מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַנֶּשֶׁר הַלָּבָן

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

1

א

וְאלֹהִים נִרְאָה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וַיֹּאמַר: שְׁאַל, מָה אֶתֵּן לָךְ?

וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה: יְיָ אֱלֹהַי, אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת-עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי, וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן, לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא, וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עַם רַב וְכָבֵד, וּמִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם הַזֶּה? וְעַתָּה אִם טוֹב אֲנִי בְעֵינֶיךָ, וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שׁוֹמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ וּלְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יַעַן אֲשֶר שָׁאַלְתָּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתּ לְךָ יָמִים רַבִּים, וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ – הִנֵּה עָשִׂיתִי כִדְבָרֶיךָ, וְנָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ וְגִדַּלְתִּי אֶת-שִׁמְךָ מִכָּל-מַלְכֵי אָרֶץ.

וְגַם עַל הַחַיָּה וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף תִּפְרֹשׂ מֶמְשַׁלְתְּךָ, וְשָׁמַעְתָּ אֶת-לְשׁוֹנָם וְאֶת-שִׂיחָם, וְיָדַעְתָּ אֶת-כָּל-הֲגִיגָם; וְצִוִּיתָ גַּם עַל הַשֵׁדִים וְעַל הָרוּחוֹת, וְחָרְדוּ לְנִיד עַפְעַפְּךָ וְשֵׁרְתוּךָ, הֵמָּה מִשְׁמַעְתְּךָ וְהֵמָּה מִשְׁלֹחַ יָדֶךָ.

וּפִתְּחוּ אָזְנֶיךָ תָמִיד, וְשָׁמַעְתָּ אֶת-שִׂיחַת הָאִילָנוֹת וְאֶת-לַחַשׁ הָעֲשָׂבִים וְאֶת-רַחַש הַשִׁבֳּלִים בַּשָּׂדֶה; וְרָאִיתָ לִלְבַב כָּל-צִיץ וָפֶרַח וּבָאתַ עַד חֵקֶר תְּכוּנָתָם, וְחָכַמְתָּ וְהִשְׂכַּלְתָּ מִכָּל-הָאָדָם אֲשֶר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וַיִּיקַץ שְׁלֹמֹה בַּבֹּקֶר – וְהִנֵּה חֲלוֹם.

ב

וַיָּקָם שְׁלֹמֹה וַיִּפְתַּח אֶת-חַלוֹן הֵיכָלוֹ הַפּוֹנֶה אֶל גַּן מֵצַל, וַיִּתְיַצֵּב וַיַּבֵּט הַגַּנָּה עַד בּוֹשׁ וְרוּחוֹ עוֹדֶנָּה נִפְעָמָה מֵחֲלוֹם הַלַּיְלָה.

וְהַגַּן מָלֵא כֻלוֹ מִצְהֲלוֹת צִפֳּרֵי בֹקֶר וּתְרוּעַת כַּנְפֵי רְנָנִים, רַחַף פַּרְפְּרֵי רִקְמָה וַהֲמִית זְבוּבֵי תְכֵלֶת וָכָתֶם. רִבֲבוֹת פִּיפִיוֹת יִתְּנוּ קוֹל מִבֵּין עֳפָאִים וּבְרַד צְלִילֵי עֹז עִם גַּרְגְּרֵי זְהַב שֶׁמֶשׁ יַחְדַּו יִתְּכוּ אָרְצָה. טַוָּסִים וְתֻכִּיִּים, דּוּכִיפַתִּים וּשְׁרַקְרַקִּים יְבַשּׂרוּ בְמִקְהֲלוֹתֵיהֶם גְּבוּרַת שֶׁמֶשׁמֵחֶבְיוֹן כָּל-שִׂיחַ וּמֵחֵיק כָּל-צַמֶּרֶת, וְטָסַיּוֹת וּסְנוּנִיּוֹת קוֹשְׁטוֹת כְּחִצִּים הֵנָּה וָהֵנָּה לְרוּחַ הַיּוֹם וְכֻלָּם מְְצַפְצְפִים. שָׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ מִסָּבִיב עַל פְּנֵי מַרְבַדֵּי דֶשֶׁא רְסוּסֵי טַל וְעַל פְּנֵי עֲרוּגוֹת צִצִּים וּמִגְדְּלוֹת פְּרָחִים, לֹא רָאֲתָה עַיִן כְּמוֹהֶם לַהֲדַר צְבָעִים, לְמֶתֶק רֵיחַ וּלְתִפְאֶרֶת תַּבְנִית וְקוֹמָה. לֹא תִמָּלֵא הָאֹזֶן מִשְׁמֹעַ וְהָעַיִן לֹא תִשׂבַּע מֵרְאוֹת.

