אחדים. שניהם עומדים לפני התמונה, עומדים ומסתכלים נרעשים, נרגשים, נדהמים. רטט עבר בכל גופה, טראכטנברג הגיש את ידו אל ידה וכאילו לטפה בחבה… זרם חם עבר בכל עורקיה כעין זרם חשמלי…

סופיה כאילו התעוררה משרעפיה. צעדה אל מול דלת היציאה טראכטנברג אחריה. נכנסו אל הפרוזדור של המבוא. השומר מסר להם את מעיליהם.

– נסע יחד, סופיה מיכאילובנה לאכל ארוחת הצהרים, ברצוני לסים את היום האחרון הזה לישיבתי פה בחברתה.

– היום האחרון. האם הוא כבר נוסע מפה?

– כן. אני גמרתי את עבודתי…

– ובכן ישוב לזרען?

– לא… בזרען אהיה רק בעוד שבועים… היום אני נוסע לפטרבורג, הרי בעוד שבוע ימים יחל חג הפסחא, יש לי המסרת להיות בחג זה בביתו של דודי ודודתי, בחוג כל משפחתנו, שם חוגגים את החג הזה ברב פאר והדר כמנהג.

נפתחה דלת המבוא, יצאו ועמדו רגע על המדרגות המרווחות. נראה היה שנוי במזג-האויר: על פני השמים מרחפים ועוברים עננים גדולים, זהרי השמש נעלמו, הצללים העליטו את הבתים ואת הרחוב; נשבה רוח קרה.

– ואתם תשארו פה? שאל טראכטנברג.

– לא! חלילה!.. אני ואחי נסע לזרען, לחג את חג הפסח שלנו, יש לנו מסרת קבועה לחוג את החג הגדול הזה בבית הורינו, בחוג משפחתנו ומיודעינו.

היא דברה בנחת ובמתינות, אבל הדגישה כל מלה ומלה, כאלו הדקה אותן כדרבונות.

ירדו במעלות. רכב מהר לגשת עם מרכבתו ובקש את האדונים לכבד אותו ולנסע אתו.

– ובכן אולי תמלאי את בקשתי, לנסע אל המסעדה….

– תודה… אי-אפשר… גריגורי מחכה לי, הוא לא יאכל עד שובי…

מהרה לרדת, רתתה, מעין פחד לפת אותה… כפחד שהרגישה אז, בישבה יחידה בשדרות העיר, והעוברים הביטו עליה בעין-חשד. ישבה במרכזה והושיטה את ידה טראכטנברג.

– שלום, ניקולאי אנדרייביץ, להתראות בזרען…

המרכבה זזה ממקומה. טראכטנברג הרים את כובעו לאות פרידה; עמד רגע על מקומו נבוך. נדמה לו שנשמעה אנחה… מלבה יצאה האנחה או מלבו?

פרק י"ד

הסוסי טראכטנברג

כל הלילה היה ער… בתא המיוחד של קרון הרכבת המהירה היה מוכן בשבילו מקום לשינה. טראכטנברג לא פשט את בגדיו, רק הסיר ממנו את המעיל העליון וישב זמן רב שקוע בשרעפיו. יצא מן התא אל המסדרון הארוך, פתח את החלון וישב על הספסל הקטן המחובר על קיר הקרון. שאף בנשימה ארוכה את הרוח הנושבת בחזקה. הרכבת כאלו טסה במהירות רבה. בחוץ אפלה כבדה. טפטף גשם, והטפות נשאות וחודרות אל פנים הקרון ונתזות על פניו ועל ראשו.

רעיון אחד לפף את מחו, מלא את ישותו, דחקהו והעיק עליו: התאהבהו?… הוא מצא רמזים שהיא מתיחסת אליו באמון, בחבה… ואולי?!… ובאזניו תצלצלנה המלים האחרונות לפני הפרדם באמרה בהדגשה: יש לנו מסרת.

ואמנם כל החברה, שהיא נתונה בה, מסורה לרעיונות ההולמים במוחם של הנלהבים, המאמינים בהתגשמותן של שאיפותיהם הלאומיות המוזרות… ארץ, שבה יהיו היהודים כובשי העבודה החקלאית, יוצרי התעשיה, מפתחי-התקדמות הכלכלית, המה היוצרים והפועלים, הבונים והמחדשים את צורות החברה… לשון עברית חיה. ספרות עתיקה וחדשה, תרבות של אלפי שנים מתקדמת ומתפתחת וסופגת אליה את התרבות האנושית, העולמית, המוסר והיהדות; תרבות שאינה נפרדת מעקרי הדת, והדת שאינה נפרדת מעצמותו, מישותו של העם כולו.

כל כך דברים חדשים ומענינים שמע מפי נחומוביץ, קרא בקונטרסים ובמאמרים שנתנה לו סופיה לפי בקשתו וגם נזכר בדברי ברדשבסקי בשעה שישבו והתוכחו בענינים שונים…

הן הוא הדבר! היא נתונה להרעיונות האלה של הנואם הזה המשפיע עליה כמו על כל החוג של הצעירים… היא נושמת באטמוספירה זו – ולא תצא ממנה…

הוא מרגישה, כי בעת שתלך אחריו תצא מאטמוספירה זו, מהחוג של הרעיונות הלאומיים. תעזב את המערכה ששם נלחמים חבריהם בעד דעותיהם. ואמנם נפלטו פעם הדברים האלה מפיה: פעולותי העתידות לטובת המטרה הלאומית. מה היא, איפוא, המטרה הלאומית שברצונה להקדיש את פעולותיה? זוהי המטרה, שעליה נאם נחומוביץ ושעליה חולמים סופרים יהודים, ששֵׁם להם גם בספרות האירופית.

ומדוע זרים לי הרעיונות הללו? מי אני? אולי באמת מוצאי גם כן מהיהודים… משפחת טראכטנברג… מעולם לא התעמקתי בשאלה זו… מה אכפת לי?

רוסי אני… נוצרי אני… אין לי שום זיקה ליהדות המרוממת בפיות הצעירים ההם… ובכן הלא תהום מפרדת ביני ובינה.

הוא מביט דרך החלון ורואה את אישון הלילה ההומה ושומע את שקשוק-האופנים של הקרנות ואת אושת הרוח המרחפת על פניו. הוא שאף בקרבו את הרוח הקרה, התמודד, קם ממקומו, עבר לארך המסדרון מן הקצה אל הקצה בצעדים מדודים. דממה שררה בקרון. כל הנוסעים נמו שנתם. אור החשמל בשני הפנסים דוהה… בפנות חצי אפלה… מזמן לזמן נשמע קול שריקה ממושכה מהקטר… פתאום חולפים ועוברים אורות – ונעלמו כלעומת שהופיעו: הרכבת עברה על יד תחנה ולא עמדה.

טראכטנברג צועד מפנה לפנה, משקיף אל תוך החשך שבחוץ, ונושם אויר קר, רואה זיקים טסים לפניו במהירות איומה: אלה הם זיקי-אש, היוצאים מארובת הקטר… נוא ממה להכניס את ראשו אל הקרון.

התהום ביני ובינה… הרעיון הזה אינו נותן לו מנוחה… ואני חשבתי, כי אהבתנו לא תדע מכשולים ומעצורים… מה יכל להפריד בין שני אנשים שלבותיהם נתונים איש לרעהו באהבה רבה ועזה? הדת?… אבל הן גם מריה אוסיפובנה יהודיה ובאהבה את קלאבוחוב החליטה גם להמיר את דתה בדת זרה לרוחה לגמרי… אין מעצור להאהבה… אני מסופק, כי בקלות-דעת היא תתיחס להדת של בעלה ולא תספג לה את המסורת הגדולה של בת המשמדים ולא תקבל עליה את המנהגים של הדת הזאת… וקלאבוחוב לא מצא מכשול בדרך אהבתו… ובמה נפלינו אנו מהם?

הקטר שוב משמיע קול שריקה ממושכה. הרכבת עוצרת את מהירותה, הקרונות משקשקים זה בזה, רעש האופנים הולך ופוסק. ובין רגע הרכבת עומדת על מקומה – לפני רציף של תחנה המוארה באורות רבים. טראכטנברג יצא מן הקרון, אמר להחליף מעט את אויר-נשימתו. בחוץ הרגיש קור נעים במקום החום שבקרון שהעיק עליו. נכנס אל האולם הגדול של התחנה. המזנון היה סגור. האולם כמעט ריק מאנשים. עבר את האולם הנה והנה כאלו מחפש דבר כל שהוא; נשמע קול הפעמון לאות שהרכבת תמשיך דרכה. מהר אל מקום הקרון; עמד על המדרגות, נשם את הרוח הקרה. הרכבת הוסעה ממקומה לאט וכרגע כאלו נטבעה בים האפלה. פתח את הדלת ונכנס אל הקרון בחזרה.

ובכן – במה נפלינו מהם?… פקעת הרהוריו המשיכה להכָרך…

מריה אוסיפובנה נוטה בגמישותה לקלאבוחוב, כי לו היציבות החזרה או, כמו שהוא מעיד עליו בעצמו, – הוא עומד משורש בקרקע של ארצנו… אבל לסופיה חסרה אותה הגמישות, המאפשרת לה להיות כרוכה אחרי… והלא אין גם לי הגמישות הדרושה למען הסתגל לדרישותיה של סופיה… היציבות שלי היא חזקה… אבל מה היא היציבות שלי ומה הוא ההבדל שביני ובינה? שנינו מחבבים את המדע, את החקירה, את האמנות; שנינו קשורים בנימי נפשותינו אל העם הרוסי, אל תרבותנו, אל התפתחותם של החיים המתקדמים בכל גוניהם… האם לא נוכל לסדר את חיי-שנינו בהתאמה אחת, בכוון אחד, שיתלכדו בקשר אמיץ לא ינותק; ואהבתנו תהא חזקה ונאמנה בכל ימי חיינו, יען כי שאיפתנו התרבותית והחברתית תדבקנו ותאמצנו בדרכנו העתידה, דרך העבודה הפוריה של אנשים משכילים, שואפי-דעת וחפש… אנו שנינו נהיה מאושרים באהבתנו ובמטרתנו הנאצלה.

נכנס אל התא… שכב על מקומו המוצע כמטה לשינה, הסיר את בגדיו, שם עליו את השמיכה. אור קלוש הזהיר מזכוכית הכחולה של הפנס הקטן שבפנת התא. התנומה לא באה. התהפך מצד אל צד: “החם בתא אינו נותן לי להרדם”, – אמר בפני עצמו.

ושוב באו הרהורים והתרוצצו במוחו… שאלות שונות דורשות תשובה, באור…

תהום מפרידה בינינו… היא שואפת להבטיח לה לעתיד עבודה של חקירה מדעית… האם יקשה הדבר להשיגו?… לכאורה כך הוא הדבר, פשוט מאד… המעטים הם האנשים המוצאים את תפקידם בעבודה של חקירות מדעיות במעבדות ובמכונים ממשלתיים וצבוריים? אבל היא אמרה: יהודיה אני… והדבר הזה יהיה לה למכשול… רבונו של עולם! מתי יחדלו מהתקיים הבדלים כאלה?… לא! אני בטוח כי הודות לקשרי משפחתנו עם הספירות הגבוהות בממשלה נקל יהיה לי לסדר למענה משרה של אסיסטנטית באחד המכונים שבעיר המלוכה.

שעה קלה שכב אחוז-דמיונות שנמשכו ונרקמו בשלל צבעים יפים. אבל פתאם התרומם ממשכבו, מחשבה אחת כבירה הלמה את מוחו.

מה הוא המכשול המפריע להגשמתו של אשרנו?… הלא היא הוסיפה ברור:“פעולותי לטובת מטרתנו הלאומית?”, זוהי המטרה שעליה מדברים נחומוביץ וחבריו, חוזים חזיונות ומדמינים דמיונות שונים….

“יש לנו מסרת”, – אמרה בהדגשה… כלומר: אם יש לך מסרת משלך, יש לי מסרת משלי, ואנו כביכול לא אזוז ממנה… ואמנם האם היא תנתק את המסרת שלהם בעבור אהבתנו?.

ואני בעצמי? – הלמה אותו המחשבה כהלום רעם. התרומם וישב רגע. שוב הניח את ראשו על הכר, הסיר את השמיכה, כי החם העיק על נשימתו.

אני?… יצאה המלה מפיו כמעט בקול. – הרי מגוחך לאמר, כי אני… אקבל עלי את דתה של אהובתי.

הרעיון הזה נראה לו כל כך מוזר, משונה, מגוחך שאפילו צחוק קל עבר על שפתיו.

… אבל הרי גם אני יהודי לפי מוצאי ולא אשכנזי מקורלנד כמו שמרמזת לפעמים דודתי… נחומוביץ, זה האיש, החודר בהסתכלותו ובהתבוננותו אל שפוני נפשו של האדם, – אמר לי, כאשר שבנו יחד באישון ליל ממעונה של סופיה:

“אדוני טראכטנברג! הוא אינו יהודי? לא פללתי… כל זמן שאנו מתוכחים אני רואה לפני יהודי, שרק נטמע בין הגויים… שמו טראכטנברג… כן! זוהי משפחה ידועה וחשובה בין היהודים… משפחה על משכילים מתבוללים”.

ובודאי כך הוא הדבר… אבל מדוע מכסה דודי את מקור מחצבתנו? הוא איש ישר… יפה-רוח… הן אף פעם לא רמז אפילו רמז קל שמוצאנו מקורלנד כמו דודתי ומשפחתה, גם דודתי עתה אינה מגידה דבר זה בפני דודי… רק לפני בנותיה היא מספרת על גדולתם של אבותיה הברונים שישבו בקורלנד…

חוטי הרהוריו הסתבכו, התערבו, התבלבלו. תרדמה נפלה עליו, הוא ישן, ואנחות נשמעות, יוצאות מלבו.

ובשנתו הוא שומע מהלומות, מהלומות תכופות, מונוטוניות, הוא נרגז ונפחד… הנה הוא רואה לפניו ככר גדולה, רחובות, בתים, אנשים משונים רצים דחופים מבהלים, צועקים צווחים, הוא מביט ומכיר אותם, אלה הפרצופים של היהודים שראה אותם באולם-המוזיאום. הוא נסחף עם זרם-ההמון, הוא רץ וצועק, אשה אחת מרימה אותו… הוא ילד קטן. אמא, אמא! צועק הוא בלי הרף ולפניו דמות אשה, דמות סופיה… הוא פושט את ידיו, קורא לה… המהלומות מתגברות, שריקות או צווחות… כולם רצים – ונופלים וגם הוא נופל אל תחתית תהום חשך נורא, הוא הקיץ… טפות זעה מכסות את רקותיו…

הוא שומע את שריקות הקטר התכופות וקשקושי הקרונות. הרכבת מתקרבת אל תחנת פטרבורג. הנוסעים ממהרים לקום ולהתלבש. דמדומי-השחר האירו מתוך העננים הכבדים המכסים את שמי פטרבורג וסביבותיה. השלג כסה את המגרשים, אשר לפני העיר, את החצרות של בתי החרושת ואת החוצות; הורגש קר של חרף.

כאשר יצא טראכטנברג מהקרון והצקלון הקטן בידו, נפגש עם המשרת הזקן של דודו. הוא היה איש חיל, שעבד יחד עם דודו בצבא שנים רבות, ושרת לפניו; יחד היו במלחמה שהיתה בין רוסיה ותורקיה בשנות השבעים. אחרי ששוחרר מעבודת הצבא, בקש סטיפאן זה להשאר כמשרת בבית “הגנירל” כמו שכנה תמיד המשרת את אדונו הזקן.

– שלום לרוממותו! – אמר סטיפאן בהניפו את ידו לצד הכובע כמנהגם של אנשי-החיל.

– שלום סטיפאן! – אמר טראכטנברג באות רצון ושמחה.

הוא ידע את הזקן עוד מימי-ילדותו; הזקן הזה אמן אותו בנערותו; אהב את “האדון הקטן”, ניקולאי, אולי יתר מאהבתו את בניו.

– ומה שלומך, סטיפאן? ומה שלום כל משפחתנו?

–תודה לאל!… כולם בריאים ושלמים. הוד רוממותה דודתך צותה עלי לפגש את כבוד מעלתך, אחרי שנתקבלה התלגרמה על בואך אלינו.

– תודה רבה, סטיפאן… אני שמח לראותך.

הזקן הוציא את המזודה מן הקרון. ישבו במרכבה, שחכתה להם, ויסעו אל בית “הגנירל”.

פרק ט"ו

בחוג משפחתו של טראכטנברג

פטר איגנאטייביץ טראכטנברג, דוקטור למדיצינה, חבר להתאגדויות מדעיות, ראש בית החולים לחולי-הצבא שומרי בית-המלך, מוכתר בתאר גנירל ובאותות הצטינות של ולאדימיר הקדוש, היה מפורסם כאחד הרופאים גדולי המומחים במחלות פנימיות. היה מכובד בין הרופאים בעבור מאמריו וחקירותיו במקצע הרפואה שלו, שנדפסו בגרמנית וברוסית. הנשיאים מבית המלך ורבי המלוכה היו פונים אליו בשעה שמחלתם גברה למען יהיה נוכח עם הרופאים האחרים בחקירת מהותה של המחלה.

הגנירל טראכטנברג ישב בארמונו היפה והצנוע, שבסביבו גן עצי-סרק ופרחים, ברחוב אי-הסלע, רחוק מההמולה ושאונם של מרכזי העיר הגדולה.

ניקולאי טראכטנברג בבואו הביתה בקש את סטיפאן להכין לו אמבטיה, התגלח, התרחץ, התלבש וישב לחכות עד שיקראו לו לסעודת הבקר כאשר יקומו דודו ודודתו משנתם ויהיו מוכנים לסעודה הרגילה.

רגש הנאה וקורת-רוח הרגיש בלבשו, ושמחה הפיקו עיניו, בהסתכלו בשני החדרים, המיועדים לו מן היום, שהגנרל עקר את משכנו מדירתו הגדולה, שהיתה שייכת לו בחצר בית-החולים, ועבר אל הארמון הזה, שרכש לפני כעשרים שנה. הוא חבב את החדרים האלה: אחד לשינה ואחד לעבודה; סמוך לשני החדרים האלה נמצאה ברשותו גם לשכה מהודרה, ששם היה מקבל בשנים האחרונות את מיודעיו, חבריו ואורחיו סתם. חדר העבודה היה מרווח, מרוהט יפה; פה נמצאו ארונות מחוטבי-עץ מלאים ספרים בלשונות אחדות, ספרי-מדע-המשפט, ספרים בסוציולוגיה, בפילוסופיה ובספרות-היפה; שתים-שלש תמונות, העתקות מיצירות גדולי הצירים; פסלים של גאוני המדע והספרות, שעמדו על כונניות מעשי פתוחים; שלחן הכתיבה הגדול, העומק כמעט באמצע החדר, וכלי הכתיבה ושני הפמוטים היפים מברונזה עם אלסרים חשמליים; הדלפקים, העומדים סמוך לקירות בין כסאות מכוסים בעור כבוש, שתי הכורסאות העומדות לשני צדי השלחן הגדול, – הכל היה מסודר באותו הסדר כמו שנמצאו לפני שנה בזמן שבא לראות את משפחתו וכמו שהיו נמצאים בזמן שהיה יושב פה בשרתו כפקיד בבית-המשפט. יד מקפידה – כנראה – משגיחה על החדרים האלה שהכל יהיה נאה בשבילו כשבא לשבת פה.

פתח את החלון, המכוסה וילון מעשה רקמה. הביט דרכו אל הגן והתענג לשאף את הרוח הזכה והקרה. האילנות עמדו עדיין חשופי-עליהם, עגומים, קפואים ומכוסי כפור. התלמים, משוללי עשב ופרחים וחפויי עלים בלים, נראו כאבלים. בפנות נסתרות אחדות נמצאו ערמות השלג שלא הופשרו עדיין. מבין העננים הבהיקו קרני השמש, צנועות וקלושי-אור; עתים נעלמו והסביבה הועבה ונדמה כעטופת כסות אפל, ועתים האירו – והסביבה כאלו הקיצה מתרדמתה ומקדמת בשמחה את האביב הבא. נראה כאלו פקפקו קרני-השמש, אם כבר בא זמנן לגרש את הקר, את העצב ואת השעמום הממלאים את חלל העיר הגדולה או לעזבה בקדרותה.

ניקולאי טראכטנברג היה קשור בנימי נפשו אל החדרים האלה, אל ארמון דודו, אל הגן ואל העיר ההומיה, המלאה חכמים, סופרים, אנשי מדע, שרי-מלוכה, שבחברתם מצא ספוק נפשי ושבחברתם התעלה על כל השאלות, המטרידות את משכילי העם.

אחרי גמרו את למודיו במכון למדע-המשפט, יחד עם בני-נסיכים ואלופים, נכנס לגדוד הצבא למען מלא את חובת עבודת-הצבא כדין, כאיש חיל פשוט, יחד עם חבריו במכון; המפקד על הגדוד היה בעל אחותו, היא בת דודו; וככלות שנה עזב את הגדוד בתואר קצין. אחרי כן נתמנה לפקיד באחד המשרדים של בית-הדין המחוזי שבעיר המלוכה. בזמן שרותו בבית-הדין קבל רשות לנסע לחוץ-לארץ לתיר את הארצות הנאורות, לשמע לקחי-הפרופסורים המפורסמים באוניברסיטאות של מערב אירופה. ובשובו הביתה קבל משרת סגן-פרוקורור. הוא שאף למטרה גבוהה במשרדי-המלוכה וחזה חזיונות על פעולות כבירות בבתי-הדין. ואמנם בהשתדלותו של דודו שהשפעתו בחוגים של רבי-הממשלה היתה חשובה, קבל משרת תובע ממשלתי באחת מערי הפרזות, שזוהי המדרגה הראשונה לעלותו בסולם הפקידות.

ובהביטו כעת אל חלל הגן העגום חשב מבלי משים על עתידו: הוא ישאר עוד שנה בעיר זרען; אחרי-כן יבקש את דודו ובפרט את דודתו, שהיא קרובה למשפחת שר המשפטים, שישפיעו בספירות הגבוהות להעברתו לעיר המלוכה למשרה בסינט.

– דודי מחבב אותי… הוא עוקב את עבודתי, ודודתי הלא חולמת שאקבל משרה גבוהה למען תוכל להתפאר לפני מכרותיה, נשי השרים. היא מתגאה מאד בזה, שדודי הוא גנירל, ששתי בנותיה נשואות לאלופים, התופסים משרות חשובות – אחד בצבא והשני במיניסטריום לעניני-הכספים במדינה.

הוא זוכר את הדברים שרגיל היה דודו לאמר לו בעודנו יושב על ספסל בית-המדרש: אם יש את נפשך לשאף לגדולות, לתפוס מקום גדול, מכובד, משפיע בחברתנו, – אל תסמך על יחוסך ועל ההמלצות אלא לך, למד הרבה, קנה חכמה ודעת ותשען רק על אמיצותך.

הוא היה אומר לו: בספירות האציליות הגבוהות שבמדינתנו מעטים האנשים ההוגנים, האנשים אשר רכשו להם בינה ודעת בהנהלת המכונה הגדולה של הממשלה. ולכן באים אנחנו, יוצאי השדרות הנמוכות… אשר שאר רוח לנו ואשר כשרונותינו שהורישו לנו אבותינו מעלים אותנו על בני החברה האצילית… באים אנחנו ומביאים את ידיעותינו, את אָמצנו… אנחנו ראויים לעבד למען התקדמותה וגדולתה של ארצנו היקרה…

קולו של סטיפאן הפריע את הלך מחשבותיו. הוא עמד זקוף בפתח ואמר:

– ניקולאי אנדרייביץ! הוד רוממותם דודו ודודתו מבקשים את כבודו לבא אל חדר-האכל, מחכים לכבודו….

שמחו הדוד והדודה לקראת ניקולאי שהיה תמיד אהוב להם כבן. התחבקו והתנשקו בחבה רבה. הביעו, כי רצויים הם מבואו אליהם דוקא ליום החג הגדול. ישבו אל השלחן; ובזמן האכילה ספר ניקולאי – לפי בקשתם של דודו ודודתו – מכל מה שמתרחש בעיר מושבו, וגם על עבודתו ועל מיודעיו. דודתו התענינה לדעת את פרטי חייהם של שר הפלך ורעיתו, יען כי קרובה להם.

– אמה של וירה ולאדימירובנה, אשתו של שר הפלך ואמי היו אחיות, אמנם לא מאם אחד כי אם רק מאב אחד, – בארה הדודה. היא הוסיפה:

– והרי איואן פטרוביץ הנסיך גלגן, הממונה עכשיו לשר המשפטים, הוא בן בנו של אבי זקני. אגב, אני הייתי בביתם לפני ימים אחדים. אנו נסע ונבא לביתם ביום הראשון לחג הפסחא – לברך אותם, הם יבואו אלינו ביום השלישי, חשוב מאד שאתה, ניקולאי, תתודע אל אשת השר… הוא בעל השפעה גדולה בחצר בית-המלכות…

– תודה רבה, דודתי היקרה, – אמר ניקולאי, ועיניו הפיקו רצון ושמחה. – תמיד את דואגת לי ולמצבי.

הוא קם ולקח את ידה של הזקנה ונשקה. היא חבקה אותו ונשקהו על מצחו.

– ומה תאמר לעשות כעת? – שאלה הדודה.

– אני אסע לבקר את אננה ואת נדיה.

נכון מאד… אני הודעתי להן כבר אתמול בטליפון שאתה תבוא אלינו לחג הפסחא.

אננא ונדישדה – הן בנות – טראכטנברג הזקן, ובנים לא היו לו. שתיהן גרו בפטרבורג, כל אחר עם משפחתה.

– אבל אל תאחר לסעודת הערב.

אולי אשאר לסעודה אצל גדיה… אל תחכו לי, – אמר ניקולאי.

הוא אהב מאד את אחותו זאת הצעירה. כי היתה נוטה לליברליות בעת אשר האחות הבכירה אננה היתה להוטה אחרי האריסטוקרטיות והיתה מתגאה ביחוסה שהיא “גרפין”. שתיהן היו יפות, מחונכות לפי טעם הספירות העליונת, למדו במכון ה“סמולני” ששם מתחנכות רק בנות האצילים המיוחסים. להן היתה הבנה במוסיקה, באמנות, ידעו היטב שתים שלש שפות אירופיות, סירו יחד עם אמן ערי מערב אירופה ומקומות ששם מראות הנופים היפים. ולפיכך לא קשה היה לאמן לשדך אותן בשדוכים כה הגונים ומשובחים.

למחרתו אמרה לו דודתו הזקנה.

– ניקולאי יקירי! אמנם ימי תענית הימים האלה, אנו מחויבים להסיר מלבנו את כל תפלי החיים הרגילים ולהפנות את מחשבותינו לתפלה… וכך עשיתי כל הימים האלה, בודאי מלאת גם אתה את חובתך כדין, הלכת לתפלה… התודית כחוק לכל פקיד ממשלתי.

נשתתקה ונשקעה במחשבותיה. גם הוא החריש וחכה להמשך דבריה.

– כן, כן, אמרתי לעשות דבר למענך… הכל לטובתך, רצוני שתתודע למשפחה חשובה מאד, בודאי שמעת את שם הנסיך אלקסי צרבינסקי…

– ככה, אני שמעתי, כמדומני שהוא סגן הדירקטור של מחלקה אחת במיניסטריום לענינים חצוניים.

–כן… כן יקירי… עכשיו הוא הוזמן להיות מנהל המחלקה המזרחית, זוהי המחלקה הכי חשובה במיניסטריום זה.

– אבל, דודתי החביבה, מה לי ולנסיך החשוב הזה?

– הוא בעל השפעה בספירות הגבוהות.

– אין אני זקוק להשפעתו… די לי בהשפעה שיש לי.

היא פקחה את עיניה והביטה אליו בתמיה.

– לך יש השפעה?… כן… בחוג מצומצם מאד, אבל לא זה העיקר, המה יבואו אלינו ביום חג הפסחא לבקור, היינו הנסיך והנסיכה, צריך להחזיר להם בקור, ולפיכך מוטב שתקדם להתודע אליהם בביתם, גם אחיותיך מבקרות בביתם.

– טוב, דודתי… את יודעת שאין דבר העומק נגד רצונך, אם את דורשת אותו ממני, וצחוק נסתר עבר על שפתיו.

היא צחקה בנחת-רוח.

– יודעת אני, ניקולאי, שאתה נכנע לדרישותי.

ובערב הזה נסעה הגברת טראכטנברג עם ניקולאי ועם אננה בתה לבית הנסיך צ’רבינסקי.

נתקבלו בכבוד גדול. דברו ופטפטו חצי צרפתית וחצי רוסית על ענינים שונים, המתרחשים בעיר הבירה, קצת ברצינות וקצת ברכילות.

במשך השיחה נכנסה אל לשכת האורחים עלמה כבת עשרים ושלש, בלונדינית יפה, עיניה אפורות, גזרתה חטובה ונעימה, שרטוטי פניה עדינים, קומה בינונית; לבושה שמלה רגילה, אבל מהודרה, מקלעות שערותיה שכמעט זהובות נצטברו על ראשה בתסרקת יפה.

טראכטנברג קם ממקומו.

– בתי! – אמרה הנסיכה, – תתודעי להאדון טראכטנברג ניקולאי אנדרייביץ.

טראכטנברג פסע צעדים שנים למולה. היא נגשה אליו ותושיט את ידה.

– אשמח מאד להתודע אל כבודה, נסיכה.

–אה! יש לי שם… שם מלבד התאר שלי, – קראה העלמה בצחוק וקולה מצלצל יפה.

השתחוה לפניה.

– בבקשה להגיד לי, אם רצונה בכך…

– נינה שמי…

– נעים לי מאד, נינה אליקסייבנה.

פרשו לפנת החדר הגדול, ישבו על הכסאות העומדים אצל דלפק, אשר עליו מונחים אלבומים.

השיחה ביחידות נסבה על התערוכה האחרונה של הצירים החדשים; הוא ספר לה על היצירות של הצירים הגדולים שראה בשבועות האחרונים באולמי המוזיאומים במוסקבה. היא ספרה לו, כי לעתיים, אמנם רחוקות, היא מבקרת את מוסקבה ששם גרים קרובי-משפחתה; היא מחבבת את מוסקבה… בעיניה מצאה חן העיר הזאת יתר מאשר עיר המלוכה. דברו גם על ההצגות החשובות שבתיאטרונים.

אחרי שעה של שיחות מרפרפות, קמה הגברת טראכטנברג לאות פרידה ונגשה אל זוג הצעירים המשיחים בהתענינות מרובה. נגשה גם הנסיכה.

– אנו מבקשים אותו, ניקולאי אנדרייביץ, לכבד אותנו ולבוא בערב יום שלישי לחג אל ביתנו…

הוא השתחוה בנמוס.

– מאושר אהיה להיות בחברתכם בנשף הזה.

הנסיכה הצעירה לבבה אותו בעיניה המאירות.

– חבל! חבל מאד שממהרים אתם לעזב אותנו… אבל זה ינחמנו, כי תבואו אלינו לנשף ההוא.

פרק ט"ז

חג הפסחא

רבה היתה התכונה לרגל החג, ערכו שולחנות מלאים כל טובי המאכלים המסרתיים, הנהוגים בימי חג זה כמנהג עם הארץ – כל בני המשפחה – טראכטנברג הזקן ואשתו, ניקולאי, אחיותיו ובעליהם – התאספו יחד ויסעו אל הרנה ואל התפילה לבית-היראה הגדול והמפאר, ששם מתפללים כל גדולי-העיר. אחרי חצות שבו הארמונה ובאו לאכל מכל מעדני-השלחנות, התנשקו איש עם רעהו כדין וכדת, ברכו בחג כמנהג. שמחה רחפה על פני כולם למרות העיפות של עמידה בתפילה במשך שעות רצופות, ורק בשעת הנץ החמה הלכו כולם – איש איש למקומו לנוח.

מאחורי הצהרים עד הערב היו באים אורחים רבים לברך את משפחת טראכטנברג. בפרוזדור הגדול, אשר למבוא-הבית, היה מונח ספר זכרון ואצלו יש סטיפאן ועוזריו, שומרי הסף. רב המבקרים היו נכנסים, רושמים את שמותיהם בספר, מניחים את כרטיס-הבקור שלהם ויוצאים כלעומת שבאו. האורחים החשובים היו עולים להאכסדרה, נכנסים אל האולם, נפגשים עם בעל הבית והגברת, המקבלים את אורחיהם בסבר פנים יפות, מתנשקים ומברכים בברכת החג ויושבים וטועמים מהמאכלים הערוכים על השלחן. כשעתים במשך הזמן לא נמצא “הגנירל” בביתו, כי נסע הוא במרכבתו לבקר את גדולי –השרים ואת מיועדיו הנכבדים. ניקולאי טראכטנברג השתתף בקבלת פני-האורחים הנכבדים לברכם ולשוחח אתם, לתת תשובות על שאלותיהם על אודות עיר מושבו; אחדים התענינו לדעת את שלום שר הפלך מיודעם.

עיף מכל הבקורים עזב בערב עם חשכה את הארמון, ירד דרך המבוא השני אל הגן ומשם יצא החוצה – וילך לארך הרחוב הגדול עד הגיעו אל נהר ניבה. נזכר, כי צריך הוא לברך את שר הפלך, מצא מחלקת הטלגרף ושלח טלגרמות מהירות בברכת-החג לשר הפלך, לראש האצילים, לנשיא בית-המשפט ולמיודעיו. אמר לשלח טלגרמה גם לברשדסקי, אבל נזכר, כי החג של היהודים כבר עבר.

כאשר יצא מבית-הטלגרף נמלך ופנה לעבר הרחוב השני ללכת לבית אחותו נדיזידה. היא היתה יחידה בביתה וטפלה בילדים הפעוטים; בעלה עדיין לא שב מבקוריו במעוניהם של שרי-הצבא וחבריו הקצינים.

שמחה לראות את אחיה, כי כן קראו הבנות את ניקולאי.

– שב פה, – אמרה. – אני אצוה להביא לנו כוסות תה. בודאי גם אתה עיפת וצמאת.

– ברצון רב, נדיא.

ישבו ושוחחו.

– איך מצאת את הורי? – שאלה – הזדקנו?

לא מצאתי סימני זקנה, המה בריאים, אמיצים, ומה שלומך?

– שלום לי… אבל חפצתי לשאלך… מסתכלת אני בך ורואה, כמו צל-עצב, אותות תוגה על פניך… המרוצה אתה ממשרתך? הקשה לך ישיבתך בעיר נדחת?

– זרען אינה עיר נדחת, יש שם הרבה אנשים. אצילים, רמי-היחש, משכילים, סופרים.

– ספר נא לי, מי הם מכריך? מי המה האנשים שאתה מבקר אותם?

– לעתים קרובות אני בא אל ביתו של שר הפלך, השר ורעיתו אנשים טובים, בעלי נמוס אצילי ומקרבים אותי כאלו קרוב למשפחתם הייתי, ולפיכך מקבלים אותי בכבוד רב בטרקליני-המיוחסים של העיר, אבל עבודתי המרובה בעניני בתי-הדין ושאיפתי, לקרא ולהוסיף דעת לוקחות ממני את שעות הלילה ויותר משאני הולך לבקורים אני יושב בחדרי בחברתם של ספרי.

– ובכן אתה נמצא גם שם בספירה של “רמי-היחש”, כמו שאתה אוהב לבטא, כמו בעיר המלוכה?

– לא, נאדיה, לא כך הוא הדבר, בין מכרי, שבחברתם אני מוצא ספוק גמור לפי מהלך רעיונותי ושאיפותי, ישנם אנשים אחרים עורכי-דין, רופאים, אחד ממכרי הוא בעל בית חרשת גדול, זהו טפוס מצוין, יוריסטן, לפי השכלתו. אינו מתעסק במקצועו אלא יסד בית-חרשת גדול, הגדיל את תוצרתו, ובשעות הפנויות קורא וחוקר, הוא בקי בפילוסופיה, בסוציולוגיה, וגם מתעשר, – הוסיף בלעג קל.

– אמנם זהו טפוס מצוין, אינו מצוי בחברתנו פה.

– בחברתכם האצילית – לא תמצא, אבל בשדרות הבורגניות ישנם הרבה אנשים עוסקים בחרשת, מרבים ומגדילים את תוצרת המדינית, אנשים משכילים, בעלי-נמוס, שבהשכלתם ובידיעותיהם עלו על האריסטוקרטיה שלכם.

– הוי, ניקולאי! מתי נמאסה עליך האריסטוקרטיה שלנו, “רמי היחש”?

– לא נמאסה עלי. ברצון אני נמצא בספירה הזאת, ובפרט כשגם אחיותי האהובות נמצאות בין רמי-היחש של האריסטוקרטיה, אבל בלי הלצה, אני חוקר את מהותן של החברות השונות ואגיד לך נדיה, שכל מי שמתעמק לחקר, לדעת ולהבין את המתהוה בארצנו יוכח, כי השדרות העליונות בכלל ואלה שבעיר הבירה בפרט הולכות ומתנונות. כך מתנונות… ולעומתן הולכות ופורחות, מתרבות משתכללות, מתגדלות וכובשות להן את גדולתה ואת כחה של המדינה – השדרות האחרות הבורגניות, הבלולות מהמוני-העמים היושבים בכל ארץ רוסיה. וכך הוא החק הסוציאלי מימים ימימה. הללו נובלות והללו צומחות.

– ברצוני להתודע לאנשים כאלה, – אמרה אחותו. – אנו הרי טבועים באמת בימים הדלוחים של הספירה האריסטוקרטית.

הוא החריש רגעים אחדים.

– מכיר אני איש אחד, יושב בתמידות פה, עשיר גדול… בן בנו של האכרים הפשוטים מהכת של המשמרים בדתנו… איש משכיל, נבון, טפוס מוצק במטרותיו. מענין יהיה לך להתודע אליו ושיהיה בכלל בין מבקרי-הסלון שלך, – הוסיף בלעג.

– ומה שמו?

– אלכסנדר ואסילייביץ קלאבוחוב. פה הוא המנהל הראשי של חברת נפט. יש לו אחוזה בפלך זרען ולהאחים יש בית-חרשת מפורסם ובתי מסחר גדולים. הוזמנתי יחד עם עוד אנשים… מכובדים…– הוא הדגיש את המלה הזאת – לארמונו שבאחוזתו ושם בלינו יום שלם בציד אילות וארנבות.

–אה! זה מענין מאד, יקירי. אל תשכח לבקש אותו שיבא אלינו אני אקדים להגיד לבעלי שתבואו אלינו מחר בערב… יבואו עוד מוזמנים…

– אבל תדעי נא, כי קלאבוחוב זה ארס לו עלמה, בת רופא בזרען. התאהבו… היא עתידה להיות אחת הארטיסטניות-המזמרות בעלות-כשרונות גדולים…

– כמדומני שאני מכיר אותה…. מה שמה?

– מריה אוסיפובנה ברגסון….

– כן… כן….אני מכירה אותה… אני וגם אננא ועוד נשי-שרים השתתפנו יחד בעריכת קונצרט, בחרף העבר, לטובת מוסד חשוב… בקשנו אותה שתשתתף, יחד עם עוד ארטיסטנים, בקונצרט… היא נתקבלה בתשואות-חן מהקהל שלנו… אשמח מאד, אם תואיל לבא אל מעוני.

הגברת ברוניצקי מהרה, כתבה מכתב ומסרה אותו לניקולאי. הוא קם ללכת.

– מדוע תמהר ללכת… חכה… יבא גם ולאדימר אליקסייביץ….

– אני אסע לאננא… לבקור.

– לבקור רשמי? אתה, ניקולאי, עושה בקורים רשמיים גם לאחיותך?

– כן… בימי החג עושים בקורים רשמיים, – ענה קצת בהלצה.

פרק י"ז

בין “רמי-היחש”

טראכטנברג מלא את הבטחתו. בבקר טלפן לקלאבוחוב, ברך אותו בברכת החג ושאלהו, מתי יכל הוא לראותו היום.

– אם בטובו לכבדני היום, אהיה אסיר-תודה כשיבא אדוני אל מעוני בשעה שתים-עשרה… אנו נסע לאכל את סעודת=הצהרים במסעדה “הדוב”.

– נכון וקים הדבר, – ענה טראכטנברג.

טראכטנברג ספר לו, כי משפחת דודו מבקשת להתודע עם אלכסנדר ואסילייביץ; ואחותו הגרפין ברוניצקי תהיה מרוצה מאד, אם הוא ומריה אוסיפובנה יואילו לכבד אותה ולבא אל הנשף, שהיא עורכת – לכבוד החג – בערב זה; מסר לקלאבוחוב את מכתבה של אחותו בעבור מריה אוסיפובנה.

– הגרפין ברוניצקי מכירה את מריה אוסיפובנה…. שתיהן השתתפו בנשף פילנתרופי בחרף העבר.

בזמן ארוחת הצהרים דברו ביניהן על ענינים מדיניים, על העבודה בבית הנבחרים ואל הקושיים, שמניחה הממשלה על הצעותיהם של הצירים שבבית-הנבחירם.

קלאבוחוב היה כל הזמן עליז: הושרה עליו הרוח הטוב כשקבל הזמנה לבקור – ויחד עם בחירת-לבו בפרט – בבתי האריסטוקרטיה שבעיר המלוכה. הוא התגנדר בהזמנה כזו: גדולה היתה תשוקתו להיות קרוב לספירה האצילית, להתפאר שבין מכריו ורעיו ישנם האלופים והנסיכים הידועים גם בחוגים הבורגניים. הוא החליט כבר בלבוֹ, כי אחרי חתונתו יהיה מסודר במעונו הגדול “סלון” באפי מדיני אמנותי…. שם יתאספו המדינאים המפורסמים והאמנים והסופרים הידועים. ומה יגדל כבוד “הסלון” כאשר גם השרים “המיוחסים” יהיו מבקרי-ביתו. בשאיפותיו אלה היה אלכסנדר ואסילייביץ בנגוד גמור לשני אחיו האחרונים: המה נשארו בתמימותם ובפשטותם גם אחרי שעשירותם הגיעה למעלה גדולה; נמוסי-ביתם היו כנמוסים שהיו מקובלים אצל אבותיהם וחביבה היתה עליהם התעסקותם במשרדי בית-החרשת ובית-המסחר מכל ה“טרדות” שבבקורים והתודעויות עם גדולי-השרים, אבל לא מחו לאחיהם הצעיר לסדר את מעמד ביתו כרצונו הוא.

ואמנם גם אלכסנדר ואסילייביץ היה בתחלה נוטה להרגליהם הפשוטים והמקובלים של אחיו ושל מעמד-ביתם. אבל ישיבתו בכרך הגדול של המדינה, שהיתו ירחים אחדים באנגליה ותיורו בארצות מערב אירופה, קרבתו להפרופיסור ויראייב, שהיה מורו ומדריכו, התועדותו עם מלומדים וסופרים אחדים – הטו אותו מן הדרך הכבודה של משפחתו.

אבל ההשפעה הכי כבירה עשתה עליו התאהבותו בעלמה בעלת הכשרונות האמנותיים, במריה אוסיפובנה. הדבר הזה עשה מהפכה גדולה בנפשו: היתה הרגשה בלבו, שבמובן ההשכלה והאמנות, היא נמצאת במדרגה גבוהה ממדרגתו הוא, שנצחון גדול בא לו בחייו הפרטיים לכבש לו לאשה מזמרת יפה שעתידה להיות לתפארת ולגאון לו ולכל העם ושהוא צריך לסדר את מהלך-חייו ואת מעמד-ביתו לפי הסדרים והמושגים שנתקבלו בחברה הבורגנית העשירה ובחברה האצילית.

עכשיו, הודות ליפי-רוחו של טראכטנברג, הוא עושה את הצעדים הראשונים להשגת מאוייו והוא רוחש לו את ידידותן של המשפחות המפורסמות בעיר המלוכה.

הוא לא הסביר את מחשבותיו אלה למריה אוסיפובנה, כאשר בא אל מעונה ומסר לה את מכתבה של הגרפין ברוניצקי. הוא ספר כי ניקולאי אנדרייביץ דבר על התודעותו בזרען אתם בחוג משפחתיו וקרוביו הביעו את רצונם להתודע אותו ואתה.

– אני חושב – הוסיף, – כי קרוביו של טראכטנברג ראויים שאנו נהיה מכירים בינינו.

אחרי פקפוקים אחדים הסכימה מריה אוסיפובנה לבא הערב אל בית ברוניצקי החליטו ביניהם, שהוא טראכטנברג יבואו בשעה תשע על מעונה, ויחד יסעו אל הגברת ברוניצקי לנשף שהיא עורכת אותו.

בערב, אחרי זמן ארוחת הערב, בא קלאבוחוב אל בית “הגנרל”. ניקולאי הציג אותו לפני דודתו ודודו. הלזה אמר כי הם מכירים מכבר איש את רעהו, והוא שמח להזדמנות הזאת שהואיל לבוא לביתם. גם “הגנרל” וגם הגברת בקשו שיהי רצון מלפניו לבקר אותם גם אחרי שניקולאי יסע מכאן.

אחרי שיחה קצרה החליטו לנסע יחדיו לבתם, הגרפין נאדיז’דה פטרובנה ברוניצקי. ככה הדגישה הזקנה כשפנתה לקלאבוחוב.

ניקולאי אנדרייביץ הסביר, כי נדברו לנסע להגברת ברגסון, כי נאדיה כתב לה מכתב ובקשה לכבד את הנשף בבקורה. הן מכירות מזמן אחת את רעותה. ולכן יסעו “הזקנים” לחוד.

כאשר נכנסו מריה, טראכטנברג וקלאבוחוב לאולם הגדול, אשר במעון ברוניצקי, היו שם נמצאים כבר הרבה אורחים. הציגו את קלאבוחוב לפני האדון והגברת ברוניצקי.

נדּיז’דה פטרובנה קבלה את מריה ברגסון בשמחה רבה. התנשקו בחבה וברכו אשה את רעותה בברכת החג. הגברת ברוניצקי שמה את ידה בזרועה של מריה ברגסון לאות ידידות למען תתודע להאורחים הנמצאים באולם, רובם שרי-הצבא וקצינים צעיירם. היו בין המוזמנים גם אננא פטרובנה ובעלה.

באו גם הנסיך והנסיכה צרבינסקי ובתם, נינא אליקסייבנה. ניקולאי טראכטנברג ישב אצל שלחן קטן ואתו ישבו אחותו אננא ומריה ברגסון. המה קמו לקראת משפחת צרבינסקי; ברכו בשלום את הבאים. אננא פטרובנה הציגה לפני משפחת הנסיך את מריה אוסיפובנה ברגסון בנעם חנה כאת אחת מהמקורבות אליה.

הנסיכה הצעירה קדמה את פני ניקולאי אנדרייביץ בענות-חן. הוא לוה אותה בעברה על כל האולם להגיד שלום למכיריה. כרגע התקבצו סביבה הקצינים ופקידי-הצבא הצעירים. נגשה גם אננא פטרובנה יחד עם מריה ברגסון. הציגה אותה לפני הקצינים. שתי העלמות היפות והמלבבות בחינם המשיכו אליהן את הנאספים האלה. דברו צרפתית, רוסית, הציפו בקלמבורים, בבדיחות, בהלצות וחלקו מחמאות וחנופה גם לזו וגם לזו.

רוח של חיים עליזים, של עליצות רעננית, נעורית – רחפה על כולם. המשרתים הביאו כוסות תה, תופינים, מאפיות. ישבו בקבוצות אחדות סביב השלחנות הקטנים המסודרים באולם והוסיפו את פטפוטיהם והלצותיהם.

עברה השמועה באולם, כי מריה אוסיפובנה מיטיבה לזמר, כי קולה יפה מאד וכי השתתפה בקונצרטים. נגשו קצינים אחדים, סבבוה ובקשוה להנעים אותם בזמרתה. בתחלה סרבה, אבל כאשר הנסיכה נינה אליקסייבנה הפצירה זה והציעה שהיא תשב את הפסנתר, נתנה הסכמתה. ואמנם הפליאה מריה ברגסון את כל הנאספים בזמרתה; מוכרחה היתה לזמר פעמים וגם בפעם השלישי. כולם מהרו להביע לה את תודתם, ברכתם, התפעלותם.

נינה אליקסייבנה קמה ממקומה, נגשה אל ניקולאי אנדרייביץ, נתנה את ידה בזרועו ואמרה:

– אם אינו מסרב, – נלך נא אל הלשכה הסמוכה… שם יותר נוח לשבת…

נכנסו אל הלשכה וישבו בפנה מוארה באור דהה היוצא ממנורה חשמלית, המכוסה במסך אדמדם. בקשה לספר לה על החיים בערי-השדה.

הוא תאר לפניה את היחוסים בין הפקידים הגבוהים ואח"כ עבר לתאר בדברים בהירים את יפי-הטבע שבסביבות ההם, על כל החן והיפי וההוד השפוכים על המקומות הללו, על הנהרות, היערות, השדות, הגבעות, וגם על הבנינים הבודדים של המנזרים הנסתרים בין יערות-עד, על הכפרים המופזים ברחבים גדולים, על האויר הצח והטוב לנשימה, על העבודה המתמדת והקשה והמועילה של האכרים, ושל המוני העם.

– שם, – הוסיף, – אפשר למצא את התרוממות הרוח, את מנוחת הנפשׁ, את טהרת הנשמה… כל מה שאתה מתרחק מהאויר המחניק של משרדי-הלשכות הביורוקרטיות הממלאים את עיר הבירה, כל מה שאתה נטבל ונטבע באויר השדות והיערות, בספירות של העובדים-העמלים, של היוצרים הפשוטים הרגילים, יוצרי העוז והגדולה של ארצנו היקרה, – אתה מרגיש, כי נשמה חדשה נבראה לך, כי יצאת נקי מכל שמץ דפי וחלאה, המצטברים בנשמתך מאבק ערמות הניירות של המשרדים שטעונים או גניזה או שרפה….

הרבה לדבר, והיא הקשיבה קשב רב לדבריו והביטה אליו בחרדת קדש. נשתתקו. ישבו ורוח-אינטימית כאלו רחפה עליהם.

ראש ונכנסו לחדר הזה – אלכסנדר קלאבוחוב ומריה ברגסון. טראכטנברג והנסיכה קמו מכסאותיהם.

מריה העיפה עין בוחנת על הזוג הזה.

– פה טוב לנוח מעט, – אמר טראכטנברג. – בבקשה לשבת אתנוּ.

– תודה… ברצון רב.

ישבו ארבעתם ודברו על ענינים פשוטים.

– אגב,– אמרה הנסיכה – מחר יהיה נשף בביתנו… אני מבקש אתכם בשמי ובשם הורי לכבד אותנו בבקורכם.

פרק י"ח

הדוד ובן-אחיו

ניקולאי טראכטנברג התכונן לשוב למקום משרתו; החלט לנסע ברכבת המהירה היוצאת בלילה אחרי חצות. כל היום היה עסוק. בקר במשרד המיניסטר של המשפטים. השר קבל אותו בכבוד בלשכת עבודתו המיוחדה ושוחח אתו כחצי שעה בענינים שונים ורמז לו, כי הוא חושב להעבירו לעיר הבירה ולמנותו למשרה חשובה.

– הענין, שנמסר לו לפני כחדש לעיונו ולבארו, – ענין חשוב ומסובך, מראה על חריצותו ועל בקיאותו… אני קראתי את ההרצאה… טובה היא ורצויה.

ובכן יצא מהשר מלא תקוות מסוימות ומזהירות. הלך בבקור-פרידה אל בית הנסיך צרבינסקי. מצא רק את נינה אליקסייבנה, היא עכבה אותו כחצי-שעה, הפצירה בו בענות-חן לשבת אתה ולשתות תה ודרשה ממנו להבטיחה שיכתב לה מכתבים “ממאורת-הדב”, שהוא נמצא שם עכשיו, נפרדו כידידים נאמנים.

משם הלך אל ביתה של אחותו הבכירה אננא פטרובנה. ספר לה מקבּלת-הפנים אצל שר המשפטים וגם על ביקורו בבית הנסיך.

– סבורני אם אמצא את הנסיך ואת הנסיכה במעונם ולמסור להם ברכת-שלום לפני עזבי את העיר, אבל הם לא היו בביתם.

– ואת נינה אליקסייבנה ראית?

– היא היתה בבית… שהיתי אתה כחצי שעה ונפרדנו.

אחותו הביעה, כי היא מרוצה מאד שניקולאי התודע על בית הנסיך. בספירות העליונות הכי-חשובות סבורים שהוא ימונה למשרה גדולה – למיניסטר או לציר באחת הארצות הגדולות, במעצמה, שמדינתנו זקוקה לה לסיוע מדיני. אחרי-כן עברה להסביר לאחיה היקר את ערכה של נינא אליקסייבנה, את חנוכה האצילי, את יפיה וחנה, את ידיעותיה במוסיקה, הבנתה באמנות, הללה את יפה-רוחה, את אצילות-נפשה…

– ומה דעתך ניקולאי? – שאלה בסוף דבריה.

הוא ישב כל הזמן, לא גרע עיניו מאחותו וכאלו הקשיב בתשומת לב לכל פטפוטיה.

– אני מסכים לדבריך, אניוטה… אמנם עלמה כלילת כל הסגולות הטובות היא, נינה אליקסייבנה, הנסיכה הצעירה.

– ואני אוסיף, – אמרה – כי מאושר יהיה האיש שיאהבנה ויקחנה לו לאשה.

שב לחדרו בארמון דודו רק לפנות ערב ומהר להתכונן לסעודת-הערב. ואחרי גמר הסעודה נכנס אל לשכת-הספרים אשר לדודו. רגיל היה דודו להתבודד בחדרו זה, בישבו בכורסה העמוקה והרכה, מעשן סיגריה הואנית, הנותנת ריח נעים וקורא בעתון או בירחון מדעי.

החדר היה מואר באור חשמל השוטף מהמנורות הקטנות המרובות שהיו נעוצות בכוונים שונים בתקרה. הזקן אהב שחדרו יהיה מואר היטב, והוא עצמו כאלו מושקע בכורסה הרכה. אצלו עמד שלחן קטן מרובה, שקל להסיעו ממקום למקום. על השלחן עמדה מנורת-חשמל מכוסה במגנור כחול להפיץ אור נעים לקריאה. כוס קפה ובקבוק ליקר נמצאו על השלחן.

– בבקשה, ניקולאי! – אמר בראותו את בן אחיו נכנס וכאלו מפקפק.

– האפשר לי לשבת אתך, דודי?

– ברצון רב, יקירי. גם אני הייתי רוצה לשוחח אתך טרם נפרדנו היום.

טראכטנברג הצעיר לקח לו כסא וישב על יד השלחן. דודו צלצל בפעמון.

– קח לך סיגריה מהתיבה, אשר על שלחן-הכתיבה… סיגריות טובות.

– הביאי קפה לניקולאי אנדרייביץ, – אמר בפנותו אל המשרתת שנכנסה.

– ובכן, כנראה בלית את הזמן בנעימות, – הוסיף הזקן בהביטו אל פני בן-אחיו. שמח אני מאד לראותך ונעים לי לדעת, כי בנצחון גדול אתה יוצא מביקוריך גם בלשכת השר וגם ב“סלונים” הגבוהים.

המשרתת הביאה ספל קפה ועוד כוֹס לשתית ליקר – ויצאה.

– ספר נא לי מהשיחה שהיתה בינך ובין שר-המשפטים בלשכתו.

הוא מסר לו את כל דברי השר שעודדו אותו ונתנו לו תקוה, כי “ירימוהו ב­ּסולם-הייררחיה”, – הוסיף בהלצה.

– טוב, טוב! לך והגבר חילים… כך אמרתי תמיד, כי אנחנו נוכל לכבש את הספירות הגבוהות שבמלוכה…. בכשרונותינו ובידיעותינו ובאמיצותנו.

– מי… אנחנו, דודי?

הזקן הביט בפניו בפקפוק וגמגם:

אנו… שיצאנו מהשדרות הפשוטות… משוללי שמות האצילים…. ונעשינו לאצילי-המדינה…

דודי! הן מוצאנו… מהיהודים! כך הוא הדבר…

הזקן התרומם ממושבו, העמיד במבוכה את ספל הקפה, ידיו רעדו…

– מדוע אתה שואל, ניקולאי, את הדבר הזה?…

– דודי! אני רוצה לדעת בברור… הן משפחת טראכטנברג משפחה חשובה ונכבדה… יהודית.

– לא השם הוא העקר… יש שמות משפחה שבהם נקראים גם גרמנים, גם יהודים, או רוסים, פולנים… היינו הך…

– דודתי החביבה כאלו חפצה להבטיח שיאמינו שמאצילי-קורלנד אנו…

– הנח לה לדודה, יקירי… היא אמנם ממשפחה רמת בקורלנד, משפחה אשכנזית יחסנית…

אין אני יודע בברור איפה עמדה ערש ילדותי, אמר ניקולאי בקול נמוך.

הזקן ישב שקוע בעשתונותיו והביט נכחו אל עבר התמונות, אשר על הקר רגעים אחדים. צללי-תוגה עברו על פניו. הוריד את ראשו ונאנח. אחרי-כן כאלו התעורר והתחיל לדבר בקול רועד וחלש.

