מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

כּוֹכְבֵי-שָׁמַיִם רְחוֹקִים

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

כּוֹכְבֵי-שָׁמַיִם רְחוֹקִים, כּוֹכְבֵי-שָׁמַיִם כֹּה קְרוֹבִים,

אוֹרוֹת רְחוֹקִים-רְחוֹקִים מֵעַיִן בָּהֶם מִתְבּוֹנֶנֶת,

אוֹרוֹת קְרוֹבִים-קְרוֹבִים לְלֵב הַמִתְבּוֹנֵן בָּהֵמָּה!

אֵיפֹה אֲנִי רְאִיתִיכֶם, וְאֵיפֹה זֶה לֹא רְאִיתִיכֶם,ְ

בְּצַעֲדִי בָּאָרֶץ הָרְחָבָה, בִּמְלֹא כָל הָאָרֶץ הַגְּדוֹלָה,

בְּדַרְכִּי הַצְּנוּעָה הַצְּנוּעָה מִשְּׂדֵה כְפַר מוֹלַדְתִּי הַשָּׁקֵט,

תְּחוּם אַנְשֵׁי לֵב וּתְמִימִים, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ יָצָאתִי

עֶלֶם רוֹקֵם חֲלוֹמוֹת עִם גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת לֹא בָאוּ,

נוֹשֵׂא בַּלֵּב כְּמִכְמַנִּים אוֹצַר הַכֹּחוֹת הַטְּמוּנִים,

שֶׁפַע כֹּחוֹת נְעוּרִים תּוֹסְסִים בְּעֶצֶם יִפְעָתָם.

עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְכָאן, עַד שֶׁעָמַדְתִּי… לֹא עָיֵף

אַף לֹא יָגֵעַ מִמַּעַשׂ – בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ מִלֶּכֶת.


כּוֹכְבֵי שְׁמֵי-צָפוֹן הָרוֹמְזִים זֶה אֶל זֶה קָרוֹת חֲרִיפוֹת

בְּלַילוֹת סְתָוִים אֲרֻכִּים כְּזִיקִים שֶל עֵינֵי זְאֵבִים!

מָרוֹם בְּיַעֲרוֹת קָרֶלְיָה, אֶרֶץ הַיֹֹּפִי הַנּוּגֶה,

קָרְאוּ לִי וְלִבְּבוּנִי בְּמַבַּט קְרוֹבִים-רְחוֹקִים

בֵּין הָאֲשׁוּחִים הַקּוֹדְרִים וּבְנֶפֶץ-סַעֲרוֹת צָפוֹן,

עוֹמְדִים צְפוּפִים וּדְבוּקִים נִבָּטִים מִתְבּוֹנְנִים בְּמַרְאוֹת

אֲגַמֵּי הַקֹּדֶשׁ הַשָּׂבִים בְּמִסְגֶּרֶת הַסְּלָעִים בַּטַּחַב,

עוֹמְדִים צְפוּפִים וּדְחוּקִים אֲחוּזֵי פַלָּצוּת מִקֶּדֶם,

מִיּוֹם בְּרֹא שָׁמַיִם וָאָרֶץ כַּשָּׁפִים אַדִּירִים וְרָעִים

בְּמַאֲמָר גּוֹֹזֵר וּמְקַיֵּם שֶׁל שִׁירָה וְהַשְׁבָּעָה עַתִּיקָה,

בְּכֹחוֹת אֵיתָנִים עֲצוּרִים בְּמִלִּים עֲדַיִן צְעִירוֹת

בְּעֶצֶם יְצִירָה שֶׁל פְּלָאִים וְסוֹד לָמוֹ וְתַעֲלוּמוֹת.


כּוֹכְבֵי עַרְבוֹת אוּקְרַיְנָה: כּוֹכָבִים כֹּה יָפִים עֲצוּבִים!

כּוֹכְבֵי מֶרְחַבְיָה יְרוֹקָה, שַׁלָּמָה כֹּה נוּגִים עֲצוּבִים?

