מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הזקן ונכדו

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

ידוע הדבר, שנשמת הצדיק הר“ר אהרון מקרלין ז”ל היתה נשמתו של שמאי, ולפיכך היה קפדן נורא, והיה עובד את הבורא בקפדנותו.

ופעמים רבות קרה, שישב הוא ז"ל ועיין בהאי פתקא (*בפתק הזה) שהגיש לו אחד המבקשים, ופתאום נשא את ריסיו הארוכים ונתן עיניו במבקש, ואז פרחה נשמתו של אותו המבקש, ממש “דא לדא נקשן” (*שיניו מנקשות זו לזו).

ופעמים הרים פשוט את ידו ותקע למבקש מכת-לחי גדולה ומשמיעה קול, והיה מצרף עוד למכה זו קללה נמרצה ובזויה בשפת “גויית,” ממש, כביכול, כאיזה שר או פקיד.

אבל המוכה היה אז שמח ומאושר, והיה נותן בעד זה “תיקון” גדול לחסידים בקלויז, מפני שידע שהקללה אינה קללה, רק צירופים והמתקת-דינים נפלאה בלשון שאין מלאכי מעלה נזקקין לה, והיה גונב בזה את דעת השטן. מכה זו אינה אלא על חשבון מירוק עוונות, שראה בו בלי ספק, ושאחר שהוכה יצא זכאי בדינו ובקשתו תתמלא.

פעם אחת היה קטרוג גדול רחמנא-ליצלן למעלה, ונתחייבו שונאי ישראל כליה, חס-ושלום, ואותו יום כל מי שנכנס לפני אותו צדיק יצא מוכה ומקולל.

אבל כל זה לא הועיל. הגזירה לא נתבטלה.

וכשראה הצדיק שהדבר הגיע לידי כך, עמד בתפילה והיתה לו עליית נשמה והרעיש עולמות.

אז הציעו לפניו שיבחר לו אחת משתי אלה: אם שידחה את קץ הגאולה ליובל שנים יותר, ואם שתצא גזירה, חס-ושלום, על יולדות ישראל שבשנה זו.

וכששמע אותו צדיק בדבר, עמד והכריז: “ומה אם אלף שלמה יאבדו על אות אחת שבתורה (*הכוונה למאמר בתלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק ב‘, הלכה ו’): “שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטילין ודבר ממך (מן התורה) אינו בטל.”), על-אחת-כמה-וכמה יולדות של דור אחד ביובל שנים של עבודה כתיקונה. יולדות הן פרט והגאולה טובת הכלל. יאבדו פרטים רבים בעד כל כנסת ישראל.”

ועמד והסכים.

למחר התנפל לפני הצדיק חסיד אחד ממקורביו, שהיה כל ימיו חשוך-בנים, רחמנא-ליצלן, והרבה טרח בו אותו צדיק בעצמו, עד שזיכהו בזרע של קיימא והוליד בת, וגידלה והכניסה לחופה. עכשיו אותה הבת מקשה לילד, והיא מסוכנת.

מובן מאליו, שאותו צדיק עמד על דעתו ואמר: “כבר נגזרה גזירה.”

ואותו אב בוכה וצועק: “רבי, איני מניחך.” אבל הצדיק נתן בו עיניו ונפל עליו פחד, והלך לבית ושלח את הפלונית.

והפלונית היתה צעקנית גדולה, והיא התחילה צועקת ומתריסה כנגדו: “רבי, למה נתת לי בת, אם יודע היית שהיא לא תחיה? הלא על זרע של קיימא התחננתי.”

והוא ז"ל התרכך מעט, ומצא שהטענה צודקת, והבטיח לה שתלד הבת את ולדה, אבל אותה בעצמה אינו יכול להציל.

והבת ילדה בן זכר, אבל היא, היולדת, היתה מסוכנת… אחר יאוש.