– בעיר בלטה נולדת… נשארת יתום מאביך ומאמך… אנשים ישרים וחביבים היו… אנשים משכילים, נכבדים… אני לקחתיך אלי, אמצתיך כבן לי, אהבתיך, יקר אתה לי כהיום, אני הייתי נוצרי, אשתי וילדי, אחיותיך, נוצרות, האם יכלתי שתשאר יהודי? נתתי לך חנוך המתאים לשאיפותי ולנטיותי, והנך רואה, כי לא שגיתי במשפטי: בידיעותיך הצטינת ועלית על רב חבריך… אתה נמצא במבחר ימיך וכשרונותיך על המסילה המובילה אותך אל אשר-החיים, אל הפעולות הכבירוֹת, המרימות עָל את כל איש בעל מרץ ודעת.

– האם לא בגידה היא המעשה הזה? – אמר כמדבר לנפשו.

הזקן התחלחל.

– בגידה? – קרא בתמהון ויתבונן אל חזות פני ניקולאי – בגידה? במי?

– בעם היהודים…

– אין עם היהודים… יש יהודים מפוזרים ומפרדים בכל ארצות תבל. המון העם נאמן למסרת-דתו כמו כל המוני-העם הפשוטים של כל האומות אבל המשכילים, האנשים, המתרוממים על ההמון הגדול היוצאים מן החוג הצר של הגיטו היהודי – נטמעים בין האומות שבארצותיהם הם יושבים…

– אבל גם הגרמנים או הפולנים ואפילו הטטרים מתבוללים בין הרוסים ונשארים נאמנים לדתם… ומדוע אנחנו, היהודים, מוכרחים דוקא, להטמע בכל המובנים.

– לו ידעת את דברי ימי היהודים לא דברת כדברים האלה… שוֹנה מאד מצב היהודים ממצבם של הללו, ודוקא המצוינים שבין היהודים עוזבים את היהדות בשעה שהיא עומדת למכשול על דרכם בחיים, יכל אני לקרא בשמות הרבה והרבה יהודים בארצות המערב שעזבו את דתם… ואלה עם כולם אנשים הידועים בהסטוריה האנושית, בספרות, במדע. אחרים מתיחסים בשויון נפש לכל דת, ומה אכפת להם, אם באפן רשמי נרשמו בין בני דת זו או אחרת…

ישבו שניהם בדומיה. הזמן לקח סיגריה לעשן. ניקולאי מהר לקחת גפרור, הצית אש ונתן לעשון הסיגריה.

– תודה, ניקולאי… – הוסיף הזקן – אני אבאר לך… ותשפט לנכון… הייתי לרופא בתקופה ההיא בשנות השבעים במאה העברה, ימי ההתעוררות הגדולה בארץ מולדתנו… בשנות הששים הייתי תלמיד האוניברסיטה… כולם שאפו לחפש… לעבודה גדולה… התרוממות הרוח… שאפנו להסיר את הכבלים אשר בהם היו כבולות כל שדרות-העם הרוסי… רופא הצבא הייתי, עם הקצינים ושרי-הצבא גרתי והייתי מעורב בין הבריות הללו… עם הצבא הלכתי אל הבלקנים בזמן המלחמה שהיתה בין רוסיה ובין תורכיה… הצטינתי שם כרופא, כמפקד על בית-החולים ובסדרו שהיה למופת לאחרים… אחרי תום המלחמה הוכתרתי באות הכבוד של ולאדימיר הקדוש, והאות הזה נתן לי את הזכות להרשם בתור אציל רוסי… אבל מצאתי התנגשות באספות האצילים בפלכים השונים שלא הסכימו לקבל אותי ברשימותיהם באשר יהודי אני… ראיתי לפני את המסילה שתביאני לכבוד, לאשר, לגדולה… אבל המסלה היתה גדורה… באשר יהודי אני… ובעת ההיא, בהמצאי בין חברי, שרי הצבא, התודעתי אל עלמה… שהיתה באמת ראויה לאהבה ולקשר את חיי בחייה, מיוחסת, משכילה, יפה… היא דודתך אמאליה… אבל להשיג מטרתי לא יכלתי, באשר יהודי אני, וכאשר הסירותי ממני את סבל הדורות ששמו עלי אבותי ואבות-אבותי, נעשיתי חפשי ומצאתי את דרכי בחיים.

הזקן החריש. שתה מעט מכוס הליקר. דפק בכפתור הפעמון. נכנסה המשרתת.

– הביאי לנו כוסות תה עם לימון.

המשרתת יצאה ושניהם ישבו מחרישים. כל אחד תפוס במחשבותיו. הביאו להם כוסות תה. הזקן לקח את הכוס, לגם לגימות אחדות והעמידה על השלחן.

– לא שקרתי לאיש, – הוסיף הזקן ברגש. – לא חנפתי לאיש ולא עשיתי שום עול. בכח-רצוני, בעבודתי התמידית והמתמדת, בעבודה יום-יומית במשך שנים רבות, בלי לאות, בעבודה פוריה לטובת המדינה, באלה רכשתי לי את טובי, את אשרי. אף גם בהיותי כבר מפורסם כרופא מומחה, הלכתי פעמים אחדות לאוניברסיטות שבחוץ-לארץ ולמדתי מרבותי הפרופסורים להגדיל את ידיעותי… והלא יש לי יד ושם במדע-הרפואה.

– אבל דודי היקר, הלא כשרותוניך, אמוצך, מרצך היו לך גם טרם שהתנצרת…

– כן… והיו הולכים לטמיון… כך הוא המצב בחברה, המוני היהודים ישארו יהודים, נאמנים לדתם, למנהגיהם… ואנו המתרוממים לעוף…. עוברים לספירה אחרת.

לקח את כוס התה ושתה בתאבון.

פרק י"ט

ברור דברים

דומם ישבו שניהם. ודויו של דודו הרעיש את ניקולאי. מחשבות שונות התרוצצו במוחו, שאלות שונות נשאו לפניו. היפנה לדודו הזקן בשאלותיו אלה? היתן הוא לו פתרונותיהן? התהיינה התשובות האלה נכונות לפי השתלשלותן של הדעות והשאיפות בזמננו? היתוכח אתו? ומה הוא בעצמו יודע מלבד מה ששמע בחוג ברשדסקי, או מפיו של נחומוביץ, דברים שטחיים, ידיעות קלושות… נזכר, כי קבל מסופיה קונטרסים וספרים אבל לא הספיק לקרא בהם בעיון, אלא רק עבר עליהם כאלו בטיסה מרפרפת, אבל גם אלה הדברים שקרא עשו עליו רשם אז, הראו לו עולם חדש שלא ידעו, עולם לש תנועה חברתית חשובה, תנועה של אומה השואפת להקים לה מקום האמן, מקום כבוד בין אומות העולם, המגינה על קיומה על תרבותה, על זכויותיה, והקוראה לכל אישיה הבודדים, לכל הנאמנים בבריתה להתלכד, להתאחד ולעבוד בשם רעיון לאומי נשגב ונעלה.

היודע דודו מכל ההתרחשויות האלה? היודע הוא את התסיסה העצומה שחדרה אל עמקי השדרות של העם שעזבהו ושכחהו למען טובתו העצמית, למען אשרו האישי?

והאם יש לו, לניקולאי, הצדקה לתבע דבר כל שהוא מדודו, מחנכו, האוהב אותו כבן? ומה יכל לתבע? הוא לקח אותו אל ביתו, ולפיכך מוכרח היה לנצר גם אותו כמו שהתנצר בעצמו. אבל לא התנצרותו ענינה אותו ברגעים אלה… הוא חפץ לבאר לפני דודו שאלות אחרות, שאלות לא במובן הדתי כי אם במובן הלאומי.

הדומיה שררה בחדר. הזקן שתה לאט לאט את התה שהצטנן והוסיף לעשן את הסיגרה הנותנת ריח-ניחוח.

– מדוע אינך מעשן, ניקולאי? – פנה אליו דודו.

רעד עבר בכל גופו לשמע את קול דודו, קול רך, מלטף, מעדן. התעורר ממחשבותיו והביט אל פני דודו כאלו לא הכירו. לקח את הסיגריה שמסר לו דודו, הצית אשר ועשן.

– נשקעת במחשבותיך ניקולאי, – אמר הזקן בצחוק קל.

– אמנם כן, דוֹדי אולי תרשה לי לפנות אליך בשאלות אחדות… אולי תבאר לי את ספקותי… את פקפוקי… אם לא תהיינה למורת-רוחך…

– שאל, יקירי, שאל… לא תהיה למורת רוח כל שאלה שהיא…

– ובכן… אתם המאושרים בחיים, התרחקתם מהמוני-העם… של היהודים שנשארו, כמו שאמרת, יהודים נאמנים לדתם ולמנהגיהם… אבל עם נשארו בעמקי-צרתם, בין שפלותם, דלותם… והלא השדרות המשכילות של הגרמנים או של הפולנים, למשל, הם כשהשעה משחקת להם הם קשורים בכל נימי נפשם, בכל סדורי מפעליהם עם המוני-העם, הנמצאים בשפל המדרגה, עוזרים להם, פועלים לטובתם…

– הפעולה הכללית, הפועלת לטובתם ולהתפתחותם של כל אזרחי המדינה, היא המשפיעה גם על המוֹני-היהודים.

– דודי! הלא את גם כן מודה שהמוני-היהודים מובדלים הבדל גמור במצב האזרחי, המשפטי, הכלכלי מהמוני-התושבים האחרים היושבים ברוסיה. אני עברתי על החוקים והדינים המיוחדים, שנתנו למען הבדל את היהודים משאר התושבים, והם משונים… אכזריים…

– נכון… הרעיון הזה לא היה לפני אז… בשנות השבעים… אז היו נטיות אחרות, רעיונות אחרים… אנו האמנו, כי החפש המדיני יביא חפש גם ליהודים…. שהיה מתבדלים בכל מנהגיהם מעמי-הארץ… אדוקים ושקועים בהבלי-הזיותיהם… אחר כך מצאתי אמנם, כי צרות רבות עברו על המוני היהודים, רדיפות, גרושים, בריחה והגירה… הלחץ המשפטי הלך וגבר… ואנו, כמו יתר המשכילים מהיהודים, אלה “שעברו את הגבול”, השתדלנו, עד כמה שאפשר, להשפיע על חוגי-השלטונות, להקל את התוצאות מאי-משפט ומאי-צדק שהיהודים סובלים מהן… אבל סוף-סוף גם התקופה הזאת תעבר… הן הולך ומשתרר גם בארצנו משטר חדש, משטר פרלמנטרי, וגם צירי-היהודים נמצאים בבית הנבחרים… ומה שהתהוה אחרי מלחמה קשה וארוכה, בארצות אחרות, בכבושי-החפש והזכויות – כך יהיה גם במדינתנו… אני בטוח, כי היהודים יקבלו את הזכויות האזרחיות – וחסל… אז ממילא לא יהיה הבדל במובן המדיני והכלכלי בין יהודי ובין התושבים האחרים.

– בזה עוד לא נפתרה שאלת היהודים המסובכה…. יש שאלות דתיות, תרבותיות… ובפרט ההופעה של האנטישמיות… הופעה בארצות המערב… והתסיסה הגדולה המתרחשת בין היהודים, התסיסה הלאומית…

– זוהי הזיה של בעלי-דמיונות… דברים שאין להם שום בסיס הגיוני… אני קראתי קונטרסים אחדים… הזיות… תעברנה עוד תקופות שונות והיהודים יתבוֹללו התבוללות גמורה בין כל העמים ולא תהיה עוד בעולם אנטישמיות…

הזקן דבר את דבריו האחרונים במין התלהבות כאלו נגע הדבר הזה ללבו… שוב ישבו והחרישו.

– ובכל זאת – עניני היהודים, מצבם ועתידם עוד קרובים ללבך ואולי גם ללבותם של המשכילים האחרים, אשר עליהם דברת… יש געגועים להעבר – הוסיף ניקולאי כמעט בלחש.

הזקן התנודד על כסאו. התרומם מעט. ניקולאי קם ממקומו.

– אתה חפץ לקום, דודי? – והושיט לו את ידו ולקחו בזרועו.

– לא, לא, ניקולאי… אני אשב על מקומי, אמר בקול נמוך והחריש.

– כן… יש לי געגועים… הורי, משפחתי, אביך ואמך…

אנחה כבדה נשמעה ונשתתק. אחרי רגע הוסיף:

– לפעמים אני נזכר באלה… כשאני פנוי ממלאכתי… מובן הדבר! מדוע יטושטשו זכרונותי אלה? – אמר בקול כאלו התוכח עם איש אחר.

הדלת נפתחה ואל החדר נכנסה הדודה.

– ואתם יושבים כלואים ומדברים!… אני הייתי בבית אננה… באו מכרים… ישבנו ושוחחנו… הצטערנו, כי לא באת גם אתה, ניקולאי.

– אני הייתי לפנות ערב בבית אננה וגם בבית נאדיה… נפרדתי מהן בברכת שלום…

– כך… אני יודעת… הן אמרו לי… ובכן אתה נוסע הלילה? טוב… סטיפאן אמר לי כי הוא הכין הכל בשבילך.

– כן, דודתי… אני נוסע. סטיפאן דאג לכל וגם כרטיס קנה.

– ובכן אני אגיד לך שלום, אלך לישון; השעה מאוחרת.

ניקולאי לקח את יד דודתו, נשק אותה בחבה, והיא לקחה את ראשו ותנשקהו פעמים נשיקה חמה.

– שלום! להתראות כשתהיה לך הזדמנות תבוא-נא עוד לפני החרף לימים אחדים אלינו.

היא פנתה לצאת ושבה.

– ומה תגיד, ניקולאי, על הנסיכה הצעירה, על נינה אליקסייבנה… הלא עלמה נחמדה היא… ראויה לתשוּמת לבך… ותצחק.

ניקולאי עמד נבוך ולא ענה דבר.

– טוב, טוב, יקירי! עוד נתראה, בטוחה אני, שרצוני יתמלא… לאשרך. שלום וכל טוב. דרך צלחה.

הדודה יצאה וניקולאי שב אל מקומו והחריש. עברו רגעים אחרים. הזקן קם מהכורסה.

– אמנם השעה מאוחרת. נפרד.

לקח בידיו את יד ניקולאי ואמר:

– בן יקיר לי אתה, ניקולאי. אני מברך אותך. לך בדרכך והצלח… בחר לך מה שתבחר בשאיפתך אל העבודה כאזרח הארץ ואל האשר האישי בשבילך.

חבקהו ונשקהו כשדמעות נגרות מעיניו. ניקולאי יצא מחדר-דודו נרעד ונפעם. אפפוהו רגשי-עצב. נכנס אל חדרו ומצא, כי סטיפאן ארז וסדר את המזודה ואת הצקלון. התבונן בכל פנות החדר, והתוגה תקפתהו. מדוע? היתה לו ההרגשה כאלו נפרד לעולמים מהחדרים, מהרהיטים, מהספרים, מכל הקרוב אליו… פתח את החלון והביט מתוך חשכת הלילה אל הגן. האלונים הגבוהים עמדו כקפואים; נשבה רוח קלילה, האזין לאושת ענפי-העצים – והתאנח… חששי-לבו נעגומים העיקו עליו.

נכנס סטיפאן ולקח את המזודה.

עת לנסע, אדוני.

יצאו וישבו במרכבה המחכה להם, רתומה לזוג סוסים דוהרים. הגיעו לתחנה. סטיפאן סדר את המזודה בתא המיוחד לשינה. נתן את ידו אל כובעו ונגש אל פתח התא.

– שלום לכבוד רוממותך, ניקולאי אנדרייביץ – אמר הזקן.

ניקולאי נגש אליו, לקח את ידו ולחצה בחזקה.

– תודה לך סטיפאן. היה שלום.

הזקן התרגש ונשק את יד ניקולאי. עיניו נמלאו דמעות ולא יכל להגיד דבר.

פרק כ.

בקיטנה

בסביבותיו של הכפר ארנה, הסמוכה לתחנת מסלת-הברזל, נמצאו קיטניות רבות. אל המקום הזה היו באים בני-העליה מתושבי עיר זרען לגור בנוף נחמד ומבריא זה, ששם היערות הגדולים, יערות אֹרן. במקום הזה נמצא גם מנזר עתיק מפורסם, שאליו נוהרים האדוקים מבני עם-הארץ; ואצל המנזר הזה היה גן עצי-פרי, עצי תפוחים, אגסים, דובדבנים – שהנזירים מטפלים ומטפחים בו, ולפיכך פירותיו יצאו להם מוניטין בכל הסביבה של הפלך. לארך הדרך המובילה מהעיר אל הכפר, על הגבעה הגדולה, גבעת-חול, היו מפוזרים בתי-הקיץ, המסתתרים בחורשות קטנות של אילנות אשוח, לבנה ואֹרן. בתחתית הגבעה השתרעה השפלה הגדולה ובמקומות הסמוכים לגבעה נמצאו נחלי-מים ואגמים. אומרים, כי לפני הרבה מאות, ואולי לפני אלף שנה, במקום הזה היה האפיק של הנהר הגדול, נהר פרוני,אבל לאט לאט, במשך תקופה גדולה מצא לו שטף הנהר אפיק אחר, חדש; אבל בימי אביב, כאשר גוברים המים מהפשרת השלגים הולך הזרם הרב ומכסה את כל השפלה הגדולה עד הגבעה הזאת; וכאשר תעבר גאוּת הנהר ושב אל אפיקו, ישארו בשפלה נחלי-מים זורמים, כענפי הנהר הגדול ושבים אליו בזרמתם; והנחלים האלה משמשים מקום-רחיצה לכל גרי-הקיטניות, אשר על מקומי-הגבעה. ומעבר לכפר השתרעו שדות תבואה של אכרי-הכפר, המשמשים בכל צרכי-אֹכל בדגים, בבשר, בביצים בחמאה ובחלב ובכל מיני ירקות ופירות את כל הקיטנים ואורחיהם, ובמסחר הזה מוצאים הם את פרנסתם בריוח. פה היו מקומות רבים לטיולים גם ביער, גם בשדה, גם על חוף הנהר בשפלה. ורבים היו שטים בסירות על הנחלים וגם על נהר פרוני. בשעות הבוקר הרוויות זהרי-קיץ קלילים והספוגות אויר רך וזך של היער הגדול וריחות אילנות אֹרן, היו יוצאים יושבי מעונות קיץ ויורדים בנתיבות עקלקלות אל שפת הנחל הקרוב ששם גם בתי-הרחצה, ומתרחצים בהנאה מרובה ויוצאים מן המים רעננים כאלו חדשו את גופם והתעוררו לחיים צוהלים ונעימים. ואחרי ארוחת הבקר ממהרים הפקידים, העוזרים והסוחרים ללכת את תחנת מסלת הברזל ולנסע העירה למלאכתם ולעבודתם, ובני-ביתם נשארים במעונוֹתיהם או מתפזרים בשבילי-היער, – מטילים או יושבים על הספסלים, המוכנים שם, לשם קריאה או שיחה.

וגם משפחת ברשדסקי היתה רגילה לגור בנאות-קיץ בנוף הזה. הקיטנית, ששם גרו בני בית ברשדסקי, היתה בנין מרווח בשתי דיוטות. גנה קטנה נמצאה אצל הבית ובה תלמי-פרחים. בין עצי החורש, אשר אצל הבית, היו גם ספסלים פשוטים ושלחן עץ פשוט לשבת שם בצל העצים כחם-היום. בביתם התארחו בכל קיץ וקיץ הידידים הקרובים למשפחת ברשדסקי וחברים אחדים של גריגורי וסופיה. בין האורחים התמידים היה גם ואסילי ווסטוקוב. הוא היה בן כמר, היושב ומשרת את קהלתו בכפר נדח בפלך זרען. הוא גמר בהצטינות את הסמינרים של הכמרים האורטודוקסים ובשנות למודו התחבר את תלמידי הגמנסיה והשתתף באגודות “החשאיות” של התלמידים שמטרתם היתה לקרוא בספרים “האסוּרים” לבא בקהל מחשש התפקרות. אבי-ווסטוֹקוֹב סבור היה שבנו יהיה לכמר אחרי התחתנו עם בת-כמר כמנהג או שיסע לעיר הבירה להכנס להאקדמיה של למודי-הדת, אבל ואסילי בעט בדתו והיה לאפיקורס גמור וגם התחבר, בלמדו באוּניברסיטה במוֹסקבה, אל המורדים הסוציאליסטים. בהיותו בזרען ובמוסקבה, התקרב לבני ברשדסקי, ואמם היתה מזמינה אותו לשבת אתם כל ימי-הקיץ ל“הבריא את גופו ואת מוחו”, כמו שהיתה רגילה להגיד לו בהלצה. ואסילי למד על ברין שפת גרמנית וצרפתית וגם איטלקית והיה מתרגם ספרי המופת של הסופרים הידועים, לפי הזמנותיכם של מוכרי-ספרים ומוציאים לאור ספרים מתורגמים, ומהעבודה הזאת היה מוצא את פרנסתו. גריגורי וסופיה היו מסיעים לו בידיעות השפות, שהיו שגורות בפיהם מילדותם. ווסטוקוב, שהיה ידיד נאמן לכל בני ברשדסקי, היה גם בקי בתנועות השונות, התוססות בשדרות החברה היהודית, והיה רע וידיד גם לנחומוביץ, ולפעמים היו מתלקחים ביניהם וכוחים חריפים. ווסטוקוב הצטער שגריגורי וסופיה אינם הולכים אחרי הרעיונות שהוא התמסר להם ובחרו ללכת אחרי נחומוביץ ורעיונותיו. אבל הוכוחים האלה לא מנעו מהם לכבד איש את חברו ובכל לבם.

בקיץ הזה הוא בא לזרען לא רק לשם מנוחה ולהבראה כי אם לשם תעמולה; בא בכונה לסיע לבחירת מועמד סוציאליסטי לבית-הנבחרים מהמפלגה שהוא היה שייך לה. כי שלש מפלגות סוציאליסטיות התפשטו בין השדרות של הפועלים ושל המסכילים. ארגן ועד חשאי שאליו נכנסו גם פועלים וגם פקידים, המוסרים להסוציאליות; נשא נאומים באספות, נאומים נלהבים שהפעילו על שומעיו והלכו אחרי דעותיו.

בקיץ הזה התארח בביתו של ברשדסקי עוד אורח חשוב מאד – ידידם הקרוב של גריגורי וסופיה, חיים נחומוביץ. לפני חדשים אחדים התפטר ממשרתו בבית-המסחר והתמסר כולו לעבודתו הספרותית; אשתו עם ילדם הקטן נסעה להוריה בעיירה ליטאית, שבקשוה לבא לביתם לשבועות אחדים, ולפיכך הסכים לבקשתם של ייבגינה ומיכאל ברשדסקי, ששלחו לו מכתב ובקשוהו להתארח בקיטנה שלהם שבועות אחדים, ויבא גם כן לזרען. בכל יום היה עסוק שעות אחדות להכין את המאמרים שהתחייב להמציא להירחון ולהשבועון, שבמערכתם היה עוזר תמידי, ושאר השעות היה מבלה בטיולים ביער ביחידות או בחברתם של “תלמידיו”, כמו שהיה מכנה בבדיחה לצעירים הכרוכים אחריו.

לפעמים היו מסדרים “חגיגות” צנועות, הנקראות “פיקניקים”, והיו מתאספים הצעירים והיו נוסעים בסירות עד חוף הנהר הגדול, מוצאים שם מקום נוח, מתענגים במאכלים שהיו מביאים אתם, שרים שירים, מזמרים, מתעמלים – ונהנים מזיו-החיים. ב “חגיגות” האלה, אחרי שהיו משתטחים על הדשא הרך למנוחה, היו מתלקחים וכוחים בעניני-ספרות, בשאלות חברתיות.

בין המשתתפים ב“חגיגות”, או בטיולים קבוציים סתם, היו גם שני בחורים, שבאו מעיר אחת בפלך מינסק, לעמד בגימנסיה שבזרען בבחינות כאכסטרנים לקבל תעודת בגרות. הבחורים האלה, ווֹלפסוֹן ומייזיל, נכשלו פעמים בבחינות, יען כי מורי-הגימנסיה במקומות תחום המושב, שונאי-ישראל, היו מכשילים בכונה את ילדי היהודים הבאים אל הבחינות, אף כי ידיעותיהם בלמודים המקובלים היו רבות מידיעותיהם של התלמידים הנוצרים.

כאשר סיפר אחד מחברי גריגורי, בן עירם של הבחורים האלה, על אודות התכשלותם וקשי-מצבם, יעץ לו שיבואו לזרען, ששם המורים אינם ספוגים איבה ומשטמה לכל הנקרא בן ישראל, ואביו ישתדל לטובתם. ואמנם הם באו ומתוננים עכשיו לעמד בבחינות בחדש אבגוּסט.

ייבגינה ברשדסקי השתדלה לקרב אל ביתה את שני הבחורים “המסכנים” האלה, כמו שהיתה קוראה להם, הציעה להם לגור בבית-הקיץ אתם, אבל הם מאנו לשבת שם פן תפריע ישיבתם במקום שאון זה מלמודם. אבל מדי שבוע בשבוע היו באים אל מעון ברשדסקי בבקר ושבים בערב או בבקר יום שני. ווֹלפסוֹן ומייזיל היו בקיאים בכל השאלות גם הלאומיות וגם הסוֹציאליסטיות ולכן היו משתתפים תמיד בוכוחים ה “בוערים” שבין נחומוֹביץ ובין ווסטוקוב. אבל אל נחומוֹביץ התיחסו כאלו ביראת-כבוד ובדרך-ארץ, יען כי את מאמריו המצוינים קראו עוד בהיותם בעירם ומתוכחים היו עם כל הצעירים על הדעות הללו, שהיה נחומוביץ מפרשם.

ווסטוֹקוב היה תמיד הסדרן הראשי ב“חגיגות” והיה דואג שתהיה המסיבה הוגנת ומשופרת. כשהמסיבה היתה מרובת-עם, כלומר, אם מלבד הצעירים היו משתתפים גם ה“בוּרגנים” כמו שהיה קורא להפקידים, להרופאים, לעורי-דין ולמשכילים סתם, שאינם מבני-בריתם – היה מתעסק בסדורם של המאכלים ושל בקבוקי-היין והשכר והיה מכבד את כל אחד ואחד בכוס “משקה” או בחתיכות לחם עם בשר או עם דגים, ובכל פעם היה תחלה מכתב את עצמו בכוס שכר ושותה לחיי כל צעירה וצעירה וכופא גם את האחרים היושבים במסבה – מי על גזע עץ קצוץ, מי על הדשא, מי על שמיכה או מטפחת – לשתות אתו “כדת”.

אבל כשהיתה המסבה מצומצמת, והיו נמצאים רק הצעירים או אחדים מחבריו במפלגה, לא פסק פיו מדבר רמות וגבוהות על המשטר הסוֹציאליסטי לעתיד לבא, היה לועג להדת ולכהניו ושופך את זעמו על הבּוּרגנים.

פרק כ"א

שני האכסטֶרנים

בעת אשר גריגוֹרי ברשדסקי היה הרוח החיה בכל הטיולים, האספות, הפיקניקים וגם הוכוחים והיו מושך אל טיולו ואספותיו רבים מהסטודנטים, שנמצאו בעיר, או אפילו באחוזות שבסביבותיה ופרט אלה שגרו בקיטניות אלה, היתה סופיה משתתפת רק לעתים רחוקות בכל אלה הפיקניקים והוכוחים והיתה רק מרוצה מהטיולים המתקהלים; אולם בכלל היתה מתבודדת ביער, או בגן הקטן הסמוך למעונם, ספר בידה מבלי קרוא בו, תמיד במצב בדידותה, אלא יושבת ונועצת את מבטה באילנות, או באחו – נשקעה בחזיונותיה ובמחשבותיה. רוח עצבת עברה עליה, ורק לפעמים היתה עוברת עליה עליזותה מקדם והיתה באה לחברתם של חבריה וחברותיה ומשתתפת לא בוכוחיהם, כי אם בהשתעשעותם: – בריצה, בהתעמלות, בשחיה על פני מי הנחל ובשיט בסירות-דוגה; ובשובה מהשתעשעות זו היתה שמחה ועליזה, מחבקה את חברתה הטובה והולכת ומרקדת על האחו.

בבקר-בבקר בשעה מוקדמת, אחרי שתית-תל בחלב ואכילה קלה – היתה סוֹפיה יוצאת לטיל בשבילי-היער, וטיולה זה היה נמשך כמעט עד אכילת סעודת-הצהרים. לעתים רחוקות היה נלוה אליה גם נחוּמוֹביץ, אבל מנהגו היה לשבת בבקר ולהכין את המאמרים שהיה צריך לשלח למערכת של העתון, ולכן לא יכל להשתתף אתה בטיול. בשעות הטיול הזה היה נחומוביץ מדבר על הספרים החדשים שיצאו לאור ושמצא בהם התענינות, ויש שסופיה היתה עונה לו בפזור-נפש. אבל כשהיו באים אל מעונם ה“בחורים האכסטרנים” – כמו שהיו קוראים להם גם בבית-ברשדסקי וגם כל הצעירים והמכרים – היתה מזמינה אותם ללכת אתה לטיול והיתה מענינת מאד בשיחותיהם.

כי הרבה היה להם, לווֹלפסוֹן ולמייזיל, לספר לה, וכל מה שספרו הם היה לה לא רק דבר חדש, אלא הפתעה, כאלו עולם מוזר נבהק לפניה. היא התענינה בכל פרטי-הפרטים של החיים בעיירות, שהרב הגדול של תושביהן הם יהודים. המה תארו תמונות שונות של מנהיגיהם, מעמד-ביתם, עסקיהם, מלאכתם ותרבותם של היהודים הללו. היא בקשה לספר לה על החנוך המקובל שם, על הטפול בילדים, על המצב הכלכלי, על התנועות החברתיות, על התנונות הכלכלית וכל התרוממות-הרוח התרבותי.

אמנם, קראה סופיה ספורים ומאמרים, המתארים את חיי היהודים בערי תחום המושב, אבל כל ידיעותיה היו קלושות, שטחיות, ומפי ווֹלפסוֹן ומייזיל שמעה דברים פשוטים, המפיצים אור על העולם ההוא, שהיה כל-כך רחוק ממנה.

הם ספרו לה, שעוד בהיותם כמעט נערים, בני שלש-עשרה, הלכו אחרי הדעות החדשות שהתחילו לנסר בחוגי בני-הנעורים, הדעות המרכסיסטיוֹת בצורות משונות, שתפסו מקום הכי חשוב בשאיפותיהם במקום השאיפות הקודמות של הדור העבר – השאיפה להשכלה אנושית, או לתורת-היהדות ולמודיה.

– אחרי שהשתתפתי יחד עם חברי בהפצת כרוזים אסורים, באסוף אספות חשאיות – ספר ווֹלפסוֹן על עצמו – הושפעתי מהדעות הלאומיות, המעמידות את תכן עבודתנו להבא בארץ-ישראל. כבוש העבודה, הקודם לפרוֹלטריזציה של המוני-עמנו, אפשרי רק בארץ, ששם יכולים היהודים להשתרש עמוק בקרקע בכל הויתם. והמקום הזה הוא ארץ-ישראל. אז נסעתי אני יחד עם עוד חברים אחדים לארץ ההיא. עברתי את הארץ לארכה ולרחבה, חקרתי ודרשתי את החיים החדשים, ההולכים ומתהוים בארץ הזאת במושבות, ששם מתעסקים היהודים בחקלאות. ראיתי את מעלותיהם וחסרונותיהם המרובים, והחסרון היותר עמוק – זוהי העבודה, שמעבידים המתישבים את הנכרים, במשקיהם, והם בעצם כבעלי-בתים, המשגיחים על הפועלים ונהנים מעמלם. ולכן באה הסיסמה הגדולה – כבוש העבודה. היו אספות רבות, וכוחים, עבוד תכניות, נסיונות מרובים, למוד העבודה המשקית והסתגלותנו אליה….

פעמים רבות בשעות הטיול היתה סופיה מבקשת לספר לה את כל מה שראה והסתכל בארץ הקטנה הרחוקה הזאת, על עובדיה ועל סכוייהם ועל הרעיון המרכזי העקרי של תחית עם ישראל בארץ אבותיו. אמנם הרבה שמעה נחומוביץ על אודות כל ההיקף של הרעיונות הלאומיים, השתתפה בוכוחים ובהרצאות ובנאומים בזמן אספתם של הצעירים, אבל כל מה שספר וולפסון היו לא רק דברים מפשטים, דברים היוצאים מן השכל, מן העיון ומן ההגיון, אלא מהחיים המפכים בזרמים מבהיקים ומושכים אליכם ברעננותם ובזכותם.

– ומדוע שבת אלינו, אל הארץ הזאת? – שאלה אותו פעם.

– הרבה נמוקים יש לתרץ קושיה זאת… – שלש שנים עבדתי את עבודתי שם… ראיתי והתבוננתי, כי נחוץ לנו צבא גדול… קהל של נעורים שיבואו חלוצים לפני המחנה… להכשיר את הקרקע בכל המובנים… ולפיכך דרוש שתהיה תעמולה רחבה בין שדרות הצעירים… אין במאמרים אותו הכח המכריע כמו בנאומים, בתעמולה שבעל-פה… אנו ועוד חברים אחדים, אנו שעבדנו בפועל ושספגנו אל תוך-תוכה של נשמתנו את הרעיון הנשגב – התחדשותו של המעמד העובד של אשיותה של הסוציאליות הנאמנה אנו באים להיות שופר לעורר את שורות העמלים ואת שורות הצעירים של כל השדרות לחיים לאומיים על יסודות חברתיים ועמלים שהתגשמותם פה בגלותנו אי-אפשר… עם כי יקום לתחיה – מוכרח לבנות לו מעמד חברתי חדש, לשנות את חייו הכלכליים והתרבותיים שנוי יסודי גמור…

– ההצלחתם בתעמולתכם?

– אנו הולכים ומנצחים אל אף מתנגדינו המרובים גם מצד שמאל וגם מצד ימין… צריך להדגיש, כי מצד שמאל גדולה ההתנגשות וההתנגדות מאשר מצד ימין…

– ומה הם עוד הנמוקים שהמריצוך לשוב הנה?

– החלטתי, וכן גם מייזל, שגם הוא מתכונן ללכת אחרינו ולבוא לעבד בארצנו, ארץ תקותנו – לעמד בבחינות בגרות מפני שני טעמים: ראשית – צריכים אנו ללכת ולעבד בצבא והשנית צריכים אנו להגדיל את ידיעותינו במדעים, הנחוצים לשם עבודתנו מרובת הגונים גם שמה וגם פה.

– אבל בהיותכם שמה – לא הייתם מחויבים לעבוד בצבא…. אבוד שמן עבודה… סבלות רבה של חיי-איש חיל…

כנתיני ארץ מולדתנו אנו מחויבים לשוב אל הארץ הזאת ולקים את חובתנו. ואם לאו – נצטרך להיות נתיני טורקיה, – אם תמצא אפשרות… ולדאבוננו מוטב להיות נתין ארץ אחרת בארץ ישראל מהיות נתין טורקי, המשועבד לכל הגזרות המשונות של המשטר ההוא. שנית – אם לא נמלא את חובתנו, חובת-העבודה בצבא, – ידרשו מהורי לשלם קנס גדול, כלומר יקחו מהם את ביתם ואת חנותם – יקפחו את פרנסם… ושלישית יש דבר חשוב בעבודת הצבא…

– מה? הדבר הזה מפתיעני…

– זהו הדבר שאמרתי: אנו יוצרים מעמד חדש… בנין גדול ורם… ואל תאמרי שנקל הדבר לעשותו… אל תחשבי, כי במקום ההוא, מקום ערש הסטוריאתנו, מקבלים אותנו בזרועות פתוחות… גם שמה גדולים המכשולים… עצומים יותר מהמכשולים על דרכי התקדמותנו פה… ובאירופה בכלל… ובפרט שרבים שם התושבים הפרימיטיויים עם מנהגיהם, נמוסיהם הטובים והרעים… הרעים הרבה יותר מהטובים… ולפיכך צריך האיש להיות… מזוין לא רק בסבלנות, בעקשנות, בהתאמצות, בעזות אלא גם פשוט… ברובים… להיות מלומד-מלחמה… והעבודה בצבא תתן לנו את החנוך הזה… תלמדנו להיות איש חיל עומד במערכה… בחזית המלחמה… תרגילנו למשמעת… לחרף-נפש בכל שעת-סכנה… כך מוכרחים להיות חלוצים… חלוצי עבודה, חלוצי התחיה הלאומית והחברתית…

כל הספורים והדברים האלה עשו רשם אדיר על סופיה. אמרה בלבה ללמוד לדעת בינה נכונה את כל המעשים המתרחשים בשנים האלה בין היהודים וגם להתקרב אל שורות העסקנים הציוניים אבל רק אחרי גמרה את המכון המדיציני, כשתהיה עומדת ברשות עצמה.

פרק כ"ב

הפגישה בשעת טיול

רגיל היה טראכטנברג לקבל מכתבים מקרוביו בפטרבורג רק לעתים רחוקות: דוד היה רק מוסיף דרישת-שלום במכתבה של דודתו, שגם היה לא היתה מתמידה בכתיבת מכתבים! ורק אחותו ונדישדה היתה מודיעה לו מכל החדשות המתרחשות בחוג משפחתם ובחוגי מכיריהם, השרים או רבי המלוכה, לפעמים היתה נוגעת במכתביה גם בשאלות מדיניות או בענינים ספרותיים, וניקולאי טראכטנברג היה עונה לה באריכות ומבאר את דעותיו ואת השקפותיו על כל הענינים האלה. השקפותיו אלה אמנם היו מתנגדות נגוד גמור לכל הדעות הרווחות בחוגי-מכריהם, יען כי הוא היה נוטה להדעות החופשיות, שכבר השתלטו בארצות “המערב”, והיה מבקר את הנטיות המדיניות והחברתיות השוררות בחוגי השדרה “הגבוהה” של מכריהם וידידיהם, ובמכתבים שהיה כותב לה בזמן האחרון נגע כלאחר-יד גם בשאלות המצב של יהודי-רוסיה ודבר דברים חריפים נגד המעשים המכערים הנעשים על פי “צו מגבה”.

וכעבור שבועות אחדים אחרי שובו מפטרבורג הפתיע אותו מכתב אחד של דודתו. הפעם כתבה לו מכתב ארוך בשנים-שלשה גליונות. היא הודיעה לו שבקיץ זה יש להם קיטנית מהודרה במעונות הקיץ לא רחוב מפבלובסק. לפעמים קרובות היא נוסעת אל המקום הנהדר הזה לשמוע את התזמרת הידועה המנגנת בגן הגדול; גם אננה ולפעמים נדישדה נוסעות אתה יחד. שמה אגב הן נפגשות עם משפחת הנסיך צרבינסקי, כי גם בני ביתו של הנסיך גרים בסביבות המקום הזה. הנסיכה ובתה בקרו גם במעון הקיץ שלה, וכמובן היא השיבה להן את בקורה יחד עם אננא ונדישדה. בכלל התקרבו למשפחת צרבינסקי. ואחרי כל הפטפוטים הוסיפה: נזכרתי לומר לך, ניקולאי, כי נינה אליקסייבנה דורשת בשלומך… היא בקשה להזכירך, כי אתה הבטחת לכתב לה מכתבים “ממאורת הדב” שלך, מהפרובינציה… רצוי הדבר שתמלא את הבטחתך… והוסיפה לתאר את טוב לבה, ואת חנה ואת “השכלתה” של נינה אליקסייבנה “החביבה והנחמדה”.

ומה שהפליא אותו, כי אפילו אננא ובפרט נדישדה – שתיהן כתבו לו על אודות פגישותיהן עם משפחת הנסיך ושהן שמחות מאוד להיות שעות אחדות בחברתה של נינה אליקסייבנה. וגם הן הוסיפו, כי כדאי הדבר להמצא ביחוסי-ידידות עם משפחת הנסיך, כי הוא הכוכב החדש המזהיר העולה על שמי השלטונות “ושמקבלים אותו בחלקי חצר-בית-המלכות בכבוד גודל”… ועוד הוסיפה אננא, כי “נינה אליקסייבנה עשתה על כולם רושם של עלמה בעלת שכל והשכלה מלבד חנה ויפיה, הקוסמים את כל מיודעיה”.

היה מסופר, אם כדאי הדבר לבוא במכתבים עם “הנסיכה הצעירה”, כמו שהיה קורא לה במחשבותיו, אבל סוף-סוף נמלך, וכתב לה מכתב ותאר לפניה את זרמי החיים השוטפים בערי-הפרזות ואחד את תאור זה עם הדברים שכתב אחד הסופרים הידועים בספריו על החיים האלה.

קבל תשובה ממנה, מכתב כתוב בסגנון יפה, קצת מליצי, בהוספת דברי-לעד קלים והביעה את תודתה על אשר קיים את הבטחתו ובתקוה שחליפת מכתבים ביניהם לא תופסק.

אבל ניקולאי עצמו לא התפלא ממכתבה ולא מהר להמשיך את קשר שיחותיהם בכתב. הגיגו היה נתון לסופיה. הוא בקש התקרבותה, בקש למצא הזדמנות לדבר אתה ביחידות, בקש דרכים לשפך לפניה את שיחו והגיגו, ואולי גם להגיד לה בהתגלות-לב על אהבה, שהוא רוחש לה ושכל נפשו נמלאה בה, באהבה זו.

ואמנם היו פגישות אחדות אתה מעת שהיא שבה ממוסקבה וישבה עם הוריה בקיטנה. טראכטנברג יכל היה רק לעתים רחוקות לבא אל מעונות-הקיץ, כי רבה היתה העבודה בבית-המשפט, וחכה לימי-החרף, כשבתי הדין סגורים. בבואו למעונות-הקיץ היה תמיד מתארח במעונו של נשיא בית-המשפט המחוזי. התארחותו בבית זה היתה מאלצת אותו שלא יראה בעיני-מכריו אלה כמתקרב למשפחת ברשדסקי שכבר היו אחדים מ“החוג הגבוה” מרננים אחריו. העקר, כמו שהיה אומר לנפשו, שלא יפל צל חשד על סופיה מיכאילובנה שבשבילה היה נוהה לבית ברשדסקי. ולפיכך היה, בשיחותיו בחוגים הללו, לפעמים מדבר על מיכאל ברשדסקי כעל איש בעל השכלה יורידית ופילוסופית שנעים לשבת ולשוחח אתו בענינים מדעיים.

ובלבו היה מתגנב הספק: האם לא אחרי צל הרים הוא רודף? האם תשיב אהבה לאהבתו? הן לא ההבדל הדתי מרחיק אותה ממנו, אלא גם שנויי-הדעות… הוא מבין, כי יש הבדל גדול בנטיותיהם אף כי היא לא הביעה אותו בדברים ברורים. הוא התאמץ להסביר לו לעצמו את מהותן של הנטיות הללו, שבאו אליה הודות לחנוכה בבית אביה, המסור לעניני היהודים ולהצבוריות היהודית, ובפרט הודות להשפעתם של נחומוביץ וחבריו. היא אינה אומרת פשוט: היהודים… כי אם עם-היהודי… היא מעמידה חיץ בין עם היהודי ובין עם הרוסי או בין עם אחר… גם בנוגע להמרת הדת אמנם לא האשימה אפילו ברמז קל את חברתה מריה על אשר באהבתה את אלכסנדר קלאבוחוב עזבה את דתה ותלך אחרי מאהבה, אבל אגב וכוחים בבקרת רומן אחד, כתוב בידי סופר ידוע, הוברר לו כי היא מתיחסת להמרת-דת כלדבר מכער ובזוי, האמנם תנצח אהבה, והיא תשנה את עקרי-מחשבותיה?

ובהפגשם בפעם הראשונה שמחה סופיה לקראתו. פנתה אליו בפנים צוהלות, ומבטיה העליזים המלטפים, כשהביטה אליו, משכוהות בקסם לא יתואר. לבו דפק משמחה; הוא חש את אשרו, כי קרוב הוא. היא הוכיחה אותו על פניו על אשר “התחמק” ממנה ולא בא אל מעונם. הוא מצא אמתלאות שונות לזכותו, ובלבו חשב כי אמנם חטא בנפשו שלא מהר לבא אל מעונה תיכף אחרי שובה. וכן בפגישותיהם האחרות משכה סופיה אליו חסד, מטילת אותו בשבילי-היער, מספרת לו את כל מה שענינה אותה בזמן הזה בספרות או בחדושים מדעיים. וטראכטנברג בחן והכיר, כי היא מתיחסת אליו כאל ידידה הטוב, כיחוסה אל… נחומוביץ. ואמנם לפעמים הדגישה כאלו אגב ענין אחד, כי היא מאושרת לחשב אותו לאחר מידידיה היותר חביבים וקרובים לרוחה, לשאיפותיה ולהבנתה באמנות ובספרות. יותר מרגש של ידידות, של אחוה ורעות – לא נתנה לו ולא יכלה לתת.

אבל היא בנפשה לא מצאה את המנוחה… האם את ידידותו בקשה? האם לא חשה בעמקי-נפשה, כי יקר לה האיש הזה, אבל בהתקרבותה אליו טמונה סכנה… וכאותו השוחה על פני מי-הנהר האדירים מרגיש, כי נסחף הוא בשטף הזרם של הגלים למצולה והוא אוזר כחותיו ומתאמץ בכל עזוז נפשו לחתר אל שפת הנהר או למצא מקום נוח לרגליו בתחתית הנהר, כן בקשה סופיה מוצא מהתנגשות המחשבות המתנגדות אחת לשניה והמרגיזות אל כל נימי נפשה; היא בקשה חוף-מבטחים שעליו יכולה לעמד בשלות-נפש ובספוק-מטרתה ונטיתה. ולכן גדלו הספקות והפקפוקים שהיו ממלאים את לבה בכאב צורב.

ופעם כשהיו מטילים שניהם ביחידות רמז לה טראכטנברג רמיזה קלה על האשר המדומה והמקווה שתביא להם… ידידותם. ומענין לענין אמר לה:

– צריכה היא, סופיה מיכאילובנה, לדעת, כי הרי גם אני יהודי… נולדתי יהודי… כשהייתי ילד פעוט, יתום מאבי ומאי הכניסוני לדת הנצרות וחונכתי בין ילדי-הנוצרים ואת השכלתי קבלתי בגמנזיות ובבית-המדרש למשפטים, ששם רק בני “רמי-היחש”, בני השרים והפקידים הגדולים מתחנכים.

סופיה הביטה אליו בתמהון. זרם דם קלח אל פניה, חשה התרגזות עצבים, כרגע התאמצה להבליג על התרגשותה; פניה חורו, הלכה בלי אומר הלאה בשבילי היער, שאפה רוח ואמרה כאלו ממשיכה היא – את מחשבתה שחשבה ברגע זה:

–… ואם יתעמק בהבנתן של התהפוכות, שעברו על היהודים במשך אלפי שנים, יבין גם את רוח העם… ואולי תבוא ללבו גם ההכרה שאין מה להתביש במוצאו… אולי גם להתגאות בגזעו, שממנו יצאו הנביאים, מחוללי-הרעיונות הגדולים, אנשי-שם, גדולי-האנושיות וגאוניה….

המשיכו את דרכם.

– אמנם הדבר הזה מענין אותי מכבר, – אמר טראכטנברג אחרי דומיה ממושכה. – הרי זוכרת היא שנתנה על ידי ספרים וקונטרסים אחדים, כמו שהציע נחומוביץ. קראתי בעיון רב…

– צריך לדבר עם אבי… הוא יכל להגיד מה הם הספרים בלשונות שונות, שמהם יכל אדוני לשאב את הידיעות בנוגע לעמנו במובן היסטורי ותרבותי…

– אני אשתמש בהזדמנות כל שהיא לדבר בענין זה עם מיכאל אברמוביץ… אבל בכל אופן הייתי מבקש אותה… לא להקדים ולספר לאביה מהשיחה הזאת… ועל דבר מוצאי היהודי…

עוד פעם הביטה אליו סופיה בתמהון. שוב התרגשו עצביה.

– כבר השעה מאוחרת, – אמרה בצעדה צעדים אחדים, – אמא ואורחינו מחכים לי… הגיע זמן אכילת סעודת-צהרים, אולי יואיל גם אדוני ניקולאי אנדרייביץ, להכנס אלינו ולאכל אתנו? … אמא תהיה רצויה מאד… ואבא… הוא בבית-החרשת.

– לצערי אני מוכרח לתת תודה ולא למלא את רצונה… הבטחתי למשפחת נשיא בית-המשפט, ששם אני מתארח, לבא לשעה המיועדה לסעד אתם סעודת הצהרים…

פנו לעבר מעונות הקיץ ויצאו כעבור רגעים אחדים אל רחוב הקיטניות; סופיה צריכה היתה להימינה. הושיטה את ידה אליו. הוא אחז רגע את ידה.

– להתראות! – אמרה.

– אני בטוח, כי נפגש, בערב, נטיל ונמשיך את שיחתנו…

– ברצון רב, – אמרה ורגשי שמחה הפיקו עיניה.

עמדו רגע מחרישים כאלו חפצו להוסיף עוד מלים אחדות שעדיין לא הובעו.

שניהם הרגישו, כי תחושה נסתרה בחביון נפשותיהם מקרבת ומאחדת אותם… שניהם חשו כי אין עתה ביכלתם לתת בטוי נכון וקים לתחושתם המפעפעת בקרבם וכי הרגשה מעורפלת, נעלמה, לא ברורה – מפריעה עדיין להתקרבותם.

עמדו מחרישים. נתן טראכטנברג עוד פעם את ידו לסופיה ולחץ את ידה.

– להתראות!…

ובערב אמנם התראו… נפגשו בשבילי-היער שתי שירות: בני ביתו של נשיא בית-המשפט העליון וטראכטנברג ביניהם מצד אחד וסופיה מלווה בידידיה – נחומוביץ, ווסטוקוב ושני האכסטרנים. אמרו שלום מרחוק איש לרעהו ועברו כל קבוצה לדרכה, בין אילנות-היער, המלחש את לחשו הנצחי בנשוב רוח-הערב הקלה בין עפאיהם.

פרק כ"ג

סופיה מתארחת בבית רעותה מריה

בחדש יולי נהייתה התעוררות גדולה בחברת כל בני-העליה המשכילים, הפקידים הגבוהים, הסוחרים החשובים ואפילו השרים, – שבעיר זרען. יצאה השמועה, כי באו לאחוזתם אלכסנדר ואסילייביץ קלאבוחוב ואשתו מריה אוסיפובנה. לפני כחדשים היתה חתונתם במקום צנוע, בכפר ששם בית החרשת הגדול והמפורסם של “איואן קלאבוחוב ובניו”. בכפר הזה, בביתו של אחי אלכסנדר היה גם בית תפלה לכת המשמרים, ושם גר הכמר של הכת, פה נכנסה מריה תחת כנפי שכינתה של הכת ופה היו גם הקדושין כחק וכהלכה. אחרי הקדושין נסע הזוג הצעיר ישר דרך עיר ורשה, וינה – לשויץ; משם עברו גם לאיטליה ואחרי כן שהו ימים אחדים בפריס, נסעו ללונדון, ששם יש קשר בין “חברת הנפט”, שבראשה עומד אלכסנדר קלאבוחוב, ובין בתי מסחר ידועים אנגליים. שבו לפטרבורג למעונם המרוהט והמקושט לפי הדרישה האמנותית. אלכסנדר סדר את הענינים העומדים על הפרק ב “חברת הנפט” ויסעו לנוח לאחוזתם המפארה.

סופיה מהרה לנסע לחברתה – לברכה ליום כלולותיה וליום בואה בשלום לאחוזתה, ומריה שמחה מאד לקראתה. כאלו הספק היה מקינן בלבה: איך יתיחסו אליה מכריה הקרובים לה והחביבים עליה אחרי עשותה את הצעד הזה – לעזב את היכלה הישן, שלא בקרה אותו מעולם, ולהכנס להיכלה החדש, שלא תבקר אותו לעולם. ולכן ברכותיה, היוצאות מלב אוהבה באמת ובתמים, מלב חברתה שחונכה וגודלה אתה מילדותן, – ברכותיה אלה, נשיקותיה וחבוקיה – היו לה כהתרוממות רוח, כמרפא לנפשה המסופקת…

מריה בקשה את סופיה להתארח בביתה ימים אחדים, וסופיה הסכימה אחרי הפצרות שונות לשבת אתה שנים-שלשה ימים. אלכסנדר קלאבוחוב היה עסוק שעות אחדות ביום בעסקי האחוזה, ביבול השדות במכירת חלקים אחדים של היער הגדול, בטפוח בפירות גנו שהם גם כן היו מביאים לו ריוח הגון. וגם הוא הפציר בסופיה מיכאילובנה להתארח בביתם – אפילו כל הקיץ. אמרו לסופיה שהם מחכים לבואם של הפרופסור ויראייב ואשתו, אחותה של מריה ואמה, רוזליה מירונובנה, הבטיחה לבא ולשבת אתם כל ימי הקיץ ולפעמים יבא אליהם גם אוסיפ דוידוביץ.

שעות רבות היו נמצאות יחד שתי החברות, מטילות בגן וביער מתרחצות באגם הגדול, משוחחות ומספרות אשה לרעותה את הגות-לבם. אמנם סופיה לא דברה כלום על הרעיונות, אשר לקחו את כל מעינה, על התסיסה הגדולה שבנפשה, את הפקפוקים המעיקים עליה ועל המלחמה הנפשית הכבירה המתלקחת בקרבה והאופפת אותה בצללי-עצב.

ומריה ספרה לה על הנסיעה לחוץ-לארץ, על שהותם באיטליה, על התיאטרון במילאנו, על יפי נוף שויץ והריה, על פריס ועל השמלות והתכשיטים שקנתה לה בעיר הזאת.

– בחרף הבא אופיע בראשונה על במת התיאטרון… עוד לא החלטתי מה היא האופירה שאבחר בה. אלכסנדר חושב לעשות דבר גדול, הוא בכלל איש שאוהב את העסק הגדול, הרחב… בדעתו לרכש תיאטרון ולארגן שם אופירה ולהזמין את המצוינים שבזמרים… יהיה זה תיאטרון אמנותי כמו התיאטרון שבמוסקבה שגם כן נוסד על ידי מצנטים… אלכסנדר בעל יזמה חשובה, כבירה.

בערב כשישבו שלשתם, החברות ואלכסנדר קלאבוחוב, ודברו על הזמרות של גדולי הארטיסטנים, בקש אלכסנדר את מריה שתזמן שיר כל שהוא שתבחר זו. סופיה ישבה את הפסנתר ומריה התחילה לשיר אחת האריות מהאופירה של ורדי. סופיה נרעשה מאד מיפי קולה המרנין ומצלצולי הנגינה הנעימה והמלבבת. היא קמה וחבקה את רעותה.

– ברוכה תהיי כל ימיך, – אמרה ברגש, – היי מאושרת.. ומעונגת.

אלכסנדר ומריה התרגשו מברכתה ויודו לה מקרב לבם.

– אני בטוח כי מריה תתענג על אשרה. כי שאיפותיה תתגשמנה – אמר קלאבוחוב.

ביום השני ישבו שתיהן בגן. מריה ספרה, כי היא ואלכסנדר רכשו להם ידידים בין האנשים רמי-היחש בעיר הבירה. היא קראה בשם גרפים ובשם הנסיך שטראכטנברג הציג אותם לפני האנשים הגדולים האלה.

– אין אני משוכנעת לגרפים ולנסיכים. אין אני מתרפסת לפניהם… אבל יש לי הנטיה… לפרסום. לפרסום זקוק כל ארטיסטן אפילו גאוני. ובעיר הבירה צריך שהפרסום יצא מהשדרות הגבוהות כמו שאצלכם, במוסקבה, הפרסום יוצא מהשדרות של המשכילים… מהאינטליגנציה.

מריה דברה על טראכטנברג, על קרוביו ועל עתידו המזהיר… שר המשפטים הוא מקרובי דודתו. והוא, טראכטנברג, יתמנה בודאי למשרה גבוהה במדינה.

