רקע
אחד העם
הציוניות ו"תיקון העולם"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הציוניות ו“תיקון העולם” / אחד העם


עוד לא עבר חודש ימים מעת שנכתב הפרק הקודם – וכבר נבראה „ספרות“ קטנה על דבר „אלטניילנד“ ובקרתה, ביחוד על דבר השאלות העומדות ברומו של עולם: אם מותר הייתי לכתוב בקורת כזו על ספרו של המנהיג. ואם יפה עשו המנהיגים בהשיבם על הבקורת באופן שהשיבו, והעולָה על כל השאלות – לפחות מצד ה„קומיקא“ שבה –: אם יש איזו שייכות ביני ובין הציוניות… ו„ספרות“ זו עדיין „מתעשרת“ והולכת יום יום, וקץ לא נראה לה עוד. כי לא רק סופרים עסוקים בבריאתה, אך גם „בעלי בתים“ פשוטים. ויתרון לאחרונים על הראשונים. כי בעוד שסופרים, אפילו הגרועים שבהם, מרגישים חובתם ליתן למשפטם מעין צורה ספרותית וליסדו על איזו ראיה, אמתית או מזויפת, – הנה „בעלי בתים“, כמובן, פטורים מכל זה ודי להם ש„מגלים דעתם“ בפסקי־הלכות קצרים: „איש פלוני חייב ואיש פלוני זכאי, ולראיה באנו על החתום“. –

כל זה יהיה אמנם חומר נאה בידי הסופר העתיד לכתוב תולדות זמננו, שיֵדע לשפוט כערכם „רועים ועדריהם“ גם יחד; אבל למשא־ומתן ספרותי מעט מאד החומר הנמצא בכל המון הדברים שנתפרסמו על הענין הזה, ולא הייתי חוזר לדון עליו כאן, לולא נשמעה מצדדים שונים טענה אחת, שחובתי לשים לב לה מפני שני דברים: מפני שהיא באה מתוך מחנה „הציוניות הצעירה“, שהיא במערב ולבה במזרח, ומפני שהיא מדברת בשם המדע – „סוס“ שרבו הרוכבים עליו בזמננו, במקומו ושלא במקומו.

ותמצית הטענה הזאת היא: כי „מרכז־הכובד“ של „אלטניילנד“ אינו כלל במקום שבקשתיו, אלא בנקודה אחרת לגמרי, שאני לא נגעתי בה. עיקר כונתו של המחבר היתה – לפתור את השאלה הסוציאלית, בהראותו את „החברה החדשה “ ב„אלטניילנד“ בנויה, בנוגע לסדרי הכלכלה, על יסוד השותפות (גענאססענשאפט) באופן מתוקן כל כך, עד שבטלה לגמרי הסתירה שבין צרכי הכלל וצרכי הפרט. זהו הגרעין העיקרי, גוף התורה, שכל מה שטרח המחבר לא טרח אלא בשבילו; כל השאר אינו אלא טפל, בדותא, „פרפראות“, שבאו רק בשביל לקשט את ה„גוף“. ועל כן מי שבא לבקר את הספר לא מצד האומנות, אלא מצד הדעות וההשקפות הכלולות בו, רשאי הוא לבקר רק את העיקר“, את תורתו הסוציאלית, אם „מדעית“ היא כל צרכה. ומי שאינו עושה כן, אלא מניח את ה„עיקר“ ומבקר את הטפל, את ה„פרפראות“, סימן הוא… מכאן ואילך הדעות חלוקות; יש אומרים: סימן הוא, שאינו „מדעי“, ויש אומרים: סימן הוא, ש„כונות זרות“ בלבו.

ואני חלילה לי אמנם להכניס ראשי בשאלה מסוכנת: אם באמת יש בעולם איזו תורה חברתית „לעתיד לבוא“ הראויה להקרא בשם „מדעית“. אם „צעירים“ אומרים: „יש“, בודאי יודעים הם זאת לא רק יותר ממני, כי אם גם יותר מרבותיהם שבמערב, אנשי המדע, שרבים מהם עדיין לבם מהסס בדבר. אבל לעניננו כאן אין כל צורך בשאלה זו, לפי שכל הפירוש הזה על „אלטניילנד“ אינו אלא על דרך הדרש, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.

