רקע
דוד בן־גוריון
לדין וחשבון של סמואל

ביום ל' יוני מלאו חמש שנות כהונתו של הנציב הבריטי הראשון בארץ, וביום א' יוני עזב סמואל את הארץ. הישוב היהודי ברובו נפרד מהנציב ברגש הוקרה ואהבה ובצער פנימי עמוק. נשכחו כל הטרוניות והקובלנות והתרעומות, הוסחו כל העלבונות והאכזבות שהרתיחו את לב הישוב לפרקים במשך חמש השנים האלה. העם העברי, גמול‑השלטון, ראה בדמיונו את סמואל כנציב יהודי, הראשון ליהודה, וטיפח בלבו חמש שנים חלום תמים וכמוס על המושל היהודי בהר הצופים. ובעזוב סמואל את ארמון הממשלה בירושלם – כאילו נתייתם חלום‑העם.

אין ספק שלא רק יהדותו של סמואל קנתה לו לבבות, כי אם גם אישיותו היפה והעשירה. העובדה שגם האוכלוסין הערבים רחשו כבוד רב לנציב “היהודי” אומרת הרבה. ואמנם די רק לקרוא את דברי סמואל בוועדת המנדטים, או את הרצאתו האחרונה על חמש שנות נציבותו, כדי להיווכח שהנציב הראשון היה איש‑סגולה המחונן בכל המעלות והכשרונות של איש ממלכתי ואדמיניסטרטור מדיני בלתי רגיל, ויחד עם זאת יהודי גאה ונאמן.

סמואל היה מאותם היהודים באנגליה שיהדותו אינה בשבילו רק מקרה חיצוני בלבד – לרוב מקרה בלתי נעים, – אלא הכרה פנימית ומחייבת. משרת הנציבות הוצעה לסמואל בתור יהודי, ובתור יהודי קיבל אותה, מתוך הכרת‑חובה ומתוך רצון תמים להועיל בכוחותיו וכשרונותיו הרבים לגאולת א"י.

– – – –

בהרצאתו שהגיש בכ“ב אפריל 1935 למשרד המושבות על ההנהלה בא”י במשך חמש השנים, הציג סמואל לעצמו מצבת‑זכרון ספרותית נאה ונעלה והעשיר את הספרות הציונית הדלה בתעודה יקרת‑ערך ומעוררת כבוד. זה שנים רבות לא נכתבו על הציונות דברי‑משקל כאלה. לכאורה זהו רפורט רשמי של מושל מטעם אנגליה באחת ממושבותיה. הדברים כאילו כתובים בקרירות ובשקט אובייקטיביים, אולם בתוך תוכם של הדברים מפעמת התלהבות פנימית ועמוקה, ומבין הפסוקים הקצובים והשקולים בוקע ועולה פַתוס כבוש של שמחה וגאון על המפעל הכיבושי והחלוצי של העבודה העברית והמאמצים העברים בארץ. הפרובלימה היהודית וראשית התגשמות פתרונה בארץ מתוארים ביד חרוצים ובעדינות רבה, המלים ספורות ומדודות – אבל בולטות וקולעות, חרוזות בטקט רב, בתבונה חודרת, ובאהבה נאמנה. הפרק על העמק ועל עבודת החלוצים עושה רושם של הימנון. בדבריו על השאיפה לשיבת‑ציון של המוני העם בגולה ועל היצירה ההתישבותית בארץ מגלה סמואל הבנה עמוקה של התוכן הלאומי והסוציאלי של הציונות, שאינה מצויה לפרקים גם בקרב ותיקי התנועה הציונית. “עם של יושבי עיר מחוסרי שרשים בקרקע, האוכלים פרי עבודת אחרים, לא יסגל לעצמו את התכונות של אוּמה”. סמואל הבין גם לציין את פעולת הסתדרות החלוץ בחו"ל ואת ערכה הרב בשביל בנין הארץ ושינוי המבנה הכלכלי של הישוב היהודי. צורות ההתישבות השונות, ממושבות של רכוש פרטי ועד קיבוצים קומוניסטיים על פי הכלל “מכל אחד לפי יכלתו, לכל אחד לפי צרכיו” – מוצאים מקום בסקירתו המסתיימת במלים: “הזמן יראה איזו מן השיטות תצליח ביותר”. את הדברים החמים והנלהבים ביותר מקדיש סמואל לפועלי המשקים החקלאיים. יודע הוא לציין את חדוַת‑היצירה של העובדים החקלאים המַפרים את האדמה בזיעתם, את חייהם החברותיים והנעלים על חיי אכר רגיל, וביחוד את הכרתם, שעבודתם אינה באה רק לספק את צרכיהם הפרטיים, אלא שהיא חלק אינטגרלי של תנועת‑הגאולה, ושהם, אם כי מספרם קטן, הנם באי‑כוחו ושליחיו של העם היהודי כולו.