– אני התודעתי למשפחת הנסיך צ’רבינסקי… כמדומני סגן-מיניסטר אחד… במשפחה ההיא יש נסיכה צעירה, נינה אליקסייבנה שמה, עלמה יפה, בלונדינית יפת-מראה, משכילה, מבינה לנגן בפסנתר היטב… אני ואלכסנדר היינו מוזמנים לנשף, שהיה באחד מימי חג הפסחא בביתה של אחות ניקולאי אנדרייביץ, כלומר, בת-דוד הגנירל… היא נשאה לגרף אחד… שר-צבא… שם היתה גם הנסיכה הזאת יחד עם הוריה ולמחרתו היה נשף גם בביתו של הנסיך צ’רבינסקי… אבל לא זה העקר… היתה לי הזדמנות להתבונן ליחס שבין ניקולאי טראכטנברג ובין הנסיכה הצעירה… ראיתי יחס של קרבה אינטימית…. הוא יצא פעמים אחדות ברקודים אתה… ישבו ביחידות באולם השני… היא מתרפקה עליו, וכמובן גם הוא עוגב אחריה… זה יהיה אמנם זוג נחמד… אחותו של ניקולאי אנדרייביץ לחשה לי, כי היא מקוה שעוד בחרף הבא יחוגו את חתונתם… הלואי… אני מאחל כל טוב להאיש הזה… הוא איש יקר וחביב… מלומד במקצועו שלו ויש לו הבנה עמוקה באמנות, ביציאות הצירים והפסלים, בספרות היפה וגם במוסיקה…. איש בעל השכלה רבגונית…

סופיה ישבה כל זמן שרעותה פטפטה על טראכטנברג וספרהפרטי-התודעותה עם השרים, הנסיכים וכל רמי-היחש, ולא הוציאה הגה מפיה. לפעמים חורו פניה, ולפעמים אדמו… היא הרגישה רטט קל עובר בגופה… היא הפנתה את פניה לצד השני של הגן מבלי הביט בעיני רעותה. חשה לחץ בלבה. רצתה להגיד דברים אחדים למריה, אבל פחדה פן ישמע רעד כל-שהוא בקולה.

מריה הביטה עליה ואמרה:

– סלחי-נא, סופיה, אני מפטפטת בדברים שאין לך כל ענין בהם… את שקועה במדע יותר ממה שאני שקועה בזמרה… אבל אני זקוקה להעולם הגדול, השואן, המקרב ומרחק את אליליו שלפניהם הם כורעים ברך היום, ושמשליכים אותם מחר כנצר נתעב… ואת… די לך במעבדה שאת עסוקה בה בחקירת אטום אחד במיקרוסקופ…הוסיפה ותצחק.

סופיה פנתה אליה, ובת-צחוק רחפה על שפתותיה. אמרה:

– נכון הדבר… מה לי ולהספירות הגבוהות הללו….יש לי ענינים אחרים מלבד החקירה במיקרוסקופ, כמו שאת אומרת…

– ענינים אחרים? – שאלה בתמהון מריה – מה הם הענינים, אולי אוכל לדעתם…

– לא… ענינים אלה לא בהיקף של ידיעותיך… ענינים חברתיים לאומיים…. עכשיו אני מעינת לא רק בביולוגיה, כי אם גם בסוציולוגיה.

– אבל בכל זאת הלא לא תשכחי, יפתי, כי עלמה יפה את באמת… ובודאי יש, כמובן לא בעירנו, כי אם במוסקבה הגדולה בין הצעירים היהודים, אנשים שיחבבו אותך לא רק בעבור חקירותיך המדעיות… מריה חבקה את סופיה באהבה.

סופיה התאדמה וישבה נבוכה מבלי ענות לה דבר.

– את מחרישה, יקירתי, עתה, אבל יבוא יום ואת תגידי לי כל מה שבלבך ותפתרי לי את חידתך….

אחרי הצהרים אמרה סופיה שהיא מוכרחה לנסע הביתה.

– יש ענינים נחוצים שאין אפשרות להחמיצם…

– לא הואילו כל הפצרותיהם של מריה ואלכסנדר קלאבוחוב. הכינו לה מרכבה ותסע לתחנת מסלת הברזל ומשם ברכבת עד תחנת ארנה, ששם הקיטניות.

היא ישבה בקרון מדוכאה ועצובה… ובכן הוא אוהב עלמה מהחוג שלו… ובכן רק חלום שוא חזתה בחשבה, כי הוא מבקש את קרבתה, נוצר קשר ביניהם, נרקמת רקמת אהבה ביניהם…. לשוא היא התענתה במחשבה המוזרה: ומה יהיה? הלא תהום נוראה ביניהם… ואין כח בעולם שיכול לקרב אותם – הרחוקים בשייכותם לשני עולמות זרים, שוטנים… שני אולמות, שאיבת נצח ביניהם…. ובכן מה לה ולהספור על העלמה היפה, המשכילה, “הבלונדינית יפת-המראה”, כדברי מריה, המיועדה לניקולאי אנדרייביץ, בן אחיו של גנרל וקרוב למשפחת גרפים ונסיכים… מה לה ולהם. ילך הוא בדרכו הוא, והיא תלך בדרכה היא, בדרך המכשולים והמעצורים… בדרך הסבל והענויים… דרך של כל איש יהודי… אבל מדוע היא מרגישה מועקה בלבה? מדוע התבלבלו עשתונותיה? מדוע לפתוה עצבות ומרירות?… האם לא טוב הוא שהדבר נתברר עתה וקרע את הקשר המדומה, ופתר את חלום-ההזיה שנשאה אותו בלבה…. ובכן – הכל נגמר… חסל! הלאה החלחלות והספקות… לא תאיר לי התוחלת ולא יחשיך הספק. צריך לרכז את המחשבה לענינים חשובים… החלוצים!… שני הבחורים הפשוטים – כמה עז ועצמה שפונים בלבם… ולא ישעו לדברי הזיות… אבל מדוע קוננה פתאם אכזבה בלבה? מדוע נוזלות הדמעות מעיניה?

שריקת הקטר העירה אותה ממחשבותיה הנוגות. הרכבת הגיעה לתחנה. יצאה מהקרון ותלך בדרך למעונה. כשהגיעה לגן, אשר לפני בית-הקיץ, שונו פניה ולא נראו עליהם סמני רוגז ועצב. התאמצה בכל כחות נפשה להראות במצב רוח רגיל.

בשמחה וצהלה פגשוה כל בני ביתה וגם כל אורחיהם. היא צריכה היתה לספר על מריה ובעלה ועל כל המאורעות שעברו עליה במשך שלשת ימי ישיבתה באחוזת קלאבוחוב.

פרק כ"ד

בשעת שקיעת החמה

– ובכן, אתה בכלל נגד המשטר הפרוליטרי, והרי אתה בעצמך אינך שייך להמעמד הבורגני, כי-אם להמעמד הפרוליטרי… פרוליטרי אינטליגנטי אתה…

– אין פה שאלה של המעמדות… השקפתי נובעת מהשאלה: מה יתן המשטר העתיד – עד כמה שיש אפשרות בהתגשמותו – להקלתו ולהטבתו של מצב היהודים במדינתנו…

קבוצה של צעירים וצעירות, וביניהם גם ווסטוקוב נחומוביץ, – ראשי המתוכחים – ישבו בפשוט ידים ורגלים על מדרוני החף התלול, ישבו את שכבו בהנאת-עצלתיים, ורק לפעמים זלפו שיחותיהם המקוטעות כשיח-לחש של מי-שלולות הנוזלים לאט בעקלתון-אפיקם.

היתה שעה של שקיעת-החמה במורד האפק, אשר מעבר הנהר, ונראה כאלו החמה מתקרבת ויורדת אל השטח הרחב של השפלה, מבהיקה ומזהירה בקויה הארגמניים והזהבהביים את שיחי המישור ואת דשאיו. אילנות היער, אשר מעבר לגבעה, עמדו מאופלים בצללי-ערב ורק זעיר פה, זעיר שם, הבהיקו על ראשיהם קרני-אור אחדות טרם אספו נגהן. עננים קלים, שקופים, מזהירים, התנופפו ועמדו באפק השמים בקצה השקיעה, אפורים באמצע ומוזהבים ומאודמים בקצותיהם. השפלה הגדולה השתרעה למרחב, ירוקה ורעננה והתבוללה בקו-קצה-האפק עם תכלת השמים לצד אחד, ועם אפלולי-הצללים לצד שני.

האויר הקריר, הזך, ספוג-ריחות רעננים, ההוד שבשקיעה, השקט שמסביב, כאלו כל היקום נדם בהסתכלותו בהדר-הטבע, שפכו על הקבוצה רוח של התדמות, של התעמקות במחשבות מפשטות, עילאיות ושל דומיה בהתיחדות עצמית.

אבל שני “הזקנים”, נחומוביץ וגם ווסטוקוב, התוכחו ביניהם אמנם לא בחריפות, כמנהגם, אלא באדיבות, כמעט באדישות.

דומיה שררה רגעים רבים. אחרי כן פנה ווסטוקוב לעבר נחומוביץ ואמר:

– ובכן אתה נגד הרעיון הסוציליאסטי? נגד השתלטותו בחברתנו?

– השקפתי אינה מענינת לא אותך ולא את החבורה העצלה הסרוחה פה…

נחומוביץ, שהיה חציו יושב וחציו שוכב על הדשא, התרומם ממקומו, קם על רגליו ואמר:

– מה טוב ומה נעים פה… חבל על הזמן היקר הזה להעכירו בוכוחינו.

באפק המערבי התקבצו קבוצות עננים קלים, צחורים, כצאן הגולש מההר. כל-כמה שהשמש הלכה וירדה בשקיעתה כן השתנו צבעי קצות-העננים הללו בגונים מוארים שונים.

– אל תשתמט, נחומוביץ! – קרא ווסטוקוב כשהוא מתנודד על השמיכה הרפודה מתחתו על עפר המורד.

– טוב… אני אבאר את דברי… לא בשבילך, כי-אם בשביל החלק היהודי, הנמצא בקבוצה זאת…

– כולנו נשמע את דבריך – אמר בקול נמוך אחד הסטודנטים.

– במשטר הפרולטריון תגבר השנאה להיהודים עוד ביתר עז…

– ההנחה אינה נכונה ולכן גם המסקנה לא תהיה אמתית… מדוע?

– היהודים… מצבם המעמדי שונה לגמרי מהמצב המעמדי של האומות האחרות היושבות ברוסיה הגדולה… רובם ככולם – סוחרים זעירים, בעלי-מלאכה, תגרים, רוכלים… רק חלק קטן מהוה את המעמד של המשכילים בעלי-המקצועות השונים… וכשהפרוליטריזציה תשלט בהמוני האוכלסים – לאן יפנו היהודים הזקוקים לפרנסה? ילכו לבתי-החרשת – ויגורשו משם, יען כי הפועלים האזרחים, הממלאים עכשיו את כל בתי-החרשת ואלה שיהיו מוכרחים למצא עבודה בבתי-החרשת של המשטר הפרוליטרי… יהיו כולם זקוקים לעבודה ולא יתנו מקום ל “החדשים”, שלא התרגלו לעבודה בבתי-החרשת מלבד מספר קטן של יהודים שיחדרו באמצעים שונים על אף מתנגדיהם…. ילכו להתעסק בעבודת האדמה? יגורשו בחרפה של-ידי האכרים, שהם ברובם הגדול “רעבים לקרקע” ומבקשים להגדיל את אחוזותיהם. אם יחדרו היהודים אל המשרות הממלכתיות – והחדירה הזאת טבעית, יען כי רבים בין היהודים בעלי-השכלה המסוגלים לנהל משרדים צבוריים וממשלתיים – יקום אז המון העם ויצעק: יהודים רכשו להם את השלטון… הלאה… .

– היהודים יטמעו בשנויי המשטר החברתי… הסוציאליסטי – אמר ווסטוקוב.

– ואני אגיד לך, חביבי, שהיהודים לא התבוללו בארצות פזוריהם בזמנים שונים של הסיטואציה המדינית והכלכלית שהיתה משתנה במשך אלפי שנים…. וגם במשטר הסוציאליסטי לא יתבוללו… יסבלו, יענו, אולי יטמעו החלשים, אבל העם כולו יעמד בתקפו…

סופיה, שהתפרקדה על הדשא, כאלו נשקעה בהסתכלותה במרומי השחקים ובהבדלי הצבעים השונים המתפזרים והמשתנים לפי שקיעתה של החמה וכאלו אינה מאזינה לדברי הוכוחים – התעוררה, קמה ממקומה, ישבה והביטה אל המקום ששם עמד נחומוביץ

הלה הרגיש בתנועותיה והפסיק את זרם דבורו.

– מה ברצונה להגיד, סופיה מיכאילובנה? – שאל.

– אני כלום… אני שומעת את דבריך…

– ובכלל – הוסיף אחרי דומיה קצרה – ישתנה המשטר הקים ועל מקומו יבא משטר חברתי, מדיני ותרבותי אחר, חדש בשל סבות רבות, בשל אמצאות טכניות, מהפכות כלכליות, מדיניות…. בשל שנויים תרבותיים, מדעיים… בכל שנויים בההכרה הנפשית של השדרות העממיות… במוסריותן…. אבל רק על-ידי אבולוציה רבה במשך תקופה ארוכה פחות או יותר. ובתקופה אבולוציונית יסתגלו היהודים למשטרים החברתיים, הכלכליים והתרבותים, שיוצרו במדינה… יסתגלו מבלי אבד את פרצופם הלאומי. את תכן חייהם הלאומיים. את שאיפותיהם התרבותיות המיוחדות להם כלעם שחי את חייו הלאומיים זה אלפי שנים… ואתה, ווסטוקוב, כשיגבר אפילו – נניח – המשטר הפרוליטרי לפי התוכן שלכם לא תדרש מהאסקומוס, החי על ציד הדגים ועל הצביים פרנסתו, לשנות את כל דרכיו ולהטמע… ולא תעוז לדרש טמיעה מהאוקראינים, מהפולנים או מהטטרים… ורק מאתנו, מהיהודים, אתה דורש… המשטר הפרוליטרי ישוה את כולם! אתה אומר. לא! גם במשטר המשוער הזה יהיו שוים כולם בזכויותיהם, בדרישותיהם, אבל לא יטמעו… רק היהודים מחויבים להטמע!…

נחומוביץ החריש. הביט סביבו. שאף רוח בכל מלא חזהו.

– כן… גם זה אחד האבסורדים שאנו מוצאים רק בחיי בני-עמנו… נזכרתי המלה הזאת… בטא אותה אחד הגבורים ברומן של הסופר היהודי ליבאנדא… לא שמעתם על אודותו? מי קרא את ספריו?

– אני קראתי, – אמר וולפסון, שישב יחד עם חברו מייזל, הם האזינו בקשב רב את כל דברי נחומוביץ הנלהבים.

– כן… כן… התחולל המרד הפולני… את המורדים התחברו רבים מצעירי היהודים… אחרים עמדו נגד השתתפותם של היהודים במרד… להם היתה אוריינטציה רוסית, כי התרבות הרוסית שחדרה לאישי-החברה הזאת קרבה אותם להאומה השלטת… אבל המורדים היהודים היו מאוכזבים מהרדיפות על היהודים מצד הממשלה… ובתשובה לשאלה של אחד המורדים שהתחבר להפולנים: מדוע עבר על מחנה הפולנים? – ענה רק מלה אחת: אבסורד!…

ואמנם אבסורדית היא התקוה שהתמסרותנו להתרבות הרוסית תקל את מצבנו, מצבם של אוכלסי היהודים במדינה; אבסורדית היא המחשבה שהתחברותם של הצעירים למרד הפולני תציל את המוני היהודים מצרותיהם ומדכאונם… ואמנם בכל פנה שאנו פונים אנו מוצאים-אבסורד! האם לא אבסורדית היא כל השנאה להיהודים? האם לא אבסורדית היא הדרישה מצדם של הליברלים הרוסים שהיהודים טמעו ולא ישאר חלילה זכרם בין כל מאות ומאות האומות הפזורות בכל ארצות תבל? האם לא אבסורד הוא הדבר שצעירי העם הנרדף והנענה, המדוכא והמדולדל, – התחברו אל המפלגה ההיא, שכל יסודותיה עקרוניה, כל מהותה הם השנוי הכלכלי והמדיני במצב האכרים הרוסים, בעת אשר האנשים האלה יודעים ומכירים את האכרים, את מנהגיהם, שאיפותיהם, דאגותיהם, מעלותיהם וחסרונותיהם – רק על פי תיאוריה, ששאבו מספרים שונים ואולי על פי מסקנות אי-נכוחות… והסוציאליסטים היהודים במערב אירופה וגם בארצנו… הם נוטים אחרי המפלגה הזאת, יען שכרוכה בה מהפכה חברתית, מדינית, מרד נגד כל הקים המכער, המדכא והמענה ויען שבעמקי-נפשם, אולי מעבר לתחושתם, המה מרגישים באבסורד הזה, שאחרי שהכריזו על החפש, על השויון ועל הצדק ושאחרי שמהרו היהודים בארצות מערב אירופה להכריז על עצמם כי לא בני לאום אחד הם, כי אם בני דת אחת ואחרי שהראו את כל מסירותם ל “מולדתם החביבה והיקרה” – בנים חורגים הם ל“אמם-מולדתם”… והאם לא הרגישו האנוסים האומללים בספרד ובפורטוגל, שהועלו על המוקד בעד מסירותם לדתם, הנטועה בעמקי נפשותיהם, – את האבסורד שהם נרדפים ומעונים בידי הכמרים המטיפים, כי רק אמונתם היא נוסדה על האהבה לכל בני-האדם… ומה היתה תשובתם של המעונים האלה? רבים היו עושים את מצות דתם בסתרי-חדרים… רבים ברחו לארצות אחרות, עזבו את ארץ “מולדתם החביבה והיקרה”… והאם תמצא אף איש יהודי אחד בין עשרת אלפים משומדים, שהמיר את דתו מהכרתו החפשית מנטיתו הנפשית אל האמונה הזאת? ובכל זאת לוחצים ודוחקים הנוצרים על ידי חוקים מגבילים, על ידי רדיפות – להגדיל את האבסורד הזה את הזיוף, את החניפה, את השקר והרמיה… והאם לא אבסורדית היא העובדה המעציבה, המטילה חרפה ובוז עליכם, הנוצרים, על כל אומות העולם הנאור כביכול, שמעלילים עלילת-דם על היהודים, עלילה נמבזה ומכעירה, גם כיום…. בוז וחרפה! והכתם הזה לא ימחה לעולם מהאומות הללו.

כולם הקשיבו קשב רב להדיאלוג הארוך של נחומוביץ, שדבר עכשו בהתלהבות, בכאב-לב, במרירות…

החמה שקעה. העננים התעברו והשתחרו לימין ממקום השקיעה והשתערו על רחבי-האפק ומצד שני לשמאל, עוד נראו זהרי-קוים מאירים, אדומים, חודרים דרך העננים השקופים, המרחפים מעל מקום השקיעה. וכעבר רגעים אחדים נעלמו וחלפו גם קוי-אור אלה. התחילו דמדומי-ערב. השקט שבכל הסביבה לא הופרע. כל היקום כאלו קפא, ואפילו מי-הנהר השחירו וכאלו עמדו כנד וגליו לא הוסיפו להתנועע וגם שטפם כאלו הופסק.

רוח עצבת רחפה על כל הסביבה. הדממה שררה גם בישיבת-הקבוצה, דממת-תוגה. כל אחד שקוע במחשבתו הנוגה.

השמים חשכו. אתא לילה. פתאם נשמעו קולות יוצאים מעבר-היער.

– אַלוֹ, אַלוֹ!… איפה אתם נמצאים?

– קול מריה אוסיפובנה זה – קרא גריגורי.

כולם קפצו ממקומותיהם.

– אנחנו פה!… באו אלינו… אלו… צעקו בני-הקבוצה.

מאפלת היער צפו שתי דמויות. בעוד רגע סבבום בני-הנעורים בשמחה, בצהלה ובקבלת-פנים חגיגית. נשמעו קריאות:

– מריה אוסיפובנה.. אלכסנדר ואסילייביץ…

– מדוע נסתתרתם פה?… מדוע אתם יושבים בחשכה?

– אנו נאספנו הנה עוד לפנות ערב…

– הקשיבו שעורים במדיניות, בסוציאליות מפיות הפרופיסורים…

– מי הם?

– האדונים ווסטוקוב נחומוביץ…

צחוק פרץ בין הנאספים.

– ובכן נשוב כולנו אל הקיטניות…

– ראשית אודיע לכם – אמר קלאבוחוב, – כי בגנו של גוליצ’יב ערוך שלחן עם כל מיני מאכלים ומשקאות המחכים רק לאורחים, שיבואו ויחטפו וישביעו את רעבונם.

– ושנית? אם יש ראשית, – יש גם שנית? מדוע נשתתק?

– שנית… אגיד אני לכם, ידידי חביבים… דעו לכם, כי באנו, אני ואלכסנדר ואסילייביץ, להזמינכם, להזמין את כולכם לחג משפחתנו… יובל חדשָיִם אחרי חתונתנו… ביום הראשון הבא…. כולכם, רבותי, מחויבים אתם להיות מן הבקר, דוקא מן הבקר, באחוזתנו…

כולם הביעו בתרועה ובחדוה את הסכמתם.

– רבותי! – נשמע קול אחד – בזמרה נשוב…. ווסטוקוב יתחיל… ואנו נחזר אחריו במקהלה.

התקבצו וילכו יחדיו אל מעון גוליציב. רק וולפסון ומייזל התחמקו ויפנו אל מעון ברשדסקי.

פרק כ"ה

בטיול

כל הלילה סערה הרוח. עננים כבדים, חשכים כסו את כל אפק השמים, התקבצו, הרכיבו אחד על שניהו, התמוגגו ונשאתם הרוח הנושבת בחזרה ושבו ובאו עבים אחרים… הבריקו הברקים, הרעימו הרעמים… גשם נוסף נתך ארצה, מים רבים הורקו מהעננים האלו. בא המבול על הארץ, והרוח מוסיפה חיל והומה בעזות… היער חשף את כל עוזו וירעש וישאג בקולות אדירים. אילנותיו וענפיהם התנודדו, התנגשו, והסערה רועשת ושואגת בנהימה אחת עם הרעמים המרעידים את כל היקום. הברקים מועפים ביעף, מבריקים באור חשמל שבעתים ומסמאים את העינים, – ואחריהם יגדל וימוש החושך. פתאם נשתתקה הסערה… חדלה הרוח מהמיתה. גם האילנות כאלו עמדו רגע להחליף כח ולאזר חיל ואון למען הגביר מהומה ומבוסה. ורק נשמע שאון הגשם הדולף ושאון המים הנשפכים על הארץ וזורמים בשלוליות רבות.

וכרגע – והבריקו שוב הברקים והרעימו הרעמים העזים עד זעזועם של הקירות ושל החלונות כאלו רעדה האדמה מתחת הבתים. הסערה מגבירה את כחה, וכל עצי-היער מכים בענפיהם, כופפים את ראשיהם, מתנגחים ונלחמים עם הרוחות שבאו לפזר את עליהם, לשבר את עפאיהם ולעקרם משרשם, – והנם עומדים הכן, וצווחותיהם האיומות מתפזרות בכל רחבי היער כאלו צעקות-כאב ושריקות אנחות נשמעות או כאלו צהלות-צחקם על משבתה של הסערה שלא יכלה להם מתריעות ומתערבות עם כל הקולות המשונים ההומים בכל רחבי הסביבה.

ורבים מתושבי-הקיטניות ישבו, סגורים ומסוגרים בחדרי-חדריהם, בפחד ובאימה כל הלילה ולא נתנו תנומה לעפעפיהם בחרדם למראה-הזועה האיומה הזאת ולמשמע הרעמים והצוחות.

וכאשר שככה הסערה טרם עלות השחר, השתררה דממה ביער ובשדה ובחוצות-הקיטניות. וכאשר השכימו הקיטנים לקום, מצאו בקר נעים ומבריא, אויר מזוכך ומזוקק. העננים התפזרו כלם ורק עבים קלים, שירי העננים האדירים, מרחפים על פני השמים, נשאים ברוח, מתנפנפים ומתנוצצים – ומתמוגגים.

השמש מאירה ושולחת קרנים רכות, מלטפות, משככות עצב, מגרשות תוגה, ממלאות עליצות בנפשות הבריות ונותנות אמץ-הגוף והתרוממות-הרוח לכל המתענגים בהן.

והשלוליות זרמו הלאה ולא נשאר מהם שריד ופליט, כי ספגו חולות-הגבעה את כל מי-הגשמים העצומים, ורק רטיבותה של השכבה העליונה נשארה כזכר לכל המון המים האדירים שירדו מן העבים להשקות את האדמה הצמאה.

והמתרחצים בבקר מצאו את מי-הנחל כשהם צוננים וטובים ומוסיפים בריאות לכל אברי-הגוף – ונהנו מטוב הסערה, והזועות שהחרידום כל הלילה, נשכחו.

כאשר שעות שתים נתיבשה האדמה ואפסה גם הרטיבות, אשר בשבילים בין עצי-היער שטוהרו ונוקו מכל אבק ורפש כאלו גם הם התרחצו במי-הנהר השוטפים. כל עלה הזהיר בירקו הבהיר, כל אילן צוהל בשמחת נצחונו במלחמתו עם סערה שחשבה לשברו ולעקרו.

היום הזה היה יום חג לנוצרים. ואתמול לפנות ערב נהרו מן העיר ובאו ברכבת על מקום הקיטניות רבים מתושבי-העיר. בבקר אחרי התרחצם במי-הנחל ואחרי אכלם בתאבון רב את סעודת-הבוקר, יצאו כולם לטיל בשבילי היער והתפזרו קבוצות-קבוצות בין עצי-היער ושיחיו או ישבו בצל ענפיהם המרובים.

גם סופיה יצאה לטיל יחידה. גם היא היתה ערה כמעט כל הלילה, אבל לא זועת-הטבע הדהימה אותה כי אם מחשבותיה והרהוריה לא נתנו מרגוע לנפשה ההומה, המרוגזה.

אבל חדות-החיים השפוכה סביבה, זהר הרקיע, נגהן של קרני-השמש, ריח אויר-היער, הצפרים המתעופפות להקות להקות, מתרוממות על ויורדות אל המגרשים, מפזזות ומתפזרות כרגע לכל רוח בצפצופי-רון וצהלב – הכל פזר את רוח העצב ממנה.

נפגשו עם מכרים, המטילים גם כן לרוח היום, ברכה בשלומם ולא התעכבה לדבר אתם, כי אם הלכה בדרכה. היא לא היתה אפילו תפושה במחשבותיה: היא התענגה על הדר-הטבע ועל מנעמי-האויר והריחות, המתפשטים מהארנים הגאיים שהרימו את ראשיהם למרומי-שחקים. עברה את שביל היער המצטלב עם הדרך העובר מהכפר אל השדות, והנה שמעה מאחוריה קול קורא לה:

– סופיה מיכאילובנה!… בבקשה…

הכירה את קול טראכטנברג ועמדה על מקומה. הרגישה דפיקות-לבה. מבוכתה גדלה. אבל כשנגש אליה טראכטנברג פגשתהו בבת-צחוק נעים.

– הגם אדוני, ניקולאי אנדרייביץ, בא מהעיר לטיל? מה שלומו?

נגש אליה ולקח את ידה המושטה לקראתו, לחץ את ידה והחזיק בה רגע. פניו האירו באור חדוה: נראה היה, כי גדלה שמחתו להפגש אתה בעבי-היער ולטיל יחדיו.

– רק היום בבקר באתי… ומה שלומה?

– אנו, כל יושבי הקיטניות, היינו שרויים בפחד, כי הגבירו הרעמים והברקים… ואם ארובות השמים נפתחו – ויהי מבול על הארץ.

– אמנם גם בעיר היתה גדולה הזועה… אני בטוח, כי היא לא הסתתרה בפנת הבית מחמת הרעמים, – הוסיף בצחוק.

– אין אני בכלל פחדנית…

נשתתקו והלכו יחד אל הנתיב המוביל אל עבי היער. ענפי האילנות נטו צל על הנתיב הצר הזה, ונעים היה לטיל בקרירות-הצללים.

סופיה פנתה אליו ואמרה:

– התארחתי יומים בבית מריה אוסיפובנה…. באמת עברו עלי השעות שישבתי שם בענג רב.

– היא ספרה על נסיעתה לחוץ לארץ… מה הן הארצות התירו אותן?….

– גם על נסיעתה… היא תירה עם בעלה את שויץ, את איטליה, בקרו בפריס… דברנו על סכוייה בעתיד… היא מאמינה בעתידה המזהיר כזמרת באופירה… ספרה גם כן, כי התודעה, יחד עם אלכסנדר ואסילייביץ, אל שרים אחדים… בקרה בבתי האריסטוקרטיה הגבוהה…. הצליחה לקנות את לבם של אנשי השדרות הגבוהות…

נדמה לו, לטראכטנברג, שהוא הקשיב התול עצור בדבריה.

– סבור אני, כי כשרונותיה המצוינים של מריה אוסיפובנה אינם זקוקים לדעתם של שרים ואלופים… היא תכבש את הערצתן של השדרות העליונות, כמו זו של השדרות התחתונות…

סופיה פנתה אליו, הביטה רגע אל פניו ואמרה:

– אני מסכימה בהחלט לדעתו זאת… מריה תרכש לה את שמה, שם-גדולים, רק בכח עצמאותה, בלתי תלויה באחרים… אבל היא אגב הגידה, שרק הודות לאדוני, ניקולאי אנדרייביץ, זכתה לכבוד בבתי השרים והאלופים….

– הודות לי? – תמה טראכטנברג.

– כן… התודעה לבני בית דודו הגנירל….

– נכון… לפי בקשתן של אחיותי, שמכירות את מריה אוסיפובנה מכבר….

– ספרה… כהרף עין נפסקו ליה. חשה כאב-לב והוסיפה:

– כך, ספרה שאלכסנדר ואסילייביץ והיא, מריה, התודעו בביתה של אחות-כבודו עם משפחה נהדרה מיוחסת, הנסיך צ’רבינסקי…

טראכטנברג הישיר את מבטו החודר אל פני סופיה. לא אמר דבר. חכה להמשך דבריה.

– משפחת הנסיך הזה הלא קרובה מאד ללבו של כבודו – הוסיפה.

– אני מכיר אותה, כמו שאני מכיר עוד משפחות של אלופים או אפילו נסיכים… כשלמדנו במכון היורידי הידוע, ששם מתחנכים רק בני “רמי-היחש” רכשתי לי הרבה חברים מ“השדרה הגבוהה” ההיא…

– מריה ספרה לי… כך… על בת הנסיך… עלמה יפה, בלונדינית, משכילה, מיטיבה לנגן בפסנתר…. בקיאה בספרות….

השתוממותו של טראכטנברג גברה. אמר בגמגום:

– כך… נכון… היא עלמה משכילה…

– כן… אין ספק… קרובים אתם – כבודו והעלמה הבלונדינית – ברוחכם, בנטיותיכם, במנהגיכם… לפי השפעתה של הספירה שאתם שניכם גודלתם וחונכתם בה…

רעיון הבריק במוחו של טראכטנברג. גם שמחה הפיקו עיניו וגם צחוק עבר על שפתיו.

הם הרחיקו ללכת אל עבי היער וכמעט לא נראו סימני-הנתיב שהלכו בו. ראו לפניהם גזעי-עצים כרותים.

– נשב מעט וננוח – אמר טראכטנברג.

ישבו רגע שניהם שותקים. מבין הענפים חדרו קרני-השמש והציצו כנקודות נוצצות אחדות. מבין הדממה הקשיבו ללחש העלים בהתנודדם לרוח הקלילה הנושבת ולרננת הצפרים בצפצופן.

– סופיה מיכאילובנה! – פנה טראכטנברג אליה בקול רך, – סליחה לא הספור בעצמו ששמעתיו מפי רעותך הטובה, כי אם הנעימה שבקולך הזכירתני את היצירה הקלאסית המפורסמת, והדבר הזה מעודדני… מדריכני להשיג את ההעזה ולפנות אליה בהתגלות-לב…

רטט עבר בכל אברי סופיה. היא הביטה אליו בתמהון ובמבוכה. זרם דם עבר אל פניה. הבליגה על סערת רוחה ושתקה.

– אני הייתי שואל לעצמי – הוסיף טראכטנברג – כל פעם שהייתי קורא ביצירה הנפלאה של גאון הספרות של שכספיר: מדוע גדלה כל כך הקנאה בלבו של אותילו? ומצאתי תמיד את פתרונה של שאלתי. בעבור שני דברים: ראשית – וזוהי הסיבה הראשית – כי אהבתו של אותילו לדזדימונה היתה גדולה בלי גבול… בלי אהבה גדולה אין קנאה… ושנית… שכספיר בחר לגבור הטרגדיה איש כאותילו ולא למשל – אנגלי– יען כי הקנאה מתגברת ומתלבטת בנפשות של בני-אדם… חמי-הדם…

סופיה הפנתה אל עבר השני והישירה את מבטה אל שורות העצים כאלו הסתכלה באורות המפוזרים והנוצצים על גזעי-האילנות, מהבהבים ומתעלמים.

פרק כ"ו

התגלות לב

הוא הוסיף לדבר בקול נמוך, בקול רועד.

– בנעימה של קולך, סופיה יקירתי, הקשבתי…. הד הקנאה… וזהו הסמן המובהק של אהבה…. ואני העזתי הפעם להגיד לך: אני אוהב אותם… תני לי אהבתך – ונהיה מאושרים….

היא ישבה מופנה מצדו לצד אחר. נשמה בכבדות. חצי האפל ששרר בעבי-היער, מקום שבתם, הסתיר את פניה הלוהטים ואת רטט גופה. היא לא ענתה. דממה. הוא לקח את ידה וגחן לנשקה. היא הוציאה את ידה מידו.

– סלח-נא, ניקולאי אנדרייביץ – אני מכבדך מאד, יקר לי אתה כידיד נאמן… כאיש בר לבב…. אבל אנא אבקשתך: אל-נא נדבר על האהבה…

הפסיקה דבריה ושתקה.

– אל תסרבי-נא… אני רק מבקש: תהיה תקוה בלבי, כי יבוא יום שתתני אמון לאהבתי אליך…

– ניקולאי אנדרייביץ! קשה לי לדבר, להביע את מחשבותי… אבל אני מדגישה ואומרת ויהי הדבר הזה ברור לך: בדרך שבחרה בה חברתי החביבה, מריה, לא אלך… לא אלך… לא אוכל – כמעט קראה בקול, בקול רועד.

– אני הבנתי לרוחך… מתחשב אני עם נטיותיך… אבל אמרתי לך… גם אני יהודי… מוצאי מהיהודים… הורי היו יהודים… כמו הוריך… ואני אומר לך: חלילה לך מהמיר את דתך בעבור אהבתנו… ואמנם התלבטתי למצא פשרה… לפי החוקים השוררים כעת במדינתנו אפשר החתון בין אישים בלי דתות שונות… אין אנס להמיר את הדת.

– אה! רבונו של עולם! לא זו העקר…. הפשרה שכאלו מצאת – אין בה כלום. לא הרי מצבו של קלאבוחוב כמצבך… מי יעיז להגיד לו, מה יעשה ואיך יתחתן? רבים שתלויים בעשרו, רבים שמחניפים לו או שמפחדים מפניו… אולי יתלחשו ביניהם – אבל מה לו לקלאבוחוב וללחשם ולפטפוטיהם… ולמשפחתו האדוקה והשמרנית הלא לגאון הוא דבר הכנסה של בחירתו היהודית לדתם של אנשי הכתה הזאת… אך לא כן הדבר בנוגע לך, ניקולאי אנדרייביץ… משפחתך, משפחת דודתך, לא תקבלני ברצון…. דוקא משום שמהיהודים הם מוצאך… כולם שכחו או אינם יודעים את סודך….

היא הדגישה את המלים האחרונות. היא היתה כולה נרגשת. דברה בקול עצור, כאלו פחדה פן ישמעו את דבריה.

חפץ טראכטנברג להתנגד לדבריה, אבל היא שמה את ידה על ידו לאות בקשה לא להפסיקה – והוסיפה:

– בבקשה… תן לי לבאר לך את כל מחשבותי… להביע את הגיגי… לא רק ההבדל העצום שבין השגותיהן של משפחותינו… משפחה בורגנית – יהודית לאומית לפי נטיותיה, ומשפחה אצילית…. גנרל… נסיכה… אלופים… שרי-מלוכה…. כל אחת אדוקה במנהגיה, בנמוסיה, שהם כל-כך רחוקים ביניהם… לא רק זהו המכשול… הקרבה שבינך ובין משפחתך האריסטוקרטית, המיוחסת, היא היא שנתנה לך את ההוד ואת האשר של הקריירה שלך… צעיר כמוך וכבר הגעת למדרגה חשובה בסולם-הפקידות… ויש לך תקוה להגיע למדרגה הכי גבוהה… ואתה בודאי חולם, מקוה להעלאתך… ואין ספק, כי התחתנותך תרחיק ממך גם את משפחתך וגם את השרים הגדולים, המסיעים להעלאתך… כולם יתלחשו…. mesalliance! – חבל… קלקל את הקריירה המזהירה שלו…. ומי יודע? אולי יעברו ימים, ימי האהבה הראשונה ויהיו לך געגועים למשפחתך… להקריירה שהבריקה לפניך בגדולתה…. ואנחנו… אנחנו אולי נתחרט על עשותנו צעד כזה…

הוא שתקה. הורידה את ראשה, אלמלא כסתה את פניה יכל היה טרכטנברג לראות את דמעותיה בעיניה ואת העצבון שבפניה.

– שגית, יקירתי, שגית… אף כי אמנם הסברותיך הגיוניות הן… משפחתי אמנם חביבה עלי, יקרה לי… כבנם אמצוני דודי ודודתי וכאחיותי – בנותיהן, אהוב אני להם… הם לא יסרבו מעולם לקרב את העלמה שנפשה קשורה בה באהבתי העזה… וגם אין אני רואה את “התהום” שבין משפחתך למשפחתי… אם רק לא נדבר כלל על המרת-דת… דוקא על הנמוסים וההרגלים, המקובלים בחברתנו, החברה הקולטורית, ספוגת-הציויליזציה האנושית, – הם גם אותם של משפחתך וגם אותם של משפחתי… מלבד מנהגי-דת שסוף-סוף אין להם ערך חשוב בחיינו…

– עתידה של משרתי? אל תחשבי, כי ההמלצה וקרבת השרים למשפחתי הן הן נתנו לי את הגדולה… אמת– הן סיעו לי… אם הגעתי למדרגה זו, – האמיני נא, כי בכחי ובידיעותי… בכישרונותי… עשיתי לי את החיל הזה. אולי באמת – כמו שאומר נחומוביץ – התכונה, שקבלתי בירושה מאבותי ומאבות-אבותי, היא מסרה לי את כשרונותי… ובהם נצחתי… הלא רבים מחברי, שישבו יחד אתי על ספסלי בית המדרש הגבוה ושהם בני השרים והאלופים הידועים, לא הגיעו עדיין אפילו למדרגה שהגעתי אני אליה במשרה… והביורוקרטיה שלנו זקוקה לאנשים מן השדרות… הפשוטות, לא מהמיוחסות…. הנה, למשל, השר הגדול שהיה שליט שנים רבות בעניני-המלוכה… לא מהאלופים והנסיכים יצא, כי אם דוקא ממשפחת פקידים רגילה. והוא רק הודות לכשרונותיו, למרצו, לידיעותיו – הגיע למדרגה – להיות ראשון במלכות… ואגב… אשתו הלא היתה יהודית… ולא היה לו הדבר הזה למכשול לעלות מעלה מעלה ורבים היו המיוחסים והנשיאים שהיו נכנעים לפניו, שהיו מחנפים לו ולאשתו, והיו מכובדים גם בבית-המלך….

ישבו ושתקו. הרגיש שהיא התחלחלה, הליטה את פניה בידיה, ורעד עבר בכל גופה כאלו אחז אותה קר.

– מה לך, יקירתי? השקטי נא… אל תתרגזי…

הזדקפה, שמה מבטה בעיני טראכטנברג. התחילה לדבר ברגש.

– אם החילותי לדבר, ניקולאי אנדרייביץ, – אני אגמר… אגיד את כל מה שבלבי… אגלה לפניך את כל מסתרי הגיונותי… מפני שאני מכבדת אותך בכל לבי.

פרק כ"ז

השקפותיה של סופיה

סופיה קמה ממקומה ואחריה קם גם טראכטנברג. היא נשענה אל אחד העצים, והוא עמד ממולה. רגעים שנים הביטה נכחה כאלו מרכזת את מחשבותיה הפזורות. התחילה בקול נמוך ורועד, אבל לאט לאט התגבר קולה וחזק.

– מלפנים, לפני שלש-ארבע שנים הייתי חוזה חזיונות, היו לי שאיפות מסוימות, שאפתי לעבר עבודה מדעית, שנינו, אני וחברתי מריה, היינו חולמים אל עתידותינו כשגמרנו את הגמנסיה וקבלנו תעודות-בגרות. מריה שאפה לעולם המוסיקה, לעולם הזמרה, לתיאטרון, הארטיסט היה מחזה לבה, האידיאל המרומם והנשגב, אני, אני שאפתי להיות מסורה למדע, ואמנם בחרתי בביאולוגיה ועבדתי במעבדה של הפרופסור הידוע… הקדשתי כל מרצי, כל התמדתי למדעים שמקריאים אותם המורים הגדולים במכון המדיציני, ימי חיי שטפו באפיק הרגיל, המקובל: לשבת על ספסלי-התלמידות לפני המורים ולרשום את שעוריהם, לעבוד בערבים ובלילות למען דעת את למודי-המדעים על ברים, ללכת לעתים תכופות לתיאטרון, לקונצרטים, לשמע הרצאות. אולם לאט, לאט התהותה המהפכה בלבי…

הפסיקה בדבורה כאלו נשקעה בזכרונות.

– מה היא המהפכה שבלבך?

– קשה לי לבאר את דברי ואת רעיונותי, קשה, יען כי רחוק אתה, ניקולאי אנדרייביץ, מכל מהלך חיינו, חיי עם היהודים… מוזרות לך שאיפותינו, תקוותינו… ההתנגשות הפנימית שבין נטיות שונות, ההתאבקות בעד אידיאלים נשגבים…

– אולי תבאר לי ואדע.

– זאת חפצתי לגלות למען תבין… תבין מה הוא הדבר העיקרי המפריד בינינו…. העומד כחיץ ברזל ביני ובינך… חונכתי בבית הורי וידעתי את מנהגינו, מנהגי הדת או מנהגים לאומיים, למדתי מעט היסטוריה של עמנו, מעט ידיעת השפה העברית… קראתי גם בספרי-המקרא, בדברי-הנביאים… ידעתי על סבלותם של היהודים בארצנו…. וגם במדינות אחרות… לא הרביתי לחשב בענינים אלה… ומה איכפת לי? יהודיה אני… כמו, למשל, בת הפקיד מילר מכירתך היא גרמניה, אף כי שנינו ספגנו את הספרות הרוסית, את הלשון הרוסית, את התרבות הרוסית.

שאפה רוח. הביטה סביבה. הנמיכה את קולה והוסיפה.

– בזמן האחרון, בשנות למודי במכון המדיציני התודעתי – הודות לאחרי גריגורי – אל חברת בני הנעורים המתעמקים להבין ולהכיר את…. היהדות בכל היקפה, את מטרותיהם של האנשים השואפים… לתחית-עמנו במובן הרחב…. לפנינו עומדת הפרובלימה הגדולה והקשה: מה היא הדרך המובילה להצלחת העם ולא להצלחתם של היחידים? אני למדנו את דברי ימי עמנו; אנו למדנו להבין ולדעת ידיעה נכונה, הכרה ברורה, את תרבותנו, תרבות בת אלפי שנים, תרבות עתיקה-חדשה, תרבות משתלשלת ומתפתחת במשך אלפי שנים. רבים הזניחו את תרבותנו… זהו אסון גדול לעמנו… יש בין הצעירים שאיפות, מטרות, השכלה, ידיעות השתלמות מקצועית, אלה הם אמצעים חשובים להשגת המטרה האישית, הצלחתו של היחיד, אבל העם? המוני-העם, הסובלים מהצרות, מהפגעים, מהרדיפות – במה להוציאם מעבדותם… לשחרר את העם, להמציא לו מעמד, בסיס נאמן, לתת לעמנו את הארץ ששם יוכל לעבד, להשתרש בקרקע מולדתו, להמשיך את פעולותיו התרבותיות המקוריות, להגדיל את ספרותו, לעמד ברשות עצמו במובן המדיני, במובן הכלכלי…

– הראית במעוננו את שני הבחורים “האכסטרנים”, כמו שאנו קוראים להם?

– כך… כמדומני שהכרתי אותם… ובכן?

– הם יהיו למשל לפניך… בפרט האחד, ווֹלפסוֹן שמו… הוא היה פועל פשוט בארץ פלשתינה… וכמוהם כן גם רבים הם הצעירים והצעירות, המזניחים את מעמדם, את בית הוריהם ומתכוננים להיות חלוצים… חלוצי העבודה הקשה, חלוצי המלחמה בעד שחרור עמנו… מטרתם – לכבוש את העבודה באכרות, בבנין, בכל עבודות קשות… בשביל רעיון נשגב, רעיון תחית עמנו…

– ומה בינך, סופיה, ובין “החלוצים” האלה, כמו שכנית אותם?

– יען כי אני מסורה בכל נימי-נפשי אל הרעיון הגדול הזה, הרעיון הלאומי… יען כי גם אני אקדיש את… כשרונותי, את ידיעותי המקצעיות… לקרבן על מזבח עבודה למען העם… איך אשיג את המטרה הזאת? איך אגשים את שאיפותי? איזוהי הדרך שבה אבחר להגיע למטרתי? אין אני יודעת… יש הרבה דרכים… להכנס אל העולם החדש הזה.

עמדו מחרישים רגעים אחדים.

– ואני אמרתי בלבי: הכל ברור, יציב וקים… והנה באת אתה… ובאה המהפכה בנפשי…. ואני הרבה סבלתי, הרבה הרהרתי, השתדלתי לבאר לי את מעמדי…. אתה מבין את ההתאבקות שבנפשי, את ההתרוצצות שבין הנטיות הנטוּעוֹת בי?… ובכל נימי נפשי אני מרגישה שקשורה אני למשפחתי, לעמי, עם-היהודים, לתרבותו, למנהגיו… ולא אוכל להביא על מזבח האהבה לקרבן את כל היקר והקדוש לי… כך הקדוש לי!…

התלהבותה גברה. לחייה התאדמו: עיניה נוצצו כקדחות-אש. שאפה רוח. ופתאם זזה ממקומה, נגשה אל טראכטנברג העומד נבוּך והתקרבה אליו למרחק רק צעד אחד ביניהם ואמרה בקול נמוך, כמעט בלחש:

– ואם אני אומר לך, ניקולאי אנדרייביץ את הדברים האלה: שמע-נא, יקירי, אהובי!… אנו אוהבים איש את רעהו, אנו נהיה מאושרים… היה אתה יהודי!… יהודי באופן רשמי ויהודי המסור לעניני-עמו ולהקדיש לו את מיטב כשרונותיו, מאמציו, ידיעותיו… המוכן אתה להביא קרבן כזה על מזבח אהבתנו?!…

טראכטנברג התחלחל כאלו הדהימו רעש: נסוג אחור צעדים שנים. עמד והביט בתמהוֹן אל פני סופיה הנרגשה מאד.

– לא! לא! אל תבהל, ניקולאי אנדרייביץ! אני רק למשל אמרתי… זוהי לא דרישה אקטואלית…

שתקה רגע. הוסיפה אחרי דממה קצרה:

– ואתם הנוצרים, אתם אנשי אומות העולם… דורשים מאתנו, כי נבגֹד בעמנו, בדתנו… נשכח את הכל, יען כי גדול הוא כביכול הכבוד שאתם נותנים לנו, לבנות העם השסוי והנרדף, להעלותנו למדרגת האזרחים מסוג המיוחסים והנכבדים…וקלאבוחוב, למשל, בעמקי נפשו סבור, כי כבוד גדול עשה גם לכל משפחת ברגסון היהודי שהתאהב במריה, בעלת הכשרונות המצויינים, אף על פני שיהודיה היא… המסכנה….

– וילדיה?… הם יהיו רוסים גמורים… שונאי-ישראל בכל נפשם… כך!… כך!… שונאינו בנפש…. יען טפות דם היהודים בעורקיהם… ואם לא תאמין לי, לך והתבונן לכל האנשים שאבותיהם היו יהודים ושמתנכרים הם למוצאים ותמשמש את שנאתם… כך הדבר גם במערב אירופה וכך הוא אצלנו ברוסיה… אני אקרא לך בשמות רבים…

עמדו רגעים אחדים מחרישים. סופיה תקנה את שערותיה שהתפזרו מתסרֹקתה. העבירה במטפחתה על פניה ועל צוארה.

– נחשׂך את דברינו לעת אחרת… את נרגזה, סופיה מיכאילובנה, ועצביך נרעשים….

– נשוב הביתה…

פנו לעבר השביל המוביל אל מעונות-הקיץ. סופיה השימה את ידה בזרועו של טראכטנברג ונשענה מעט עליו בהלוּכה.

רגש נעים, רגש-נחת, עבר בכל גופו בהתקרבותה זאת כאלו יד רכה של אמה עברה בלטוף על ראשו; הרגשת-חבוק של אהבה נעלה מלאה את לבו בהתרפקותה אליו. לחץ את ידה והביט בעיניה המפיקות זיו וזֹהר ובשפתותיה, שבת-צחוק נעימה מרחפת עליהן.

– נהיה ידידים, ניקולאי אנדרייביץ, – אמרה.

– לעולם, – ענה בלחש.

חלק ב

פרק א

הפקודה של המיניסטר

כשבא טראכטנברג למשרדו בבית -המשפט, מצא מעטפה מן הלשכה של שר המשפטים. פתח וקרא. הרים את ראשו בתמהון וקרא שוב פעם בתשומת -לב. רגעים אחדים ישב שקוע בהרהוריו. קפל את הניר, הניחו שוב אל המעטפה. לקח בידו תיקים אחדים שהיו מונחים על שולחנו לעין בהם, אבל לא יכל להצטמצם בענינים האלה: הניר של המיניסטריום לא נתן לו מנוחה.

– אפנה לאיואן דמיטרייביץ – אמר כמדבר לנפשו. איואן דמיטרייביץ לבוב, נשיא בית המשפט, נחשב בחוגים שונים ל "ליברל ". בלשכת שר המשפטים רננו אחריו, כי הוא נוטה להמפלגה הדימוקרטית; ובכלל היתה עין השלטון העליון רעה בפקיד הזה, אבל לא יכלו לפטרו ממשרתו, יען כי כבודו גדול בחוגים הרחבים של הדיינים ואלמלא התאמצותו להעמיד את המשפט על העיקרים שנתנו “בשנות -הששים ", בזמן מתן החוקים החדשים, ואלמלא השפעתו ה "ליברלית” הידועה יכל היה להמנות למשרה הכי -חשובה בבתי -המשפט או בסינט. ולפיכך העבירו אותו אל עיר פחותה בערכה במובן שלבי הפקידות.

לבוב ואשתו – שניהם מהאצילים הכי -מיוחסים שבמדינה. לבוב נראה היה בהליכותיו, בנמוסיו, באֹפן דבורו ואפילו בקומתו ובתֹאר פניו – כאחד האצילים הגדולים… האצילות הרוסית כאלו היתה מרחפת על פניו ועל פני אשתו.

את ניקולאי אנדרייביץ קרבו בחבה גלויה מיום שבא לזרען לשרת כתובע ממשלתי בבית -המשפט המחוזי. לבוב שמח להפגש עם פקיד העומד בשורה הראשונה של הפקידות והוא מסור לרעיונות ולעקרים שהיו יקרים לו מימי -נעוריו; שמח שמצא גם בין הפקידים מהדור הצעיר אנשים המוקירים את המסרת הגדולה של עקרי -המשפט שהיו רווחים בשׁנות הששים ושהאפילו עליהם במשך שנות הריאקציה הפקודות השונות, וגם טראכטנברג מצא ספוק בחברתו של לבוב: הוא ראה בו את הפקיד האידיאלי, לפי מושגו, את איש הצדק והישר בכל משפט, דיין שלא יהדר פני איש בריבו. בזמן ישיבות בית -המשפט היה טראכטנברג מאזין את מסקנותיו והנחותיו של לבוב, שהיה נותן אותן כראש בית -המשפט לפני חבר השופטים המושבעים; ויש שהיה דורש בעצתו כשנתקל בקושיים ובתסבֹכת של משפט.

וגם הפעם החליט להתיעץ עם לבוב בנוגע לפקודה שקבל משר המשפטים. בימים האלה השתנה המצב במיניסטריום: שר המשפטים הקודם, שהיה מקרובי דודתו של טראכטנברג, ירד מגדולתו ועל מקומו נתמנה איש אחר ידוע בריאקציונותו הקיצונית.

טראכטנברג נכנס אל חדר -העבודה של הנשיא, דרש בשׁלומו ובקש ממנו לקרא את הפקודה שקבל משר המשפטים. לבוב לקח את הניר וקרא:

"ללשכת שר המשפטים ידוע דבר חריצותו וסגולת התעמקותו לחקֹר ענינים משפטים פליליים היוצאים מן הכלל; ללשכת שר המשפטים ידוע, כי כבודו חקר באפן מוצלח את המשפט המסובך שהיה בבית -הדין הגדוֹל שבמוסקבה, ורק הודות להתאמצותו והתעמקותו הואר הענין באור נכון. לכן החלטתי למסור לכבודו את החקירה בענין חשוב מאד, שעורר תנועה חזקה בין שדרות העם, זהו ענין ההאשׁמה שמאשימים בה את היהודי… ברצח נער נוצרי… כל הענין הוא מסובך וצריך להוציא כאור משפט. הבולשת וחוקרי -הדין המקומיים אספו כבר חמר רב בענין זה, אבל גם האפילו עליו.

אלו היה הדבר פשוט בפני עצמו, כי יהודי או איש אחר הרג נער אחד, – לא היה כדאי להטריד את כבודו, כי גם שם יש פרוקורורים וחוקרי -דין שלא יעוּתו משפט. אבל בענין הפלילי הזה ננעץ דבר חשוב אחר: הרצח הוא רצח דתי, ומנקודת מבט של ההנחה הזאת יש לכון את החקירה.

כידוע מאשימים את היהודים, או אולי רק כתה אחת שלהם, שהם צריכים לדם נער נוצרי בשביל מנהגי -דתם. וכידוע התעוררו כבר פעמים אחדות נגדם משפטים כאלה. אבל מכיון שהיהודים מאוחדים בהתבדלותם וכל הקהל מגין על היחיד ואינם חסים על הוצאות לארגן הגנה על הנאשם בידי עורכי -דין, מלומדים, עתונאים – לכן אני סבור, כי כבודו יתאמץ לתת לחקירה את הכווּן הנכון ויתכן את כתב -האשמה.

לפי פקודתי, ימסרו לכבודו את כל החמר של החקירות וכן יכל לקבל ע "י הפקידים המקומיים את הספרים המפיצים אור על ההאשמה הזאת על סמך ספרי הדת של היהודים והמבארים את מהותה הדתית וההיסטורית של העלילה.

הנסיעה לשם תכופה. לנשיא בית -המשפט הודענו על אודות שליחותו המיוחדה ".

לבוב ישב רגעים אחדים וחשב. אחרי -כן אמר:

– לי ידועה העלילה הזאת… עוררו אותה בכונה לרדֹף את היהודים ולהראות, כי המה, המורדים במלכות והדורשים להם חֹפש וזכויות אזרחיות, – אנשים פחותי -ערך הם, רוצחים ילדים נוצרים. ואם יצלצלו בכל הפעמונים הגדולים על דבר המשפט הזה, יאפילו גם על דרישותיו של העם הרוסי לשכלול המצב המדיני…

– ומה דעתו, איואן דמיטרייביץ?

– גם אני הייתי נמצא פעמים אחדות במצב כזה… בענינים פליליים חשובים ואני עשיתי הכל כמצווה עלי, לפי הפרוצדורה החוקית המקובלה, המחיבת את כל דיין, שופט, חוקר -דין – לעמֹד על עקרי -הדינים המפֹרשים… התוצאות היו – ההיפך מאשר קוה המיניסטריום או השלטון הגבֹה… אבל אני עשיתי הכל כדין וכהלכה… לא יכלו להאשימני בעווֹת -הדין… הבינו, כי ממסלול הצדק לא אזוז במשפט…

ישבו רגעים אחדים שקועים במחשבותיהם. טראכטנברג התעורר ואמר:

– אני אסע… אני אמלא את שליחותי … עבודת החקירה הזאת תפיץ אור על תעלולי -האנשים האלה… מקדימים האנשים האלה להעמיד את החקירה על הנחה נמבזה, כי דתם שׁל היהודים דורשת דם נוצרים… הבה נראה את משוגתם, את זדונם, את עולתם… אני בטוח, כי יצא כאור משפט צדק… כן, איואן דמיטרייביץ!… נסיר את המסוה מעל פניהם ויראה כל העולם התרבותי את רשעותם ואת כעורם…

דבר בהתלהבות, כאלו השונא עומד לפניו והוא יצא להלחם נגדו. קם ממקומו ואמר:

היום אמסֹר את כל הענינים של בית -המשפט לסגנים ובעוד יומים אסע למקום החקירה.

