מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בָּעִתּוֹנוּת וּבַסִּפְרוּת

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

[חג יובלו של בן-יהודה]


חג-יובלו של בן-יהודה מעסיק קצת את עתונוּתנו. מזכירים את החג ומקדישים לו עמודים וחצאי עמודים. בלי ספק כדאי הוא החזיון אליעזר בן-יהודה בירושלים להתעניינות, ואולי להתעניינות יותר מרובה. אולם את ההתעניינות הזאת אכן הראה עתון אחד. העתון הזה בעצמו, אמנם, לא הגיד אף מלה נכונה אחת אל הענין, אבל אסוף אסף בשקידה נפלאה כל מה שכתבו אחרים על חתן-היובל וחזר והדפיס הכל מלה במלה על עמודיו. העתון ההוא נתן מקום אפילו לחוות-דעת ארוכה של איזה בעל-בית ירושלמי, שבשפת עברית “חבצלת”-ית ובטון מעורר שחוק בא בטענות חדשות אל בן-יהודה: למה אתה חפשי, אדוני? למה אינך הולך לבית-הכנסת להתפלל? כי אז היו הצעירים מכבדים אותך הרבה יותר… והעתון הזה, שמילא ממש את עמודיו בחג-יובלו של בן-יהודה בהתפארות ילדותית, טיפשית, שוּקית, ויחד עם זה גם באיזה מן “ברוגז” על מיעוט הכבוד, על מיעוט החגיגיות, הוא דוקא אותו “האור” היו"ל בירושלים על-ידי…. בית-בן-יהודה!

על עתוניו של בית-בן-יהודה כבר דיברו לא פעם. כבר העירו על הכיעור שבהם בחיצוניותם ובפנימיותם, על הקוריוזים שלהם בכל גליון וגליון, על צעקנותם הזולה, הצהובה, המגוחכה, שאין דוגמתה בעתוני הרחוב היותר גרועים. כבר יודעים הכל, כי שום עתון המכבד את עצמו במשהו לא ירשה לעצמו מה שמרשה לו “הצבי – האור” במאמריו, בחדשותיו, בקולות-קריאתו אל הקוראים, בקרבנותיו של בן-אב"י בירכתוניה של חמדה ועוד… וכפי הנראה, שכל הדברים האלה לשוא המה: בן-יהודה לא יקח מוסר! ומי יודע, אפשר שהוא אינו מבין כבר אפילו מה רוצים ממנו? למה יורדים לחייו?

אולם, איך שיהיה, ואנחנו בימי חג-יובלו של בן-יהודה אין אנו יכולים בשום אופן לעבור בשתיקה על “האור” המכוער של בית-בן-יהודה, היוצא יום-יום, המספיק מזון לצעירינו וצעירותינו בערי ומושבות ארץ-ישראל, המקים תלמידים בצלמו ודמותו: את “החרות” ועוד, המניח את חותמו אפילו על “המוריה”! כל מה שכתבו מהללי בן-יהודה על חתן-היובל – ודאי שנכון הוא: בן-יהודה הוא איש מצויין, למדן, שקדן, עברי חפשי, לאומי אדוק, עקביי; ואולם דא עקא, שכל הטוב אשר נתן בידו האחת, חזר ולקח בשניה; ואם את החיוב שלו נשים בכף אחת ואת השלילה והקלקול של עתוניו בשניה – האם יש עוד ספק איזו תכריע?

בן-יהודה הוא איש נמרץ, קונסקבנטי, אומר ועושה: הוא הנהיג ראשון את הדיבור העברי בביתו, הוא הקדיש שנות-עמל למילונו הגדול, הוא העביר את מרכז-חייו לארץ-ישראל לפני חצי-יובל-שנה. את כל המעשים הללו אפשר להעריך ביתר התלהבות ובפחות התלהבות, ביתר אמונה בתועלתם הרבה ובפחות אמונה, אבל כי יש להם ערך – וערך חיובי – לא יפקפק איש. אולם כשאנו שמים לב לעבודתו החברתית של בן-יהודה, שהיא נוגעת בעיקר לחג-יובלנו הציבורי, אז אוי לנו, אם נאמר את האמת!… בן-יהודה היה למופת, אבל לאיזה מופת ובשביל מי? בן-יהודה היה חפשי בדעותיו, ובוודאי היה נחוץ איש כזה בשביל ירושלים לטהר מעט את אוירה, להכניס בה את הקולוטורה של אירופה ולהשיב בה רוח אנושית טהורה, רוח-דרור והתקדמות, אבל צאו וראו את החופש שבעתוניו, המגיע ליד התנפלות על אותו “עריץ”, מנהל בית-מלאכה של כ“יח, בשעה שצריך… ולדיבור-חלקות באזניו… שוב בשעה שצריך; וצאו ומצאו את ה”אירופיות" שבעתונים הללו בירכתוניה על האָפנה של חמדה… בן-יהודה הוא מעשי, אבל המעשיות שלו נהפכה לו לרועץ. הוא נזדרז, בא לארץ-ישראל והתחיל לעבוד על שדה-עתונותה… אבל במקום עבודה בתוך הישוב הדל, המתחיל, במקום שמירה נגד הרקבון, במקום מלחמה נחרצה וטהורה נגד הקלקולים שבישוב הישן, במקום מילוי התעודה הראשונה והעיקרית הזאת של עתונות ארצי-ישראלית, הנה עושה עלינו עתונותו של בן-יהודה את הרושם, כאילו היא חפצה לעשות לעצמה ולהחזיק באחרים את האילוזיה המוקדמה של רבים מיהודי חוץ לארץ, כי כעין ממלכה יהודית בזעיר אנפין יש בארץ-ישראל ומשפחת בן-יהודה, זה שאביה בא לארץ-ישראל, היא ה“ראשונה לציון”… מכאן הפרזיאולוגיה המבישה, הצריכה לבוז לעצמה, על כל ביצה שלא נולדה, מכאן השקרים, הבדותות, ההפרזות, מכאן הכַּתַבות הנפוחות מ“פריז הקטנה” (ראשון) ו“מעל גדות הירקון” (פתח-תקוה); מכאן המאמרים הנוראים על שטוקמן העברי (אייזנשטאט) ו“שר-הכספים שלנו” (ליבונטין); מכאן המלאכותיות, המלאכותיות בשפה ובתוכן, על כל צעד… מכאן כל אותם הדברים הידועים על “הדיבור העברי”, ועל כל “פרחי התחיה”, אותם פרחי התחיה הכמושים, שבנבלותם הם מראים על עצמם באצבע וקוראים: ראו, הרי פרחים!

