מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

פעמים

מאת: נחמה פוחצ'בסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הסודר השחום שעל ראש טוביה, תימנית צעירה, גוצה ושחרחרה, פתוח לארבע קצותיו והוא מתבדר למטה ומתלבט בשולי השמלה הורדה של שבת, שהיא לבשה לכבוד לכתה ליפו שלשום.

עיפה טוביה ורצוצה עתה בשובה משם ונוגה היא נגררת אחרי מלוה, תימני גבוה ורחב עם פנים בריאים ועינים קטנטנות. לבוש הוא חזיה מהֻפכת ופרומה, אשר משמשת לו מעיל למכנסיו המטלאים, זוג נעלים קרועים, קשורים במשיחה ומתלבטים על כתפו. תרבושו המפֻחס מכסה רק חלק קטן מראשו המתֻלתל ומראהו כלו היה מטיל אימה, אלמלי העינים הקטנות הללו, המביעות טוב לב.

הוא פוסע במהירות וטוביה מפגרת בדרכה. – לוחץ לבה, רגליה כואבות והיא צועדת בקושי ומתחילה חוששת שתפל כאן לרגלי החולות.

יחיא, יא-עמי, חכה מעט! – קוראת לו טוביה בשארית כחה מרחוק.

הוא הפנה שכמו, עמד עד שהיא נגשה אליו ויקבל ברצונו הטוב את בקשתה לנוח קמעא.

הם ישבו על הר החול, שהבהיק מול פני השמש בגלי זהבו המתפתלים וזוחלים חרש למטה, אל הסוף שעל פני המעין הסתום. הסתכל יחיא במשחק זה ופניו נהירין כשיחד עם גרגירי חול יורד רוח לטיף מן הים.

וטוביה, – היא כבשה פניה בחול, שתקה, שתקה ופתאם התפרצה בבכי.

– אל תבכי, יא ולדה, אל תבכי! – משדל אותה יחיא – בודי רצונו של הקב"ה היה בכך שתפרדי מבעלך, ואת, ולדה, צריכה לקבל את הדין מבלי הרהר אחריו!

– לקבל?… אבל כלום יש צדק בדין זה, שיוריד את חיי שאולה?

– הסי, שטיה, אל תפתחי פיך לשטן! – גוער בה יחיא בנזיפה. צללים קלושים יורדים מן ההר וזוחלים ישר אל השדה. חטה צנומה עומדת כאבלה ובחשאי כופפת ראשה מול הרוח המתלהלה בשבלותיה העלובות.

שמאלה משתטח שדה שמשומין. גם הלה צנום ורזה ואבל, כאלו רוצה להסיח את מר לבו: לא הוא אשם במראהו הכחוש, אלא שכנו הרע, החול, שמדלדל את כחות הקרקע מסביב! – –


ההולכים ירדו מן ההר, וימשיכו דרכם הלאה בשביל הצר שבין החולות והשדה. יחיא אינו ממהר יותר בהליכתו, אלא פוסע לאטו לצד טוביה וזוקף אזנו בהתענינות לספורה, שהיא סחה מתוך התרגשות: –

ילדה קטנה היתה בעת שדודה מכר אותה לבן אחותו, למימון. מתחילה היא לא אהבה את הנער ותבך בחשאי על הארוסין שלה, אבל מה היה לה לעשות, ליתומה עזובה בלי אב ואם, שהדוד אספה ברחמיו? – כלום יכלה להתנגד לרצונו?

אחרי חתונתם התחיל לבה גס בו, במימון, וכשגדלה נקשרה אליו באהבה לאסונה… כן, זה היה האסון שלה, הואיל ובו נכנסה כבר רוח השטות לנסע לארץ ישראל! רצה הוא אמנם לנטלה אתו, אלא שהיא מאנה בחששה מפני עולם זר, מפני מדינת ים כה רחוקה, רחוקה מתימן! וכלום היו אז עולים לא"י כמו האידנא, – עדות, עדות של מאות אנשים? הרי אחד היה מימון בעירם שהתעקש ונסע. –

נסע הוא לכאורה על מנת לחזר, אבל לא עברו ימים מועטים והוא שלח לה את הג’ט ע"י שדר שחזר מירושלים.