– טוב מאד… טוב… אבל גם תדע, ניקולאי אנדרייביץ, שתהיה מוכן לנזיפה… אתה תסע ותחקֹר ותכין את הרצאתך בצדק בלי נשוא פנים לאיש או למפלגה – ותקבל נזיפה… כך, ידידי… פעמים רבות נמצאתי במצב כזה… עשיתי את המוטל עלי והייתי מקבל בשכרי – נזיפה!… ואם הייתי בא גם עכשיו לעת זקנותי לנסיון זה, הייתי עומד בעקשנותי כמלפנים…

טראכטנברג יצא מאת הנשיא. רגש של אמוץ -לב בלול ברגש של הנאה עמומה מלא את נפשו: סוף -סוף יכֹל הוא לעשות דבר גדול למען הצדק ולמען… היהודים. הרעיון, שהוא יגלה את הרמאות, את הזיופים בכל העלילה הזאת, שהוא יעמוד בכח הסברתו ההגיונית והחוקית להפר עצתם של אנשי -בליעל אלה ולהסיר את הכתם האיום מעל היהודים, – הרעיון הזה חזקהו ואמצהו להתמסר לעבודת החקירה הזאת… היה בעמקי לבו גם רגש של שמחה שׁבמקרה מסרו לו את החקירה, והוא יעמד לימין הנרדפים והנענים בשם הצדק הנצחי… והוא ינצח! – הוא היה בטוח בנצחונו… ואחרי הנצחון הזה – הוא יבא אל סופיה… “התשים זר הנצחון על ראשי "? – המה קול אטום בחביון נפשו.

פרק ב

בגן ובעיר

היה יום קיץ בהיר. לא נראו היו אפילו עננים קלים על פני השמים. השמש להטה בחומה. באויר היה שקט. ריחות ניחוחים השתפכו מהגן והגיעו להמרפסת הגדולה ששם התאספו מן הבוקר האורחים המוזמנים לשמח את שמחת חגו של הזוג המאושר מריה ואלכסנדר קלאבוחוב. בבקר באו מי ברכבת מי במרכבה או בעגלה ומי ברגל. את תפקידה של בעלת-בית, המסדרת את החגיגה, המקבלת את האורחים והמשגיחה על הסדר, – הטילו על אם מריה, הגברת רוזליה מירונובה ברגסון. אבא ברגסון, מיכאל ברשדסקי, האחים גוליציב ועוד אורחים אחדים הבטיחו לבא אחרי הצהרים.

הגברת ברגסון השלימה עם העובדה שבתה, המצטינת בחנה ובכשרונותיה – המירה את דתה והתחתנה עם אלכסנדר קלאבוחוב. היא השתתפה אתם בשמחתם, בחגיגתם, בהפגנת אשרם, אבל בסתרי נפשה הרגישה דבר מה המפריע את שלותה ואת הסכמתה הרצויה. צלי-עצב נשקפים מעיניה האפורות המוכתרות בריסים שחורים ארוכים. ויש שפניה נעשו חורים והיא מרגישה כאב לב… כמתעתעה היא עומדת רגע על מקומה בלפתה את עמוד המרפסת או את גזע-העץ הסמוך כאלו היא מתעלפת, אבל כרגע – והיא מתעודדת, באה בדברים עם מכירה, העומדת אתה ומראה פנים שוחקות. וכאשר תעבר בתה ופניה מפיקים חדוה ומעיניה זורמים רגשי-אשרה ובת צחוק חולפת על שפתותיה והיא כלולה ביפיה ובעדנותה, – אז תרגיש גם היא רגשי-רצון ונטיה להשתתף בשמחתה של בתה היקרה.

מול המרפסת השתרעה ככר גדולה; עליה היו מסודרות בטעם יפה והדר, בקוים ישרים, עגולים, עקומים, בפתוחים שונים כעין מחרוזת וכותרות – ערוגות פרחים יפים: ורדים, שושנים, כריזנטמות, פרחים בכל שלל צבעים – אדומים, כחולים, סגליים, חכליליים, לבנים, חורי -כחלחליים, אדמדמיים -צהובים, כל גוני הצבעים העדינים – מלאכת מחשבת של גנן אמן. ובין הערוגות היו כרים מכוסים ירק -דשא גזוז כעין דשאות קטנות בסגנון אנגלי.

מן המרפסת מובילים השבילים, הסלולים שכבות חצץ דק וחול, אל השָׁרות הארוכות המשתרעות לארכו ולרחבו של הגן הגדול; לצדדי השרות נטועות שדרות האלונים הזקנים, הגבוהים, העבותים, מסורבלי -צמרות וענפיהם המרובים והחסונים מֵצִלִים על השָׁרות. במקומות אחדים עומדים ספסלים לשבת ולנוח בצל האלונים, המתלחשים לחש טמיר על מאות השנים שעברו עליהם ועל השנויים שהתחוללו במשך השנים המרובות האלה ועל התהפוכות שאירעו בזמנים האלה, בשעה שרוח קלילה עוברת ומנפנפת את העפאים.

מאחרי השרות והשדרות נמצאים גני -עצי -פרי למיניהם המשובחים – תפוחים, אגסים, אפרסקים לראש הדף, שזיפים. ומאחרי הגן משתרעת גנת -הירקות על שטח של הקטרים אחדים.

מן הגן מוביל נתיב אל האגם הגדול. בחרף העבר השתעשעו פה הצעירים, שהתארחו בארמונו של קלאבוחוב, על הקרח שכסה את האגם. מן האגם יוצא זרם מים אל הככר ונופל דרך התעלה על המכונה של טחנת -המים ומשם עובר ומתפתל עד הגיעו אל הנהר הגדול.

טראכטנברג עמד אחרי סעודת -הבוקר על המרפסת, כאשר התפזרו האורחים בגן. הוא הביט על ערוגות הפרחים, על האלונים הגבוהים והעבותים, אבל מחשבתו נשאה הרחק מהמראה אשר לפניו. הוא החליט לא לספר לסופיה את מטרת שליחותו לפי פקודתו של שר -המשפטים: היתה לו ההרגשה, כי שליחותו זאת תפתיע אותה; ההתקרבות שהראתה לו אחרי דבוריה הנלהבים, מליה האחרונים: נהיה ידידים! - העיד כי רגש האהבה לא הועב בספקותיה. המחשבה הזאת אמצה את לבו ונתנה לו תקוה, כי תִמָצא היכלת לישר את ההדורים והמכשולים הנמצאים על מסלת חייהם והמפריעים את אשרם.

– ניקולי אנדרייביץ! - שמע קול מאחוריו. - מדוע אדוני עומד יחיד, בודד, שקוע במחשבותיו?

נגשו אליו מריה וסופיה שיצאו מהאולם אל המרפסת.

– אני עומד ותוהה: מתי יבא עדי האשר להמצא בחברתכן ולשוחח אתכן, - ענה בצחוק קל.

חלקות ידבר אדוני אלינו… גם זו לטובה בשבילנו, כי עוד מתענין בנו, - ענתה גם מריה ותצחק. - ואני אמרתי בלבי, כי מחשבתו פרחה ותנשא למרחקים ועד פטרבורג הגיעה, - הוסיפה בבת צחוק ערום ועיניה מביטות בהתול.

טראכטנברג פנה בתמהון אל הדוברת. נבוך קצת ואמר:

– הפעם דוקא לא מצאה הגברת את חידתי… אולי נלך לטיל?

סופיה הביטה במבוכה פעם אל פני מריה ופעם אל פני טראכטנברג ולא אמרה דבר.

כשנכנסו אל השרה הראשית פגשו באלכסנדר ואסילייביץ ואתו כל אורחיו וביניהם גם ווסטוקוב ונחומוביץ.

– אנחנו הולכים אל החֲמָמָה, אמר קלאבוחוב. - בבקשה להלוות אלינו.

הסכימו וכולם הלכו דרך השרה השניה עד קצה הגן והגיעו להחממה.

זה היה בנין אבנים מכוסה כולו בגג של זכוכית ובקירותיו חלונות גדולים.

– לא חממה היא כי אם גן חרף גדול,- אמר אחד -האורחים.

הגנן מהר לפתח את הדלת. נכנסו כולם. בפנים היה חם. צנורות מובילים אויר מחומם מונחים לארכם ולרחבם של הקירות. כולם התפלאו למראה ההדור שבגן -החרף הזה: צמחים שונים שמציאותם רק באזורים החמים – התמר, הקָשטים, הגפנים וגם פרחים ושתילים שונים.

משם עברו לראות את המחלבה המסודרה במכונות ובכלים מודרניים לתעשית החמאה, הנשלחה לעיר הבירה. נתבקשו להכנס אל החורשה הסמוכה להמחלבה. ישבו על הספסלים והביאו להם בקבוקי חלב טרי וקר.

אלכסנדר קלאבוחוב התגאה באחוזתו ובסדרים המשוכללים שחדשם.

– אומרים, כי אנו הסוחרים כשרוכשים לנו אחוזות, שהיו שייכות מקדם להאצילים, אנו כאלו מחריבים את המקומות היפים, את הגנים עם שדרות אלונות הנטועים לפני מאות שנים… אתם ראיתם את כל ההוד והיפי שבגן… כשהאחוזה הזאת עברה לידינו מיורשי הנסיך מצאנו כאן הרס וחורבן, עזובה רבה בכל פנה… אנחנו עשינו את כל השכלולים בארמון ובגנים, הוספנו הרבה נטיעות של עצי -פרי, סדרנו את המחלבה, בנינו את התעלה מן האגם אל טחנת -המים, יסדנו את בתי משרפות היין… ואמנם אנחנו מרויחים הרבה במקומות ששם היו הבעלים הראשונים מפסידים… יש לנו הכנסה מהגן, מהגנות, מהמחלבה, מהטחנה, מבית משרפות היין… והאכרים היושבים בכפרים הסמוכים שבעי -רצון הם, כי הם מרויחים משכר העבודה בשדות וביער, למדו לזבל את שדותיהם ולהיטיב את פירותיהם.

הוא הוסיף לבאר לשני בעלי -אחוזות שישבו אתו את כל טובה של אחוזתו. מריה וסופיה קמו ויפנו אל עבר הגן. אחריהן הלכו טראכטנברג ונחומוביץ.

– ברוך אל עליון שהוציאנו מאפלת -השעמום של כל הביאורים בנוגע להאחוזה ולסדריה ולשכלוליה – אמר ווסטוקוב בהלצה.

– לאן אנו נכוֵן את צעדינו – אמר נחומוביץ.

– נלך אל הגן, – אמרה מריה. – שם כל כך נעים לשבת בצל העצים…

– אני מבכרת את הטיול ביער מהישיבה ב "צל העצים ", – אמרה סופיה

– ואני בוחר את השכיבה על הדשא מההליכה והתעיה, ביער – הגיד גם ווסטוקוב את דעתו.

התעיה ביער… מה טוב הדבר! ללכת בנתיבות -עקלתון בין עצי היער. - סופיה דברה בקול עצור כאלו דברה ללבה ומבטה מיושר למרחק כאלו אין היא רואה את העומדים לפניה.

כך… - הוסיפה, - להכנס אל נבכי -היער לתעות ביער – זהו עונג רב… אין את יודעת לאן יובילך הנתיב ואת כולה מושקעת בחזיונותיך, בדמיונותיך… את חפשיה…השרות של הגן? הן מעיקות עלי… הן מאלצות אותי להסתכל היטב בנמוסי… ובשמלתי… ובתסרוקתי… אולי יש חסרון… ושם אני משוחררת מכל התנאיות של הנמוסים המקובלים והטפשיים… את מהרהרת בהוד הטבע ולעומתך תענינה הצפרים בצפצופן ולעומתך יתלחשו ענפי האלנות בהתנודדם… תעיה כזו טובה רק ביחידות… ואני כמעט בכל בוקר במשך הקיץ הולכת יחידה ומטילת ביער אשר אצל הקיטנות.

– רוח של דמיונות נפלה עליך, - אמרה מריה, חבקה אותה בחמוקי -ירכיה, ושתיהן, חבוקות, המשיכו את דרכן אל הגן.

– אולי, - אמרה סופיה. - אולי באמת אני חוזה בחזיונות בהקיץ… אבל הלא אני מתענגת… אני מרגישה עונג רב כשאני תועה ביער…

היא הוסיפה כאלו ממשיכה למענה את מחשבותיה:

– ומן היער לצאת אל השדות… אל המרחב הגדול… אל שדות הקמה… ולהקשיב אל לחש השבלים בעבור עליהן רוח… האם לא ימשך אותך המראה הזה?

– כן… ואני אחרת חושבת… אני… אל תצחקי נא… אני… פתאם יאחזני רצון כביר לעוף… לעוף במרומי -שחקים…לנשום באוירה זכה שם… במרום…

פנתה לטראכטנברג.

– הן נכון הדבר, ניקולאי אנדרייביץ, - שישנם כבר אוירונים הטסים במרחקי -האוירה…

כן… אנשים טסים… האוירונים משתכללים… אבל כעת סכנה גדולה לטוס באוירון… בודאי נגיע לזמן שכל איש יכל להשתמש באוירון…

– מה טוב הדבר הזה, – אמרה בצחוק. – כשימצא אדוני אוירון כזה, ניקולאי אנדרייביץ, ולא יתירא מסכן את נפשו, יגיד נא גם לי – ואנחנו שנינו נטוס… למרחקים… למרחקים…

– רואה אני בך, סופיה מיכאילובנה הפכים: מלומדת ובעלת דמיון… יושבת שעות מרובות, מצומצמת בחדר -מעבדה צר, מעופש, ופתאום – הרצון לעוף למרחקים, ללכת ולתעות ביער ובשדה – אמר ווסטוקוב.

שפע כחות נפשיים, – אמר נחומוביץ בלחש, בעמדו במרחק ממקום שעמדו מריה וסופיה.

טראכטנברג שמע את דבריו. הישיר את מבטו אליו ולא הגיד דבר. כנגינה יפה, כרנה חודרת אל עמקי הנפש, – היו לו הדברים המעטים שפלטה – אולי בלי משים – סופיה מפיה: … ואנחנו שנינו נטוס למרחקים… למרחקים… הד הרגשה עמוקה, הם הדברים האלה או רק אמרה יפה שהובעה בצחוק? ונחומוביץ? אמנם עינו החדה חדרת לב ונפש… הוא נותן הגדרה נכונה: …שפע כחות נפשיים… אבל איך לכבוש לי את שפע הכחות האלה?…

הוא נשקע בהרהוריו ולא שמע את שאלתה של סופיה. היא שנתה את שאלתה:

– מי רוצה להלוות אלי בטיול אל היער?

– אני אלך ברצון רב, – אמר טראכטנברג.

– ומי עוד?… אני מבקשת למצא חבורה לבל יגדל השעמום כשנלך רק שנים, –

הוסיפה בצחוק.

– אני כל כך מסור לך, סופה מיכאילובנה, שאותר הפעם על השכיבה ואלך אתך, – אמר ווסטוקוב.

קדתה נגדו בכפיפת הברכים כמו שמשתחוות התלמידות של הגמנסיה בהפגשן עם המורות.

– לעולם לא אשכח את הכבוד שכבדתני בו, - אמרה בצחוק.

נחומוביץ שהיה עצוב כל הבקר וכמעט לא דבר דבר נלוה אל כל החבורה.

כולם יצאו מן הגן, עברו את הגנות ופנו אל עבי היער.

כשעה הלכו יחד בנתיבות היער, ישבו לנוח על גזעי -עצים כרותים שוחחו ביניהם, ווסטוקוב פזר הלצות ובדיחות מחיי הכמרים בכפרים. אולם הוא הזכיר לכולם, כי השעה הראשונה קרובה, זמן אכילת סעודת -הצהרים, מריה קמה ואמרה, כי היא צריכה אמנם למהר ולשוב הביתה ולעזור לאמה בנוגע להכנת סדרי -הסעודה. ווסטוקוב קם והלך אתה. - גם אני, - אמר, - צריך למהר ולשוב… צמאתי ונחוץ לי לשתות בקבוק שכר קר לפני הסעודה.

גם סופיה וטראכטנברג ונחומוביץ קמו ממושבותיהם והלכו אחריהם לאט.

– אין לנו צרך למהר, - אמרה סופיה. - נספיק לבוא אל השעה המיועדת.

בדרכם אמר טראכטנברג:

– מחר אני נוסע בשליחותו של שר המשפטים בענין חקירה של משפט פלילי…

– עוד הפעם למוסקבה?

– לא… לדאבוני לא למוסקבה כי אם לעיר אחרת.

– לזמן רב?

– בודאי לשנים -שׁלשה חדשים.

– ואני בעוד שלשה שבועות אשוב למוסקבה… יש עבודה רבה במכון המדיציני.

– וכשאשוב הנה לא אמצא אותה פה? - שאל טראכטנברג.

– בודאי… אבל אולי ישוב דרך מוסקבה וישׂהה שם ימים אחדים – ונתראה.

– אם רק תהיה לי האפשרות – אשהה במוסקבה… נעים יהיה לי להפגש אתה.

נתקלה בלי משים בשרשי הצמחים שבנתיב… אחזה בזרועו של טראכטנברג. הוא לקח את ידה ושם אותה מתחת לזרועו היא התרפקה עליו ושניהם שלובי זרוע המשיכו את דרכם.

נחומוביץ הציץ עליהם במבט מהיר והוסיף ללכת בראש מורד.

– הושקעת בהרהורים, אדוני נחומוביץ, – אמרה אליו סופיה קצת בהתול. – שמת מחסום לפיך ואינך מדבר דבר… לא כמנהגך… מהו הדבר שהעציבך?— – איננני עצוב -רוח… נמצאתי תחת השפעתם של רשמים אחדים…

כשאני מסתכל בסביבה הזאת וכאשר אני רואה בעלת -הארמון המפֹאר, עולה בזכרוני אגדה אחת… אגדה שראויה לסיום אחר משרשום בה…

– אולי תיטיב אתנו – אמרה סופיה בצחוק, – לספר לנו את האגדה?

– האגדה הזאת היא יצירה משנים הקודמות, אגדה ישראלית…

– ספר נא, נחומוביץ, אבל בקצור… עד שנגיע להארמון, כמו שהבעת.

– טוב… ובכן… היֹה היה, כידוע לכם, מלך בישראל, שלמה המלך. הוא היה חכם מכל חכמי קדם, ידע שיחות חיות ועופות, ואשמדאי, זהו מיסתופיל העברי, היה נשמע לפקודתו. ולמלך הזה בת יפה וברה כחמה ועלתה על כל בנות גילה בהשכלתה, בחנה וביפיה. באו כל בני מלכי קדם לבקש קרבתה אף על פי שהיתה עדיין רכה בשנים. ואביה, שלמה המלך החכם, – מחשבה אחת היתה מעסיקה ומטרידה אותו: במי מבני -המלכים יבחר לבתו העדינה – בבן מלך אשור או ארם, או מצרים, פוט ולוד.

ויבא אליו אשמדאי ויאמר: אדוני המלך! עד שאתה יושב ומנחש למי מבני -המלכים לתת את בתך לאיש הנה יצאה כבר הגזרה מההשגחה העליונה שבתך תנשא לעברי פשוט, לבן -אכר העמל כל ימיו לחרש ולזרע את חלקת שדהו ולרעות את צאן -אבותיו.

התקצף המלך ויצעק: היה לא תהיה כדבר הזה!… רק בן מלך ארם או מצרים יהיה חתן המלך ויקח את בתי היפהפיה כשתגיע עתה להנשא.

ויצו המלך וישלח את עבדיו וימצאו אי -סלע בלב הים ויבנו שם מגדל, וחדרים נאים ומהודרים במגדל, וכלים יקרים ומרבדים רכים לעדון וספרים ומגלות להשכיל. - הכל כיד המלך – שָׂמו שׁם. והמלך הביא את בתו אל המגדל ואמר: תשב הנערה עד בוא עתה, עת דודים. ושומרים הפקיד המלך, שומרים ישישים, לשמור עליה ולמלא את מחסוריה ודרישותיה. ופקודת המלך נתנה לבל יהין איש לבוא אל המגדל. וצרכי אכל וכל טוב היו מביאים בכל שבוע – ואל האי לא הגיע.

ויאמר המלך בלבו: כאשר תגדל בתי, אז אקרא לבן מלך אשור, והוא יקחנה לאשה וישים כתר מלכות בראשה.

ובאחד הכפרים אשר במדינת ישראל, - הוסיף נחומוביץ לספר, - היֹה היה עלם נחמד, יפה -תֹאר, נבון וישר -דרך, רועה צאן אביו בין ההרים אשר בנחלת נפתלי. ויהי היום ויעבר העלם את העמק ששם התפזר העדר, עלה על ראש הגבעה, ישב תחת התֹמר לנוח ולפרוט על הנבל – ותרדמה נפלה עליו ויישן.

והנה טס הנשר הגדול, גדול -הכנפים, בגובה -השחקים ויעט על הנער הישן וישם את צפרניו החזקים באזורו של הנער וירוממהו על ויעף אתו ויביאהו אל סלע האי ואל המגדל אשר בלב הים.

בקצור – מצאה אותו בת -המלך, התאהבו ותהי בת -המלך לאשה להעלם העברי.

נשתתק והמשיך את דרכו שקוע בהרהוריו.

– ספור סימבולי הוא, - אמר טראכטנברג. סמבול של ההשגחה העליונה…

– אולי צדק אדוני… יש בו הסמבול הזה…

– אבל מה הוא הקשר שבין ההגדה הזאת שפתאם הזכרת בה ובין רעיונותיך… והארמון שאנו מתקרבים אליו, - אמרה סופיה.

– אני חשבתי… אלו הייתי מלך חכם כשׁלמה ואלו היה אשמדאי נשמע לפקודתי, כי אז הייתי מצוה לבנות מגדל בלב הים הגדול, ובמגדל חדרים רבים ומהודרים, וכל טוב נתון שׁם. והייתי מאסף את הנערות העבריות, הנערות הנחמדות, היפות, המשכילות – אל המגדל הזה – למען… למען שמר עליהן לבל יבואו בני מלכי ארם, אשור ומדין לקחת אותן לנשים… ועל הנשרים אצוה לעוף בכל מרחבי מדינתנו ולהביא אל המגדל הבודד, העומד בלב הים, את הנערים העברים, אשר את צאן -אבותיהם ירעו ואת שדות -עמנו יצמיחו – ובחרה כל נערה כטוב בעיניה…

חשה סופיה כעין רעד עבר בכל גופה. הוציאה את ידה מזרועו של טראכטנברג. התקרבו להמרפסת. שׁמעו קול ווסטוקוב:

– מהרו, מהרו… כולנו מחכים לבואכם…

סופיה נגשה אל נחומוביץ ויחדיו עלו במעלות. היא אמרה בלחש

– הרחק חציך השנונים ממני והלאה, – נחומוביץ.

הוא הרגיש את התרגשותה ולא ענה דבר.

פרק ג.

החגיגה לכבוד האכסטרנים

היו ימי קץ אחרונים, ימי סוף אבגוסט. קיטנים רבים עזבו כבר את מעונות -הקיץ ושבו אל בתיהם העירה. במשך ימים אחדים ירדו גשמים ורוחות קלות נשבו; הקיטנים היו נאלצים לשבת במעונותיהם – ולהשתעמם אבל פתאם השתנה מזג -האויר: השמים התבהרו, העננים התפזרו, קרני -השמש חממו בחם נעים, הזהיבו את ענפי -הארנים. פני הקיטנים הצהילו והטיולים ביער ובשדה נמשכו. האויר היה שקוף, בהיר ומבריא, רק הימים התקצרו והלילות התארכו.

גם משפחת ברשדסקי נשארה לשבת במעון -הקיץ עד היום שסופיה וגריגורי יצטרכו לנסֹע למוסקבה ולשוב אל עבודתם בבתי -המדרש. בקשו גם את נחומוביץ להתארח עוד ימים אחדים ולנסֹע יחד למוסקבה.

שני הצעירים, ווֹלפסון ומייזל, עמדו בבחינות בגמנסיה ויצאו בהצלחה: קבלו את תעודות -בגרות. במשפחת ברשדסקי שמחו לקראת הצלחתם של הבחורים האלה. ובהזדמנות זו אמרה הגברת ייבגניה ברשדסקי לעשות “כרה” לכבודם, כמו שהכריזה בחגיגות. גם סופיה וגם גריגורי שמחו מאד בהודע להם החלטתה של אמם. הזמינו ליום הקבוע את ווֹלפסון ואת מייזיל, קראו לשנים -שלשה חבריהם היהודים, בני תושבי -העיר; החליטו שהחגיגה תהיה פשוטה וצנועה, רק בחוג קרובי -משפחתם היהודים. אמרו להזמין גם את הד "ר יוסף ברגסון, אבל הוא היה מוזמן ביום ההוא ובימים הקרובים להשתתף בציד -עופות שנערך על -ידי חברת הצידים ובהשתתפותם של קלאבוּחוב וחברים אחרים. מקום הציד הזה היה רחוק ממעונות -הקיץ, בין האגמים והשיחים אשר בשׁפלה מעבר הנהר הגדול. רוזליה ברגסון הבטיחה לבֹא לסעודת הערב, לסעודת החגיגה, ומריה אוסי -

פובנה אמרה, כי תבא יחד עם ווֹסטוקוב במרכבה מהאחוזה רק אחרי הסעודה.

"חתני -החגיגה” ואתם חברי -בני -ברשדסקי באו ברכבת לפני הצהרים, סעדו את לבם והלכו יחד עם גריגורי וסוֹפיה לשוט בסירה על פני מי -הנהרות המסתעפים מהנהר הגדול והנופלים אליו; בשובם עוד הספיקו לטיל גם ביער. מזג -האויר כאלו רחם אותם והשתתף, בחגיגתם: כל הסביבה היתה ענודה פאר -הסתיו כששבה אליו – אמנם לזמן קצר – עדנת ימי -קיץ בהירים, קרירים.

מיכאל ברשדסקי בא ממשרדו שבעיר ברכבת הערב. ערכו שלחן על הגזוזטרה אשר לקיטנית. היה ערב שקט ונעים. ייבגניה ברשדסקי ישבה בראש השלחן ולימינה ולשמאלה ווֹלפסון ומייזיל. בעל -הבית מזג כוסות יין לכל המסובים, הרים את כוסו וברך את “הבוגרים” ואחל להם להגיע למטרתם, שהתוו לפניהם, ולהיות תמיד מסורים לעבודת העם היהודי לפי השגתם ולפי הלך -דעותיהם ושאיפותיהם האידיאליות.

כולם הרימו את כוסותיהם, ברכו אותם ושתו לחיי -הבחורים האלה ואחלו להם הצלחה בעבודתם העתידה.

ווֹלפסון ומייזיל ענו למברכיהם בנאומים קצרים בהדגישם שהם נרגשים מאד מהכבוד שנתכבדו בבית הזה ושהם מאושׁרים למצא גם בעיר נכריה זו, רחוקה מהערים, ששם מרוכזים ישובי -היהודים וששם מתפתחות התנועות השונות המתרחשות בזמן הזה בין המוני -עמנו, – למצא גם בעיר זאת בית -יהודים, המסורים לעניני -העם, למסֹרתו וגם להאידיאלים הנצחים של היהדות הלאומית.

אתא לילה. בחוץ היה חֹשך. מן החורשה נשמע רשרוש -ענפי האלנות. הביאו לכל המסובים תה ומיני -תרגימא. ישבו במסבה ושוחחו.

– מה היא מטרתם כעת? – שאלה הגברת רוזליה ברגסון. – התכנסו לאוניברסיטה?

– אולי… אמנם שלחנו כתבי -בקשות לאוניברסיטות אחדות… אבל אנו יודעים מראש, כי נקבל תשובה שלילית… דלתוֹת הכניסה להאוניברסיטה נעולות לפני היהודים כמעט לגמרי…

ווֹלפסון הוסיף בשיחתו, כי ראשית מגמתו כמו מגמתו של חברו לעלות לארץ- ישראל ולהקדיש את חייהם לעבודה בארץ ההיא. התלקחו וכוחים ובאורים בין הצעירים. מיכאל ברשדסקי הקשיב בתשומת -לב את דברי המתוכחים מבלי התערב בדבריהם אבל נחומוביץ פנה אליו ואמר:

– אולי יואיל אדוני לבאר את דעותיו, - אמר נחומוביץ. - באמת אגיד, כי יחלתי הרבה פעמים לשמֹע מפיו את דעתו בענינים אלה העומדים ברומו של עולמנו היהודי… אנו, הסופרים, סבורים שחשוב לנו לדעת את הלך -מחשבותיהם של הקוראים…

מיכאל ברשדסקי שתק רגעים אחדים כאלו חפץ לכנס פזורי -דעותיו בענין זה.

– לפני כחצי יובל שנים עמדתי גם אני על פרשת -דרכים… הפרעות הראשונות פגעו בי… נפגעתי באכזריות איומה… ואני אז תלמיד האוניברסיטה… יצאתי עם כל הגולה אל עיר ברודי… ראיתי את ענות -עמי, את תהום הצרות והמצוקות… ראיתי את הנדיבים או שליחי -הנדיבים שבאו לעזרת אחיהם המרודים…”אחיהם ".- אני מדגיש את המלה הזאת… למרות התאמרותם בהתבוללותם היו מרגישים, כי “אחים ", הנשקעים בצרה, בדלדול, ברדיפות, - לפניהם… ומדוע אני אברח? מדוע אסתתר בארץ החֹפש ואבנה לי שם את קני השלו?… עזבתי את ברודי ושבתי… ומני אז עומדת עוד לפנינו בצורות שונות השאלה: לאן?

– במשך הזמן הרב הזה קמו סופרים ועסקנים גדולים שהקדישו את אמץ רוחם להשגת הפתרון של שאלת עמנו בגלות… הופיעו רעיונות חדשׁים, אידיאלים נשגבים, שאנו בני הדור ההוא לא תפסו אולי אותם… יחידי -סגולה יכלו רק למשש את הויתם כעור המגשש את דרכו האפלה במקלו אשר בידו… ואני באתי לידי דעה זו שמתגשמת באפן אינסטינקטיבי ע "י המוני העם: ההגירה מארצנו או מארץ רומניה לארצות אחרות, ששם יכל היהודי היחידי לבסס את מצבו הכלכלי ולהמצא בחברה הנאותה לו – זוהי התרופה הנאמנה למכתנו האנושה…

– נדידה מארץ לארץ… הנודד הנצחי… אמר ווֹלפסון, כמדבר לנפשו.

– לא, יקירי! לא נדידה, כי אם הגירה… לא רק אנו היהודים השסויים מוכרחים לאחֹז בתרופה זאת. כי אם גם עמים רבים אחרים, גדולים ואמיצים – הגרמנים, האיטלקים, האירים, הסלוים ואפילו הסקנדינבים והאנגלים – מוצאים פתרון לשאלות כלכליות ולפתרון מצב אוכלוסים מרובים בהגירה ובהתישבות בארצות המעוטות באוֹכלוסים והעשירות באפשרויות של התפתחות כלכלית גדולה.

– ומה אנו מוצאים בהסתכלותנו בדברי ימי עמנו במשך אלפי שנים? ההגירה עוברת כחוט השני בכל קוֹרות עמנו, אפילו בתקופה של הבית השני ואחריה, תקופה של מדינה יהודית… ובמקומות ההגירה היו היהודים מיסדים קהלות חדשות, מבוססות על המסֹרת ההיסטורית של עמנו, מארגנים מוסדות דתיים ותרבותיים – בתי -כנסת, ישיבות, בתי -ספר, - מוסדות צדקה… והם הם מאחדים את המהגרים… הם הם מהוים מרכזים חשובים הממשׁיכים את השתלשלות חיינו, חיי אומה מיוחדה…

– ופֹה בארצנו?… נמשיך את עול סבלנו, את צרת הרדיפות וההתעללות בכל פנות חיינו? - התעורר גריגורי ושאל ברגש.

פֹה בארצנו – יש לנו להמשיך את אותה העבודה, שאנו ממשׁיכים אותה אלפי שנים בגוֹלה… להלחם בעד זכויותינו, לשפר את עמדתנו הכלכלית בשביל כל שדרות העם, לבסס על יסודות נאמנים ומתאימים לרוח הזמן את מוסדות דתנו ותרבותנו… מתי נשיג את מטרתנו, - לא אדע… אבל אנו נהיה אזרחים גם פֹה ועלינו לעבֹד למען הצלחתנו בכל דרכי החיים החברתיים ולמען התקדמותה של היהדות בכל היקפה…

– סליחה מיכאל אברמוביץ! - אמר נחומוביץ. - התמונה שתאר אדוני זוֹהי הצורה של החיים היהודיים בארצות מערב אירופה אחרי קבלת אמנֹסיפציה: מסירות פטריוטית, מעט יהדות דתית, קצת למוד שטחי בהבנת היהדות, חקירה בדברי ימינו… אבל מדוע… אינו מתבונן כי שם – וכן כבר נראו נצני התופעה פֹה – מתגברת הטמיעה משנה לשנה… “היהדות בכל היקפה” היא נחלשת, מתפוררת… הלא צריך אחוד, חזוק… הדור הבא מה יהא עליו? - נכון הדבר… השאלה הזאת היא אינה שׁאלה של ארץ אחת, כי אם של כל היהודים במצבם ועתידם בכל ארצות פזוריו…

והלא השאלה הזאת היא המטרידה אותנו לראות נכוחות ולבקש דרכים חדשות, השוֹנות מהמסלולים שׁבהם דרכו היהודים בדורות העברים, - הוסיף נחומוביץ. - אולי יואיל אדוני לבאר את דעתו.

ברשדסקי קם מכסאו, צעד צעדים אחדים, לקח כסא אחר וישב בקצה האכסדרה אל המקום שמשם נשבה הרוח.

– אולי תגידי להביא לנו עוד כוסות תה, - אמר בפנותו אל אשתו.

היא יצאה לצוות למשרתת, ומיכאל ברשדסקי אמר:

– האם ליל -ויכוחים יהיה לנו ליל -החגיגה הזאת? - אמר בצחוק

– החגיגה לכבוד אורחינו היותר מתאימה היא שעה של שיחה בעניני מצב של היהודים ובשאלותינו היותר חשובות, - אמר גריגורי.

– טוב!… אתאמץ להביע את דעותי, ואתם תשמיעו את השקפותיכם… רבותי! כשישבו כל היהודים בגיטואות מיוחדים בתקופות הקודמות וכשיושבים גם עכשיו היהודים בקבוצים גדולים, מתבדלים מעמי -הארץ שבה הם יושבים, - כמו בערי -התחום במדינתנו או כמו בגליציה, בפולין, ברומניה או במרוקו, רק דבר אחד יסודי מאחד את בני -ישראל: הדת… שלטון הדת היה השלטון העליון בכל תפוצות אומתנו. ואני סבור, כי גם בזמנים אלה וגם בזמנים העתידים – הדת ישנה ותהיה הגורם העקרי לאחודנו…

– אכן אדוני כל כך אדוק בדתנו? - אמר נחומוביץ קצת בהתול.

– אדון נחומוביץ! אל יתפלא אם אגיד שתמיד הייתי במובן זה “אדוק בדתנו” כבטויו… וכאשר באתי הנה, אל זרען, לפני יותר מעשרים שנה, מצאתי פה עדה יהודית פזורה ומתפוררת… והדבר הראשון שהתאמצתי לעשות – לקבל רשיון מהממשלה ליסד קהלה רשמית ולבנות בית -תפלה, שראיתם אותו כלכם בתפארתו… זהוא הדבר שאחד את השוחט האדוק שבאדוקים ואותי ואת ידידי ברגסון במובן הלאומי, בהשגת הרעיון שכולנו בני עם אחד אנו, יהודים כאבותינו. אבל המושג של “דת” שונה הוא, שונה לפי השגתי מהשגתו של

החסיד האדוק לרבו ושונה מהשגתו של המתנגד ההוגה בתלמוד ובמפרשיו ושונה השגת -האלה מהשגתם של הנוהים אחר “הריפורמציה” כמו שהיא מתבלטת בארצות אחדות או מהכרתם של המתבוללים הקוראים לעצמם “בני דת -משה "… והעובדה היא שבכל התקופות של ימי -עמנו עד היום הזה היתה האמונה הישראלית מאחדת את כל אישי -האומה. וגם תסכימו, רבותי, שהאמונה או הדת היתה מקבלת צורה, ופושטת צורה, מכניסה מנהגים, נמוסים שונים בכל משך תקופות השתלשלותה והתפתחותה, ועוד דבר אחד: כל מי שלא עבר לדת אחרת – יהודי הוא, אם אפילו מפקפק בעמקי -מחשבותיו גם באחדות אלהים ובמציאותיו, וכל מי שמקים רק מנהגים המקובלים באומה, מנהגי -החגים, מנהגי נשואין, ובפרט מלה – יהודי נאמן לאומתו הוא ומאוחד בקשר תמידי עם כל היהודים באשר הם שם… ולא אכפת לי אם מתפלל בבית -התפילה של מתנגדים או בקלויז של חסידים או בסינגוגה של הריפורמים או בבית -הכנסת של הנאורים לפי מנהגו פה או – אינו מתפלל כלל וכלל…

– אמנם הדרישה שלו היא פעוטה, מינימלית… למען היות יהודי באפן רשמי, – אמר נחומוביץ בהדגישו את המלה האחרונה. – אפשר לבאר דברים שונים מתנגדים זה לזה על סמך תופעות היסטוריות ומאורעות שאירעו אבל לפי המצב המציאותי אין פתרון השאלה כל כך פשוט. אל ישכח נא אדוני, כי מהגיטאות יוצאות ושוטפות קבוצות של יהודים ונכנסים אל רחובות העמים האחרים – ונטמעים שמה… להראשונים שיצאו להם – וגם כן לא לכולם – יש עוד הזיקה למוצאם, לאמונתם, למנהגי -החגים, לזכרונות לאומים, אבל הדור הבא אחריהם בועט בכל הדעות הללו מפני שאין הוא מכיר אותן ואת מהותן הלאומית… והדור הזה הולך ונסחף בזרם החיים אשר כתרוהו ואפפוהו מסביב באוירה של תרבות אחרת. תרבות עם -הארץ. ולכן – הם נטמעים, האבות מתבוללים והבנים נטמעים, כך התופעה המציאותית המתבלטת בכל בהירותה בין השדרות העשירות, בין המשפחות שעשו עשר והלכו לשבת בבתים שמחוץ לגיטו, ואלה המשכילים שרכשו להם השכלה אנושית, כל בעלי המקצועות, הסופרים, המלומדים, החוקרים, האמנים… המצא אדוני את בני הפרופסורים, את בני הדוקטורים והסופרים שנשארו נאמנים לאמונתם או לכל הפחות לעמם ולא קבלו את הדת השלטת למען כחש את מוצאם העלוב? אולי יחידים, בודדים, שרק במקרה נשארו עדיין בין “בני -דתם "… ובני -בניהם של אלה עומדים כבר על מפתן ההיכל הנוצרי… ובשדרות הנמוכות – בין בעלי -המלאכה, בין הסוחרים הזעירים ואפילו בין בני בעלי -בתים הגונים לומדי תורה ומחזיקי -הדעת – הדור הצעיר – הישאר נאמן למסרת אבותיהם שנשארו בגיטו? הידע להוקיר את הדת שעליה מסרו נפשם דורות רבים? הידע להוקיר ולכבד את דעותיו של אבותיו ואת תורתו ואת תרבותו, שבעבורן התענו בכל הענויים, הצרות, הרדיפות והפגעים? אלה המאושרים, שנתקו מהאוירה של הגיטו ויצאו למרחב העולם הגדול או בהשכלתו או בהצלחתו במסחר או בתעשיה נסחפים ביודעים או בלא יודעים אל ההתבוללות, ובניהם בודאי יתכחשו לעמם ולתורתו; ואלה שנשארו בגיטו נמצאים במצוקה כללית, יען שאין להם כלל מעמד כללי מוצק, משק מבוסס לפי התמורות הגדולות בהתפתחות כלכלית בזמננו ויען שהם נמצאים באותו המעמד הכללי שהיו נמצאים בו אוכלוסי -עמנו בתקופות הקודמות – סוחרים זעירים, חנונים, סרסורים, בעלי -מלאכה זעירים… ובאים חולמי -המהפכות ומכניסים ערבוביה במוחותיהם של בני -הנעורים ומוציאים אותם מקנם הנהרס ואינם נותנים להם דבר אחר תמורתו…

מיכאל אברמוביץ! הדעות הנפסדות של הטמיעה ושל הבונדיסם נכנסות אל גוף האומה בארצות פזוריה, מרעילות אותה, מפרידות את תאיה – להרסה ולהשמדה…

ואם מאה פעמים יגיד בהשענו על ההיסטוריה ועל ההגיון, שהדת, שהיא אמנם היתה הגורם היותר גדול בתקופות שונות אבל לא הגורם היחידי – באחודנו, שגם עכשיו היא היא התריס נגד ההרס שבעמנו, - תבוא המציאות ותטפח על פניו בכל מוראתה וכעורה… ולפיכם אנו מחפשים דרכים חדשות לפתרון הפרובלימה של קיום עמנו,

קיום של כבוד בין כל אומות העולם…

– אדון נחומוביץ מאשימנו, - אמר ברשדסקי, - כי אני מציע דרישה מינימלית מהיהודי שיהיה יהודי… אני לא הבעתי דעתי עד סופה… אני אמרתי, כי הגורם העקרי הפועל בהתגשמותו של אחודנו היא הדת… ומהדעה הזאת לא אזוז, ובא אדון נחומוביץ ואומר שאמנם היא היתה משמשת כגורם היותר גדול וחשוב אלא לא כגורם יחידי והלא גם אני הקדמתי להגיד, כי היא רק גורם עקרי… ואמנם יש גורמים אחרים – התורה והספרות, החקירות בעתיקותינו ובדברי ימינו, בתי -המדרש הגבוהים ללמודי היהדות בכל היקפה יחד עם למודי -מדעים מתאימים אחרים… כמו שנתיסדו במערב אירופה ואפילו באמריקה וחסרים הם בארצנו במקומות ששם רב בנין ורב מנין של עמנו וששם עוד נשמרה דעת התורה בכל תקופות התפתחותה בין השדרות השונות – בישיבות ובבתי -מדרש… ובכן יש לנו עוד גורם ענקי – נקרא אותו בשם התרבות היהודית. ולכן דעתי היא שמאמצינו צריכים להיות מכוונים להתפשטותה של התרבות היהודית בכל תפוצות הגולה; אנו מחויבים ליסד מוסדות תרבות, שהם ישפיעו על המסדות הבאים שהקשר המאחד והמאגד אותנו יהיה קשר בל ינתק… מלשד התרבות היהודית יינקו צעירי -הדורות של כל השדרות – של המשכילים, של בעלי -מלאכה, של הסוחרים – ויספגו לתוכם את אהבתם לעמם ומסירותם לתרבותנו ולאמונתנו…

ואני דוקא פונה להימים של התקופות שעברו. מי שמסתכל בהוי של הגיטו בזמנים הללו, - ימצא את הבחורים יושבים ולומדים תלמוד ופוסקים וקבלה בישיבות ובבתי -המדרש, את בעלי -הבתים לומדים גמרא בלילות אחרי עבודתם בעסקיהם כל היום ואת בעלי -המלאכה ואת האנשים הפשוטים באים לבתי -התפילה לשמע תורה מפי המלמד או הדרשן… תנו צורה אחרת להתופעה הזאת – והיא תשמש גורם עצום להתאחדותנו ולקיומנו בכל תפוצות הגולה.

– בימים האלה, - אמר נחומוביץ, - המעין אשר ממנו שאבה התרבות היהודית את חיונה היה רק אחד: זוהי הספרות העתיקה הדתית ולשונה של הספרות הזאת היתה הלשון הלאומית, ידועה פחות או יותר לכל המוני -העם אפילו להנמוכים… עכשיו בא פרוד עצום גם בהיקף הזה: החוקרים והמלומדים, הממשיכים את התפתחותה של תרבותנו בת אלפי שנים, כותבים בלשונות שונות שאין יהודי ארץ אחת זקוקה ללשון ארץ שניה… וגם פה בלבול, פרוד…

– הרעיון הזה נשא לפני תמיד, - אמרה סופיה – לעם אחד ומאוחד יש גם לשון לאומית אחת וספרותו כתובה בלשון זו… תחית השפה קודמת לתחית האומה, לאחודה הלאומי… כך היה באיטליה לפני תקופת השאיפה לשחרורה ולאחודה… כך אנו רואים גם בזמננו בשאיפותיהם של העמים השונים לשחרורם המדיני… עם ישראל מפוזר בארצות מרובות… צריך שיתגבש אחודו ולפיכך ההכרח הוא שהלשון הלאומית תהיה שלטת בכל פנות חיינו: בבתינו, בחנוכנו, בספרותנו… והחוקרים והמלומדים שעליהם אתה אומר, אבא: לא רק שהם כותבים איש איש בלשונו, הרי רק המעוטים שבבני -הנעורים מתענינים בחקירות, בחכמות, בלמדי העתיקות… צריך שבלשוננו תהיה ספרות של כל המקצועות… וכשאני באה, למשל לגרמניה או לצרפת ונפגשת שם עם יהודיה, אני מדברת אתה לא גרמנית ולא צרפתית כי אם עברית, כמו שהפולנית שבאה לארץ אחרת מדברת עם חברתה היושבת שמה רק פולנית… זהו הקשר הנאמן והעצום המאחד את היהודים שבכל הארצות…

– נכונים ואמתיים הם דברי הגברת, - אמר וולפסון – והא ראיה: כשבאתי לארץ ישראל ועברתי בערים שונות ובפרט בירושלים הייתי נפגש עם יהודים מכל הארצות – מפרס, ממרוקו, מתימן… ספרדים, מערביים… בלבול לשונות וארצות… והלשון היחידה המקרבת אתנו היא הלשון העתיקה -החדשה, הלשון העברית… ולפיכך היא הולכת ומתפתחת בזמננו ודוקא בארץ ישראל ונעשית ללשון החנוך וללשון הבית, לשון חיה מדוברת… ואנו, חלוצי -העבודה שומרים על הלשון הזאת, ושפת -הדבור בינינו היא הלשון המחודשת הזאת…

– החקירה במקצוע המדעי שנקרא “חכמת -ישראל” או היהדות, החקירה המתה הזאת, המיועדת לחוקרים מלומדים אחדים, – לא תביא לנו שום תועלת,– אמר גריגורי. – אבא אומר: בתי -מדרש ללמוד היהדות… זאת אומרת: בתי -מדרש לרבנים… ובכן רק קמץ קטן של צעירים, המקדישים את חייהם לענינים מדעיים אלה, – הם נשארו, נגיד, בקשר עם… העבר… וכל המוני -הצעירים – מה היא האוירה שהם יתחנכו בה, אבא?… האוירה של תרבות זרה שבה הם נטמעים ומגיעים עד… לשמד… להמרת הדת, אפילו בני הרבנים שכל חייהם חקרו בספרות העתיקה… בני רבנים גדולים ידועים, כשנכנסים לתורה זרה – נטמעים.

פרק ד.

השיחות והזמרה

רוזליה ברגסון ישבה כל עת השיחות מרחוק, בפנה חשכה שבאכסדרה והקשיבה בעיון רב לכל הוכוחים. הדברים האחרונים של גריגורי הרעישו אותה מאֹד. פניה חורו; הרגישה לחץ -לב. פעמים התכוננה לקום, אבל שוב נשארה על מקומה. ייבגניה ברשדסקי, שישׁבה אצלה הרגישה את מצב -רוחה של חברתה. נגשה אליה ואמרה בקול נמוך:

אולי נלך לטיל בחורשה עד שהם מוסיפים להתוכח.

רוזליה ברגסון קמה ממקומה.

– אמנם קשה הישיבה זמן רב על המקום… נלך… אני מחכה שתבוא מריה… כך הבטיחה לי… נשוב יחד הביתה.

ירדו במדרגות מן האכסדרה ונכנסו אל החורשה וכרגע כאלו נבלעו באפלת -הלילה – ונעלמו.

– כל מה שדברתם, רבותי, הם דברים של טעם, אבל אנו צריכים להתבונן ולראות, מה הוא הדבר שׁהתגשמותו לפי התנאים האוֹביֶיקטיביים אפשרית ומה – אי -אפשרית… ידיעת השפה נחוצה, אבל הלשון העברית – אי -אפשר שתהא לשון חיה מדוברת באיזו פנה שהיא בכדור ארצנו… למוד הספרות נחוצה, אבל ספרותנו לעולם לא תהא בהיקפה תופשת את כל תופעות חיינו לפי דרישותיהם המרובות… היא תצטמצם בגבולות צרים של חובבי -השפה…

ולפיכך אני מעדיף תופעות שונות בחיינו שהן בהתגשׁמותן נותנות כֹח ועז לקיום עמנו, כֹח -חיוני… שימו לבכם, ידידי הצעירים, שיש רגש נטוע בנבכי -נפשו של כל יהודי – רגש האחוה הלאומית, הרגש שהוא

אחד מאישי -האומה… והוא מוכן לבא לעזרת אחיו המדוכאים במקום אחר.. יהודי היושב שלו ושקט בארץ נאורה, נהנה מכל הזכויות האזרחיות, מצליח בעסקיו, במעשיו או במקצועו, יהודי זה מרגיש בלבו את צרת היהודים הנדכאים בארץ אחרת… ואנו מחויבים לפתח את הרגש הזה בלבות צעירנו… כל עוד חי וקים הרגש הזה – אנו בטוחים בקיומן הלאומי של קבוצות מפוזרות בארצות שונות. ועדים מוסדות -הצדקה שנוסדו בארצות אחרות, בארצות, ששם נהנים היהודים מזכויות אזרחיות – חברת כל ישראל חברים, יק "א, הילפספריין, מוסדות הירש באמריקה ובגליציה, נדבות “הנדיב הגדול ", כמו שׁחובבבי -ציון קראו לאיש הזה… הלב היהודי דופק בכל הפנות שלשם נדחו בני -ישראל…וראו: העלילה הנמבזה שהעלילו כעת שונאינו ומנדינו – מסבות פוליטיות ריאקציוניות, – היא גורמת צער, כאב -לב לכל יהודי, באשר הוא שם.

השתררה דומיה בין המסובים אחרי הדברים האחרונים של ברשׁדסקי.

– ובכן אדוני מסכים להמסקנה שהיהודים, המפוזרים בכל הארצות, – מהוים עם אחד? – הפסיק וולפסון את הדומיה. – ואדוני, שמזכה את המתבוללים, הם שוללים מאתנו את המושג הזה, – האם אין סתירה בדבריו?

– אבאר את דעתי… יש עם במובן המדיני ויש אומה במובן הגזע… אין ספק, כי אנו, היהודים, בכל הארצות שבאירופה, באסיה, באפריקה, – בישובים העתיקים ובישובים החדשים – כולנו מגזע אחד מוצאנו… כל ההתלבטויות והמסקנות של חכמים וחוקרים שונים, המכחישים את ההנחה הזאת, אין להם ערך מדעי… אף על פי שבודאי נקלט בנו גם דם של אומות אחרות, אבל השפעתו של ה "דם” הזה כל כך פעוטה שאין לתת כל ערך שהוא לדבר הזה… העקר – אחדותנו ההיסטורית והתרבותית והדתית… עוד עקר אחד: הדת שלנו היא רק הדת של העם היהודי ואין עם אחר שקבל את דת האחדות לפי מושגינו אנו וכל מנהגינו – הם לא רק דתיים, כ אם לאומיים, קשורים בדברי ימי עמנו ובהתפתחותו… אבל יש שׁניות במצבנו… ולפיכך לפי המושג המדיני אנו גרמנים בגרמניה, וצרפתים בצרפת… הלא גּם עכשיו ישׁ יהודים ספרדים ויהודים אשׁכנזים. הראשונים לא מגזע ספרדי מוצאם והאחרים לא מגזע האשכנזי מוצאם, אלא הראשונים ישבו בספרד והאחרים באשכנז… ולכן השניות חלה גם עלינו… אני, למשל, אומר עלי שאני רוסי – לפי המושג המדיני, והנני יהודי לפי גזעי, דתי, תרבותי הלאומית והנני קשׁור בעבותות -היסטוריות עם כל היהודים שבארצות אחרות…

ןכן יש שניות במובן התרבותי. למשל, כל יהודי גרמניה ספוגי -תרבות גרמנית הם בכל מאדם ונפשם… ואנו, המשכילים שהתחנכו על התרבות והספרות הרוסית – תרבותנו היא אותה התרבות השייכת לכל העמים היושבים ברוסיה… ולכן לויטן הציָר צִיֵר באופן היותר יפה את מראות המקומות שברוסיה… ספג לנפשו ולרוחו את הדרת המקוֹם באפיו המיוחד; ואנטוקולסקי, יליד וילנא, הפסל הגאוני, יצר את הפסל של איואן המלך האיום שרק הרגשׁה רוסית יכלה לחדר לעמקי נבכי הנפש המשונה הזאת.

ובו בזמן ישׁ לנו תרבות מקורית שלנו, תרבות לאומית, שפה עתיקה, ספרות גדולה וחשובה מאד והיא קשורה בכל נימי נפשו של כל יהודי ויהודי… ואנו מחויבים לפתח את הנטיה הזאת, את האהבה לעמנו, את החבה לתרבותנו, - בלבות בני -הנעורים, בלבות הדורות הבאים בכל תפוצות הגולה…

ההתבוללות… אם אנו מתבוללים במובן זה שאנו נקראים רוסים, כלומר אזרחי -רוסיה, ומדברים רוסית והוגים דעות רוסיות ומסורים לכל היקר שבתרבות הרוסית, - התבוללות זו לא תביאנו לטמיעה, להרס לאומי בשמרנו על רגש -האחוה שבין כל פזורי עמנו ובהיותנו מסורים למנהגינו הדתיים -הלאומיים, לשפתנו ולתורתנו, כלומר להקומפליקס של תרבותנו המקורית. מן הגלות לא נצא, אם אפילו – נניח – תתגשם שאיפתכם והישוב בארץ ישראל השוממה והעזובה יתגדל ויתבסס על התוצרת של העובד מבלי היות זקוק לנדבות של הנדיבים… ואם כך הדבר, אם היהודים מוכרחים להיות פזורים בין האומות, חובתנו להתגונן נגד כל פגעי -ההתרחשויוֹת שבאות ומחריבות אותנו… אנו צריכים להלחם נגד הטמיעה…

למצא תכסיסי -מלחמה נגד כל הרע אשר בקרבנו… האם נחכה עד שהפגעים ינצחו? האם נשב בחבוק ידים? לא! נלחם עם כל המעקשׁים כמו שנלחמנו עד התקופה האחרונה. התכסיסים הם אחרים, אבל המטרה היא אחת.

– אני הייתי יכל לאמר: צדק אדוני בדבריו, אלו הייתי מוצא התאמה בין שני צדדי השניות שבקרב עמנו… – אמר נחומוביץ. – נכון יש שניות… פרי הגלות המרה… בדורות הקודמים וגם עכשיו במקומות רבים היה רק הצד האחד גובר: החלק היהודי שבשותפות -השניות. היהודי נמצא בעולמו, עולם תרבותי, עולם מנהגיו ונמוסיו… הוא היה מבטל את ה "גוי” ואפילו את ה "פריץ” כעפרא דארעא, בטול היש… אבל בלי ידעים, בלי הכרה ברורה היה מסתגל למנהגי הארץ, לחוקיה, ללשונה… אם נעבר על הארצות ששם התגברה ההתבוללות – לאיטליה, לצרפת, לגרמניה, – נמצא חזון הפוך: היהודי נשקע ברובו וראשו בתרבות -הארץ שהתאזרח בה, ספג לתוכו את כל מנהגי -עם הארץ, את לשונו, את נמוסיו הטובים והרעים, אבל החלק היהודי בשניות זו כמעט אינו נראה; צריך לחפש ותמצא אותו – לפעמים ביום הכפורים בשעת הזכרת -הנשמות בבית -הכנסת; ולפעמים חסר החלק היהודי לגמרי – ונטמע…

ברשדסקי ישב שקוע במחשבותיו ולא ענה על דברי נחומוביץ.