הֲמִרְאוֹתְכֶם לְעִתִּים כֹּה קְרוֹבוֹת אֶת נִירְכֶם מִתְחַלֵּף?

פַּעַם יָם-הָאוֹקְיָנוֹס שֶׁל הָעֲשָׂבִים הַשּׁוֹטִים:

יָרֹק רֵיחָנִי וּמָלֵא שֶּׁפַע הַחַיִּים הַפְּרָאִים,

פַּעַם יָם-אֵל מַכֶּה גַּלִּים שֶׁל דָּגָן מְשַׁנֶּה גְּוָנָיו

יָרוֹק, כֶּסֶף וָכֶתֶם וּבַבְּרָכָה הַמְּשֻׁלֶּשֶׁת:

בִּרְכַּת גְּשָׁמִים וּבִרְכַּת מַחֲרֵשָׁה וּמַגָּל שֶׁל פֶּלֶד;

פַּעַם מֶרְחַבְיָה לְלֹא גְבוּל וּתְחוּם אֵין מִסְגֶּרֶת לַפֶּרֶא,

קַרְקַע קְרָבוֹת אֵיתָנִים, שְׂדֵה טֶבַח הָאָדָם בָּאָדָם.

עַד שֶׁיָּבְשׁוּ דְמֵי אַחַת – נִגָּרִים דְּמֵי אֻמָּה אַחֶרֶת,

טֶרֶם רָוְתָה הַקָּמָה הָאַחַת – הַשְּׁנִיָּה כְּבָר צְמֵאָה.


כּוֹכְבֵי שְׁמֵי-קְרִים שְׂאוּ בִרְכָתִי! יְרִיעַת קְטִיפָה מַשְׁחִירָה

עָשׂוּ מִסְגַּרְתְּכֶם הַנָּאָה. הַיָּם, הַיַּעַר וְהַסֶּלַע

הֵמָּה מִתְגַּעְגְּעִים עֲלֵיכֶם לְשִׂיחַ-תַּעֲלוּמוֹת זָהָרְכֶם.

עֵת יְשַׁעֲשֵׁעַ הַיָּם תְּמוּנַתְכֶם בְּחֵיקוֹ בִשְׁנָתו,

אוֹ בַהֲרִימוֹ שִׂיא גַּלָּיו וּמִשְׁבְּרֵי אוֹנוֹ שָׁמָיְמָה,

כְּלוּם לֹא עֲלֵיכֶם הוּא חוֹלֵם? לֹא עֲלֵיכֶם הִתְגַעְגֵּע

לִבִּי בְאִבִּי, לֶב עֶלֶם בְּעֶצֶם תִּפְרַחְתּוֹ הַנָּאָה,

מָלֵא כּוֹכָבָיו שֶׁלּוֹ, מָלֵא שִׁיר עֲתִידוֹתָיו?

כַּמָּה מֵהֶם נָפְלוּ כָבוּ לְלֹא אוֹר וְכַמָּה כְּבָר כָּהוּ

בְּתוֹךְ הָעֲרָפֶל הָרָע הַפָּרוּשׂ עַל רַחֲבֵי הַחַיִּים,

וְכַמָּה וְכַמָּה עוֹד נוֹצְצִים רְחוֹקִים רְחוֹקִים מְאִירִים

בְּאוֹר חֲלוֹם עָבַר וְחָלַף, בְּקֶסֶם נְעוּרִים בְּרִיאִים.


כּוֹכְבֵי לֵיל יָם הַתִּיכוֹן, כּוֹכָבִים – אֵלֵי-יְמוֹת קֶדֶם!

אֵין בָּעוֹלָם כְּמוֹתְכֶם לְיֹפִי וּלְזֹהַר-הַקֹּדֶשׁ.

אִם כּוֹכְבֵי עוֹלָם פְּסוּלִים מֵאַבְנַי חַן מִבָּרֶקֶת,

אַתֶּם – שְׁמָשׁוֹת קְטַנּוֹת קְבוּעוֹת בְּסַפִּיר שָׁמָיִם.

אַתֶּם הָאֵלִים הַבְּכוֹרִים בֵּין אֵלֵי מַיִם וְיַבֶּשֶׁת.

