מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בָּעִתּוֹנוּת וּבַסִּפְרוּת

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

[חג יובלו של בן-יהודה]


חג-יובלו של בן-יהודה מעסיק קצת את עתונוּתנו. מזכירים את החג ומקדישים לו עמודים וחצאי עמודים. בלי ספק כדאי הוא החזיון אליעזר בן-יהודה בירושלים להתעניינות, ואולי להתעניינות יותר מרובה. אולם את ההתעניינות הזאת אכן הראה עתון אחד. העתון הזה בעצמו, אמנם, לא הגיד אף מלה נכונה אחת אל הענין, אבל אסוף אסף בשקידה נפלאה כל מה שכתבו אחרים על חתן-היובל וחזר והדפיס הכל מלה במלה על עמודיו. העתון ההוא נתן מקום אפילו לחוות-דעת ארוכה של איזה בעל-בית ירושלמי, שבשפת עברית “חבצלת”-ית ובטון מעורר שחוק בא בטענות חדשות אל בן-יהודה: למה אתה חפשי, אדוני? למה אינך הולך לבית-הכנסת להתפלל? כי אז היו הצעירים מכבדים אותך הרבה יותר… והעתון הזה, שמילא ממש את עמודיו בחג-יובלו של בן-יהודה בהתפארות ילדותית, טיפשית, שוּקית, ויחד עם זה גם באיזה מן “ברוגז” על מיעוט הכבוד, על מיעוט החגיגיות, הוא דוקא אותו “האור” היו"ל בירושלים על-ידי…. בית-בן-יהודה!

על עתוניו של בית-בן-יהודה כבר דיברו לא פעם. כבר העירו על הכיעור שבהם בחיצוניותם ובפנימיותם, על הקוריוזים שלהם בכל גליון וגליון, על צעקנותם הזולה, הצהובה, המגוחכה, שאין דוגמתה בעתוני הרחוב היותר גרועים. כבר יודעים הכל, כי שום עתון המכבד את עצמו במשהו לא ירשה לעצמו מה שמרשה לו “הצבי – האור” במאמריו, בחדשותיו, בקולות-קריאתו אל הקוראים, בקרבנותיו של בן-אב"י בירכתוניה של חמדה ועוד… וכפי הנראה, שכל הדברים האלה לשוא המה: בן-יהודה לא יקח מוסר! ומי יודע, אפשר שהוא אינו מבין כבר אפילו מה רוצים ממנו? למה יורדים לחייו?

אולם, איך שיהיה, ואנחנו בימי חג-יובלו של בן-יהודה אין אנו יכולים בשום אופן לעבור בשתיקה על “האור” המכוער של בית-בן-יהודה, היוצא יום-יום, המספיק מזון לצעירינו וצעירותינו בערי ומושבות ארץ-ישראל, המקים תלמידים בצלמו ודמותו: את “החרות” ועוד, המניח את חותמו אפילו על “המוריה”! כל מה שכתבו מהללי בן-יהודה על חתן-היובל – ודאי שנכון הוא: בן-יהודה הוא איש מצויין, למדן, שקדן, עברי חפשי, לאומי אדוק, עקביי; ואולם דא עקא, שכל הטוב אשר נתן בידו האחת, חזר ולקח בשניה; ואם את החיוב שלו נשים בכף אחת ואת השלילה והקלקול של עתוניו בשניה – האם יש עוד ספק איזו תכריע?

בן-יהודה הוא איש נמרץ, קונסקבנטי, אומר ועושה: הוא הנהיג ראשון את הדיבור העברי בביתו, הוא הקדיש שנות-עמל למילונו הגדול, הוא העביר את מרכז-חייו לארץ-ישראל לפני חצי-יובל-שנה. את כל המעשים הללו אפשר להעריך ביתר התלהבות ובפחות התלהבות, ביתר אמונה בתועלתם הרבה ובפחות אמונה, אבל כי יש להם ערך – וערך חיובי – לא יפקפק איש. אולם כשאנו שמים לב לעבודתו החברתית של בן-יהודה, שהיא נוגעת בעיקר לחג-יובלנו הציבורי, אז אוי לנו, אם נאמר את האמת!… בן-יהודה היה למופת, אבל לאיזה מופת ובשביל מי? בן-יהודה היה חפשי בדעותיו, ובוודאי היה נחוץ איש כזה בשביל ירושלים לטהר מעט את אוירה, להכניס בה את הקולוטורה של אירופה ולהשיב בה רוח אנושית טהורה, רוח-דרור והתקדמות, אבל צאו וראו את החופש שבעתוניו, המגיע ליד התנפלות על אותו “עריץ”, מנהל בית-מלאכה של כ“יח, בשעה שצריך… ולדיבור-חלקות באזניו… שוב בשעה שצריך; וצאו ומצאו את ה”אירופיות" שבעתונים הללו בירכתוניה על האָפנה של חמדה… בן-יהודה הוא מעשי, אבל המעשיות שלו נהפכה לו לרועץ. הוא נזדרז, בא לארץ-ישראל והתחיל לעבוד על שדה-עתונותה… אבל במקום עבודה בתוך הישוב הדל, המתחיל, במקום שמירה נגד הרקבון, במקום מלחמה נחרצה וטהורה נגד הקלקולים שבישוב הישן, במקום מילוי התעודה הראשונה והעיקרית הזאת של עתונות ארצי-ישראלית, הנה עושה עלינו עתונותו של בן-יהודה את הרושם, כאילו היא חפצה לעשות לעצמה ולהחזיק באחרים את האילוזיה המוקדמה של רבים מיהודי חוץ לארץ, כי כעין ממלכה יהודית בזעיר אנפין יש בארץ-ישראל ומשפחת בן-יהודה, זה שאביה בא לארץ-ישראל, היא ה“ראשונה לציון”… מכאן הפרזיאולוגיה המבישה, הצריכה לבוז לעצמה, על כל ביצה שלא נולדה, מכאן השקרים, הבדותות, ההפרזות, מכאן הכַּתַבות הנפוחות מ“פריז הקטנה” (ראשון) ו“מעל גדות הירקון” (פתח-תקוה); מכאן המאמרים הנוראים על שטוקמן העברי (אייזנשטאט) ו“שר-הכספים שלנו” (ליבונטין); מכאן המלאכותיות, המלאכותיות בשפה ובתוכן, על כל צעד… מכאן כל אותם הדברים הידועים על “הדיבור העברי”, ועל כל “פרחי התחיה”, אותם פרחי התחיה הכמושים, שבנבלותם הם מראים על עצמם באצבע וקוראים: ראו, הרי פרחים!