בכל הספרות ה„אוטופית“, מימי תומס מור ועד היום, לא נמצא, כמדומה לי, אף ספר אחד, שיתן מקום לחלוקי דעות בדבר מטרתו העיקרית. פתחו את „אוטופיא“ של מור עצמו, או איזה ספר אחר ממין זה שכתבו ההולכים בעקבותיו, עד בילאמי והרצקא, ותראו מיד, כמעט בכל עמוד ועמוד, כי „מתקן עולם“ כאן לפניכם, המבקש להראות דרך, איך לכונן את החברה האנושית על יסודות חדשים, לאשרם וטובתם של כל בני האדם. ה„פרפראות“ בכל הספרים האלה, הבאות רק למשוך לב הקוראים, טפלות הן להתורה הסוציאלית לא רק בערכן, כי אם גם בכמותן ואופן הרצאתן, עד שאין הקורא יכול לטעות אף רגע בנוגע אל היחס שבין העיקר והטפל.

לא כן ב„אלטניילנד“. פה התורה הסוציאלית מפוזרת, על הרוב בשעורים קטנים, זעיר שם זעיר שם, ביו המון „פרפראות“ העולות עליה הרבה בכמותן, עד שאם נקבץ יחד את כל פזוריה, ספק הוא אם יגיעו אף לחומש מכל הספר. גם אופן הרצאתה במקום שהיא באה אינו מעיד כלל על היותה עיקר מטרתו של הספר, כי מתוארת היא על הרוב אך בקוים כלליים ושטחיים, ולפעמים רק ברמזים כלאחר יד, ולא טרח המחבר כלל לבררה ולשכללה לכל פרטיה, כמו שעשו בעלי האוטופיות שקדמוהו, ביחוד בעת החדשה.

ועל זה אין להתפלא כלל. אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו. צעירינו רגילים כל כך לעסוק ולהתוכח כל הימים בשאלות „תקון העולם“, עד כי לרבים מהם היתה שאלה זו באמת ל„מרכז רוחם“ ושלא מדעתם היא באה ומתיצבת גם במרכז כל יתר השאלות המעסקות אותם, וגם הציוניות בכלל. אבל מנהיג הציוניים – מסופק אני אם יחזיק טובה למפרשיו אלה, שרוצים למשכו לחברתם בעל כרחו. הוא בודאי לא נתכוין בספרו להראות דרך לפתרון שאלת החברה, אלא – לפתרון שאלת היהודים; לו בודאי ה„עיקר“ הוא לא לעשות שלום בין הכלל והפרט על ידי חברה של שותפות, אלא – לעשות שלום בין ישראל ואוה"ע על ידי מדינה יהודית. ואם נסה עם זה לבנות מדינתו על יסוד תורת השותפות, לא עשה כן אלא בשביל „לצאת ידי חובתו“ גם להשאלה הסוציאלית. אבל מובטחני בו, שאף אם היה יודע בבירור, כי סדרי הכלכלה במדינת היהודים לא יהיו שונים מאלו שבשאר מדינות, וגם בה, כמו באירופא, עוד תמשך המלחמה בין הרכוש והעבודה עד עד עידן ועידנים, – לא היה כל זה משנה כלום בהשקפתו על שאלת היהודים ובשאיפתו לשים קץ לה על ידי יסוד המדינה. הוא הגיע ל„אלטניילנד“ לא מחפצו לעשות נסיון חדש בתקון החברה האנושית (כמו שעשה הרצקא ב„פריילנד“), אלא מחפצו לתקן מצב היהודים בחברה זו גם כמו שהיא, בקלקלתה, שלא יהיו הם סובלים בה יותר מאחרים בגלל יהדותם.

