מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

נקדימון בן גוריון

מאת: אברהם גולדפדן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

ת“ר פעם אחת עלו על ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גוריון אצל אדון אחד. אמר לו: הלויני שתים עשרה מעינות מים לעולי רגלים ואני אתן לך י”ב עינות מים ואם איני נותן לך הריני נותן לך שתים עשרה ככרי כסף וקבע לו זמן. כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים בשחרית שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי זמן כל היום שלי הוא. בצהרים שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום. במנחה שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום. לגלג עליו אותו אדון; אמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים וכו‘. נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצב נתעטף ועמד בתפלה וכו’ מיד נתקשרו השמים בעבים וירדו גשמים וכו‘. עד שיצא אדון מבית המרחץ נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש; כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך! אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את ממוני שכבר שקעה חמה וגשמים ברשותי ירדו. חזר ונכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפלה וכו’ מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה; באותה שעה אמר לו האדון אלו לא נקדרה החמה היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעות וכו'.

                                                                                           (תענית ד' י"ט ע"ב).

1.

לָחוֹג חַג הַסֻּכּוֹת בִּירוּשָׁלָיִם,

עָלָה הָמוֹן חוֹגֵג לְרִבּוֹתָיִם,

לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי אֵל בְּאֵיתָן הַחֹדֶשׁ;

וּלְאִטִּי הִתְנַהֲלוּ שׁוֹר, פַּר וָתָיִשׁ,

נוֹשְׂאִים מִקְּצִיר שָׂדֶה, וּתְבוּאַת דָּיִשׁ,

וּפְרִי הִלּוּלִים, עִם בִּכּוּרֵי קֹדֶשׁ.

2.

וּכְאֵילִים לִפְנֵיהֶם רָקְדוּ גִיל וָנַחַת,

עַל רָאשֵׁמוֹ דָגְלָהּ שִׂמְחָה נִצַּחַת,

רֹמְמוֹת-חַג בִּגְרוֹנָם זִמְּרוּ, רִנֵּנוּ;

פִּתְאֹם – מִגְדְּלֵי צִיּוֹן לִפְנֵיהֶם רָאוּ,

וּבַעֲלִיצוּת-לֵב פֶּה אֶחָד קָרָאוּ:

" – חֲזוּ צִיּוֹן, הֶאָח, חֲזוּ קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ –!!"

3.

וּכְנֶשֶׁר עַל כַּנְפֵי רוּחַ כֵּן דָּאוּ,

עוֹד מְעַט – וּבְקוֹל זִמְרָה לַשַּׁעַר בָּאוּ;

אַף הָעִיר לִקְרָאתָם רִנָּה פָּצָחָה;

וּבָאֵי מוֹעֵד בַּחוּצוֹת נָפָצוּ,

אֵלֶּה בָאוּ, יָצְאוּ, אָצוּ גַם רָצוּ,

וַתֵּהֹם הָעִיר – כַּמְּצֻלָּה רָתָחָה –.

4.

אַךְ מַה-זֶה פִתְאֹם יוּעַם אוֹר פָּנֵימוֹ?

מִי עַנְנֵי-עֶצֶב פָּרַשׂ עַל רָאשֵׁימוֹ?

וְנַפְשָׁם הַמְּלֵאָה גִיל, מַה-זֹּאת הִדְאִיבָה?

זַלְעֲפוֹת צִמָּאוֹן לִמְאֹד בָּם בָּעָרוּ,

וִיאוֹרִים מִמְּקוֹמָם נִדְעָכוּ, נִחָרוּ,

וּבְחֻמָּה הַשֶּׁמֶשׁ כָּל מַעְיָן הֶחֱרִיבָה.

5.

שָׁם, לָרִיק שׁוֹאֵב לִבְאֵר מוֹרִיד דֶּלִי,

פֹּה אִישׁ לַשְּׁקוֹת בְּעִירוֹ, שָׁוְא הֵבִיא כֶלִי,

בּשׁוּ כִּי-בָטָח, הָהּ אָבַד כָּל שָׂבֶר;

וַהֲמוּלַת הַצְּמֵאִים כָּל רֶגַע תֶּרֶב,

זַלְעֲפוֹת צִמָּאוֹן תְּלַהֵט לֵב וָקֶרֶב,

וּכְנָחָשׁ אַךְ עָפָר יְלַחֵךְ כָּל גָּבֶר.

