מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

כְּתָבָיו הַצִּיּוֹנִיִּים שֶׁל נוֹרְדוֹי

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

כְּתָבָיו הַצִּיּוֹנִיִּים שֶׁל נוֹרְדוֹי / יוסף חיים ברנר

(רצנזיה)

לכבוד מלאת ששים שנה לד"ר מאכס נורדוי הוציא הועד הפועל בקֶלן (המכירה היא אצל ה“יודישׁער פערלאג”) ספר בן למעלה מארבע מאות עמודים, הכולל בתוכו את כל נאומיו ומאמריו היותר חשובים בדבר שאלת היהודים והציוניות, שכתב בעל-היובל בשלוש-עשרה השנים האחרונות, מעת שבּוֹ, הסופר הגרמני היושב בצרפת, נתעוררה הנקודה היהודית.

הקו המציין ביותר את הספר הזה הוא – הרוח החיובי המנשב בו. נורדוי, מי שכתב את ספר-“ההתנוונות”, נורדוי, השולל הגדול, הספקן, הכופר-בכל, הנהו פה לפנינו מחייב, מחייב עז. הוא מחייב את קיום העם היהודי, מחייב את תקוותינו ועתידותינו, מחייב את היהדות (לא התיאולוגית, כמובן), מחייב את ערך השפה העברית והספרות העברית. החיוב שלו כאן מגיע לידי כך, עד שבמקום אחד, בנאומו האמשטרדאמי (בשנת 1899) על פני שמונה עמודים, בדברו על הצורך למשוך את הפרוליטריון היהודי אל הציוניות, הוא עומד ומצרף, ממש כבעלי מפלגה ידועה בתוכנו, את הסוציאליות לציוניות, ולא עוד אלא שהוא מוצא את הסוציאליות בציוניות, את “כל נקודותיה של הסוציאליות, והנה הן אידיאלים יהודיים, שתחייתם היא היא מטרת הציוניות”.

בעבודת הציוניות נורדוי הוא, כידוע, נושא-כליו הנאמן של הרצל, וכמאז ועד עתה לא יחדל להילחם לערכה הפוליטי של הציוניות, יותר נכון: ל“כבודה” הפוליטי… מן התפקיד, אשר מילא נורדוי בקונגרסים האחרונים, למן הקונגרס האוּגַנדאי ועד הקונגרס האחרון, מדעותיו בנוגע להנהגת הציוניות, בנוגע לשאלה בידי מי צריכים להיות מוסרותיה (הוא הציע בשעתו את ג’וֹזף קוֹואֶן מלונדון), משיחתו האחרונה שלו אפילו אם סופר-עתונים, שנתפרסמה זה לא כבר ב-“ Jewish Chronicle ”, שבה הזכיר את נסיעתו של וולפסון לקושטא – מכל זה נראה ברור, עד כמה מכריע הוא את הכף לצד המטרה הפוליטית, מבלי שים כל לב למטרה העיקרית, היחידית, האקונומית, הישובית. אופיי בנדון זה הוא הנאום: “הציוניות והמושבות בפלשתינה” (פאריז, 1900) והיחס החומל שבו לאותם החלוצים הראשונים, שהוא חושבם ל“דוגמאות מפחידות” ושלפי דעתו “הראו הם לעם היהודי לא כיצד צריך לעשות, אלא כיצד לא צריך לעשות”, כאילו כשיהיה “הערבון הגלוי והבטוח”, כביכול, יֵעָשׂה הכל מאליו, על פי נס, ולא במסירות-נפשׁ ובקרבנות מֵחִים בעד כל נסיון קטן… עולה עם נאומו זה גם נאומו ההאגי של אותה השנה ונאומו הידוע בקונגרס הששי, אולם באותו נאום הלא אנו מוצאים גם נתינת-ערךְ להבטחת פּלֶוֶה ואמונה בטוב-לבה שׁל מלכות-אֶנגלנד; באותו נאום אנו מוצאים גם את התיאוריה של “נאכטאזיל” – למרות שבהרבה מקומות נורדוי כאילו נלחם בעצמו עם הרעיון, שהציוניות הוא דבר שבפילאנטרופיה; באותו נאום אנו מוצאים גם את החקירה העלובה של “נעהמען אונד פערלאנגען”…

אבל נראה, שלא בכל זה הוא כוחו הציוני המיוחד של הד"ר נורדוי. את זה צריך לבקש במקום אחר לגמרי. את זה צריך לבקש בזו העובדה, שסופר ידוע ובא בשנים, שצורתו והשקפת-עולמו היו כל כך קבועות כבר, סופר בן קרוב לחמישים שנה, עמד וניצב בשורת-הלוחמים בעד החופש היהודי כעלם צעיר מלא אש-נעורים!