עוד הגט בידי הרב והיא בוכה וצועקת כמטרפת על האסון החדש שאירע לה. – היאך? מימון גרש אותה, בעת שהיא כה אוהבת אותו, עד מות אוהבת? והניר ההוא שהיא תקח מן הרב יפריד אותה ממנו לנצח, לנצח?…

סבורה היתה שדעתה נטרפת עליה והדוד שלה התל בה, צחק לדמעותיה ואפשר שבלבו שמח על המקרה למכר אותה שוב, אבל לדאבונו נפסל הגט ע"י הרב. הלה עין בו טרם מסרו אותו לידה ומצא את פסולו בזה, שמימון חתם עליו ביום השני לכתיבתו.

הדוד פנה אז במכתב לאחד הרבנים התימנים שבירושלים ובקש שישפיעו על מימון לשדר גט אחר לאשתו היושבת עגונה. תשובה על מכתב זה הגיעה אחרי חצי שנה ממימון עצמו ותשובה זו הפיחה בה רוח חיים חדש.

מימון כתב, שהוא מתחרט בעיקר על הג’ט ואם הלה פסול, הוא רואה בזה אצבע אלהים. לא רצה השם כי המזבח יוריד דמעות על מימון כהן, בגרשו את אשתו הראשונה… וסים הוא את המכתב בדברי תנחומים: – הוא מקוה שעוד יפגשו וישבו יחד בעזרת השם…

ושנה רדפה שנה והיא ישבה וצפתה מאין תבא העזרה. גשות היו השנים העגומות ההן! היא התפרנסה בדחק מקליעת סלים. כל הימים גוחנת על עבודתה ובלילות, – הוי איזה געגועים נוריאם היו תוקפם אותה!… רואה היא בחלום את מימון שלה, ודומה שהוא רומז וקורא לה. היא מתפרצת אליו ומתעוררת בצעקה. לנום אחרי זה אינה יכולה יותר, תוקפים אותה היסורים והכאב שבלב והיא הולכת ומתמוגגת בצערה.

ופתאם בקע האור בחייה האפלים: – העדה התכוננה לעליה לארץ ישראל! הדוד נוטל גם אותה ולאשרה אין קץ. – הריה נוסעת לאותה המדינה הנפלאה אשר מימון שלה נמצא בה, – מי ידמה ומי ישוה לה?

הוי מי חשב אז כי עוד יגרע מזלה ואסון חדש יבא עליה לאבד את עולמה?…

שני ההולכים הגיעו עד גבול המושבה ונכנסו בין כרמיה. גדרי הצ’בר הגבוהים עכבו מפני הרוח המערבי ולפיכך גדל כאן החום מאד. נוטפת הזעה על פני טוביה, נוטפת והיא בקושי פוסעת בתוך העפר העמק. שתקה היא שעה קלה עד בואם בצללי אקליפטוסים גבוהים וכאן התחילה שוב סחה: –

– – – מלאה היתה רגשות של שמחה ברדתם על חוף יפו. היא רצתה תכף ומיד לנסע למימון ירושלימה, אלא שהדוד עצר בה.

– חכי מעט, ולדה! – אמר בחשיבות, – אנו נודיע קדם למימון את דבר בואנו, ואם הוא עדין לא הסיח את לבו ממך, בודאי לא יאחר מבוא לכאן.

וכך היה. בערב שבת הראשונה התיצב מימון לפניה בכל יפיו… היא אמנם לא הכירתהו בהיותו לבוש כחוג’ה ממש – בגדים נחמדים עם שעון ושרשרת בחזיתו. נבוכה היא עמדה ובכתה משמחה והוא הביט עליה בעינים כה טובות, מלבבות, עד שנפשה יצאה באהבתה… הוי, אב שבשמים, מדוע הפריעו אנשים רעים את אשרה?…

“כהן, גרושה!” קטרג השטן. אבל איזו גרושה היתה אם הגט הראשון היה פסול מעיקרו והיא לא קבלתהו אפילו? ומדוע אסורה היתה למימון, מדוע?

רוצה יחיא להראות בקיאותו בתורה ולבאר את צדקת הדין, אבל טוביה קובלת:

– לא, לא! – אין צדק בדין ואין בו רחמים!… כלו הרחמים בשביל אדם שנולד בלי מזל!

וטוביה סחה אחרי כן איך שהשפיע כל הדבר על מימון. – מתחילה הוא צחק – היאך? אשתו אסורה לו? וכשראה כי באמת ובתמים שמים מוקשים על דרכו הוא התרגז וקצף וכעס עד שנפל חולה בבית הדוד.

