מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חַג הַשָּׁבוּעוֹת

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

יָפֶה דָרְשׁוּ הַדּוֹרְשִׁים: “נַדְפָא רַבָּא” הָאַוָּז,

שֵׁנִי אֵין לוֹ בַּמִּטְבָּח לְהָפִיץ רֵיחוֹתָיו הַחוּצָה,

אֶלָּא אֲנִי בְּשֶׁלִּי: הַשְּׁנִיִּים בַּמַּעֲלָה “וֶורטוּטֶן”,

אֵלֶּה שֶׁל שָׁבוּעוֹת הֶחָג.

וְקַבָּלָה בְּיָדִי מִסָּבָא:

חַגֵּי יִשְׂרָאֵל רֵיחָנִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה

חַג בּוֹ הָכְפַּל כִּי־טוֹב, כְּלוֹמַר רֵיחוֹ הַנּוֹדֵף:

רֵיחַ מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶן שֶׁל סָבְתוֹת וְאִמָּהוֹת כְּשֵׁרוֹת,

וְרֵיחַ שָׂדֶה וָגַן אֲשֶׁר בֵּרְכָהוּ הַבּוֹרֵא.

בָּרוּךְ יִהְיֶה הַגֶּבֶר, שֶׁהִכְנִיס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

בְּיֵצֶר לִבּוֹ הַיָּפֶה אֶת הַיָּקָרַנְדָה הַנָּאָה,

בָּרוּךְ זִכְרוֹ וּשְׁמוֹ! וּבָרוּךְ זֵכֶר הַגַּנָּן

שֶׁהִכְנִיסָהוּ, בִּשְׂדֵרָה לִפְנִים מִשְּׂדֵרָה בְּעִירֵנוּ,

אוֹתוֹ הַצֶּמַח הַיָּפֶה. בִּפְרוֹס “זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ”

עוֹמֵד הָעֵץ בַּהֲדָרוֹ וּמַקְדִּים הַפֶּרַח לֶעָלֶה,

עוֹמֵד מָלֵא וגָדוּשׁ פְּרָחִים עַל כָּל זְמוֹרוֹתָיו,

וּמְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת עַצְמוֹ בִּגְוָנִים שֶׁל גְּוָנִים סְגַלְגַּלִּים,

תַּבְנִית עַנְנֵי תְכֵלֶת, הָעוֹלִים מִמַּחְתַּת הַזָּהָב

שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בַּדְּבִיר – עַנְנֵי סֹגֶל וּתְכֵלֶת,

תְּלוּיִים בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ כְּקֶסֶם

שֶׁל חֲלוֹם יַלְדָּה בּוֹגֶרֶת שֶׁאֵין בְּעוֹלָמָהּ כָּל כֶּתֶם.

וְאִלּוּ לֹא הָיְתָה בָּאָרֶץ הַיָּקָרַנְדָה נְדִירָה,

אִלּוּ לֹא חַסְתִּי עַל עַנְפֵי כָּל עֵץ עוֹשֶׂה עָנָף וָגֶזַע,

אוֹמֵר הָיִיתִי: אֵין לָנוּ צֶמַח שֶׁנָּאֶה בְּיוֹתֵר

לִהְיוֹת מְשַׁמֵּשׁ קִשּׁוּטִים לְחַג הַבִּכּוּרִים הַמְבֹרָךְ

בִּלְתִּי אִם אוֹתוֹ הָעֵץ, שֶׁכֻּלּוֹ חֲלוֹם רַב־צִבְעוֹנִים.