עוֹד שְׁלֹמֹה מִתְעַנֵּג עַל הַמַּרְאֶה, וְהִנֵּה צִפּוֹר אַחַת קְטַנָּה, כְּחֻלַּת כְּנָפַיִם וַאֲפוּדַת חֹשֶׁן לָבָן הִתְעוֹפְפָה מִתּוֹךְ אַחַד הַשִׂיחִים וּבְעָמְדָהּ עַל רֹאשׁ אָמִיר מִנֶּגֶד שִׁסְּעָה אֶת-רֵעוֹתֶיהָ בְקוֹלָהּ וַתְּצַפְצֵף וַתֹּאמַר:

“פִּי-פִּי-פִּי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶן! הֲלֹא שְׁמַעְתֶּן אִם לֹא יְדַעְתֶּן, אַחְיוֹתַי! מֶלֶך נִתַּן לָנוּ, מוֹשֵׁל חָדָש יִמְשֹׁל עָלֵינוּ! כּרוּז יָצָא הַלַּיְלָה בַּמָּרוֹם לֵאמֹר: מָלַך שְׁלֹמֹה בֶּן-דָּוִד! מָלֹך יִמְלֹך עַל כָּל-הָאָרֶץ כֻּלָּהּ וְגַם עַל עוֹף הַשָּמַיִם יִמְלֹך, בִּלְעָדָיו לֹא תִדֹד צִפּוֹר כָּנָף וְלֹא תִפְצֶה פֶּה. וְעַתָּה רְאֶינָה גַּם רְאֶינָה, הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה מִתְהוֹלְלוֹת בְּפַחֲזוּתֵנוּ עַד לְאֵין חֹק וּבְאֶפֶס כָּל-מַעְצוֹר; מְקַפְּצוֹת וּמְנַתְּרוֹת, מְרִיעוֹת וְהוֹמוֹת; וְהַמֶּלֶך הִנֵּה הוּא עוֹמֵד שָׁם עַתָּה מִנֶּגֶד וּמֵצִיץ עָלֵינוּ מֵחַלוֹן הֵיכָלוֹ. הַיְנַקֵּנוּ? וְאִם יִשָּׂא לָנוּ? כִּי יָעַצְתִּי: הָבָה נִבְרְחָה מִפֹּה בְּטָרָם תַּשִּׂיגֵנוּ עֶבְרָתוֹ.”

וַתַּעַן צִפּוֹר שְׁנִיָּה לְעֻמָּתָה, – וְגַם הִיא קְטַנָּה כָּרִאשֹׁונה,וְאוּלָם כְּנָפֶיהָ נֶחְפּוּ בִּנְקֻדּוֹת כֶּסֶף וַעֲנָק מֻצְהָב בְּצַוָּארָה – וַתַּעַן וַתֹּאמַר:

“פְּצִי- פְּצִי- פְּצִי – אַךְ הֶבֶל תִּפְצִי! מִי רָאָה אוֹ מִי שָׁמִע כָּזֹאת, כִּי הַמֶּלֶך יַשְׁפִּיל שֶבֶת מֵעֲבָדָיו! וְאֵיכָכָה יִמְלֹך בֶּן-אָדָם עַל בַּעֲלֵי-הַכָּנָף, אִם הֵם בּשָּמַיִם, וְהוּא לְמַטָּה מֵהֶם עַל הָאָרֶץ? אֵין זֹאת, חַי אָנִי! אַךְ שֶׁקֶר הַכְּרוּז וְהֶבֶל הַשּׁמוּעָה. לָנוּ אֵין מֶלֶך זוּלָתִי הַנֶּשֶׁר! הוּא מָלַך וְהוּא יִמְלֹך! אוֹתוֹ לְבַדּוֹ נָתַן אֱלֹהִים עֶלְיוֹן עַל כָּל-בַּעֲלֵי-הַכְּנָפַיִם, כִּי עַל כֵּן יִגְבִּיהַּ עוּף וּמְרוֹמִים יְשְׁכֹּן מִכֻּלָּם.”

ג

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה שׁוֹמֵעַ שִׂיחַת הַצִפֳּרִים וּמֵבִין לְכָל-מִפְצֵה פִיהֶן, וַיַּרְא בַּעֲלִיל כִּי אָכֵן לֹא שָׁוְא דִּבֶּר חֲלוֹמוֹ אָמֶשׁ. אָז יֵדַע שְׁלֹמֹה פִתְאֹם אֶת-כּחוֹ וַיַּזְעֵק אֵלָיו בִּדְבַר מֶלֶך שִׁלְטוֹן אֶת-כָּל-בַּעֲלֵי-הַכָּנָף. וַיֵּאָסְפוּ כֻלָּם כְּרֶגַע וַיָּבֹאוּ בְהוּלִים וּדְחוּפִים אֶל גַּן הֵיכָלוֹ וַיִּתְיַצְּבוּ לְפָנָיו בְּאֵימָה וָפַחַד וַיְחַכּוּ בַחֲרָדָה לְמוֹצָא פִיו.

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה עוֹמֵד עַל יַד חַלּוֹנוֹ וְעַפְעַפָּיו תִּבְחַנָּה אֶת-בַּעֲלֵי-הַכָּנָף לְמַחֲנוֹתֵיהֶם וּלְמַעַרְכוֹתֵיהֶם. אִחֲרֵי-כֵן פָּתַח אֶת-פִּיו וַיֹּאמַר:

" שָׁלוֹם לָכֶם, בַּעֲלֵי-הַכְּנָפַיִם, שָׁלוֹם וָחָסֶד! דְּעוּ כִּי נְתָנַנִי אֱלֹהִים עֶלְיוֹן עַל כָּל-מַלְכֵי אֶרֶץ, וְגַם עֲלֵיכֶם בַּעֲלֵי-הַכְּנָפַיִם הִמְשִׁילָנִי. כֻּלְּכֶם עֲבָדַי וּמְשָׁרְתַי מֵעַתָּה, עַל פִּי תֵצְאוּ וּבִדְבָרִי תָּבֹאוּ. בִּלְעָדַי לֹא יָרִים אִישׁ מִכֶּם כָּנָף. וְאוּלָם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ, כִּי שָׁלוֹם וּמִבְטָח אִתִּי לְכָל-הַחוֹסִים בְּצִלִּי, וְגַם אַתֶּם לֹא תִּפֹּל מִנּוֹצַתְכֶם שַׂעֲרָה אָרְצָה. רַחֲפוּ וְקַנְּנוּ, נַתְּרוּ וְרַנְנוּ בְכָל-מְלוֹא גַנַּי כַּטוֹבֹ בְּעֵינֵיכֶם וְהִרְנַנְתֶּם גַּם אֶת-לֵב הַמֶּלֶך,יֵאָמֵן אִישׁ לְתַפְקִידוֹ וּלְמִצְוַת לְבָבוֹ וּמִלֵּא בְזֹאת אַחֲרֵי אֱלֹהִים. וְאוּלָם חַי אֱלֹהִים וְחֵי כָּל-יְצִירֵי כַּפָּיו וּפִלְאֵי יָדָיו, אִם לֹא בְהַשְׂכֵּל וּבִתְבוּנָה דִבְּרָה הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה אֲשֶׁר הֵשִׁיבָה אֶת-רְעוּתָהּ מִלִים לֵאמֹר הֲיִתָּכֵן כִּי יִשְׁפַל הַמֶּלֶך שֶׁבֶת ועֲבָדָיו יִגְבְּהוּ עָלָיו? – אָכֵן הִשְׂכִּילָה הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה, מְנֻוּקֶדֶת הַכֶּסֶף וַעֲנוּקַת הַזָּהָב, יַעַן חָכַמְתְּ כָּכָה, תִּגְשִׁי כְרֶגַע אֵלַי, וְקָשַׁרְתִּי בְצַוָּארֵךְ אִגֶּרֶת קְטַנָּה וּנְשָׂאתָהּ מִדְבַּרָה תַּדְמוֹר, אֶל רָאשֵׁי הַצּוּרִים הַגְּבוֹהִים, מִשְׁכַּן הַנְּשָׁרִים הַגְּדוֹלִים, נִשְׁרֵי הַשֵׁם. וְחָנִית עַל קָדְקֹד צוּר הַצּוּרִים, וּמָצָאת שָׁם אֶת-קֵן נֶשֶׁר הַנְּשָׁרִים – הוּא הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, הַלָּבָן כֻּלוֹ לְמַרְאֶה, וְקוֹמָתוֹ כְּקוֹמַת הַסּוּס הַלָּבָן אֲשֶׁר אֶרְכַּב עָלָיו תָּמִיד,וּשְׁנוֹתָיו אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּכְכָל אֲשֶׁר יִרְבּוּ יָמָיו כֵּן תִּרְבֶּה עָצְמָתוֹ וְכֵן יִגְבַּהּ מְעוּפוֹ. וְעָמַדְתְּ לְפָנָיו, וְהָיָה אַךְ יִרְאֶה אֶת-הָאִגֶּרֶת בְּצַוָּארֵךְ וְחָרַד כְּרֶגַע מִמְּרוֹם צוּרָיו לָטוּשׁ אֵלַי, וּלְקָחֵךְ גַּם אוֹתָךְ בֵּין אֶבְרוֹתָיו וּבָאת עִם הַנֶּשֶׁר הַזֶּה לְפָנַי. הָבָה הַצִּפּוֹר מִהֲרִי!"

הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶך, וְהַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה מְנֻקֶּדֶת הַכֶּסֶף וִעֲנוּקַת הַזָּהָב עָלְתָה וַתָּבֹא בְּעַד הַחַלּוֹן הַחַדְרָה וַתַּעֲמֹד בִּרְעָדָה עַל כַּן הַזָּהָב אֲשֶׁר לִפְנֵי הַמֶּלֶך. וַיִּקְשֹׁר הַמֶּלֶך אִגֶּרֶת קְטַנָּה בְצַוָּארָהּ וּבָהּ כָּתוּב לֵאמֹר: “אֲנִי שְׁלֹמֹה בֶּן-דָּוִד מֶלֶך יִשְׂרָאֵל צִוִּיתִיךָ, אוֹתְךָ הַמֶּלֶך הַזָּקֵן, לֵאמֹר: מַהֲרָה בֹאָה אֵלַי כְּרֶגַע!”

וְהַצִּפּוֹר פָּרְשָׂה אֶת-כְּנָפֶיהָ וַתָּעָף בְּעַד הַחַלּוֹן הַחוּצָה וַתָּטָשׂ כַּחֵץ מִדְבַּרָה תַּדְמוֹר.

