רקע
משה בילינסון
"רומאנטיזם" וסוציאליזם

בסוף מאי 1926 נתועד באַמשטרדאם קונגרס בין לאוּמי של הנוער הסוציאליסטי. וגם בועידה זוֹ באוּ לידי גלוּי, ובמידה הרבּה יותר גדולה מאשר בועידותיהם של “הבאים בּימים”, הזרמים השונים המתגוששים כּיום בּמחנה הסוֹציאליזם. הנוֹער, העֵר לא רק לפּוֹליטיקה הסוֹציאליסטית, אלא גם לפרובלמות העיוניות של הסוציאליזם, אשר יחסו לסוציאליזם מצטיין בבלתי-אמצעיות ודרישותיו ממנו מרוּבות משל ותיקי “המעשׂיים”, נוֹער זה לא ייעף מבּקש דרכים ולא יבלוֹם עצמו כל כך במתיחת הבקוֹרת. האמת היא, כי העתוֹנוּת הסוֹציאליסטית הרשמית הקדישה לועידה זוֹ מקום לא רב ביותר, הרבּה פחות ממה שראוּי לה, אך גם הרמזים המבצבצים מתוך הדינים והחשבונות דים להאיר לנוּ את הדמוּת הכללית של הועידה.

בעיקר התגוששוּ שם בינהם שני זרמים. האחד “מַרכּסיסטי-אוֹרתּוֹדוכּסלַי”, מעמדי פּרולטארי, – באי-כוחו היו בעיקר בני אוסטריה, במקצת בני אנגליה, ואִתּם היה גם בּא-כוח “הבחרוּת הסוֹציאליסטית” בארץ-ישראל, הח' לוֹקר. ואת הזרם השני כינוּ מתנגדיו בשם “רוֹנַטי-תרבּוּתי”. חוֹשבני, כי באי-כוחו של זרם זה מוּכנים לקבּל את הכנוּי הה ברצינוּת גמוּרה. באי-כוחו הם בני בלגיה, הולאנד, גרמניה.

חילוּקי הדעות בעיקר בשלושה סעיפים.

ראשית – בּנוֹגע ליחס אל הקוֹמוּניזם והפאשיזם. שני הזרמים הסכּימוּ, כי יש הכרח להלחם בּזה ובזה. ואולם “האוֹרתּוֹדוֹכּסַלים” דרשוּ לנהוֹג זהירוּת בקוֹמוּניסטים, שהם בּחינת “אחים שתעוּ מן הדרך”, תחת אשר “הרוֹמַנטיקים” מאנוּ לשׂים בּיניהם כל פדוּת פּרינציפּיוֹנית.

הפּלוּגתה השניה נתגלעה בשאלת העבודה התרבוּתית. “האוֹרתוֹדוֹכּסַלים” דרשוּ לתת לה צביוֹן פּרוֹלטארי ומעמדי על טהרתוֹ, וה“רוֹמַנטיקים” שאפו להרחיב כּכל האפשר את עבודת התרבוּת, ופקפקוּ בכלל, אם יש טעם וענין לתנוּעה הסוֹציאליסטית להדגיש כּאן בּדגש חזק את הצביון המעמדי, והציעוּ לסַלק מהפּעוּלה בקרב הנוֹער את “האחריוּת המעמדית” והסוֹלידריוּת המעמדית, – וּבמקוֹמן לקבוע את “האחריוּת על כּל החברה” ו“הסוֹלידריוּת הכלל-אנושית”.

והמחלוֹקת השלישית פּרצה בשל הפסוּק “הערך היחסי של הרוָחה החמרית”, אשר הרוֹמַנטיקים רצו להכניסוֹ לתכנית של אינטרנציונל הנוער הסוֹציאליסטי. כנגד זה מחאוּ “אוֹרתּוֹדוֹכּסַלים”, ונימוּקם עמם: “זה מטשטש את היעוּדים המעמדיים של החינוּך הסוֹציאליסטי”.

