מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על י. ד. ברקוביץ

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

(במסכת סופרים לכ' בואו ארצה, אדר תרפ"ח)

יש משיכה לסופרינו לא“י. אין באים עוד לארץ רק ע”י כח דוחף מן החוץ, אלא בכח מושך של הארץ. כל חברינו מרגישים צורך לבוא לא“י. בתפוצות הגולה הם מרגישים בדידות. אין ספק, שכנוס אנשי-הרוח והספר בא”י יש בו מן הגורל שלנו בכלל. את המימרא הידועה “כל מקום שנתגלגלו בני ישראל גלתה שכינה עמהם” אפשר גם להפוך ולאמור “כל מקום שהשכינה גלתה וכו'…” ההבדל הוא בזה, שלכאן לא“י, השכינה אינה אלא חוזרת. אין ספק גם בזה, שהכח המושך לא”י ילך ויתרבה ויתגבר, ויוציא אולי אלינו את אחרוני האחרונים שבגלות, וקשה לדעת מה יהא בסופה של הגולה המתרוקנת מן הקומפלקס הזה שקוראים לו רוח.

אורחנו ברקוביץ הוא, כידוע, לא רק יוצר יצירות מקוריות אלא גם מתרגם. מה פירושו של “מתרגם” אצלנו? כל חיינו הם בבחינת תרגום, הכל נוצר אצלנו תחת השפעות פסיכולוגיות וצורות הרגשה זרות. והנה הוטל על דורנו לתרגם את עצמנו ואת עולמנו הפנימי לעברית. תרגום של החזרה למקור. מן הראוי היה אפילו לפתוח כאן בארצנו פקולטה לאמנות התרגום ולחנך במשך דור שלם מתרגמים לעברית. כי הפרוצס של תרגום עצמנו, ימשך אולי עוד שנים שלשה דורות, עד אשר נכיר ששנינו את הרקמות של מבנה רוחנו. והפרוצס הזה בא“י, בנגוד לזה שבגולה, יכול להקרא בשם ה”התלבשות“. אם בגולה הרינו מתערטלים מעצמותנו ומתלבשים בלבושים זרים – כאן יהיה עלינו לדחוק את עצמנו וללבוש את הבגדים שלנו, אצלנו התרגום הוא יצירה, זוהי “ירידה לצורך עליה”, תרגום לצורך מקור. וברקוביץ הוא אחד מאלה “הממקרים” (מלשון מקור) אותנו. אין דברים אלה נאמרים משום שאני מחשב את יצירותיו המקוריות פחות מן התרגומים שלו, אולם משום ההתמכרות שלו בשנים האחרונות, התמכרות לשם ה”התמקרות". מובטחני שהוא יוסיף כח ובריאות ועין יפה לחברינו כאן. והלואי שישכח כאן את כרכי-הים שבא מהם ולא יתגעגע עליהם ויתאזרח בתוכנו.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

בית, סטרופה

מאת שלמה שפאן (עיון)

הבית (יוונית – פניה) הוא צירוף של שני טורים או יותר לחטיבה תוכנית-צורנית אחת. צירוף זה יכול להיות על-פי קשר מקצבי, על-פי קשר תוכני, או על-פי החריזה. מספר הטורים היכולים להצטרף לבתים הוא מ-2 (הדיסטיכון) שבאֶלגיה היוונית, עד 14 (הבית שב“יבגני אוניגין” של פּושקין, 1799–1837, הנקרא “הבית האוניגיני”). הבית השכיח הוא בן ארבעה טורים, בעל חריזה מסוימת. בשירה הקלאסית, שלא היו בה חריזות, היו מפורסמים בתים כיחידה ריתמית מלוכדת, והם נשאו על-פי-רוב את שמות המשוררים שהמציאו אותם או השתמשו בהם. יש בתים הקשורים במבנהו של השיר, כגון הטאֶרצאֶטים – שני הבתים האחרונים של הסונטה, שהם בעלי שלושה טורים כל אחד ובנויים לפי מקצבים קבועים וחריזה קבועה. בית בן שלושה טורים הוא גם הטאֶרצינה, הבאה ביצירה ארוכה, וחריזתה משתלבת מבית לבית בצורת א ב א, ב ג ב, ג ד ג וכו' עד הסיום, שבו יש טור בודד. (“הקומדיה האלהית” לדאנטה, 1265–1321). הסאֶסטינה, או סאֶקסטינה, היא בית בן ששה טורים המתחרזים בסדר מסוים (בשם זה נקרא גם שיר בעל שישה בתים, שבכל אחד מהם יש שישה טורים, והמלים החורזות בבית הראשון חוזרות כחריזות בשאר הבתים). האוקטאבה היא בית בן שמונה טורים בחריזה אב, אב, אב, גג, מקצבו על-פי-רוב חמישה או שישה יאמבים (נקרא גם סטאנצה). הבית הספּאֶנסרי בא מן השירה האנגלית והוא בן תשעה טורים, המתחרזים בסדר אב, אב, באב, אא, מקצבו על-פי-רוב חמישה יאמבים בכל הטורים ושישה בטור האחרון. בצורת בתים אלה כתובה יצירתו של בירון (1788–1824), “צ’יילד הרולד”.

ה“בתים” בשירה העברית

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.