– – – –

אולם יהדותו הגאה והנאמנה, תכונותיו האישיות העדינות, כשרונותיו וסגולותיו המדיניים, כוונותיו הרצויות והיפות של סמואל האיש אינם צריכים להעביר אותנו על דעתנו בבואנו להעריך את פעולתו ושיטת‑ממשלתו של סמואל הנציב. המלים היפות והחשובות של הדו“ח אין בכוחן להסיח את הדעת מהמעשים והעלילות. כמובן אין לקפח גם שכר שיחה נאה, המלצה נלבבת ותיאורים מרהיבים, אך בן סמואל לא בא לארץ כעסקן חפשי, המתנדב לנחותנו בעצות טובות, או כמסתכל ומעריך השָר על יפי הארץ על פי תנאים מסוימים וברורים, שנקבעו באמנה בין‑לאומית ששמה “מנדט”. התחייבויות הממשלה המנדטורית כלפי העם העברי וכלפי תושבי הארץ, אם נשתמש בפרזה של סמואל ב”ספר הלבן“, מבוססות על “משפט ולא על חסד”. בכוחה ובצבאה כבשה אנגליה את א”י מידי התורכים, אבל את האישור של חבר הלאומים על שלטונה בארץ השיגה בתנאים קבועים וברורים המפורשים במנדט. והתנאי המרכזי והמכריע הוא – הסיוע ליסוד הבית הלאומי של העם העברי בא“י. המנדט גם קבע ופירש את הבסיס ההיסטורי של “הבית הלאומי” במלים ברורות ושקופות, שאינן מניחות מקום לכל ספק ואינן זקוקות לפירושים נוספים. המנדט מכיר “בקשר ההיסטורי שבין העם העברי ובין א”י וקשר זה משמש יסוד לעם העברי להקים שוב (reconstituting) את ביתו בא”י". באופן קונקרטי מחייב המנדט את הממשלה המנדטורית

“לשים את הארץ בתנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים כאלה אשר יבטיחו את יסוד הבית הלאומי” (סעיף 2).

“להקל את העליה היהודית בתנאים נאותים” (סעיף 6)

“לאמץ יחד את הסוכנות היהודית התישבות צפופה של יהודים על הקרקע לרבות אדמת הממשלה וקרקעות הפקר שאינם דרושים למטרות ציבוריות” (סעיף 6).

“לחוקק חוק נתינות שיקל על היהודים המתישבים בקביעות בארץ לרכוש את הנתינות הארץ‑ישראלי” ( סעיף 7).

“להנהיג שיטה קרקעית נאותה לצרכי הארץ, בשים לב בין שאר הדברים לַרְצִיוּת (desirability) של קידום ההתישבות הצפופה והעיבוד האינטנסיבי של האדמה” (סעיף 11).

“לא לעשות שום הבדל מאיזה מין שהוא בין תושבי ע”י על יסוד הגזע, הדת והלשון, – לא לשלול ולא לפגום את הזכות של כל כנסת להחזיק בתי ספריה היא לשם חינוך חבריה בלשונה". (סעי 15)

“להכיר בשפות האנגלית, הערבית והעברית בתור השפות הרשמיות של א”י (סעיף 22).

כיצד מילאה אנגליה את ההתחייבויות האלה בימי נציבותו של סמואל? מה היתה שיטת סמואל בהגשמת המנדט?