6.

אָמְנָה – עֵזֶר בַּצַּר מֵאֵל שָׁלוּחַ,

כִּי בָא נַקְדִימוֹן אִישׁ תָּם וִיקַר רוּחַ,

וּבְתוֹךְ קָהָל בִּשַּׂר שָׁלוֹם וָנַחַת:

"– חִזְקוּ אַחַי –! אַל תִּרְפֶּנָה יָדָיִם,

הִנָּחֲמוּ! כִּי הִקְרָה אֵל בֶּאֱרוֹת מָיִם,

וּלְכוּ כָּל צָמֵא מַלְּאוּ כַד וְצַפַּחַת –!"

7.

מִשַּׂר שְׁאִלְתִּין, בְּרוֹב עָמָל וָעֶצֶב,

כִּי אִם מַיִם בַּל אָשִׁיב לְיוֹם הַקֶּצֶב,

אֲמַלֵּא כֶּסֶף בֶּאֱרוֹת יַעֲבוֹר גְּדוֹתָיִם;

אָכֵן – אֲיַחֵל לַאֲשֶׁר אִיִּים יְיַחֵלוּ,

כִּי דוֹרְשָׁיו לָנֶצַח לֹא יִכָּשֵׁלוּ,

וּבַעֲבוּר עַם קָדְשׁוֹ בַּל יִמְנַע מָיִם…..

8.

גַּלְגִּלֵּי הָעֵת כַּסּוּפָה יִנְקֹפוּ,

יוֹם יִדְלוֹק יוֹם, רְגָעִים רֶגַע יִרְדֹפוּ,

וַחֲדָשִׁים חִישׁ מִבְּלִי מֵשִׂים יֻצָּרוּ;

וּפְעָמָיו לֹא אֵחַר גַּם יוֹם הַכֶּסֶא,

יוֹם שִׁלּוּם לְנַקְדִימוֹן קָרַב וַיֵּתֶא,

וַאֲרֻבּוֹת שַׁחַק עַל מַסְגֵּר סֻגָּרוּ.

9.

בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁמֶשׁ בָּחֳרִי אַף וָקָצֶף,

עֲלֵי נַהֲרֵי נַחֲלֵי אֵיתָן חֲמָתוֹ יָצֶף,

יוֹם שָׁרָב וּלְחֻמֵּי רֶשֶׁף קוֹלֵעַ;

כָּל יְאוֹרִים דָּלְלוּ הֶאֶזְנִיחוּ חָרָבוּ,

כָּל צִמְחֵי שָׂדֶה עֻלְּפוּ שָׁכָבוּ,

וּבֶטֶן אֲדָמָה כַּנֹּאד תִּבָּקֵעַ –.

10.

וְאֶת-נַקְדִימוֹן הֵצַר שַׂר חֵרֵף אֱלֹהַּ.

"– הֵן יִשְׁעֲךָ לֹא נִשְׁקָף עֲדֶן מִגָּבֹהַּ,

"וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ לְךָ עָבִים יַטְרִיחַ……?

“תֵּן הַכֶּסֶף! – רִגְעֵי שִׁלּוּם נִמְלָאוּ –!”

“עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל” נַקְדִימוֹן עָנָהוּ,

וַיִּפֶן לַמִּקְדָּשׁ שָׁם לִשְׁפּוֹךְ שִׂיחַ.

11.

דּוּמִיָּה שַׁאֲנַנָּה בְּהֵיכָל רָחָפָה,

שָׁם נֶפֶשׁ נַקְדִימוֹן עָלָיו הִתְעַטָּפָה,

בָּדָד הוּא נִצָּב, וּלְאֵל יָצַק לַחַשׁ:

"צוּרִי –! נָא הַפְלֵא חַסְדְּךָ מִגָּבֹהַּ,

יֵדְעוּ גּוֹיִם כִּי אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהַּ,

וּמֹעֲצוֹתֵיהֶם הֶבֶל וּפְרִי כָחַשׁ.

12.

