מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בלבי לך נטעים נעמנים (לרבי דונש בן אבי שכם)

מאת: יהודה הלוי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

בלבי לך נטעים נעמנים / ר' יהודה הלוי

לרבי דונש בן אבי שכם

בְּלִבִּי לָךְ נְטָעִים נַעֲמָנִים

וְלִנְדֹדְךָ פְּצָעִים נֶאֱמָנִים

שְׁמָךְ אַזְכִּיר וְאֹרֶה רֹאשׁ בְּשָׂמִים

לְפֵרוּדְךָ וְאִינַק רֹאשׁ פְּתָנִים

וּמֵחַסְדְּךָ בְּשִׂפְתוֹתַי פְּנִינִים

וּמִנֹּדְךָ בְּכִלְיוֹתַי צְנִנִים

לְךָ שָׁלוֹם נְשָׂאוּהוּ אֲהָבַי

וְלֹא יוּכְלוּ שְׂאֵתוֹ הָענָנִים

כְּגַלֵּי יָּם אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינְךָ

כְּרוּחוֹת כַּאֲדָמוֹת כִּמְעוֹנִים

יְדִיד אֶקְרָא חֲלוֹמִי בַעֲבוּרוֹ

לְאַט עַד אֶחֱזֶה גִּנַּת עֲדָנִים

לְאַט חַבְלֵי תְנוּמָה אַל תְּמוּשׁוּן

אֲדַבֶּר בּוֹ מְעַט פָּנִים בְּפָנִים

אֲשֶׁר הִכָּה בְמַטּוֹ צוּר כְּבֵדִי

עֲדֵי בָקַע בְּעֵינַי מַעְיָנִים

עֲזַבְתִּיו וַעֲזָבוּנִי זְמָמַי

וְתָעוּ מִלְּבָבִי רַעֲיוֹנִים

וְהֵן עֵינַי לְמִכְתַּב יַד אֲדֹנִי

כְּמוֹ עֵינֵי עֲבָדִים אֶל אֲדוֹנִים.

בהפרדו מאתו.

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

יהודה הלוי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה הלוי
יצירה בהפתעה
רקע

עצבים

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

א

מעין ריח פּרפום עלה מסביבינו – מגידולי-השיטוֹת הנמוכים, או ה“מימוזה”, כאשר יקראו להם אחרים, שבמעלה המושבה העברית אשר בארץ-יהודה. אלומת הפּז של החמה השוֹקעת מאחורינו הזהיבה ברום-המרחב שלפנינו כנופיה אחת של עבים שקטים וקלושים; שקטים וקלושים היו גם יתר העבים, הבלתי מוזהבים והמרוקמים פסי כתם ארוכים ודקים. קצות-מרוֹמים קרנו בזוהר רך וצנוע, זוהר של עלי הדס מכסיפים-משחירים. הגונים נשתנו ממעוף עין אחד למשנהו, הצטרפו, התמזגו, פרו-ורבו – ונמוגו.

אצל הארז, הבודד והזקוף, מאחורי ה“שיטות” הקטנות ועלי הצבָּר הצהבהבים, המלאים כובד, מחטים ואיזו חשיבות קבועה, נטינו, אני ורעי, איש כבן שלושים, בעל שכם הגון, נטוי, לא אצילי כלל, ופנים גסים, עבים, מחוטטים וזרועים בועות לבנבנות, שמחמת חליוֹ לא הלך לעבוד באותו יום, יום אלולי, עם חום-תמוז בכל-תקפו – נטינו מהמסילה הישרה ונלך אל מול פּני הרכסים אשר בקצה האופק הקורן; המבצר החרוב, ה“היסטורי”, אשר מימיננו, במרחק של שלוש פרסאות, נדמה קרוב, כל-כך קרוב…

זמן-מה הלכנו במישור והחרשנו. בנוף האפור, מעל לצוקי ההרים וקרני זויותיהם אשר ממנו והלאה, היו כבר משרטוטי הבציר, אבל חורב-השדה היה בולט עדיין, קיצי. אז פנה רעי לאחוריו וישקף על פני כל הכיכר. השמש, במלוא זהרה, אדומה ולא עיפה כלל, הלכה הלוך ושקוע. האילנות אשר אצל המושבה נתרקחו ממנו, נתרחקו וכהו.

– האילנות הללו… – הפסיק בן-לויתי את דומיתנו פתאום. אלא שקולו הלא-רם, הרצין והאירוֹני כאחד, ריכך קצת את הפתאומיות.

– אה?..

– האילנות הללו, אומר אני… רואה אתה את צמרותיהם? אלמלי הייתי כותב רשמי מסע מכאן או “כתָּבות”, למצער, כמעשי כל אנשי שלומנו, לא הייתי נמנע, בלי ספק, מהתחיל: “מושבותינו!.. איזו בת-צחוק גלויה מתעלמת בעציהן הספוּרים ורוטטת”…

– ו“רוטטת”? – חזרתי במתכוון על מלה זו, חביבתו של רעי, מדי דברו על “הפילוסופיה של הטבע”: הוא, אמנם, כדרכו, התחפש באֲפֵר-הטוֹן של מלגלג, אבל בקולו הפעם היו פנים לכאן ולכאן.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.