סמואל בעצמו מסַכם בהרצאתו הנזכרת את עיקרי שיטתו המדינית ותוצאותיה בקטע האחרון של הפרק על הבית הלאומי בדברים האלה: “אחדים מהמנהיגים המדיניים הערבים רגילים לטעון שממשלת פלשתינה (א"י) מֵקדשת מיטב מאמציה לקַדם את יסוד הבית הלאומי העברי ונושאת‑פנים שלא‑כדת ליהודים במסירת קרקעות, בעניני חינוך, במינוי פקידים ובדרכים אחרות. מאידך גיסא נשמעת תכופות התאוננות מצד היהודים, שהממשלה היא פסיבית בכל הדברים האלה, שהיא עושה פחות ממה שמחייבים אותה לעשות סעיפי המנדט, שבנין הבית הלאומי נמסר רק למאמצי היהודים עצמם, כמעט בלי כל סיוע. עד כמה שיש איזו אמת שהיא בבקורת זו – יש יותר ממש בבקורת האחרונה. מתוך הנימוקים שהזכרתי מצאה הממשלה רק אפשרות מצומצמת להספיק אדמה להתישבות יהודית. שיטת החינוך הקיימת, אם כי מכינים עכשיו תיקונים, מטילה את כל עול החינוך של ילדי היהודים על שכם היהודים עצמם, נוסף על השתתפותם במיסיהם בהחזקת רשת בתי הסר הערבים של הממשלה. מכל היהודים המרובים המוכשרים לכך, שהציעו שירותם לעבוד במשרות ממשלתיות, אי אפשר היה להעסיק אלא מעטים, למען לא יעוות דינם של אחרים. אולם התוצאה היתה שהתנועה היהודית היתה תלויה בכוחות עצמה. אם היה לה האימוץ המוסרי של הכרשת בלפור ושל ההכרה הרשמית של השפה העברית, אם היתה מוכשרה לסמוך על הממשלה שתשמור על הסדר ולא תשים על דרכה מכשולים שלא לצורך – הרי כל השאר הושם עליה לסמוך על יכלתה הפנימית, על התלהבותה, קרבנותיה, אנשיה היא. רק אוולת היא לנסות ולהנבא מה תהיינה העתידות. יותר מדי מרובים הגורמים מכדי שתהיה למי שהוא היכולת לנחש בבטחון עד כמה תצליח החקלאות והחרושת היהודית, כמה עזרה תוגש מארצות אחרות, כמה מוצלחה תהיה הנהלת עניני הכנסת היהודית ובאיזות מהירות לרגל כל אלה, ירבו אוכלוסיה; אולם גורם יחיד זה, למצער, הוא לברכה: אין זה מבנה מלאכותי של חוקים וריצוי רשמי; זהו פרי המרץ והיזמה של העם היהודי עצמו”…

שבנין “הבית הלאומי” צריך להיות מעשי ידיו, פרי מרצו ועבודתו, הונו ואונו של העם היהודי עצמו – דבר זה אין העם היהודי צריך ללמוד אחרי ארבעים שנה של מאמצי כיבוד, עליה והתישבות בארץ מפי הממשלה המנדטורית. כשם שאין אם אחת יכולה ללדת בשביל אם שניה, כך אין עם אחד יכול לבנות “בית לאומי” בשביל עם שני. הדרש מי שהוא מאנגליה שהיא תגשים בשבילנו את הבית הלאומי בא"י? העבודה הזאת כולה ובשלמותה הוטלה על העם היהודי עצמו, ורק עליו, והעבודה הזאת הולכת ונעשית במידה שמתגבר הרצון של העם העברי לבנות את הארץ ובמידה שמתרבים האמצעים והכוחות לעובדת בנין זה. אולם עבודה זו צריכה להעשות בתוך “תנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים”, שאינם תלויים בנו, אלא ברצונה ובשיטתה של הממשלה, שלידיה נמסר המנדט על הארץ, ובתנאים אלה תלוי גוֹרל עבודתנו לשבט או לחסד. אנגליה קיבלה את המנדט בתנאי מפורש ובהתחייבות מסויימת וברורה לקבוע בארץ “תנאים פוליטיים וכו' אשר יבטיחו את יסוד הבית הלאומי” – זאת אומרת אשר יקילו ויסייעו למאמציו העצמיים של העם העברי בהגשמת ביתו הלאומי.

