מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

השם גלות – ובסוגריים: פואימה – אינו צריך להפחידנו ואף לא להרעיד את נפשנו בתקוות גדולות. אין זו פואימה מחיי-הגלות של כנסת-ישראל, אלא רשימות-מחמדים, פרוזה קלה, מחיי צעיר עברי, בעל נפש שירית ויפה, שנתחייב חובת-גלות: להימסר לעבודת-הצבא ברוסיה. אמנם, פטור בלי כלום אי-אפשר, ובודאי יש במחזה של ביקור-צעירינו ומומיהם וכל המסתעף מזה (בפרק “השׁלַמנו”) רמזים גלויים למצב בני-הגלות כמו שהוא, ובלי ספק יש בחיי אותה הנפש הישראלית הפרטית, ש“יצאה לגור עם חם” גם מעט מן הצער של אִמו-אומתו הנידחה, ואם להאמין לפייטן בכל, אז

בכל אשר אנכי בא –

שׁם שׁכינה טמירה עמי הולֵכה… –

(בפרק “עברי, רום-מעלתו!”)

ובכל אופן, זהו כבר למעלה מכל ספק, שלאחר ש“בא תחת גגם”, “יגון-עולמים תקף אותו ביום-חגם” – עובדה היא! ברם, כל זה הוא באגב-אורחא ובסוף-הפואימה וכל זה אינו העיקר. עיקרה של ה“פואימה” אשר לפנינו מונח לא רק במה שאינו, אולי, חומר לפואימה מעיקרא, אלא במה שבכלל אינו עיקר, לכאורה; היינו: ברשמים קלים, חולפים, שתענוג הוא לקרוא בהם…

כן, הספר שלפנינו אינו פואימה אלא יריעה נאה טוויה חוטים שונים. כאן שיר-ההקדמה הנפלא לפרק “בין היאטים והיאלדים”, זה הפרק המצויין, המזכיר לי את הציור הקטן “בין אַפּטוס ואינֶפטוס” שׁל ג. שׁופמן ועולה עליו; כאן התיאור הנחמד של “שעת הבוקר המוקדמת” וכאן הפילוסופיה הקלה של “משהו זקנה”…

“משהו זקנה”! לכאורה, מה חשכה ומה כבדה היא הפרובלימה של הזקנה, של הרקבון והכמישה, של המיתה האטית, של הגבולים בחיי-האדם, של הכרת-המציאות בזמן – ואולם חֵי החיים! – כדאי לראות איזו צורה מקבלת הפרובלימה הזאת אצל אותו הבחור העליז, האי-פרובלימתי, או יותר נכון, היכול להיות עליז ואי-פרובלימתי, החובש לראשו מגבעת עגולה וקלה ששוליה דוקא רחבות, והיא דוקא מופשלת אל הצד, ובידו מקל-חובלים המתלבט בדרך הילוכו בין אצבעותיו, ובלילה הוא כותב שירים ליריים עצובים, כשנמלאה לו שנת החובה לעבוד בצבא והוא נקרא לבוא בעל כרחו לעיר-מולדתו לעמוד על הפקוּדים! הסימנים של הזקנה, כביכול, שקפצה עליו, הם: קריאה בספר מתוך שכיבה על הספה ושתיית שתי כוסות טה – “בא! שתי כוסות טה או קפה!” – לפני האכילה בבוקר. “לשתות אני צריך קודם בכל אופן… ואז לא כך היה! אז הייתי צעיר באמת”.

"והזמנה זו לבוא לליטא בעתותי-הסתיו באה אלי פתאום, לפתע פתאום, – לכתחילה פרצתי בצחוק. היום אני צוחק לי כך, בניחותא… ואולם אז עדיין הייתי פורץ בצחוק.

“לעמוד לצבא! לעמוד לצבא! – כך הייתי עומד כל היום ופורץ בצחוק, אלא שלעת ערב לא ידעתי קצת את נפשי”…

מובן, אין כאן פסיכולוגיה. אבל מי עוד כותב אצלנו פרוזה כך?