מי יתן טמא מטהור? והדבר צריך להיאמר: אלמלי היה בחיי הנפש של חתן-יובלנו, בפסיכיקה שלו, ניצוץ של גדלות אמיתית, ניצוץ ממקור-היופי שבנשמת כל האנשים הגדולים, לא היתה אפשרית התקופה השניה שבחייו, לא היה אפשר גם שיפוּצוּ ממנו עתונים מכוערים, מכוערים בכל, כ“הצבי” וכ“האור”…

הכבוד אשר בלבנו לבן-יהודה בעל “שאלה נכבדה” אינו יכול לשכוח לו את זה בחג-יובלו.

ודי הפעם.


[“הפועל הצעיר”, חשוון תרע"א; החתימה: יוסף חבר]

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. שכול וכשלון (פרוזה)
  3. בחורף (פרוזה)
  4. פת לחם (פרוזה)
  5. האינטליגנציה מהי? (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

לקראת הקונגרס הציוני

מאת בר טוביה (מאמרים ומסות)

“בחודש פלוני, ביום פלוני, ייקרא הקונגרס הציוני בפעם הראשונה אחרי שש שנות המלחמה והחירום”

שש שנות המלחמה והחירום! לכאורה ארבע מילים, והתוכן כה עצום, כה נורא! אם יאמר איש להאמין עוד כיום הזה כי יש יחס כל שהוא בין הכמות ובין האיכות, תבואנה ארבע המילים האלו ותכינה אותו על פניו מכה גדולה אשר ממנה לא יירפא עוד. ארבע מילים – והן מלאות דם ואש ותמרות עשן! מה היא מלחמת שלושים השנה ומה גם מלחמת מאת השנה, מה הן מלחמת טרויה בעולם העתיק או מלחמות נאפוליאון בעולם החדש כנגד מלחמת האווירונים, התותחים, האדים המחניקים וכל כלי המשחית למיניהם, שלא נודעו ושלא נמצאו עד ימי הדור האחרון הזה, שלא נוצרו ושלא נשתכללו אלא על ידי המדע החדש, שאיבדו ושהשמידו חיים ונכסים ברגע אחד מה שלא איבדו ולא השמידו כלי המלחמה הישנים בשנה או גם בעשר שנים? ולנו בני ישראל במה נחשבו מסעות הצלב, גזירת גונטה ואפילו חמלניצקי, כנגד שש השנים האלה, כנגד ההרג האיום והנורא שעשו בנו המלחמה, המהפיכות, ועל הכול הפרעות, שלזכרן יחרד לב כל אדם אם יש עדיין לב אדם בעולם? במה נחשבו כל הרעות והתלאות אשר מצאונו,כל החורבנות שעשו בנו מיום היותנו לגוי לעומת החורבן השלישי, חורבן החיים, הכלכלה, הדת, המוסר, חורבן כל יסודות הווייתנו?

ובעצם הימים האלה, בעוד ימי הדמים תוססים מסביב בגולה, הולך ומשתפך דם ישראל גם בארץ אבותינו, גם בפינה הקטנה אשר אמרנו:

בצלה נחיה בגויים, ובזכותה נמשיך את קיומנו. גם על אחרית תקוותנו עבר הרס. גם באלה מקרבנו המרווים את הררי ישראל בלשדם ובדמם נגעה יד המשחיתים. – ומה לנו עוד ומי לנו עוד פה בעולם הדמים הזה?

העיניים מלאות דמע, הלבבות מתכווצים מכאב, והפיות קוראים – לקונגרס.

קונגרס ציוני! האמנם יש עוד בנו כוח לקום ממפלתנו הרעה והקשה הזאת, להתעורר מעצמת המכאובים והחבלים והמפחידים- המחרידים האלה? האמנם אין כל המכאובים והחבלים האלה כי אם חבלי לידה, חבלו של משיח? האמנם נולד המשיח ביום הרג רב, בהיחרב אשיות קיומנו?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.