בכתבים המונחים לפנינו מדגיש, אמנם, נורדוי וחוזר ומדגיש בהרבה מקומות, שהציוניות שלו, בניגוד לציוניות של המזרחיים, חפשיה היא מכל פאַנאַטיסמוס רליגיוזי, וזוהי, אמנם, אמת גדולה וקדושה. ולא לבד הציוניות שלו, של האתיאיסט הגדול מאכס נורדוי, של בעל ספר ה“פאראדוכסים” בגרמנית, אלא גם הציוניות של האינטליגנציה העברית הצעירה, שקראה את ספרו זה בתרגומו של בריינין – רחוקה מרחק רב מכל פאנאטיסמוס רליגיוזי. אולם הרבה-הרבה עמודים מן הספר הזה מעידים, שאם פאנאטיסמוס רליגיוזי אין כאן – אש רליגיוזית, במובן היותר נאצל של המלה, אש של רליגית-האדם, של רליגיית-האומה יש ויש בו, וזהו ערכו הנשגב!

הדעות שהובעו בחלק היותר גדול, היותר מכריע, של הכתבים הללו נהיו אצלנו עכשיו כבר לדעות מקובלות, כמעט מושכלות ראשונים, שאינם צריכים לראיה. יש מהן, שנורדוי מדבר עליהן בלשון של גילוי חדש, יען שלרוב הרי הוא מתכוון ליהודים שבמערב, ואנו, המחונכים על ברכי הספרות העברית, ידענו אותן זה מכבר, על-ידי סמולנסקין, ליליינבלום, זלמן אפשטין, אחד-העם… כמה ישנים הם אותם הדברים על בן-מנחם, על ה“תעודה” של רבני אשכנז וכיוצא בזה!… והמצב הרעוע-בכל של עמנו, ה“לוּפט-פוֹלק”, הטיפוס של היהודי ההמוני והיהודי המשׂכיל, ה“לוּפט-מֶנשׁ”, שׁנורדוי דיבר על זה בחריצות כל כך רבה מעל במת-הקונגרס – האם חידוש יש בזה לנו, לאלה שקראו במקורה את הספרות הציונית שלנו?

אולם אם בשבילנו אין בזה כל חידוש, יש בזה ערך גדול בשביל הדור הצעיר שבמערב, יש בזה ערך גדול – בשביל להבין את מאכס נורדוי כשהוא לעצמו. כי אכן כשאנו קוראים עכשיו את הוויכוחים והכתבים האלה על הסדר, אנו רואים את הפרוצס הפנימי שעבר בנפשו של המחבר, את התפתחות הכרתו הציונית שלו. במאמר-הוויכוח שלו עם הרב הד"ר גידֵמאן, למשׁל, בשׁנת 1897, הוא פונה למתנגדי-הציוניות המערביים ואומר מעין זה: אתם טוענים, שאנחנו חושבים את עצמנו לעם מיוחד רק בסיבת התנועה האנטישמית; יהא כן, אבל רק בזה שמצאתם את סיבת-החזיון, אין הוא חדל על-ידי זה מהיות את אשר הוא. אולם במאמרו “הציוניות” (1902), וביתר שנינות בנאומו בקונגרס ההאגי, הוא מדבר כבר על זה ממש ברוחה של ספרותנו הלאומית ואומר: לא אמת הוא, שהציוניות אינה אלא כעין התנגדות לאנטישמיות; אמנם, בוודאי יש בין המשכילים היהודים, שהאנטישמיות הכריחה אותם לשוב אל עמם, ובעת שבני ארצם הנוצרים ישובו להסביר להם פנים, ילכו שוב מאתנו, ברם, אצל רוב הציונים לא היתה האנטישמיות אלא כעין אחד הגורמים להעמיק חקר בשאלת בין ישראל לעמים, שעל-ידי זה נשתרש אצלם הרעיון הציוני ויהי לחלק מדמם ובשרם, שאף אם תינדף האנטישמיות כעשן – הם לא יזוזו ממקומם!