קשה לאהוב את יצחק קצנלסון הפרובלימתי, הפטפטני, המלאכותי, או במלים אחרות, את י. ק. הסימבולי, הקאריקאטורי (מלשון הדרמה “קאריקאטוּרות” שחיבר), אבל אי-אפשר שלא לאהוב את הכשרון גדל-הערך של בעל “בגבולות ליטא”, וכהמשך מזה הרשימות “גלות” והקומדיה “בחורים” המחוברה להן (על זו האחרונה כבר דיברתי במקום אחר, בעת שיצאה ביהודית, ולא כדאי לחזור על הדברים). כי אכן – זה אי-אפשר להכחיש – הטון של “גלות” מחַקה הרבה אותו ש“בגבולות ליטא”, ואם כי כל חיקוי, ואף חיקוי עצמי במשמע, אינו מן המעלות היתירות בדברי שירה, הרי, בכל אופן, מוטב שיחַקה קצנלסון את “בגבולות ליטא” מאשר את ה“קארקאטורות” שלו, מה שהוא עושה, לצערנו הגדול, בקומדיה, כביכול, “המעגל” – – –

בשפת הפרוזה הזאת של “בגבולות ליטא” ו“גלות” יש, אמנם, ריח-מה משׂפת פרישׁמאן הממוזמזה, שֶׁמִלה גוררת בה מלה. אבל תחת זאת יש בה גם השפעת הנוי והנעימות של הסגנון הפרישמאני, ואין מחסור גם בנוי ונעימות משלו, משל יצחק קצנלסון בעצמו. ולפיכך, צר ביותר על הדברים הבטלים, על העמודים שלא לצורך, שאנו מוצאים בספר זה הרבה יותר מאשר ב“בגבולות ליטא”, לפיכך עושות שרטת עמוקה בנפש הקורא, כעין אותן השורות בע' 11: “”העורך השוטה הזה הדפיסוֹ – את השיר – גם אותו וגם את שמי, ובין לילה עשני לאיש –! הבט לי עכשיו את לאטא וויט! כי גם ידי גדלו ועבו" ומיד ההוספה המפורשת: “אחרי שנדפס שירי הראשון הסתכלתי בידי, והנה גדלו ועבו”. איזה חוסר-טעם בזה וגם בהרבה ממה שבא אחר זה! אותו חוסר-הטעם, המשיא לכתוב קומדיה ולהעלות בה “מנין” אנשים, שכולם, מלבד הזקן, חולים בסיפיליס.

לפעמים יש לקורא תשלומין – ויש גם תשלומין גדולים. הנה הציור הנפלא, למשל, של אותו הבחור המשקה את הסוסים, ש“כובעו הקטן בעל המצחה הנוצצת אינו חבוש לראשו כלל, אלא שתלוי הוא בנס על גבחתו”.

“אני יודע, יודע, בחור שכמותו כשהוא קם משנתו, הרי הוא מושך עליו במשיכה אחת את מכנסיו, במשיכה שניה הוא משקיעם ביחד עם רגליו לתוך זוג המגפים – ותם ונשלם! בן פורת זה כבר עומד על רגליו וכבר הוא רוצה לצאת – והנה מצחת כובעו הקטן נצנצה לו ממרגלות יצועו, מתוך היסח-הדעת נתקלה בו עינו והרי הוא תופסו, מניחו על גבחתו ויוצא. אני יודע, יודע, גם כשיניע בראשו לכל הרוחות, גם כשיפשילו לאחורו, לא יצנח כובע קטן זה, בעל המצחה הנוצצת, מעל הגבחת”.

שתי פעמים “בעל המצחה הנוצצת”. זוהי דרך-כתיבתו של יצחק קצנלסון: לחזור על השרטוט העיקרי, בכדי להגדיל את רושמו. והרושם של אותו בעל המצחה הנוצצת, חביב-המשורר, המחליק את הסוסים ביד אחת ובשניה הוא שואב ממשקה-הסוס הקר ומשפשף בה את פניו השזופים; רושם כל ניעיו ונידיו של אותו בחור קצנלסוני, ש“כל כך הרבה יש בהם משעת הבוקר המוקדמת”, משרה בוקר מוקדם על הלב…

" – נומו, נומו, אזרחים, השעה עדיין מוקדמת היא. זה אנכי. אנכי ושני סוסי".