ומזלה דהאי איתתא (*של אותה אשה) גרם, שאותו יום היה צריך הצדיק ר' אהרן לנסוע לחתנו האדמו"ר הר' אברהם יעקב, זכותו יגן עלינו, מסדיגורא.

והוא נסע, והאב גמר בדעתו לנסוע אחריו, ואולי יתבייש שם בפני חתנו ונכדיו ויטריח את עצמו לבטל את הגזירה – ונסע אחריו.

מי שראה פעם אחת את האברך הר“ר נחום-בר, חתנו של האדמו”ר מסדיגורא, כבר הכיר בו שדרך אחרת לגמרי לאותו הצדיק, ושהוא יהיה “פרי חדש.” וכך היה צריך להיות, אלמלא שקרה אותו המעשה.

וכשבא האב החסיד לסדיגורא ושמע שם את שבחו של האברך הר"ר נחום-בר, התיישב בדעתו ונכנס אצלו וסיפר לו את כל המאורע.

ומיד הרגיש אותו הצדיק בדבר.

והנה מי שלא שמע את יהושע’קה חזנו של האדמו“ר לא שמע עוד חזן אמיתי מעולם. נשמתו היתה ממדור ה”בכיה" שבהיכל ה“נגינה.” כל החזנים הללו, שאתה יודע אותם, דרכם לבכות על “כבקרת רועה עדרו,” על “קרוץ מחומר,” “ומפני חטאינו,” וכדומה מן המקומות; אבל יהושע’קה זה, כשהיה רוצה, היה מביא ליד בכיה גם כשהיה מזמר “עוזר דלים.” ופעם אחת התערבו בדבר והתחיל לזמר “איזהו מקומן,” וכשהגיע ל“שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת,” התחילו העם גועים כשוורים.

וכששמע הר"ר נחום-בר בדבר היולדת, קרא ליהושע’קה ואמר: “יהושע’קה, זמר לי מעט. זמר איזה ניגון עצב.”

ויהושע’קה התחיל מנגן “אודך כי עניתני.”

אבל הצדיק הצעיר צחק בפה קדשו ואמר:

“רבותא לבכות על ‘אודך כי עניתני’! שם הכל בוכין!”

והתחיל יהושע’קה מנגן “מעביר עוונות עמו.”

אבל הצדיק הניע בידו הקדושה: “כל החזנים מנגנים ‘מעביר עוונות עמו’.”

התחיל יהושע’קה לנגן “ותן בלבנו בינה.”

והצדיק צחק בפה מלא: “כל בינה-בינה תפסיה להאי. וכי אינך יודע, שיוסיף דעת יוסיף מכאוב? זמר במקום שאין הכל מזמרים, כמו למשל, ‘רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות’.”

והתחיל יהושע’קה מזמר “רבי ישמעאל אומר,” והתחילו פתאום יוצאים מתוך פיו קולות ערבים, נעימים, שלא שמעה עוד אוזן בשר-ודם, ושיהושע’קה בעצמו התפלא אחרי כן מאין באו לו אותם הקולות הנפלאים. הוא סיפר אחר-כך בקלויז בין יחידי סגולה, שבאותו הרגע היה חש איתערותא דלעילא (*התעוררות מלמעלה, משמים) השפעה ממש, כמו שמשימין קולות בתוך פיו ואומרים לו “כזה ראה ונגן,” ושאילו היה חפץ אז לסגור את פיו ולידום, לא היה יכול לעשות את הדבר.

והוא היה מזמר ומזמר, ואותו הצדיק הצעיר הפשיל את ראשו הקדוש לאחריו, וכשהגיע יהושע’קה לכלל ופרט, התחילו יוצאים ניגונים, שיהושע’קה דחק את עצמו אחר כך לזכור אותם, ולא יכול בשום אופן לזכרם, ואותו הצדיק חזר כמה פעמים לאותם הדברים. ואחר כך השתתק יהושע’קה, והוא ז"ל התאנח ואמר:

“רבים אומרים, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל אי אתה יכול להחזירו. ואני אומר: אין בכלל אלא מה שבפרט. רבונו-של-עולם, הושיעה לפרטים שלך, והכלל ממילא יוושע.”