"לָמָּה שִׁמְּךָ יִנְאַץ זֵד מַחְפִּיר מַרְשִׁיעַ,

לֵאמֹר: אַךְ קָצְרָה יַד אֵל מֵהוֹשִׁיעַ,

"הֵן לְמִצְוֹתֶיךָ צָבָא-רַב יְיַחֵלָה;

"צַוֵּה, שְׁחָקִים יִזְּלוּ, תֵּימָן יָפִיחַ,

"אוֹרָה גַּם שִׂמְחָה לְעַמְּךָ תַצְמִיחַ,

"וּפִי טוֹפְלֵי שֶׁקֶר יִסָּכֵר סֶלָה – ".

13.

עוֹדֶנּוּ בִקֵּשׁ מָעוֹז בַּצָּרָתָה,

וּמִפְּאַת נֶגְבָּה עָב-קְטַנָּה עָלָתָה;

וּלְאַט לְאַט כֹּה גִדְּלָה וַתְּכַס שָׁמָיִם

פִּתְאוֹם – בְּגַלְגַל נִשְׁמַע קוֹל הָרַעַם,

אַחֲרָיו גֶּשֶׁם סוֹחֵף נִתַּךְ בְּזַעַם,

וַתִּשְׁטוֹף פְּנֵי הָאָרֶץ חַשְׁרַת מָיִם.

14.

כִּשְׁמוֹעַ נַקְדִימוֹן אֶת שְׁאוֹן הַזָּרֶם,

הֹדוֹת לֵאלֹהָיו אָז אֶת כַּפָּיו יָרֶם,

וּבְלֵב בָּטוּחַ בָּיְתָה שָׂם פְּעָמֵיהוּ;

מִטְרוֹת עֹז אֵלֶּה בַל דַּרְכּוֹ עָצָרוּ,

לַשָּׁוְא זִרְמֵי נֶפֶץ יִשְׁטְפוּהוּ נָהָרוּ

כֹּבַע יְשׁוּעָה הֶאָח, סָכַךְ רֹאשֵׁהוּ –

15.

וּבְלֶכְתּוֹ וְהִנֵּה הַשַּׂר רָץ מִנֶּגֶד,

הִתְמַרְמָר כָּאֲרִי, יַעַט אַף כַּבֶּגֶד:

כֹּזֵב! – שָׁוְא יִשְׁטוֹף גֶּשֶׁם, יְגַבֵּר חָיִל,

שָׁוְא יַשְׁקֶה הַבְּאֵרֹת, יַרְטִיב כָּל תֶּלֶם,

יוֹמָם לְךָ שַׂמְתִּי חֹק, יוֹם עֵת הַשֶּׁלֶם.

וּכְבָר מָסַךְ חָשְׁכּוֹ פָרַשׂ הַלָּיִל…!

16.

וּבְלֵב נִשְׁבָּר נַקְדִימוֹן שָׁב וַיֵּלֶךְ,

מִן הַמֵּצַר לִקְרֹא יָהּ, בְּמִקְדָּשׁ מֶלֶךְ:

הוֹי אֵלִי – קָרָא – שַׂגִּיא כֹּחַ אָתָּה!

צַלְמָוֶת וָאֹפֶל יְמִינְךָ תַדִּיחַ,

וָחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר קָרוֹב תַּבְרִיחַ,

נָא חַסְדְּךָ הַפְלֵא הוֹשִׁיעֵנִי עָתָּה –".

17.

חִישׁ שַׁעֲרֵי תֵימָן הָרוּחַ פָּתָחָה,

עָב רָאָה וַיָּנוֹס, עֲנָנָה – בָרָחָה,

לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ כִּי בָא, כִּי בָא לִזְרֹחַ;

אוֹ-אָז יוֹשְׁבֵי תֵבֵל צֶדֶק לָמָדוּ,

זוֹעֵם אֵל נִכְלַם, קַרְסֻלָּיו מָעָדוּ

וְקֹוֵי אֵל נִשְׂגָּבוּ יַחֲלִיפוּ כֹחַ –!