ואם מסופקים הם צעירינו בזה, ילכו ויקראו את הדברים שכתב באלו הימים על דבר הציוניות אחד מאבות תורת השותפות, שבעל „אלטניילנד“, כנראה, לקח ממנו רוב „תורתו“ בענין זה – פרנץ אופנהיימר.

על השאלה, „אם תפתור הציוניות שאלת היהודים“, משיב אופנהיימר, כי אמנם איננו מסופק, שיכולה הציוניות לפתור שאלה זו, אבל איננו יודע, אם עתידה היא לפתרה. שאלת היהודים תפתר בהחלט רק בהפתר השאלה הסוציאלית בכללה, ולפי שמנהיגי הציוניות אומרים להנהיג במדינתם שותפות־הקרקעות, שבזה הוא, אופנהיימר, רואה עיקר פתרונה של השאלה הסוציאלית, לכן תוכל הציוניות לפתור שאלת היהודים, „ביסדה בתור דוגמא חברה אחת בריאה בסדריה, ועל ידי זה תפתור את השאלה הסוציאלית ראשונה בחוג צר ותישר את הדרך לפני הפתרון הזה, שילך ויתפשט יותר ויותר“, וממילא תפתר אז גם שאלת היהודים. אבל אי אפשר להגיד מראש, אם תצליח הציוניות בבריאת הדוגמא הזאת. כי לזה צריך שיהיו בידה אמצעים מספיקים: די קרקעות, כסף ואנשים מסוגלים לכך, וצריך שתדע כמו כן, איך להשתמש באמצעים אלו באופן הדרוש להשגת המטרה. „העדר סבלנות, התחלה נמהרה או המשך הפעולה בפזיזות יתרה – יוכלו לקלקל הכל“1).

כך מדבר מי שפתרון השאלה הסוציאלית הוא לו באמת העיקר בענין הציוניות, וכל השאר – אך „פרפראות“. הוא רוצה קודם כל לברוא „חברה בריאה“, שתהיה „דוגמא“ לפתרון שאלת החברה בכללה. חברה בריאה כזו תוכל אמנם להברא ראשונה רק „בחוג צר“ ובזהירות רבה, שיהיו האמצעים מספיקים והאנשים מסוגלים לכך ושתהא ההתחלה בזמן הראוי והמשך הפעולה בלי פזיזות יתרה, – באופן שאין לקוות כלל, כי כל ישראל או רובם יוכלו לילך ולהיות מאנשי החברה החדשה, ושאלת היהודים תפתר מיד על ידי אימיגרציא גדולה. אבל – אין בכך כלום. פתרון שאלת היהודים הוא הטבעת האחרונה בשלשלת זו. הטבעת הראשונה היא – בריאת „דוגמא“ ולוּ גם קטנה, לפתרון השאלה הסוציאלית. ואם תעלה הדוגמא יפה, יצא טיבה בעולם וירבו המחַקים אותה, ומעט מעט יתוקן העולם כלו, ואז יבוא הקץ גם לשאלת היהודים.

אבל לא כך מדבר בעל „אלטניילנד“. הוא מעמיד במרכז הציוניות – פתרון שאלת היהודים, פתרון מוחלט מיד, מבלי לחכות לתקון העולם. הוא רוצה אמנם עם זה, שפתרון שאלת היהודים יהיה כמו כן „דוגמא“ לפתרון השאלה הסוציאלית. ומדוע לא? מאחר שכבר הוא טורח טורח גדול כזה, מדוע לא יחפוץ לעשות אגב אורחא גם דבר שיביא תועלת לא רק לעמנו, אלא גם להחברה האנושית כולה? אבל, לפי שדבר זה אינו מעיקר מטרתו של המחבר, לכן אינו מקפיד על הזהירות והמתינות. הוא מעביר למדינתו בבת אחת מאות אלפי איש שנה שנה וכל הענין הולך ונעשה במהירות נפלאה שאין דוגמתה, מבלי לחשוש כלל, כאופנהיימר, שמא תקלקל הפזיזות את ה„דוגמא“. אופנהיימר יש לו פנאי להמתין, אבל בעל „אלטניילנד“ אין לו פנאי; הוא מוכרח להעביר אלפי אלפים מבני ישראל למדינתו בזמן קצר, כדי שימעט מספרם במדינות אחרות ותמעט התחרותם בשכניהם ותחדל השנאה והקנאה ותפתר שאלת היהודים. והדוגמא הסוציאלית? אם תוכל להברא בתנאים כאלו – מוטב, ואם לאו – „הרי זו בדותא“, ואפשר להם ליהודים להתישב ולחיות במדינתם גם מבלעדי זה, כמו שחיים כל העמים.