– כן, רבותי… עמר וולפסון אחרי דומיה קצרה. – כן… התאמה אפשרית אבל לא בגולה. אלא רק בארץ ישראל, כלומר כשהארץ הזאת תהיה לנו ולא לאחרים, כשאנו נהיה שם רוב -התושבים… שם אנו יכולים להתאים את האנושיות בכל סוגיה וגוניה עם… היהודיות… ואני שואל: מדוע לא נהיה ככל הגוים? כלומר: מדוע לא יתאחד כל העם בכל שדרותיו, – לרכש למעננו פנה אחת בכדור הארץ, שהיא תהיה רק לעם ישראל, ששם יפתח את כשרונותיו לעבודה פרודוקטיבית, לתרבות אנושית -לאומית. מדוע לא נתמסר, לא נקדיש את כל מאמצינו – לשוב לארצנו ההיסטורית, להחיותה ולהחיות את העם במובן הכלכלי המבוסס על העבודה העצמית, ובמובן הגופני, החברתי, התרבותי…

היתגשם הדבר הזה? אתם שואלים… אם אתם תשבו בחבוק ידים ותחכו לימות המשיח, כלומר: תבכרו לשבת בגלות ולשאת חרפה ובוז מכל פרחח ומכל זד, - אז לא תתגשם השאיפה הלאומית הזאת. אבל אם יבואו חלוצי -העבודה ויקדישו את חייהם על מזבח הרעיון הנשגב, אז תצליחו… ומה שאי אפשר היה לעשות לפני דורות רבים, אפשר עכשיו הודות לתנאים האוביקטיביים שנשתנו; התקדמות הידיעות הטכניות בחקלאות, ובתעשיה, התרבותם של האמצעים הכספיים בין היהודים בארצות רבות הנותנות אפשרות להקדיש הון להפרחת התוצרת החקלאית או התעשיתית… ועל כולם – הרעיון! הרעיון הנשגב של תחית עמנו בארצו, הרעיון הנעלה של הקמת מרכז של חיים לאומיים – מרכז כלכלי ומרכז תרבותי, משקים חקלאיים ובתי -ספר לילדים ולמבוגרים, בתי -חרֹשת ובתי -מדרש למדעים, תחנות לנסיונות ואוניברסיטה… כן… כן… אוניברסיטה כמו תכניון שבנינוֹ נגמר כבר; התאגדויות שונוֹת כלכליות, מדעיות, והשכלתיות… וממילא תשלֹט הלשון העברית שלטון גמור בכל ענפי החיים של הישוב… וממילא תוצר ספרות גדולה שלא תצטמצם בגבולות צרים, כמו שאמר אדוני, אלא להיפך תרחיב את גבולותיה בכל מקצעותיה המגוּונים… יִוָצר מדע אנושי -יהודי, תוֹצר אמנות מקורית יהודית… ואחרי כן ממילא יוצר גם המרכז המדיני… “ואם תרצו – לא תהיה זאת אגדה!” - כך אמר המנהיג הגדול המנוח…

אתם אומרים: היהודים ישארו בגולה ולארץ אבותינו ינהרו רק המעטים! אין ספק… נכונים הדברים האלה, אבל המעטים האלה יבנו את הארץ בנין קים הנשען על העבודה הפרודוקטיבית ועל התרבות הלאומית -האנושׁית ועל יחסים חברתיים משוכללים… והבנין הזה הוא הוא יהיה המרכז החיוני של כל העם… הוא הוא שיקשר את אישי אומתנו הפזורה. עיני -ישראל תהיינה נשואות להמרכז… הוא ישפיע על הגולה וכן הגולה תשפיע על המרכז, - השפעת גומלין זו תשמש גוֹרם עצום לאחוד עמנו, למשוך אליו את צעירי -עמנו, המבקשים רעיונות נשגבים למטרת חייהם… הוא ימשך אליו את המלומדים ואת החוקרים, ולא מדע מת, מדע של חקירות מתות, יהיה לפניהם אלא חוקי -חיים של עם חי, מתפתח, מתקדם,

יוצר ובונה בנינים מקוריים, יצירות מקוריוֹת… שם תוסדנה ההתאגדויות השֹונות – התאגדויות מדעיות, אגודות כלכליות, אגודות ספורטיביות, אגודות של בעלי -מקצוע שונים – ועל כולן תהיה חותמה שֹל אומתנו ולכולן יהיה מקום בין ההתאגדויות הבין -לאומיות… ומרכז כזה ישפיע על אומות העולם שישנו את מבטן עלינו, שמביטות עלינו כעל אומה בזויה ודחופה שאין לה שם בעולם מלבד השׁם היהודי הנודד הנצחי!…

נשתתק רגע והוסיף.

– וגרעיני -החיים העתידים מוצאים אנו כבר כיום בארץ הזאת… שתילים רכים… גרעינים, זרעים שנתנו באדמה ורק נתנו נצנים פעוטים, עשינו מעט… אבל הזרע הוא בריא, והאדמה מעובדה ומוכשרה… ואמנם – התבנה ארץ במשך עשרות שנים? התצליח מהרה התאמצותנו כשאנו נתנו בתנאים הכי איומים? אתם נוזפים בנו ואומרים: על נדבות אנו חיים! נכון הדבר! אנו דורשים שכל העם יבא לעזרת הבנין העתידי, בנין האומה ולא היחיד…

אנו דורשים שכל העם ישתתף בגאולת האדמה, אדמתנו ההיסטורית… גאולתנו, גאולת האומה, לא תבא אלא בגאולת האדמה ובעבודה המשוכללת ובהפרחתה החקלאית… ואנחנו – מהוים את גדודי -העבודה, מגשמים את המעשים… וכל מה שאנו עושים, – ממנו באה יצירה, תוצרת, תוצאה חיונית… אתם נותנים לנו גרעינים אחדים ומן הגרעינים האלה, שאנו מטפחים אותם בלשד עצמותינו ובזעת אפנו ובמסירות נפש, מאלה יציצו אלנות שבצלם יחסה כל מצוק ומר נפש, שיבוא מן הגלות לשתות מהמעין הנאמן מהמקור הלאומי!… נדבות… ואיה הם המיליונים שפזרתם לריק על ארצות שונות להשביע את הרעב ולהלביש את האביון? והפרוטות שנתן העם לבנינו הלאומי – הספרתם את תוצאות העבודה הפרודוקטיבית שנתנו הפרוטות? לפני כשלשים שנה לא היה לעמנו בארץ הזאת כלום… מלבד חורבות ועתיקות וקברים… ועכשיו? לכו וראו את תוצאות ההתאמצות של מתישבינו, לכו וספרו את החללים שנפלו על מקדש העבודה, לכו והתבוננו במושבות, בבתי -הספר, בגני -הילדים, לכו והסתכלו בפני הפועלים החלוצים, ספוגי הרעיונות הנשגבים, החברתיים והלאומיים, בפני כל הצעירים והצעירות המוסרים, במלא מובן המלה, את חייהם על עבודת הבנין, בנין כל האומה… ואז תדונו ותשפטו!…

כן! לא נדבות אנו מבקשים מאת כל היהודים שבגולה אלא סיוע, עזרה… וכמו שכל אומות העולם נותנות מסים, שולחות מתנדבים, מוסרים את נפשם – כשהשעה דורשת מאתן להציל את קיומן, את הויתן, כך אנו פונים אל אישי -אומתנו ודורשים סיוע, עזרה, קרבן… בלי קרבנות ובלי סיוע מכל אישי האומה – לא תבנה הארץ, ואנחנו בעונותינו נמקו בארצות הגולה, ונעמד ונראה את בני -נעורינו עוזבים את עמם ומחפשים אידיאלים זרים, נראה איך הם מקדישים את כשרונותיהם ואת התאמצותיהם, למען הנכרים… למען רודפיהם, משנאיהם ומנדיהם… הגולה! הגולה תתנון ותתדלדל מתקופה לתקופה, אם לא תקבל יניקה ממקור חיים נאמן, מקור לאומי… האמת הזאת תהיה נא לפניכם!

השתררה דומיה. רוח קלה נשבה ועברה מהחורשה אל האכסדרה פגעה במנורות אשר על השלחן ואורן הבהב ולעומתם התנועעו הצללים בתנועות משונות.

סופיה קמה ממקומה, נגשה אל וולפסון ומייזיל, לקחה את ידיהם ולחצה בחבה רבה.

ברוכים תהיו, חברים יקירים! לכו ועבדו למען עמנו ולמען כבודנו… ואנחנו נבא לעזרתכם ונשתתף בעבודתכם.

כל המסובים נגשו וברכו אותם ברגש.

הגברת ברשדסקי והגברת ברגסון נראו שבות אל האכסדרה.

– עד שאתם התוכחתם – אנו טילנו בענג רב, - אמרה ייבגניה ברשדסקי.

– מדוע בוששו מריה ווסטוקוב לבא? - פליאה… אמרה רוזליה ברגסון.

– בודאי יבואו מהר, - אמר מיכאל ברשדסקי. - צריך להכין לבואם יין ומיני תרגימא… או גם תה…

– נכון הדבר! תיכף אצוה לסדר הכל, – ענתה הגברת ברשדסקי. באה המשרתת, הביאה בקבוקי יין וכוסות ומגדנות.

– עד שיבואו אורחינו, – אמר מיכאל ברשדסקי, – נמלא את הכוסות… מזגו את הכוסות. ווֹלפסון קם ממקומו, לקח כוס יין ואמר:

– בזמן הסעודה רמזתי לי את העובדה, כי לשלחנה של משפחת ברשדסקי מביאים דוקא יין מהמושבות שלנו, יין “כרמל "… ואני מרים את כוסי לכבוד בעלת -הבית ולכבוד בעל -הבית ולכבוד בנם ובתם, המסורים בכל לבם ונפשם להאידיאלים הנצחיים של עמנו.

– הידד! הידד! – קראו כולם.

– אמנם הן מיכאל השתדל שיהיו יינות “כרמל” נמכרים בחנויות מכלת המפורסמות בעיר, – אמרה ייבגניה ברשדסקי. – ולא רק היהודים כי אם רבים מחובבי -יין טוב הנכרים מבכרים את היין הזה על יינות אחרים מאירופה… והודות לידידנו הדוקטור יוסף דוידוביץ שמיעץ לחוליו להשתמש – בשעת הצרך – ביינות “כרמל ", דורשים גם בבתי -החולים את היינות הללו.

התהלה הקטנה הזאת שנתנה הגברת ברשדסקי להדוקטור הביאה נחת -רוח להגברת ברגסון שהיתה כל הזמן עצובת -רוח.

– ובכן עוד כוסות לחיי הדוקטור ברגסון, – קרא גריגורי.

כולם פנו לעבר רוזליה ברגסון וברכו אותה. על פניה רחפה רוח עליצות.

– אני אמרתי לחברינו: אנחנו נבא ונשתתף בעבודתכם… אני מקוה, כי אחרי גמרי את המכון המדיציני אתיר את הארץ… אתבונן לכל מה שמתרחש שם…

– ואני, – אמר גריגורי, – החלטתי החלטה גמורה… אגמור את האוניברסיטה, אתמחה כמנתח… אני חושב שרופא -מנתח דרוש שם… ואשתקע בירושלים… שם יש בית -חולים…

– אם כן הדבר, – אמרה סופיה ותצחק, – אני אבקש את אבא שישתדל לסדר מעבדה מדעית על יד האוניברסיטה שתבנה בירושלים, ואני אעבד שם… אמשיך את שאיפתי לחקירה מדעית…

– רבונו של עולם! - צעקה ייבגניה ברשדסקי בהלצה. - אתם תסעו מכאן ואנו נשאר בודדים!… היתכן?

– לא, אמא! - אמרה סופיה. - אבא יקנה שם אחוזה, יטע גן עצי -פרי, וגם פרחים כמו באחוזת קלאבוחוב, יארגן משק יפה, יבנה שם בית – ותשבו אתנו…

– מה טוב! - קרא מייזיל. - ואנחנו נהיה הפועלים העובדים באחוזתכם, החורשים, הזורעים, הקוצרים, הנוטעים…

כולם צחקו, רוח -ששון הושרה על כולם. עזבו את מקומותיהם והתלכדו לקבוצה יחד.

– לשיר! - קראה סופיה. - לשיר את שיר -העבודה, שאתם שרים על הרי -ישראל… מייזיל! לך קול יפה וחוש מוסיקלי… תתחיל ואנו נענה אחריך.

נשמע קולו ואחריו קול וולפסון, - הם שרו:

תחזקנה ידיכם כל אחינו המחוננים

עפרות ארצנו באשר הם שם

אל יפול רוחכם – עליזים מתרוננים

בואו שכם אחד לעזרת העם

– - - - - - - - - - - - - - - - - -

וכל המקהלה ענתה אחריהם:

בואו שכם אחד לעזרת העם.

פתאום נשמע קול אחר, והשירה נפסקה.

– מה הוא הרעש אצלכם! - נשמע קול חזק של ווסטוקוב.

כולם הפנו את פניהם לעבר הקול.

ווסטוקוב ומריה אוסיפובנה עמדו על מדרגות -האכסדרה, צוחקים.

– ראו נא!… גם יין שותים האנשים האלה… יין גם אני אוהב לשתות!… הוסיף לקרא בצחוק.

מהרו ומזגו לו כוס יין. מריה אוסיפובנה נגשה ואמרה שלום לכל הנמצאים על האכסדרה. נתנו לה כסא, בקשוה לשבת.

– לא! אני בחברתכם אהיה… אתם מברכים את וולפסון ומייזיל בקבלת תעודות בגרות… גם לי תרשו להשתתף בברכתי…

מיכאל ברשדסקי נתן על ידה כוס יין. הרימה את כוסה וברכה בהצלחה מרובה לעתיד את “הידידים הצעירים ".

ווסטוקוב שהספיק לשתות כוס אחת, מלא עוד כוס ואמר:

– אתם מברכים את הבחורים האלה!… גם אני משתתף בשמחתם אף על פי שלפי דעתי לא כדאי היה להם לכתות רגליהם ממרחקים עד זרען למען שיקבלו פסת -נייר המעידה שהם יודעים חכמות גדולות שממלאים בהן את מוחות התלמידים המסכנים…

בגמיאה אחת הריק את הכוס לפיו. התחילו כולם לדבר ביניהם בהמולה. ווסטוקוב מזג לו עוד כוס יין.

– הסו רבותי! אני לא גמרתי את נאומי… רוצה אני להגיד שבחם של הבחורים האלה לפניכם… אגיד בלחישה שהם סוציאליסטים טובים כמוני וכחברי… אלא בטפשותם המה אומרים, כי סוציאליסטים יהודים יכולים להלחם בעד קיום החברה הסוציאליסטית רק בארץ פלשתינה… והא כך! והסכתו ושמעו נא! אומרים הם, כי שמה ייסדו מושבות סוציאליסטיות, קבוציות… יארגנו התאחדויות של הפועלים ועוד דברים משונים כאלה… התאמינו?… אבל אני מאמין… בחורים כאלה הכל יעשו… מדוע? יען משוגעים המה לאידיאה נשגבה כמו… חברי ואני משוגעים לאותו הרעיון. ותדעו נא, בחורים יקרים! אני אבוא אליכם לראות את עבודתכם שמה, את כשלונכם ואת הצלחתכם… נראה את המפעלים שיצרתם ושתצרו. ובכן, רבותי! נשתה כוס יין ונברך בהצלחה את החברים האלה ואת כל העמלים!…

– הידד! הידד! – קראו כל הצעירים.

– ועתה – שירה.

מרים פנתה למייזיל: – תשיר נא פעם במתינות את השיר… אני אקשיב… וסופיה תשב אל הפסנתר בחדר ההוא… ואחר כך נזמר יחד.

מייזיל עשה כפקודתה. רגעים אחדים עמדו כולם בחכיון. פתאם הרימה מרים מקל קטן שבידה ונתנה אות כמנצח על הנגינות.

ובחלל האויר פרץ הזמר הלוך והשתפך אל החורשה ומגיע עד היער.

תחזקנה ידיכם כל אחינו

– - - - - - - - - - - - - - - -

– - - - - - - - - - - - - - - -

בואו שכם אחד לעזרת העם.

ומן סבכי -היער עלה הירח, כדור לבן גדול ועטרות אדמדמות סובבות אותו. קוי האור הקלוש הבהיקו על צמרות האלנות שכאלו נטבלו בזיו -הירח בעמדם קפואים בדממת -ליל. ומן האלנות עברו הקוים וירדו והתפזרו בנקודות כסף מבריקות על הדשא והסתתרו בין העשבים.

עוד מעט ועלה הירח על רום אפק -השמים, וקויו הבריקו על גגות הקיטנות, הגיעו אל האכסדרה, - ואור עגום חור, ספוג דמיון וחלום זרח על פני המזמרים והשומעים.

פרק ה

בסבך הרהוריו

אחרי עבודה מאומצת של שלשה שבועות גמר טראכטנברג את החקירה לפי פקודתה של לשכת שר המשפטים. התאמץ למלא את תפקידו באוביקטיביות כיאות לפקיד העומד מעל כל נטיות אנשים מתנגדים בדעותיהם וכל סכסוכי -מפלגות. חקר ודרש כל פרט ופרט, התעמק למצא את שרשי הסבך שהסתבך

בם כל הענין הזה בערבוביות מוזרות. בעין בקרת חדה חדר אל מצפוני המעשים שנעשו בכונה לסכסך את הדברים הפשוטים, העמיק לגלות סתרי -האנשים המחבלים תחבולות רשע למען האפיל על הפושעים ולהאשים נקיים.

אחרי כל החקירות שנעשו בפניו ועיון בחקירות שנעשו טרם בואו בפני חוקרים שונים, אחרי קראו בספרים המדברים נגד העלילה ובעדה, אחרי עבודה קשה במתיחות כל התאמצותו והסתגלותו לענינים פלילים, – ישב ימים ולילות שלמים וכתב הרצאה בת כרך שלם, הרצאה שבארה ובררה את כל הענין המסובך בבהירות גמורה. העביר את בקרתו על כל החקירות השונות המתנגדות זו לזו; הראה על כל הסתירות והזיופים שנערכו ע” בלשים ושוטרים, הפנה את תשומת -לב המיניסטר שהנרצח הוא בן למשפחה של חלאת בני -האדם, היושבים בעיר גדולה ושצריכים היו בלשים לכון את החקירה אל המקומות הללו, מקומות גנבים ושודדים.

פרק אחד של הרצאתו הקדיש גם לתכנה של העלילה גופה והדגיש, כי כל דברי העלילה נרקמו בידי אנשים המזיפים את העובדות, את דברי -ימי -העמים, את התורה הנשגבה במוסריותה ואת המדע החוקר כל תעלומות. ולפיכך הוציא מסקנה ברורה, כי “האנשים, אשר להם נמסרה החקירה, כחשו את האמת, הרשיעו את האיש הנקי מכל עון והצדיקו את הפושעים; ובמעשיהם אלה השפילו את כבוד המשפט השורר בארצנו לצדק ולגאון עמנו, עם הרוסי, – נגד כל העמים הנאורים; האנשים האלה הורידו את קדושת -האמונה לשאל תחתיה, למערת פריצים, למרתף של גנבים ושודדי -ליל – בהכריזם שהנרצח יהיה כאחד הקדושים של האמונה ".

אחרי שלחו את ההרצאה השתמש בזכותו לקבל חופשה לשבועות אחדים ונסע לקרים לנוח מעמלו הרב. הוא בחר בנוף היפה הידוע בשם גורזוף. החליט לבלות פה את ימי -חופשתו. בכל יום ויום היה הולך ומטיל בהרים ובכרמים, בערב היה יושב על שפת הים, מקשיב ומאזין ללחש הגלים ונושם את האויר הזך. אבל גם פה לא יכל להשתחרר מהרשם המדכא שבא לו מהעבודה ההיא שעבד בה בחריצות רבה. רגשי עצבות לפתו אותו… נראו לפניו החיים כשהם מעורטלים בכל כעורם… הופיע לפניו מראה האנשים, שתפקידם לעמד על המשמר של המשפט והצדק, מהשר היושב על כסא משרתו במיניסטריום עד חוקר -הדין ועד קצין -הבלשים, – כולם נשקעים בזוהמת -הטומאה, מתגלגלים בבצת השנאה ומתפארים בפעולותיהם בהשקותם את המוני -העם במים הדלוחים והמרים.

היתכן?… איך זה אפשר להערם ערמומיות, להוסיף שקר על כזב, לחבל תחבולה, – למען האשים באשמה נמבזה, באשמת זדון, את עם -היהודים, – והצדק לא נרתע?!

בחקירה זו מצא לא את הפושע היחידי, כי אם את המאשימים שהתלבשו בבגדי -כהונה של הצדק – ומרמה ותך בקרבם, הקוראים למשפט נאמן – ושקר וכחש בפיהם, הלוקחים להם קרנים לנגח את הנחשלים ואת האומללים למען תרום קרנם, למען אחז בסנסיני -השלטון ולהנות מכל טובו, למען קחת את מושכות המלוכה לידם המלאה דמים… הוא ראה את התהום הנורא שבו נתונה האומה הדוויה, אותה האומה שסופיה מתגאה בה… הוא מבין, כי מפלגות שונות משתמשות ברדיפות על היהודים ובאשמות -שקר רק למען השיג את מאווים – להשתרר על כל המדינה ולדכא את עם הארץ…

ולא על כבודם של היהודים שנפל – מר לו, כי אמנם לבו יכאב בראותו, כי המוני -העם הרוסי, האוכלוסים הפשוטים, נוהים אחרי מנהיגיהם המתעים אותם מדרך הישרה והמוצאים סעד ועזר, מוצאים הד לנכליהם ואמון לשקריהם – גם בספירות הכי -עליונות בממשלה: על זה דאבה נפשו, זהו מה שהרגיז אותו בימים אלה ולא נתן לו מנוחה…

והוא האמין!… הוא קוה, כי בקרא המיניסטר בתשומת -לב את ההרצאה ששלח, הרצאה מלאה ענין הגיוני ובקרת חריפה ומסקנות אמתיות, – ישנה השלטון את דעתו והצדק יצא כאור…

והיו רגעים שהיה בטוח, כי השפעתה של הרצאתו תהיה גדולה והשרים יראו נכחות – וכל ההאשמה תבוטל… הוא ינצח! והנצחון הזה יתן לו כבוד וגדולה – ויעלהו מעלה בשלבי הפקידות… הנצחון! הוא יתן לו עז לבא לפני סופיה ולהראות לה מה פעל בעד עמה… ואולי – היא, האהובה, תשים את זר -הנצחון על ראשו…

כן! הן היא נתנה תקוה בלבו… היא אמרה: נעוף שנינו למרחקים…

אבל גם ברגעים אלה היו מנקרים במוחו הדברים שאמרה סופיה בהתרגשות בשעת התגלות לבה: התוכל להקריב קרבן על מזבח האהבה?… כלומר: עזב את משפחתך, את משרדך, את תקוותיך לעתיד… הרס את מעמדך – ותקשר לעם שהוא נכרי לך ולמטרות ולרעיונות שהם רחוקים מהשגתתך, מהויתך, מנפשך…

והיא לא חפצה לשמע את המענה, כי הבינה שהוא מוכרח להיות שלילי…

ןבכן האומנם אפשר לגשר גשר על התהום שבינינו?

והמחשבות המסובכות התרוצצו במוחו… העבודה הקשה שעבד במשך שלשה שבועות רצופים בלי תת מנוחה לגופו, כמעט בלי שנה התשו את בריאותו, והמעשים שטפל בהם דכאו את רוחו… עכשיו באו שוב הרהוריו על אודות אהבתו והמתיחו את עצביו… ובבקשו את המנוחה הלך יחידי וטפס על מדרוני ההרים או עבר לארך שפת הים מנוף אחד לנוף אחר, ויש שמראות הטבע לקחו את תשומת לבו והיה מתענג בהדר הסביבה המקסימה. פעם נסע לראות את הארמונים של הנסיכים הידועים, פעם נסע עד תיאודוסיה והלך לראות במוזיאום את התמונות הנמצאות שם, עמד לפני התמונה המתארת את התוהו -ובוהו של העולם בשעת יצירתו… וחשב, כי גם בפנים נפשו קוננו תהו -ובהו אולי לפני יצירתה של הויתו העתידה, הויה מזהירה מאושרת כשתתלכד נפשו עם נפשה של אהובתו…

אבל כשהיה יושב בחדרו אשר במלון המפאר היה מרגיש כאלו חשך עולמו בעדו. אין מוצא, – הוסיף הוא לחשב: כשם שאין האהבה יכולה להזיזני ממקומי ואי -אפשר לי להביא “קרבן על מזבח האהבה” לפי בטויה של סופיה, להוציאני מחוג משפחתי וכל הקרובים אלי, כן אין היא יכולה לעזב את היקר לה וללכת בדרכי.

אמנם בחוגים האלה הורגלתי לנמוסים הקבועים בחברתנו, לשאיפות מתאימות להלך רוחנו… כל הסביבה של משפחתי, כל חוגי מכרי בפטרבורג – כולם חביבים ויקרים לי, כל נימי -נפשי קשורים אליהם… ורצוני עז, כי גם היא, סופיה האהובה לי, תסתגל אל הסביבה הזאת, תתקרב ותתמזג בה…

והיא אמרה: כל הקדוש והיקר לי… והאם תכזב באמונתה הזאת בהאידיאלים הלאומיים שהם קדושים ויקרים לה? לא! סופיה לא תכזב! והאם יחידה היא במסרותה לרעיון נשגב?

היו צעירים במדינתנו שהקדישו את חייהם להגשמתו של רעיון מדיני, חברתי, רעיון שהיה קדוש להם, רעיון שהיה קשור לנפשם ושמבלעדו חייהם אינם חיים… ובשם הרעיון סבלו יסורים, הלכו בגולה, לעבודת -פרך, עלו לגרדום… עקשנים!…

וכשעמד פעם על שפת הים, כשעברה רוח עזה על פני המים והגלים התרוממו והגיעו ברעש עד מקום עמדתו, – נזכר בתמונה

ההיא ששניהם עמדו לפניה, תמונה המתארת את הים הזועף ושני הנאהבים עומדים אחוזי -יד נגדו בלי חתית…

– האומנם, – אמר הוא לנפשו. – יעמדו לשטן על דרך עתידתנו בקשרי אהבתנו אלה האידיאלים הלאומיים שהם בעצמם רק שאיפות מעורפלות, סתומות, אפלות? האמנם לא תמצא דרך לצאת ממצב מסובך זה?

–ימצא! – יצאה המלה מפיו כמעט בקול רם. ימצא, יען כי האהבה מהרסת, משברת ומעקרת כל מכשול וכל חיץ הנמצאים בדרכה… היא שוטפת כשטף מים אדירים העוקרים סלעים והמשרשים גזעי -עץ עבותים… האהבה תלכד אותנו מבלי שנותר על נטיותינו. אנו נמצא את השביל המוביל אותנו לאשרנו…

אז כתב מכתב לסופיה. הוא ספר לה את דבר הפקודה שקבל משר המשפטים ואת רצונו למלא את שליחותו למען העמיד את החקירה על הבסיס של הצדק והאמת… הוא תאר לה את כל העבודה הקשה אשר היה לפניו לגלות את תעתועי -האנשים שנהלו את החקירה בכונה למען האשים את היהודי בעלילה נמבזה. הוא מסר לה פרטים של החקירה שהוא חקר, את תוצאות חקירותיו ואת המסקנות ששלח בהרצאתו למיניסטריום.

והוא סים: מאושר הוא שהמקרה הביאו לעבודה זו שיכל לגולל את החרפה שהמיטו אנשי -בליעל לא רק על היהודים כי אם על כל העם הרוסי. והוא בטוח, כי הרצאתו תשפיע לבטל את כל ההאשמה הבזויה ההיא. והוא מאמין, כי היא תשמח יחד אתו לנצחון, נצחון הצדק על הרע, ויחד אתם ישמחו כל משכילי -העם הרוסי והמוני -היהודים.

עברו ימים אחדים. טראכטנברג חכה לתשובתה של סופיה – והנה נודע לו שלשכת המיניסטריום שלחה פרוקורור אחר לעשות חקירה… ובכן כל עבודתו המרובה התבטלה במחי -יד אחד של השר!… ובכן השלטון עומד בתקף להאשים את האיש הנקי מכל חטא ולעולל עלילות על היהודים!…

הידיעה הזאת הממה אותו, עכרה את רוחו, הכאיבה אותו מאד. ועוד ימים אחדים עברו והגיעה השמועה, כי גם יום -הדין קבוע כבר ואותו הפרוקורור יהיה התובע הממשלתי וכי הוזמנו עורכי -דין ומלומדים מפורסמים להגן על הנאשם…

מה יכולה עכשיו סופיה להשיב לו על מכתבו? הרי עד שהגיע אליה המכתב הקדימה היא לדעת מחוגי העסקנים המעונינים במשפט הזה – על קביעת יום -הדין; וכאשר קראה את מכתבו ידעה כבר, כי לשוא כל התאמצותו… התצחק להזיותיו, לתקוותיו ולבטחונו בנצחונו?

הוא חש כאילו רעדה האדמה תחתיו… התפוררו העמודים, אשר עליהם נשען כל ימי -חייו. הוא החליט לעזוב תיכף את מקום מנוחתו… אי הוא המקום שימצא שם את מנוחת נפשו? אולם בכל אפן להשאר פה בבדידותו – אינו יכל.

כעבור שלשה ימים והוא בא למוסקבה. לפנות ערב הלך אל מעונה של סופיה לראותה ואמנם מצא אותה בחדרה עסוקה בשעורי -הפרופסורים. היא שמחה לקראתו, פגשתהו בענות -חן; בקשה סליחה שלא ענתה על מכתבו, יען כי דבריו וספוריו הרעידוה בפשטותם ובחשיבותם; “זהו קטע מספר דברי -הימים ", – הוסיפה. היא לא יכלה להשתחרר מן הרשם האדיר שעשו עליה ספוריו. צריכה היתה לרכז את מחשבותיה למען תוכל להעריך את המסקנות שהובאו במכתבו. אמנם השתנה המצב, אבל חשיבותה של עבודתו לא פגה.

ישבו בחצי אפלת החדר, התחיל לספר. דבר על הענין גופו דברים קצרים. הוא הרחיב את הדבור על מגנת -לבו, על מחשבותיו הנוגות למראה עוות הדין, למראה העול שעשו להשתמש ברדיפות ובעלילות למען החניק את תנועת השחרור ההולכת ומתרחבת בין שדרוֹת העם במשך עשרות השנים האחרונות. בהתרגשות ובהתעצבות דבר על הרשׁמים שעשו עליו העובדות המחפירות שאסף בחקירותיו, על הפקפוקים המעיקים על לבו, על מחו, על כל יצירי -גופו. דבר על הכרתו שהרקב חדר אל תוך -תוכן של שדרות

השלטון הגבֹה… הוא מחפש את הצדק – ואיהו? היה בלבו זיק תקוה שהשר ישים לב להוכחותיו, למסקנותיו, להאמתיות שבהרצאתו, שטענותיו, נמוקיו וההנחות ההגיוניות ודעותיו של המלומדים המומחים בשאלות הדתיות שהביאן בהרצאתו – כל אלה ימצאו הד בלבם של שרי -המשפט – ולא תמיט האמונה בקרבו – והנה לצערו, באה האכזבה, המפוררת והמערערת את יסודות -אמונתו…

אמנם יודע הוא ברור, כי רוב משכילי -עם הרוסים מתעבים את העלילה, מתנגדים בכל תקף לממשלת זדון בארצנו… אבל העובדה המחפירה עצמה מכאיבה אותו… ובגורלו עלה ההכרח להיות קרוב למעין -הטומאה, להסתכל בכעור ובמאוס שבחברתנו…

פנה ערב, אתא לילה. בחדר היה חשך. סופיה לא יכלה למוש ממקומה, ישבה כמסומרה לכסא… כרגע הדליקה את מנורת -החשמל העומד על השלחן והמכוסה בגולה כחולה.

הגה טמיר בנפשה כאלו רחש לה שצריכה היא לדבר, לנחמו, לתת שקוי לנפשו הנכאה, המחכה לדברים מעודדים, מחזקים את הרוח… אבל מה תגיד לו – והיא לא ידעה? במה יכולה לרפא את שבר לבו הרצוץ?

ומליה יצאו מפיה מבלי דעת מה תגיד: לא מפיה כי אם מלבה, לב אוהבת יצאו דבריה. דברה בקול נמוך כמדברת לנפשה. וטראכטנברג ישב והביט על הדוברת מתוך אפלת החדר, ישב דומם ולא הפסיק את שטף אמרותיה… לרגעים היתה מפסיקה בדבורה כאלו מרכזת פזורי רעיונותיה ותיכף ממשיכה לדבר…

היא דברה על היחסים שבין האנשים שהם משדרות שונות בחברה ובין היחסים שבין אומות שונות, הדגישה את היחס הרע שאנו מוצאים תמיד בין אומה חזקה ואומה חלשה, את הדכוי המתפרץ משלטונה של אומה חזקה וגדולה על כל ישותה של אומה חלשה התלויה ברצון אומה אחרת.

"אומרים כי במקום המשפט שם הרשע… כך היה בתקופות הקודמות עכשיו עומד המשפט מעל כל סכסוכי האנשים ותסבֹכותיהם… וצריך לאמר, כי במקום השלטון שם הרשע… והרשעות של השלטונות תוקפת בחזקה בפרט את היהודים "…

והיא מדברת על הצרות והרדיפות שעברו על היהודים במשך דורות רבים, על ענוייהם ומצוקותיהם, על תקוותיהם וסכוייהם…

"תורתנו הצרופה, כל ספרותנו של אלפי שנים, דתנו ומנהגינו – הכל גלוי וידוע לכל העמים… כולם שאבו ממעין הזה את מוסריותם, תורות דתיהם ומנהגיהם… ועכשיו באים אנשי -זדון, בני -כחש, ומעפרים עפר וסוקלים אבנים אל המעין הזה…”

דברה על חוזי ישראל, על הנביאים, שהטיפו לצדק ולמוסר, שהפיצו את הרעיון, כי יסודות -החברה הם המוסר העליון, המוסר האלהי… הם נבאו לאחרית הימים כאשר לא ישא גוי אל גוי חרב ומכל שכן שלא תשרור שנאה, איבה, בין בני -האדם…

הוא ישב כמכושף וכאלו שכח איפה הוא; לקח את יד סופיה והחזיקה בה רגע. אמר כמעט בלחש:

– מה גדולה אהבתי אליך, סופיה… את הבהקת את אפלת מחשבותי…

סופיה קמה ממקומה והוא אחריה. נגש אליה. היא נסגה אחור, נגשה אל כפתור -החשמל וכרגע הואר החדר.

עמד זקוף על מקומו ומבטיו כוננו למרחקים, פניו חורו.

– ניקולאי אלכסנדרוביץ! אנא… לא תופרע ידידותנו בדבורים על האהבה…

הוא התעודד כאלו הקיץ מחלומותיו ומהזיותיו.

– כן, כן, יקירתי… אהובה תהיי לי לעולם… וידידותנו לא תופרע…

סופיה הורידה את ראשה. הסתכל טראכטנברג וראה כי רסיסי -דמעות נגרים מעיניה. כהרף עין לקח את ידה ואמר:

שלום לך, סופיה… תרשה נא לי לכתב אליך מכל מה שמתרחש אתי ומכל הרעיונות התועים במוחי.

סופיה לחצה את ידוֹ.

שלום רב לו, ניקולאי אנדרייביץ! מכתביו ישמחוני תמיד.

הלכה ללוות אותו עד הפרוזדור ועמדה בפתח עד שירד מן המעלות ויצא החוצה. אנחה שוברת לב הזדקרה משפתותיה כשנכנסה אל חדרה. שעה קלה עמדה כמתעתעת, שקועה בהרהוריה… ישבה אל שלחן -העבודה, הוציאה את הספר של השעורים והתחילה לקרא בקול רם.

פרק ו

הפקודה החדשה

הסתיו עבר והחֹרף הלך ובא. בתחלה הופיעו פזיזי -השלגים, התנשאו ורחפו באויר הקר, נפלו על הכבישים ועל המדרכות והיו למרמס. אבל הרוח התקצפה ונשׁבה בחזקה, הביאה ענני -שלג ויכסו בשכבותיהם את הרחובות ואת החצרות והגנים. כל הלילה סערה הרוח וגבר הקֹר ובבקר – והנה עומד החרף בכל תקפו. העבים עוד רחפו על פני השמים, אבל השלג חדל מרדת; קרני -השמש, שהתגנבו לפעמים מתוך מפלשׂי -העבים, מצטננות באויר הקר. הנהר קפא והתכסה בשכבת -קרח עבה; הכפור הציץ על החלונות; גגי הבתים הבהיקו בלבנתם. שומרי -הבתים יצאו עם מעדריהם ומטאטאיהם לנקות את המדרכות מערמות השלג. הרכבים יצאו וסוסיהם רתומים לעגלות -החֹרף. הגברים והנשים יצאו עטופי פרוה, מטפחות עבות ומעילי -שער – איש איש לפי מדרגתו והרגלי -מעמדו.

באותו הבקר ישב טראכטנברג בלשכּת עבודתו אשר בבית -המשׁפט המחוזי. נצטברו תיקים רבים על שׁלחנו. ישב וקרא פקודה שנתקבלה אמש מהמיניסטריום למשפטים. נרגז, חוור -פנים ובמבט -קצף קם ממקומו. התהלך הנה והנה לארך החדר; קמטים כסו את מצחו, כבכל פעם שהיה מרוגז, ואמץ את מחשבותיו לרכזן לנקודה אחת. נגש אל השלחן, לקח שוב את הניר וקרא בו. המיניסטריום מודיע לו בפקודתו, כי הוא נתמנה לפרוקורור בעיר קראסנויארסק והמחוז הגדול שבסביריה, צריך למסר את המשך עבודתו בזרען לסגנו עד שׁימנה המיניסטר פקיד אחר במקומו. בסוף הפקודה נאמר, כי המיניסטר נוכח לדעת את כשרונו לחקר חקירות מסובכות ואת סגולתו לסדר את עניני המשפטים; והיות שבמקום ההוא בסביריה דברי -המשפטים יגעים וסדרם דורש שנויים חשובים, לכן החליט המיניסטר למנות אותו ומקוה כי הוא ימלא שם את תפקידו באפן היותר רצוי וכו '.

מה לעשות? השאלה הזאת מטרידה אותו זה כשעה מן הרגע שפתח את המעטפה וקרא בו את הפקודה. איך להגיב על פקודה זו? קוה לעליה בשלבי -הפקודות, חלם על עבודתו בעיר הבירה – והנה שולחים אותו לארץ גזרה. לא האמין לכל הפרוש הנוסף, כי כאשר “דברי -המשפטים יגעים” בחרו בו שהוא יכניס סדר חדש… יודע הוא ששם פקידי -בית -במשׁפט גם כן עובדים באפן מוצלח כמו רב הפקידים האחרים בכל רחבי רוסיה – ומדוע הוא נשלח לשם?

והשאלה על אפני -ההגבה לפקודה זאת אינה נותנת לו מנוחה…

יצא אל האולם ושאל את אחד הפקידים:

– הבא כבר איון דמיטרייביץ אל בית -המשפט?

– רק לפני רגעים אחדים נכנס ללשכתו.

חזר אל חדר -עבודתו, לקח את הנייר שנתקבל מהמיניסטריום ויצא לראות את לבוב.

– שלום, איון דמיטרייביץ, – אמר בפתחו את דלת הלשכה של נשיא -בית -המשפט. – יסלח נא לי… האוכל להכנס תיכף ולדבר עם אדוני?

– בבקשה, ניקולאי אנדרייביץ, – יש לי עוד פנאי…

נכנס אל החדר, סגר את הדלת, נגש אל לבוב ואמר:

יואיל נא כבודו לקרא את הפקודה שקבלתי לפני שעה…

לקח הנשיא את הגליון וקרא בו פעם ופעמים; הניח על השלחן ואמר:

– אל יתרגש, ניקולאי אנדרייביץ… רואה אני, כי עצביו נרגזים… צריך להיות מתון בדין… גזרה זו הרי יצאה מאיש שנשמתו מקושחה ובלבבו מרמה…

– ומה דעתו בענין?

– הדבר פשוט… וכך צריך היה לחכות להפתעה זו… התמנותו זו היא נזיפה בעבור שׁלא מלא את פקודתו של שר -המשפטים בענין המשפט של היהודי ההוא הנאשם בעלילת שקר וסוף סוף יצא זכאי בדין… נקמה… ואמנם אין אני מופתע כלל בפגיעות כאלה… כמה פעמים התנקש המיניסטר להכשילני… העבירו אותי מבית -משׁפט אחד לשני… מעיר גדולה לעיר פעוטה… ומה איכפת לי? עלבון הכבוד? ומה לעשות? בכל מקום אנו מוֹצאים פעולות נחוצות וחשובות למען הרם כבוד המשפט הנאמן.

– אמנם כך הוא הדבר… מקבל אני ענש בעד חקירה צודקת, אבל אינה מתאימה לכוונתו שׁל המיניסטר בשעה זו…

– אבל הלא לא יתחרט במעשהו זה – אמר לבוב והביט אל טראכטנברג בעינים בוחנות וחודרות.

– חלילה לי לחשב כדבר הזה… אגיד ולא אכחד, כי סרובו של השר להאזין למסקנותי ההגיוניות ולהסברות האמתיות בדבר המשפט המחפיר הזה – עשו עלי רושם עגום מאד. הייתי מיואש… עכשיו אני רואה, כי שגיתי בהלך מחשבותי. השופטים המושבעים, האנשים הפשוטים האלה, אנשים מהמון עם הרוסי – לא נכנעו לצו מגבה… לא הגיבו לרעה על אף כל הדבות וכל הזיופים… הם דנו לפי הכרתם. זהו המצפון של העם הרוסי… הם הוציאו את האמת ואם אני הוא הסובל – אני מקבל את ענשי עלי.

לבוב לקח עוד פעם את הגליון וקרא בו.

– רואה אני, – אמר בצחוק קל, – כי זכר המיניסטר שיש לאדוני קרובים שהשׁפעתם חשובה בספירות העליונות וצריך להתחשב גם עם הדבר הזה… אלמלא התחשבותו זאת לא היה המיניסטר נותן לו טפה מרה עטופה בקרום -דק מתוק… עכשיו כשיבואו הקרובים להשתדל בעדו יגיד להם השר: רבונו של עולם! הרי רק בעבור האמון שלנו בכשרונותיו של האדון טראכטנברג אנו מוסרים לו פקודה כל כך אחראית, וסוף הכבוד יבא לו…

– אולי צדק, איואן אנדרייביץ, בהשערתו… אף על פי שאני מסופק מאד אם התיחס השר עם האלופים ממשׁפחת דודי הגנרל… יהי כך או כך – אני הייתי רוצה לשמע את דעתו… איך הוא מגיב על הענין הזה…

– יש שלש דרכים לפתרון השאלה: לקבל את ההתמנות לפי הפקודה ולנסוע לסביריה – זוהי הדרך הראשׁונה. ללכת תיכף לפטרבורג למען יתראה עם קרוביו, “האלופים שבמשפחתו ", – לפי בטויו – ולהשתדל

שישפיעו בספירות העליונות – לבטל את הפקודה – זוהי דרך שניה. והדרך השלישית – להתפטר… זוהי מחאה נגד המעשים שעושה המיניסטר לפי רצונו ולא לפי החוקים והנמוסים הקבועים… וסוף -סוף איש צעיר הנהו, מחונך היטב גם בענינים משפטיים וגם בענינים כלליים, חברתיים, מדעיים, וגם – כמדוֹמני – אינו זקוק לשכר פקיד לפרנסתו, מה שמכשׁיל אחרים וטובים…

טראכטנברג ישב דומם רגעים אחדים. לבוב נשתתק והתחיל לברר את הגלינות ואת המעטפות שנמצאו על השלחן. לקח מעטפה אחת, הוציא ניר וקרא בו.

– הנה יש עוד נייר מה מהמינסטריום, מודיעים לי, כי טראכטנברג התמנה לאותה המשרה בסביריה וכו '.

טראכטנברג התעורר ממחשבותיו.

– איואן דמיטרייביץ! הימים שעבדתי עם כבודו לא ימחו מזכרוני לעולם, הם הימים היותר נעימים בחיי… תודה ושלום!

לבוב לחץ את יד טראכטנברג ולא ענה דבר.

בין הפקידים ובין משכילי -העיר נתפשטה השמועה, כי טראכטנברג עוזב את זרען מפני שקבל משרה חשובה בסביריה. ואמנם החליט טראכטנברג לקבל את ההתמנות הזאת. להשתדל לפני המיניסטריום בעזרתם של מכריו – לא אִשָפל להגיע למדרגה כזו, אמר בלבּו, להתפטר? גם לעשות כדבר הזה אינו יכול, – יען שהוא קשור בכל נימי נפשו בשאיפותיו האינטלקטואליות, בנטיותיו החיוניות, ואפילו בהרגלי חייו – לעבודה בבית -משפט עליון, למשפטים השונים, להאנשים העוברים תמיד תחת שבט הבקרת המשפטית לפניו ויוצאים חיבים או זכאים, למעשים, לעובדות, הגורמים להביא את האנשים לפני המשפט, מעשים ועובדות המופיעים “כחתיכות” החיים, הצפים למעלה ממעמקי החיים החברתיים ומסבוכי היחוסים שבין אישי -החברה. הכל נותן חמר להסתכלות, להסברה, להתעוררות מחשבתית, להתגלמות המחשבה העיונית, ההגיונית, מחאה? איזה רשם יעשה דבר התפטרותי? אם מועצת עורכי -הדין או קבוצות -עתונאים מביעות מחאות נגד הממשלה, הדבר מוצא הד בלבות השׁדרות הרחבות של החברה הרוסית, אבל מחאתי בהתפטרותי תשאר קבורה בתיקי הנירות של לשכת המיניסטרים – וחסל!

לנסע לסביריה!.. כן, זוהי הדרך הנכונה, אבל – להתרחק מסופיה?.. בעודני יושב במקומות אלה יכל אני להגדיל את הקשר… קשר -ידידותנו; לפעמים קרובות – נוכל להתראות, לשוחח, להיות קרובים, לשבת באינטימיות, ואם אני אהיה רחוק כל כך, – האם לא ינתק גם הקשר, שכבר נמצא, התהוה, מתקים ביניהם?…

הרעיון הזה דכא את נפשו… ולא מצא פתרון לשאלתו זאת, הוא חשב, כי הלא סופיה תגמר את בית המדרש למדיצינה רק בקיץ הבא, ורק אחרי גמרה את בית -המדרש יש תקוה למצא את הדרך הנכונה למטרתו… ובעת ההיא ישתדל, ע "י מקורביו, לפני המיניסטריום שיעבירוהו לעיר אחרת, דוקא לעיר אוניברסיטאית, אפילו לא לעיר הבירה, וסופיה תמצא לה עבודה במכון המדעי של האוניברסיטה לפי שׁאיפתה ותשוקתה…

מחשבות של תקוות, סכויים להבא, אפשרות לבנות את בנין חייו עם אהובתו, להגיע למטרה, המגשמת את העבודה הרצויה, עבודה אינטלקטואלית, תועלתית לשדרות העם, עבודה מדעית ומעשית, כל אלה הרגיעו את רוחו הסוער. שלח מכתב לסופיה והוֹדיע לה רק את דבר התמנותו בסביריה, ושטרם נסעו למקום משרתו, יבא למוסקבה ויתראה אתה.

פרק ז

המאורע האיום

נפגשו טראכטנברג וברשדסקי במועדון האצילים באחד הערבים אחרי שנודע בעיר, כי הפרוקורור קבל משרה אחרת בסביריה. טראכטנברג שמח לקראת הפגישה הזאת.

– רוצה הייתי – אמר לברשדסקי – להכנס אל ביתו טרם עזבי את העיר… אבל יש כל כך הרבה טרדות…

– בבקשה… יבגניה בוריסובנה תהיה מרוצה מאד כשיכבדנו בבקורו…

יצאו מן האולם הגדול ונכנסו אל חדר -הקריאה. החדר היה ריק. ישבו על הדרגש הרך.

ישבו ודברו על ענינים שונים. ביניהם לא היה אף רמז קל על ה "ידידות” שבין סופיה ובין טראכטנברג; ברור היה, כי אבות סופיה אינם חושדים כלל שה "ידידות” עברה לקשר אמיץ… הן טראכטנברג היה בטוח בלבו שהידידות, שעליה מדברת סופיה, משמעותה אהבה חזקה, אהבה, המקשרת את חוטי -חיי -שניהם לקשר -עולם. אבל לא היה טראכטנברג מרמז אף רמז קל לאבות סופיה גם על הידידות שביניהם, ידידות רגילה בין מכרים משכילים, דורשי נתיבות החיים, אבל רוצה היה טראכטנברג לבלות ערב אחד בחוג משפחתה של סופיה; ואם יתגלה המקרה, ירמז להוריה עד כמה חשובה ויקרה לה “ידידותם "…

טרם הפרדם במועדון הותנה ביניהם, שטראכטנברג יבא בשעה השמינית בערב אל בית ברשדסקי, וטראכטנברג הדגיש, כי היה מרוצה שהערב הזה יהיה באינטימיות ולא יהיו אורחים אחרים כמנהגם בכלל.

ואמנם בשעה הקבועה בא טראכטנברג אל בית ברשדסקי ונתקבל בשמחה גלויה. הגברת ברשדסקי בקשה לבוא אל חדר -האכל. ישבו שלשתם ושתו תה ודברו על ענינים שונים, אבל השיחות מבלי משים התגלגלו מענין לענין ודוקא הגיעו אל “הילדים ", אל ה "מאורעות” שבחיי סופיה וגריגורי. על עתידותיה של סופיה, על סכוייה, שאיפותיה. דברה לא רק האם, כי אם גם טראכטנברג עצמו והזכיר אפיזודות שונות שנקרו כשהיה בשנה העברה במוסקבה והיו מבקרים בתיאטרון ובמוזיאום.

ברשדסקי וטראכטנברג עברו אל חדר -העבודה של בעל -הבית. ישבו בכורסות. התחילו לדבר על אודות מאמר חדש שמצא ברשדסקי בירחון מפורסם. השיחה כאלו נפסקה פעמים אחדות. ברור היה שלא המאמרים ולא חדשות שונות מענינים את בעלי -השיחה. ואמנם אחרי פקפוקים והסוסים פנה ברדשסקי לאורחו ואמר:

– יסלח -נא לי, ניקולאי אנדרייביץ, אם אגע בדבר אינטימי אחד…

טראכטנברג נפתע מהמלה “אינטימי ". “האמנם ידבר על דבר יחוסו אל סופיה?” - הבריק רעיון במוחו. הבליג על רגשותיו ואמר:

– בבקשה, מיכאל אברמוביץ, אני אשמע בעיון…

– מיום שהכרתיו ניקולאי אנדרייביץ, מיום שהסתכלתי בפניו ועד היום הזה יש שדבר אחד מעיק עלי… יש ששאלה אחת מוכנה להפרץ מפי… אבל לא הרהבתי עז בנפשי… לא העזתי… רחוקים אנו בחיינו…

טראכטנברג הביט אליו בתמהון… הרגיש שמבוכה טמירה ממלאה את נפשו.

– ישאל -נא…

– הזוכר כבודו את הוריו… את אמו ואת אביו?

– לא… כמעט אין אני זוכר כלל אותם… הם מתו בהיותי ילד פעוט… תינוק… דודי, רופא -צבא, לקחני אליו הביתה ואני גודלתי יחד עם בנותיו… בנים לא היו לו…

– סליחה, ניקולאי, אנדרייביץ, ירשני לשאל: היודע אדוני באיזו עיר נולד?

– דודי ספר לי, כי נולדתי בעיר בלטה…

– בעיר בלטה? - קרא ברשדסקי וקפץ ממקומו כולו רועד ונרגש מאד. - אני גם כן יליד בלטה – הוסיף בקול נמוך כמעט בלחש .

– ובכן? - שאל טראכטנברג וקם גם כן מכסאו.

– בכל פעם שאני מסתכל בפני אדוני, אני נזכר באנשים היקרים שהיו יקרים וחביבים לי בשנות עלומי… באנשים שזכרונם קדוש לי… זכרונם חרות על לבי – הוסיף, ברגש וברטט.

– יבאר -נא את דבריו, מיכאל אברמוביץ… בבקשה… נא להגיד כל מה שבלבו…

– האנשים האלה… אני בטוח… הם הורי אדוני…אמו ואביו… הכרתי מיום הראשון את שרטוטי פניהם בשעה שראיתי את אדוני, אבל לא העזתי לשאל… לדבר בענין זה… עכשיו כשאדוני עוזב את זרען – שאני…

– מיכאל אברמוביץ! הוא ידע את אבי… הכיר גם את אמי?..

– קרובים היינו ברוח, ידידים… אמו היתה אשה עדינה, יפה, משכילה…

– יספר -נא, יספר -נא… הלא אני לא אזכר אותם… אולי תופיע בזכרוני תמונתם…

– אמו היתה בלונדינית, שערות ערמוניות כסו את ראשה החטוב והיפה… עינים כחולות עמוקות… אדוני ירש ממנה את שערותיה ואת עיניה… ומאביו את צורת הפנים המארכים מעט, את קומתו ואפן הליכתו… כמעט – קולו… נפלא, נפלא מאד… אמו דברה היטב אשכנזית וידעה את הספרות הגרמנית.

– ואבי?

– אביו היה איש משכיל, קרא ולמד הרבה בעצמו… אותודידקט… שאף בימיו להתקדמותו של עמנו, להשכלתו, לקרבו להתרבות האירופית ידע שפות אירופיות ושפתנו הלאומית ובקי היה בספרות העולם…

אביו ואמו – זוג נחמד מאין כמוהו… כולם אהבו אותם, כלם כבדו אותם… דודו, הוא אחי אביו, הוא הבכור במשפחתו היה באוניברסיטה ולמד את תורת הרפואה; אחרי -כן היה רופא בצבא… אני כמעט לא הכרתיו… אבל אביו מלא את צואת הוריו והתעסק בבית -המסחר הגדול שהיה שייך להם… משפחה זו היתה מפורסמת, עשירה…

הוא דבר כל הזמן בקול נמוך. הישיר את מבטו אל הפנה העטופה בצללי אפל. נשתתק.

בעת שדבר מיכאל ברשדסקי על משפחת טראכטנברג נפתחה בלאט דלת החדר ונכנסה יבגניה ברשדסקי. המשוחחים לא הרגישו בכניסתה. ישבה על הכסא העומד אצל הפתח. מפיו של מיכאל שמעה פעמים אחדות את דברי המשפחה הזאת, על חבריו וידידיו בימי נעוריו; אבל ייבגניה התרה פעמים את בעלה שלא ידבר עם טראכטנברג על אודות הדבר הזה.

– למה זה, – אמרה – הוא עכשיו נמצא בחוג כל כך רחוק מהכרת המאורעות שאירעו ושהתרחשו בזמן ההוא בין היהודים.

ישבו דומם רגעים אחדים בחצי -אפל של החדר.

– ןאחר כך? – הוסיף טראכטנברג

מיכאל ברשדסקי התעורר ממחשבותיו. רעד עבר בכל גופו. הוא הוסיף בקול פחדים.

מה מר לי מאד כשאני נזכר בשעה האיומה ההיא כשנהרגו…

– נהרגו?! – צעק בקול טראכטנברג וקפץ אל המקום ששם עמד ברשדסקי.

– מתו…

– לא! אדוני אמר: נהרגו!.. בבקשה… אל יסתיר ממני דבר. יספר נא לי את כל המאורעות, משתוקק אני לדעת, דודי השתמט תמיד מהגיד לי את הדברים כהויתם…

ברשדסקי עמד מבלי נע… נצנח על הכסא, הליט את פניו בידיו וגנח… אנחה או בכיה התפרצה או שניהם יחד? לא יכל ברשדסקי להבליג על התרגשותו. וטראכטנברג עומד סמוך אליו, נפעם ונרגש.

עברו רגעים אחדים. התאושש ברשדסקי ואמר:

– מצטער אני מאד שנרגש אדוני מזכרונותי… כבר עברו שנים רבות… מה להזכיר נשכחות…

– מיכאל אברמוביץ! אני מבקש אותו… לא! אני מתחנן לפניו… יספר -נא לי את כל המאורעות… אנא, יעשה לי את הטובה הזאת…

ברשדסקי קם ממקומו. נגש אל השלחן, מלא את הכוס מים מן הבקבוק, שתה להשקיט את רוחו הסוער.

אם אדוני דורש – אני אספר את כל מה שקרה בזמן ההוא.

ברשדסקי התהלך בחדר מפנה לפנה. ראה את ייבגניה יושבת אצל דלת החדר. כהרף עין עמד אצלה כאלו רצה להגיד לה מלה, אבל תיכף פנה ממנה והתחיל לדבר בקול רועד.

– כרוח זלעפות עברו על ראשינו הפרעות בימי מלך הקיסר אלכסנדר השני. באפריל שנת 1881 התחיל הפוגרום הראשון בעיר יליסבטגרד ואחריו סערו הפרעות בעירות ובערים במחוזות נגב רוסיה. במשך שבועות אחדים הסתערו – ואחרי -כן שקטה הארץ. אז התחילה הבריחה הגדולה והאיומה מארצנו. היהודים היו עזובים לנפשם… המשטרה לא באה לעזרתם… שרי השלטון השתמשו בהזדמנות זו כדי להגדיל את אש השנאה המעממת בלבות ההמון הגס.

בשנה הבאה אחרי הפרעות הראשונות התפשטו שמועות, כי בימי חג הפסחא לנוצרים תתפרצנה הפרעות ותשטופנה את כל ערי אוקריינה וערי הנגב. אז התחילו היהודים בערים אחדות להתכונן ולעמד על נפשם, ולא לתת לבזה ולמשסה את רכושם, להרג ולהתעללות את נפשותיהם. בכל מקום ומקום פנו היהודים לשרי המשטרה ובקשו הגנה והצלה, אבל לא נענו… וגם בעירנו, בבלטה, עברה השמועה, כי הפרעות תגיענה אלינו – ונפל פחדן על כל תושבי -העיר. אז התאספו והתלכדו הצעירים בהתאגדות של התגוננות – לצאת נגד הפורעים אם גם עדינו תגע הרעה. ונקל היה לנו להתגונן, יען כי רב תושבי עירנו יהודים המה. אבי -כבודו, יעקב טראכטנברג, היה אחד מראשי המסדרים את ההגנה; בימים האלה, ימי -פגרה, באתי מקיוב, ששם למדתי באוניברסיטה, לעיר מולדתי והשתתפתי יחד עם רעי הקרובים לי – בהגנה.

