מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לאלופי עדת ישרון בקיוב

מאת: משה ליב לילינבלום

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

לא אותי קראתם בקול רם הקורא לעשירי עמנו (“המליץ” שנה שעברה 50 №) להמעיט בכל מיני מותרות ולהתנהג בצדק וביושר עם הנוצרים, כי לא עשיר ולא סוחר אני; אבל חרפה שברה לבי לראות, כי הנכם כאבותיכם, אשר קראו תמיד “ועדיין לא שבנו מטעותנו, אשמנו מכל עם” וכו' והנכם בוטחים על תהו, באמרכם, כי כאשר נטיב את מעשינו “אז אויבינו ישלימו עמנו ושוטנינו ידמו, העם יושיט ידו לנו לחיות אתנו באהבה ואחוה, שלום ורעות כארח כל ארעא, גם ייטב גורלנו ויורם קרננו בכבוד בארץ מולדתנו, להמנות כיתר בניה הנאמנים ובשלום ושלוה נשב לבטח”.

אוי-אוי לעמנו ואוי לי אם אומר לכם: לשוא הֻכֵּיתם, מוסר לא לקחתם! גם אבותינו גזרו גזרות והטילו חרמות על כל מיני מותרות שבעולם, ההצל הצילו אותם הגזרות ההן מידי העמים אויביהם? גם אחינו במורוקה מסתתרים בהונם והנם הולכים בחוצות קריותיהם בלא מלבושי חמדה ויחפים; הירצו להם שכניהם בזאת?

או החושבים אתם, כי אם גם ישמע לכם העם הבזוז והשסוי, אשר בו כארבעה מיליון נפש אדם ורבבות מהם אינם חולים על שבר עמם, או אין להם עינים לראות את הנולד – הנה אז יצלח בידכם למותת בקרבו את רגש הפאר עד עולם? האם חקרתם לדעת, כי אם גם ילבש כל העם בגדי גולה במשך שלשים או חמשים שנה, הלא לא לנצח יתחמק, והיה אם אחרי הזמן הזה ישכח את צרותיו, כאשר שכחנו אנחנו כמעט קט את צרותינו כימי מלוך מלך אחד, אלכסנדר השני – אז יקומו עוד הפעם אויביו להביאו עד ככר לחם? הבאופן כזה תחיו בגוים?!

ומה יעשו עשירינו בכספם? הן אמנם ישמעו בקולכם והתהלכו בחוצות כאחד האדם, בלי לבושי מכלול, בלי מרכבות וסוסים דוהרים, ויקנו להם בכספם בתים כמו רמים וארמנות חמדה, והיה כל העובר עליהם מבני נכר וראה את התו על שער הבית כי ליהודי הוא, ובערה בו אש הקנאה, והעיר עליכם את חמת עם הארץ כאשר עד כה. ומה יעשו סוחרינו? האמנם יחדלו מהרחיב את מסחריהם, מלמלאות את חנויותיהם מכל מבחר הסחורות זהב וכסף ונחשת, תכלת וארגמן ומשי וכו' וכו', ואמר בן הנכר: “לקח יעקב את כל אשר לנו, ובגזלנו עשה את כל החיל הזה, ועתה הבה נתחכמה לו”…

אם כה וכה תדרשו מעמנו – הלא עלינו לחדול מקנות בתים ומעשות מסחר, ורק האיש העני, או אשר כספו מעט, יסחר בבלויי-סחבות, והאיש בעל-אוצרות יתן את כספו בבתי-ההלואה (באנקים) לחיות בנשך ולהיות עכבר השוכב על דנרים. הבאופן כזה תחיו בגוים אתם ובניכם? אוי-אוי לך ישראל!

אך גם עם כל זאת לא תרגיעו, עוד יהי מקום לקנאה להתגדר בה. אני, למשל, איש עני, אך מלאכתי נקיה ועל כן ידי לבנות ונקיות, אך סביבי נמצאים אזרחים העובדים בזעת-אפם ומאבדים את עמלם בזעת דגנים ובכל מיני משקה, והנה ידיהם מלוכלכות, פניהם שחורים ובגדיהם – בלויי-סחבות. האזרחים האלה יביטו יראו בי, הגר, ואמר איש אל אחיו: ראו נא את “היד הלבנה” הזאת, אנחנו עובדים בעמל-כפים ויגיעת-נפש ועוד לא מצאנו די לכסות מערומינו, והגר הזה בא והנה הוא מוצץ את דמנו ולא יאצל נפשו מכל טוב! התבואו, אתם, אלופי, להוכיח לו, כי גם בין האזרחים נמצאו ידים לבנות, וגם רבים מידי הגרים שחורות? הן מי כמוכם יודע, כי בימי המהומות בעירכם התנפלו הפראים כמעט ביחוד על העניים ועושי המלאכה מאחינו, ועל העשירים הגדולים, אשר באמת עוררו קנאת פראים, פסחו, לא נגעה בם ידם לרעה!

