מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על פרשת הדרכים

מאת: שמריהו לוין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

ראשית תרע"ט. הכריזו על שביתת כלי הנשק והמלחמה העולמית פסקה למראית עין, כי עברה מן הנסתר אל הנגלה, מהחפירות שמתחת לקרקע להיכלי הדיפלומטים. ובאמת – מן הנגלה אל הנסתר, מעולם הדם והאש לעולם המזימות. בה בשעה, לא במובן האסטרונומי, התחילה המלחמה האחרונה שלנו על קיומנו ועתידנו. הדרישה הגדולה שלנו לארץ ולשחרור יצאה מקליפתה ונדחקה לרשימת התביעות של יתר העמים. ובא הנס: הסכם המדינות על דרישתנו. היה רגע ועבר זעזוע בנשמת כל האומה, אבל לכלל רטט מטהר, מצרף ומזקק לא הגיע. מקום הנס – בירת העולם על גדות התימזה. באחת הפינות השקטות של בירה זו ישב אז בודד במועדו, מתיחד עם עולמו שלו, שנשא בקרבו, הצנוע הגדול: אחד-העם. ועד שלא שקעה שמשו של “אחד-העם” התחילה רומזת ועולה שמשו של העם. איך התרקם ואיך התרחש הנס – עדיין לא תפסנו, והשגתנו בוררת כדרכה את הקו של מיעוט העיכובים, כך קרה הדבר, בעזרת המקרה, בכוח משחק המאורעות. אמנם ברי לי – יעברו עוד ימים, או אולי עתים וזמנים, ותזדכך המחשבה ותגמול ההכרה, ונוָכח לדעת, שלא במקרה נזדמנו בשעת התרקמותו של הפלא שני שליחי האומה במובן היותר היסטורי, שליח המחזבה ושליח ההגשמה, אחד להולכה ואחד להובאה. כל אחד לעצמו יחיד, נתון בתוך מסגרת של סביבה זרה, הרחק מדופק החיים של האומה, אבל שניהם יחד הצטרפו לחשבון גדול, כמעט לחשבון האומה. לא, לא מקרה הוא, שבשעה החותכת היתה האפשרות לשליח ההגשמה לשאול עצה ולקחת תורה מפי המורה, והשליח השתמש באפשרות זו מדי פעם בפעם והיה מביא לפניו כל דבר הקשה. ולא פעם או שתים היה הוא, הזהיר והמדקדק, מכריע בעצתו בניסוח תביעותינו. ויצא הנוסח צנוע, אבל תמציתי. כי הטביע עליו את חותמו זה “אחד-העם”, שנלחם כל חייו בקליפה המטשטשת את התוך, שכל כך שנא את הצלצול המאהיל על הריקניות, את ברק הרגע המעיב את הנקודה הנצחית. וכך היה אומר: הכיר העולם והודה בקשר ההיסטורי שבין עם ישראל וארץ-ישראל. זה העיקר ואידך… מכאן ואילך רק קליפה, נתונה לשנויים, מעשינו ירחיקונו ומעשינו יקרבונו אל המטרה.

וזכרתי דוקא את ניסוח דרישתנו בשעה הראשונה אחרי הלקח ממנו גאון מחשבתנו הלאומית, מפני שאני רואה בניסוח זה תוצאה ישרה של שיטתו הברורה והצרופה, שאמנם הוא בעצמו כתב אותה מגילות מגילות, ולפעמים אף בצורה של פירורים, ובאמת היא מלכדת לחטיבה אחת ולהשקפת עולם מקיפה וחותמת, הנותנת תשובה לשאלותינו העיקריות והמורה לנו את הדרך, כיצד עלינו להתנהג שעה של טובה ובשעה של רעה, בשעה של התרוממות הרוח ובשעה של דיכוי הנפש. בשעות הראשונות, שלא תזוח עלינו דעתנו, ובאחרונות שלא תפול עלינו רוחנו. וזאת היא חובתנו למורה: לבאר, לפרש וללבן את השקפת עולמו ושיטתו ולתת לה מהלכים בחיינו, בתור הלכה למעשה. וחובה כפולה עלינו, גם להגן על תורתו מפני התולים את עצמם באילן גדול, מוציאי הפסוקים והפתגמים הבודדים בשעת צורך ומשתמשים בהם לכוונות זרות.