הנעשה הדבר הזה, שרק בידי הממשלה לעשותו או למנעו, בימי סמואל ועל ידי סמואל?

בדבריו הנזכרים השתמט סמואל בכשרון ובחריצות רבה מלתת תשובה על שאלה זו, – אולם ניתנה במעשיו – והתשובה היא שלילית.

בדבריו לפני ועדת המנדטים ביום 28 באוקטובר 1924 הגדיר סמואל את הפוליטיקה שלו ביחס לערבים במלים אלה בערך: הרעיון המונח ביסודה של הפוליטיקה שלנו הוא, שנתנהג את הערבים כאילו לא היתה כלל הכרזת בלפור. הוא היה יכול להוסיף: גם התנהגותנו כלפי היהודים היא כאילו לא היתה כלל הכרזת בלפור וכאילו לא היו כל התחיבויות מצד הממשלה המנדטורית בדבר “הבית הלאומי” של העם העברי בא"י…

הממשלה האנגלית נתחייבה לקבוע תנאים אדמיניסטרטיביים בא"י ליסייעו להקמת הבית הלאומי. אנו יודעים מה היתה האדמיניסטרציה של בולס, אבל האם נשתנו הדברים בימי נציבותו של סמואל?

בא“י יש רוב מוזלמי. בה צריך להיווסד ה”בית הלאומי היהודי. מה עשתה הממשלה? קבעה אדמיניסטרציה נוצרית. לפי הידיעות שמביא סמואל נמצאים בין הפקידים הפלשתינאים 855 נוצרי, 914 מושלימים, 496 יהודים. נוסיף לזה 340 הפקידים הבריטיים שכמעט כלם הם נוצרים, הרי שמספר הפקידים הנוצרים הוא הכי גדול, בשעה שהנוצרים הם רק 8% מהאוכלוסין של הארץ. “מהיהודים בני הסמך המרובים שהציעו את שירותם לממשלה אי אפשר היה לקבל אלא מעטים למען לא יעוות דינם של אחרים” – כך אומר סמואל בהרצאתו, אולם המספרים והעובדות מפריכים את התנצלותו. זכות היהודים קופחה באופן שיטתי ומתמיד בכהונות הממשלה, למען שהאדמיניסטרציה תתרכז בידי פקידים נוצרים, אם כי הם רק מיעוט קטן בארץ. כאן אין גם אותה ההצדקה המפוקפקת שסמואל מנסה להאפיל בה אל שאר מעשיו המתנגדים לתנאי המנדט – התחשבות עם רוב תושבי הארץ.

האפשר היה לחכות מאדמיניסטרציה זו, לא רק יחס נאמן ל“בית הלאומי”, אלא ניטרליות ישרה? האין כאן ביאור מספיק לכל תעלולי האדמיניסטרציה כלפי היהודים, קיפוח זכויותיהם, עניניהם, חייהם וכבודם, החל ממאורעות מאי וגמור במעשי המשטרה בתהלוכת שמעון הצדיק?

ממשלת המנדט חייבת “להקל את העליה היהודית בתנאים נאותים”, וידוע למדי כיצד נתמלאה חובה זו – בשורה בלתי פוסקת של נגישות, הגבלות וגזרות והתעללויות נגד זכיות העליה העברית, באמתלא המופרכת ביסודה של התאמת העליה לכשרון הקליטה של הארץ. סמואל מציין בשביעת רצון שבימי נציבותו הוכפל מספר היהודים בארץ, ואינו מרגיש עד כמה עובדה זו סותרת את כל התיאוריה שלו על כשרון הקליטה. די להשוות את מספר העולים לפני הגזרות של ג' יולי ושלאחריהן למען היווכח מה עולל לעליה היהודית הנציב בגזרותיו ובפירושיו לסעיפי המנדט. מאלף, אלף ומאתים עולים לחודש לפני המאורעות מאי, ירדה העליה אחרי הגבלות ג' יולי למאות אחדות; ואם אחרי כל אלה פרץ זרם העליה בכוח‑איתנים והגיע למה שהגיע עכשיו – הרי זה לא הודות, כי אם על אף שיטת העליה של סמואל.