מי יתן טמא מטהור? והדבר צריך להיאמר: אלמלי היה בחיי הנפש של חתן-יובלנו, בפסיכיקה שלו, ניצוץ של גדלות אמיתית, ניצוץ ממקור-היופי שבנשמת כל האנשים הגדולים, לא היתה אפשרית התקופה השניה שבחייו, לא היה אפשר גם שיפוּצוּ ממנו עתונים מכוערים, מכוערים בכל, כ“הצבי” וכ“האור”…

הכבוד אשר בלבנו לבן-יהודה בעל “שאלה נכבדה” אינו יכול לשכוח לו את זה בחג-יובלו.

ודי הפעם.


[“הפועל הצעיר”, חשוון תרע"א; החתימה: יוסף חבר]

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  3. שכול וכשלון (פרוזה)
  4. בחורף (פרוזה)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

תופש כנור ועוגב – הקדמה

מאת מאיר הלוי לטריס (שירה)

דבר אל הקורא

Und wer der Dichtung Stimme nicht vernimmt

Ist ein Barbar, er sei auch ewr er sei.

Goethe


כותבי תולדות דורות שנות קדם יספרו לנו, כי לעת מלחמה וריב בעיר גדולה לאלהים בארץ יון, עת אנשי הצבא מהרו לצאת לקראת נשק וישליכו נפשם מנגד להציל ארץ מולדתם מכף צורריהם אזי חכם אחד נודע בשערים, כי זר מעשהו בכל אשר פעל ועשה, בא בחביתו כי שם ביתו, ויגול אותה לפניו ברחובות קריה, באמרו כי בחלה נפשו להוציא עצמו מן הכלל ולטמון לבדו ידו בצלחת בעצלתים בלי עשות מאומה, עת בני עירו וארצו יצאו לקרב ביד רמה ובזרוע נטויה.

הנה כן גם אנכי עמדי אחי ועמי! כי אבוא היום בתוך קהל ועדה במעשה שעשועים קבוצת שירים וזמירות, עת המלחמה כבדה בין המון לאומים בשדה קטל, ועת גם במערכות החכמה גדולים חקרי לב ילחמו עם סעפים והבלי שוא. להרים מכשול מדרך עמי. אמנם השיבותי אל לבי: כי מה טוב ומה נעים להקריב גם מעדנים ופרי מגדים מזמרת ארץ אבותינו להשיב נפש, אחרי ערכה החכמה שלחנה לתת להם אבירים ויין הטוב אל קרואיה אנשי לבב. כי חכמים גדולים באמת – אשר לא ילכו שבי אסירים בנחֻשתי ידיעה אחת לבדה מבלתי יכולת לנטות ממנה ימין או שמאל – גם אל זמרת נבל והגיון בכנור יטו אזן. לא כאלה בני בלי שֵם הדשים מקרוב באו המתפרצים על חמדת לשוננו באמרם: נחנו בחכמה עמוקה רחבה מני ים נשנה תמיד, ומה לנו לנגינות שר בשירים בשפת עבר אשר כבדה מזקן ובקהל רפאים תניה? – המה יחשבו להתפאר בהתוליהם זו לענם, וחרפתם אל היקם תשיב, והיו גם יהיו ללעג ולקלס ולחרפת עולם, כי בז לשירי עבר בגאיה ובגודל לבב מבלתי יכולת לעשות תושיה, אומר לכל: חסרתי טעם!

ומלבד אלה בוזי מליצת לשוננו הקדושה, הנה תִפָּתַח הרעה הזאת לנו בדורנו גם ממקום אחר. כי הנה חדשים מקרוב באו שוחרי תושיה רבים ונכבדים אשר כל ישעם וכל חפצם במחקרי קדמוניות ישראל, ואין דֵי תורה בפינו ובלבבנו כעל כל הטוב אשר נמלאו המה החוקרים אנשי השם: שי"ר, יאָסט, צונץ, לוצאטו, קראחמאל, ריגייו, יעללינעק, גייגער, וועסעלי, גראָץ, מונק, כרמולי, קעמפף, דוקעס, פֿירסט;

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.