רקע
אחד העם
הקונגרס ויוצרו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הנה גם ד"ר הרצל עצמו מדבּר אלינו על אדות הקונגרס בבזיליא! 1

אחר כל מה שכתבו כבר על אדות הקונגרס הזה, אחר כל התהלות שפזרו לו בכל הארצות ובכל הלשונות, קשה היה לקוות, שיוּכל עוד אדם, ואפילו יוצר הקונגרס בעצמו, להוסיף מאומה. ובאמת, בנוגע לעצם הקונגרס והחזיונות החיצוניים שנגלו בו ועל ידו, לא הביאה לנו מַחבּרתו של ד"ר הרצל כל חדש. ובכל זאת יש לה ערך רב, בפתחה לנו פתח קטן להביט מתוכו אל נפש מחַבּרה, לראות את הכוחות הפנימיים, את ההשקפות וההרגשות, המניעים רוחו של יוצר הקונגרס.

האנטיסמיטיסמוס הוליד את הרצל, הרצל הוליד “מדינת היהודים”, מדינת-היהודים – את “הציוניסמוס”, והציוניסמוס – את הקונגרס. האנטיסמיטיסמוס הוא איפוא עִלת-העלוֹת בכל התנועה הזאת. שלשלת-יוחסין זו ידועה היתה לכּל גם קודם שיצאה מַחבּרתו של הרצל. אבל מה שלא ידעו הכל קודם לה ויוּכלו ללמוד מתוכה – הוא זה:

בכל מַמלכת הטבע אנו רואים, כי קיומה של הסבּה לא תמיד תנאי מוכרח הוא לקיום המסוּבּב. יש איזו סבּה מעמידה תוֹלדה ידועה, ואחרי כן היא מסתלקת, והתולדה קיימת בלעדיה. גם בנידון זה יכולים היינו לצייר לנו, כי מאחַר שבא האנטיסמיטיסמוס ופקח עיניהם של יהודי המערב והכּירו פתאום את האמת, שעדיין יש אומה יהודית בעולם ושהם עצמם אינם לא אשכנזים ולא צרפתים וכו', כי אם בני אומתם היהודית בלבד, – מאחַר שעשׂה זה את שליחותו, אין בו עוד צורך בשביל לשמור את ההכרה הזאת מפני השכחה, כי איך שוכחים “אמת” כזו לאחר שנתגלתה פעם אחת? – אבל מתוך המַחבּרת שאנו עסוקים בה, מתוך סגנונה הכללי ומתוך הרבה מפרטיה, אנו למדים, כי נשמת כל התנועה עדיין היא גם עתה רק האנטיסמיטיסמוס בלבד, כי עדיין צריכה היא ל“השפעה” תמידית מצד יוֹלדה זה, כתינוק שצריך לאמו בכל שעה, ואלמלי עבר הוא ובטל פתאום מן העולם, לא היתה גם היא יכולה להתקיים אפילו שעה אחת.

וההרגשה העמוקה הזאת שמרגיש המחַבּר בלבו, כי הלאומיות היהודית שלו אינה עוד בריה עומדת ברשות עצמה, אלא שואבת כוח-חיוני יום יום ממקור האנטיסמיטיסמוס, – ההרגשה הזאת גרמה לו להקיש מן הפרט על הכלל ולחשוב בטעות, כי הציוניסמוס המערבי הוא דמות-דיוקנה של האומה כולה, וכי גם היא כל קיומה תלוי במציאות השׂנאה מבחוץ.

בבואו להוכיח את העיקר הגדול, כי היהודים עדיין הם אומה מיוחדת, מגדיר הוא מושׂג האומה כך: "האומה הוא קבּוּץ אנשים שקוּרבתם ניכרת ושאחדותם מתקיימת על ידי אויב משותף לכולם " (ע' 5). ועל זה הוא מוסיף: “שׂימו נא עיניכם בתולדות האומות והגידו, אם אף אחת מהן נולדה באופן אחר”.

“נולדה”? הוא אשר אמרתי: אותה ההרגשה שבלבו ביחס למצב נפשו הוא – מפריעה את המחַבּר מלהבחין בענין זה בין סבּת-הלידה וסבּת-הקיום גם ביחס להעם כולו. ועל כן אינו רואה, כי אף אם נסכּים להנחתו, שבתחלת יצירתה של אומה אי אפשר לה בלי אויב משותף, אין אנו צריכים להודות מפני זה, שהאויב המשותף הוא תנאי מוכרח לקיומה גם אחרי כן, אחרי שהקוּרבה והאחדות קשרו את אישיה בקשרים אחרים, פנימיים: זכרונות וקנינים משותפים, מחשבות והרגשות משותפות, תקוות ושאיפות משותפות.