בשאלת העזרה להתישבות צפופה של היהודים על הקרקע מודה סמואל בגילוי‑לב, שהממשלה לא מילאה את חובה בהתאם למנדט; לעומת זאת הוא מציין כאחד המפעלים הגדולים של ממשלתו את חלוקת אדמת בית‑שאן לבידוים, כמו כן מתן הלוואות לפלחים ואכרים בסכום של 562.000 לי"מ. את שני המעשים האחרונים, במידה שהם מרימים את המצב העובד החקלאי הערבי ומבססים את מצבו – אין אנו יכולים אלא לשבח. ביחס לערבים אנו יכולים לבקר את הממשלה, לא על שעשתה הרבה לטובתם, אלא שלא עשתה במידה מספיקה. אין אנו רואים את זכויותינו וענינינו בארץ כמתנגדים וסותרים לעניני העם העובד הערבי, ואין אנו רוצים ורשאים להבנות מחורבנם.

אם אנו תובעים את זכותנו על הקרקעות השוממים והבלתי מעובדים בארץ, אין אנו מתכוונים לקרקעות המיושבים על ידי עובדים, בין שהם שייכים באופן משפטי לעובדים ובין לא. זכות העובד על הקרקע אינה מותנה מזכות קנין פורמלית, אלא נובעת מתוך זכות העבודה וצרכי העובד, שהוכרה גם במנדט.

וזכות זו קופחה ביחס לעובד היהודי על ידי ממשלת ארץ ישראל. ההתנצלות של סמואל שאין בארץ אדמה ראויה להתישבות, ריקה מעובדים, שאפשר היה למסור ליהודים, כפי דרישת הסעיף הששי של המנדט, אינה אלא מעוררת תמהון; כי לפי המספרים הרשמיים של מחלקת הקרקעות יש בארץ מאות אלפי דונמים בלתי מעובדים אבל ראויים לעיבוד. השתמטות ממילוי חובת המנדט בדבר הסיוע להתישבות צפופה של יהודים על הקרקע אינה אלא פרי יחס הממשלה לזכויות היהודים וצרכיהם, היחס העובר כחוט השני בכל פעולותיה של האדמיניסטרציה בכל שאר מדרגותיה. ואם גם היו פה ושם כוונות רצויות ויחס נאמן – לא יכלו להתגבר על היחס הרע והבלתי נאמן של הפקידים, שהגשמת הדברים והכנתם נמצאה בידיהם.

יחס עוין ומקפח אנו מוצאים גם בפעולת הממשלה בשדה החינוך, כהודאת סמואל בעצמו; השפה העברית, למרות הכרתה במנדט ובחוקה הארצי‑ישראלית, עוד לא קנתה לה זכות אזרח במוסדות הממשלה, לא רק במחוזות שמספר תושביה היהודים הוא קטן (במחוזות אלה ביטלה הממשלה לגמרי את זכות השפה העברית) אלא אפילו במקומות שהיהודים מהווים בהם חלק ניכר וחשוב של הישוב, ולפעמים גם במקומות של רוב יהודי, כגון ירושלם.

–––––––––––––

הסניגורים של סמואל מלמדים זכות על כל הפגיעות הקשות והמעליבות בזכויות העם העברי, שכבודו ועניניו נפגעו בימי שלטונו של הנציב היהודי, בנימוקים פוליטיים הנובעים מתוך המצב הקשה בארץ, מתוך היות הישוב העברי מיעוט ומתוך הצורך להשקיט ולהרגיע ולספק את טענות הרוב. ואמנם רק תמימות היא להעלים עין מהקושיים והמכשולים הרבים והעצומים הנמצאים על דרך עבודתנו בארץ.