וביום 29 למארס שנת 1882 פרצו פתאם להקות הפורעים. מהרו אנשי ההגנה ויצאו נגדם. וכשראו הפורעים, כי גברה יד היהודים עליהם, ברחו מרחובות העיר והלכו דרך הגשר את פרבר -העיר, אשר מעבר הנהר. שם שדדו הרבה בתים, כי המשטרה לא נתנה לההגנה היהודית לעבר דרך הגשר אל הפרבר ההוא. ביום השני, ביום 30 למארס, התקהלו מן הבקר כל בריוני -העיר, באו אכרים רבים מהכפרים הסמוכים, כי שמעו שמותר ביום זה לבזז את רכוש היהודים, ויסתערו אל רחובות העיר ויפלו אל המחסנים הסגורים וישברו בריח ודלתים ויכו את היהודים הנפגשים ברחוב ובשוק ויבזו את הסחורות… ועל הבתים נפלו וישברו את כל הכלים ואת הרהיטים וינפצום ויקחו להם מכל הבא בידם – והיהודים מסתתרים במרתפים ובכל פנה נסתרה; וגדודי -השוטרים ושר השוטר בראשם הולכים לצדם של הפורעים והבוזזים מבלי הפריע להחמסנים לעשות את מעשיהם האיומים ומבלתי שים לב לצעקות המוכים והנשדדים ולצוחותיהם לעזרה.

יצאו בחורי -ההגנה נגד הפורעים ותהי המלחמה ביניהם מפנים ומאחור, כי השוטרים התפרצו כנגד היהודים המתגוננים ויכו בהם מכה אכזריה. אני וחברינו, וביניהם גם ידידי יעקב נפצעו קשה, אבל הוספנו לעמד במערכה לבלי תת להפורעים להבקיע ולהתפרץ אל הרחוב הראשי ששם היה גם בית הורי אדוני. אבל הפורעים עברו דרך הסמטאות, שהיו לכודות בשורות שוטרים, ויעלו אל הרחוב מעבר השני. הגיעה השמועה, כי התנפלו על בית טראכטנברג ועל הבתים האחרים… רצנו אל המקום הזה… הרס וחרבן איום… צעקות, בכיות, יבבות, נפוץ חלונות, שבר רהיטים, נוצות מרחפות בחלל הרחוב, צוחה פראית של הפורעים… נכנסנו אל מעונו של יעקב טראכטנברג הרס איום… אסתר… זו אם אדוני, שוכבת… מתבוססת בדמה… היא התאבקה בכח עם הפראים שאמרו לאנסה… אבא, אני ועוד חברים

התנפלו על הרוצחים במוטות ובאלות… המטרנו עליהם מכות, והם – עלינו… אני נפלתי פצוע ומתעלף… לא ידעתי איך נגמרה ההתנגשות הזאת… רק כעבור שבועים שב רוחי אלי ועברה הסכנה ממני. וכאשר נרפאתי – נודע לי, כי יעקב ואסתר טראכטנברג מתו מפצעיהם ועוד אחדים מחברינו… אז נודע לי, כי אסתר הגינה על ילדה הפעוט… נפחד התינוק והסתתר תחת המטה… הפורעים נפלו עליה וחפצו להוציא את התינוק… היא עמדה נגדם… התאבקה עד שבאנו אנו… כאשר באו היהודים ממחבואם, מצאו בבית טראכטנברג את התינוק שוכב אצל אמו המתה, מלוכלך בדמה וצועק: אמא! אמא! לקחוהו אל בית מכר… נמצא שם עד בוא אחי יעקב, הרופא בצבא, ולקח אתו את היתום האומלל.

כעבור שנה שבתי לעיר מגורי -אבותי. הלכתי לבית -הקברות… השתטחתי על קברות אהובי וידידי היקרים… בכיתי על גורלם… ועזבתי לעולם את העיר, עיר ההרגה.

הצניח על הכסא, הוריד את ראשו, כל גופו רעד. נסמך בראשו על ידו הנשענת אל השלחן – ויבך… נגשה אליו ייבגניה בלאט.

– מיכא! הרגע -נא…

נתנה לו כוס מים קרים ושתה. הביאה מי -בשם -קולון ושפכה על ראשו. לאט -לאט שככה המית רוחו. הוציא ממחטה ונגב את עיניו ואת פניו. וטראכטנברג עומד נסמך אל הקיר באפלולית הצללים, מביט אל המקום ששם יושב מיכאל ברשדסקי, רואה את יבגניה… עומד כאלם, כקפוא, חור, רועד לפעמים – ואינו מוציא מלה מפיו… הוא מחכה: מה הם הנסתרות שיגלו עוד לפניו?

ואמנם ברשדסקי התעורר ומוסיף:

– על אודות הילד לא שמעתי דבר… אבל כשבא אדוני לעירנו ונודע לי שם משפחתו – נזכרתי, הזכרונות האיומים קמו ועמדו לפני בכל הזדעזעותם, הוצאתי את התמונות היקרות, את צלומיהם של אסתר ויעקב טראכטנברג, הסתכלתי בשרידי -קדש אלה, ואמנם שרטוטי -פניהם כל כך דומים לשרטוטי -פני אדוני, לא אמרתי דבר, גם הסתרתי את הדבר מילדי… רק ייבגניה היא יודעת את מכאובי -נפשי… ולעולם לא אשכח את ידידי שנהרגו על קדוש השם בידי פראים גסים… נפלו לקרבן האנשים החביבים האלה, שהתמכרו לעשות צדקה לכל ברואי -אלהים, קרבן השלטון האכזרי, קרבן מצבם האיום של היהודים בארץ רוסיה… מה רבו הפרעות ומה מרובים ההרוגים מהרצח שבבלטה עד יום קישינוב, עד יום הומל, סידליץ… ימים איומים בלי קץ… ובכל פעם כשמתמוטטים עמודי -השלטון הנרקב, מקדימים שרי -השלטון לשסות את ההמון ביהודים. “יתעללו הנערים לפנינו – וישכחו את שפלותם והכנעתם” – כן אומרים בלבם מחזיקי -השלטון, ודם היהודים נשפך בכל חוצות הערים. אבל יבוא יום כשהם לופתים את עמודי -בנינם הרקוב ונפלו עליהם העמודים ויקברו תחת מפלתם, וההמון יתעלל בהם כמו שהתעללו ביהודים. כי מלומד פרעות ההמון הגס ובדרך זו מובילים אותו במשך דורות רבים מַתעיו.

טראכטנברג הוסיף לעמד על מקומו מבלי הפריע את הדובר. כשנפסק הדבור וברשדסקי ישב ושתק, יצא טראכטנבג מאפלת -פנתו ונגש אל השלחן – דומה היה כאלו התעורר מתנומה עמוקה או מהתעלפות. עיניו תועות, פניו לבנים כשיד, כולו מרוגז.

הושיט את ידו להגברת ברשדסקי.

– אני הולך – מלמל בלחש.

– אולי ישאר אדוני עוד שעה קלה… ינוח, יתעודד…

– תודה… בפעם אחרת אני אשוב אליכם.

לחץ את יד מיכאל ברשדסקי.

– תודה רבה. הוא פקח את עיני… סליחה… אני נבוך מאד.

מיכאל וייבגניה הלכו ללוות אותו.

פרק ח

לקברות אבות

טראכטנברג שב אל מעונו. ישב בחדר -עבודתו וכונן מבטו לנקודה אחת. מחשבותיו התבלבלו. הרגיש מועקה בלבו, זעזוע בכל גופו. רעיון אחד השתלט במוחו: הרגו אותם, הרגו את אמו… היזכר אותה? הוא מתעמק בזכרונותיו, דולה מתהום השכחה תמונות שונות ופתאם נצנצה לפניו בכל בהירותה תמונה אחת: הוא יושב בחיקה של אמו ומשחק… היא מלטפת את ראשו, מפטפטת אתו… הוא צוחק והיא צוחקת… כך… הוא נזכר בשערותיה, שערות גדולות, הוא הוציא סכות משערותיה ומקלעותיה נפלו על כתפותיה… והוא שוחק… עוד תמונה עוברת לפניו ומסתמנת… נדמה, כי נכנס מי -שהוא אל החדר והוא חבקהו ונשקהו… והילד מתאמץ לאחז בפניו, למשמש בידו את אזנו… מי היה זה? אולי אביו? כן… אין ספק זה היה אביו.. לפני עיני רוחו מצטירת תמונתו של דודו. תמונת צלום מן השנים כשהיה עדיין צעיר, גם פני האיש ההוא היו דומים לפני דודו.

אדי הערפל שהלעיטו וערפלו את הכרתו – כאלו הולכים ומתפזרים מתנדפים, הזכרונות מתבהרים, מבהיקים, הוא רואה בחזון רוחו את אמו כמו שתאר אותה מיכאל ברשדסקי, גבהת קומה, יפת -עינים,שערות ערמוניות יפות, היא מטילת אתו ברחוב הומה, הוא מפחד מפני ההמולה ברחוב, מפני המוני האנשים, והיא אוחזת בידו ומדברת אתו, נכנסו למקום אחד, בודאי לחנות, אמו נותנת לו צעצוע יפה, הוא שמח…

טראכטנברג עצם את עיניו וישב על כסאו שקוע ברעיונותיו. הנר כבה. בחזון הוא רואה תמונות שונות: הבחלום או בהקיץ?

וזוכר הוא, כי הוא נמצא בבית אחר, בית גדול… שם החדרים רבים, אבל לצאת החוצה, לרוץ ולהשתעשע בגן אשר בחצר ולהסתתר ביו השיחים מפני האומנת אי -אפשר… צריך לרדת במעלות, והירידה הזאת מפחידה אותו… מפחידה אולו גם ההמולה אשר בחוץ… ההמולה! פתאום נצנצה תמנוה אחרת… אימה נופלת עליו… הוא בבית… המולה צעקות… אנשים רבים מלאו את החדרים… אמו לוקחת אותו ומסתתרת בחדרו הקטן… שאון… המולה… אנשים מתנפלים על אמו… הוא צנח וזחל אל תחת המטה… נתק חוט זכרונותיו.

תמונה אחרת עוברת לפניו… הוא בוכה וצועק: אמא, אבא! הוא צועק בואי אלי – ואיננה… לקחוהו לבית אחר… כולם מבוהלים… אתא ערב…עם בכיתו הוא נרדם.

זכרונות אחרים עוברים… הוא יושב עם איש אחד. החדר שבו הוא יושב מתנועע… האיש אומר לו כי הם נוסעים… והוא מיבב: אמא! אמא! והאיש מרגיע אותו ואומר: אנו נבא ותמצא את אמא! והוא כאלו מתנחם.

הנה הובא אל בית גדול, חדרים יפים. אשה אחת מחבקת אותו, מלטפת את שערותיו. אבל זוהי לא אמא… פגשוהו שתי ילדות נעימות. “אחיותיך הן” – אומר לו האיש. והילדות מובילות אותו לחדרן, נותנות לו צעצועים יפים… הן משתעשעות אתו – והוא שמח.

אחרי זמן רב ידע והבין, כי בבית דודו הוא וכי אבא ואמא מתו… והאמין. אנשים טובים סבבוהו, דודתו אהבה אותו, אחיותיו לבבוהו, המחנכת הצרפתית מטפלת בו כמו שמטפלת עם אחיותיו הקטנות.

ואיך נשכח מלבו זכר אמו? נשכחו כל זכרונות ילדותו, נמחו, לא נשאר שריד מהם. אמנם בילדותו היה אדוק כמו אחיותיו, מתפלל בכל יום בבוקר ונופל על ברכיו לפני האיקונין… בא בימי חג אל בית היראה יחד עם כל המשפחה. אחותו נדיה לוחשת לו: קוליא! התפלל בעד נשמת אמך… והוא נזכר באמו, ודמעות נגרות מעיניו, והוא לוחש תפלה ומבקש את האלהים שימציא מנוחה לנשמת אמו… אבל יחד עם התבגרותו הלכה והתנדפה גם אדיקותו.

ןהילדות חלפה ונעלמה… הוא נזכר במוריו, בגמנסיה, בחבריו אחרי -כן בית המדרש הגבה כולם מראים לו אותות כבוד כאחד מבני האצילים. מקבלים את פניו בחבה בבתי שרי -מעלה. ידיד הוא לאנשים צעירים, בעלי -השכלה, בני אצילים, אלופים, נסיכים… תמיד הוא בחברתם, וחברתם נעימה לו. לא פקפק באצילותו ובנצרותו… ודרך חייו צלחה. פקיד במיניסטריון… סגן קטיגור ופרוקורור בעיר זרען…

ועכשיו? – פתאם שואל הוא לעצמו – משא איום מעיק עליו. נאנח אנחה מרה ולחש: הה! אמא! אמא! נהרגת בידי אכזרים… ומי אני?

קם ממקומו והתהלך בחדר הלוך ושב. המזודות היו ארוזות, הכל מוכן לנסיעה בדרך להעיר הרחוקה, הזרה… האסע?… לאן?… לאיזו עיר בסיבריה? עוד להוסיף להתגאות בכבוד בית דודי, באצילותי? להתפאר בידיעותי, להצטין בחברה הגבוהה שבעיר ההיא? בשביל מה, ובשביל מי? בשביל הקריירה שלי? לעלות בשלבי הפקידות? מה יתן ומה יוסיף לי כל הדבר הזה?

שעה שלמה הלך בחדר הנה והנה, שתה מים… מחשבות רבות התרוצצו, התבלבלו במוחו… חפש למצוא נתיב לרעיונו, לרכז את מחשבתו, למצוא את הדבר שיכל להוציאו ממבוכתו, מהמהפכה המתחוללת בחייו.

להתנחם… כבר עברו שלשים שנה! – כך אמר ברשדסקי.

אבל אף הוא נרגש בספרו את כל המאורע האיום. הוא בכה… לא יכל להבליג על מרי רוחו. הוא לא שכח ואינו יכל לשכח את האסון הנורא. הקרום אשר עלה על מכת -לבו במשך שלשים השנים האלה, הוא כל כך דק שנקרע ברגע שמשמשו בו… והדם עדיין שותת מהמכה.

ומה אוכל להגיד אני? פצוע פצעוני. פצעו את לבי, את ראשי, מכתי – מכה טריה. האם תרפא? ובמה אוכל לרפא אותה? בשכחה?! לשכח הכל? לא! לא! לא זוהי הרפואה…

וכן הלך הלוך ושוב בחדר, מדבר לעצמו ואינו מוצא לו מנוחה. עקת לבו גברה. פשט את מעילו, הסיר את העניבה. הכל מחניק אותו. התעיף בהליכתו. שתה מים, כבה את החשמל בחדרו ושכב על הדרגש הגדול.

הוא מביט באפלת חדרו, ושאלות שונות עוברות וחולפות במוחו הלוהט. פתאם הוא מציץ בעיניו הפקוחות אל פנת -החדר. תמונה הוא רואה… מי זאת?… את אמו הוא רואה. פנים יפים, עדינים; שערות ארוכות ערמוניות, עינים בהירות כחולות. צחוק קל על שפתותיה. מה זה? הוא התנודד. גלוצינציה?! או הוא מְדַמְיֵן? הוא עוצם את עיניו ושוכב רגעים אחדים כולו רועד. מפחד? מהשתוממות? הוא פוקח את עיניו. אפלה. אין אור ואין צללים. שקט.. דממה. רק מן החוץ נשמע סאון סופת -שלג, הדופקת בתריסי -החלון. יליל -הרוח מגיע לאזניו. יבבות מטרידות, משעממות. ותרדמה נפלה עליו.


בבקר טלפן טראכטנברג לברשדסקי.

– האמצא עוד את אדוני בביתו?… רצוני לבקשו אודות דברים אחדים…

– בחפץ לב… אני אחכה לבואו…

טראכטנברג יצא וצעד אל הרחוב ששם בית ברשדסקי. הסופה שככה. העננים התפזרו. השלג חדל מרדת. החמה הציצה מתוך קרעי -העבים. הקר היה גדול, אבל הורגשה נעימות האויר הצח והטוב לנשימה. פני טראכטנברג נפלו מאד. הוא כאלו הזדקן במשך הלילה העבר.

– שתי בקשות אליו, מיכאל אברמוביץ, – אמר בהכנסו אל חדר -העבודה. הבקשה הראשונה – יתן נא לי את תמונות הצלומים של הורי… אמש אמר שישנן התמונות האלה… אני מבין שהצלומים

האלה יקרים לו, אבל אני אשיב אותם בחזרה… כשאסע דרך מוסקבה אמסור אותם לצלם -אמן, ותהיינה לי התמונות לזכרון לכל ימי -חיי.

– תיכף אמלא את רצונו…

הלך ופתח ארון, הוציא משם תיבה קטנה, פתח את המכסה במפתח מיוחד והוציא חבילות אחדות מכופלות בנייר. פתח חבילה אחת והוציא שתי תמונות ומסרן לטראכטנברג. הלה לקח אותן בידים רועדות והסתכל בהן הסתכלות מרובה… דמעות נראו בעיניו… לא יכל להוציא הגה מפיו… לקח את התמונות, ארז אותן בזהירות ושם אותן בצקלון קטן שהוציא מכיס מעילו.

רגעים אחדים ישבו מבלי פצות פיהם, נרעשים ועצובים.

– והבקשה השניה, ניקולאי אנדרייביץ?

הוא התעורר כמו מתרדמה עמוקה.

– כך… עוד בקשה אחת… אנא יתן לי מכתב למכרו שבעיר בלטה… מכתב המלצה… אני נוסע לבלטה… לקברות אבותי האומללים. הלא אין אני מכיר איש שם… לא אדע איך למצא את הקברות…

– אדוני יסע לשם? אמר ברשדסקי כמדבר לעצמו.

ישב רגע שקוע במחשבותיו או בזכרונותיו.

– אתן על ידו מכתב לאיש אחד שהיה ידיד קרוב להורי -אדוני… הוא איש ישיש… כבן שבעים ושבע או יותר… אחד -המשכילים הידועים בתקופה הזאת… אל חברת המשכילים השתיכו גם בני משפחת טראכטנברג… גם דודו הרופא היה מבאי -ביתו… גרשטיין שמו… שמואל בן בנימין גרשטיין…

– טוב מיכאל אברמוביץ, – בבקשה… יכתב נא שאני הולך לבקר קברות אבותי ובקשתו לעזור לי, כי זר אני בעיר ההיא.

ברשדסקי נגש אל שלחן -הכתיבה, לקח גליון, כתב את המכתב, הניח במעטפה ומסר לטראכטנברג .

– סליחה… אני רוצה לקרא מה שכתב…

אולם כרגע ראה והנה המכתב כתוב באותיות לא מובנות לו כלל.

– באיזו לשון כתב, מיכאל אברמוביץ?

בלשון עברית… בינינו, המשכילים מהדור הישן, המנהג לכתב את מכתבינו בשפה ההיא שמספרותה ינקנו את ראשית השכלתנו…

הביט בעיניו העצובות אל פני ברשדסקי ואמר:

– יואיל נא כבודו לתרגם לי…

ברשדסקי תרגם את המכתב, פני טראכטנברג התעותו לשמע את דברי המכתב…

– בקשתי נא לשנות את טופס המכתב הזה, יסלח נא לי שאני מטרידו.

ברשדסקי הביט בתמיה.

– אל יכתוב נא את התואר שלי… פרוקורור… ולא יקרא לי בשמי – ניקולאי אנדרייביץ… אלא יכתוב נא פשוט, כי בנו של יעקב טראכטנברג בא לבלטה לבקר אצל קברות אבותיו ולכן… וכו '

ברשדסקי לקח גליון אחר, וכתב מכתב כפי שבקש אותו.

– תודה רבה לו… תודה רבה… הוא פקח את עיני, לעולם לא אשכח את אחוָתנו.

אחז בחזקה את ידו – וכרגע חבק את ברשדסקי.

– נפרדתי ממיודעי פה, הם חושבים שאני נוסע ישר לסביריה, והדבר הזה על אודות הורי יהיה בינינו ואל יודע לאיש פה, עד עת מצוא, אחרי שובי מבלטה אסע לסביריה, ויהיה לי זמן לחפש דרכי בעתיד.

– ברוך יהיה לעולם, – אמר ברשדסקי.

נכנסו לחדר השני. בקש להפרד מהגברת. כשנכנסה אל החדר אחז טראכטנברג בידה.

– שלום, ייבגניה בוריסובנה, אני באתי לקחת מנה ברכת -הפרידה ואני מרשה לי להביע לה את תודתי העמוקה בעד ההתקרבות שמצאתי בביתה, מי יתן ותהיה ידידותנו עזה בכל ימי חיינו.

הוא דבר ברגש. מיכאל וייבגניה ברשדסקי עמדו נרעשים מדבריו הלוהטים, נשק את יד הגברת ויצא מן הבית.

הרגיש, כי הוקל לחץ לבו, כי המעמסה, אשר העיקה על נפשו כאלו הוסרה ממנו. הוברר לו, כי מצא לו משפחה שנעשית קרובה לנפשו אולי יותר מקרבתה של משפחת דודו.

הלך ונפרד מלבוב ומאשתו. נפרד אחרי -כן ביום זה מהפקידים ומסגניו וממכיריו -ידידיו. בא אל שר -הפלך לעשות בקור -פרידה כמנהג. נתן פקודה למשרתו בכל עניני חפציו הארוזים במזודות ובערב נסע ברכבת ועזב את זרען לעולם.

ובישבו בקרון הרכבת לא חדל מהרהר על התמורה שבאה בהלך מחשבותיו אחרי שהוברר לו האסון שקרה עם הוריו… מדוע הסתיר דודו ממנו את המאורע האיום הזה? לא רצה להכאיבו, להדאיבו, להפריע את מהלך עבודתו בפקידות המשפטית? אין הוא יכול להאשים את דודו, כי כונה אחרת היתה אתו… דודו! הלא הוא חיב לו ורק לו תודה – בעד החנוך הטוב, בעד השכלתו וגם הצלחתו בחייו… גם דודתו… הן באמת היא היתה לו כאם אוהבת את בנה מן הרגע שהביאוהו לביתם עד היום הזה… היא דאגה לו כמו שדאגה לבנותיה ולאשרן. ואחיותיו… שנים כל כך מרובות הוא קשור אליהן בעבותות אהבה של קרבה משפחתית ושל נפשות קרובות ברוח ובדעות.

והוא נזכר בסופיה… היפסיק את נסיעתו וישאר יומים במוסקבה להתראות עם סופיה? כמה נכסף לבו לראות אותה, לשפך לפניה את הגיגו, את מרי -אסונו ואת הסוסיו… היא תבין לרוחו, היא יכולה לסיע לו – למען מצא פתרון לשאלת -החיים העומדת לפניו: איך? מה? אבל החליט בנפשו לא לשהות כעת במוסקבה ולא להתראות עם סופיה. כאשר ישוב מבלטה, אחרי שימלא את החוב הקדוש, שהוא מרגיש בכל נימי -נפשו, להשתטח על קברות אבותיו, לראות בעיניו את המקום ששם נפלו חללים בידי זדונים ומרצחים, לעמוד על רגבי -העפר שמתחתם הם קבורים, להתקרב אל אבותיו אחרי עזבם ואחרי שכחם במשך שנים מרובות, לבא מדי פעם ופעם אל הקברים הקדושים האלה, לדאוג לשפור מצבותם, – אז, רק אז יוכל לבא אל סופיה, לבקש ממנה סיוע לבבי, לטיפת -ידידה ולהביע לה את כל עוז אהבתו אליה ולקבל ממנה – ברכת -אוהבת…

ואז יסע אל מקום משרתו החדשה – להשאר שמה רק זמן קבוע עד שישיג את מבוקשו בפקידות.

פרק ט

השבועה

היה יום חרף בהיר כשבא טראכטנברג ברכבת הבוקר לעיר בלטה. אחרי שהותו במלון למען התרחץ, להתלבש ולאכול את סעודת -הבוקר, לקח לו עגלה ואמר להביאו אל בית שמואל בן בנימין גרשטיין.

באחד הרחובות הקטנים, כמעט בקצה העיר מצא לפניו בית -עץ קטן מוקף גן. נכנס אל הפרוזדור. הזקנה שפגשתהו הראתה לו שיכנס אל חדר שני, חדר מרוהט בתכלית הפשטות. שלחן גדול, כסתות אחדים, דרגש המרופד במרבד מגוון ואצטבעות עץ פשוטות לארך הקירות שעליהן מסודרים ספרים, קונטרסים, גליונות; שני חלונות בלי וילאות מכניסים אור בהיר אל החדר. נכנס בעל -הבית. איש זקן, בעל -גוף, זקן רחב לבן, מצח רם ורחב, שערותיו הלבנות מכוסות בכפה של קטיפה שחורה.

– שלום לאדוני, – פנה טראכטנברג אליו גרמנית – נתכבדתי להביא לכבודו דרישת שלום מידידו מיכאל ברשדסקי מעיר זרען…

– מיכאל ברשדסקי?… אני זוכר אותו… עלם נחמד, משכיל… אבל יואיל נא אדוני לשבת.

ישבו על יד השלחן. הזקן לקח את המכתב וקרא בו.

– בן יעקב טראכטנברג, אדוני? זוכר אני אותו… נעים לי לדעת…

נחפז הזקן לקום ממקומו, הושיט את ידו לאורחו וילחצנה בחזקה.

– טוב, טוב… בן יעקב ואסתר… רבונו של עולם! כמה שנים עברו… כשלשים שנה… כמה תהפוכות עברו בעולם… בא אדוני להשתטח על קברי -אבותיו? טוב עשה… בפעם הראשונה?… חבל…אנשים ישרים, צדיקים… גועו בלי עת… נורא, נורא הדבר… צרות רבות, פגעים איומים, פרעות נוראות עברו על ראשינו בכל שלשים השנים האלה… אבל האסון הראשון עודנו עומד חי לפנינו בצורתו האיומה, האכזריה… עוד לא נמחה זכרון האסון ההוא מלבי… לא ימחה עד יומי האחרון…

ישב שקוע בזכרונותיו העגומים. שתק רגע והוסיף:

– אדוני רוצה ללכת לבית -הקברות?

– כן, אדוני… אולי יואיל לשלח ולקרא לשמש -בית -הקברות שיובילני ויראה לי את קברי -אבותי?

– שמש? למה לו שמש? אני אסע אתו… רצוי לי מאד שבנם של אסתר ויעקב, בנם היחידי בא הנה… ואני לא אלך? הלא ידעתיו כשהיה ילד פעוט, תינוק… על זרועותי נשאתיו… על ברכי ישב… במטתי השכבתיו… אחרי האסון הנורא…

– רק רגע אחד, – הוסיף בקומו מכסאו. – אני אתלבש… תיכף אשוב…

הפגישה הזאת הרעישה את טראכטנברג. עמד על מקומו כמבולבל. נכנס הזקן, שם ידו בזרועו ואמר:

– נלך, יקירי… המקום רחוק מפה… צויתי להביא עגלה.

הגיעו אל בית -הקברות. סמוך לשער עמד בית קטן ואצל הבית עוד בנין ארוך כמו בנין של מחסן. יצא השמש לקראתם. אמר הזקן לו מלים אחדות ביהודית והוא הלך ללוות אותם.

בין שדרות העצים, על רחבות בשורות -שורות עמדו מצבות מסוגים שונים, – קטנות וגדולות, פשוטות ויפות חצובות מאבן מעשה מחשבת, היו מצבות כעין אהל. עברו שורות אחדות והגיעו לרחבה במקום גבוה.

– פה קבורים כל הקדושים שנפלו מידי הרוצחים בשנה ההיא, – אמר הזקן כמעט בלחש.

נגשו למצבה אחת גדולה, מצבת אבנים מסותתות ועל האבנים לוח שיש גדול ועליו כתובים שמות הנפטרים. עמדו.

– פה קברות יעקב ואסתר הוריך, – אמר הזקן.

הביט טראכטנברג על הקברים היקרים האלה בעינים עצובות מאד. התחילו דמעות רותחות מעיניו. עמדו בדומיה. שקט ודממה מסביב. קרני השמש מאירות את המצבות ואת האילנות ואת שכבות השלג. רוח קלה עברה על פני השטח של הקברות ועלי האילנות רשרשו בלחש טמיר.

נצנח טראכטנברג על הארץ, גחן על האבנים, שם כפיו על פניו – ויבך, בדממה בכה… וכרגע הלך בכיו וגדל…

– אמא! אמא! – נשמע קול נהי.

והזקן עמד נדהם למראה הזה. לחש כמדבר לעצמו:

– בכה, בכה, בני… ראויים היו הוריך היקרים שיזכר שמם… אנשים צדיקים אוהבי -אמת, רודפי -שלום, מבקשי -טובם של כל הברואים בצלם אלהים… באכזריות איומה נהרגו… על קדוש השם נהרגו… בידי מרצחים ארורים…

עברו רגעים אחדים. התאושש טראכטנברג, קם מן הארץ, האזין ללחשו של הזקן שדבר חצי אשכנזית וחצי יהודית.

– קדיש, קדיש תגיד, בני… כך הוא המנהג… כך צריך לעשות…

הביט עליו טראכטנברג בתמהון: לא הבין מה הזקן שח.

– אנא יבאר לי כבודו, – אמר גם הוא בלחש אשכנזית.

– שכחת את השבועה? שכחת… או אולי לא ידעת? הוסיף הזקן לדבר.

טראכטנברג הביט בעיני הזקן במבוכה רבה; תוי -פניו התעותו; כזרם חשמל עבר רטט בכל גופו.

– השבועה?!… יגיד לי אדוני… אנא יספר לי, – אמר בקול מתחנן.

הזקן נשם בכבדות. קשה היה עליו הדבור מהתרגשותו החזקה.

– רגע קדוש היה הרגע הזה… אמך מוטלת על הארץ… פצועה… מתה… אביך נפצע קשה… בראשו…בראשו… איום… היה במצב גסיסה. אנו, חבריו וידידיו, עמדנו אצל מטתו…

– את בני, – לחש בכבדות, – את ילדי הביאו לי…

ואתה הילד היית נחבא בביתי… רצתי והבאתי אותך על זרועותי והעמדתיך על יד המטה… אביך ראה אותך… הוא שם את ידו על ראשך… ודבר… דברים ברורים יצאו מפיו, דברים מפוצצים, חודרים אל לבותינו… ואנו עומדים רועדים ומאזינים… וכך הוא אמר:

– משביע אני אותך, ילדי חביבי… זכר תזכר את אשר עוללו הרוצחים… שרי -השלטון… ההמון הפרוע… הנה מונחת אמך המתה… ואני משביע אותך, בני יקירי, שתהיה יהודי נאמן לדתך ולעמך… התשמע?… יהודי מסור לכל הקדוש והיקר לאומתנו… ותקדיש את כל שנות חייך לטובת עמנו… לשחרורו מצרותינו וענוינו.

אביך החריש מעט והוסיף:

– אתם, חברי עדים… כאשר יגדל הילד תגידו לו את צואתו של אביו… תגידו לו מלה במלה כמו שאני מדבר… תלמדוהו תורה ודעת…

ואז לקח את ידך הרכה נשק אותה, שם את ידו על ראשך – ונשמתו יצאה בטהרה… בכה בכית וצעקת מרה: אמא! אמא! לא חפצת להרגע… כעבור שבועות אחדים בא דודך… הכרתיו כשהיה עדיין בחור, משכיל, לומד באוניברסיטה, עלם נחמד… הוא לקח אותך… אני וחברי מסרנו לדודך על דבר השבועה שהשביעך אביך לפני מותו… הוא הבטיח לקיים את מצות אחיו האומלל… האומנם לא מלא את הבטחתו… לא חונכת בדרך תורתנו, בדרך האהבה לעמנו…

– השבועה! – אמר טראכטנברג בהתרגשות עצומה – אבי השביע אותי… בשעה שאמי היתה מוטלת פצועה והרוגה… והוא גוסס… הוא השביעני… צוה עלי להיות נאמן לעם היהודים… מה איום הדבר!…

עמד כאלם. מצוקות נפשו גברו. עשתונותיו התרוצצו במוחו עד כאב נורא. הרגיש חולשה בגופו, הרגיש כאלו לבו מתפלץ… עוד מעט – והוא יתעלף, יפל על מקומו לפני הקבר… עיניו חשכו… פניו חורו… באזניו נשמע רעש עמום… אינו מרגיש כלום… ונפל מתעלף… מהר השמש והביא מים… הזקן והשמש החישו לשפך מים על פניו ונתנו לו לשתות… התעורר התאמץ לאסף את כוחותיו, להתגבר על חולשתו. השמש הקים אותו מן הארץ. רגע עמד כמתעתע. הביט מסביב ולא ידע לאן לפנות.

– נשוב הביתה, – אמר הישיש אל טראכטנברג. – צריך לנוח…

– אין דבר… חולשתי עברה… נעמד עוד מעט פה…

הביט על לוח השיש, על האותיות הגדולות החרותות… “מה כתוב על הלוח "? – חשב בלבו . פנה לגרשטיין העומד אצלו בראש מורד:

– יבאר לי, אדוני, מה כתוב על לוח הקבר?… יתרגם לי…

– כתוב: פה נקברו הקדושים יעקב בן ישראל ואסתר בת שמעון אשתו למשפחת טראכטנברג שנהרגו על קדוש השם בחרפם נפשם לעמד נגד הפורעים המרצחים… ואחרי -כן התאריך… יום מותם…

– ופה למטה באותיות הגדולות? – הוסיף לשאול.

– פה נרשם: “הנאהבים והנעימים בחייהם – ובמותם לא נפרדו "…

– ואמנם כך הוא הדבר, – הוסיף הישיש, – יעקב ואסתר נעימים היו בחייהם, נפשותיהם היו קשורות בעבותות אהבה טהורה… ובמותם לא נפרדו.

כמכושף עמד טראכטנברג, נטוע במקומו באין לו איל למוש מהמקום הזה. הרגיש חלל ריק בסביבה… כל מה שהתרחש אתו במשך כל השנים מימי ילדותו עד הנה כאלו חלפו, נעלמו, התנדפו – ואינם… אין ערך לההתרחשויות האלה… יש דבר אחד גדול ונורא: השבועה! כל ישותו הסתבכה בתסבכת משונה מבלי דעת מה הוא הנתיב המוביל אותו אל הכרה חדשה… הוא עמד ולחש את הפסוק שתרגם לו הישיש בשפה הגרמנית: הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו…

מה יפים הדברים האלה ומה עמוק תכנם… והנה הוא שומע את דברי גרשטיין; הוא מקשיב בעיון רב לכל מלה ומלה:

– שלשים שנה חכיתי… בחביון מחשבותי הסתרתי את תקותי לראות את בנם של אסתר ויעקב, לראות אותו מקיים את צואת אביו, את שבועתו החמורה… שלשים שנה דכאני הרעיון שאני לא מלאתי את פקודתו… חברי מתו ורק אני נשרתי האחד מאלה שעמדו לפני מטת הגוסס… הנה באת… אני קימתי את הבטחתי שהבטחתי לאביך המנוח… אני מסרתי לך, אני הסברתי לך את השבועה שהשביעך אביך… אתה, בני, עשה לפי בינתך… שלשים שנה… מלמל הזקן.

פתאם אחז בידי טראכטנברג והוסיף:

– שמע נא, האזין והקשיב, לא אני מדבר אליך, שפתי המתים דובבות, המתים מקברם משמיעים כי השביעו אותך, ואת השבועה אתה מחויב לקים, המתים מקברם קוראים לבנם יחידם, ורוח מנפשך תענה לך…

את דבריו האחרונים דבר בקול חזק ובהדגשה… טראכטנברג עמד מבלי נוע כאלו קפאו כל אבריו, כאלו נאלם, כאלו מת לבו בקרבו… וחש הוא, כי מהפכה התרחשה במהלך חייו, כי הסתערה סופה ועברה על ים חייו ונערמו הגלים וירעשו ויהמו… והנה התרומם גל אחד גדול ונורא – עמד כנד וכרגע יפל עליו, ובלעהו, ושברהו כמו שנשבר בול עץ לכפיסיו בנפלו אל אשד המים האדירים, היוכל לעבור בשלום? היתאמץ לחתור למצוא חוף בטוח? ואיהו?

והישיש מוסיף לדבר וטראכטנברג שומע:

– לא רק מקברם יוצא לחש שפתותיהם… בכל מקומות -תפוצות -עם -ישראל נשמע שיח סוד גבורינו, קדושינו שמסרו נפשם על קדושת השם ושהשביעו את הדורות הבאים לאמר: חזקו ואמצו בעד עמנו, תורתנו, אמונתנו… ואת השבועה הזאת מחויבים אתם, בני

הדור הזה, בני הדור הצעיר, לקיים… זהו סוד הכח הטמיר של קיומנו… להיות נאמנים למסרתנו, לשבועתנו…

דממה בבית -הקברות. טראכטנברג והזקן עומדים לפני המצבה כאלו מאזינים, מה ישמע מתוך רחש האילנות, מה יגיד להם קול טמיר ונעלם.

פתאם פנה טראכטנברג ולקח את יד הישיש.

– כן, נכון, אני אקיים את השבועה הזאת… פה על קברות אבותי נשבעתי שאמלא את צואתם.

הזקן נרגש, לקח את שתי ידי טראכטנברג ואמר בדמעות על לחיו:

– ברוך תהיה, בני, לך בדרכך הישרה, בדרך הוריך… וברכת אלהי ישראל תהיה עליך…

בפעם האחרונה נעץ טראכטנברג את מבטו בקברות אבותיו, מבט ארוך. פנה והלך אחרי גרשטיין – אל שער בית -הקברות. השמש נגש אליהם. טראכטנברג הוציא שטרות כסף אחדים ויתן על יד השמש.

– אני מבקש ממך לשפר את המקום שעל יד קברות אבותי, התוכל לנטע שם פרחים? ערוגות אחדות של פרחים – כשיבא האביב, אני אשלם בעד כל ההוצאות, באביב אני אשוב הנה.

השמש הבטיח לעשות כפקודתו. ישבו בעגלה שחכה להם ויסעו אל בית גרשטיין.

בישבם בחדר -הספרים של גרשטיין, אמר טראכטנברג:

– יש לי עוד בקשה לאדוני, יסלח לי שאני מטרידו כל כך.

– אל תבהל ברוחך, יקירי… הגד לי מה חפצך – ואמלא ברצון…

– אולי תשתדל שאקבל תעודת -לידה רשמית שלי.

פנה אליו הזקן והביט בהשתוממות… שפתותיו נעו כאלו רצה להגיד דבר מה, אבל התאפק ושתק רגע.

– טוב, אני אסדר את הדבר הזה, אמסר להרב שיכינו במשרדו את התעודה שאתה דורש אותה.

– אני אסע למשרדו של הרב, – אמר טראכטנברג.

חשב הזקן מעט. נאנח ואמר:

– לא כדאי יבוא אחד ממשרתי הרב ויביא לך את התעודה אל המלון עוד טרם תצא הרכבת, תשלם כמה שדרוש… אני אסדר…

נפרד טראכטנברג מהזקן, חבק אותו ויתנשקו בחבה רבה.

– לעולם לא אשכח את החסד שעשית עמדי, להתראות… באביב הבא אני אשוב הנה.

ואמנ הביאו אל המלון את התעודה כתובה – כמובן – רוסית וחתומה כדת וכדין. בתעודה הזאת מצא טראכטנברג כתוב:

"…נולד ליעקב בן ישראל ואשתו אסתר בת שמעון למשפחת טראכטנברג

בן שנמול ביום… ונקרא שמו עזריאל "

– ובכן, – אמר לעצמו, – לא ניקולאי שמי כי אם עזריאל, עזריאל בן יעקב.

בבואו אל בית -הנתיבות עמד כמהסס וחשב: לאן יסע? שלש מסילות פרוסות לפניו: לעיר בסביריה במקום משרתו החדשה לפי פקודתו של המיניסטריון, או למוסקבה – לבוא לסופיה ולספר לה את כל המוצאות אותו, את המהפכה שבחיו, להגיד לה עד כמה הוא מרגיש את דלדול חייו ההויים ואת ריקותם ולתאר לפניה את מחשבותיו על פעולותיו העתידות, או לנסוע ישר לפטרבורג אל בית דודו… אמנם למנוע מנסוע לסביריה כבר החליט בנפשו בשובו מבית -הקברות. רעיון אחד נצנץ במוחו, אבל הוא עדיין מעורפל, הרגשה בלתי ברורה, כמעט בלתי תלויה בתודעתו, – דחפהו לנסוע לפטרבורג. הימצא שם פתרון לשאלותיו המטרידות אותו?.. אבל בכל אופן מוכרח הוא לבאר, להסביר, את מצבו המשונה… צריך לעשות דבר גדול וחשוב שיוציאהו ממצבו העגום, ממצב של אדם העומד על אדמה מתתנודדת תחתיו, רועדת, רועשת, – ומבקש משען לעמד הכן, מבקש מפלט – להציל את נפשו מסכנה, מאסון איום… והרעיון הזה, שמחויב הוא לשנות את כל סדרי -חייו, – לפת אותו בכל עזוזו… זוהי הדרך שהוא יבחר בה…

וכעבר רבע שעה ישב בקרון הרכבת העוברת לפטרבורג.

פרק י

השתפכות-הנפש

לא התפלא הגנרל הזקן כשמצא בבוקר את ניקולאי בחדר -האוכל לסעודת -הבוקר. מסרו לו, כי ניקולאי בא ברכבת של בוקר וחשב שבודאי בא לעיר המלוכה בענין השנוי שבמשרתו. למשפחת טראכטנברג הזקן נודע מפי מכריהם השרים – אף כי ניקולאי לא הודיע להם כלום, – כי העבירוהו לסביריה, והלא הוא קוה, כי יתמנה למשרה חשובה בעיר המלוכה או במוסקבה.

– בודאי בא לבקש, – אמר הזקן בלבו, – שנשתדל במיניסטריום לבטל את הפקודה.

אבל בראותו את בן -אחיו יושב על יד השלחן בחצי האפלה השוררת בחדר הגדול המואר במנורה החשמלית, כי בשעות הבוקר עדיין מכסה הערפל את שמי -העיר, את מגדליה, בתיה וחוצותיה, – כשהסתכל הזקן בפניו ברגע שהחזיק בידו להגיד לו שלום ולנשקו כרגיל, – השתומם לראות את חורת פניו, את הקמטים שהתהוו, ומבטו החודר, מבט רופא, הסביר לו שיש דבר המעיק על ניקולאי אהובו, מחלה?

– מה קרה לך, ניקולאי? מדוע פניך כחושים? החלית? חולה אתה? או האומנם אתה מצטער כל כך על אשר התמנית לסביריה ולא נתנו לך את המשרה שקוית לה?

הוא לקח את דפקו והתחיל להאזין כמנהגו עם חולים שבא לרפאם.

– לא, דודי, אני בריא בגופי, שלום לי… ועל דבר המשרה – חדלתי אפילו לחשוב.

– אלא מה?

– ככה, אמנם יש לי לדבר אתך, דודי. מתי תהיה פנוי מעבודתך?

– כרגיל, אחרי סעודת -הערב, בשמונה או בתשע.

– טוב!… אז אני אכנס אל חדרך.

– תגידי נא לדודתי, – פנה אל המשרתת שנכנסה והביאה טס עם מאכלי -בוקר, – כי אני לא אבוא לסעודת -הצהרים, רק בערב אשוב.

ישבו שניהם לפני השלחן. המשרתת יצאה.

– ומדוע? – שאל דודו בלקחו חתיכת חביתה ולחם. – איפה תהיה כל היום?

– יש לי ענינים שונים, חשובים, במשרדים אחדים.

גמרו את סעודתם ויצאו מן הבית. אפפו אותם הרטיבות הקרה והאדים הכבדים המעומסים על כל העיר וסביבותיה.

וניקולאי טראכטנברג חש בנפשו, כי הערפל שבלבו – התנדף, אור חדש מאיר את הכרתו, דרכו בחיים הובררה; והוא ילך עתה בבטחה ובאומץ בדרכו שבחר בה אחרי ליל נדודים בקרון הרכבת, אחרי מחשבות, הסוסים; הוא עשה את חשבון הנפש שלו ומצא את מטרתם העתידה של חייו הפרטיים והצבוריים.

– אולי תסע אתי, ניקולאי, – שמע את קול דודו מדבר אליו כשעמדו לפני שער הגן אשר לארמון הגנרל. – הנה רואה אתה, רכשתי לי אוטומוביל, עכשיו משתדלים כל אישי החברה הגבוהה לרכש אוטומובילים…

ואמנם לפניהם עמדה מכונית יפה ונהג עטוף פרוה גדולה ישב על דוכנו ואחז בהגה.

– תודה דודי, צריך אני ללכת למקומות שונים, אני אסע בטראם.

– ובכן – להתראות, ניקולאי, אל תאחר את שעת סעודת -הערב.


אחרי סעודת -הערב, כשישב הגנרל הזקן בכורסה שלו כמנהגו, מעשן את הסיגריה ההאואנית הנותנת ריח עדין ולוגם מהקפה והליקר, נכנס אליו ניקולאי.

– שב יקירי, אצל שלחני… ומה תשתה – קפה או תה?

– אני הקדמתי כבר להגיד להמשרתת להביא לי כוס תה.

– ובכן – מה שלומך, ניקולאי? מדוע עצובים פניך? דודתך התפלאה בראותה אותך, היא דואגת לבריאותך, הגד לי דבר ברור.

שתק טראכטנברג. נכנסה המשרתת והביאה כוס תה ויצאה מן החדר.

– אולי תתפלא, דודי, אם אגיד לך מאין באתי, אני באתי עכשיו… ישר מעיר בלטה.

– מבלטה?! – קרא הזקן וכמעט קפץ ממקומו והעמיד במבוכה את כוס הליקר, אשר החזיק בידו.

– כן, דודי, הלכתי להשתטח על קברות אבותי, עתה נודע לי הכל, שם אבי – יעקב בן ישראל… שם אמי – אסתר בת שמעון… אנשים ישרים היו… משכילים, אהובים ומכובדים, ונהרגו!..

את המלה האחרונה פלט כמעט בצעקה. קם מכסאו ועמד הכן לפני דודו,

שהביט עליו ברגש של פחד, של דאגה, של תמהון ומבוכה, בעינים בוהות.

– מי אמר לך? – שאל בלחש עצור.

– הכל, הכל נודע לי, גם על אודות השבועה שהשביעני אבי לפני מותו האיום… הלא אתה ידעת, דודי…

מבוכתו של הזקן גדלה; הוריד את ראשו ולא ענה דבר.

– דודי, דודי! מה עשית עמדי? מדוע הסתרת ממני את כל המאורעות, הסתרת אפילו אחרי שהייתי לאיש בא בימים… דודי, דודי. אהבתיך, כבדתיך, כאב היית לי, ואת דודתי ואת אחיותי החביבות אהבתי, נקשרתי לכולכם בקשר אהבה אמיץ, יקרים אתם לי כולכם, ולבי מתפלץ מכל הצרות שבאו עלי כתומם…

עשה צעדים אחדים, שב אל השלחן, לקח את כוס התה ושתה בלגימה אחת.

– כרופא אני יודע שדעתו של אדם גוסס אינה צלולה עליו, לא ידע מה שדבר, ואני פעם הסברתי לך, כי כשלקחתיך לביתי הייתי אני ואשתי וילדי – נוצרים, לא יכולתי שאתה תשאר יהודי בדתך…

– דודי היקר! – קרא בהתרגזות מרובה. – חלילה לי מהאשימך, בודאי עשית מה שהיה טוב בעיניך לעשות למעני… אבל העובדה היא נשארה… העובדה שהורי היקרים והישרים נפלו חללים בידי פורעים, בידי מנוולים… העובדה היא, כי הוא וחבריו באו להגן על רכושם ועל חייהם של כל היהודים, היושבים לבטח בעיר, לא עשו לאיש שום רעה, כל עול, – והמשטרה והשרים תחת להצילם, תחת לעשות את המוטל עליהם לפי החוק, לפי היושר האנושי, תחת למלא חובתם השרותית – סיעו לעוברי -עברה, להרוצחים, להחמסנים… בעצם היום, ביום החג… ביום המוקדש למשיחם, לישו הנוצרי, שצוה לאהוב את כל בני -האדם.

התרגשותו תקפה אותו בכל עזוזה. פניו להטו, עיניו בערו כלפידי -אש, כל גופו רעד.

– אה! נוצרים, שדי משחת המה… ארורים הם וכל דעותיהם ודתם ומנהגיהם, לרצוח נפשות נקיות… את אמי הכו בלי חמלה… התעללו בה… היא הגינה עלי, על ילדה… רצחוה,שסעוה… והאם זה מקרה אחד שהיה בבלטה?… מהומות הפרעות עברו בערים למאות… הרסו, החריבו, הרגו, אנסו – ואין בכם איש מוחה נגד הרשעות… ומן העת ההיא מתחוללות פרעות איומות… גם בשנות המהפכה… גם בזמן שישבו הצירם בבית -הנבחרים… בכל מקום ומקום – הרג, חורבן, שוד, בזה – ואין מציל… אין מוחה… איפה אתם הנוצרים, דוגלי הדת של ישו היהודי, אשר צוה עליכם לרחם על כל הברואים… שאמר: בואו, בואו אלי אתם כל המעונים… לרחם!… בוז לכם… אתם יודעים רק לשפך זעמכם על כל המעונים… לדכא אותם עד עפר, לחבלם, לשפוך דם נקי… ככה!…

הוא כאלו נחנק בדבורו. גופו רעד, קצף נראה על שפתותיו.

–אנא ניקולאי, השקט נא… עצביך נרגשים… אתן לך טפות…

–אל תאמר דברים כאלה, דודי היקר… לא טפות רפואה צריך לתת לי, לא טפות נחמה, נקם אקח. – קרא בקול. – נקם אקח מכל המנוולים האלה… נקמת דם אמי, דם אבי… נקמת דם כל היהודים ששפכו הפראים האלה, דם הורי, דם אחי ואחיותי צועקים אלי מן האדמה, למענכם לא אחשה ולא אשקוט, נתק אנתק את מותרותי, את הכבלים ששמו עלי בהתנצרותי, – ואזרוק את הכבלים האלה בחרפה ובבוז בפני כל המנוולים, אל פני השרים והשופטים, את כתם הנצרות אסיר ממני ואל אחי היהודים אני אבוא חפוי ראש, סליחה אבקש מהם בעד חטאתי לבני -עמי, המה הצדיקים ואתם השליטים -הרשעים, את כל חיי אקדיש להמעונים האמתיים…

צנח על הכסא ונשתתק. ישבו רגעים אחדים מבלי דבר דבר. הזקן היה מבולבל מסער המלים הפורצות מפיו של בן -אחיו, לא ידע מה להגיד לו, איך להשקיט את המית רוחו.

– ניקולאי! – אמר הזקן אחרי השתיקה הממושכה. – מה אתה רוצה לעשות עתה?

– אני אעשה מה שמחויב אני לעשות, אני אקיים את השבועה שהשביעני אבי בשעת גסיסתו כשאמי מוטלת מתה, נרצחה בידי המרצחים האכזרים… ובאזני תצלצלנה המלים הללו שאמר הזקן גרשטיין כשעמדנו לפני המצבה, שפתי המתים דובבות, דודי! הם קוראים לי מקברם ומצוים לי: בננו! הסר את הלבושים

המאוסים ולך אל בני -עמנו, שוב לעמך… דודי! אני שומע את הקול הזה… והקול הזה לא יתן מנוחה לנפשי עד אשר אבצע את מעשי, עד אשר אמלא את הצואה…

עוד הפעם קם מכסאו והתהלך בחדר. עמד לפני דודו.

– דודי! אני עשיתי כבר את הצעדים הראשונים, היום, – ענה בקול חלש. – אני מסרתי בקשה למשרד המיניסטריון של המשפטים שאני מסתלק לגמרי ממשרתי, ואני מסרב להיות בכלל פקיד של הממשלה בכל מובן שהוא…

– צעד מסוכן עשית, בני, – אמר הזקן.

– ועוד צעד חשוב עשיתי, דודי… על סמך החוקים שהוצאו לפני שנים אחדות, פניתי בהודעה שיוציאוני מקהל הנוצרים ושיתנו לי רשות לשוב לדתי בהתאם לתעודת הלידה המאושרה שנולדתי ביהדותי ושאמנם שמי האמתי הוא עזריאל בן יעקב, מן היום הזה לא אקרא בשם בדוי – ניקולאי אנדרייביץ, איני רוצה להית איש כֶחָש ולחיות בכַחַש… אסיר ממני את המסוה הבזוי הזה. דודי! מהיום והלאה לא ניקולאי אנדרייביץ אני, כי אם עזריאל בן יעקב…

נשתתק והוסיף להתהלך בחדר מזוית לזוית.

– ולא חשבת על מצבה של משפחתנו בחברה? – אמר הזקן אחרי דומיה של רגעים אחדים. – הלא תמיט בזיון לכל משפחתנו, זכר נא את אחיותיך, הלא אהב תאהב אותן, אין אני דואג לי: זקנתי ורכשתי לי את מקומי, אבל דודתך, לצער אותה – היכל אתה? היא שטפחה אותך כבן בהיותך ילד, היא הדואגת לך ולהתקדמותך ולהתגדלותך בחברה כל ימיה, אתה יקר לה אולי יותר משיקרות לה בנותיה…

– חלילה לי להביא רעה כל שהיא ולגרום צער למשפחתנו, ומה בצע לכם, אם אינני רוצה להמנות בין הפקידים?… אהיה עורך -דין, המעטים הם הפקידים הידועים, אפילו בעלי -היחוס הגדול, שנמאסה עליהם האוירה של הפקידות בזמן הזה, האוירה המחניקה והנוטלת מהפקיד את חרותו הנפשית… והם מסירים עליהם את עול הפקידות והולכים ומתעסקים בעבודות אזרחיות רגילות? למה הוא הבזיון והקצף, אם יודע הדבר בין מיודעיכם ומכיריכם שאני שבתי ליהדות? ואם לקרובי, היקרים לי באמת, לחרפה יחשב הדבר הזה, – האם בעבור זה אני אוסיף לשים עלי את המסוה המכער, מסוה של איש נוצרי – ואני מאסתי בדתכם ובמנהגיכם…

דממה שררה בחדר. ישבו שניהם שקועים במחשבותיהם ובחזיונותיהם.

התעורר טראכטנברג, נגש אל דודו ואמר לו:

– אני לא אגיד דבר לדודתי, בעוד ימים אחדים אני עוזב את פטרבורג, אני אסע לאחת ערי -דרום רוסיה ואשתקע שם כעורך -דין, ולכן אני נשאר בחברה הפטרבורגית אותו טראכטנברג כמו שהייתי, אל יפל לבבך, דודי.

הזקן קם מכסאו. עמד רגע במבוכה. פתאם נגש אל בן -אחיו, חבק אותו בזרועותיו ונשק לו. אמר מתוך התרגזות כשדמעות נגרות על לחיו:

– ניקולאי יקירי! ארחמך בני, אם בחרת בדרך זו, – לך והצלח, ברוך תהיה, צואת הגוסס נצחה… כך… שפתי המתים דובבות… לך, בני, ותקים את השבועה.

ולא יכל לדבר, נשען על כתף בן אחיו עמד הגנרל הזקן ובכה. אחוזים וחבוקים עמדו שניהם רגעים רבים.

פרק יא

הפרדותו מאחיותיו

למחרתו בבקר יצא טראכטנברג מבית דודו ושוטט שעות רבות בחוצות העיר. נכנס למשרדים שונים והשתדל שימהרו לפטר אותו רשמית ממשרתו ולקבל תעודותיו הנחוצות לו למען יקבל רשיון להמנות כעורך-דין באחת הערים הגדולות. בשעת הצהרים נכנס לאחת המסעדות ההגונות ודרש לתת לו ארוחה. רגש עומם מנע אוצתו מלכת לבית דודו ולשבת עם בני-משפחתו אל השלחן ולסעד יחד; שאלות שונות, עצות, הצעות – אי-אפשר להשתחרר מהן, והלא הן עוקצות אותו בפרט שבאמת הן דאגות היוצאות מלב אוהבים חביבים.

ישב ביחידות, הביאו לו את המזונות, אבל הוא רק נגע נגע בהם; לא מצא תאבון ןאכילה. חשב על אודות פרידתו מבית דודו ומאחיותיו. הצטער שלא ראה אותן גם אתמול וגם היום. הרגיש עקת-לב, עצבותו תקפה אותו. רגש בדידות אחזהו. החליט ללכת לבית אחותו הצעירה, נדישדה. היו קרובים בשנות ילדותם; כבד אותה בעבור יתרונותיה הטובים; גם היא וגם בעלה האלוף ברוניצקי נחשבו בין ה"מתקדמים” בחוגי חסרתם.

יצא מן המסעדה והלך לבית אחותו. היא שמחה מאד לראותו.

– ניקולאי! אני מחכה לך בכליון עינים, מדוע לא באת אלי גם אתמול? אמא אמרה לי, כי הגשת כתב-בקשה שיפטרו אותך ממשרתך, יען כעסת שבמקום פטרבורג שלח אותך המיניסטריון לעיר רחוקה בסיביריה.