איך נגמרה הועידה – לא זה חשוּב. נמצאוּ, כמוּבן, הנוסחאות המתאימות, שאלה ואלה יכלו לקבּלן. אך חשוּבה המחלוֹקת. כּי היא מעידה על המחשבה הסוֹציאליסטית שהיא התוֹססת בּדוֹר הבא, שאינו רוצה לקבּל את נסיוֹנוֹ של הדור ההולך כּהלכה מסינַי.

מה מבטיח הסוֹציאליזם, ומה הוּא עלוּל לתת לפּוֹעל ולכל הנלוים אל המלחמה הסוציאליסטית? שנים הרבה סברו, ויש מחזיקים בסברה זו גם היום, כי סוציאליזם פּירוּשו – סידוּר התוצרת והתצרוכת במבנה ראציונאלי של כלכלת החברה. מוּסכּם היה שהחברה הבּוּרגנית, האינדוּאַליסטית אינה עלוּלה לכונן את המשק, כי כל אחד עובד על דעת עצמו ולטובת עצמו ואין הוא יודע מה נעשה אצל משנהו, אין הוא יודע מתי וצרכי מי עליו לספּק; הוא ממלא וגודש את השוק בסחורותיו יתר על המידה הנדרשת – ואז בּא המשבּר. והסוֹציאליזם נוֹעד לגאוֹל את החברה מאַנארכיה משקית זו. סוּמנוּ גם הדרכים אל ההגשמה של הסוציאליזם. יש יום והחברה הרכוּשנית תשגה מאד – וככל אשר תגדל התוצרת כן יגדלו שיעוּרי “המשבּרים” – וקאטאסטרוֹפה כלכלית עתידה להתפּרץ, אשר תמגר את החברה הבוּרגנית. ועל משואותיה תיכוֹן החברה הסוציאליסטית, משק מרוּכז ומוּתאָם. וסוֹציאליזם הוּא משק תועלתי ומכוּוָן.

תוֹרה זו עוּבּדה לפני חמשים שנה ומיום קביעתה חלף ונשתנה הרבּה במרוּצת הזמן. בּינתים נתבּרר, כּי הכלכלה הבוּרגנית אינה מוּכרחה להיות אינדיבידואַלית דוקא. נתבּרר כי הבוּרגני בעל העסק יכול גם, אם יש לו הכשרונות הדרושים לכך. להתקשר עם חבריו ועם הצרכנים. הקפּיטאליזם הראָה במשך יובל-שנים זה גמישוּת רבּה וכוח הסתגלוּת וגם המשבּרים שלו הלכוּ הלוֹך ורפּה. (הוֹצא מזה המשבּרים של שנות המלחמה ושל הימים שלאחר המלחמה, שצביונם אחר הוא). וּמלבד זאת קרה כבר בּימי המלחמה למשל – שגם התוצרת הקפּיטאליסטית וגם התצרוכת שלה, היו מרוּכזות על פּי תכנית אחת וּמכוּונת ברצון אחד והמכוֹנה המשקית נעה בלא הפסק ובלא עיכוּב – וכל זה לא הביא לידי סוֹציאליזם, ולפי צביונו וכיווּנוֹ גם לא היה יכול להביא אליו. ראטנוֹי, אף על פי שאיש לא חשב אוֹתוֹ לסוֹציאליסט (ואף לא הוא עצמו) – חלם על המשכת הארגון הזה גם לאחר ימי המלחמה. ארגוּן המשק וסידוּרוֹ הראציוֹנאלי הנהוּ ודאי חלק מטבעוֹ ואָפיוֹ של המשק הסוציאליסטי, שבּלעדיו לא יתואר. אך לא זו בלבד קוֹבעת את מהוּתוֹ.