סמואל בהרצאתו מזכיר עוון ומציין את ההתלהבות שתקפה את היהודים לאחר הכרזת בלפור, עד כדי שכחת המעצורים והמכשולים הרבים של עלית העם לארצו: מציאות רוב ערבי בארץ וערך דעת הקהל האנגלית. עוד לפני בוא סמואל ידענו שארץ‑ישראל אינה ריקה ושוממה, ידענו שמאות אלפי ערבים יושבים בארץ וקשורים לאדמתה, ומתוך הכרה ציונית וסוציאליסטית ידענו להעריך ולכבד את זכויות התושבים האלה והחשבנו את הצורך של יחסי שכנים ישרים וכנים, יחסי שותפים במולדת. לא מתוך נימוקים פוליטיים תכסיסיים, כי אם מתוך הכרה פרינציפיונית, מדינית מוסרית, מתוך הכרת האמת ההיסטורית והצדק ההיסטורי של תנועתנו, תנועת עם הנלחם על זכות עבודתו ותיקון חייו, עמדנו על חובתנו להפגש את תושבי הארץ הערביים פגישת‑אחים הקשורים יחד בגורל חייהם ועתידם בארץ זו. את זכותנו הלאומית בארץ ראינו בשוממותה, בדלותה, בחורבנה וברצוננו ובכשרוננו לבנותה, להפריחה, להעשירה, להפרותה ולהרחבת גבולותיה וכוח קליטתה הכלכליים. לא לגרוע אף במלוא הנימה מכל אשר יש למי שהוא מתושביה – אלא להוסיף בהוננו ובאוננו, להוסיף עד כמה שיכלתנו תגיע, להוסיף ישוב, ערכין, נכסים, קניני חומר ורוח; וזכות זו לבנות את הארץ ולהבנות בה, מבלי לפגום ולפגוע בזכויות אחרים, זכות זו ניתנה לנו לפני ההכרזה ולאחריה, עם מנדט ובלי מנדט, ועל זכות זו לא נוותר כמלוא הנימה, ונלחם עליה נגד כל המקפחים והשוללים אותה, נגד כל החותרים תחתה והממעיטים את דמותה וערכה ומחלישים את תקפה.

חובת הממשלה המנדטורית וחובת כל ממשלה אחרת לדאוג לתושבי הארץ ולשמור שמירה מעולה על זכויותיהם – אבל לא נוכל להכיר בזכותו וברשותו של מי שהוא להתנקש בזכויותינו אנו באמתלאות תכסיסיות ופוליטיות המופרכות ביסודן; יש מצע של צרכים משותפים ליהודים ולערבים בארץ: הרמת מצב החקלאות, שמירה נגד הספסרות והפקעת השערים, הקלת עול המסים ועובד אדמתו, תיקונים אגרריים אחרים, השבחת מצב העובד השכיר, הגנה חוקית על זכויותיו ועניניו בעבודה.

הנה כר נרחב לממשלה המתיימרת לדאוג לתושבי הארץ והשואפת להרמוניה ולשלום בין עמיה. מה עשתה הממשלה בכל הענינים האלה? באמתלא של מציאות שני חוגי עובדים הנִפלים זה מזה במדרגת תרבותם – נמנעה הממשלה הליברלית של סמואל מחוקק חוקי הגנת העובד, העובדת והנוער העובד, והניחה עד היום את ההפקרות התורכית ביחסי העבודה והרכוש. מה עשתה הממשלה בשביל מניעת הספסרות הקרקעית המעשירה את בעלי האחוזה הערבים והסרסורים היהודים על חשבון הפלח והמתישב העובד? איפה היו לעיני הממשלה עניני רוב תושבי הארץ? – כלום לא החליפה הממשלה את הרוב הזה בקומץ קטן של בעלי אחוזות וסרסורים ובעלי משרות, ורק הקומץ הזה היה נגד עיניה בשעה שקיפחה לשמם את זכויות העם היהודי וזלזלה לטובתם בעניני הרוב הגדול, הרוב החי על עבודתו בכפר ובעיר, כיהודים כערבים?