הם כבר גרו אז במושבה והיא מצאה לה את המקום אצל גברת חוין, זו היפה, הנחמדה והטובה לה מאם.

וכשחלה מימון היא התחילה מסתלקת בכל שעה, בכל שעה מבית גברתה, עוזבת את כל העבודות ורצה לבתי התימנים, למימון שלה; עושה לו מים חמים, מניחה תחבשות קרות על ראשו כפי מצות הרופא, מגישה את הרפואה שנתן לו… והן, התימניות שבבית, מקללות אותה, מחרפות ומגדפות בלי הרף.

– חצופה שכמותה, – גרושה מכהן ואין לה בשת הפנים להכנס לד' אמותיו ולשמשו! – חורקות הן שִניהן עליה.

והדוד גם הוא מתרעם ומתכעס ואלמלי הבושה בפני האשכנזים היה בודי מה אותה ומגרשה ככלב מן הבית.

ואחרי היסורים הללו שהיא סובלת אצל התימנים היא ממהרת לגברתה ולעבודתה; אבל הגברת אינה מראה לה את פניה הצוחקות, ויודעת היא טוביה, שחטא חטאה נגדה בעזב עליה את עבודות הבית ולבה מתפלץ מבושה ומצער.

היא עובדת ובוכה. בוכה עד שהגברת סולחת לה ומתחילה להפיג צערה בדברי תנחומים, שאם דבר משפטה יבא לפני הרב דיפו, הלה בודי ובודי ימצא לה התר! – ויש שהיא האמינה לדברי תנחומים וקותה…

ועתה הוי לנפשה, הוי לחייה!… הרי הכל הכל נאבד, נגמר! – את מימון הכריחו לגרשה היום שנית, לגרש פעמים את אשתו, שהוא כה אהב!… הוי השם! הרי רק למות נשאר לה כעת, שאולה לרדת ותו לא! – –

הגיעו טוביה ומלוה עד רחוב המושבה. היא מקנחת בקצה סודרה את דמעות עיניה, ובלב דופק ורגלים כושלות מתרוממת בהר בין צללי התותים ומתקרבת לבית גברתה.

נכנסה צנחה בפרוזדר על כסא והתפרצה בבכי הסתרי.

++++++++++++++++

נחמה פוחצ'בסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של נחמה פוחצ'בסקי
רקע
נחמה פוחצ'בסקי

יצירותיה הנקראות ביותר של נחמה פוחצ'בסקי

  1. במדרון (פרוזה)
  2. המשק (פרוזה)
  3. בְּצֵל הַקְּבוּצָה (פרוזה)
  4. שרה זרחי (פרוזה)
  5. גוי קדוש (פרוזה)

לכל יצירות נחמה פוחצ'בסקי בסוגה פרוזה

לכל יצירות נחמה פוחצ'בסקי

יצירה בהפתעה
רקע

חקוי של התבטלות

מאת אחד העם (מאמרים ומסות)

את ה“עתון” הלאומי שלנו היוצא בירושלים אין מנהגי לקרוא קריאה חטופה ושטחית תיכף לביאתו, כדרך שקוראים שאר כה“ע; אלא ממתין אני עד ששעתי פנויה ודעתי צלולה, ואז אקראהו בשׂימת-לב ובכובד ראש. בתוך השיטין ובין השיטין הנני מבקש עקבות ה”שכינה" הלאומית, השוֹרה על פרי הארץ, ואעשׂה אזני כאפרכסת לשמוע, לפחות, הד דק מקולו של “הרוח הלאומי”, השוכן בארץ בכל טהרתו. ויש לפעמים אשר אאמין כי יגעתי ומצאתי את מבוקשי; אבל יש גם אשר אמצא, אע“פ שלא יגעתי, את ההפך ממבוקשי, סימנים רעים מאד המביאים לידי “מחשבות זרות”… לפני איזו חדשים נראו לי סימני תחיה לאומית במאמרים שבאו במכ”ע ההוא על דבר הזבל, ולא מנעתי את הבשׂורה הטובה גם מן הקוראים1. עתה הנה לפני (בגליון מן ז' ניסן שנה זו) ספּוּר מתורגם מצרפתית, העוסק גם הוא בענין לא נופל מן הזבל בנקיוּתו, אבל סימני תחיה אין בו כל עיקר; אדרבא… והנני מסַפּר גם זאת באזני הקוראים, כדי שישתתפו בצערי.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.