לא דכאתם עד היום הזה, אחי! לאלפים ורבבות הורגנו בימי מסעי-הצלב, בימי המות השחור, בשנות ת“ח ות”ט; לא עברו עלינו חמשים שנה בשלוה מיום נגלינו מעל אדמתנו, והנכם מרפאים את שבר עמנו על נקלה לאמר: “רחצו, הזכו מהונאת נכרי, תנו עפר על ראשכם ובלויי-סחבות על בשרכם, ושב ורפא לכם!” כי התעיתם בנפשותיכם שקר לאמר: “אזרחי אירופה אנחנו ככל הגוים”, ותשכחו כי זרים אנחנו פה ואין לנו חלק ונחלה באירופה, אשר עמיה נחשבו על משפחות האריים, ואנחנו הננו בני שם; כי גם בימי קדם באנו לאירופה שלא ברשות עמיה, אך ברשיון מלכיה, אשר ראו בנו סוחרים ויקרבו אותנו בשעת הנאתם ממנו; כי עתה התרחב המסחר באירופה ויכול הוא להתקיים בלעדינו, ועל כן באיבה יהדפונו כדבר אין חפץ בו.

אם באמת ובתמים דואגים אתם לאחרית עמכם, הלא תראו כי אירופה מתקוממה לנו ובכל כופר לא תרצו אל עמיה… אך נבואת חוזינו היא התקוה האחת אשר נשארה לנו, רק בהכיננו מקלט לנדחים בארץ אבותינו יש תקוה לאחריתנו… רב לנו להיות בעיני שוטנינו ומקטרגינו כאורחים לא-קרואים, אשר באמת אנחנו מסיגים את גבולם, כי טוּב הארץ אשר נשבע אנחנו יחסר לאזרחים, אשר להם הארץ, כנגדנו במספרנו. בעת אשר מצדנו אין לאל ידנו להשיב להם גמול כמכניסי-אורחים שלהם, בבואם לגור או להשתקע במקום מרכז שלנו, לו יהי גם מצער מאד.

אבותינו חטאו ואינם; הם אמרו בלב ולב בכל יום “בכל יום אחכה לו שיבוא”, בעת שלא חפצו להפרד מן הארצות אשר נולדו בהן, וכילדים חסרי-תבונה קוו כי יפול להם איזה גואל משמים לארץ, עני ורוכב על החמור, אשר מלכים יראוהו וקמו מפניו. הוא יבוא על חמורו אל היכלי מלכים, ואמר להם: “שלחו עמי ויעבדוני”, והם אפים ישתחוו לו ארץ וכו' וכו'. בתקוות כאלה יזבנו בחבוק-ידים ולא עשינו דבר לרוחתנו לישועתנו. הנהיה גם אנחנו… כאבותינו? אם כה נוָאל גם אנחנו, אז ידוע תדעו כי נמק בעונינו ובעון אבותינו… והיתה אחרית להכרית! התנועה הלאומית, אשר נולדה בין עמי אירופה זה עשרות שנים, תגיע עד קצה, ואז אוי-אוי לעם זר אשר יאבה להיות עם בפני עצמו בקרב שכניו, להיות להם כעצם בגרון, הגוי ההוא ימות בחרב או במים יעבור וזכרון לא יהיה לו עוד.

התנער ישראל מעפרך, אשר שמת אתה ואויביך עליך, והתאמץ להיות לך אחוזת נחלה ככל הגוים. אל תאמר, כי רחוק הדבר ממך, הן “אין לך דבר העומד בפני הרצון”. אם תאבה ותשמע – כי אז תוכל למצוא לך עצה ופדות. הן כל גואל לא יבוא לכם ממרחק, אם תשבו אתם בחבוק-ידים. דרשו רשיון מאת הממשלה, התאספו יחד, קבצו כסף למכביר, לא רק בתור נדבות, אך גם בתור קרן-קימת למסחר, המביאה פירות לבעליה, התיצבו לפני השולטן בהון רב וקנו ממנו שדות וכפרים, ואז אך אז יבוא לכם האדון אשר אתם מבקשים והמשיח אשר אתם מקוים עליו, אשר לא יעשה נסים ונפלאות (רמב"ם הלכות מלכים) וגם ימות כאחד האדם (פיה“מ להרמב”ם במשנת חלק), אבל יהיה כאחד ממלכי בית דוד הכשרים (ה' מלכים שם).