אַל תִּשְׁתָּע, אַל תֵּחָת אֱנוֹשׁ בַּצָּרָתָה,

גַּם כִּי יָבְשׁוּ לְךָ כָל מַעְיְנֵי יְשׁוּעָתָה,

קַוֵּה! – וּבְשָׂשׂוֹן תִּשְׁאַב מֵי נָחַת;

גַּם עֵת עָבֵי לַחַץ רֹאשְׁךָ סָכָכוּ,

חֲבִי רֶגַע – הָעֲנָנִים כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ,

"וְתֶחֱזֶינָה עֵינֶיךָ שֶׁמֶשׁ זֹרַחַת –.

אברהם גולדפדן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אברהם גולדפדן
רקע
אברהם גולדפדן

יצירותיו הנקראות ביותר של אברהם גולדפדן

  1. "קנו! קנו!" (שירה)
  2. הכסף (שירה)
  3. חַיֵּי-אָדָם (שירה)
  4. ציץ הזהב (שירה)

לכל יצירות אברהם גולדפדן בסוגה שירה

לכל יצירות אברהם גולדפדן

יצירה בהפתעה
רקע

ה"עושׂה-נפלאות"

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

באחת העיירות בווֹהלין נזדמן פעם אחת “עושׂה-נפלאות”. ואף-על-פי שבא שמה קרוב לחג-הפּסח, בימים שכל אדם מישׂראל מלא דאגות כרמון, עשׂה בואו על בני העיירה רושם גדול. אדם – חידה! לבוש קרעים, וצילינדר, אם גם ישן ומקומט, בראשו! פני יהודי, צלם אלהים מרחף על חטמו – והזקן גלוח! ותעודת-מסע אין לו. ולא ראה איש שיטעם מאומה, לא כשר ולא טריפה, – אינו אוכל כלום!

שואלים: מאין?

והוא עונה: מפאריז.

– לאן?

– ללונדון!

– דרך עיירה בווֹהלין?

תעה תעה!

כפי הנראה, הלך ברגל.

ולא בא להתפלל במנין, ואפילו ב“שבת הגדול”!

וכשרצים אחריו ומבקשים פתרונים, ומפצירים בו, ומקיפים אותו, – הוא מתעלם לפתע-פתאום, כאילו בלעה אותו האדמה! – ומתגלה בעברו השני של השוק.

בינתים שׂכר לו אולם גדול ורחב, להראות נפלאות בפני עם ועדה.

ונפלאות – עין לא ראתה. ממש חוץ לדרך הטבע!

בולע הוא גחלי-אש כתפוחי-אדמה ומוציא מפיו רצועות של משי מכל המינים ומכל הצבעים, וארוכות כאורך הגלות. ומבתי-רגליו הוא זורק זוגות-זוגות של תרנגולי-הודו והתרנגולים – כעגלים! והם חיים ורצים על פני האדמה וקוראים: “הולדיר, הולדיר”! אחר כך הוא מניף רגל ומגרד מעל פעמיו אדומים – אדומים ממש, מלוא הקערה אדומים! מוחאים כף לאות-חן, והוא שורק, ומתחילות טסות באויר עוגות וחלות-לחם כצפרים עפות! אחר-כך הן מחוללות במעגל או רוקדות רקוד-של-רוגז! ושורק הוא שנית, והכל נעלם; כהרף עין – ואין כל. אין עוגות, אין חלות; אין תרנגולים, אין רצועות – לא-כלום!

מילא, הכל יודעים, שגם ה“סטרא-אחרא” יש לה כוח ויכולת… החרטומים במצרים היו מראים נפלאות גדולות מאלה – פשוט, מעשׂה-כשפים! אלא על מה מתפלאים? על שהוא עצמו עני ואביון! בן-אדם מגרד אדומים מעל כפות רגליו, ואין לו במה לשלם שׂכר דירה באכסניה; אדם אופה על-ידי שריקה עוגות וחלות לרוב, מוציא תרנגולים חיים מתוך בתי-רגליו, ופנים לו – רבונו-של-עולם, יפים מהם קוברים באדמה, ובעיניו דולק הרעב, רעב ממש.

ומתפלאים ואומרים: קושיה חמישית ל“מה נשתנה”…

אבל קודם שנגיע ל“מה נשתנה”, נעזוב את ה“עושׂה-נפלאות” ונשׂיח קצת בחיים-יונה ואשתו רבקה-בּילה, השייכים גם-כן אל הענין.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.