לִהְיוֹת קָבוּעַ וְעוֹמֵד בְּפֶתַח כָּל־בַּיִת וָשַׁעַר,

כְּמַעֲשֵׂה אִכָּרִים בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת רְחוֹקָה, הָעוֹשִׂים

כָּךְ בַּעֲנָפִים שֶׁל לִבְנֶה. וְאוּלָם לְחַג זֶה יֵשׁ לָנוּ

שֵׁם אֲשֶׁר הָיָה לוֹ יָאֶה קֹדֶם לְכָל שֵׁם בָּאָרֶץ:

“חַג קְצִיר הַחִטִּים”, מַסְקִינָן: אֵין לָנוּ שׁוּם צֶמַח אַחֵר,

חוּץ מֵעָמְרֵי הַחִטָּה לְקַשְּׁטוֹ בָּם…

וּבִהְיוֹתִי יֶלֶד גָּבַל בֵּיתֵנוּ אֶל כִּכָּר רַחֲבַת יָדַיִם,

פְּלֵטַת הַשָּׂדֶה הַגָּדוֹל, שֶׁנִּשְׁאַר לְאַחַר מַשְׁתֵּלָה

בְּאֶמְצַע עֲרָבָה מִטַּעַם הָרָשׁוּת, וְלָהּ קָרְאוּ פְּלַנְטַגָּ’ה.

לְאַחַר שֶׁעָבְרָה שְׁעָתָהּ, וְעָבְרָה לִידֵי הָאִכָּרִים

נִשְׁאֲרוּ שְׁקָעִים שְׁקָעִים וְגֻמּוֹת גֻּמּוֹת שְׁטוּחוֹת,

זֵכֶר לָעֵצִים הַגְּדוּעִים, תַּבְנִית בֵּית־עָלְמִין שֶׁל עֵצִים,

שְׂדֵרָה אַחַת מִתְפַּתְּלָה כְּדֶרֶךְ הַשְּׂדֵרָה הָאַנְגְּלִית

מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד בְּעִקּוּלֵי עִקּוּלִים לַשֵּׁנִי.

שִׂיחֵי וַרְדִּינָה נֶחְמָדִים לְאֵין כָּל טִפּוּל וְהֶפְקֵר,

דַּוְקָא עִם חַג הַשָּׁבוּעוֹת, שָׁבוּעַ קֹדֶם וּלְאַחֲרָיו,

עָמְדוּ בְּעֶצֶם פְּרִיחָתָם עֲמוּסִים וּגְדוּשִׁים בַּפְּרָחִים

בָּמוֹ קִשַּׁטְנוּ בֵּיתֵנוּ תּוֹךְ כָּל צִנְצֶנֶת וְקַנְקַן

כָּל כְּלִי מַחֲזִיק מָיִם, וּכְלִילִים תָּלִינוּ עַל גַּבֵּי

תְּמוּנוֹת הַתְּלוּיוֹת בַּטְּרַקְלִין, מִלְּבַד כָּל מִינֵי הַפֶּרַח

אֲשֶׁר פָּתְחוּ עֵינַיִם בְּאוֹתָהּ עוֹנָה בַּגַּנִּים

אֵצֶל כָּל בָּתֵּי הַכְּפָר וְעָלוּ סָפִיחַ בַּפָּלֶשׁ.

רֻבָּם לְבָנִים וּצְהֻבִּים, כְּמַרְאֶה זָעִיר שֶׁל חַמָּה

נוֹחָה בְּאוֹתָם הַיָּמִים, טֶרֶם תְּחִלַּת הַקָּיִץ:

אֵלֶּה – שֶׁמֶשׁ לְבָנָה זְעִירָה וְקַרְנַיִם שֶׁל כֶּתֶם

עוֹטְרוֹת לָהּ וּלְעֻמָּתָם – חַמָּה צְהֻבָּה־צְהֻבָּה,

אֶלָּא שׁוֹלַחַת עַל סְבִיבָהּ קַרְנַיִם מַלְבִּינוֹת כַּזִּבְדָה.

אוּלָם לִכְבוֹדוֹ שֶׁל חַג עָשִׂינוּ בִּנְיָר רַב־גְּוָנִים

תַּבְנִית הַשּׁוֹשַׁנְתּוֹנֶת לְקָבְעָהּ בְּדֶבֶק עַל גַּבֵּי

כָּל־זְגוּגִיּוֹת הַבַּיִת הַפּוֹנוֹת כְּלַפֵּי הָרְחֹבוֹת,

יַעַן כִּי רוּחַ הַיְצִירָה וְהַדְּרוֹר שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם

אֵינָהּ נוֹתֶנֶת לְהִסְתַּפֵּק אַךְ בַּאֲשֶׁר “מִן הַמּוּכָן”,

רוּחַ דְּרוֹר תְּצִיקֶנּוּ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּקִרְבּוֹ,

לִיצוֹר בְּיָדָיו שֶׁלּוֹ וּלְהַכְנִיס גַּם הוּא אֶל הַיָּפֶה.