– נכון הדבר נדיא, ועכשיו באתי להגיד לך שלום טרם הפרדי מכם…

– אבל הלא משגה הוא לעשות כדבר הזה, צריך אתה לקבל עליך את הדין,

לעבד במשרתך החדשה ולהשתדל על ידי השרים מיודעינו שיעבירו אותך אחרי חדשים לפטרבורג.

לא יצא מזה כלום…

– שגית נקולאי, אמנם שר המשפטים הוא איש קשה, עקשן, אבל יש אפשרות

להשפיע גם עליו, לו לעצתי תשמע, אז אמרתי לך: נבא אל בית הנסיך צ’רבינסקי, יש לו השפעה גדולה בארמון המלך, נינה אלקסייבנה נלקחה אחרי כבוד לאחת הנערות הנמצאות עם המלכה.

טראכטנברג לא ענה, אבל בת-צחוק עברה על שפתותיו.

– אתה לועג לדברי? – לא נכון, לו ידעת כי אוצר גדול יכל אתה לרכש – ולהיות

מאושר כל ימי חייך, נינה אלקסייבנה מחבבת אותך, כשאנו נפגשים היא שואלת תמיד על מעשיך, דורשת בשלומך. והלא היא באמת נערה יפה, משכילה… ניקולאי! לו תשמעני, נסע לבית הנסיך, אני מבטיחך כי בין רגע ישתנה מצבך… וגם הפקודה בדבר משרתך בסיביריה תבוטל.

– לא אוכל לעשות, נדיא, כדבר הזה… ולא אעשה שקר בנפשי…

– מדוע? … אל תהיה כל כך מרוגז, מה זה? היית תמיד עליז חובב חברתנו,

עכשיו אני רואה בך סמנים של עצבן.

– אמנם, אחותי יקירתי, אני נמצא במצב-מבוכה, מהפכה התחוללה בחיי…

אני אשנה את כל מהלך חיי, מהלך עבודתי, אשנה את שאיפותי.

– מדוע? מה קרה לך? הגד לי את האמת ואל תכחד דבר.

– אחותי! אין לי האון והעוז להגיד לך את כל המתרחש בלבי, מהפכה נעשתה

בחיי, אני מתפטר ממשרתי לא מפני שהעבירוני לסביריה ולא לפטרבורג, סוף סוף לא חשוב כל הדבר הזה, יש נמוק אחר, יש דבר שהרעישני, שעשני לאיש אחר, אין אני ניקולאי שאת יודעת אותו.

אחותו נעצה בו מבט חד, ישבה רגע דומם והביטה בו בעינים בוהות.

– ניקולאי! הלא תגיד לי מה הדבר שהעציב אותך, איזו רוח רעה עברה עליך ומבעתת אותך… אתה חולה, - אמרה ותקח את ידו בידה.

הוא הוסיף לשבת והביט ישר בעיניה.

– נדיא! אמנם קשורים אנו בידידות… אגיד לך, אבי ואמי לא מתו כמות כל אדם, הם נהרגו… בידי פראים… באכזריות איומה לעיני שרי המשטרה שתעודתם להגן על אנשים תמימים, ישרים, נהרגו בשעת הפרעות שהיו בעיר מגורם, נהרגו יען כי יהודים היו, ולכן לא הגינו עליהם, ומה לי ולסביריה?.. התביני? לא אוכל להיות פקיד בממשלת זדון כזאת, אותם הסדרים ואותן הרדיפות, שנמצאו בזמן ההוא לפני שלשים שנה, - שוררים במלואם גם כעת – ואולי ביתר אכזריות – היהודים מֻכים ונרדפים, נהרסים ונהרגים – מפני שהם יהודים ונקל לעשותם מטרה לחצי משטמה ואיבה, הגם אני אהיה בין הפקידים האלה? האם גם אני אהיה בין הרודפים והשוטנים, כי כך גזרה היא מלפני השליט העליון?… לא! לא יהיה כדבר הזה, אני השלכתי מעלי את בגדי השרד, כי טבולים בדם הם… בדם אחי ואחיותי היהודים… לא! במערכות הנרדפים אעמד, להלחם נגד כל המנוולים, נגד כל אלה המשפילים את הצדק לעפר והרומסים אותו ברגליהם המסאבות… נדיא! בשליחותו של שר המשפטים הייתי בעיר ההיא ששם האשימו את היהודים בעלילה שפלה, נמבזה, כזבה… חקרתי ודרשתי הכל, ומה מצאתי ומה ראיתי? את האנשים, המרימים על נס את רשעותם ואת כזבם, את הנבלים, אשר חלאת נפשותיהם מתיזה על כל הסביבה ומרעילה את כל הקרוב אליהם, והאם אתם יחד אפעול בעול הפקידות? ובתשובה להרצאתי האובייקטיבית כשבררתי את כל הענין המכער ההוא ופרשתי לפני השר את כל הנוול שבדבר הזה, - קבלתי נזיפה ושולחים אותי לסביריה.

– אבל הלא זכו את האיש ההוא! - הפסיקתהו אחותו.

– כן, אבל מי? האם הפרוקורור ששלחו אחרי מסרי את הרצאתי או פקידי המיניסטריון? לא! האנשים הפשוטים, השופטים המושבעים… בין האנשים הפשוטים יהיה גם חלקי ולא בין פקידי-הממשלה… ואת אומרת נסע לנסיך, הוא ישתדל, נינה אלקסייבנה… לא! אנו עוזב את כל “רמי-היחש".. נפקחו עיני לראות את כל הרע השורר בארץ.. לא בין המוצלחים אשב כי אם בין המעונים והסובלים!…

הוא התרגש ועיניו התלקחו כגחלי-אש. אחותו ישבה כנפחדה מדבריו הבוערים. התרומם ממקומו וגם אחותו קמה. לקח את ידה, לחץ בחזקה ואמר ברגש.

– אל תדיני אותי לכף חוב, היי לי אחות יקרה וחביבה כמו שהיית עד היום, נפרד באחוה…

התחבקו והתנשקו כשדמעות נגרות על לחיו.

היתראה אתה? אולי בפעם האחרונה בחייו הוא רואה אותה, - כך חשב טראכטנברג ביצאו מן האולם ואחותו הולכת ללוות אותו.

פנה אליה בפרוזדור ואמר צרפתית, למען לא תבין המשרתת שעמדה ונתנה לו את מעיל-החרף.

– אמש דברתי על כל מצבי עם דודי, אבל דודתי חושבת, כי הסכימו לתת לי משרה אחרת, איני חפץ להדאיב את לבה… הן היא לא תבין את רוחי.

– ואת אננה ראית? – שאלה נאדישדה.

– אני הולך מפה אל ביתה, גם לה לא אספר כלום, ובכן הדברים שדברנו היום סתומים בינינו.

לחץ את ידה ויצא בחפזון מן הפרוזדור.

עננים כבדים רחפו על פני השמים; כל הסביבה היתה עטופה אדים אפלים ספוגי רטיבות וקרים. פנסי החשמל האירו ברחובות אף על פי שעדיין לא אתא ערב. טראכטנברג ישב בטראם ונסע אל בית אחותו אננה.

גם היא פגשה אותו בתרעומות על אשר שנה את טעמו ומתפטר ממשרתו, כמו שמסרה לה אמה אמש כשבאה להתראות אתה. לא רצה להתוכח אתה ולהלאותה בדבריו. מצא אמתלאות שונות, קצת ברצינות וקצת בבדיחות, להשתמט מתשובה ברורה. כבדה אותו בתה, ספרה לו חדשות שונות שהתהוו בחיי “החברה הגבוהה” בעיר המלוכה ושמתפשטות בין השרים, הקצינים, הפקידים ובין הקרובים למלכות; מסרה לו ש"בספירות הגבוהות” אינם מרוצים גם מצירי בית-הנבחרים שנבחרו מחדש ובודאי יתפזרו הצירים ובית-הנבחרים יסגר… שעה שלמה הוסיפה לפטפט והוא יושב וכאלו מאזין לפטפוטיה ומנענע בראשו לאות הסכמה. קם ממקומו ואמר, כי ממהר לשוב הביתה, ונפרדו בנשיקות חמות.

אלרי סעודת הערב נכנס אל חדר הספריה של דודו ומצא אותו יושב בכורסא כמנהגו. הביאו להם קפה וליקר, ישבו ועשנו – ושתקו. הרגיש, כי קשה לו הפרידה מדודו. בפעם הזאת באה אל החדר הזה גם דודתו.

– אני אשב אתך, ניקולאי, לפני הפרדך מאתנו… אבל אני בטוחה, כי ליום חג-הפסחא תבוא אלינו כמנהגך תמיד.

– עד כמה שאפשר יהיה לי אתאמץ לבא אליכם, דודתי.

ישבו שלשתם ודברו בענינים שונים, אמרות מקוטעות, בא סטיפאן הזקן והודיע, כי הכל מוכן לנסיעה.

טראכטנברג נכנס לחדרו ועמד והביט סביבו במבט יגון… הרגיש, כי נפרד גם מחדריו לנצח…

פרק יב

התראותו עם סופיה

בבואו למוסקבה הודיע בטיליפון לזרען וצוה להמשרת אשר במעונו, כי יביא את המזודות ואת החפצים שלו הנה: החליט לא לנסוע לזרען אלא לקבל את חפציו פה ואחרי-כן לנסוע ישר לאודיסה. כך גמר בלבו: לבחר באודיסה ולהרשם שם בין עורכי-הדין.

להתראות עם סופיה!… הרעיון הזה הבהיק במוחו. ברור, שהוא יתראה אתה. אבל מה יגיד לה? האם לספר את כל המוצאות אותו במשך ימים אחדים? האם להסביר לה את כל המהפכה שבנפשו? לבאר את השנוי העצום שהתהווה בחייו, להגיד לה, שהוא קרע את הקשרים שקשרו אותו עם משפחתו, עם אהובי-נפשו, עם כל האנשים שהיו כל כך קרובים, יקרים וחביבים לו מילדותו, שעזב את החוגים, שלנמוסיהם, לדעותיהם, להרגליהם, למנהגיהם היה קשור תמיד, שהתפטר מהמשרה, שהיתה משמשת לו כמטרת שאיפותיו, מאויו, תקוותיו וגם.. גאותו, כן! הוא יתודה לפניה, ישפך לפניה את שיחו, את מרירותו, את מצוקות-נפשו וצערו האיום… הוא יפול לרגליה – לבקש את אהבתה, את עזרתה הלבבית, את סיועה המוסרי, כי מי נשאר לו בחיים אם לא היא ורק היא? הן הוא “שרף את הגשרים” אחריו – לבל ישוב למצבו הקודם… היא תרחם עליו, תלטפהו בידה הרכה כלטיפת אמא… אולי תתן לו תקוה לחיים מלוכדים ומאוגדים יחד ביניהם, חיים שיש בהם מפעלים המעודדים את שניהם והמרימים את רוחם… אבל מה הם המפעלים? מה יכול לתת לה? מה הוא המענה שתשמע ממנו בתשובה על אהבתה? האהבה אליה? האהבה המסורה עד כלות הנפש? אבל הלא בלבו חלל ריק, שממה וחורבן, כל האלים, שלפניהם כרע והשתחוה, נפלו ונשברו לרסיסים, הרוח לקחה אותם ופזרתם במדבר הגדול הסובב אותו עתה… המטרה, שהתוה לפניו מימי עלומיו עד היום המר והנמהר בעמדו על קברות הוריו, - המטרה הזאת נמאסה עליו, פנה עורף לתשוקותיו ההן ולא ישוב בדרך ההיא.

ואם תשאל בתומתה: ומה תעשה לקיים את שבועתך שהשביעך אביך לפני מותו, - מה אגיד לה?

אמרתי לדודי: נקם אקח!… ומה היא הנקמה שאשפך על ראשי הנבלים? נזכרתי באמרה, ששמעתי מפי נחומוביץ כמדומני: “היהודים אינם נוקמים ונוטרים; הם יוצרים יצירות חשובות בכל מקצועות החיים החברתיים – ומהן נהנים כל בני האדם". ומה היא היצירה החשובה שאתן במקום הנקמה? והיה כי תשאלני אהובת-נפשי, המוסרת את לבה וחייה אלי: ומה תעשה? מה אענה לה… להיות עורך-דין בעיר גדולה…

לא! לא זו הדרך, צריך לדעת את העם שזר היה לו מילדותו, ללמוד את תרבותו, את תורתו, את אמונתו, העצבות התגברה עליו, חש עקת-לב כאב ראש…

יצא מחדרו לשוטט בחוץ, הנה עוד היום גדול, וסופיה רק בערב תהיה במעונה. עבר מול חנות ספרים. נכנס ודרש ספרים בלשונות שונות, ספרים המדברים על היהדות ועל היהודים. כמעט לא מצא כלום. גם במחסן ספרים גדול אחר לא יכל למצוא את אשר בקש. נתנו על ידו שני ספרים, “השייכים לסוג המקצוע שבקש האדון“, - כפי שבארה לו העוזרת. “אם יואיל אדוני, - הוסיפה העוזרת – לתת לנו רשימה, אז נמציא לו את כל הספרים שהוא מבקש”. הבטיח להביא רשימה כזאת – ויצא.

– “צריך להתראות עם נחומוביץ: הוא יתן לי רשימה, הוא יבאר לי”… אבל

תיכף אמר בלבו, כי לא כדאי הדבר: אינו רוצה שנחומוביץ יחדור אל תוך-תוכן של מחשבותיו ושל שאיפותיו העתידות; אינו רוצה לשתף איש זר בהכרת המהפכה שבנפשו… דבר שבלב הוא – ואין לזר לחדור ללבי, רק נפש אחת יש בעולם שתבין אותו ואת מצבו… סופיה! קודש לי השם הזה, קודש לי שבעתים מאשר היה לי השם הזה מקודם…

והוא הלך והסתובב בחוצות העיר עד שרגליו הביאוהו למעונה של סופיה.

אמרו לו, כי היא עדיין לא שבה מהקליניקה של האוניברסיטה. המשרתת, שהכירה את טראכטנברג ושהיתה מרוצה מאד ממתנת-כסף, שהיתה מקבלת מהאורח החשוב הזה, - בקשה אותו להכנס אל האולם של האורחים.

– יחכה נא, אדוני, סופיה מיכאלובנה תשוב במהרה.

והוא ישב וחכה, שקוע במחשבותיו, המרבות את ענות-נפשו.

שמע את קול סופיה בהכנסה אל החדר הראשון ואת לחש המשרתת. כרגע נפתחה הדלת ונכנסה סופיה. הקור הוסיף לוית-חן לפניה; שערותיה היו קצת פרועות; תנועותיה היו גמישות ועליזות. גם על שפתותיה האדומות רחפה בת-צחוק כשנגשה אל טראכטנברג והושיטה לו את ידה.

– שלום, שלום, ניקולאי אנדרייביץ! מה טוב שבא לבקרנו… זהו סימן של ידיד נאמן…

הוא לחץ את ידה והרגיש, כי גלי-חמימות נעימים חדרו אל כל אברי-גופו ומעודדים אותו.

– אני בטוח, כי היא לא פקפקה אף רגע בידידותי, - ענה גם הוא בבת-צחוק.

ברגע זה נכנסה המשרתת והביאה טס עם כוסות תה וצלחות עם מאכלים שונים.

– הרואה הוא? גם קטיא יודעת כבר את מנהגנו, - אמרה בהראותה על המשרתת. – את התה הביאה… דבר שהשעה גורמת… להתחמם מן הקור הגדול שבחוץ, אמנם אני אוהבת את הקור, אחרי שעות של עבודה מאומצת – מה טוב לנשום רוח צחה, רוח קרה…

נגשו אל השלחן הערוך ולקחו את כוסות התה.

– קבלתי מכתב מאמא, והיא הודיעה לי דברי-החדשות שבזרען, ואגב כותבת

שאדוני קבל משרה חדשה בעיר אחת רחוקה בסביריה… הנכון הדבר? ומה שם העיר? ומתי יסע אדוני לשם?

– אני לא אסע לעיר ההיא, התפטרתי ממשרתי…

סופיה הביטה בהשתוממות.

– מדוע? מה קרה?

לבה דפק בחזקה מבלי הבין את המתרחש. עיניה הביטו אל עיני טראכטנברג במבט רך ועדין. ראתה, כי הוא יושב עגום, שדבר סתר מרעישו.

– אני התפטרתי בכלל, מכל משרה ממשלתית… גמרתי בלבי להשתקע באודיסה ולעבוד כעורך-דין, גם בשדה העבודה הזאת תהיה פעולתי מועילה והוגנת…

– אני בטוחה בזה, - אמרה. וכאלו מבלי משים, בי הכרתה הברורה הושיטה את ידה ותאחז ביד טראכטנברג.

כזרם חשמל עבר בכל עורקיו בנגוע ידה אל ידו. הוא לקח את ידה, הגישה אל פיו ונשק בחבה רבה.

– תודה לך, סופיה, ידידתי הנאמנה, אמנם התהוה שנוי גדול באפני-חיי, ואולי השנוי הזה ישפיע על שנוי יחסך אלי, לטוב… אבל לא עכשיו השעה לדבר על אודות הדבר הזה… אין אני מסוגל ברגע זה להבינך כל מה שמתרחש בחביון נפשי… ואחת בקשתיך היי לי כאחות… כאם… בחיקך אשפך את רוחי, אבל לא עתה… האמיני בי…

– ידידה נאמנה אני לך, ניקולאי, כל הימים, - אמרה ונבוכה מאד.

הוא פתח את פיו כאלו רצה להפסיק את מליה, להגיד לה דבר נחוץ, אבל נשם בכבדות נשימת-אנחה – ושתק. לקח שוב את ידה ונשק.

קם ממקומו.

– לא אפריעך מעבודתך… מחר בצהרים אני נוסע דרך קיוב לאודיסה. משם אני אכתוב לך…

– אני אחכה למכתבך… אני דואגת למצבך, ניקולאי… מה היה? אנא לכתוב לי מכל אשר אתך…

הוא מהר לצאת מן החדר כשהיא הולכת אחריו ומלוה אותו. בפרוזדור לקח את ידה. על פניו נראו אותות שמחה. עיניו נוצצו מגיל.

– להתראות בקרוב, - קרא.

– להתראות, - ענתה היא.

ובהלכו בחוצות העיר לא חדל מחשוב את מחשבתו: מדוע לא הגיד לה את מה שבלבו? מדוע לא ספר לה את כל מה שקרה אתו את השיחה בלילה ההוא בביתו של אביו, את נסיעתו לבלטה? אבל רגש של מבוכה רגש עמום תקף אותו: היא לטפה את ידו, היא הביטה במבט כל כך עדין מלא אהבה; הכל יצא מלבה, לב אוהב… ומדוע לא העיז ולא הגיד לה: סופיה! יקירתי! אהובתי! היי לי לרעיה… אנו נהיה מאושרים, כי אוהבים אנו איש את רעהו… סופיה! נהרס הקיר שעמד בינינו… מדוע?

אבל רוחו בנפשו לחשה לו: לא עת עכשיו לדבר… הקיר לא נהרס עדיין… אתה עדיין לא נרשמת בעדת היהודים… הפרוצדוריה להשתחררותך מכבלי הדת השלטת היא מרובה וקשה, ומי יודע מתי תקבל את הרשיון… עמד על מקומו וחשב: אבל מה אני מדבר? הלא כל הדברים האלה המה אך ורק ענינים רשמיים – ואתה את אשרך עזבת?

רגע נמלך להשאר פה עוד יום אחד ולבא עוד הפעם אליה ולספר לה את כל הקורות אותו… עבר רחובות העיר מבלי דעת, לאן הוא הולך ומה היא מגמתו… התאושש ואמר ללבו: אין לך רשות לבלבל את שטף חייה בזמן שהיא מסורה לעבודתה במכון המדעי… ועברו עוד חדשים אחדים…

פרק י"ג

המכתבים

3 פברואר, 1914

ידידתי היקרה! את נתת לי רשות לקרא לך בשם זה היקר לי… את אמרת לי: ידידה נאמנה אני לך, ניקולאי… בדבריך אלה אמצת את רוחי הכהה, נתת בלבי תקוה… אבל אני אבקשך מאד, סופיה יקירתי, כי עוד לא ניקולאי תקראני, כי אם בשם שנתנו לי אמא ואבא כשנולדתי… ואותו הדבר שנודע לי במקרה, אותו המאורע בחיי עשה מהפכה בכל ישותי, בכל הויתי… ואם, יקירתי אהיה מאושר לקבל ממך מכתב, תפנה אלי בשמי הישן-חדש, בשמי המקורי… עזריאל שמי.

והאם לאזנך לא ינעם השם הזה מהשם שנתן לי במרמה? ולו יכלתי כבר להקרא בשם זה לפני כל העולם באפן רשמי, כי אז… מי יודע – אולי הייתי מרשה לי לפנות אליך בשם יותר יקר משם “ידידתי".

אבל המציאות פערה עלי פיה וצחקה על מחשבתי בצחוק אשמדאי… הלא תזכרי, סופיה את הספור שספר לנו ידידנו נחומוביץ ובאר לנו, כי מפיסתופול הוא אשמדי של העברים הקדמונים… כן צחקה עלי המציאות. אני באתי לאודיסה; פניתי בבקשה לספחני אל ההסתדרות של עורכי-דין שבעיר הזאת – וקבלוני בלי שום עכוב ואחור… ומאחורי עמד אשמדאי הזקן ולעג לי… הוא לחש באזני: אלמלא ניקולאי היית לא נתקבלת אל ההסתדרות… לעזריאל אין מקום פה, עזריאל צריך לפנות אל המיניסטר למשפטים והלה, כמובן אינו מאשר לשום עזריאל להיות עורך-דין… שמח בחלקך, כי עדיין ניקולאי נקראת למרות בקשתך במשרדך להפך אותך מפאול לשאול.

סופיה ידידתי היקרה! ואם תשאלני, מדוע שאפתי לשנות את שמי, לא אגיד לך הפעם, כי קשה לי לתאר את מצב רוחי, את המהפכה הנפשית שנתהווה בכל ישותי. וכאשר תשובי לבית הוריך אחרי גמרך את למודיך וכשתהיי מוכתרה בשם רופאה, ואין ספק כרופאה מצטינת בדעת ובמדע המדיציני, - אנא תפני לאביך והוא יגיד לך את סוד חיי, את תעלומות הויתי, הוא הוא האיש, אשר פקח את עיני… אמנם רק במקרה, ואז ראיתי ונוכחתי לדעת איך יכל מצב הכי איום להתהוות בחיי-האדם… יתום אני מילדותי, ידעתי, אבל גם לי היתה אם, נפש עדינה ויקרה, אשה יפה, משכילה, נדיבה, טהרת לב, שחבבה את כל הנברא בצלם אלהים והושיטה את עזרתה, את לבבה, את לטופיה לכל בני-האדם, והברואים האלה באו, התעללו בה, הרגוה באכזריות, וכל השומע תסמרנה שערות ראשו, הרגוה בעצם יום בהיר לפני כל השרים והשוטרים, אשר תעודתם להגן על אנשים שלוים מפני הרוצחים והשודדים, אבל תחת הגנה – הסתה של המוני פראים נגד היהודים.

סופיה יקירתי! הלא לפני רגע כתבתי: לא אגיד לך הפעם… אבל עטי חורת על הגליון את הדברים בלי תודעתי.

סופיה יקירתי! לבי נהפך בקרבי כשנודעו לי כל דברי-האכזריות האלה… ואבי, שהרגוהו הפראים צומאי דם, - הוא בשעת גסיסתו השביעני… להיות יהודי נאמן לעמנו, לדתנו… השביע את הילד הפעוט, את הילד הבוכה וקורא לאמא.

די! מה שהגיתי, מה שסבלתי ומה שנשאתי בחובי בכל הימים האלה מיום שעמדתי על קברות אבותי האומללים ועד שבאתי הנה, את ענויי ואת מצוקותי – לא אספר לך… די!

ובכן נמצאתי פה בעיר הזרה לי; את קרבת החברה היהודית אני מבקש… ואמנם חברה מענינת תמצאי פה: דלים ואביונים, עשירים וגאים, בורים וסופרים, מתבוללים ולאומיים, בעלי דעות קצוניות ומשמרים. אני התודעתי עם אנשים אחדים וגם רכשתי לי ידידים ביניהם… אני בא לאספות ומקשיב לדברי הוכוחים… למה אני שואף? להדחק אל תוך-תוכה של היהדות, להבינה, לחקרה ולבחנה… אני קורא ולומד… ומה חסר לי? רעיון נשגב, מפעל עצום, מעשה כביר… אני מבקש ענין גדול שיתפסני, שיתקוף אותי כולי… התצחקי לדברי, יקירתי? את אומרת: חסר לו מעשה-גבורה, רוצה הוא ללפת את עמודי-העולם… אבל אני מחפש את המעשים הנאמנים, היוצאים מהכרת אידיאלים לאומיים, שלהגשמתם אתמסר בכל כחותי, בכל כשרונותי… אני מבקש לדעת ולהבין את המפעל שהוא יכל להביא תשועה לעם הנרדף עשיר-הרצון ודל-היכלת…

ומכיון שלא נמצא לי מפעל גדול ואולי שאין אני מסוגל למפעל שגיב אני יושב והוגה – להבין שנות דור ודור.

יקירתי! אולי את תאלפני דעת, אולי את תבארי לי את הכמוס ואת החתום לפני, אולי את תראיני את הדרך בה אלך להשיג מטרתי, מטרה נכונה ונאמנה בחיי… ואולי זאת תהיה מטרת חיינו… חייך וחיי. המלוכדים באהבתנו העזה…

המסור לך לעד עזריאל.

14 פברואר, 1914

עזי יקירי! ישבתי בחדרי וקראתי ושננתי ושלשתי את מכתבך אלי, ישבתי נדהמה, והנה נכנס אלי גריגורי… מודע את בוכה? שאל בתמהון. אני לא חשתי ולא הרגשתי, כי אמנם דמעות נגרות, בלי הפוגות, אבל דמעות תוגה היו מהולות עם דמעות גיל, ומדוע לא הגדת לי את כל הדברים שעברו עליך בערב ההוא כשבאת אלי עצוב ועגום, חור-פנים ומדוכא, אני הסתכלתי והבנתי, כי דבר גדול התהוה בחייך, אבל אתה לא הגדת לי דבר… וכל כך חביב היית לי בשעה זו, כמה גדולה היתה התאמצותי לבל גלות לפניך את כל חבתי, את אהבתי העצורה והטמונה בסתרי-נפשי, וכעת – הקיר נפל… המחיצה שהבדילה בינך וביני – חלפה ואיננה, ואני חשבתי, כי לעולם נהיה נפרדים, רחוקים… מה מאושרה אני! כך, האוכל לתאר על הגליון את עזוז-אהבתי, את גדל-תשוקתי אליך, עזי יקירי ומחמדי!

עזי! מה יקר לי השם הזה, לא, יקירי… אל נהיה כאותם האפרוחים, תלמידי-הגמנסיה, הכותבים מכתבי-אהבה חבר לחברתו… יש לפנינו שאלות מרובות, שאלות-החיים… סערה עברה על נפשך, אבל אחרי הסערה קמה רוח צחה, המטהרת את האויר מכל אבק ורפש. ואני רואה כבר את הרוח המרחפת עליך, רוח ממרומים, והד קול קורא לך – לצאת לעבודה, להתמסר למפעל לאומי, לעמוד במערכות החילים העומדים להגן על כבוד עמנו ולצאת לפני העם כחלוצים – לפנות דרך, לסלול מסילה המובילה לאשרו, לחופשו, לשחרורו מעול הגויים אשר בו נתון העם דורות רבים.

ואתה שואל: ומה המפעל השגיב, הרעיון הנאצל, שבכחו למשך אותך לפעולה שיש בה הצלה מצרותינו ומענוינו? מה הוא הרעיון שיאיר את חשכת מצבנו ויהיה לנו כעמוד-אור להראות לנו את המטרה הנשגבה, העליאית?

עזי יקירי! בקיץ העבר התארחו בזרען והיו באים לעתים קרובות שני בחורים יהודים, אולי ראית אותם, גִדוּלי העיירות הנדחות הם, מעמקי-השדרות של עמנו המרובות בין אוכלסי-היהודים במקומות, ששם הם נלחמים בעד קיומם, מתלבטים כל שנותיהם למצא פרנסה לכלכלת משפחותיהם הדלות, ושם נמצאים שומרי המסורת הלאומית העתיקה ושם באים בני-הנעורים ושוזרים רקמות עתידות להעם, שם מתגבשים אידיאלים נשגבים, אידיאלים לאומיים-אנושיים, והם חולמים חלומות מזהירים, הוזים הזיות מעורפלות – על החברה האנושית החדשה, המתקדמת, המתפתחת, השואפת ליצירות נפלאות לאשרם של כל אישי החברה הנוסדת על אידיאלים נשגבים, מחפשים הם למצא תנאי-החיים המאפשרים להשיג את המטרה בהשענם על העבודה המתמדת, על השויון הנאמן, על הצדק.

ובאים בני-הנעורים ומקדישים את כל כחם ואונם, מוסרים את נפשם לפעולה אמיצה, לעבודה קשה, עבודת-פרך, למען הניח את אבני הפנה לבנין הגדול, לבנין הלאומי שהוא יהיה מעוזו של עמנו.

ועבודתם היא רק התחלה פעוטה בתנאים איומים, תנאים אכזריים… אבל הם מתחזקים באמונתם, כי זוהי המטרה הלאומית והאנושית הכי חשובה והכי קדושה, ולכן הם מקדישים את חייהם רק למען הכשר את הקרקע בעבור הבאים אחריהם להמשיך את השגת אידאלם והתגבשותו.

רב הוא המרחק, ועננים כבדים מאפילים על כל הסביבה. קשה מאד הדרך, מלאה חתחתים, אבנים, צורים ומכשולים, ומעטים… הה! מעטים מאד האנשים הבאים לעזרתם, להתעודדותם, אבל לבם לא יפל, והם צועדים, נועזים, קדמה בנתיבות אלה. אחדים נופלים, אחדים נסוגים אחור, אבל הבאים אחריהם משיגים את המטרה, יען כי מאמינים הם בגדל-הרעיון.

והלא יסודו ועקרו של הרעיון זהו מה שהגה ויצר האיש הנפלא שהופיע אל עם היהודים וקרא את קריאתו הגדולה – לשחרור עמנו מגלותו!…

ואתה, עזי מחמדי, תמצא בעיר זו שאתה יושב שם הרבה אנשים המסורים לרעיון הלאומי הגדול. ואם תתעמק להבין את הרעיון תמצא פשר גם לספקותיך, להסוסיך, תמצא את המפעל שיכול אתה… שנוכל אנו שנינו, שכם אחד, יד ביד להקדיש את כחותינו להשגתו, להתגבשותו.

כולי שלך סופיה.

מרס, 1914.

סופיה אהובתי! אמנם ערפל כסה את שמי-חיי, צרה ויגון מצאוני, אני מגשש באפלת גורלי למצא את הנתיב שיובילני אל על, אל גבעות האור… נמחצתי – ונרפאתי… כי מכתבך פזר את ענני-הערפל, קוי-אור הציצו, הבריקו ושפכו את חומם ואת ברק זיום עלי… דבריך היו לי כצרי לפצעי… תועה הייתי בדרכי ואת באת כמלאך עליון, כשרפי-אלהים, נתת לי את ידך והוצאתני מהחשכה…

אמנם יש מטרות שכדאי להקדיש בעדן את כשרונותינו, יכלתנו וכל פעולותינו, את הכחות הטמירים בנו… יש מטרות שלפי המבט הראשון הן נראות לא כנשגבות אלא כפשוטות מאד – והן הן המובילות את המוני-האנשים, את החברה, אל הנעלה והנשגב, אל ההתקדמות, אל האשר הלאומי. ונכון הדבר, כי במרכז החיים צריכים אנו להעמיד את הרעיון הלאומי, למען שכל הכחות הסובבים אותו ישטפו ויזרמו אל המרכז בנגוד לכחות נסתרים השוטפים ממנו ומתפזרים. ואם ברור לנו הרעיון הזה – הרי אין לנו לחפש “דברים שבגבורה", יען כי כל פעולה המכוּונה אל המרכז זהו דבר שבגבורה… יפעלו הכחות הפעוטים והכחות העצומים, כחות של גבורים יחד עם הכחות הפשוטים הרגילים, הממלאים את תפקידם המתמיד. יפעלו יחד גבורי-הרוח וגבורי-המחשבה עם גבורי-העבודה, גבורי-העמל הרגיל. אבל יהיו כל הכחות מכוּונים אל נקודה אחת, אל הרעיון המרכזי, הלאומי. כל הכחות האלה חשובים, פעילים, מועילים הם, כי לרעיון הלאומי נטיתם. ואני אוסיף עוד דבר ואגיד לך: הסכומים של הפעולות האלה מביאים את הלאומים השונים – זאת אומרת את האנושיות כולה – למרומי פסגת התקדמותם…

ואני בקשתי למצא את הנקודה המרכזית של הרעיון הלאומי, המלכד את ישותו ועתידו של עם היהודים. ואת, סופיה, הבאתני אל ההכרה האמתית… מצאתי את אשר בקשתי… ולפיכך צריך להתכונן אל העבודה… ומה היא ההתכוננות? ללמד לדעת את העם, את דברי-ימיו, את תרבותו, את ספרותו, את יסוריו ואת נצחונותיו, את יגונו ואת ששונו… ואני – נטבעתי בערמת הספרים אשר מצאתי… וכל מה שאני מוסיף ללמד, להתעמק בהשגת הידיעות, כך עוברות לפני התקופות השונות בגוניהן המיוחדים, בצבעיהן, באפין של כל אחת ואחת בשנוייהן…

יקירתי! ההיתה לך ההזדמנות לשבת על שפת הים ולהסתכל בתמורותיהם המרובות של המים הגאים המשתטחים במרחק רב עד אפק השמים? ואם הסתכלת – ראית, איך משתנים ומתחלפים המים האדירים, אשר לא ינוחו ולא ישקטו אף רגע לא ביום ולא בלילה, מתנועעים הם, שוטפים, זורמים, מתרוממים ונופלים. והיה כעבֹר רוח סערה על פני הים – וירתחו המים, יתגברו משבריהם, יסערו, יהמו, יקפצו בהמיה איומה, מתנפלים באכזריות על הספינות – להמם אותן, לפוצצן ולהשמידן… ויש כי תשקוט הרוח ושררה הדממה על כל השטח העצום – וישובו הגלים להתגלגל בשלוה, גולשים בלבנת הקצף, מתקרבים אל החוף, מתלחשים מתנגשים, מופיעים ומתעלמים – במוֹנוֹטוֹניות, בחדגוניות, בשעמום וברגעים האלה הם מתחלפים בצבעיהם, ואת רואה אותם – כחולים, ירוקים, תכלתיים, שחורים ואפורים בהתאם לברק השמים אשר עליהם, לזיו קרני-השמש המאירות, לערפלי העננים הטסים על פני השחקים.

וכך היא החברה האנושית, החיה, המתנועעת והמתנודדת, שאין לה מנוחה אפילו לרגע, מתקדמת ונסוגה אחור, מתרוממת ומשתפלת… וכעבר סערה – וירתחו האנשים ויעלו קצף ויתנפלו – להרס ולחורבן… ואמנם להתמונות של הים דמיתי את התהפוכות ואת התמורות, אשר בחברה האנושית ובחברה הלאומית… ובחברה, כמו בים, יש גאות ושפל… כמדומני שבתקופה זאת נמצאה החברה היהודית במצב של התחלת הגאות…

מרס, 1914.

סופיה יקירתי! שלחתי לך אתמול מכתב והיום אני מוסיף לכתב. כי עוד פעם קראתי את מכתבך וראיתי, כי כאלו לא התרשמתי מדברים אחדים שבמכתבך: מכתבי מוקדש רק לבאור רעיונות לאומיים, אנושיים, אבל – הלא את רמזת על “עזוז אהבתך אלי, אל עזי היקר והחביב לך". ואני קורא את המלים המעטות האלה ושמחתי הולכת ומתגברת. ברור לי כשמש בצהרים, כי אהבתיני ותאהביני… עולם של אור אפפני. בעולם שכולו אור נמצאתי… היתה לי התשוקה לצאת ברקודים… החדר מלא אור שבעתים… כל היקום שמח, עליז, צוחק… ואפילו תיק הנירות המשעמם של המשפט כאלו עברה עליו בת-צחוק נעימה. ואני לקחתי את התיק והלכתי ברגשי-גיל אל בית-המשפט… התבוננתי וראיתי, כי גם השופטים וגם הדיינים וגם עורכי-הדין ואפילו התובע הממשלתי – כולם נעימים, כולם טובים… וכולם האזינו בשים לב לדברי, הקשיבו לכל מלה, כולם היו מרוצים מהוכחותי לטובת הנאשם, יען הרגישו באשרי, בשמחתי – ולא העיזו להאפיל את ששוני, את חדותי… והנאשם יצא זכאי… ויהי גם הוא שמח…

ואל יהא גם מכתבי בעיניך דומה למכתב של “אפרוח, תלמיד-גימנסיה” הבא להביע את אהבתו לבחירת-לבו – לכן גם אני לא אגלה לפניך את סגור-לבי ולהראות לך את סערת-אהבתי המתלקחת כאש בקרבי… ואולי מוטב לחשך מלים לבל אהיה בעיניך כמתעתע… ובאמת – מה לנו ולאמרות? הלא את כתבת לי רק שתי מלים: עזי יקירי! – ואהבתך היוקדת בלבך הבריקה והזהירה בזהרי-אור יקר… ולכן יהיו גם דברי קצרים ומקוטעים: כל מעיני בך ורק בך לעולם.

שלך, עזי.

יוני, 1914

סופיה היקרה והנחמדה! היום קבלתי את הטלגרמה ששלחת אלי. במלים אחדות: “הבחינות נגמרו; קבלתי תואר רופאה – סופיה". ואני השיבותי לך את ברכתי בטלגרמה.

אבל הטלגרמה שלי, אף-על-פי שלא קמצתי במלים, אינה יכולה למסור לך את רגשותי, את סערת-רוחי, את עליצותי, כשקראתי פעמים אחדות את הידיעה המשמחת… עוד מעט ונפל לגמרי הקיר המפריד בינינו, עוד שבועות אחדים – כן מבטיחני ידידי, עורך-דין בפטרבּוּרג – המשתדל במשרדי הממשלה לטובתי – אקבל תעודה רשמית המאפשרת להשליך ממני את הכבלים ששמו עלי בילדותי, להסיר את המסוה של הנצרות ולחיות לפי הלך-רוחי ונטיתי… עוד מעט ותעלם התהום המבהילה שבינינו ושגרמה לנו כל-כך הרבה יסורים נפשיים.

ואני חוזה חזיונות, חולם חלומות… שנינו נשב בעיר הזאת, עיר מלאה סופרים, חכמים, אנשי-מדע, עסקנים צבוריים… העיר שכל-כך מרובים פגעיה שבאים עליה מידי שרי-השלטון ושכל-כך יפה ונעימה היא בחוצותיה, באוירה, ברוחות-הים, בשפעת אורות-השמש וכל-כך חשובה בקבוצי-האנשים השונים באפים, בנטיותיהם, בשאיפותיהם התרבותיות. והעיר הזאת, עיר המסחר והתעשיה, מושכת אליה אנשים משדרות שונות, המתמסרים לפעולות שונות למען הבצע, למען הכבוד, למען השלטון… אלה עולים למעלה ואלה נשארים בשפל המדרגה… כולם פעילים, מוציאים את כל מרצם בשביל שאיפתם… עיר השכלה… והיא מושכת אליה את הסופרים, את העתונאים ממרחקים, מערי-הפרזות, המקוים לרכוֹש להם פה שם בעולם הספרותי… אלה עולים למעלה ואלה נשארים בשפל המדרגה.

ובין כל סוגי השדרות אנו מוצאים את היהודים – עומדים בשורה הראשונה… ואפים, תכונתם, אישיותם – הכל נראה על המפעלים שנעשים ונוצרים פה… אנו מוצאים בכל סוגי-המסחר, במלאכה, בעבודות קשות, בעתונות, באומנות… בכלל אין לך פה פנה שלא תמצא את היהודי – זריז, מבוהל, נחפז, פזיז – יוצר יצירות חשובות, מתקדם בכשרונוֹתיו, סופג בקרבו את כל המתחדש בעולם הכלכלי, התרבותי והאמנותי, משפר ומשכלל את הבא לידו או – מקלקל ומעות את הטוב שבא לידו בהיסח-הדעת… ובעיר כזאת יש אמנם כר נרחב לעבודה, לפעולות תרבותיות וצבוריות, להשגת אידיאלים לאומיים-אנושיים…

וכשאני מסתכל בעיר ההומה הזאת ובאנשיה ובכל מה שנוצר פה במשך שנים-שלשה דורות – אני חושב: היפלא הדבר, אם קֹמץ היהודים יבואו ויתישבו בערי-החוף שבארץ-ישראל, תוצרנה גם שם ערי-מסחר, ערי-תעשיה, ערים שתמשוכנה את הסופרים ואת בעלי-התוצרת, את המרץ היהודי ואת פזיזות-פעולותיו… והערים האלה יחד עם הכפרים, הפזורים ברחבי הארץ והמשוכללים ביסודם הכלכלי הודות לידיעותיהם, למומחיותם, למרצם, למסירותם, לאידיאליותם של המתישבים – המה יחד יתהוו את העולם הלאומי, את אותה הנקודה המרכזית, הלאומית, אשר עליה דברתי באחד המכתבים אליך…

ובכן אני קורא לך: סופיה יקירתי! להתראות בּקרוב… לעבודה מאומצת…

כולי שלך עזי.

פרק י"ד

המלחמה הוכרזה

גץ-אש יצא מאחת הפנות הנדחות, אשר בהרי הבלקן, ויאחז בכל מדינות אירופה ואסיה ותרגזנה כל אומות העולם. כדור-מות ששלח קנאי סרבי ללב הדוכס מבית הבסבורג פלץ את לבבות-רבים, הרעיש את כל יושבי הארץ… הקול יצא בכל הארץ ובקצה תבל הגיע: מלחמה!… אימת מות נפלה על האנשים השקטים והשלוים, העמלים מדי יום ביומו בעבודותיהם, ביצירותיהם, העסוקים והטרודים בדאגותיהם ובטרדותיהם, בצרותיהם ובשמחותיהם…

ועל כל שפתים נשאות המלים: מלחמה או שלום? התכנע סרביה להממשלה העצומה? התצא רוסיה האבירה להגן בצבאותיה על סרביה העלובה? ומה יגיד וילהלם? ומה תעשה פרנציה? ואיך תגיב אנגליה?

כל העתונים השחיזו את עטיהם וינבאו במחנה – איש איש לפי נטיתו או לפי פקודה מגבוה. כל השרים, אשר בידם גורל העמים שלותם או התנודדותם, - כתבו תזכירים, שלחו טלגרמות דיפלומטיות, והתאמצו לרמות איש את רעהו, לבלבל את ההגיון, לדבר בשפה המתכונת לשני אנפין – עד שהאחד לא הבין את שפת השני. ותגבר המהומה, ותגדל המבוכה… והידיעות השונות הסותרות אחת את השניה, נפוצו בכל הערים ובכל ישובי האנשים ותגדלנה סערת-הרוח בכל המדינות… וגדולי הממשלה מוסיפים לסכסך מדינה במדינה, להגדיל את המדורה, לנפץ את הפצצות.

ובכל מקום ומקום מתוכחים האנשים ומתפלפלים, מדברים ומביעים את דעתם… וגם במועדון הקיץ שבעיר זרען התאספו משכילי העיר וחשוביה, הפקידים והאצילים, הסוחרים העשירים ובעל-האחוזות, גם שרי-הצבא ושרי-השלטונות, - ושיחת כלם היתה השאלה: אם תפרץ המלחמה או הסכסוכים יעברו בשלום?

משפחת ברשדסקי ומשפחות אחרות, שהיו רגילות לשבת בחדשי-הקיץ בקיטנות שעל חף הנהר סמוך ליער הגדול, באו ביום זה לשמע את החדשות המתרחשות לבוא ואת המאורעות שאירעו.

סופיה גמרה את בית-המדרש למדיצינה. חכתה לידיעה מטראכטנברג שקבל את התעודה הדרושה לבל יהיה מעצור לנשואיהם. הם נדברו ביניהם שהחופה תהיה בבית-הכנסת הגדול במוסקבה, ובו בערב יסע הזוג לחוץ-לארץ. וגם את התכנית של הנסיעה כבר עבדו דרך וינה לשויץ ולאיטליה ומשם למצרים ולארץ-ישראל. בארץ הזאת ישהו שבועות אחדים, יתירו את הערים והמושבות, יתודעו לעובדים, לאכרים וגם לעסקנים המקומיים. משם ישובו לאודיסה להשתקע בה. עכשיו היתה תוהה ולבה נוקף: מה יתרחש מחר מחרתיים? האומנם תתלקח המלחמה? התתפורר תכניתה ולא תתקים, וחלומה הטוב יגוז ויחלף כצל עובר?

היא שוטטה בגן הגדול, אשר סביב המועדון, זה הגן, אשר עליו גאותה של העיר, עם שדרות האלונים הזקנים ועם ערוגות הפרחים השתולים לפני המרפסות של המועדון. אתה טיל גם נחומוביץ שבא, לפי בקשתה של משפחת ברשדסקי, לשבועות אחדים לשבת בנוה-הקיץ ולנוח מעמלו הספרותי כשאשתו וילדיו נסעו, - כמנהגם מדי שנה בשנה לעיירה ליטאית לבית הוריה – סופיה הסתירה ממנו את דבר השנוי שבא עם טראכטנברג עד קבלו את התעודה הרשמית.

סופיה הביעה לפניו את צערה ואת פחדה לפני העתיד. הוא דבר על התסבוכת הפוליטית שבמאורע הזה ונבא למלחמה איומה, הרת חורבן, הרג והשמדה.

– התרבות האנושית, כל הערכים, כל הקנינים האנושיים והלאומיים שבכל ארץ וארץ, - הכל נמצא בסכנת כליון וחרץ…

ובאולמי המועדון ובמרפסותיו נתאספו קבוצות-קבוצות של מתוכחים. בקבוצה אחת ישב בנדיקטוב, ציר בית-הנבחרים, המשתיך למפלגה הדמוקרטית, ומסביבו קהל תומכיו ומעריציו. הוא הסיק מסקנות המשתמשות לשתי פנים: אפשר שהמלך יתן צו לגיוס והמלחמה תוכרז ממילא, כי אמנם אין אנו, הרוסים, יכולים לעזוב את הסרבים, צריכים אנו להגן עליהם, להצילם משעבוד לאוסטריה; ואפשר שהקיסר הגרמני יפשר בינינו ובין המלך הזקן של אוסטריה שלא ישלח את צבאותיו להמדינה הקטנה הזאת מפני אימתה של רוסיה העצומה.

האם ננצח במלחמה הזאת? היו אחדים שפקפקו בנצחון רוסיה אם גם גרמניה תצא נגד רוסיה, והלא היא כרתה ברית עם אוסטריה. היו דעות שרוסיה תוכל לעמוד נגד שתי המדינות הללו, יען צרפת תתפרץ על האויבים לצד העורף.

בין האופטימיסטים, המאמינים בנצחון הצבא הרוסי, היה גם ברשדסקי.

– השכל מחיב, - אמר – כי הצבא שלנו מוכן ומגויס בכל כלי-הזין החדשים, מאורגן ומסודר לפי הדרישות של התכסיס בזמננו מכיון שבמלחמתנו עם יפן היתה יד האויב עליונה, הלא הראתה המלחמה ההיא את חולשתנו בזיון הצבא, ובמשך השנים שעברו מזמן המלחמה תקנו שרי-המלוכה את התקלות…

בקבוצה אחרת, בקצה האולם, במקום שכל חלונותיו פתוחים אל הגן וריח הפרחים ממלא את כל חלל-האויר, ישבו ושתו תה ושוחחו אנשי מפלגת השמאל, שאמנם באופן רשמי לא היה עליה חשד של “שמאליות“. ביניהם נמצא גם ד”ר ברגסון. היו וכוחים נלהבים: בעד הנצחון של צבאותינו או נגדו? דברו על תכנית המעשים הפוליטיים שצריך השמאל לאחוז בה. חוה את דעתו ברגסון:

– רבותי! המלחמה הזאת תהיה מלחמה מכרעת למען המהפכה, מה שלא

הספיקה לגמור המהפכה הראשונה, אחרי מפלתנו במלחמת יפן, יתהוה ויתגשם אחרי המלחמה הזאת, אם תהיה מפלתנו עכשיו או לא תהיה – נצחוננו לא יהיה מזהיר, והמלחמה תעורר תנועה מהפכנית בין השדרות הרחבות של המוני-העם.

בקצה המרפסת, סמוך לאולם הגדול, ישבה קבוצה חשובה סביב שלחנות

קטנים שהסיעום סמוכים אחד לשני. על השלחנות עמדו בקבוקי שכר, כוסות תה, דגים כבושים, נקניקים ופרפרת שונה.

– במסבה זו התאחדו שתי המפלגות; הפרוגרסיבית וקלאבוחוב בראש

והאוקטובריסטית עם מנהיגה גורבינוב. בקבוצה הזאת גדלה ההתלהבות, דברו על נחיצותה של המלחמה: צריך להשתחרר מעולה של גרמניה המעיקה עלינו.

– כל מקורות הכלכליים, העשירים והעצומים, הם לפי הרב בידי הגרמנים,

בעניני-המכס הם הפוסקים – וכמובן רק לטובת מדינתם ולא לטובתנו, התעשיה והחקלאות משועבדות להם, - כך טען קלאבוחוב והביא לראיה מספרים סטטיסטיים ופיננסיים.

– הצבא שלנו מזוין לפו דרישת תכסיסי-מלחמה בזמן הזה, אמר גורבינוב, - אנו

בטוחים בנצחוננו…

– אנו נבא לעזרת הממשלה, הוסיף לדבר קלאבוחוב. – אנו, בעלי-התעשיה, נעזר

בעבודתה הגדולה והאחראית, תפנה אלינו, אל הצירים התומכים בה, ואנו נקדיש את כחותינו למען המולדת.

– למען מולדתנו שאנו מושרשים בה בכל שרשי חיינו.

ורק הקצינים ושרי-הצבא ישבו שקטים, שותקים, עסוקים במשחק הקלפים וכאלו לא שמו לב לכל התנועה שבמועדון.

פתאם נשמע קול גדול: טלגרמה, טלגרמה חשובה!

כולם קפצו ממקומותיהם, כולם נבהלו ונבוכו.

– המלחמה הוכרזה! – צעק האיש שהביא את הידיעה. – צו ניתן לגיס את הצבא.

קמה בהלה בכל אולמי-המועדון. אחדים מהקצינים עזבו את “השלחן-הירוק” במשחק הקלפים. התלבשו ויצאו החוצה.

ולמחרתו המתה העיר כולה מהידיעה המרעישה. סדרו הפגנות פטריוטיות. בהפגנות אלה השתתפו כמעט כל תושבי-העיר היהודים. גדולה היתה התסיסה, אבל התגברה התרוממות-הרוח.

המלחמה! על כל פה נשאה המלה הזאת. קבוצה פטריוטית החליטה לסדר נשף עממי גדול: עבדו גם את התכנית: זמרה, נגינה דקלום שירים פטריוטיים. מריה אוסיפובנה הבטיחה את השתתפותה בזמרה.

היא באה יחד עם בעלה לשבועות אחדים אל אחוזתם. היא אמנם עסוקה בטפוליה בילדה שנולד לה לפני כחודש ימים, אבל בשביל ענין כל כך חשוב עזבה את ארמון אחוזתה ותבא העירה ותתאכסן היא וילדה ואומנתה, בבית הוריה. אמה, הגברת ברגסון היתה גם-כן מסורה בטפולה של הילד הזה, שנקרא בשם מצלצל, איגור. רוזליה ברגסון, הסבתא, היתה מהללת את נכדה היפה, וכשהיתה באה אל מעונה הגברת ברשדסקי, רעותה הנאמנה, היתה משתעשת בשעה זו עם הילד וקוראה לו בשמות-חבה.

– הלא זהו יורש-העצר של משפחת קלאבוחוב – אמרה קצת בלצון וקצת

ברצינות עצובה. – הוא יירש את כבוד משפחת קלאבוחוב את ארמונותיה ואת אחוזותיה, את יערותיה, את מכרות-הנפט ואת בתי-החרושת של הפירמה איואן קלאבוחוב ובניו… אמנם ישנם עוד יורשי עצר, בני האחים האחרים, אבל איגור יגדל עליהם… הלא בעורקיו נוזל דם-יהודי… והיהודי מתעלה בכל מקום ובכל מצב.

התלוצצה גם יבגניה ברשדסקי וקראה לילד: יורש-עצר! והיא התאוננה כי המלחמה תפריע את מהלך החיים הרגילים כי פתאם הרעים הרעם, רעשה הארץ, קראו למלחמה, גיסו את כל החילים ואת כל מי שפעם היו חילים… אומרים שיוקחו לצבא גם אלה שהיו משוחררים מעבודת הצבא.. בני אחיה כותבים שהם מגויסים. הם עבדו בצבא. פעם היו במלחמה, היפנית… לאן ישלחו אותם עכשיו – לא ידוע… ומי יודע, מתי תגמר המלחמה?

– קלאבוחוב ורבים אחרים אומרים, כי לא תארך המלחמה זמן רב… אולי רק חדשים אחדים, - אומרת רוזליה ברגסון, - אבל מי יודע מראש? בודאי – יותר משנה… אמנם הנצחונות הראשונים יאלצו את הגרמנים לבקש שלום.

ושמועות שונות עברו בעיר… העתונים היו מביאים בכל יום חדשות מרעישות… צבאות-הגרמנים עברו את גבול בלגיה… צרפת בסכנה… האוסטרים כבשו את ערי סרביה… צבאות רוסיה עברו גבולות גרמניה… בחזית הדרום-מערבית התפרצו חילי רוסיה וכבשו את גליציה… מתקרבים אל הקרפטים…

אלה לאלה שואלים ומנחשים: מה תגיד מדינה זו? המגיסת את חיליה מדינה זו? והבהלה מתגברת, ובני-הנעורים שעבדו בצבא בזמן השלום וגם אלה שהשתתפו במלחמה עם היפנים ויצאו בשלום ממנה – כלם נקראו לזיון… כל הלבבות רועדים, העצבים נרגשים.

פרק ט"ו

הד המלחמה בזרען

והמלחמה נטושה על פני כל החזיות השונות, אשר בגבולות המדינות במערב ובמזרח, בדרום – ביבשה ובים. הטרוף של האנושות הולך ומתגבר ולופת מדינה ומדינה. טורקיה התאחדה עם גרמניה; יפן באה לעזרת הרוסים, בּולגריה יצאה נגד רוסיה, נגד המדינה ששחררה את הבּולגרים משעבודם; רוּמניה באה לעזרת סרביה; איטליה, שהיתה במשך עשרות שנים ידידתן ומדינת-בריתן של גרמניה ואוֹסטריה, רמתה את בעלות-הברית ובאה לעזרת צרפת אויבתה הפוֹליטית; אנגליה כאלו התמרמרה על אשר ללא שמרה גרמניה את חסות-המדינות שהובטחה לבּלגיה – ותצא נגד גרמניה; ותצא גם יון נגד טוּרקיה ולעזרת סרבּיה: כאלו עשו שלום ביניהן אלה המדינות המתקוטטות מדור-דור…

ומחזיות המלחמה באות דרישות לשלח פלוגות-פלוגות חיילים – להוציאם להורג – לשם השלום העתיד המקווה… ואלפי אנשים, צעירים מלאי תשוקת-חיים, נהרגים ונפצעים – על “קדוש שם ארץ מולדתם"… ורבבוֹת אנשים עובדים בעֹרף החזיות למען הכין כלי-משחית – להביא חורבן וכליה על כל מדינה וארץ. ומאות-מאות אנשים “עושים עסקים” טובים ומתעשרים, מאספים הון רב בידיהם – ומפזרים על הוללות ועל שריריות…

ולעיר זרען נשלחים חילים לזיון וללמוד תכסיסי-מלחמה – מליטא, מרוסיה הלבנה, מפוֹלין, מערי חופי ים הבלטי, וביניהם עם רב של יהודים, יהודים צעירים, יהודים בעלי-משפחות, יהודים אדוקים וחפשים בדעות דתיות, בעלי-מלאכה, סוחרים, תגרנים, רבנים, שוחטים, משרתים, אברכים בני בעלי-בתים חשובים, יהודים אמידים ויהודים אביונים. והעדה היהודית הקטנה שבעיר זרען השתדלה להתקרב אל החילים האלה, לבא לעזרתם, להקל את יגונן, את צרתן וכאב-לבם האיום.