ואוּלי פירוּשו של סוציאליזם – חיי רוָחה לפועלים? במשך עשרות השנים האחרונות מנסרת הנטיה בחוגים הנבונים שבהם – נטיה שבּאָה, כמובן, תחת לחץ תנוּעת הפועלים, לחלק את הרוָחים עם העובדים. יש בתי חרושת, אשר הפועלים מקבּלים שם מלבד שׂכר עבודתם, גם אחוּזים מן הריוַח. יש בתי חרושת שנתארגנו בצוּרת חברת מניות והפועלים שם הם בּעלי המניות. טנדנציות מסוּג זה היו תמיד ללויד ג’ורג' ומעט גם אצל בּוֹלדוין. מבעלי החרושת הגדולים מצטיינים בזה קרוּפּ בגרמניה וּפוֹרד באמריקה. ואין זה מן הנמנע כי טנדנציות כאלו תשתררנה בתוך החברה הרכוּשנית. בעלי העסק יתחלקו עם הפועל, ורַוחתם של העובדים תתרבּה. יתכן שסדרי החיים של רבים מהפּועלים יגיעו בתוך המשק של הרכוּש הפּרטי לידי מדרגה גבוהה כזו, שמבחינת טוֹבת-הנאָתוֹ של הפּועל לא יהיה לו כדאי כלל לחולל מהפכות סוֹציאליות, כדי לכבוש גם את “העוֹדף” הנוֹתר של הבעלים. יש גם דרכים אחרות להיטיב את חיי הפועל, לתת לוֹ חיי רוָחה – חלק גדול מפוּעלי אמריקה חי בכי טוב: יש להם אוטו (אמנם באמריקה אין זה מן המוֹתרוֹת כלל), יש בּתּים, כּסף בבאנקים. ועל ידי חיי רוָחה זו לא נתקרבו אל הסוציאליזם כלל. הם השׂיגוּ זאת על נקלה: הם באו בברית כלכלית עם בעלי הרכוּש לשם ניצוּל משוּתף של חלקים אחרים בקרב פּועלי המקום. מתנוּעת פּועלים זו באה בעיקר גזירת השערים הנעוּלים באמריקה – מחשש התחרוּת של הפּועל “הירוק” והזול.

ובכן, הסוציאליזם כּוֹלל בּתוֹכוֹ את רווחתו של הפּועל, אך אין זה מן הנמנעוּת, כי הקפּיטאליזם יביא לפועל העסוּק בּמשקוֹ רוָחה רבּה גם בּלעדי הסוציאליזם. אדרבּה, יש מקרים שרוָחה זו באה באמצעים שהם ההפך הגמוּר מן הסוֹציאליזם.

הסוציאליזם הוא הרבּה יותר מארגוּן תוֹעלתי של המשק בּלבד וסיפוּק לטובת הנאתם של הפּועלים. הסוֹציאליזם – הוּא השחרור. פּירוּשוֹ – שימת קץ לניצוּל אָדם את חברוֹ, אם גדול ואם קטן הוא הניצוּל, אם רב ואם מעט הוא “העוֹדף” הנשאר לבעלים; הכרה חדשה של הזכוּת והחוֹבה המוּטלת על האָדם; רגש הכבוֹד לעבודה; חיי ישרים בּעמל, דרך הפתוּחה לפני כל, התפּתחוּתה המכּסימלית של התרבוּת, קץ לאוֹנס כלשהוּ, חירוּת המחשבה, עקירת השקר משרשוֹ, השקר האוכל בכל פּה את החברה על שרשיה – כל שקר שהוא: כמעמדי, כמיני, כגזעי וכדתי; פּירוּשוֹ ראש זקוּף – גם לך החושב כמוני וגם לך החושב אחרת. הכשרת הלבבות וחידוּש חינוּכו של האָדם למען ישׂנא את הממון והשׂררה. ואם יש הכרח בעוני, יהא זה העוֹני הגא! סוציאליזם – פּירוּשו שלום, אמת ואיש לרעהוּ אח.