זוהי החובה. ולא רק לכבוד הנפטר הגדול, אלא גם להצלת עצמנו. נודה נא על האמת: עדיין נמצאים אנו על פרשת דרכים, ומה שגרוע מזה, עדיין פוסחים אנו על שתי הסעפּים. עדיין נאבקים אנו עם שני זרמים, שכל אחד מושך אותנו בחזקה לצדו, ומכאן התרוצצות שאינה פוסקת, ריב תמידי על שאלת הבכורה, האומה והמדינה – מי ראשון ומי אחרון, מי האב ומי התולדה? והשאלה הלא לא רק עיונית היא, וכל זמן שלא תפתר יהיה לקוי גם הכיוון המעשי של עבודתנו. נתלבט ונסתבך בשאלות מסתעפות כל זמן שלא תפתר השאלה העיקרית, כי הלא אינו דומה כיבוש המדינה בשביל האומה לכיבוש האומה בשביל המדינה, וגם אין פשרה בשאלה עיקרית זו, משום ששאלת הבכורה היא, ואין הבכורה נחלקת לשתים.

בשעה קשה עזב אותנו המורה, גלים ומשברים עוברים עלינו. בשעה כזו נחוץ ראשית כל לשקול כל תנועה ולמדוד כל צעד, וגדול הכאב להרגיש כי הלך מאתנו איש המידות, המשקל והפלס.

נפלה האדרת, הנדע להרימה?

3.1.1927.

שמריהו לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שמריהו לוין
יצירה בהפתעה
רקע

ראש-חדש מאי

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

החבורה ישבה ודנה את דינו של פַייטיל יודיליביץ בפניו ולחובה.

– הנך ספקן, חבר! אמרו לו האחיות הגבוהות.

– הנך פוסח על שתי הסעיפּים, אדון נכבד! – אמרו לו בעקיצה האחיות העבות.

– היום כאן, אשתקד בלונדון, לשנה הבאה מי יודע היכן – צחקו האחיות הגבוהות.

– היום מי שהיה פועל, אשתקד מי שנהיה לפועל, ולשנה הבאה… – דיברו קשות האחיות העבות.

האחיות הגבוהות היו בנות אשה אלמנה עניה, שתיהן עושות-קורסֶטים. משתכרות ובעלות פנים נחמדים, אלא מפני שבחורי ישראל כולם נמוכים נינהו, והני אחיות גבהות היו משום-מה, גבוהות ביותר, לא מצאו להן את זיווגן עד היום, יום היותן בנות עשרים ושש, עשרים ושמונה שנה. האחיות העבות היו בנות בעלי-בתים, משוללות נדוניה, ידעו לפרוט על הפסנתר, דיברו רק רוסית, לבשו בלוזות אדומות, וגם נפשן הן היתה מרה עליהן.

– אבל הניחו לו, הניחו! – צעק גם ברוך – הכל על אחד; אין זה ממידת הרחמים… באופן הזה הלא תאכלוהו אתן על קרבו ועל כרעיו ולא תשאירו לי ממנו כלום. הניחו לו! מילא, אדם, אתמול הוא בוּנדאי והיום ס"סאי, שלשום ציוני בוּרג’וּאזי ולמחר השדים יודעים מה – כל זה אני מוחל לו, אני מוחל לו! מה אפשר לעשות עם בן-אדם, שאין נכונה ברוחו, במחילה?! אולם, אם אדם כזה בא ואומר לי, שאילו היתה היום דימוֹנסטראַציה כאן, הוא אינו יודע – שומעים אתם, הוא אינו יודע! – אם היה משתתף גם הוא בה… מבינים אתם, את זה, את זה… לזה הלא כבר איני מוצא שם!

– ברוך היה לא-גבוה ולא-עבה, לא צעיר לימים ולא בא בשנים, אלא שכפות-ידיו, עם האצבע-קמיצה המעוקמה בימנית, הפיקו עצלות מיוחדה, וגרונו היה ניחר תמיד, כגרון צירי ישראל בקונגרסים הציוניים באסיפות המוקדמות.

הנידון בעצמו, פייטיל יודיליביץ, צעיר פחות מעשרים שנה, בעל פנים צהבהבים סימפּאַטיים, ובעל קול נוח-מילאנכוֹלי, ישב כל העת מוסב קצת והוציא עגילי-עשן כלפי פני אחת האחיות הגבוהות ואחת האחיות העבות אשר מימינו ומשמאלו. אל כל ההמשך הארוך של האשמות האזין בהעויה כזו, כאילו הדבר אינו נוגע אליו כלל, לכאורה. בגמור ברוך את לימוד-חובו, הניע הנידון בראשו, ומשום זה נפל תלתל זהבהב משלו אל פאת מצחו השמאלית, ואחר אמר:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.