מלחמה פּארטיזאנית נלחמת ספרותנו על קיומה הקשה. הוצאות קטנות צצות ונובלות, כל אחת נולדת פתאום, עולה “כמו מתחת לקרקע”, מדפיסה איזה ספר, איזה קונטרס – ונופלת חלל. מיד או כעבור איזה זמן צומחת ועולה ממלאת-מקומה – ובינתים ספר לספר, קונטרס לקונטרס מצטרפים לאיזה חשבון והגלגל הקטן חוזר…
לפני שבע-שמונה שנים, למשל, נולדה בווארשה הוצאה-של-צעירים קטנה בשם “יבנה”, שהוציאה קונטרסים אחדים משל נומברג. יעקב שטיינברג והבטיחה גם לתת את ברקוביץ, שלום אַש וכו' – אלא שלא האריכה ימים. ברם, לא עברו ימים הרבה, ואת דגלה הרימו אחרים – הוצאת “ספרות” שבווארשה כיום הזה – אשר למרות כל הליקויים שבעבודתם, הנה כבר הספיקו להוציא עשרות ספרים בהרבה מקצועות, הלא הם מנויים בקטלוג החדש של הוצאה זו, ואף ברקוביץ המובטח מצא לו את גואלו – בהוצאת “מוריה”. בימי הירידה הגדולה לספרותנו בשנות תרס“ה-תרס”ו נתנו צעירים אחדים בעיר קטנה ברוסיה את ידם איש לרעהו להוציא לאור תרגומים מדוסטויבסקי, פשיבישבסקי, איבסן, צ’יכוֹב וכו' וכו' ולמחשבתם הטובה הזאת קראו הוצאת “נסיונות”. “הוצאה” זו הדפיסה בלונדון שלושה סיפורים קטנים מתורגמים מאת צ’יכוב, ואף מיהרה ו“ניסתה” לתת סיפור מקורי מאת גנסין (“בינתים”) – וגָועה. אבל הנה גם לה נמצאו גואלים. את עבודתה לקחה על עצמה לפני שנתים הוצאת “יפת” ביפו (שאמנם, גם היא מתנהלת בכבדות ובעצלתים) ואת שמה – ירשה אחת הפלוגות להפצת הספרות העברית בקיוב, שהוציאה זה עתה את הקובץ הקטן שׁל שׁ. הורֶליק אשׁר לפנינו.
בנוגע לראשית ביכורי נסיונותיה של הוצאת “נסיונות” החדשה, זאת אומרת, למחברת “פרצופים ספרותיים”, אין מה להרבות בדברים. המחברת מכילה חמישה מאמרים: קנוט האמסוּן, גוּסטאב גייאֶרסטאם, אוגוסט סטרינדברג, אוֹסקר ויילד, ז’ורז' רודנבּאך – דברים שנדפסו כבר בעתונים שונים. לקורא העברי ידועים מאלה חמשת הסופרים רק ק. האמסון וא. ויילד, מפני שאחדות מיצירותיהם ניתרגמו לעברית; שלושת האחרים אינם ידועים כלל, ועדיין יש לפקפק בדבר, אם כדאי להוציא בספר מיוחד מאמרים עתוניים על סופרים, שאין אף אחד מחיבוריהם בעברית. אפשר מוטב היה, במקום זה, לתת תרגום מדברי הסופרים בעצמם. מה שנוגע למאמרי-הביקורת גופא – הנה לחשוב אותם בתור יצירות ספרותיות אי-אפשר, מפני שאין בהם ביטוי עצמי וטוֹן מיוחד של נשמת-הכותב. ש. הורליק הוא סופר מהיר, וב“מכתביו לידיד” (ביהודית המדוברת) על אודות החזיונות החברתיים של חיינו יש, לרוב, גם טוֹן נפשי משלו, אבל כאן, במאמרי-הביקורת האלה – ריח של עיבוד נודף. אין אנו מוצאים בהם יחס של קורא עברי-אירופי לסופרי אומות-העולם, יחס נשמתו הוא אל נשמתם הם, כי אם איזו הערות, נכונות או בלתי-נכונות, על זה ועל זה מצד קורא אירופי רגיל. ואולם אם ספרות אין כאן – חיבה לספרות והוקרת הקולטורה והאמנות יש כאן, ובכל אופן, ראויה המחברת למקרא.
“כי מקיוֹב תצא תורה”.
[“האחדות”, חשוון תרע"ב; החתימה: ח. ב. צלאל]