רק אם זהוּ הסוֹציאליזם, רק אם הוּא נוֹשׂא בכנפיו עולם חדש הנבדל מן הישן בּיסוֹדוֹֹ, רק אָז עלוּל הוּא לשנות את פּני החברה, רק אז יש לו יעוּד גדול באמת. ולשם הגשמתו עליו לא רק להתגבר על המכשלה החמרית, לא רק לעמוד בּפני הבּערוּת ורדיפת הבצע של המעמדוֹת השליטים, לא רק ללמוֹד את הנהלת המשק. מלבד כּל זה עליו עוד להיות קנאי ועשוּי לבלי חת, עליו לשׂאת את דגלוֹ ברמה בלי פשרוֹת.

הפשרוֹת של הסוֹציאליזם, שהן הרות תוֹצאות מכריעות, אין פּירוּשן כּריתת הסכּמים פּרלמנטאריים, סידור קוֹמבינאציות מיניסטריוֹת ונסיגה לאָחוֹר בשעות משׂא-ומתן עם נותני-העבודה. אמנם, בחלקים ידוּעים של התנועה הסוֹציאליסטית מרחיקים לכת בּזה, אך הפּשרות הללו אינן כּל-כּך מסוּכנוֹת, מפּני שאינן אלא פרי חשבּוֹן פּוֹליטי בלבד ואין בּהן משוּם הסתלקוּת פּרינציפּיוֹנית מן החדש, המובטח על-ידי הסוֹציאליזם. אך ישנן פּשרוֹת מסוּג אחר, פּשרות לגבּי הרע והשקר אשר בּחברה הזאת, לגבי אותם הדברים, שהסוֹציאליזם מחוּיב לקדש עליהם מלחמה, אשר אסור לו להשלים עמם, אם הוא רוצה בנצחון, בנצחון יעוּדוֹ האמתי ולא זה העשׂוּי פלסתר.

בּועידת הנוער הסוֹציאליסטי באמסטרדאם הגנוּ אחדים בּחום-לב על הדעה המבדילה בין פאשיזם ובוֹלשביזם. כמובן – יש הבדל, ואין צורך בהוכחות. אך לא זה העיקר. העיקר הוּא היחס השוֹנה הצריך, כביכול, להיות מצד הסוֹציאליזם אל שתי שיטות ההנהגה הדומות זו לזו – פאשיזם ובּולשביזם. אין הסוציאליסטים יכולים ואינם צריכים לשׂים פדוּת כּלל בנידון זה. כי אין לנוּ איפה ואיפה. מה שפּסוּל ואָסוּר כפאשיזם פּסוּל ואָסוּר כבּוֹלשביזם. אם גם לסוֹציאליזם איפה ואיפה, אם הסוֹציאליזם מתייחס לעלבון ולמעשי אוֹנס הנעשים על-ידי מפלגת פּוֹעלים שניצחה, אחרת מאשר הוא מתייחס לעלבון ולמעשי אונס הנעשים על-ידי הבוּרגנוּת המושלת, הרי אין כל חדש ואין כל שינוי מהוּתי בסוֹציאליזם.