אַתֶּם נְטַעְתֶּם בָּאָדָם רוּחַ גְּבוּרָה וָדָעַת.

חַכְמֵי בָּבֶל וְ“כַשְׂדָאִים” שָׁמְעוּ בְּרָן גַּלְגַּלֵּיכֶם,

סוֹד צֵרוּפֵיהֶם גַּם גִּלּוּ – סוֹדוֹת רִאשׁוֹנִים לַטֶּבַע.

אַתֶּם נְפַחְתֶּם הַגְּבוּרָה בְלֵב בְּנֵי צִידוֹנִים וּכְנַעַן

לִמְצֹא דֶרֶךְ בַּיָּם לִקְרַאת תַּעֲלוּמוֹת הָעוֹלָם,

צֵאת מִמִּסְגֶּרֶת גַּן-עֶדְנוֹ וּלְהַרְחִיק וּלְהַרְחִיב גְּבוּלוֹתָיו.

אָדָם יָצַר כִּבְיָכוֹל – הֵם עָשׂוּהוּ הָ“אָדָם”.


כּוֹכְבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! בְּיוֹם בְּרֹא אֶרֶץ וְשָׁמַיִם

כִּהֵן כִּבְיָכוֹל בַּקֹּדֶשׁ וְעָלָיו הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן –

אַתֶּם הֱיִיתֶם קְבוּעִים עַל אוֹתוֹ הַחֹשֶׁן, אַתֵּמָה!

כּוֹכְבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוֹכְבֵי סָבָא יִשְׂרָאֵל!

כָּל יְמֵי חַיָּיו עֲלֵיכֶם חֲרוּתִים – כִּי בוֹ הִסְתַּכַּלְתֶּם.

נָשְׂאוּ אֲלֵיכֶם עֵינֵיהֶם אֲבוֹת הָאֻמָּה לְעֵדוּת.

מִמְּסִלּוֹתֵיכֶם אַךְ אַתֶּם נִלְחַמְתֶּם לוֹ בִימֵי קֶדֶם,

אַתֶּם רְאִיתֶם מִלְחַמְתּוֹ, אַתֶּם רְאִיתֶם אֶת גָּדְלוֹ,

אַתֶּם רוֹאִים בְּעָנְיוֹ. בָּכֶם נִצְמְדוּ יֵחֵד

עָבָר וְהֹוֶה וְעָתִיד. הוֹי, הַמַּרְחִיקִים כֹּה לִרְאוֹת,

אוּלַי רוֹאִים אַתֶּם גַּם עַתָּה עֲתִידוֹ, הַגִּידוּ:

מָה הַחִזָּיוֹן וּמָתַי קֵץ הַחִזָּיוֹן – הַגִּידוּ!


כּוֹכְבֵי אוֹר אֲשֶׁר מֵעֵבֶר תְּחוּם בֵּין-הַמַּהְפָּכִים 1בַּנָּגֶב!

הִנֵּה תִפְאֶרֶת “הַצְּלָב הַדְּרוֹמִי”, וְהִנֵּה קֶנְטַבְרוֹס,

רִאשׁוֹן מוֹפִיעַ בֶּהָדָר – פֹּה תְּחִלַּת אַגָּדוֹת הַפְּלָאִים,

יְפַת הָאַגָּדוֹת שֶׁהִתְחִיל לִרְקוֹם הָאָדָם הֶחָדִישׁ.

מֵי-הָאוֹקְיָנוֹס הָעַתִּיק – תַּבְנִית עוֹפֶרֶת נִתֶּכֶת,

וְדֹק הַשָּׁמַיִם הַשָּׁקוּף. זֶה בּוֹדֵד עֲרִירִי מִתַּחַת,

וְזֶה אָח לוֹ עֲרִירִי מִמָּעַל – וְאֵין בִּלְתָּם, אֵין בִּלְתָּם בָּעוֹלָם.