ד

וַיְהִי מקץ חֲמִשָׁה יָמִים – כִּי כֵן הִתְמַהְמְהָה הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה בַּדֶּרֶך הָלוֹך וָשׁוֹב – וְהַמֶּלֶך שְׁלֹמֹה יוֹשֵׁב בַחֲצַר הַהֵיכָל עַל כִסֵּא שֵׁן הַמּוּכָן לוֹ שָׁם, וְכָל-שָׂרֵי-הָחֲיָלִים נִצָּבִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְׂמֹאלוֹ. וַיִּפֹּל פִּתְאֹם גַּל רוּחַ אַדִּיר וְאַחֲרָיו שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי, גַּל אַחֲרֵי גָל, גַּל אַחֲרֵי גָל, וְאַחֲרוֹן ואַחֲרוֹן אַדִּיר וְחָזָק מִשֶּׁלְפָנָיו, וַיַּהַלְמוּ בְכֹחַ עַל קָדְקֳדֵי הַמֶּלֶך וְשָׂרָיו. וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה נֶשֶׁר לָבָן, נֶשֶׁר עַז וְגָדוֹל מְאֹד, בּוֹקֵע וְיּוֹרֵד מִּבֵּין הֶעָבִים, יָרֹד וְנַפְנֵף כְּנָפַיִם אַדִּירוֹת וּפָנָיו אַרְצָה אֶל מְקוֹם מוֹשַׁב הַמֶּלֶך. וַיִּרְאוּ הַשּׂרִים וַיָּמָת לִבָּם, וִיָּנוּעוּ, כִּמְעַט הִפְנוּ לָנוּס מִפַּחַד, לוּלֵא אִמְּצָם הַמֶּלֶך. וַיִּתְחַזְקוּ וְלֹא מָשׁוּ מִמְקוֹמָם. עַד כֹּה וְעַד כֹּה, וְהַנֶּשֶׁר הַלָּבָן הִגִּיעַ עִם גַּל הָרוּחַ הָאַחֲרוֹן וַיֵּרֶד אַרְצָה וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי שְׁלֹמֹה, וְהוּא כוֹרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה וְלוֹבֵשׁ חֲרָדוֹת כֻּלוֹ וְהַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה עוֹמֶדֶת בֵּין כְּנָפָיו. וַיָּסַר הַמֶּלֶך אֶת-הָאִגֶּרֶת מֵעַל וְהַצִּפּוֹר וַיְשַׁלְחֶנָּה, וְאֶת-הַנֶּשֶׁר הַלָּבָן אָסַף אֵלָיו.

בַּיוֹם הַהוּא לָקַח עִמּוֹ הַמֶּלֶך מְעַט צֵידָה לַדֶּרֶך, מְלֹא צִקְלוֹן קָטֹן עָשׂוּי לַדָּבָר, וַיַּעַל וַיִּרְכַּב עַל הַנֶּשֶׁר הַלָּבָן וַיֵּדֶא עָלָיו מִדְבַּרָה תַּדְמוֹר. וּמִמָּחֳרַת הִיּוֹם, וְהִנֵּה שָׁב הַמֶּלֶך מִדַּרְכּוֹ וְהוּא רוֹכֵב וּמְעוֹפֵף עִל הַנֶּשֶׁר ְ וַיּוֹרֶד הָאַרְמוֹנָה.

אז יְצַוֶּה שְׁלֹמֹה אֶת הַנֶּשֶׁר לָבֹא לְפָנָיו אַחַת בְּחֹדֶשׁ וְרָכַב ָעָליו הַמֶּלֶך וְעוֹפֵף אֶל כָּל-אֲשֶר יְהִי חֶפְצוֹ לָעוּף. וַיַּעַשׂ הַנֶּשֶׁר כִּדְבַר הַמֶּלֶך.