באותו הרגע הרימה שם החולנית פתאום את ראשה, אחרי שכבר נתייאשו ממנה, וביקשה מעט מים לשתות, וביום השני קמה על רגליה.

ובאותה שעה נתבטלה הגזירה כלה מעל ישראל.

אבל באותה שעה נגזר על שניהם, על הרב ר' אהרן מקרלין ועל הצדיק הר"ר נחום-בר, שלא יאריכו ימים רבים – זה מפני שאינו ראוי עוד יותר לדורו, וזה מפני שאין דורו עדיין ראוי לו.

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. אב ובנו [ב] (פרוזה)
  5. מתוך וידוי (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

בתי הכנסיות והמדרשות של כל העדות השונות, בירושלם ת"ו –/אברהם משה לונץ

מקומם, זמן התיסדותם, קורותם ומנהגיהם


בפנים העיר

א). לעדת הספרדים והקהלות הקטנות השייכות לה, ארבעה בכ"נ מאוחדים ברובע היהודים, והם:

1.קהל או בהכ"נ תלמוד תורה. (הראשון בבואנו מרחוב היהודים) במעלות אחדות יורדים אליו, הוא כמעט מתחת לקרקע הנכחית של הרחוב. – ביהכ“נ הזה הוא היותר קדום של העדה הזאת, נוסד בשנת שמ”ו, אחרי אשר סגר ה“מופתי” (כהן הדת) את ביהכ“נ שיסד הרמב”ן1 ) שהיה משותף להספרדים ולהאשכנזים יחד הוא איננו מצוין בגדלו ויפיו אבל הדרת הזקנה חופפת עליו, מעל מערה קטנה שבקצה כותלו המערבי כתוב לאמר “קבלה כי פה נגלה אליהו הנביא ז”ל“. דרך פתח שני שבמזרחו באים לחצר קטנה מרובעת, (שבחג הסכות ישתמשו בה לסוכה) ובדרומה שער לביהכ”נ.


2.קהל ציון או בית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי. הוא הגדול והנהדר בכל בהכ"נ של העדה הזאת. במזרחו על פני כל הכותל ארון קודש יפה, ובאמצעו בימה בנויה מאבני שיש ומוקפת בעמודי עץ מפוארים, והוא מרוצף באבני שיש.

בבהכ"נ הזה יערכו ויסדרו כל הענינים הצבוריים של העדה, כתפלות, דרשות, מנוי רב, קבלת מלכים ונסיכים, אורחים גדולים וכדומה.

ביהכ“נ הזה נבנה זמן לא כביר אחרי הקודם, כאשר נתגדלה העדה, מהבתים הסמוכים לו. והשם “בהכ”נ ריב”ז" הוא רק שם כבוד, אבל אין כל חבור היסטורי לריב“ז עם המקום שעליו עומד ביהכ”נ הזה. במשך הזמן כאשר נתגדלה העדה יותר עשתה לה מהבתים הסמוכים עוד שני בתי כנסיות.


3.קהל קטן או אמצעי. לו שני שערים, (א' מביהכ“נ ריב”ז ב' מהחצר). הוא היותר קטן שבכלם וכל דבר מצוין אין בו. בצפונו דלת שממנו נבא לביהכ"נ הרביעי.


4.קהל סטאמבולי. ביהכ"נ הזה גדול, אך איננו מצטיין ביופי. בו בור מים, ומקום הגניזה (אוסף בלויי ספרים עד אשר יוציאו אותם לקברם בכבוד ובהמון חוגג, במורד הר ציון). ובמזרחו יש פתח שממנו עולים להרחוב. בשבת אחרי הצהרים ידרוש חכם קבוע בלשון ספרד המדוברת (לאדינו) דרוש מפרשת השבוע לפני המון העם והנשים שבעזרת הנשים.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.