לַהֲקוֹת לַהֲקוֹת גַּלִּים – זִרְמֵי אֵיתָנִים מִתְרוֹמְמִים,

אִטִּיִּים, כְּבֵדִים, עֲכוּרִים, וְשׁוּב תַּחְבֹּקְנָה אוֹקְיָנוֹס,

מַמָּשׁ כִּבְאוֹתוֹ יוֹם גָּדוֹל, בּוֹ בָרָא צוּר בּוֹרֵא הָעוֹלָם

אֶת הַשָּׁמַיִם וְהַמַּיִם עַל פְּנֵי גוּשׁ הָאָרֶץ הַגָּדוֹל,

וְהַכּוֹכָבִים תְּמֵהִים לַתֹּהוּ וָבֹהוּ בָּאָרֶץ.


כּוֹכְבֵי הַפַּמְפָּה 2הַגְּדוֹלָה, צֵרוּפִים מְשֻׁנִּים לִי זָרִים!

כּוֹכְבֵי אֶרֶץ וְשָׁמַיִם חֲדָשִׁים, אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי,

מְאוֹרוֹת מֶרְחַבְיָה אֲיֻמָּה, עֵדִים אַחֲרוֹנִים לְכֹחַ

טֶבַע יוֹצֵר אֵיתָנִים, אַתֶּם רְאִיתֶם פֹּה תוֹעִים

פִּלְאֵי הֲוָיָה מִבְּרֵאשִׁית, הֲדַר מִפְלֶצֶת הָאֵימִים

בְּקֶסֶם עֲתֶרֶת אֱיָל בַּיְצִירָה טֶרֶם שִׁכְלוּלָהּ.

אַתֶּם רְאִיתֶם גְּסִיסַת אוֹתָם אַדִּירֵי הַשָּׁחַץ.

אֶתְכֶם אֵין אֲנִי חוֹבֵב, אַךְ לִבִּי נִמְשָׁךְ אַחֲרֵיכֶם,

אַחַר קֶסֶם חִידַתְכֶם וְתַעֲלוּמוֹת הֲוָיָתְכֶם.

וְאֵי מִזֶּה צַעַר חֲרִישִׁי מְלַטֵּף הַלֵּב הַמִּצְטַמֵּק,

אֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב וָּבָא עִם בּוֹאֲכֶם אֶל הָרָקִיעַ:

כְּאִלּוּ הֲיִיתֶם אַךְ נֵרוֹת-נְשָׁמָה לְעוֹלָמוֹת שֶׁמֵּתוּ.


כּוֹכְבֵי שָׁמָיִם חֲבִיבִים, כּוֹכָבִים שֶׁאָהֲבָה אִמִּי!

אֶפֶס אֶת שְׁמוֹתָם קִבַּלְתִּי מֵאָבִי הַנּוֹדֵד בִּנְעוּרָיו

בְּלֵילוֹת קַיִץ וּסְתָו, בִּנְתִיבוֹת רַחֲבוֹת הַמַּסְלוּל

בֵּין הַדְנִפֶּר וְהַדּוֹן, בֵּין יָם אַזוֹבִי וְהַשָּׁחוֹר.

הוּא יָדַע שְׁמוֹתָם שֶׁשָּׁמַע מִפִּי קְשִׁישִׁים טְשׁוּמַקִּים 3

הֶרְאָה לִי “אָלֶף” וְ“תָיו”, “עֲגָלָה גְדוֹלָה” וּ“קְטַנָּה”,

“מֵאָה הַיְקוֹדִים” וְגוֹמֵר, עַד “דֶּרֶךְ עִיר יְרוּשָׁלַיִם”, –

שֵׁמוֹת פְּשׁוּטִים וּמְשֻׁנִּים שֶׁחָיוּ חַיֵּיהֶם בְּזִכְרוֹנָם

שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים וְזִקְנֵי הַדּוֹר הַמֻּפְלָגִים

בֵּין שְׁמוֹת מַזָּלוֹת מִקֶּדֶם. מֵאָבִי וְאִמִּי קִבַּלְתִּי

אֶת אַהֲבָתִי לָכֶם, כּוֹכָבִים רְחוֹקִים-קְרוֹבִים.