לפיכך, מי שאינו „צעיר“ ואין לבו וזמנו פנוים לדברים שהם „הלכתא למשיחא“, כשהוא בא לבקר ספר כ„אלטניילנד“ פוסח הוא על „פרפרת“ זו ואינו דן אלא על דברים שיש להם בעיניו ערך מעשי בעבודתנו הלאומית של עכשיו:

אם אפשר הדבר, כשיושג ה„טשרטר“ ילכו רוב בני עמנו להתישב בא"י ותפתר שאלת היהודים בהחלט? – זו היא שאלה, שיש לה ערך מעשי בעבודתנו בהוה. לפי שאם נשיב עליה בחיוב, יש לנו רשות לפנות את כל הנאנחים והנאנקים בגלל יהדותם ולאמור להם: הנה אנחנו באים להושיעכם תשועת עולמים, תנו ידכם לנו, „ואם רוצים אתם בכך, אין זו בדותא“. אבל אם אנו משיבים על השאלה בשלילה, הרי אנו חוטאים להאמת ולעמנו, כשאנו מעוררים בלב המון העם תקוות נפרזות ודורשים ממנו להשתתף בעבודה לשם תועלתו האישית, בעוד שאין העבודה הזאת אלא לשם תועלת האומה בכללה, וכל עובדיה צריכים להכיר כי מקריבים הם קרבנותיהם להצלת כבודה וקיומה הלאומי של אומתם, ולא להצלת כל אישיה מצרותיהם ה„יהודיות“. מי אשר לב לו להבין מטרה כזו ולהרגיש כל גדלה ועם זה היכולת בידו להשתתף בעבודה באיזה מן הדרכים – יבוא וישתתף; ומי שאין לבו מוכשר או פנוי להתמכר לעבודה כללית כזו – ילך לו באשר ילך, ואין אנו רשאים למשכו אל דגלנו על ידי גנבת־דעתו בהבטחות כוזבות.

אם עתידים ישראל לחיות במדינתם על פי רוחם המיוחד להם ולהחיות ולפתח את קניניהם הלאומיים שנשארו להם לנחלה מן העבר, או שתהיה המדינה רק „קולוניא אירופית באסיא“, קולוניא הנושאת עינה ולבה רק אל ה„מטרפולין“ ומשתדלת לחקות בכל דרכי חייה רק את התכנית הבאה משם? – גם זו היא שאלה שבפתרונה לצד זה או זה תלוי אופן עבודתנו בהוה. כי אם אין עוד חיים לאומיים לישראל בקשר עם העבר וכל עיקרו של האידיאל הלאומי שלנו הוא רק זה, שתהא ביכלתנו להיות אשכנזים או צרפתים לעצמנו. במדינה מיוחדת – אם כן, למה זה נאבד זמננו וכחנו – וביחוד, זמנם וכחם של בנינו – בלמוד שפתעבר וספרותה ובשאר למודי אותו „עָבר“, שאין לו עתיד עוד? אבל, אם אנו מאמינים בתחית רוחו של עמנו והתפתחותו החפשית על יסוד הקשר הנצחי שבין העבר והעתיד, – הרי מחויבים אנו לא רק ללמוד בעצמנו וללמד גם את בנינו עיקרי אותו העבר, שאנו רואים בו בסיסו של העתיד, אלא חובתנו היא גם כן ללחום בכל עוז נגד כל השפעה רעה, תבוא ממקום שתבוא, המסוגלת לחזק ידי ה„נחשלים“ שבנו, שרוצים היו להפטר מכל „משא העבר“ בבת אחת ולהיות אך „ציוניים מדיניים“ בלבד2).