והטעות היסודית הזאת הטביעה את חותמה על כל תוכן המַחבּרת, או ביתר דיוק – על כל הציוניסמוס המערבי, כמו שהוא מצויר בלבו של העומד בראשו.

“הציוניסמוס – זה הוא הגדר שנותן לו ד”ר הרצל (ע' 4) – שואף להשׂגת מקלט בטוח, על יסוד משפט מוסכּם מהכּל (אֶפפענטליך-רעכטליך), בשביל אלה היהודים שאינם יכולים או שאינם רוצים להתבולל בעם הארץ בארצות מושבותם עתה". הוא מניח איפוא שלש מדות בהתבוללות: יש שרוצים ויכולים להתבולל – ולהם אין צורך בציוניסמוס – ויש שרוצים ואינם יכולים, ויש שיכולים ואינם רוצים. מן ההבדל הזה, שהוא עושׂה בין הרצון והיכולת, יוצא לנו, כי היכולת המכוּונת אינה יכולת פנימית, פסיכולוגית – יכולת כזו לא תצויר בנגוד אל הרצון – כי אם יכולת חיצונית, מוחשית: העדר כל מכשול מצד תנאי החיים מבחוץ. ולפי זה, אפשר לו לאדם מישׂראל להיות ציוניסט כשר וישר, אף אם רוצה הוא בכל לבו להתבולל בעם הארץ, אלא שאינו יכול, מפני שאין עם-הארץ רוצה בו.

"הגדר זה – אומר המחַבּר – כבר נמצא בספרי מדינת-היהודים, והקונגרס הבזילי נתן הסכמתו עליו ". והנה אנחנו יודעים, כי בהפּרוֹגרמא שנתקבּלה מאת הקונגרס נמצא באמת נוסח אחר: "הציוניסמוס שואף למקלט בטוח וכו' בשביל האומה היהודית ". ואם לא נחפוץ לחשוד את המחַבּר, כי שנה את הנוסח בכוָנה, הרי מוכרחים אנו להניח, כי לפי דעתו אין שום הבדל בין שני הנוסחאות האלו: “האומה היהודית” היא לוֹ שם-הקבּוּץ לאלה מן היהודים, אשר מאיזו סבּה אינם רוצים להתבולל, או רוצים, אלא שמוצאים מכשולים על דרכם ואינם יכולים.

הציוניסמוס הזה רואה איפוא את היהודים – אנשים נפרדים המאוחדים בעל כרחם על ידי “האויב המשותף”; אבל אינו רואה את היהדות – חטיבה אחת השואפת להתקיים באחדותה גם בלי כל הכרח חיצוני. זה הוא חסרונו העיקרי, המתגלה בכל הליכותיו ומעשׂיו.

ד"ר הרצל מתאר בדברים יפים את ההשתוממות שהעירה בלבו צורתם הרוחנית של חובבי ציון המזרחיים אשר ראה בבזיליא:

"להם יש האחדוּת הפנימית, שאבדה לרוב בני המערב. הם מרגישים את לאומיותם היהודית, אבל בלי כל גאוָה לאומית צרה… רעיון ההתבוללות לא יפריע מנוחתם, עצמוּתם היא פשוטה ושלמה. היהודים האלה הם, בכל עצמוּתם, תשובה על אותה השאלה שהפטפטנים מונים אותנו בה: אם היהדות הלאומית לא תביאנו בהכרח לידי התרחקות מן הקולטורא החדשה. לא! האנשים האלה מצאו את הדרך הישרה בלי פלפולים יתרים, מבלי שהרגישו אולי מימיהם, כי יש כאן מקום להתקשות. הם אינם מתבוללים בשום אומה, אבל הם משתדלים לקבּל את הטוב מכל האומות ". (ע' 14).

דברים אלו נותנים כבוד למי שאמרם; עדים הם, כי בעינים פקוחות התבונן על מה שלפניו וראה הכל כהוגן. אבל – רק את החזיון הכּיר, ולא את סבּתו, את הכוח הפנימי שברא את היהודים האלה בצורה כזו. מדבריו להלן נראה, כי גם בחזיון זה נוטה הוא לראות יד “האויב המשותף”, ולא ידע, כי פה עמדה לנגד עיניו היהדות ההיסטורית, כוחה של קולטורא לאומית גדולה ועתיקה, שיצרה את בניה בצלמה ואִחדה אותם על ידי טופס רוחני אחד מוגבּל, הקיים ועומד בזכות עצמו, ולא בחסדי האיבה החיצונית. על ברכי היהדות גדלו ונתחנכו כמעט כל היהודים האלה; היא היתה לחלק מעצמוּתם באביב ילדותם, וגם אלה שנתרחקו ממנה אחר כך ובקשו להם דרכים אחרים בחיים – גם הם לא יכלו לעקור מלבם את שרשיה העמוקים, ושלא מדעתם נשארו יהודים לאומיים גם בעת שבפיהם בזו ולעגו ללאומיות זו. נחוץ היה רק שתבוא סבּה מן החוץ ותגלה להם את עצמוּתם הנסתרת מעיניהם, – ומיד הכּירו את עצמם, ומה שהיה חי בלבם לפני זה שלא מדעתם ורצונם חזר וקבּל צורה של ידיעה ברורה ורצון חפשי. הם אינם רוצים להתבולל, מפני שאינם יכולים להיות לא-הם, להתכּחש לחֵפץ הקיום הלאומי ואהבת הקולטורא הלאומית הממַלאים את נפשם; אבל רוצים ויכולים הם לשפּר את הקיום הלאומי ולשכלל את הקולטורא הלאומית ע"י “קבּלת הטוב מכל האומות”.

ולפי שהציוניסמוס המערבי אין יסודו בנחלה היסטורית קיימת לעד, כי אם בחזיונות ומקרים מחיי ההוה, לכן לא יפּלא, כי תחסר לו הסבלנות והמתינות ההיסטורית, ולכן משתדל ד"ר הרצל בכל כוחו להראות ולהוכיח, כי מדינת היהודים לא בשמים היא, כי קרוב אלינו הדבר מאד. (ע' 16–20).

ובאמת, איך אפשר בלא זה? האנטיסמיטיסמוס הוא מַחלת ההוה, על כן צריך שגם הרפואה תהא אפשרית בהוה. אלה היהודים שרוצים להתבולל ואינם יכולים – אינם יכולים גם כן להתנחם במדינת-יהודים לעתיד לבוא. כי לעתיד לבוא – כך יאמרו בלבם – מי יודע מה יהיה: אולי ישתנה המצב החיצוני, ויהיו יכולים להתבולל…

אבל למרות כל ההוכחות על היות הדבר בלתי רחוק, בא גם ד"ר הרצל סוף סוף אל השאלה הגדולה:

“ומה, אם גם אחרי כל אלה, אם גם אחר אשר דעת-הקהל תבין היטב את מגמתנו, גם אחר אשר הממשלות האדירות יהיו נוטות לחפצנו, גם אחר אשר נבטיח לתוגרמה שׂכר הרבה, – אי אפשר יהיה בכל זאת לבוא לידי גמר עם ממשלת השׂוּלטן?” (ע' 19).

“אז – משיב ד”ר הרצל על השאלה הזאת – אז נהיה צריכים להמתין לקץ הקריסיס בארץ המזרח. ** אומה יכולה להמתין**. היא מאריכה ימים יותר מאנשים וממשלות".

לפני שש עשׂרה שנה כתב ד"ר פינסקר במַחבּרתו הידועה: “רחוק רחוק מאד מאתנו החוף אשר אליו נִשׂא את נפשנו, אך לעם נודד זה אלפי שנה גם הדרך היותר רחוקה לא תוּכל להיות ארוכה ביותר”. כך, באופן מוחלט כזה, מדבּר יהודי מזרחי, המרגיש על שכמו כל כובד משׂאם של “אלפי-שנה” אלה אשר עברו על עמו. אבל הציוניסט המערבי, המביט על הענין מתוך חיי-ההוה בלבד, הוא אינו יכול ללכת “בדרך ארוכה ביותר”, וגם לאחר שהוכרח להודות, כי אולי צריך יהיה להמתין וכי אומה יכולה להמתין, מוסיף הוא תוך כדי דבּור: “לפי מצב הדברים עתה במזרח אפשר לחַשב את הקץ הקרוב (של הקריסיס) על פי מורה-השעות”…

כן, “אומה יכולה להמתין”. ואולם הציוניסמוס המערבי, כנראה אינו יכול להמתין…

בהגיעו לעצם הקונגרס, מרגיש המחַבּר, כי קשה מאד להראות באצבע על איזה מעשׂה מוחשי שנעשׂה בבזיליא. מי שקרא בכתבי-העת פרשת האספות הרבות, שבהן הרצו “הצירים” את דברי הקונגרס לפני שולחיהם, זוכר הוא בודאי, כי רוּבם הטעימו ביחוד את הפּרוֹגרמא ואת האוֹרגניזציא וראו באלה עיקר ה“מעשׂה” שבשבילו נתאספו לבזיליא. אבל ד"ר הרצל מבין את הענין יותר מתלמידיו. “מה השׂגנו באספה זו? – שואל גם הוא – האמנם נתאספנו רק כדי לבכות, כדי לדבּר ולשמוע דברים נאים? הנני מאמין, כי בבזיליא גם עשׂינו דבר-מה” (ע' 14). והנה הוא הולך ומבאר אותו “דבר-מה”, ותמצית הכּל היא, כי “בשביל להגיע למקלט בטוח הדרוש לנו, צריכים היינו קודם כל להביא את לאומיותנו לידי גִלוי. כאשר אך יש עם, ישׂיג לו גם כברת הארץ הנחוצה לו”. (ע' 15).