וַיֵּדְעוּ כָּל בַּעֲלֵי-הַכָּנָף כִּי אָכֵן מָלַך שְׁלֹמֹה עֲלֵיהֶם, כִּי עַל כֵּן הִדְבִּיר תַּחְתָּיו אֶת-נֶשֶׁר נִשְׁרֵי הַנְּשָׁרִים – אֶת הַנֶּשֶׁר הַלָּבָן.


  1. הוקלד לפי מהדורת דביר תשכ"ה. המהדורה סודרה והוגהה בידי יצחק פיקסלר.  ↩

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

דברי וכוח

מאת יצחק ליבוש פרץ (מאמרים ומסות)

ועוד הפעם עולה על לבי להתוכח קצת עם הד“ר רונדשטיין, כותב המאמרים הראשיים בה”איזראעליטא“, ויודע אני, שהוכוח עם הד”ר רונדשטיין הוא דבר קשה. הד“ר רונדשטיין מתנהג עם מבקריו באופן מיוחד: הוא עולה שלא ממין הטענה. למען ברר את היחס הנפלא בין הד”ר רונדשטיין, האומן למאמרים ראשיים, וביני – מבקרו, עלי להזכיר נשכחות.

קדירה דבי שותפי היתה בווארשא ושמה " Wschód " – עתון שהשתתפו בו הציונים משני עברי גדות הוויכסל, ווארשא וקראקוי. ה“ווסחוּד”, זכרונו לברכה ולהבדיל בין החיים והמתים, היה עתון של מלחמה, עתון ששם לו למטרה: להפיץ את הדעה הציונית בקרב האינטלגנציה – ה“תינוק, שנשבה לבין העכו”ם“, לקרוע מעל פני האינדיפירֶנטיזם את מסכת השקר של ה”פולנים בני דת משה", בלי דת משה ודעת הפולנים, ועל אפת ועל חמתם של הפולנים, ולהלחם בכל תוקף ועוז בהתבוללות, שסופה נשיקת הסנדל הרומי…

כן, ה“ווסחוד” נספה בלא עתו, אבל בחייו היה גבור מלחמה.

ובתור העורכים של עתון-המלחמה מצד ווארשא, נמנה הד"ר רונדשטיין, הוא היה העומד בראש, הנושא את הנס…

ופתאום נדפס באותו העתון מאמר מלא ספקות, מלא הרהורים לכאן ולכאן, ממש “חתיכה של קוהלת”, מי יודע אם עולים אנחנו או יורדים, אם יבוא הלהב אחרי הניצוצים או גסיסה ויציאת נשמה, וכיוצא בזה. וממילא, היתה במאמר איזו לאות, אפיסת הכוחות ואפיסת האמונה בהכוח, למרות איזו מלים חזקות ומצלצלות, כראוי לאומן של מאמרים ראשיים.

בתורת רואה מן הצד, שאלתי במאמרי ב“הדור” (גם זה זכרונו לברכה), מה ראה על ככה הד"ר רונדשטיין לפקד צבא מלחמה בלב מלא ספקות כרמון? נבאתי לו, כי יבוא יום ושבר את עטו, ופנה עורף לכל משאת נפשו, ואולי יעשה עוד פסיעה קלה – לחוץ…

והד"ר ר. ענה: לא כי; אתה בעצמך מלא ספקות כרמון! כל הפוסל במומו פוסל!

וזה היה שלא ממין הטענה. לא עלה על לבי לאסור על איש את הספקות, אף המסופק אינו רשאי לצאת למלחמה. "הספק הוא אבי המורא ורכות הלב, והאיש הירא ורך הלב נקי הוא לביתו, ועבודתו, עבודת הצבור בכלל, ובפרט בשעת חירום עליטא דפה ווארשא…

ולא עברו ימים רבים, ונבואתי התקימה. הד“ר ר. עשה קפיצה קלה ועבר מן ה”ווסחוד" אל הצד שכנגדו – ה“איזרא-עליטא” דפה ווארשא…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.