האנטישמיות תינדף… אבל מי כנורדוי, בעל ההרצאה בברלין (1898) ובעל הנאומים בשלושת הקונגרסים הראשונים, מבין את מהותה של האנטישמיות, עד כמה אינה דבר עובר, עד כמה מובנה ומוכרחה היא, עד כמה טבעית ועמוקה היא לעולם במצבנו על אדמת-נכר?!…

בשאלת העבודה החינוכית בארצות-הגולה במובן הרחב, או עבודת-ההווה, כמו שרגילין לקרוא לזה בחוגים הציוניים, שבהרבה מקומות הוא נוגע בזה בפרוטרוט, לא שמענו מנורדוי (כמובן, על פי השקפת-עולמו הציונית בכלל) את הדעה המקובלת עכשיו בינינו, שהעבודה החינוכית היותר נושאת-פירות בשביל הציוניות היא המופת החי, שיבת-ציון אצל כל אחד ואחד. אבל גם בזה עשה צעדי התפתחות ממאמריו הראשונים עד אפילו זה שהדפיס ב“אחיאסף”.

בהקדמתו להוצאה הנהדרה הזאת של כתביו הציוניים מעריך נורדוי בעצמו את ערך ספרו ואומר: “הכתבים האלה ברובם נוצרו במהומת וסערת המלחמה והם נושאים עליהם עקבות חותם-מוצאם. צרכי היום הולידום. בהם יש למצוא את תולדתה של הציוניות, לא של מאורעותיה החיצוניים, אלא של חייה הפנימיים בלבות הנאמנים לה”. –

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. שכול וכשלון (פרוזה)
  3. בחורף (פרוזה)
  4. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

כנר התמיד

מאת אברהם שמואל שטיין (מאמרים ומסות)

פורסם ב“פנקס קלצק”, עורך א“ש שטיין, ארגון יוצאי קלצק בישראל, ת”א, תש"ך 1959


כל ההערות במאמר זה הן פרי עטו של דוד בן מנחם, שתרם אותן לרווחת הקורא בן ימינו. [הערת פרויקט בן–יהודה]



כשושנה בין החוחים… הנה זה הציור העולה לעיני רוחי, שעה שאני הוגה בקהילה זו, אשר זמן רב התייחדתי עמה, תוך עריכת הספר לזכרה, הלוא כל שנות קיומה הארוכות היה היתה כפרח-חן, ענוג ובשום, בין חוחי הרשעות והבערות אשר סביב לה. ואולי הולמה יותר הציור שבאגדה ליונה הנמלטת לחגווי הסלע – מורדפת על נפשה על-ידי הנץ, לכִבשה בין שבעים זאבים, ודומה, עתה, לאחר שנכרתה מספר החיים, כך נכרתה, אחוזים אנו השתאות יתר לסוד הקיום הממושך הזה של עדה מועטה במניין ובנכסים ועשירה ברוח ובנפש וברוכה בסגולות ובמידות, בתוך העמים ההם. בתחומים המסובבים והמשובשים ועד לגבול הרה-הסכנות האחרון בין מזרח למערב.

סוד מסודות קיומה של יהדות פולין, ליטא ורוסיה – אם הגלויות.

ועד היום כמו אין השרידים, אחרוני היהודים ילידי קלֶצק וסביביה, משלימים עם אימת כליונה, הנעלה מהשגת אנוש, ועד היום הם כמתרפקים על הבית ההוא בזיוו ובטהרו, בדלותו ובחומו, בטובו וביקרו, מזדהים עמו, גאים עליו, על שלמותו ויציבותו וחיותו הפנימית, ונושאים את זכרו כזכר אֵם שאין לה חליפה ותמורה – וגעגועיהם עליה אהבה, וריגשת לבם עומדת בין דפי הספר הזה.

אין זאת אלא ששכינת ישראל רחפה בין סמטאותיה ובבתי יהודיה.


עיירה מועטה והגבול חותך בגורלותיה, והיא כתקועה בין איבת הפולנים לבין החומה הסוביטית האטומה. פחות מרבבת נפשות מניינה, הנוודים, בעלי המלאכה, עמלים – אף עובדי-אדמה וחוכרים באחוזותיו של הנסיך ראדזיוויל (שהיו במשפחתו מתייהדים ופראנקיסטים), קומץ של נגידים והיתז של אינטליגנציה, יונקים קיומם מאוכלוסיית האיכרים סביב, וקיומם הרוחני – מהמרכזים הגדולים של יהודי ליטא ורוסיה. הלא בסמוך שוקקים מרכזים כוילנה, ביאלסטוק, פינסק, סלוצק, שמות – פרקי גבורה והיסטוריה יהודית. וסמוך יותר – מיר וולוז’ין.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.