ובכן, לא בא איפוא הקונגרס אלא לגַלוֹת את לאומיותנו, שיכּירו וידעו הכל, כי יש עם ישׂראל בעולם והוא חָפץ לחיות חיי עם. זה הוא המעשׂה העיקרי שעשׂה הקונגרס, לפי הודאת “בעלי-הדין” עצמו. נמצא, שהציוניסטים המזרחיים, אשר התמרמרו מאד על שאמרתי בפרק הקודם דברים דומים לאלו ביסודם, וראו בזה מעין חירוף וגדוף כלפי מעלה, – הרי הם “פּפּיסטים יותר מן הפּפּא”.

בנוגע לישוב ארץ ישׂראל בהוה, קודם שהיתה הארץ לקנין האומה על פי משפט מוסכם מהכּל, מגַלה ד"ר הרצל את דעתו (שהיא, כידוע, גם דעת הציוניסטים המדיניים בכלל), שאין כל צורך ותועלת להושיב שם “אף קולוניסט אחד חדש”. "הקונגרס הבזילי הגיד מפורש, כי הקולוניות הנמצאות מכבר, שרואות ברכה בעבודתן, ראוי שיתקימו. אבל שום מושב חדש לא יתוסף עליהם עד שיושׂגו הזכויות המַספיקות לבטחון ". (ע' 20).

את המשפט הזה, כמו שהוא כתוב, יכולים היו לקבּל גם הרבה מחובבי ציון המזרחיים, כי גם ביניהם נמצאו אנשים אשר זה כבר התנגדו להרחבת הישוב בלי “זכויות מספיקות לבטחון”, בלי רשיון מוחלט להתישב בארץ בפרהסיא ולקנות קרקעות ולבנות בתים ולעבוד כל עבודה באין מפריע. אבל לא בזכויות כאלה מדבּרים המדיניים. להם זכויות כאלו, או אפילו גדולות מאלו, אינן מספיקות לבטחון, כל זמן שנתונות הן בדרך פרטית, ולא בדרך מדינית. "אין אנו רוצים ליסד קולוניות בלתי מועילות, שמגדילות ערך הארץ מבלי לקבּל תמורת זה מחיר מדיני ". (שם).

על פי השקפתו זו, כמדומה לי, שד"ר הרצל נכשל בסתירה מניה וביה, באמרוֹ עם זה, “כי יש בארץ ישׂראל עניים לרוב, שאפשר וצריך לעשׂותם לאכרים ולאוּמנים” (שם). והרי גם אלה “יגדילו ערך הארץ מבלי לקבּל תמורת זה מחיר מדיני”, וכדי שנשאר נאמנים לההגיון, ראוי איפוא יותר לקחת עניי ארץ ישׂראל ולהושיבם בארגנטינא או באיזו ארץ אחרת, ששם אין אנו דורשים מחיר מדיני בעד עבודתנו.

אבל זה הוא דקדוק קטן, ושאלה יותר גדולה תעלה בהכרח על לבנו בקשר עם ההשקפה הזאת: אם, כמו שחושש גם ד"ר הרצל, “אי אפשר יהיה לבוא לידי גמר עם ממשלת השׂוּלטן”, ואם, למרות חשבוננו “על פי מורה השעות”, לא יבוא גם קץ הקריסיס המזרחית מהרה, והאומה תהא צריכה להמתין ולהמתין, אולי דורות שלמים, – וכי לא יותר נאה ומועיל לנו לבלות ימי ההמתנה בעבודה קולטורית בארץ, ולוּא גם בלי “מחיר מדיני”, רק ברשות המלכות בלבד, מאשר נניח לאחרים, “שיגדילו ערך הארץ” בעבודתם, ואנו נבוא אחרי כן ליהנות מן המוכן ולדרוש “מחיר מדיני” בעד עמל זרים?…


  1. Der Baseler Congress von Dr. Theodor Herzl. Wien 1897.  ↩

המלצות קוראים
תגיות