נוסד ועד של העסקנים הפעילים – בראשותם של פוּרקנוֹב, ברשדסקי ואברמוֹביץ. ועד משנה נוסד – ועד של נשי-העיר; הן השתדלו להמציא לחילים לבנים, כסתות, חפצים נחוצים, יען כי הרֹב לא יכל לקחת אתם את החפצים היותר נחוצים להאדם באשר הוא, בכל מקום ומצב שהוא. הועד הראשי היה ממציא להחילים האדוקים מאכלים כשרים; היו משתדלים לתת להם רשיונות לבא בימי שבתות ומועדים לבית-הכנסת. בכל שבוע ושבוע היו באות אל העיר ונכנסות אל הקסרקטין פלוגות חילים ואחרי שהתרגלו לעמד הכן לפני סגן-הקצין, ללכת בצעדים מדודים כיאות לחיל נאמן ולדעת את אפני היריה מהרובים – היו יוצאים גדודים-גדודים מן הקסרקטין, כולם לבושים בגדי-שרד של החילים, והקצינים בראשם – יוצאים הגדודים, צועדים צעדי-און בשורות ישרות וכלי-זמר הולכים לפניהם ומנגנים בתופים ובחצוצרות ובנבלים, כולם צועדים עם תרמיליהם ורוביהם על כתפותיהם – ובאים אל תחנת מסלת-הברזל, ששם “טוענים” אותם בקרונות-משא ומובילים אותם אל חזית-המלחמה.

בעת ההיא קבלה סוֹפיה מכתב מטראכטנברג.

יקירתי! גז החלום, חלפה התקוה… אמרתי בלבי: יעברו רק שבועות אחדים – ונתקשר לעולם… חלמתי על נסיעות בארצות שונות, על תיור ערים, בתי נכאֹת, אוצרות-תמונות, על תיור ארצות הקדם… קויתי לשמחה והנה חרדה… נשף חשקי נהפך לנשף בהלה…

אבל כך גזר הגורל עלינו – ועל רבבות אנשים… ובשעה שארץ מולדתנו נמצאת בסכנה מחויבים אנו כולנו להכנע ולקיים את המוטל עלינו…

ועוד פעם אני נמצא במצב מוזר… הפקודה לגיוס באה אלי מהמשרד שאני נרשמתי כקצין של חיל-המלואים… ולפי הפקודה הזאת שולחתי למטה הצבא שיצא נגד האוסטריים… נמניתי לאחד השלישים העומדים לשרותו של המצביא… מצאתי גם מכרים, קצינים שאתם עבדתי בצבא או שהיו מבאי-ביתן של אחיותי. המצביא מסר לי את עניני-המשפטים בצבא… ואני מהרהר: אלו באה הפקודה אחרי שנתפרסמה התעודה שאני שבתי “למצבי האזרחי הקודם", כלומר להעדה היהודית, כי אז בודאי לא הייתי נמנה בין הקצינים אלא בין החילים הפשוטים… אבל כשאני לעצמי הייתי בוחר גם עכשיו להיות בין החילים ולהקרא בשמי הנאמן ולא להיות קצין במטה הצבא ומסוה על פני… מסוה שאינו הולם אותי…

ויש שאני חושב על גורל המדינה לעתיד ובא להדעה, שהמלחמה תפזר את העננים הכבדים שעטו על ארצנו, שהיא תביא לנו את האפשרות של התקדמותנו בכל סוגי המדיניות… אני מקוה, כי המלחמה האיומה, שתקפה כמעט את כל הארצות הנאורות, את הגדולות ואת הקטנות, תשנה את מהלך-המדיניות בכל הארצות, כי יבא קץ לממשלת החרב על האנושיות, כי תפרקנה הממשלות את הזיון מעליהן, אותו הזיון המעיק על האנושיות דורות רבים, והרעיון של השלום והאחוה בין האומות ובין הלאומים ישלוט בכל תקפו…

אני סבור, כי מן המלחמה האיומה, מן ההרס והחורבן, יצא גם אור-ישע להאומות המשועבדות לשלטון של מדינות גדולות… במקום התרכזות של מדינות שנמצאת עכשיו תבוא התפוררות מדינית לחלקיה הלאומיים, אולי לא התפוררות גמורה כי אם עמידה ברשות עצמה, עמידה אוֹטוֹנוֹמית של אומה ואומה… ואז תאופשר גם הדרישה שהיהודים יקבלו כעין מצב אוֹטוֹנוֹמי בארצות פזוריהם, ואולי גם מרכז אוטונומי בארצו ההיסטוֹרית. למכתביך אני מחכה.

אוהבך עד כלות הנפש עזריאל.

וסוֹפיה נמנתה לרופאה בבית-החולים שארגנו אותו הנהלות העיריות ומשרדי המחוזים הארציים. מכרי משפחת ברשדסקי השתדלו להמציא לרופאה הצעירה הזאת את העבודה החשובה להביא מרפא להפצועים והחולים המובאים מן החזית אל הערים הקרובות. וגם גריגורי אחיה התעתד לגיוסו כרופא בצבא; הוא היה במחלקה האחרונה של הפקוּלטה המדיצינית, ושמועה יצאה כי יגיסו גם את התלמידים שלא גמרו את הפקוּלטה מפני שהדרישה לרופאים גדולה כדרישה לחילים שיהיו זקוקים להרפא אם יצאו חיים.

ואל זרען מוסיפים להביא אלפי אנשים. טירוֹנים, העתידים להשלח למערכות המלחמה. ובין הטירונים ההם נמצאו גם ווֹלפסוֹן ומייזיל. לא השיגו את מטרתם ולא נכנסו לאוניברסיטה והיו עובדים בעירות שונות להפיץ את רעיונותיהם הלאומיים בין צעירי-עמנו, לגיס אותם לעבודה קשה ואחראית – להיות חלוצי התחיה הלאומית בארץ-ישראל. נלקחו לעבודת-הצבא ועכשיו נשלחו הנה למען יספחו לגדודים היוצאים אל החזית.

כשנודע לייבגניה ברשדסקי על אודות “הבחורים” האלה, השתדלה להתראות אתם וגם קבלה מהמפקד של הצבא רשיון להבחורים האלה לבֹא לפעמים אל ביתה. היא קרבה אותם כקרבת אם את ילדיה, דאגה לחפצים הנחוצים להם, השתדלה להקל עליהם את העבודה. ווֹלפסון ומייזיל היו מאושרים להמצא בחוג אנשים המקרבים אותם בידידות נאמנה.

בישבם פעם בחוג המכרים של בית ברשדסקי, דברו על עקרי-הרעיון הלאומי שהמה דוגלים בו. אמר וולפסון:

– רבותי! זכרו את הפתגם הידוע: גם זו לטובה!… אנו מקוים שנצא בשלום מן

המלחמה… והלא העובדה, שאנו נתענה ונסבול מאד במערכוֹת המלחמה… שאולי נצא פצועים… אינה מפחדת אותנו… היא מעודדת אותנו… העבודה העתידה, העומדת ומתרשמת לפנינו, העבודה בארץ-ישראל, תהיה שלמה, אם האנשים, אשר לקחו עליהם להתמסר לה בנפשם ומאֹדם, מסוגלים לסבל, להתענה בענויים רבים… וגם היודעים תכסיסי-מלחמה… כי מלחמה לנו מלפנים ומאחור גם שם…

– ומייזיל אמר:

– נכון דברי חברי… אבל הייתי בוחר בחזית אחרת… שולחים אותנו אל החזית

של האוסטרים… לו הייתי בחזית בקוקז…

– ומה הוא היתרון?

– הייתי מארגן גדוד של יהודים לצאת… לכבוש את ארצנו… לכבוש אותה

בחרבנו ובקשתנו… כי רק הכּבוש הזה הוא כבוש נצחי… לא בכסף כי אם בחרב…

– שגית, חברי – אמר וולפסון – הכבוש יהיה רק על-ידי העבודה, עבודת חלוצי-העם מכל שדרותיו…

– העבודה תוכל להיות מובטחה רק אחרי הכבוש במלחמה. לא לחסד לאומים ניחל, כי אם על כוחותינו נשען ובהתאמצותנו נושע.

והיושבים אתם לא התערבו בוכוחיהם. שמעו ושתקו. מה להגיד להאנשים “החולמים והוזים הזיות” ועתידם – להיות טרף לכלי-משחית איומים, שתפקידם להפיל חללים לרבבות.

פרק ט "ז

סדור הפסח לחילים היהודים

והמאורעות התפתחו בדרכים שונות ובאפנים שונים. בחרף באה הידיעה, כי הקיסר בכבודו ובעצמו יבוא אל העיר לבקר את המחנה, שנאסף בעיר הזאת, ולברך את החילים טרם יצאו נגד “השונא ". אז היו אספות שונות לברר את ענין קבלת -פנים של הקיסר. בכל הערים שעבר בהן היו מכינים סכומי -כסף ומוסרים אותם לידו ממש לטובת בתי -החולים של “הצלב האדֹם” החליטו שהאצילים יקבלו את פניו לחוד, באי -כח התושבים לחוד עם הסוחרים בראשם, האכרים מהסביבה יבחרו שליחים לחוד לקבלת -הפנים. התאספו גם אנשי ועד הקהלה לטכס עצה, איך לקבל פני הוד מלכותו. דנו בענין הזה והתוכחו. היו אחדים שאמרו, כי היהודים נמנים בין תושבי -העיר ומשתתפים בתרומותיהם במגבית של ראשי -העיר מכל התושבים; אמרו להפך, כי מחויבה הקהלה לשלוח דפוּטציה בשמה ולמסור את תרומת -היהודים.

זלמן פוּרקנוֹב, הנאמן בלבו להוד הקיסר בנאמנות, שבאה לו בירושה מאת זקנו, ה "חיל הניקוֹלייבי” – דרש שהמשלחת הזאת תתיצב לפני הקיסר, והרב עם ספר -תורה בראשה יביע את אמונתנו ומסירותנו להוד מלכותו. נגדו עמד בכל תֹקף הד”ר יוסף ברגסון. הוא אמר בפרוש, כי כי -אפשר לנו, להקהלה היהודית, לקבל פני הקיסר הזה, שידיו מלאות דם היהודים שנהרגו ונשׁחטו בימי -הפרעות האיומות במשך כּל שנות מלכותו. הוא הוסיף, כי אין לזלזל בקדושת ספר התורה ולהביאה לפני האיש המבזה כל החוקים הנשגבים שבתורתנו. טענו, כי גם בערים הגדולות יצאו משלחות של הקהלות לקבלת -הפנים עם ספרי -התורה ודרשות; אבל המתנגדים אמרו, כי במקומות שישׁנן קהלות גדולות – שאני: היהודים מוכרחים לקבל פני הקיסר. מיכאל ברשדסקי נתן פשרה: אנו משתתפים במשלחת העירונית, היינו, ששני אנשׁי הועד נמצאים באפן רשׂמי, וסכום כסף נוסף לשקל על יד הקיסר בשם הקהלה.

ודאגה יותר חזקה תקפה את הקהלה. הגיעו ימי הפסח. בעיר נאספו כחמש מאות חילים יהודים מחיל המלואים, אשר עדין לא הגיע תורם לצאת למלחמה. הקהלה החליטה להכין “סדר” בשני לילות חג הפסח וגם לכלכל את כל החילים בשׁמונת ימי החג במצות ובמאכלים כשרים. ארגון הסעודות נמסר לועד -הנשים . כל נשי -העיר היהודיות השׁתתפו בארגון הזה. בראש הועד עמדו – הגבירות ברשדסקי, ברגסוֹן, פוּרקנוֹב ועוד שתים. הן חלקו בין כל הנשים את תפקידיהן: להמציא כלי -בשול, צלחות, כפות, סכינים, מזלגות, מפות לבנות – תעודתה של קבוצה אחת; קבוצה שניה צריכה היתה לנצח על הבשול ועל חלוקת המנות; קבוצה שלישית – התעסקה בסדור השלחנות פעמים ביום. העבודה היתה מרובה. מצאו אולמים מתאימים; השתדלו לפני המפקד הראשי, גנרל הצבא, והוא הבטיח לתת חופשה לכל החילים היהודים – לחוג את חגם – “בהתאם לאמונתם ". אבל ראו, כי קשה להקהלה הקטנה למלא את כל ההוצאות המרובות. ברשׁדסקי ופוּרקנוֹבֹ פנו לראשׁי הקהלה במוֹסקבה. קבלו משם בקרון -משא מצות ותפוחי -אדמה וגם מאות אחדות כסף במזומן. הכינו גם יין ל "ארבעה -כוסות” כדין בשביל כל המסובים ב "סדרים ".

בליל התקדש החג באו אחרי התפלה כל החילים ואנשי -העדה אל האולמים הנועדים למקום הסעודות. השלחנות היו ערוכים בטעם ובסדר יפה; אצל כל מקום ישיבה היו מסודרות על השלחן – קערה עם מצות, כוס, כף, מזלג וסכין ומלח; בקבוק יין אחד עמד בשביל ארבעה אנשים. העלמות והנערות התגיסו למלצרות וכולן נמצאו על מקומותיהן לשרת את הקהל. במטבח היה הכל מוכן ונשי הועד מנצחות על הסדר. רוח חגיגיות רצינית מהולה בתוגה חרישית – רחפה בכל חלל האולמים.

בראש השלחן הארוך האחד ישב על מקומו הישיש חיים יואלי, צורף ושען, ולפניו קערה עם מצות מכוסה במפית לבנה ועליה כל המינים הדרושים לסדר; הוא ישב עטוף ב "קיטל” שלו; מלא את כוס -הזהב שהביא מביתו יין ואמר בקול רם את הקדוש. בראש שלחן שני ישב זלמן פורקנוב, בעל בית -מסחר לבגדים וקדש על היין לחוד. באמצע האולם הגדול השני שדלתותיו היו פתוחות אל האולם הראשון עמדו שלחנות ארוכים; אצל אחד מהם ישב מיכאל ברשדסקי, הד "ר ברגסון וכל משכילי העיר היהודים עם נשותיהם וילדיהם; ביניהם ישבו וולפסון ומייזל. ברשדסקי קדש על היין כחק. כל הקהל התחל לספר ביציאת מצרים מההגדות אשר לפניהם.

אמנם, היתה זאת סעודת אחים שהתקבצו מכל קצות הגלות הרוסית. ובשעה זו אולי נשכח מלבם, כי בעוד ימים מועטים וישולחו לחזית המלחמה, למקום שאולי לא ישובו ממנו לעולם… ורבים יושבים וקוראים את ההגדה ודמעות נוזלות מעיניהם בזכרם את ילדיהם ואת נשותיהם ואת משפחותיהם, – את אהובי לבם, היושבים אבלים ושוממים בליל החג הזה, חג חרותנו, שנהפך לחגא ולמספד…

ןהישיש חיים יואלי מוסיף לקרא בקול רם ובהדגשה מרובה, גם הוא מוריד דמעות, וכשהגיע לאמרה: “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ", נפסק קולו והתאפק מהרים קול בכיו… וכל המסובים הפסיקו לרגע את קריאת ההגדה וישבו נרעשים, עמוסי -דאגותיהם וצרותיהם… אבל כרגע נשמע קולו הרם של יואלי הממשיך את קריאת ספורי ההגדה.

והנה התרומם הישיש עטוף בקיטל הלבן ובידו כוס -היין. כולם הפסיקו את הקריאה. מבטי -כלם מכוונים אל האיש הזקן הזה. רגע הוא מביט מסביבו. והנה הרים את הכוס ואומר בקול רם:

"ולפיכך אנו חיבים להודות… הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה…”

רוח של התרוממות, של עליזות, עוברת בכל שורות המסובים; כולם מרימים את כוסותיהם וקוראים בקול עליז, בהתעודדות:

"…מאפלה לאור גדול, משעבוד לגאולה… הללויה ".

חסל סדר ההגדה. קמים ממקומותיהם והולכים לנטילת ידים ושבים אל מקומותיהם. והנה ה "מלצרות” כבר מסובבות ומגישות את המאכלים המסרתיים. נשכחו כל הדאגות. איש איש מדבר, משיח עם שכניו; נשמעו גם קולות צחוק.

נגמרה הסעודה. ברכו ברכת המזון. מזגו כוסות אחרונות. רבים ממשיכים לקרא את ההגדה לפי הסדר הקבוע. הגיעו ל "חד -גדיא” והתחילו לשיר שירים. היתה שעת חצות כשגמרו את “הסדר” כהלכתו.

קם ממקומו וולפסון וקרא:

– רבותי וחברי! אחרי קריאת הספורים על יציאת מצרים, שמעוני ואדברה הפעם.

נשמעו קולות: הסו, הסו… החילים עזבו את מקומותיהם והצטופפו אל האולם ששם עמד וולפסון ודבר בקול רם.

– חברי! יציאת מצרים זו היא העליה הראשונה אל ארץ -ישראל… אז עלו כל השבטים של בני ישראל, אבל רק כשעברו דורות רבים והארץ נכבשה לפניהם והשבטים השתרשו בקרקע ארצם – אז התלכדו כל השבטים – ויהי עם ישראל… והעם הזה התרומם על הגויים שכניו בתרבותו וממנו יצאו הנביאים, אשר תורתם נר לרגלינו עד היום הזה – זהו ספר התנ "ך מעין חיותנו הלאומית… דורות עברו… הארץ נחרבה בידי הכובשים העריצים, העם הגלה… וכעבר שבעים שנה התחילה העליה השניה – מבבל ומפרס… רק מתי מספר שבו לארצם, רק המעוטים עזבו את ארץ גלותם… ובעבור זה אולי אין חג לאומי להעליה השניה, ליציאת בבל כמו ליציאת מצרים… לא כל השבטים שבו, כי אם אלה הנאמנים לעמם, לתורתם, לארצם… אבל אנשים גדולים עמדו אז בראש: עזרא ונחמיה, אחד הפיץ את התורה, את תרבותנו, והשני חזק את מעמדנו החברתי, הכלכלי והמדיני… קראו בספרים ותראו ותוכחו לדעת את כל גדולתם של האנשים האלה… ואתם יודעים את התוצאות של התופעה המזהירה הזאת: עם יהודה התגבר על כל שונאיו ורודפיו… היתה מדינה חשובה, מדינה יהודית… היו חכמים גדולים, נוצרה ספרות גדולה מקורית, נוסדו בתי מדרש ובתי -ספר לתינוקות של בית רבן, החקלאות השתגשגה ותהי למופת… גם כל מלאכה ותעשיה התפתחו באפן מצוין…

חברי! העליה השניה יצרה את עם ישראל ואת תרבותו ואת אמונתו ואת כל קדשי העם – ומפיהם אנו חיים עד היום הזה. אבל באו הכובשים ונצחו… הרבה גם נשפך, מרובים מאד היו חללי -גבורינו, קנאינו, שחרפו את נפשם בעד חרותו של העם שעמדו בכל כחותיהם נגד השעבוד והעבדות… הכובשים היו אמיצים ונצחו… רבותי! לא שבעים שנה עברו כי אם שבעים דורות עברו – ועם ישראל התפזר בכל ארצות תבל… והעם המשיך את חייו הלאומיים והתרבותיים… ועכשיו הגיעה השעה של העליה השלישית!.. לא יציאת מצרים ולא יציאת בבל אלא יציאה מן הגלות! ורק מועטים נמצאו בין המוני ישראל שהתנדבו ללכת, לעלות לארץ -ישראל אחרי שמעם קול חלוצי העם הראשונים שקראו: בית יעקב לכו ונלכה!.. צרות ומצוקות עברו על ראשם… והם הניחו את אבן הפנה לבנין גדול, בנין עמנו, והנה קם איש גדול, גאון עם ישראל, והוא קרא לעם ישראל לעלות לארץ -ישראל, הוא שסדר את הכנסיות הגדולות כשמתקבצים מכל הארצות שליחי עם ישראל לטכס עצה ולעשות תעמולה… רבותי! אתם כלכם יודעים את האיש ואת מפעלו הגדול, לא זכה לראות את התרוממותנו ומת – מכאב לב אנוש…

חברי! אני מארץ -ישראל באתי… אני זכיתי לעבד שם כפועל רגיל בחקלאות, אני ראיתי את הארץ בשממותה האיומה, בבצותיה ובמחלותיה… ואני ראיתי את הגנים ואת השדות, אשר חלוצינו הראשונים נטעום וזרעום, שדדום וחרשום – בזעת אפם ובעזרת איש נדיב גדול אשר כמוהו לא היה בישראל…

ואתם, אחי היקרים! הוטל הגורל… אנו מוכרחים ללכת ולהלחם, בעד זרים אנו נלחם… אבל את חובתנו ושבועתנו נקים, היהודים תמיד נאמנים לארצות גלותם, אנו נעמד בחזית אחת ולמולנו יעמדו אחינו אנשי בריתנו באותה החזית מצדה השני… ואנו… נלחם איש עם רעהו.

אחי! המלחמה תגמר, אנו נשוב בשלום הביתה, אבל נוכח הפעם לדעת, כי תבא תקופה חדשה בחיי עמנו, תקופת העליה השלישית לארץ אבותינו, ואם אנו, גבורי האומה, הולכים למערכות המלחמה נסבל יסורים וענויים, נחרף את חיינו… הרי נזכר, כי אנו הגבורים מחויבים להלחם בעד חפש האומה, בעד חרותנו ותחיתנו בארץ אבותינו…

אחי ורעי! לא בחרב וחנית נלחם… בזעת אפנו, בשרירי -גופנו, בהתאמצות כחנו, בהשכלתנו וידיעותינו – אנו נעבד בשביל עמנו, אנו ניבש את הבצות ונהפך אותן לגנים ושדות -יבול, אנו נשדד את סלעי הגבעות וההרים וניער אותם, אנו נטע כל עצי פרי, אנו נטע כרמים… וכאשר אנו נכרע תחת משא סבלנו, יבא אחרינו הדור הבא וימשיך את עבודת העם… וארצנו כולה תהפך לגנים פוריים, המעניקים מיבולם את עובדיהם, נוטריהם.

ועתה חברי ואחי! אנו עומדים לפני עתיד מעורפל ומסוכן – נתעודד ונתאושש! נשבע שבועה נאמנה, כי נהיה נאמנים לשאיפות הנשגבות של עמנו… נשבע שבועה שבשובנו בשלום ממערכות המלחמה נתמסר לעבודה לאומית בארץ תקותנו.

זכרו אחים, כי גם גולי בבל כשישבו על נהרות בבל נשבעו שבועתם: תשכח ימיני, – אם אשכחך, ירושלים! והגולים ובניהם אחריהם קימו את דבר השבועה ושבו לארץ אבותם – לבנותה ולהפרותה, וגם אנחנו פה בארץ גלותנו נשבע, כי לא נשכח את ירושלים! השבעו נא אחים!

כולם הרימו את ידיהם וצעקו: אנו נשבעים!

– ועתה, חברי ואחי, נקרא כולנו את המלים שבסוף ההגדה, את הקריאה שקראו במשך שבעים דורות כל המוני עמנו באשר הם שם בכל ארצות גלותיהם, נקרא יחד את הקריאה :

לשנה הבאה בירושלים!

קול אחד יצא מפיות מאות החילים, קול אדיר שהרעיש את האולמים, שהתפרץ החוצה, והכה גלים ברחוב השמם והשקט :

לשנה הבאה בירושלים!

פרק י "ז

החילים יוצאים למלחמה

ובחול המועד יצאה הפקודה לשלח את המחנה אל החזית המערבית. מהחילים היהודים נשארו רק כמאה איש, אלה שעדיין לא הספיקו לגמור את התכוננותם הצבאית.

הזדרזו נשי -הועד והכינו לכל איש ואיש שק קטן ושמו בו חבילה של מצה, ביצים שלוקוֹת, מיני תרגימא וגם בשר מטוגן אשר קבלו מהעיר וּ ששם בתי -החרֹשת לעשית נקנקים כשרים. הועד ספק לרבים גם סדורים, ארבע -כנפיות, תפילין.

יצאו ללוות את החילים רבים מאנשׁי העיר ומתושׁביה, כי גם בניהם וקרוביהם היו במחנה הזה. גדודים -גדודים הלכו במשטר ובסדר, צעדו בצעדי -און, והחצוצרות וכלי התרועה מרעידים את חלל האויר ומרעישׁים את האזנים.

ועל המדרכות עומדים אנשים רבים, זקנים ונערים, נשים ועלמות, עומדים ומביטים בתוגה על המחזה הנהדר הזה. אבל כשנשמעו צלצולי -המארש התעוררו כל האנשים, כאלו זרם בעורקיהם זרם חשמלי וכאלו בלי תודעתם העצמית, בלי הכרתם – צעקו כולם: הידד! הידד! והקריאות הולכות ומתגברות ועוברות מרחוב לרחוב ומרחבה לרחבה וממלאות את כל אויר העיר.

על הככר אשר לפני תחנת מסלת -הברזל, בשורה ארוכה, עומדים הקרנות, ולתוכם “טוענים” את החילים.

בקצה המסלה, במקום שהחילים עוברים אל מקום הקרנות, עמדה כנופיה של מכרים: ברשדסקי ואשתו, ברגסוֹן ואשתו ועוד משכילים אחדים מחברתם. עמדו ושתקו או התלחשו לפעמים.

Salutant te Caesar morituri – אמר ברשׁדסקי בקול נמוך ונאנח.

– כך – אמר אחד ממכריהם – כולם נדונו למות: מי בחרב, מי באש, מי בחניקה, מי בסקילה – הוסיף בדברי הפיוט הידוע.

– וזהו המשחק האחרון של ממשלת הזדון – אמר בלחש ברגסון. תבא המהפכה – ותפל הממשלה הזאת לעולם.

– ועוד הפעם ישפך דם אחינו היהודים בכל הערים והעירות – כמו שאירע בזמן המהפכה העברה – ענה ברשדסקי.

– השתררה ביניהם דומיה.

פתאם ראו, כי פלוגת -חילים מתקרבת וביניהם מכיריהם – ווֹלפסון, מייזיל ועוד חילים שהתקרבו אל היהודים המשכילים שבעיר הזאת.

הגברות ברשדסקי וברגסון נגשו את וולפסון ומייזיל ובקשׁו אותם לגשת אל הפנה ששם קיר המחסן של התחנה.

הגברות הוציאו מכיסי -מעיליהן חפצים קטנים. אמרו:

– אנו הבאנו לכם תשורות… בבקשה לקבל אותן… חיים יואלי הכין אותן…

הראו להם כעין קמיעות עם שׁרשרות -כסף. על הקמיעות חרותות עשרת הדברות.

– שימו זאת על צואריכם ויהיו קשורים אל לבבכם – לשמור אתכם מכל הפגעים, ויהיו לכם לזכרון…

הבחורים עמדו נרגשים מאד. פתחו את צוארוניהם של בגדי -השרד והגבירות שמו את הקמיעות על צוארי ווֹלפסון ומייזיל.

חבקו את הבחורים ובדמעות ובדומיה נפרדו בנשיקות -אם.

והחצוצרות והתרועות מוסיפות להרעיש את הסביבה. ולעומתן נשמעו קולות האנשים המתלהבים:

הידד! הידד! למלחמה! למלחמה נגד האויב!

ועל -יד הקרנות עמדו החילים, עצובים ונרגשים. מן הכפרים ומן העיר באו ללוות את קרוביהם, בעליהם, אחיהם – נשים רבות ולחבקם טרם הפרדם – אולי לנצח…

סיום

בברלין

עברו כחמש שׁנים. שנות מצוקה, שנות הרס וחורבן, שנות מהפכות ותמורות כבירות… ממלכות אדירות נפלו, התפוררו, נהרסו. וממלכות אחרות קמו וצמחו במרחבי אירוֹפה. עמים נכנעים קמו לתחיה וארצות קטנות הרחיבו את גבולותיהן… סוף -סוף שקטה המלחמה האיומה. אבל הסערות עדיין לא נרגעו וגלי -הים האנושי לא שככו… נהרות נחלי -הדם לא התיבשו; הערים והכפרים עוד נמצאים בחורבנם; הדלות, הרעב והכפן – לא חדלו ומשתררים בכל תקפם. הפצעים האיומים עוד שותתים דם ומוגלה תעוּבית, והמכות שהוכו כל המדינות בהן, עדיין טריות – לא זֹרו ולא חובשו… השדות והיערות שהתערערו ושנהפכו לגבים -גבים – נמצאים באבלותם…

והסערה לא קמה לדממה… פה ושם מתלקחת שלהבת מניצוצי אש -הקרב של התקוממות ומרידות במדינות שונות. פה ושם מתלקחת פתאם להבת המלחמה בין לאומים שונים… אבל מבצבצים ונראים סמנים של השלטת השלום. לאט לאט שבים החיים למסלולם הרגיל, ובני -האדם מתאמצים לרפא את המכות שהוכו בהן גם המדינות המנוצחות וגם המנצחות, להקים את השבר שהשברו בשגעונם של השלטונות ובתעתועיהם של מאשרי -העם ומנהיגיו… והמנהיגים האלה מתאספים ודנים על תנאי השלום, על תנאי השעבוד של המנוצח להמנצח, על תנאי עקירתם של גלילים אחדים מהמדינות המנוצחות ולספח אותם למדינות המנצחות ועל תנאי התשלומים שצריכה מדינה אחת לתת לשניה… כל אלה התנאים, שישמשו לעתיד לבא לאמתלאות להמנצחים לצאת בחרב ובאש נגד המנצחים של עכשיו…

הימים ימי האביב… גם העיר המעטירה ברלין מתעוררת משפלותה, אבל עטופה היא עדיין בצעיף אבלותה. ולעיר הזאת נהרו האנשים שמצאו להם מקלט מהפורעניות והענויים אשר ברוּסיה המתקוממת, הרועשת, הנחרבת…

על המדרכה שבאלכסנדרפלאץ עמד איש והסתכל בתנועה הגדולה של האוֹטוֹמוֹבילים השוקקים מרחוב לרחוב, של האוֹטוֹבּוּסים והטראמים ובאנשים, הנחפזים ללכת ושוטפים כשטף מי -נחל אדירים. הסיר האיש את כובעו ונגב את הזיעה ממצחו. זה היה איש בעל קומה גבוהה מבינונית, שרטוטי פניו קומטו, אבל נראים סמנים עדינים, מעיניו יוצא זיו של עצבות, בזקנו הקט והמחודד ובשערות אשר על רקותיו נראות שערות -שיבה. הוא הוציא פתק -ניר, הביט בשים לב אל השלטים, אשר בקצות הרחובות, המראים את שמות הרחוֹבות, ופנה לרחוב הנמשך אחרי הרחבה, עבר אותו, נכנס לסמטא והתבונן למצוא את מספר הבית שבקש אותו. כשנכנס לפרוזדור נתקל באיש אחר שׁירד מן המעלות והתכונן לצאת אל הרחוב. שניהם הביטו בתמהון ובמבוכה איש אל רעהו. רוח -גיל עברה על פני שניהם.

– נחומוביץ! – קרא האיש שנכנס.

– טראכטנברג, אם לא שׁגיתי – ענה השני.

– כן, לא שגית, נחומוביץ.

– אבל כל -כך שונו פניך… רק הקול הוא קולך…

– כן, יקרי… כל העולם השתנה ואנו השתנו…

– ומה לך במקום הזה?

– באתי למערכת העתון… ברצוני להתודע להעורך שהוא מכרי עוד מפטרבוּרג…

– טוב מאד, טראכטנברג… אבל עכשיו לא תמצאהו פה… תכנס בשעה אחת… נלכה -נא אל מסעדה… נשב שם, נשתה כוס שכר ונדבר את דברינו… יש הרבה מה להגיד איש לרעהו… לספר את ענותנו…

– בחפץ לב… אני שמח להמקרה הזה שפגשתיך, פגשתי בעיר נכריה מכר טוב כמוֹך.

עברו את הרחוב, הגיעו לרחוב שני ונכנסו למסעדה קטנה. ישׁבו ובקשו שכר.

– אמנם לא הרי השכר בברלין עכשיו כמו שהיה לפני המלחמה – אמר נחומוביץ – אבל לשתוֹת אפשר… אני מקוה, כי כעבר שׁנים אחדות – וגרמניה תשוב לכבודה… גרמניה שוב תהיה אותה המדינה הגדולה והאמיצה כמו שהיתה מלפנים… וגם השכר יהיה כמלפנים… לחייך, אדון טראכטנברג!

– ספר -נא לי על אודותיך, נחומוביץ… איך עזבת את רוסיה… איך הסתדרת פה…

– הדברים קצרים ופשוטים… במקלי ותרמילי עברתי את הירדן… סליחה! את הגבול… יחד עם הכבוּדה אשר לרגלי…

– הכבודה? מה היא הכבודה?

– פשוט: אשתי וילדי…

– ויש לך פה עבודה?

– הסתדרתי עד כמה שאפשׁר… כשבאתי הנה עשיתי חשבון הוני ומצאתי, כי נשארו לי אי -אלה מטבעות עוברות לסוחר, כי פה בכל יום ויום משתנה ערכן של המטבעות… בכלל הוא הולך ויורד… הערך הנכון… מצאתי חדר למשפחתי. קניתי לה מזון סעודות שתים, ובמטבעות שנשארו לי קניתי עט, דיו וגליונות. ישׁבתי בחדר וכתבתי… שבתי לאומנותי… כותב אני מאמרים, כתבים, שולח אני אותם לעתונים – ותמורתם אני מקבל מהם פרוטות… מתפרנס אני גם פה… ואם אין לך, אדון טראכטנברג, פרנסה בטוחה אחרת, תפנה גם כן אל העתונות…

– זוהי אמנם שאיפתי כעת… אבל בודאי ידועים לך גם הקורות שקרו למכרינו ולמיודעינו…

– אם יש לך תשוקה לדעת, אמסר לך את הידיעות שרכשתי לי במשך נדודי.

נחומוביץ לקח את כוס השכר.

– לחיי כל האנשים שנצלו מהמהפכה האיומה… ולזכרון האנשים שעלה עליהם הכורת…

שתה מעט ושתק. אחרי רגעים אחדים הרים את ראשו מן הכוס ואמר:

– ובכן… את בנדיקטוֹב הרגו המורדים… הרגו את האיש הישר הזה שאהב אהבה נאמנה את כל בני ארץ רוּסיה… חבל!

– ומשפחת קלאבוֹחוֹב?

– האיש הזה שהתהלל בהשתרשו בקרקע ארץ המולדת, האיש הזה ברח… כל רכושו ורכושׁה של משפחתו אבדו… החרימו, כמו שהחרימו את רכושם של כל העשירים, של בעלי -האחוזות… האחוזות! נזכרתי… הלא זוכר אתה את אחוזתו היפה והמסודרת, ששם בלינו שעות נעימות אחדות… הכל נחרב… את הארמון שרפו, את הגנים השמידו… הכל הוּשם…

– ואשתו? זו הזמרת הנפלאה…

– מריה אֹוסיפֹובנה? היא נפרדה מבעלה בזמן המלחמה… בעלה לא נתן לה רשות להופיע על הבמה באופירה כארטיסטית תמידה, אבל כשרונותיה עוררו בה את השאיפה לעבוד בתיאטרוֹן ולא להסגר בארבע אמות של תחום ביתה… לו יהא אפילו ארמון גדול ושגיא… סוֹף -סוף לקחה את ילדה והלכה למוֹסקבה… שם יצא לה שם גדול כזמרת וכארטיסטית… אחרי המהפכה עזבה את רוסיה ותבא למערב אירופה… וגם פה שמה הולך לפניה וכבר הצטינה ונתפרסמה כזמרת ורוכשת לה כבוד וגם… כסף רב… בעלה השלים אתה… כך נהפך הגלגל…

– אמנם נהפך הגלגל על כולנו… מרובים הגולים שהגלו מארצנו… ולמדו גם בני -הרוסים לחיות בגולה, להסתגל לחיי -גולה, לשמור על תרבותם ועל שפתם שלא יטמע גם הדור הבא… ואמנם התעוררה כבר השאלה החשובה הזאת בין הגולים הרוסים בארצות פזוריהם… ובאה השאיפה ליסד בתי -ספר עממיים, תכוניים ואפילו בתי -מדרש גבוהים משלהם, בשפתם, אף -על -פי שכל בתי -הספר בכל הארצות פתוחים לפני ילדיהם לרחבה… וגם חברות ואגודות נתיסדו לצדקה, למדע, למקצוע – רק בשביל חברים, הגולים מרוסיה… ואינם נסוגים אחור פן יבואו אליהם בנזיפה ויגידו : אתם באתם לארצנו ואת תרבותנו לא תכירו!… אבל הלא לא יהודים המה שיבואו אליהם בנזיפה ובתביעה…

– וגם בענין הפרנסה – למדו לדרכי -היהודים… להסתגל להמצב ולהדרישה ולעבוד במקצועות שונים… הקצין ומפקד -הצבא היו לנהגים של אוטומובילים, האציל הלך לשרת כטבח וכמלצר, וסוחר ובעל -התעשיה היה לפועל בבתי -החרשת… כולנו בגולה… מלומדי יסורים אנו היהודים… ילמדו הרוסים מאתנו… וידעו גם הם את נפש הגר, הבא לגור בארץ נכריה…

ישבו ושתקו רגעים אחדים ושתו קמעה -קמעה מכוסות השכר.

– ומה ידוע לך על אודות משפחת… ברגסון? שאל טראכטנברג. נראה היה, כי רצה לקרוא בשם אחר, אבל כחש בלשונו ונכשל.

– הגברת רוזליה ברגסון מתה… ממחלת -הלב. אשה חשובה היתה… סבלה הרבה, והרופא? הה! גם עליו נהפך הגורל…

– מה יש אתו?

– פשוט… כל ימיו היה מסור להמפלגה הסוציאליסטית… הסתיר את דעותיו מפני הרשות, אבל בין חבריו ומכריו היה מגלה את ארחו… קוה ליום הגדול והמאושר, כאשר ישתרר השלטון הסוציאליסטי. אז תפתרנה כל שאלות -החיים… אז – יבא תור -הזהב לכל החברה האנושית… והיום הגדול בא… הפרוליטריון לקח בידו את שרביט המלוכה, הפרוליטריון הוא השליט בארץ, מהרס ומחריב את בניני -החברה הבורגנית, את היסודות הרקובים כביכול – ובונה בנין חברתי חדש, בנין מפאר לפי כל תורת מרקס ודקדוקיה… ובשביל שלא יבואו מתנגדי הסוציאליות, הנאמנה, היחידה והקדושה, להפיר עצתו של הפרוליטריון – הרי כל הבולשביקים רק בשם הפרוליטריון ידגלו – החליטו לבער את הקוצים והדרדרים משדות פעולותיהם הכבירות למען האנושיות – ויהרגו וימיתו לאלפים את כל החשודים בעיני המנהיגים אשר קמו בין לילה לשלט בארץ, להרס ולחבל.

– אבל, נחומוביץ, אני על ברגסון הרופא שאלתי…

כן אני זוכר… והרופא היה סוציאליסטן מכף רגלו ועד ראשו, כולו ספוג תורת מרכס, מסור לאמונתו זאת כמו שאביו האדוק, הסוחר הבורגני, היה מסור לדתו ולתורתו, אבל – דא עקא – הוא השתייך כל ימיו למפלגה הסוציאל -דמוקרטית, המנשביקית בלשון רוסית… ולשליטים היו הסוציאליסטים הבולשביקים והם רדפו ורודפים “עד חרמה” את מתנגדיהם אלה הנבדלים מהם בפרוש תורת מרכס, כמו הקתולייים נפרדים מהאורטודוקסים בהבנת תורת ישו הנוצרי או השעיים מן הסוניים בהשגת תורת מוחמד , ובכן בתחילה נדון ברגסון למיתה, אבל הודות למכריו, שעברו להמפלגה השלטת, חרצו את דינו להגלות לסיביריה או לצפון אוראל… איני יודע בדיוק… אבל בטוח אני שסוף סוף יתנו לו חנינה, והוא יתודה על פשעו ויסתגל להבולשביקים כמו שהסתגל לשלטון הצאריזם…

– יש לי עוד שאלה, – אמר טראכטנברג אחרי רגעי -דומיה. – אולי ידוע לך איפה נמצאת משפחק ברשדסקי? – ובקולו נשמע רטט קל.

– משפחת ברשדסקי? רבונו של עולם! כמובן אני יודע … כל משפחת ברשדסקי נמצאת פה, בברלין… אני בא אליהם לעתים קרובות… ברשדסקי זהו טיפוס יהודי כשר… מזלו גרם, כי יצא כמעט בשלום מהמערבלת הרועשת והמסתבכת המחרידה… הזוכר אתה את ווסטוקוב ​​… כן… הוא היה לפני המלחמה מהמפלגה הסוציאליסטית הקצונית… איש ישר… מסור לרעיונו… אדוק כמו אביו הכמר אדוק באמונתו… בתחילת המהפכה נבחר לאחד הקומיסרים… איני יודע בברור מה היא המשרה שהעמיסו עליו, אבל על כל פנים הוא בעל השפעה בחוגי המורדים… הוא השתדל שיתנו למשפחת ברשדסקי לצאת מן הארץ באפן רשמי… הן ווסטוקוב היה כבן -בית במשפחה זו…

– ובכן… ברשדסקי בברלין ​?

– ככה… הוא בא הנה, הסתגל לתנאי -המקום ולתנאי -הזמן… יש לו מכרים בחוגי הסוחרים ובעלי תעשיה… כמדומני שבבית -החרושת שלו, שהיה מוסד של מניות, השתתפו גם גרמנים… בודאי -כן הוא הדבר… ובכן הוא עושה עסקים, מרויח, מפסיד… וגם משתתף במוסדות הצבוריים של היהודים… מסור למפעלים חמריים ורוחניים…

– תן נא לי את כתבתו של ברשדסקי.

נחומוביץ הוציא נייר ועפרון, כתב את הכתבת ומסר לו.

– מוטב שתקח “טקסי ", כי רחוק מעונם מפה.

– תודה, נחומוביץ, תודה רבה.

יצאו שניהם מהמסעדה.

– ובכן להתראות! – אמר נחומוביץ, – מחר בתשע בבוקר תבא אל המערכת ושם נפגש… בטוח אני, כי תמצא לך עבודה במערכת העתון.

תלאות ויסורים שעברו

טראכטנברג נכנס אל הפרוזדור שבדירת ברשדסק, הנמצאה בדיוטה השלישית באחד הרחובות שבשרלוטנבורג. שאל את המשרתת שפתחה לו את הדלת, גרמנית :

– האם הגברת ברשדסקי בבית?

– רק העלמה הדוקטור בחדרה.

– תמסרי נא לה שמבקשים לראותה.

הכניסה אותו אל חדר מרווח, ששמש, כנראה, גם לחדר -אורחים וגם לחדר -אכילה, מרוהט ברהיטים פשוטים; על החלונות וילאות שזורים, בפינת -החדר עומד דרגש מכוסה בארג של צבעים כהים ולפני הדרגש על הרצפה שטיח יפה.

עברו רגעים מעטים, אבל לטראכטנברג נדמה, כי עבר כחצי שעה. נפתחה הדלת ונכנסה סופיה. רגע עמדה והביטה על האיש העומד לפניה בדומיה. נגשה אליו. עוד מבט. קראה :

– עזי! עזי מחמדי! אתה באת…

הושיט את זרועותיו לפניה… היא נפלה על צוארו. הוא חבק אותה. דמעותיהם חנקו אותם ולא יכלו להגיד דבר איש לרעהו. נשק לה על מצחה…

– סופיה יקירתי! מלל בקול חנוק.

המשרתת הצעירה, שעמדה רגע בפתח לראות במחזה, יצאה בלאט מן החדר, ופניה האירו.

אחרי שהוקל לסופיה מהתרגשותה לקחה את יד טראכטנברג והושיבה אותו על הדרגש.

– אנא ספר לי… ספר לי, עזי, מכל הקורות אתך… הלא במתים כבר חשבנוך… כשתי שנים… יותר… אין ידיעות ממך… אתה נמצאת באש הקרב בזמן האחרון… בהתנגשויות והתקוממויות שבאוקרינה ובנגב…

– ככה, יקירתי… הרבה פגעים עברו עלי… הרפתקאות שונות… איומות ומסכנות, התחלפו זו אחרי זו…

– מתי באת הנה ​?

רק אתמול… מבולגריה דרך וינה… תקותי אמצתני, כי פה בברלין יודע לי איפה נמצאו בני בית ברשדסקי… שמעתי, כי לעיר הזאת נהרו מהגרים רבים מרוסיה…

– ומי הגיד לך את הכתובת?

הלכתי למערכת העתון הרוסי… להצלחתי נפגשתי עם נחומוביץ… אבל הגידי נא לי איפה הוריך, איפה גריגורי?

– אבי ואמי פה… טרודים… יבואו הביתה בעוד שעה—שעתים, גריגורי היה כל שנות המלחמה רופא בגדודי הלוחמים, ליד החזית… עבד במסירות נפש… חלה בטיפוס, התרפא והוסיף לעבד. כשהתחילה המלחמה האזרחית ברח למחנה ה "לבנים ", עבד כרופא… כאשר התפזרו המחנות, יצא לבולגריה ומשם לברלין… הוא עובד עכשיו בקליניקה האוניברסיטית… משתלם כרופא -מנתח… כשיקבל תואר דוקטור למדיצינה מהאוניברסיטה הגרמנית, יסע לירושלים לעבד שמה כרופא במקצוע שלו… הלא המחשבה הזאת תקפה אותו בעודנו סטודנט במוסקבה… עכשיו ישיג את מגמתו.

– אבל, עזי, ספר -נא לי מכל הקורות אותך, – הוסיפה בחזקה את ידו.

– אני אוכל לספר לך רק בקצור… רבו מאד הענויים והיסורים… אין בכחי להגיד את כל אשר בלבי…

שתק רגע. סופיה לחצה בחבה את ידו.

– אספר לך דברים מקוטעים… הכל אגיד לך… בתחילת המרד הייתי בין הקצינים ושרי -הצבא ששמחו לתמורה המדינית, לנפילת המשטר הרקוב, שקוו לשנויים מדיניים חשובים שיתהוו בקרוב לטובת התגבשותם של משטר חדש, של התקדמות, של תנאים חברתיים ומשפטיים נאמנים, נכונים… אבל פתאם השתנה המצב לרעה… החילים היו עוזבם את המערכה, בורחים בהמונים… אין משמעת, אין סדר… לנו, המפקדים הקצינים היו ימים קשים מאד… ימים איומים… הקשר הלך וגבר ויהי לאנרכיה גמורה… אחדים מאתנו נאסרו, אחדים נהרגו, אחדים עברו למערכות אחרות. במצב מסוכן הייתי ימים רבים ואת מקומי לא עזבתי… הלא הודעתיך שעזבתי את משרתי כקצין של בית -המשפט הצבאי ועברתי למערכה כקצין -מפקד ככל חברי… ראיתי בענותם של היהודם בגליציה, אחרי שצבאנו כבש את המדינה הזאת התעללו בהם… הרס וחורבן ומאסרים… האשמות שהם מרגלים… אני וחברי הנאמנים בבריתנו ידענו את הסבות הנכונות של מפלתנו במערכות -המלחמה ושל הסגת הצבא לאחור… ידענו כי חסר לנו הזיון הנכון לפי דרישת תכסיסי -המלחמה בזמן הזה, – אבל צריך היה לכסות את פשעי -המיניסטורים ואת עוונות השרים הגבוהים – ומצאו את השעיר לעזאזל – את היהודים… כל גרוש וגרוש של היהודים מעיירותיהם, כל מאסר ומאסר של יהודי גליציה היו לי כחרב פיפיות בלבי… כקצין בית -המשפט השתדלתי להמתיק את הדין, להקל את האשמות הבדויות, – אבל – שומע לא היה לי… וגם התחילו לרנן אחרי… חשדוני… ראיתי את הסביבה המורעלה ובקשתי להעבירני אל החזית… ומלאו את בקשתי… נפצעתי… אמנם פצע לא אנוש… נמצאתי בבית החולים… התחילה המלחמה האזרחית והגיעה גם לדרום רוסיה… עברתי למחנה “הלבנים "… אבל לא ארכו הימים ונודע לי על אודות הפרעות האיומות, על הרציחות, על הטבח שעושים הגדודים השונים בכל העיירות של היהודים…

עמד מספר. נשף כבדות.

– אתה עיפת, – אמרה סופיה בחרדה. – מה לך… תחשוך לשעה אחרת את ספורך…

– לא, לא, סופיה… החילותי ולא אחדל עד אשר אגיד את כל אשר בלבי… צוי נא לתת מים לשתות.

סופיה יצאה והביאה בקבוק מים וכוס וגם בקבוק קטן.

– אני אתן לך טפות אחדות במים… תעלה לך ארוכה…

שתה את המים והמשיך את ספורו.

– בבית -החולים התודעתי במקרה לחיל יהודי ששמו מייזיל…

–מייזיל! קראה סופיה. – הוא מכרנו… הוא וחברו וולפסון…

– כן… חברים היו… וולפסון… נהרג במלחמה… מייזיל ועוד חילים יהודים מצאו אותו… על צוארו נמצא כעין קמיע…

– הלא הם הקמיעות שנתנו לוולפסון ולמייזל אמי ורוזליה ברגסון…

– כך ספר לי גם מייזל… על -פי הסימן של הקמיע אשר על צוארו של הנהרג אפשר היה להכירו… הביאו אותו לקבר ישראל בבית העלמין של היהודים בעירה גליצאית ושמו גם מצבה על קברו…

– ובכן, – הוסיף אחרי דומיה קצרה, – עזבתי את המחנה של “הלבנים” ואתי מייזל ועוד חילים יהודים אחדים… סדרנו גדוד קטן…ואני המפקד… יצאנו אל מקומות ההרג… התחפשנו בבגדי אכרים אוקראינים… ובינינו שני יהודים מדברים אוקראינית היטב… אחרי הרפתקאות מסוכנות הגענו לעיירות הללו ששם שוטטו גדודי השודדים והרוצחים והתנפלנו עליהם… במקומות רבים הצלחנו להגן על העיירות ולהציל משפחות רבות… נספחו אלינו צעירים רבים… הגדוד היה מזוין, אבל חסרים היו לנו רובים וכדורי רובים… ובכל זאת נפל פחד על הרוצחים… הרבה מהם מגרנו בחרבנו ובכידונינו… וגם מאתנו נפלו רבים הרוגים, פצועים… גם אני נפצעתי, בעיירה נמצאה חובשת שעבדה בבית החולים הצבאי, והיא רפאה את פצעי…עוד הפעם סדרתי את הגדוד ומייזל אתי… יצאנו שוב לרדף אחרי הפלוגות של השודדים… ביום אחד התלקח קרב בינינו… הרבה אנשים נפלו חללים ופצועים משתי המחנות השוטמות אחת את רעותה משטמת מות… חברי הנאמנים הוציאוני מהמלחמה… אני נפצעתי קשה… איני זוכר מה היה לי… נשאוני למקום סתר ושם חבשו את פצעי. בסכנת -נפש העבירוני אל עיירה אחת סמוכה לאודיסה… שם נמצא בית החולים של מחנה ה "לבנים "… קבלו אותי ואת יתר חברי הנפצעים…

הרים את ראשו והביט אל פני סופיה. דמעות נזלו מעיניה על לחייה.

– אל תבכי ואל תצטערי, יקירתי… הלא רואה את שאני נרפאתי… אני בריא…

שתה כוס מלאה מים והוסיף לספר.

– כשנרפאתי הודף מחנה “הלבנים” ונס מפני מחנה “האדומים” וגם אני ומייזל ועוד חילים יהודים שהיו בגדודינו כולנו נסנו עד אודיסה. מצאתי את דירתי כמעט ריקה… שדדו את כל הרהיטים, את ספרי… לאשרי מצאתי שאפשר לי למכר חפצים אחדים שנשארו במעוני – אספתי מעט כסף… התודעתי לקצינים צרפתיים מהצבא הצרפתי שנמצא בנמל… הם עזרו לי ולחברי שיתנו לנו רשיון לעבר אל האניה המפליגה לבולגריה או הלאה… באנו לבולגריה… פה נפרדתי מחברי היקרים לי : מייזל והחברים האחרים נסעו לקונסטנטינופול, כי משם יפליגו באניה ליפו… וכה אמר לי מייזל :

– השבע השביע אותנו וולפסון חברנו המנוח, את החילים היהודים, בהיותנו חוגגים את חג הפסח בזרען, – כי כל אלה שיצאו בשלום מן המלחמה מוכרחים להתאמץ לעלות לאר. ישראל ולעבוד שם עבודת התחיה של היהודים ושל ארץ אבות… ואנו נקים את השבועה… אנו השרידים, פליטי החרב, הולכים לארץ אבותינו… אנו נעבד כל עבודה קשה, עבודת פרך, נשדד את האדמה, נבנה הריסותיה של הארץ, נקים כפרים וערים, נכבש את הארץ בזעת אפנו… למען הדורות הבאים אחרינו… כה אמר מייזל טרם הפרדו עם חבריו ממני – וילך לדרכו…

– ואני הייתי זוכר את השבועה אשר השביעני אבי טרם מותו, ואני אגיד לך, יקירתי ואהובתי, כשאני נזכר בכל היסורים והענויים שעברו עלי, שסבלתי במשך כל הימים, שנלחמתי עם פורעי -הפרעות – יש לי ספוק נפשי… ואלו קדמני אז המות – הייתי מת… לא בצער… הרגשתי שאני ממלא חוב קדוש, שאני מקים את השבועה שהשביעני אבי… שאני נוקם נקמת דמי -הורי, נקמת דם אחי היהודים… הייתי מלא מרץ וגבורה… כל שעה ושעה כשהייתי נמצא בסכנה, כשהמות רחף עלי, כשנפלתי פצוע ודמי שותת, – היתה לי הנחמה שאני עושה את שליחותו הקדושה…

ןבשעה שגברה עלי מחלתי מפצעי האנושים ואני טבוע בים של חזיונות מדאיבים המבעיתים אותי, המרגיזים, – הייתי פתאם מאזין קול דברים… הייתי חש להֶמְיַת שפתי אבותי המתים המדובבות אלי מקברם… האזנתי את מליהם : יישר כחך, בני!

ויש שאני הייתי רואה בחזון את אמי עומדת על יד מטתי, היא בדמותה כמו שהיא על התמונה שנמצאה תמיד אתי… היא מלטפת אותי על ראשי ואומרת : השקט, בני מחמדי… לך בדרכך ותצלח… האשר מחכה לך… ופתאם ואני רואה גם את תמונתך, סופיה יקירתי, ואת מביטה אלי בעינים צוחקות, מאירות, מלבבות…

התרגשותו הפסיקה את דבריו. שתקו שניהם בישבם נרגשים.

– ואני נטבלתי בים הדמעות וגם בים הדם של אלפי הרוגים… אני יצאתי מן הים הזה ונפשי טהורה כנפשו של ילד… ואת יקירתי, קחי לך את נפשי זאת, הקשורה אליך לכל ימי חיי…

סופיה חבקה אותו ואמרה :

– בגולה הזאת, יקירי, תמצא את אשרך… כל העולם לפנינו… יש לנו מטרה גדולה, שאיפה נשגבה… אנו יחד נעבד על אדמת ארץ אבותינו… נקדיש את כחותינו, את כשרונותינו למטרה הנשגבה – תחית עמנו ותחית ארצנו… אז תקים במלואה את השבועה של אביך, את יחרת בלבנו זכרון אמך…

עזי יקירי! נאזר יחד את התאמצותנו, את מרצנו, נקדיש את חיינו – למען עמנו השסוי והבזוי, המפזר והמפרד, והמתאמץ עתה לקום לתחיה… נרים יחד עם כל הבאים לבנות את הארץ – את דגלנו הלאומי… ובעבודתנו זאת המאוחדת נמצא את אשרנו…


  1. תרגום אשמן  ↩

  2. תרגום אשמן  ↩

יחיאל יוסף לבונטין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יחיאל יוסף לבונטין
יצירה בהפתעה
רקע

אני חבר אני צעיר לימים

מאת שלום בן יוסף שבזי (שירה)

אֲנִי עַבְדָּךָ וְאַל נָא תַּעְנְשֵׁנִי

מְקַוֶּוה עַבְדְּךָ חָכְמַת נְבוֹנִים

לְמַעַן אֵידְעָה אֵל יוֹצְרֵינִי

שְׁזַפְתָנִי יְחִידָתִי בְּלַיְלָה

לְחַווֹת לָך דַּעַת עַם הֲמוֹנִי

לְמַעַן תִּפְתְּחָה לִי כָּל סְתוּמִים

וְנִתְמַלֵּא בְּסוֹד חָכְמַת נְבוֹנִי

מְצָאתִיךָ וְשָׂשׂ לִבִּי וְשָׂמַח

וְהֶעְבִיר אֵל לְכָל צַעַר יְגוֹנִי

וְאַתָּה תֹאמְרָה חָכְמַת עֲטַלֵּף

וְהִיא מִצְוָה מְנוּיָה עִם גְּאוֹנִי

פְּשׁוֹט מִלִּבְּךָ הַמַּחֲשָׁבָה

וְאַל תַּקְפִּיד עֲלֵי בֶּן אַהֲרוֹנִי

וְשָׁלוֹם רַב לְך חָכָם וְנָבוֹן

יְלוּד יוֹסֵף עֲנָק עַל צַאוְּרוֹנִי …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.