בְּרוּכִים לִי כֻּלְּכֶם הֱיוּ בַּאֲשֶר תִּהְיוּ, חֲבִיבִים!


ירושלים, קאטאמון, אלול, תש"ג


  1. מַהְפָּך – тропикWendekreis, Tropic (הצעת מר ד. זכאי)  ↩

  2. פמפה – הערבה הגדולה באמריקה הדרומית.  ↩

  3. אוקראינים הולכי ארחות בין אוּקראינה וקְרִים.  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

מַלְכַּת הַנֵּכָר

מאת אברהם שמואל שטיין (פרוזה)

במסבאה הגדולה אשר בצידון עיר-הנמל רב השאון וההמולה. ליד מזרקי היין רבוצים שיכּורים הלוּמֵי סובאָם, וקולותיהם הצרודים מתערבים בזמרת פורטים על פי נבל. באחת הפינות מתגודדים אנשים מסביב לאַשׁף ועוֹנֶנֶת העושים בכשפים.

רוחות קלילות, משיבות-נפש, באות מן היערות אשר על מורדות הרי הלבנון, מלטפות את הגלים הרוגעים על חלקת הים. שער-הדגים ההומה מתרוקן והולך. חבורות עמֵלי-יום מיוּזעים חוזרים מעבודתם בנמל. מדוּרות דולקות ליד המצבות והפסילים, הקבועים מתחת לעצים על הגבעות מסביב. עוד מעט ויזבחו את הזבח, זונות מפוּרכּסות תצֶאנָה במחולות לליווּי זמרה ושיר. תַּגָרים ורוכלים וסוחרים עשירים יסבּו בישיבה שפופה, יסבאו את היין האדום ויפליגו בשיחות בטלות ובנאפוּפי-עֲגָבים –

מרכבה רתומה לזוגות אחדים של סוסים אמיצים מגיעה ביעף אל שער המסבאה. אשה הדוּרת-לבוש יוצאת מתוכה בטפיפה וברגליה תעַכֵס. ענק-זהב לצוארהּ ועגילי-זהב באוזניה. אש זרה לוהבת בעיניה הירוקות, הסוקרות בבוּז את המון הסובאים מסביב. בצעד מהיר היא מטפסת על שלבי הסולם, עולה על הגג השטוּח ומתיישבת באחת הפינות. עיניים רבות מלווֹת את בת אתבּעל, מלך הצידונים, שירדה למסבאת הנמל – ואחד, לבוש אדרת-רוזנים, מתקרב אליה לאִּטוֹ, מברכהּ בקידה עמוקה ויושב לידה.

הם גומעים מן המשקה האדום, לועסים מגדנות ומוצצים עסיס גרעיני-רימונים. ריחות בשׂמים ותמרוקים מהוּלים בזיעה חמימה נודפים מהם. ומסביב – מצהלות שיכּורים, קולות נגינה ושיר, לחישות קוסמים ועוננוֹת, חיבוקי עגבים –

הלילה הזה לנו הוא – היא לוחשת על אוזנו ומחייכת חיוך-ערמה. – הלילה הזה לנו! ועתה אל מרכּבתי בואָה, במדרוני הלבנון נשוטט, בין ארזים ועצי-בּרוֹש נָפוש. שם אתן דודַי לך, שם נתעלס באהבים עד יעלה השחר. כי זה לי הלילה האחרון בצידון עיר הוּלדתי, בצידון ההומיה והשמחה –

חבוקים הם יורדים במדרגות הסולם, עולים על המרכבה – ומתרחקים בדהרה. מאחוריהם – הנמל הרוֹדם ושִׁפעת אניות וספינות העוגנות בו.

הלילה האחרון בצידון – אמרת איזבל, מלכַּת לבבי, האומנם האחרון?

אכן, כי הלילה האחרון הוא לנו ונגמע טוּבוֹ עד תום. כי עם שחר אצא במרכבת-אבּירים להר שומרון, בירת מלכי ישראל, שם נְתָנַנִי אבי אשה לאחאב …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.