הַלַּפִּיד / יהודה ליב גורדון

הַחשֶׁךְ כִּסָּה כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם –

וַיְצַו פַּרְעֹה לַעֲבָדָיו וַיַּצִּיתוּ

לַפִּידִים בֹּעֲרִים רַבִּים, וַיָּשִׁיתוּ

אוֹתָם עַל הַחַמָּנִים,

הֵם עַמוּדֵי הָאֲבָנִים,

שֶׁבָּנוּ הַמִּצְרִים רֹאשָׁם בַּשָּׁמָיִם.

וַיְהִי אוֹר גָּדוֹל וַתּוֹפַע עֵיפָתָה,

וַיְהַלְּלוּ כֻלָּם אֶת חָכְמַת הַמֶּלֶךְ,

כִּי הִשְׂכִּיל לִמְצוֹא עֶזְרָה בַּצָּרָתָה

וּלְהַגִּיהַּ אוֹר עַל דַּרְכֵי כָל הֵלֶךְ.

אַךְ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ פִּתְאֹם בָּא שָׁם

וַיַּעַל עַל רֹאשׁ הָעַמּוּד הָרָם

וַיִּקַּח לַפִּיד וַיָּשָׁט בַּקָּרֶת

וַיַּצֶּת בִּרְחוֹב אֶחָד אֵשׁ בֹּעָרֶת,

וַתֵּצֵא אֵשׁ – בָּתִּים רַבִּים אֻכָּלוּ

וּמִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת רֻשָּׁשׁוּ דַּלּוּ,

וַאֲנָשִׁים רַבִּים נוֹתְרוּ עֲרֻמִּים.

וַיְחַלְּלוּ הָאוֹבְדִים אֶת שֵׁם הַמּשֵׁל

וַיּוֹצִיאוּ עָלָיו הַדִּבָּה,

כִּי מֵאִתּוֹ הָיְתָה הַנְּסִבָּה

לִשְׁלוֹחַ אֵשׁ בָּעִיר וּלְהַרְבּוֹת כּשֵׁל.

אַל, אַחַי! – עָנָם אַחַד הַחַרְטֻמִּים –

אַל נָא מַלְכֵּנוּ הַצַּדִיק תַּרְשִׁיעוּ;

הֶן הוּא שָׂם לַפִּידִים בַּעֲבוּר יַגִּיהוּ

בֶּאֱשׁוּן הָאֲפֵלָה דֶּרֶך כָּל נוֹסֵעַ,

וּבְמִי הָאָשָׁם אִם בָּא מִשְׁתַּגֵּעַ

וַיַּהֲפֹךְ לָכֶם לִקְלָלָה הַבְּרָכָה?

אִסְרוּ הַמְּשֻׁגָּעִים, בָּאזִקִּים שִׁיתוּ,

אָז לֹא יָרֵעוּ, אֲזַי לֹא יַשְׁחִיתוּ,

וּתְהִי מִצְוַת מַלְכְּכֶם לָכֶם לִרְוָחָה.