זאת עשו וחיו, אם יש בכם רגש הכבוד, הצריך להיות לכל אדם, וחפצים אתם להיות ככל האדם, לא להיות לחרפה ולקלסה, לבוז ולמשסה בפני כל שותה שכור ופרא-אדם מן האזרחים, לפחד לילה ויומם מבלי האמין בחיים; אם חפצים אתם כי יחיה ישראל ולא יהיה גורלו חרב ומים להאבידו עד תמו…

עורו והתעוררו פן תאחרו המועד…

משה ליב לילינבלום
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של משה ליב לילינבלום
רקע
משה ליב לילינבלום

יצירותיו הנקראות ביותר של משה ליב לילינבלום

  1. חַטֹּאת נְעוּרִים (זכרונות ויומנים)
  2. לפני הקונגרס (מאמרים ומסות)
  3. לשאלת קיום הלאומיות הישראלית (מאמרים ומסות)
  4. נוספות להמאמר "ארחות התלמוד" (מאמרים ומסות)
  5. מענה רך (מאמרים ומסות)

לכל יצירות משה ליב לילינבלום בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות משה ליב לילינבלום

יצירה בהפתעה
רקע

חיים-יונה וויטלס

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

שם-דבר!

די להזכיר, שהיה עובר אצל הזקן שלנו לפני התיבה.

ואימתי?

בימים הנוראים!

וראוי היה חיים-יונה וויטלס לאותה איצטלא: למדן מפואר, הן בנגלה והן בנסתר, ירא-שמים, וירא-חטא על צד האמת!

עודנו אברך וכבר היתה ידו נטויה: תעניתים, סגופים ועוד… כזקן ורגיל ממש.

ו“עברי” היה מַרצה!…

לא כחל ולא סרק ולא “דקדוק”, אלא “עברי” ממש, “עברי” בתכלית הפשטות, הפה מפיק מרגליות; וחתוך-הדבור, שאין למעלה הימנו…

והקול – קול יעקב! קול ממעמקים. ואתה שומע ומרגיש, שזה הקול בוקע חלונות רקיע, פותח את הצנורות ומתנשׂא ועולה

ושאגה לו לחיים-יונה כלביא.

בבית-מדרשו של הזקן, קיימא לן, מתפללים לכל הפחות כד' מאות, כן ירבו. וכפלים, בלי עינא בישא, בחצר. בזמן הזה אין עוד חצרות כאלה! וספסל ב“בל יראֶה ובל ימצא” – עומדים צפופים. ולא פחות מזה בעזרת-הנשים. וקולו של חיים-יונה מצלצל בכל אוזן ואוזן.

מילא, לא אלמן ישׂראל: ישנם חזנים בעלי-שאגה; אבל הלחש שלו – הוא למעלה מן האומנות וגם למעלה מן השׂכל!

שפל הקול, עד הדיוטה התחתונה ירד; חיים-יונה מתחטא לפני אביו שבשמים וקולו כל-כך נמוך, כל-כך רפה, כל-כך רטוב-דמעות, עד שמדומה לך, תינוק חולה מוטל בעריסה ומתחנן ומתייפח לפני אמו: אמא, לרחמים אני צריך, אמא, איני יכול לסבול עוד…

והכל שומעים! בבית-המדרש, בחצר, בעזרת-הנשים…

וה“יעלות” שלו? רבונו-של-עולם! ממש אבן מקיר…

וחוץ מזה – אדם של צורה. לבוש הדר, מתעטף הדר – כך היא דרכו של חיים-יונה. קאפט"ן של משי, רכּוסי-כסף, וָוי-כסף, ואבנט מלייפציג סובב כמה פעמים… והזקן הלבן יורד וקצותיו מסתבכים באבנט, והפאות מסולסלות…. ועינים לחיים-יונה – גחלים לוחשות ממש…

ואומרות הבריות, שאותו ההוד שבגבורה, הרצוף בקולו, מתוח גם על פניו. ומספרים בשבחו לפני הזקן, ואומרים: חיים-יונה וויטלס – השכינה שורה עליו.

ופעם אחת שמע הזקן ונאנח:

– כך, כך – אמר – אבל צריך הוא להזהר מעינא בישא…

והכל יודעים, שאין הזקן מוציא מפיו דברים בעלמא…

מרגישים, שדברים בגו… והגיעו הדברים לאזניו של חיים-יונה, והתחיל להזהר ביותר…

צריכים אתם לדעת, שהימים ההם היו ימים של סכנה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.