הבולשביזם היא הפּשרנות בתנוּעת הפּועלים. אין פּשרנוּת זאת מתבּטאת במש-וּמתן שהדיפּלומטיה הסוביֶטית מנהלת עם הדיפּלוֹמַטיוֹת של המדינות הרכוּשניוֹת ובהסכּמים שהיא כּוֹרתת אתן. לא בזה שהיא עכשיו נאלצת לקוֹמם את המשטר הרכוּשני. כל זה חוּליה בתוך יתר הקוֹמבּינַציות הפּוֹליטיות הנהוּגות גם בקרב הסוֹציאליסטים. הפשרנוּת של הבוֹלשביזם היא בהשלמתוֹ עם כל תכסיסי השלטוֹן של העוֹלם הישן; בּזה שירש לו את כל אלה וגם הוסיף עליהם נופך לא קטן משלוֹ. ועל-ידי כך ויתר הבוֹלשביזם על היעוֹד האמתי של הסוציאליזם. ובו הסכנה האמתית לתנוֹעת הפועלים: כי גם בקרב הסוציאליסטים ישנם כאלה, והם לא מעטים, המוכנים להשלים עם הבוֹלשת מפּני ששמה הוּסר ל“צ’קה של ממשלת פועלים ואכרים”, עם שׂררה מעמדית, מפּני ששׂררה זו מתגשמת לשם מעמד הפועלים (אם גם לא על-ידי מעמד הפועלים עצמו), עם צמצוּמה ומיעוּט דמוּתה של התרבּוּת, מפּני שצמצוּם זה נתקדש בשם “פּרוֹלטקוּלט”, עם מעשי כפיה ואונס, עם מעשי עריצוּת והתעללוּת בחירוּת המחשבה – מפני שמעל לראשי האנסים והמתעללים מתנופף דגל אדום. ואם הסוֹציאליזם לא ימצא בקרבּו די גבוּרה ואוֹמץ מוּחלט לומר: "הדגל האדום הזה חוּלל. הדגל האדום שלנוּ – אחר הוא " – יתעה אז מן הדרך-דרכו, לבלתי שוּב אליה לעולם.

וכדאי להוציא טעות מלבבות: היחס השלילי בהחלט אל הבּוֹלשיביזם אינו קובע עוד את אופני המלחמה בו. שאלת נפילתו של שלטון הבוֹלשביזם בּרוּסיה, שאלת הכוחות אשר יביאוּהוּ לידי מפּלה, שאלת יורשיו ושאלת עתידם של העמים היוֹשבים בּרוּסיה, לאחר שתבוֹא חליפתה של הממשלה הזאת, בכוח זעזוּע מהפּכני חדש – כּל אלה הן שאלות לחוּד, שאלות של חשבּוֹן פּוֹליטי. כשלעצמי הריני חוֹשב, כּי לוּ אפשר היה שלא יהיה צוֹרך בּזעזוּע זה והשלטון הבולשביסטי יחליף את צוּרתוֹ ומהוּתוֹ מתוך תוֹכוֹ, היה זה אוֹשר גדול לרוּסיה ולעולם כּוּלוֹ. אך דוקא מפּני שזה רצוּי, חלילה לנו להחליש את האופּוזיציה העיוּנית והמחשבתית של הסוציאליסטים נגד הרג’ים של עכשיו ונגד תכסיסיו ושיטתו. דוקא מפּני שאנו מסתלקים ממלחמת זיוּן, מבית ומבחוּץ, כנגד השלטון הבולשיביסטי – חלילה לנוּ לפרוק את הזיין היחידי שיש בידינו: את האוֹפּוֹזיציה הסוציאליסטית הרוחנית.

