שִׁיר עֶרֶשׂ / שאול טשרניחובסקי

יֶלֶד, יֶלֶד לִי נִתַּן!

חִבַּלְתִּיו אֶל קוֹל הַתּן,

יְלִדְתִּיו אֶל קוֹל פְּצָצָה,

בֵּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;

נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

נּוּם וּגְדָל וּסְפֹג הָאוֹן!

יוֹם גָּדוֹל כִּי עוֹד נָכוֹן,

יָד עוֹזֶרֶת נְחוּצָה,

נֶאֱמָנָה וְחָרוּצָה:

נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

נוּם! הַיּוֹם אֲנִי עִמְּךָ!

כִּי תִישַׁן – תִּישַׁן אִמְּךָ

עֲיֵפָה גַם רְצוּצָה.

נוּם, חָלוּץ בֶּן חֲלוּצָה,

נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

שֶׂה חוֹלֶה, פָּרוּץ הַלּוּל,

וּמִשְׁמֶרֶת עַל הַגְּבוּל,

וְדַלָּה עוֹד הַקְּבוּצָה, –

גְּדַל מַהֵר, בֶּן חֲלוּצָה.

נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

וְאִם אֶדְמַע לֹא תֵדַע מָה,

אַךְ אֶת שִׁירָתִי תִּשְׁמַע,

שִׁירָתָהּ שֶׁל חֲלוּצָה

(“כַּדּוּרִית בּוֹ נְעוּצָה”):

נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

גְּדַל בָּעֲרִיסָה, קָטָן,

אֶל יְלֵל שׁוּעָל וָתַן,

רַעֲמָהּ שֶׁל פְּצָצָה,

בֶּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;

נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

תל-אביב, 1936