האכזבות המדיניות הקשות והזלזולים הרבים בזכויותינו הלאומיות מימי אישור המנדט ועד מינוי הנציב החדש, הולידו בקרב התנועה הציונית מהלך חדש, אפוליטי, המתיאש מכל הכיבושים המדיניים והמטיף ללא‑פעולה ולא‑דאגה מדינית, והמסתפק בעבודה כלכלית ותרבותית, כתריס האחד לכל הסכנות והמוקשים האורבים לנו בדרכנו הארוכה‑ארוכה. בעתונות הרשמית והמת“רשמ”ת של ההסתדרות הציונית – אנו שומעים זמירה חדשה‑נושנה: חזרה לחיבת‑ציון.

לנו, נושאי הדגל הציונות הסוציאליסטית, אין מן הצורך להדגיש מחדש, שאנו רואים במרכז הפעולה להגשמת הציונות את המאמץ המתגבר לביצור עמדותינו הכלכליות בארץ: הגברת העליה, גאולת הקרקע, הרחבת ההתישבות הכפרית והעירונית, כיבוש מקצועות עבודה חדשים. אולם אין אנו רשאים להצטמצם אך ורק בפעולה כלכלית‑ישובית. מלחמה מדינית בלתי פוסקת על זרויותינו הלאומיות ועמדתנו המדינית בארץ היא חלק אורגני בלתי נפרד מפעולתנו הציונית; הרכנת הראש למיעוט דמותנו, ההשלמה השיטתית עם קיפוח זכותנו וזלזול בעינינו, פרי רפיוננו המדיני בארץ ובחו"ל, עלולים לסכן את כל קיומנו ולערער את היסוד של כל עבודתנו ובניננו.

במינוי הנציב החדש בא לידי ביטוי בולט ומבהיל הרפיון, אפשר להגיד האפסות המדינית, של ההסתדרות הציונית; אולם רפיון זה לא בא כחתף, לפתע פתאום, אלא הוכן ונצטבר במשך השנים של שלטון הנציב הקודם, כשבחוגי ההסתדרות הציונית שררה האילוסיה התמימה, שמציאות נציב יהודי בארץ פירושה מציאות כוח ושלטון יהודי; הנציב, יהודי או לא יהודי, אינו אלא בא‑כוחה ועושה דברה של הממשלה האנגלית.

אין לשלול לגמרי את הערך המדיני וההשפעה המדינית של האישיות. הנציב אינו רק מקבל הוראות מממשלתו – הוא גם מכוון ומדריך את ממשלתו בהוראותיו היא. סמואל לא העלים את הסוד הגלוי ששיטתו בעליה וה“ספר הלבן” לא יצאו מלונדון, אלא מירושלם. אולם גם הגורם האישי, ועל אחת כמה וכמה שאר הגורמים המכריעים, מותנים מיחסי הכחות ומשקלם, ואף הערות והאקטיביות המדינית של ציבור נשקלת בכף המאזנים.

אין אנו כלל “כמות מבוטלת” שאפשר לזלזל בה בקלות זו, כפי שנראה הדבר ל“חובבי‑ציון” החדשים שלנו, אם רק אנו לא נבטל את עצמנו ולא נתבטל בפני אחרים. עם שייצר במשך חמש שנים, למרות כל הקשיים והמכשולים, את כל מפעלי הישוב והתרבות, שסמואל ציין בגאוה צודקת בהרצאתו – זכאי וחייב לעמוד בקומה זקופה על זכות עבודתו.

את הדרך להבנה והסכמה הדדית את שכנינו הערבים עלינו לחפש ולמצוא בעצמנו. את הדרך הזאת אנו רואים בכבודה משותפת ועזרה הדדית של העובד היהודי והערבי בכפר ובעיר. אך בפני הממשלה המנדטורית עלינו להגן ולהלחם באומץ ובתקיפות, בלי כל הרתעה, בלי כל הרכנה, על מלוא זכויותינו וקיום ההתחייבויות “המיוסדות על משפט ולא על חסד”.


תל‑אביב, תמוז תרפ"ה


(קונטרס רכג)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47623 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!