שאָר שתי השאלות שהיוּ למחלוקת בועידת אַמסטרדאם – הרי אלה בעצם, שתים שהן אחת. הדגשת המלחמה המעמדית ורַוְחָתוֹ של הפּועל כמטרה בפני עצמה, הרי זה היינו הך, כשם שאחת היא ההדגשה של הסולידאריות הכל-אנושית וחידוּש חינוּכוֹ של האדם כמטרה בפני עצמה. צריך לציין כי כל הויכוח הוא ענין של ניוּאַנסים. גם “המַרכּסיסט” אינו שולל, כמובן, את חידוש חינוּכוֹ של האדם, כשם שגם “הרוֹמַנטיקן” איננו שולל את מלחמת המעמדות. כל הענין הוּא דבר שבּרגש, אך גם זה אין לזלזל בו, כי הוא המסמן את כיווּנוֹ של הסוציאליזם – הוא הטוֹן העוֹשה את המוסיקה. המכריז על הרוָחה החמרית כעל מטרתו העיקרית והסופית של הפועל בּמלחמתו – הרי זה מוֹביל אותנו או אל הקוֹמוּניזם החמרי והאוּטוֹפּי (“עשוק את המעשקה!”) או אל הגוֹמפּרסיזם באמריקה הבלתי אוּטוֹפּי כלל (חלוּקת הרוָחים בּין הבעלים והפועלים בּעלי הזכוּיות היתרות). אם כּה ואם כּה – דרך זאת שוללת את הסוֹציאליזם. ואשר למלחמת המעמדות – הרי גם “הרומאנטיקים” יודעים את מציאוּתה, אך לדידם אין היא אלא דבר שבהכרח, אמצעי להתגבּרוּת על חלוּקת העולם למעמדות, ואָסוּר לו לסוציאליזם שישכּח את זה, אם הוּא רוצה שהפּרוֹלטריוֹן, לכשיגיע לשלטון, ינצלהו לא לשם שׂררתוֹ המעמדית, אלא לשם ביטוּל המעמדוֹת, לשם יצירת חברת עובדים אחת. ודוקא מפּני זה וּלשם זה, יש הכרח בחינוּכוֹ של הפועל, לא רק ברוּח האחריוּת המעמדית בּלבד, כי אם ברוח האחריוּת בפני החברה האנושית כּוּלה.

“הרוֹמַנטיקן” – זהוּ חזיון שלאחרי המלחמה. במשך הרבּה עשׂרוֹת שנים היתה תנוּעת הפועלים מתחנכת על-פּי נוסחאות קבוּעות ומסוּימות. מבחינה מדעית הופרכוּ הנוסחאות הללוּ זה כבר – אך עוד נשתמר בהן חן הקדוּמים. ועליהן חל חלק מן האַחריוּת – לא כוּלה, רק חלק ממנה – על מה שאירע לתנוּעה הסוציאליסטית בימי המלחמה ולאחריה. לא ברוסיה – אין מביאין ראיה מרוסיה, בּרוסיה לא היתה מעולם תנועת פועלים סוֹציאליסטית המוֹנית. בּרוּסיה נטל חבר קוֹשרים את השׂררה של המהפכה האכרית.

לא כן במערב אירוֹפּה. שם היתה תנועה סוֹציאליסטית חזקה ורבּת המוֹן שנתפּתחה במשך עשׂרוֹת בשנים. רוב מנינה היה מוּשפע מאד מקסם הנוּסחאות המקוּבלות. ולמרות חריפוּתן והמהפּכניוּת החיצונית שלהן לא עמדה התנוּעה בנסיון בימי המלחמה. ולאחרי המלחמה – השליך האדם העיף את יהבוֹ על הסוֹציאליזם שבא לידי שלטון כמעט בכל מקום – באורח רשמי בגרמניה אוֹסטריה, צ’כיה, אנגליה, וּבאורח לא רשמי באיטליה ובצרפת. ושוּב לא עמד בּנסיוֹן.

צירוּף העוּבדוֹת הללו צריך היה להכריח את הסוציאליסטים החוֹששים כל-כך מפּני כל טשטוּש שהוּא, ואינם מַרפים מן הנוסחאות הקודמות וּמביטים מלמעלה למַטה על “הרומַנטיקים התרבּוּתיים” – להגוֹת קצת בּדבר ולהרהר.

אוּלי דוקא זרם תרבּוּתי חסר היה לסוֹציאליזם העיקרי כל-כּך, המעמדי כל-כך של סוף המאה הי"ט וראשית העשרים? אוּלי ברוֹמַנטיזם הזה כלוּלה מהוּתה האמתית של המהפכה? ואוּלי הסוֹציאליזם האמתי, זה המבטיח גאוּלה לעולם – יצמח מן הסינתזה של הסוֹציאליזם המעמדי והאנוֹשי, של המלחמה על פת לחם ועל חירוּת האדם?


“דבר” כ“ז תמוז תרפ”ו (9.7.1926)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47623 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!