כֻּלָּם נִצְטָרְפוּ לְאַחַת סִימְפּוֹנְיָה שֶׁל רֵיחוֹת הַשָּׂדֶה,

הָחֵל מֵרֵיחַ נִיחֹחַ, רֵיחַ הַשָּׂדֶה הֶחָרִיף,

עוֹלֶה מֵעַל פְּנֵי הָרִצְפָה הַמְכֻסָּה הַדֶּשֶׁא הָרַעֲנָן

זֶה אַךְ מִן הָעֲרָבָה לְשַׁוּוֹת מֵחִנּוֹ לְחַגֵּנוּ

בְּכָל הַבַּיִת הַצַּח, – חוּץ מִן הַמִּטְבָּח הֶחָמִים.

אוּלָם אוֹתוֹ הַמִּטְבָּח, הוּא בְּעַצְמוֹ, הֶעֱלָה רֵיחַ:

עָמַד תַּנוּרוֹ הַגָּדוֹל הַמְחֻמָּם וּבְסִתּוּם פֶּה־לוֹעַ

מֵפִיק מִתּוֹכוֹ הֶבֶל רֵיחָנִי וּמְתֻבָּל עַל סְבִיבָיו.

רֵיחַ נִפְרַשׁ מִגְּבִינָה טְעִימָה מְטֻגֶּנֶת בַּכֶּלִי,

רֵיחַ שֶׁל גְּבִינָה הַנּוֹדֵף מִסִּיר הַלְּבִיבוֹת הַקְּצוּבוֹת

בְּמַיִם רוֹתְחִים מְבַעְבְּעִים, עוֹלִים וְיוֹרְדִים רְצוּפִים,

רֵיחַ גְּבִינָה נְתוּנָה בְּתוֹךְ הַ“וֶורְטוּטֶן” הַנָּאִים,

כְּרוּכָה בְּשֶׁבַע טַלִּיתוֹת דַּקִּיקוֹת שֶׁל בְּצַק־סֹלֶת,

בָּצֵק כְּמַרְאֵה הַפִּטְדָה, שֶׁשְּׁזָפָהוּ הַתַּנּוּר:

תַּבְנִית הַשְּׁמוֹנֶה הָעַרְבִית1 וְתַבְנִית הַשְּׁמוֹנֶה לְמֶחֱצָה.

אֵלֶּה הָיוּ בִּבְחִינַת “הֲלָכוֹת קְצוּבוֹת”, וְאֵלֶּה

אֲשֶׁר “לֹא קְצוּבוֹת”, לְמָשָׁל הַ“קַּטְשֶׁלְקֶס” וְהַ“בְּלִינְצֶס”, –

אֵלֶּה וְאֵלֶּה עֲתִידִים לִטָּבֵל בְּשַׁמֶּנֶת סְמִיכָה

בָּאָה מִצִּנַּת הַמַּרְתֵּף, נִגֶּרֶת כִּקְטִיפָה לְבָנָה.

זוֹ הִיא פָּרָשַׁת הֶחָג, הַחַג הָרֵיחָנִי בְּכֻלָּם,

חַג הַשָּׁבוּעוֹת וּזְמַן מַתַּן־תּוֹרָתֵנוּ – עֲצֶרֶת.

כָּךְ יִשָּׁאֵר לְכָל… מַפְקִיעֵי הַשַּׁעַר וְסַפְסָרִים,

לְכָל עֲלוּקוֹת־הָאָדָם וּלְחֶרְפָּתֵנוּ בַגּוֹיִם,

אֵין בְּלִבָּם אֱלֹהִים, וְאֵין לָהֶם תּוֹרָה. וְהָיָה

לָמוֹ חַג מַתַּן־תּוֹרָה לְפָחוֹת, חַג הָעֲצֶרֶת – לְפָחוֹת!