אבל אם יסודרו עניני הכלכלה במדינתנו על יסוד ה„שותפות“ או על איזה יסוד אחר, חדש או ישן? – שאלה זו אין לה שום יחס לאופן חיינו ועבודתנו בהוה, וכל אחד מאתנו יוכל על כן לפתרה כחפץ לבו, מבלי שתצא מזה ערבוביא ומחלוקת בהעבודה המעשית. כי בין כך ובין כך אין אנו יכולים לע“ע לשנות במאומה את סדרי חיינו, ואיש איש מאתנו, תהיה השקפתו על העתיד מה שתהיה, מוכרח להלחם על קיומו, אם רוצה הוא להתקיים, באותם האמצעים שמניחה לו החברה של עכשיו, מבלי להבחין, אם טובים הם או רעים מצד ההשקפה על העתיד. ואף עבודתנו הלאומית בארץ ישראל עתה אינה יכולה להצטמצם בשיטה סוציאלית קבועה מראש. גם המחזיקים ברעיון השותפות לעתיד לבוא מוכרחים להודות, שבהוה, כל יחיד הקונה בא”י קרקע לעצמו מביא תועלת להענין הלאומי, בהוציאו חלק מאדמת אבותינו מרשות אחרים לרשות ישראל.

ועל כן חושב אני, שבקורת התורה הסוציאלית של „אלטניילנד“ אפשר להניח בלי שום פקפוק לאותם הימים, כשנעמוד כבר על פתחי המדינה ושאלות כאלו יהיו באמת צריכות פתרון מצדנו. אז אפשר שיבקרו את התורה „הפשרנית“ הזאת משתי הקצוות גם יחד. הללו מימין ימצאוה „רדיקלית“ ביותר, ולא יחפצו להעמיד כל עתידות ה„מדינה“, אשר חכה לה עמנו אלפי שנה, על נסיון חדש, שעדיין צריך הוא ל„דוגמא“; והללו משמאל ימצאוה, בורג’ואזית ביותר, שאינה יכולה להניח דעתם של„בעלי־שתוף“ אמתיים. ומי יוכל להגיד מראש, איזה שיטה תהיה המנצחת בפועל? אבל, איך שיהיה „אז“ – עתה אין השאלה הסוציאלית במדינתנו העתידה אלא נושא נאה לוכוחים של פומבי, שרוח צעירים נוחה מהם, ואולם אין בכחה למשוך אליה לבם של „זקנים“, שכבר עבר זמנם להשתעשע בבנין מגדלים באויר.


מאמר זה נדפס בה„שלח“ כרך י"א חוב' ד' (ניסן תרס"ג).


  1. עי' „Welt“ שנה זו גליון 10.  ↩

  2. גם זו היא מן הטענות החדשות שבאו נגדי בכה"ע: מה כל החרדה וההתמרמרות על איזה ספור דמיוני? וכי באמת יש לחוש, שמא היום או מחר תוסד המדינה והמנהיגים יעשו שם את „אלטניילנד“ ל„שלחן ערוך“, שהכל חייבים להצנהג על פיו? – ולא יחפצו הטוענים להבין, כי מפני זה עצמו, שהמדינה רחוקה עוד, ההפסד שבספר כזה – כששמו של המנהיג נקרא עליו וההנהגה המזרחית משתדלת לעשותו לקנין לכל העם בכל לשון שהוא שומע – קרוב ביותר, בהיות בכוחו להשפיע לרעה על השקפותיהם של הרבה מן הציוניים החדשים ולהיות למכשול בהוה להחנוך הלאומי, שגם בלעדי אין דרכו סוגה בשושנים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות