מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[מה לך צביה תמנעי צירייך]

מאת: יהודה הלוי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מַה לָּךְ צְבִיָּה תִּמְנְעִי צִירָיִךְ

מִדּוֹד צְלָעָיו מָלְאוּ צִירָיִךְ

לֹא תֵדְעִי כִּי אֵין לְדוֹדֵךְ מִזְּמָן

בִּלְתִּי שְׁמֹעַ קוֹל שְׁלוֹמוֹתָיִךְ

אִם הַפְּרִידָה עַל שְׁנֵינוּ נִגְזְרָה

עִמְדִי מְעַט עַד אֶחֱזֶה פָנָיִךְ

לֹא אֵדְעָה אִם בֵּין צְלָעַי נֶעֱצַר

לִבִּי וְאִם יֵלֵךְ לְמַסָּעָיִךְ

חֵי אַהֲבָה זִכְרִי יְמֵי חִשְׁקֵךְ כְּמוֹ

אֶזְכּוֹר אֲנִי לֵילוֹת תְּשׁוּקוֹתָיִךְ

כַּאֲשֶׁר דְּמוּתֵךְ בַּחֲלוֹמִי יַעֲבֹר

כֵּן אֶעְבְּרָה נָא בַּחֲלוֹמוֹתָיִךְ

בֵּינִי וּבֵינֵךְ יָם דְּמָעוֹת יֶהֱמוּ

גַלָּיו וְלֹא אוּכַל עֲבֹר אֵלָיִךְ

אַךְ לוּ פְעָמַיִךְ לְעָבְרוֹ קָרְבוּ

אָז נִבְקְעוּ מֵימָיו לְכַף רַגְלָיִךְ

לוּ אַחֲרֵי מוֹתִי בְּאָזְנַי יַעֲלֶה

קוֹל פַּעֲמוֹן זָהָב עֲלֵי שׁוּלָיִךְ

אוֹ תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם יְדִידֵךְ מִשְּׁאוֹל

אֶשְׁאֵל בְּדוֹדַיִךְ וּבִשְׁלוֹמָיִךְ

אָכֵן עֲלֵי שָׁפְכֵךְ דְּמֵי לִבִּי שְׁנֵי

עֵדִים לְחָיַיִךְ וְשִׂפְתוֹתָיִךְ

אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא כֵן וְהֵם עֵדַי עֲלֵי

דָמִי וְעַל כִּי שָׁפְכוּ יָדָיִךְ

מַה תַּחְפְצִי מוֹתִי וְהֵן אֶחְפֹּץ אֲנִי

שָׁנִים לְהוֹסִיף עַל שְׁנֵי חַיָיִךְ

אִם תִּגְזְלִי נוּמִי בְּלֵיל חִשְׁקִי הֲלֹא

אֶתֵּן שְׁנָת עֵינַי לְעַפְעַפָּיִךְ

מֵימֵי דְמָעוֹת לִחֲכָה אִשֵּׁך וְגַם

אַבְנֵי לְבָבוֹת שָׁחֲקוּ מֵימָיִךְ

בָּאתִי בְּאֵשׁ חִשְׁקֵךְ וּמֵי בִכְיִי אֲהָהּ

לִבִּי בְדִמְעוֹתַי וְגֶחָלָיִךְ

בֵּין מַר וּמָתוֹק יַעֲמֹד לִבִּי וְהֵם

רוֹשׁ הַנְּדוֹד וּדְבַשׁ נְשִׁיקוֹתָיִךְ

אַחֲרֵי דְבָרַיִךְ כְּפַחִים רִקְעוּ

אֹתוֹ פְּתִילִים קִצְצוּ יָדָיִךְ

מַרְאֵה דְמוּת אֹדֶם עֲלֵי סַפִּיר בְּעֵת

אֶרְאֶה שְׂפָתַיִךְ עֲלֵי שִׁנָּיִךְ

שֶׁמֶשׁ בְּפָנַיִךְ וְלַיִל תִּפְרְשִׂי

עַל זָהֳרוֹ עָבֵי קְּוֻצּוֹתָיִךְ

מֶשִׁי וְרִקְמָה הֵם כְּסוֹת גּוּפֵךְ אֲבָל

הַחֵן וְהַיֹפִי כְּסוּת עֵינָיִךְ

מַשְׂכִּית עֲלָמוֹת מַעֲשֵׁה יְדֵי אִישׁ וְאַתְּ

הַהוֹד וְהַחֶמְדָּה שְׂכִיּוֹתָיִךְ

חֶרֶס וְסַהַר עָשּׁ וְכִימָה קִנְּאוּ

לִהְיוֹת כְּאַחַיִךְ וְאַחְיוֹתָיִךְ

בָּנִים וּבָנוֹת חָשְׁבוּ אִם חָפְשׁוּ

לִהְיוֹת עֲבָדַיִךְ וְשִׁפְחוֹתָיִךְ

לֹא אֶשְׁאֲלָה מֵהוֹן זְמַן חֶלְקֵי לְבַד

מִחוּט שְׂפָתַיִּךְ חֲגוֹר מָתְנָיִךְ

יַעְרִי וְדִבְשִׁי בֵּין שְׂפָתַיִךְ כְּמוֹ

נִרְדִּי וּמוֹרִי בֵּין שְׁנֵי שָׁדָיִךְ

שַׂמְתִּיךְ כְּחוֹתָם עַל יְמִינִי לוּ אֲנִי

אֶהְיֶה כְּחוֹתָם עַל זְרוֹעוֹתָיִךְ

אֶשְׁכַּח יְמִינִי מִשְּׂמַאלִי יַעֲלֶה

אִם אֶשְׁכְּחָה אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ

הֵמַר נְדוֹד לִבִּי בְּזָכְרִי יַעֲרַת

נֹפֶת שְׂפָתִי מִנְּשִׁיקוֹתָיִךְ

רֵיחִי בְּרֵיחַ מָר-דְּרוֹרֵךְ אֶמְהֲלָה

אוּלַי בְּרֵיחִי אֶשֳּׁקָה אַפָּיִךְ

הִנֵּה כְּבוֹד נָשִׁים תְּהִלָּתָן וְאַתְּ

בָּךְ נִכְבְּדוּ הַיּוֹם תְּהִלּוֹתָיִךְ

בִּשְׂדֵה בְנוֹת חֵשֶׁק אֲלֻמּוֹת אַהֲבָה

תִּשְׁתַּחֲוֶינָה לַאֲלֻמּוֹתָיִךְ

מִי יִתְּנֵנִי אֶחְיֶה עַד אֶאֱרֶה

בֹּשֶׂם וּמוֹר מִבֵּין הֲלִיכוֹתָיִךְ

לֹא אֶשְׁמְעָה קֹוֵלְך אֲבָל אֶשְׁמַע עֲלֵי

סִתְרֵי לְבָבִי קוֹל צְעָדוֹתָיִךְ

פִּקְדִי בְּיוֹם פָּקְדֵךְ לְחַיּוֹת חַלְלֵי

חִשְׁקֵךְ וְיוֹם בּוֹ יִחְיוּ מֵתָיִךְ

נַפְשִׁי לְהָשִׁיב אֶל גְּוִיָּתִי בְיוֹם

נָסְעֵךְ בְּצֵאתֵךְ יָצְאָה אַחֲרָיִךְ

בִּשְׁלוֹם יְדִידֵךְ יַעֲלַת חֵן שַׁאֲלִי

אִם הַזְּמָן יִשְׁאַל שְׁאֵלוֹתָיִךְ

שׁוּבִי וְצוּרֵנוּ יְשִׁיבֵךְ אֶל מְחוֹז

חֶפְצֵךְ וְאֶל אֶרֶץ מְכֻרוֹתָיִךְ.

יהודה הלוי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה הלוי
יצירה בהפתעה
רקע

פוחת והולך

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

אמר יוחנן המלמד כיוָן שלא לגלגו המשׂכילים מצד אחד, ולא ערערו אנשי-שלומנו מן הצד השני על מה שספּרתי קודם לזה, אות לטובה הוא; סימן הוא, שצדקתי במשפטי, שאין בין המשׂכיל והמאמין בזמן הזה אל השם בלבד; ושאם מרעישין זה כנגד זה שמים וארץ ומעפּרין בעפר, ותוקעין, ומריעין – אך שמָא גרים, ולא יותר…

ואמרתי בלבי – כיוָן שכך, למה זה אנוכי מונע את הטוב מבעליו?

הדבורה יונקת מיץ מדשאים וצמחים ונותנת דבש; ואני, שראיתי הרבה בימי חיי הבלי – אספּר לדורות…

ורוצה אני לספר עתה מה שעתה פעם אחת על זכרוני, בשעת הוראת שעה… כי עכשיו מלמדים גמרא לשעות, והעיקר הם הדברים החיצונים…

ועל פי מקרה נתגלגל הדבר על ידי תלמידי המשׂכיל כמר איציקל, שהוא אוהב להתוַכּח עמי… ואם אני מתיירא מפני בטוּל תורה, ואיני עונה לו לפעמים משום “לא תעשׂה מלאכתך רמיה”, אפשר, שכמר איציקל מאמין, שנעניתי לו והודיתי לדבריו – יהי השם עמו; מה בכך?…

והבחור הזה מתהלל מאד בעולמו…

בפה ממלל רברבין משבּח הוא את הדור, שמלאכתו נעשׂית על ידי מכונות ומנגינאות (לאביו יש בית-חרושת למעשׂה בורית), שהקיטור משרתו, והחשמל – עושׂה רצונו; וטוחנין לו קמח, ואופין לו לחם, ועושׂין לו בורית, ומעבירין אותה מקצה העולם ועד קצהו בקפיצת-הדרך…

ובטוח הוא בבעלי ההמצאות, שהיום או מחר יאספו רוח ויצוו לו לעשׂות כל מלאכה, וגם מעֵין רכב-אש יהיה לנו, כי ישעבדו לצרכינו את אור השמש וקרניו… והעיקר – שברבות הימים נהיה פורחים במגדלים באויר כמלאכי-השרת, להבדיל…

והנה בנוגע למלאכות ותקוּן העולם הזה, כולי עלמא לא פליגי, שדור ודור מגלה חדשות, ומשתבח הננס על גבי הענק. אבל תלמידי איציקל מאמין, שגם רוח האדם – כמו שהוא אומר – משתכלל; שגם באמונות ודעות ומעשׂים טובים אנחנו “משתלמים”… תלמידי איציקל הוא בעל מזג טוב ועולמו כולו טוב: השלום מתגבר בעולם, מידת הרחמים עולה כפורחת (מפרישין הרבה לצדקה, גם אביו הגביר מפזר…) ועוד מעט – וגר זאב עם כבשׂ וגו'.

ובנוגע לזה אני מסופק מאד…

ועלתה על לבי שאלת החכם מכל אדם: מי יודע רוח האדם, העולה היא למעלה?…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.