אָנוּ נְחַכֶּה, וְאוּלַי נַגִּיעַ אֲנַחְנוּ, וְיִקָּרֵא

שְׁמוֹ מִשֶּׁל אָז, זֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר לוֹ הָיָה לְפָנִים:

“חַג הַבִּכּוּרִים” אוֹ “חַג קְצִיר־הַחִטִּים”. אַשְׁרֵיהוּ

וְאַשְׁרָיו הַזּוֹכֶה לְכָךְ! וְהָיָה אָז סִמָּן בְּיָדָיו,

אֲשֶׁר כְּבָר הָכְשַׁר הַדּוֹר וְגַם הָאָרֶץ נִגְאָלָה.


תל־אביב, 4.5.42


  1. הסְפָרות הרגילות נקראות ערביות בהבדל מהסְפָרות הרומיות.  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

דפים מפנקס ספרותי

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)


ה

האטמוספירה – גליציה: כנסת-ישראל הרוסית לפני חמשים שנה במדרגות-ההשכלה. סמולנסקין וברודס הנם סופרי המציאות של היום. מלחמת האבות והבנים בצורתה היותר פרימיטיבית. האבות קולטים באקראי פרוטות מן האויר ומפרנסים את כל בני-המשפחה: את האם, את הבחורים והבחורות. כל המשפחה – האם, הבחורים והבחורות – אינם עוסקים בשום דבר מסויים, והבחורים והבחורות כמעט גם שאינם עושים שום דבר. האם צופיה הליכות-ביתה, ומבָּניה, בעד האוכל הניתן להם, היא דורשׁת רק שיתנהגו בדרך הישרה, שימצאו חן בעיני הריבונו של עולם ובעיני בני העיירה; מן הבחורים – שיהיו יראי-שמים ויראי-בריות ויחבשו את בית-המדרש; מן הבחורות – עוד פחות מזה. חרושת-המעשה בשפל המדרגה, אורתודוכסאליות חיצונית בכל תקפה, שמירת-שבת באפנה היותר פראי, פיאות, שׁטריימלים ובֶקֶשׁות ארוכות, השׁפעת “רביים” על זקנים וצעירים, מסחר-ה“שידוכים” בהתגלותו היותר נאה, ובעגלות-מסילות-הברזל אינך שומע אלא: בת פלוני לפלוני, סכום הנדוניה כך וכך. כל חלומות-הבתולות אינם אפילו גבר, אלא שידוּך. דעת-הבריות, דעת בני-העיירה, מכריעה את הכל. התכונות רפות, קטנוניות, ורדיפה חלשה אחרי הנאת-פרוטה. קוצר-המשיג במידה מבהילה ומקורות-ההשכלה – בושה וגיחוך. באופן היותר מעוּלה: איזו מאמרי-עתונים פופולאריים מעובדים מאנציקלופדיות. האינטליגנציה הכרכית, ה“גבוהה” – התבוללת בפולנים… שתי מלות יפות, הלא? “התבוללות” ו“בפולנים”! הנאציונאליות של מתי מספר ממנה – מקרית, ריקה, חסרה כל יסוד, מרפרפת ממעל, מחַקה. האינטליגנציה הנמוכה – ציונית, כביכול, אבל איש אינו נותן חשבון-נפש לעצמו: ציוניות זו מה היא ומהי דורשת ממנו. לרוב, הרי זו ציוניות ריאקציונית שאינה מסוגלת אפילו להרהר על שינוי איזה מרכז אלא שבעיקרה היא מצוות-אנשים מלומדה, מעורבת בדתיות ובשמירת “יודישקייט”. ללשון-קודש מתיחסים בכבוד – אבל אוי לו לכבוד זה. פרחי הספרות העברית החדשה מוזרים לגמרי. חוסר-קרקעיות במובן היותר מדוייק של המושג הזה ובכל פינות שאתה פונה.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.