אבל, מאידך גיסא, גם בעונג-הקריאה של עמוד כזה מהול, סוף-סוף, צער רב: הרי! משׁורר ברוךְ-אלוהים כהַלָה, שלבו יודע לקלוט רשמים כאלה ו למסור תמונות כמו זו ושאחרי זו – למה ינוע על “קאריקאטורות”? למה יספר על גודל ידיו “אחרי שנדפס שירו הראשון”? למה יסתובב ב“מעגל”?


“האחדות”, כסלו תרע"ב; החתימה: ח. ב. צלאל]

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. שכול וכשלון (פרוזה)
  3. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  4. בחורף (פרוזה)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

מתוך “הדואר”, גליון ד, 25.10.32


הפּאנתּיאות השפּינוזית לא הגיעה אל אַנגליה בּאורח ישר, כִי אם דרך צינורות אַשכּנזיים. מכּבר לא התווה קולרידג' שורות־כּשפים, טבועות גן־עדן ותהום־בּלהות, והוא התהלך אָנה ואָנה רעול־אפיון ופטפּט בּאָזני המקשיב פּטפּוטים מבורכים על שכל טראנסצנדנטאלי, על היות זמן ומקום אפּריורי או אפוסטריורי, על אנטינומיות וכח שופט וקאטיגוריות, וכיוצא באלה מן הזשארגון של קאנט וההולכים בּעקבותיו. הוא נתן דחיפה ראשונה לאַנגלים שיתעמקו בתורות קאנט, פיכטה ושלינג. אַחריו בּא קארלייל הסקוטי בּתרגומיו מגיתּה והערצתו את הגבורה הטיבטונית. ובאַשכּנז שלאַחר קאנט נעשה שפּינוזה נקודת־משען לכל מי שרוצה לפרוץ מן החזיון אל התּוך, מן הדבר כּשהוא בהופעתו אל הדבר כּשהוא לעצמו. שלינג, בּיחוד, ראָה בטבע לא חזיון בּלבד, כּדעת בּרקלי וקאנט; לא מכשול שרוח־האָדם העמיד לפניו אַך כּדי להתגבּר עליו, לעשותו כּלי לעבודתו המוסרית, כּדעת פיכטה, כּי אם חי ופועל מצד עצמו, גלוי אלהי נערץ. בּבוא השפּינוזיות אל אַנגליה דרך גיתּה ודרך המיטאפיסיקאים, נפגשה שם עם רעיון השיבה אל הטבע מיסודו של רוסו הצרפתּי, ויהיו לכוח שירי אחד.

אַדיר וראשון בּמשוררים הפּאנתּיאיים הוא וואורדסוואורתּ, אשר ראשית הופעתו בּספר אחד עם קולרידג‘, "בּאלאדות ליריות ", ויהי תפקידו של וואורדסווארותּ להראות את הפּלא והזרות אשר בּמאורעות פּשוטים, ותפקידו של קולרידג’ – להוריד אל גבולות המציאות הפּשוטה והמובנת דברים פּלאיים ומוזרים. אַחר נפרדו לדרכּם, קולרידג' – עקר משירה ומפיק זהרורים במטאפיסיקה ואסתטיקה, וחברו – כּהן גדול בּמקדש־הטבע, הטבע האנושי והממוזג של שדות אַנגליה וכפריה, דומה למצוא בּעשבּים, בּאגמים ובהרים רוח כּרוח האָדם:


כי למדתי

להביט על הטבע לא כבימי

הנערות חסרת־המחשבה; אַךְ שמוע לעתים קרובות

המוסיקה החרישית והעצובה אשר לאנושיות,

לא קשה ולא צורמת, אַךְ בכח רב והותר

לטהר ולהמתיק. והרגשתי

יש ות המעוררתני בשמחת

מחשבות נעלות; הרגשת־הוד

ממשהו עמוק־עמוק מעורב בכל,

אשר מעונו – אור שמשות שוקעות,

והאוקינוס העגול, והאַויר החי,

והשמים הכחולים, ובתוךְ שכל־האָדם –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.